מסכת שבת דף קכ"ו ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת, דף קכזן עמוד א',

שורה רביעית מהשורות הרחבות

מפני האורחים.

למדנו במשנה שבפנים ארבע וחמש קופות של תבן,

של תבואה,

אם צריכו להכניס שם אורחים.

הגמרא באה וכותבת כמה וכמה דרשות במעלה של מצוות הכנסת אורחים.

אמר רבי יוחנן,

גדולה הכנסת אורחים,

שורה רביעית

מהשורות הרחבות בדף קכזן עמוד א',

אמר רבי יוחנן, גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש,

וקטן מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש.

רבי יוחנן

למד בלשון המשנה שהכנסת אורחים מעלתה גדולה

כמו אדם שמקיים מצוות השכמת בית המדרש ללמוד תורה,

שהרי שנינו במשנה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש.

המשנה השוותה את קבלת האורחים לעניין בית המדרש, אם כן משמע ששווים הם במעלתם.

רב דימי מנהרדה אמר יותר מהשכמת בית המדרש,

זה קטן מפני האורחים והדר ומפני ביטול בית המדרש.

רב דימי אומר,

אדרבא, הכנסת אורחים מעלתה גדולה יותר מאשר השכמת בית המדרש,

שהרי בתחילה ראה טלן לשנות

בפני האורחים,

ורק לאחר מכן

הביא את העניין של ביטול בית המדרש,

כי רואים שגדולה הכנסת אורחים

מהשכמת בית המדרש.

שנין הוא אמנם

שמצוות תלמוד תורה כנגד כולם,

משנה במסכת פאה,

בעניין מצוות שהקרן קיימת לעולם הבא,

אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא,

נאמר שם כמה וכמה דברים,

ולבסוף נאמר שם, תלמוד תורה כנגד כולם.

אז לכאורה, לשון הזה מורה שאז למה?

מעלת תלמוד תורה הוא כנגד כל המצוות האחרות,

יותר מאשר כל המצוות האחרות.

אנחנו אומרים מהמפרשים,

שכוונת הגמרא כאן לגבי מעלת לימוד באספת חכמים בבית המדרש.

כלומר, כשאנו באים לדון,

לא בעצם המעלה של לימוד תורה,

אלא כשנאספים החכמים ללמוד תורה בבית המדרש.

האם מעלתה כהכנסת אורחין או פחות מהכנסת אורחין?

אבל זה ודאי שעצם ללמוד התורה זה ודאי שזה גדול מאוד.

זה כל המחלוקת בין רבי יוחנן לרבי דימי מנהר דעה.

האם

הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש היינו,

כעניין אספת החכמים לבית המדרש

שהרי אין בית המדרש בלא חידוש?

יש מעלה כאשר מתאספים החכמים יחד,

ותוך כדי שלומדים יחד,

הרי מתחדשים דברים ולמדים זה מזה.

האם שווה הכנסת אורחין לעניין החשיבות הזו של לימוד בבית המדרש

יחד עם החכמים,

או שאדרבא, מעלת הכנסת אורחין גדולה יותר?

להלכה, כותב

בעל החפץ חיים בספרו אהבת חסד,

שאפילו הכנסת אורחין דינה כשאר כל המצוות.

מבטלים תורה בעבור מצוות, והוא הדין הכנסת אורחין,

רק באופן אישי אפשר לעשותן על ידי אחרים.

כך נפסק גם בשולחן ערוך ביורה דעה,

סיימה רשמי וו,

סעיף כח.

לכן טוען ופוסק בעל החפץ חיים בספרו אהבת חסד,

באופן שיש מי שיקבל את האורחין בביתו כראוי,

אין לו לבטל תורה בעבור זה.

רק אם אין מי שיקבלם כראוי בביתו,

או שכבוד האורחין דורש שהוא עטמו ישמש אותם,

ולא יסתמך על בני ביתו,

כי כבודם גדול יותר שהם יתכבדו הם יותר כשבעל הבית עצמו ישמשם,

יקבל אותם,

אז עליו לבטל תורה ולקבל את האורחין.

אמר רבי יהודה המרה,

גדולה הכנסת אורחין

מהקבלת פני שכינה.

רבי יהודה אומר בשמו של רב,

שמעלת הכנסת אורחין גדולה יותר מלהגביל פני שכינה,

ודאי שלהגיע לדרגה של הגבלת פני שכינה זו דרגה גדולה מאוד.

האם כל זה הכנסת אורחין,

שזה עניין של לעבוד את השם יתברך

ולחשוב רק למען הזולת,

זה מעלתו גדולה יותר.

דכתיב,

שהרי מצאנו אצל אברהם אבינו כשהמלאכים באו לבקר אותו,

נאמר בבראשית טח,

פסוק ג',

ויאמר,

אדוני, אם איננה מצאתי חן בעיניך,

אל נא תעבור מעל עבדיך.

אל נא תעבור מעל עבדיך. כלומר,

אומר לאברהם אבינו כשהגיעו אליו האורחים,

אומר לה הקבלת ברוך הוא,

אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור. כלומר, תמתין לי עד שאני אכניס את האורחין.

וזה שהניח אברהם את השכינה ופנה להכניס את האורחים,

אם כן, רואים שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת

פיני שכינה.

טעם הדבר, לא שלא שמיים. זה גופא, אבל השאלה למה, נכון מאוד.

אבל למדים מכאן את ההנהגה שראויה לכל אחד ואחד.

וטעם הדבר,

אומר המהר״ל,

פני שהאדם נברא בצלם אלוקים וכשנראה אליו האורח שנברא בצלם יוצרו וחביב עליו ומכבדו והרי זה כבוד שכינה,

על ידי שרועהו יש לו חיבור לצלם אלוקים הזה.

אך הקבלת פני שכינה אינה כבוד שכינה כי אין אדם רואה את השכינה ואין חיבור אליה.

דבר נפלא ביותר, הוא אומר כאן,

שכאשר האדם מקבל את האורח בכבוד,

בזה הוא מראה שחביב בעיניו הצלם אלוקים,

שהרי כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים.

אם כן, החיבור הזה של קבלת האורח עם ראייתו את אותו צלם אלוקים,

בזה כבוד השכינה יותר גדול מאשר הקבלת פני שכינה,

שזה רק עניין של

הקבלה, כלומר לקבל איזושהי תועלת, איזושהי השגה נבואית,

אבל לא, אין בזה עניין של כבוד שכינה, כי אדם לא רואה את השכינה באותו זמן.

זה, בשביל זה צריך להיות גדול כמו המהר״ל להגיד דברים אלו.

אבל כך הוא מבאר את הדברים כאן.

מהיכן אברהם אבינו לקח את העניין הזה שגדולה הכנסת הולכים יותר מהקבלת פני שכינה?

אמנם אנו למדים מאברהם אבינו,

זה שהתורה כתבה את הנהגתו של אברהם אבינו בזה,

רואים שזו הנהגה ראויה,

אבל אברהם אבינו עצמו מאיפה ידע להגיע לומר שזה גדול מהקבלת פני שכינה?

אז גם פה אומר אחד המפרשים,

הוא למד ממה שהקב' הוציא חמה מן הרתיקה כדי למנוע את האורחים לבוא ולהטריח אותו.

אם הגבלת פני שכינה גדולה יותר,

גם אם יבוא אורחים,

אברהם אבינו לא יטרח בהם,

אז למה אם כן הוציא חמה מן הרתיקה?

בזה שהוציא הקב' ברוך הוא חמה מן הרתיקה כדי למנוע מן האורחים, רואים שאם אכן היו באים האורחים,

אברהם אבינו היה צריך

להימנע מקבלת פני שכינה על מנת לקבל את האורחים.

כך אומר אחד המפרשים.

אמר רבי אל עזר, נראה את המשך הגמרא, בואו ראה

שלא כי מידת הקב' ברוך הוא מידת בשר ודם.

מידת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבו אצלך.

ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך.

רבי אל עזר,

בא ומראה עד כמה גדולה

הנהגת הקדוש ברוך הוא מהנהגת בשר ודם.

הרי בהנהגה של בשר ודם,

קטן לא יאמר לגדול, תמתין עד שאני אבוא אצלך, אלא אדרבא,

הקטן תפל לגדול.

והרי הוא הולך אליו, ולא שמונע את הגדול

למלכת לצרכיו, לזרחיו,

בשביל שיגיע אוהליו.

כלומר, המניעה היא תלויה בגדול ולא בקטן.

ואילו והקדוש ברוך הוא כתיב,

ברוך הוא כתוב עליו שאברהם אבינו ביקש ממנו להמתין.

ואם כל זה כך היה,

אם כן רואים את את המעלה הגדולה של הנהגת הקדוש ברוך הוא בעולם.

מה באמת טעם הדבר הזה

שהקדוש ברוך הוא המתין לו?

גם אם נאמר גדולה הכנסות אורחים מהגבלת פני שכינה,

אבל יכל להיפרד ממנו, מאברהם אבינו, בשביל שיקבל את האורחים.

אני מפגש אחר כך. למה? בדיוק. מדוע היה צריך להמתין?

ואברהם אבינו ביקש את הבקשה הזו שימתין הקדוש ברוך הוא,

אל נא תעבור מעל עבדיך, פירושו.

אל תלך, אלא תישאר כאן.

אז אומר בעל האוהל יעקב, וזה המגיד בדומנה,

כותב את טעמו של הדבר, מפני שמראה הנבואה עניינה שעל ידי דבקות האדם בבוראו,

הקדוש ברוך הוא מגלה עיניו ומראה לו את מראה הנבואה.

כלומר, איך אדם זוכה לנבואה?

על ידי שהוא דבק בבוראו.

אז

פותח את העיניים של הבן אדם,

ודרך גילוי עיניו של אותו אדם שהגיע לדרגה כזו על ידי הדבקות,

הוא רואה את מראה הנבואה.

בקשתו של אברהם מהקדוש ברוך הוא לא הייתה שימתין לו עד שישוב.

שערי הקדוש ברוך הוא מול כל הארץ כבודו,

הוא מצוי בכל מקום שילך אברהם.

בשביל מה היה צריך להגיד המתן לי?

אלא בקשתו הייתה על עצמו שיעזרהו השם,

שלא יינתק מדבקותו בעודו טורח בהכנסת האורחים.

זה מה שביקש אברהם אבינו.

לא העניין של לראות את פני, לקבל את פני השכינה,

אלא הכוונה שיישאר באותה דבקות,

שגם בזמן שהוא עוסק בהכנסת אורחים,

לא יהיה לזה מניעה אחר כך שוב לחזות במראה הנבואי הזה.

וזה מה שביקש אברהם אבינו מהקדוש ברוך הוא.

ומחמת כן, אינו כמידת בשר ודם,

שבשר ודם המבקש שימתינו לו,

אינו דרך כבוד.

שהרי הגדול עומד על עומדו וממתין.

ודאי שאין ראוי שהגדול יחכה לקטן,

משום שאדרמה זה ביזיון

לגדול שילך וימתין לקטן.

אך אצל הקדוש ברוך הוא אין הבקשה כלפי הקדוש ברוך הוא לעקבו.

לא זו הייתה הכוונה.

אלא כלפי האדם המבקש שיזכה להישאר בדבקותו.

אם כך,

אינו פוגע בכבוד המבוקש.

הרי אדרבה,

בזה הוא מכבד את הקדוש ברוך הוא יותר,

על ידי שהוא רוצה להתנתק ממנו כליל,

כלל וכלל,

גם בשעה שהוא עוסק בהכנסת אורחים.

אם כן, זה מה שטמון בעניין זה שאמר אברהם אבינו לקדוש ברוך הוא,

אל נא תעבור מעל עבדיך,

אלא אני אשאר בדבקותי גם בשעה שאני עוסק בבצעת הכנסת האורחים.

אמר רבי יהודה בר שלה, אמר רב אסי, אמר רבי יוחנן,

שישה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה,

והקרן קיימת לו לעולם הבא.

ישנם שישה דברים, אומר רבי יוחנן,

שהאדם אוכל פירותיהן,

כלומר הוא מקבל,

חוץ

מעיקר השכר שזה בעולם הבא,

וזה נקרא הקרן קיימת לו לעולם הבא,

חוץ מזה הוא מקבל את פירותיהן בעולם הזה,

היינו תועלת נוספת

על השכר שיהיה לו בעולם הבא.

מה הם שישה מדברים שהקרן קיימת לו,

שהקרן בעולם הזה והקרן בעולם הבא והפירות בעולם הזה?

אלו הן.

הכנסת אורחין

וביקור חולים ועיון תפילה.

עיון תפילה היינו כוונה בתפילה.

ככל שהאדם משתדל יותר לכוון בתפילה,

מעלתו של זה גדולה שאת פירות המצווה הזו, עיון התפילה,

הוא מקבל נוסף לקרן,

שיהיה לו בעולם הבא, יהיה לו גם שכר בעולם הזה.

והשכמת בית המדרש

והשכמת בית המדרש.

גם אדם שמגיע ללמוד בבית המדרש,

משכים להגיע לבית המדרש,

והמגדל בניו לתלמוד תורה אותו דבר אדם שמגדל את בניו

לתלמוד תורה אוכל פירות מצווה זו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

פעמים שבן אדם יכול לבוא ולחשוב

רוצה אני ללמד אותם

איזשהו סוג לימוד שיהיה לו מקצוע לעתיד,

פרנסה לעתיד

והוא חושב שהפרנסה היא תהיה תלויה במקצוע ואוי ואבוי אם לא יהיה כמו שהוא חושב

צריך לדעת גם אם אמנם אנו רואים שאנשי מקצוע מתפרנסים,

יש מהם בכבוד, יש מהם שלא בכבוד,

אבל הכל הוא רצון השם.

עניין הפרנסה הכל כפי גזירתו של השם יתברך.

אלא שהקב' ברוך הוא מלביש,

כמו שאר דברים מבריאה,

מלביש את זה בענייני מקצוע בצורה כזו או בצורה אחרת.

הרי ישנם הרבה כאלה

שלא למדו את המקצוע שהאחרים למדו ובכל זאת יש להם פרנסה מכובדת.

ישנם כאלה שלמדו פרנסה מקצוע מכובד ובכל זאת פרנסה אין להם.

התועלת מהעניין של פרנסה זה לא מתבטא בזה שבן אדם,

יש לו סכומים גדולים שנמצאים בבנק.

עניין הפרנסה זה פירושו שהוא יכול לנצל

את חייו כאן בעולם הזה ולא שיהיה לו טרדות על ענייני העולם הזה.

אז באופן טבעי כשבן אדם

יש לו הכנסה מכובדת,

הרי זה מביא את המצב שהוא יכול לעסוק בעבודת השם ולנצל את חייו לצורך הכנה בפרוזדור הזה על מנת שיגיע לעולם הבא בצורה היותר מושלמת.

אבל אם בן אדם יש לו מה שקוראים היום פרנסה,

גדולה מאוד, משכורת גבוהה מאוד.

אבל בתכלס זה לא מביא אותו לשלווה,

לא מביא אותו לידי מנוחת הנפש, שיוכל לעסוק ולנצל את העולם הזה כמו שצריך.

אז מה התועלת בכל זה?

שיהיה לו בבנק סכומים גדולים ולא ישתמש בזה?

שזה לא יהיה לו תועלת בעבור עבודתו כאן לצורך העולם הבא?

הרי אין טיפש גדול מזה שהוא הולך ומתייגע לא בשביל

יועיל לו בעולם הבא.

אמנם ישנם כאלה שעוסקים לצורך פרנסה,

והם בעצמם עוסקים בעבודת השם בכל עת מזדמנת.

הם דואגים שגם בניהם ובנותיהם יבנו בתים של תורה ויראת שמיים.

אלה טוב שיהיה להם, כדי שהרי בזה הם מגדילים את כבוד השם על זה שנותנים לבניהם,

ובניהם יכולים לעסוק בתורה ויראת שמיים.

אבל אלה שהם בדיוק להפך הולכים ושולחים את בניהם לכל מיני מקומות

של השגת מקצוע בחוסנם, כי רק כך ישיגו את מה שצריך,

ולא יהיו לנטל על הוריהם,

אז הקב' ברוך הוא יראה להם שזה לא כך.

ואני יודע מכמה וכמה מקרים שהיו הורים שחשבו כך, ובסוף,

עם כל הניסיונות הללו,

לא רק שהפסידו ושבניהם לא המשיכו ללמוד תורה,

ולהיות יראי שמיים,

אלא גם פרנסה אליהם.

משום שהפרנסה היא תלויה ברצון השם,

ולא ברצון של לסכן מקצוע כזה או אחר.

כמובן,

בן אדם,

הקב' ברוך הוא נותן לו בליבו איזושהי נטייה ללכת למקצוע הזה, ללכת למקצוע אחר.

אבל לדעת שהכל זה התלבשות

של רצון השם.

רצון השם זה הקובע.

וצריך לדעת שמה שהקב' ברוך הוא גוזר, זה מה שיהיה.

כי הגזירה אמת,

והחריצות שקר.

אם הקב' ברוך הוא גזר ראש השנה שכך יהיה לך,

אז תאמין באמונה שלמה שכך יהיה לך,

ולא יועיל כל חריצותך לבטל זאת.

אלא,

רצון השם זה מה שיתקיים לבסוף.

לכן אדם צריך לדעת כמה שיותר

לנצל את זמנו בעבודת השם.

פרנסה, כמו שכתוב בהלכה, יעסוק בזה מעט,

וכמובן שיקווה ויתפלל,

שיקווה ויתפלל.

יקבל את מה שכתבו לו בלי צורך לטרוח בזה רבות.

זה מה שצריך וזה הכיוון האמיתי.

ובנוסף, הדבר השישי שמונה, מונה כאן רבי יוחנן הדן את חברו לכב זכות.

אדם שדן את חברו לכב זכות

זה גם כן מעלה גדולה מאוד שבגלל זה מקבל תועלת בעולם הזה בנוסף לשכר שיהיה לו בעולם הבא.

ועל זה מקשה הגמרא עיני, והאם זה כך באמת?

והנתנת

אלו דברים שהאדם עושה אותם ואוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

ואלוה,

כיבודיו האם

וגבילות חסדים

והבאת שלום שבין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם.

הנה אין מי דאחרינא לו כאן במשנה במסכת פאה, פרק א', משנה א',

נאמר מהם הדברים שאדם כשעושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן לעולם הבא.

נאמר כיבוד אביהם,

גמילות חסדים,

הבאת שלום ותלמוד תורה.

אם כן, יש פה דברים מצומצמים יותר במה שאמר רבי יוחנן.

רבי יוחנן לכאורה הזכיר דברים שלא כלולים במשנה.

למשל, הכנסת אורחים לכאורה לא כתוב.

ביקור חולים לא כתוב במשנה. עיון תפילה ודאי לא כתוב.

הדן את חברו לכם זכות, גם לא כתוב.

אז מה זה, וכי הוא יכול לחלוק על משנה?

אז עונה הגמרא תשובה לדבר. זה יוצא מהמשנה, זו הכוונה.

יפה מאוד.

עונה הגמרא, הנה נמי,

הנה נמי, בגמילות חסדים שייכה.

לישנא אחרינא, הנה בהנא שייכה.

ישנן שתי לשונות, איך נאמר התירוץ,

אבל מה שכתוב כאן,

בתירוץ הזה, שצריך לדעת,

שמה שאמר רבי יוחנן,

זה כלול בדברים הללו שהזכירה המשנה.

הכנסת אורחים וביקור חולים,

זה גמילות חסדים שהמשנה הזכירה.

כאשר אדם מכניס אורחים,

זה גמילות חסד.

ביקור חולים ודאי וודאי זה גמילות חסד.

כל המבקר את החולה נותן אחת משישים בכל יום.

פעמים שצריך החולה לאיזשהו דבר,

והמבקר אותו יודע בדיוק לדאוג לצרכיו של החולה.

ואפילו אם לא צריך משהו פיזי, אבל הוא צריך איזשהו דיבור,

איזשהו דברי ניחומים, לנחם אותו על מצבו.

פעמים שבנוסף למה שיש לו, כאב פיזי,

יש לו גם כאב נפשי,

מתייסר בנפשו על מה שהוא עובר.

אז המבקר,

פעמים שהוא נותן דברים שהם מרגיעים את ליבו של החולה.

עיון טפילה זה גם כן כלול בכלל גמילות חסד.

שהרי מצאנו במשלי,

גומל נפשו איש חסד.

בפרק יא פסוק יז נאמר שם,

גומל נפשו איש חסד.

מה זה נפש? יש נפש זאת תפילה.

כמו שנאמר, ואשפוך את נפשי לבני ה'.

אם כן גומל נפשו איש חסד.

מי שהוא מתפלל,

גומל את עצמו בתפילה, הרי הוא איש חסד.

זה בגלל גמילות חסד. אתה מבקש גם בשביל כולם.

נכון מאוד. אתה עושה גם חסד עם כולם בעצם.

כוונת הלב,

כאשר אדם מכוון בליבו בשעה שהוא מתפלל,

זה תלוי בנפש. כלומר, זה נובע מתוך הרצון העמוק שיש בנפשו של האדם,

לכן הוא מתפלל מעומק הלב.

ומתי בן אדם מרגיש צורך להתפלל מעומק הלב?

כשיש לו רצון כן ואמיתי ועמוק,

בשביל שתתקבל תפילתו.

אז פה הוא רואה צורך, לכוון בתפילה.

ולכן, זה באור הפסוק, גומל, תפילתו יש חסד.

התפילה היא חסד, לפי שמבקש בזה, על הכלל,

שהרי כולם נתקנה בלשון רבים.

אנחנו לא אומרים,

השיבני אבינו לתורת... אבי לתורתך,

אלא השיבנו,

סלח לנו,

ראה בעוניינו, וכן הלאה והלאה, הכל בלשון רבים.

אז יש פה עניין של גמילות חסד,

לכלל, על ידי שהם התפללו בתוספת של כוונה.

השכמת בית המדרש וגידול בניו לתלמוד תורה,

זה הרבה יותר פשוט, זה בכלל תלמוד תורה.

הדן את חברו לכף זכות.

זה כלול בכלל הבאת שלום שאמרה המשנה.

כי מתוך שאדם אומר שחברו לא חטא, אלא דן אותו לכף זכות,

אלא מה הוא אומר?

אולי התכוון לטובה, אולי אנוס היה,

הוא לא התכוון כמו שמפרשים את הדברים.

מתוך כך יש שלום ביניהם.

ואכן זה ידוע,

שבן אדם שרגיל לדון את חברו לכף זכות,

הוא האדם שרצוי וחביב בעיני הבריות,

וממילא כל מי שאהוב ונחמד למטה,

אהוב ונחמד גם למעלה.

נראה את רשי.

רשי מביא

בדף קוקר ז' עמוד א',

בדיבור המתחיל

כהשכמת בית המדרש

מדשם אלוהו במתניתין כיה דדה

מהשכמת בית המדרש

בתנא דידן אקדמה ברשע. כלומר, לפי

הרבי יוחנן,

אז מעלת הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש.

כי התנא השווה אותם ביחד, אורחים בעניין של בית המדרש,

ולעומת זאת רבדים במנהר דעתם מזה שהתנא הקדים לכתוב

את האורחים לפני מתחילת בית המדרש,

אז מעלת הכנסת אורחים גדולה יותר.

אל נא תעבור,

כך אמר אברהם אבינו לקדוש ברוך הוא בשעה שבא לקבל את האורחים.

אל נא תעבור והניחו.

ואז

הניח את עניין הקבלת פני השכינה והלך לקבל האורחים.

לעיוד תפילה לכוון בתפילתו.

הנה נמי בהנא שייכה. אני כבר הפכתי את הדף.

הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים.

ועיוד תפילה היינו בכלל גמילות חסדים, נכתים גומל נפשו איש חסד.

השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה.

דל את חברו לכם זכות בכלל הבאת שלום.

ומתוך שהוא מקריאו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת,

אלא אנוס היה, או לטובה נתכוון.

יש שלום ביניהם.

רבי יוחנן, לפרש לך אתה.

רבי יוחנן, כשאמר שישה דברים,

כוונתו לפרש את המשנה. זה בכלל, שלושה דמדליטין.

ממש שהזכירה המשנה שלושה, בכללם זה כלול בהם גם עדנאו לאנח שישה.

יש בהם גם למעשה שישה דברים שהזכיר רבי יוחנן.

וייכנע לכיבוד אביהם. אבל צריך לדעת שגם כיבוד אביהם,

שהזכירה זאת המשנה,

גם את זה רבי יוחנן מסכים,

רק הוא לא צריך לכתוב,

כי הוא ראה צורך לכתוב רק את אותם דברים שכלולים במשנה כיבוד אביהם. זה ודאי שמסכים עם זה רבי יוחנן, ורבי יוחנן לא פליג עליהם.

תנו רבנן, נחזור לגמרא,

שורה שנייה מראש העמוד בדווקא כז עמוד ב',

יש פה מעשה גדול ביותר,

שמראה עד היכן יש לדון את חברו לכב זכות.

אז מובא בברייתא, הדן חברו לכב זכות, דנין אותו לזכות.

הדן חברו לכב זכות, דנין אותו לזכות.

כלומר,

צריך לדעת שהוא מרוויח גם כן שבשמיים דנים אותו לזכות, וגם בני אדם דנים אותו לזכות,

כי במידה שהאדם מודד, בה מודדים לו.

כשם שדן את אחרים לזכות, כך ידונו אותו.

והנה יש לנו פה מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון

ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלוש שנים.

היה איזשהו אדם אחד

שהיה דר בגליל העליון וירד משם על מנת להיות נשכר לעבודה אצל

בעל הבית אחד שהיה בדרום. לא היה כסף בבית הזה.

ונפרד מביתו למשך שלוש שנים.

כך היה כל כך קשה הפרנסה בזמנם,

שהיה צריך ללכת ממקומו מרחק כזה גדול על מנת שיהיה לו את האפשרות

לפרנס את עצמו ואת בני ביתו.

הערב יום הכיפורים אמר לו תן לי זכרי.

לסוף שלוש שנים

הגיע ערב יום הכיפורים

ואומר לו אותו פועל לבעל הבית

תן לי את השכר שלי, הגיע הזמן. שלוש שנים הוא עבד ולא קיבלתי.

כנראה מזונות היה אוכל אצלו,

אבל את השכר עבור העבודה המתין לסוף שלוש שנים.

תן לי זכרי ואלך ואעזרני את אשתי ובניי.

אמר לו אין לי מה

אז עונה לו בעל הבית לאותו פועל,

אין לי כסף.

אמר לו, תן לי פירות.

אז אומר לו הפועל,

תן לי לפחות פירות כנגד השכר שאתה חייב לי.

אמר לו, אין לי, גם זה אין לי.

אמר לו,

תן לי קרקע.

אמנם לא כתוב בברייתא, אמר לו, אני רק מפרש.

תן לי לפחות קרקע בעבור השכר הזה שאתה חייב לי.

אין לי, גם זה אין לי, אומר לו בעל הבית.

תן לי בהמה.

כך מבקש הפועל.

אין לי.

כך אומר בעל הבית.

אומר לו שוב הפועל, תן לי כרים וחשתות.

אומר לו בעל הבית, אין לי. הבשיל כליו לאחוריו,

והלך לביתו בפחי נפש.

ומה עשה?

לקח הפועל את כל כליו איתו,

הניח אותם על גבו,

וכך הלך לביתו.

ובוודאי איזו קבלת פנים יכל להיות לו במצב הזה,

שהוא מגיע אחר שלוש שנים,

שכל כך הרבה המציאו לו בבית,

והוא מגיע ללא כלום.

אז ודאי שכאב לו מאוד על המצב הזה,

וחזר לביתו בפחי נפש,

כאשר הוא נמצא בדיכאון ובדאבון נפש.

לאחר הרגל

נטל בעל הבית שכרו בידו,

ועימו מסוי שלושה חמורים.

כלומר,

לאחר הרגל היינו לאחר חג הסוכות ושמחת תורה,

שהרי כזכור הוא ביקש ממנו בערב עם הכיפורים שייתן לו.

כשהסתיים הרגל,

נטל בעל הבית, אז אותו בעל הבית לקח את השכר שמגיע לפועל,

לקח את זה בידו,

ועימו מסוי שלושה חמורים.

לקח איתו שלושה חמורים טעונים מסע,

אחד של מאכל,

על החמור האחד היה מאכלים,

אחד של משתה

ואחד של מיני מגדים.

מיני מגדים

זה כל מיני דברים שהם מתוקים בדיוק.

והלך לו לביתו,

והלך מן הדרום עד לביתו של אותו פועל שהיה בגליל העליון,

מן הדרום לצפון.

אחר שאכלו ושתו,

נתן לו שכרו.

אז כמובן שאותו פועל, או עם כל זה,

קיבל את בעל הבית בסבר פנים יפות,

ואכלו ושתו יחד.

ואז נותן לו בעל הבית

לאותו פועל את שכרו.

אמר לו,

אז אותו בעל הבית, אומר הפועל, בשעה שאמרת לי, תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות, במה חשדתני?

כלומר, כשקיבלת את התשובה בראשונה על בקשתך ממני את המעות, ואמרתי אין לי,

אתה חשדת אותי במשהו?

איך דנת אותי? מה אמרת בלבך?

אומר לו הפועל, אמרתי,

שם הפרקמטיה בזול הזדמנה לך,

ולקחת בהן.

אולי הזדמנה לך הסחורה,

ולקחת את כל מעותיך שהיה לך,

וקנית בזה את הסחורה,

לכן

לא היה ביד שלך את המעות.

בשעה שאמרת לי, תן לי בהמה,

ואמרתי אין לי בהמה, שואלת אותו שוב בעל הבית,

וכשביקשת בהמה, ואמרתי אין לי,

במה חשדתני?

אמרתי שמא מוזכרת ביד אחרי.

הוא אומר לו, אולי,

אתה הזכרת את הבהמה לאחרים, לכן אמרת אין לך.

שוב הוא דן אותו לזכות.

ובשעה שאמרת לי, תן לי קרקע, ואמרתי לך, אין לי קרקע,

במה חשדתני?

שוב הוא אומר לו, בעל הבית,

אבל מה חשבת כשביקשת קרקע ואמרתי לך שאין לי?

אמרתי שמה מוחקרת ביד אחרים היא.

אולי החקרת אותה לאחרים.

כלומר, חכירות בשדה, פירושו שהוא נותן לאחרים לעבוד בשדה,

תמורת שכר של כך וכך לשנה.

כמות מסוימת מן התבואה או ממה שיגדל בקרקע, אותו אדם שקיבל לעבוד בשדה.

שואל אותו בעל הבית, ובשעה שאמרתי לך, אין לי פירות,

במה חשדתני?

אמרתי שהן אינן מאוסרות,

לכן אתה לא יכול לתת לי פירות כי הן טבע.

שוב שואל בעל הבית, ובשעה שאמרתי לך, אין לי קרים מוחסתות,

במה חשדתני?

אמרתי, שמא הקדיש כל נכסיו לשמיים?

אם כמה קרים מוחסתות?

נו, מה, איך יכול להיות מצב כזה?

אומר לו,

אמרתי מליבי,

אולי בעל הבית הקדיש את כל נכסיו לשמיים.

אמר לו העבודה, כך היה,

הדרתי כל נכסיו בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה.

אז אותו בעל הבית

הולך ונשבע, העבודה זה לשון שמועה,

כך היה, כמו שאמרת,

כמו שחשבת,

אכן הדרתי כל נכסי לשמיים, הקדשתי אותם לשמיים

כדי להדירם ולנוצרם על כל העולם, בגלל הורקנוס בני שלא עסק בתורה.

לא רציתי שיגיע אליו מממוני כלום.

זה היה אותו בעל הבית

שהוא הבין שאדרבא,

לא מגיע לאותו אחד שלא עוסק בתורה כלום.

אז הוא הקדיש לשמיים.

לכל שכן,

עוול גדול עושים אותם הורים

שלוקחים במקום לתת

את נכסיהם לאותו בן תורה שיש להם בבית,

הולכים ונותנים את זה למי שאינו עוסק בתורה.

זה עוד יותר מוכיח עד כמה גדולה רשעותם של אלה.

וכשבאתי אצל חברי בדרום,

התירו לי כל נדריי.

כשהגעתי לחבריי שבדרום,

התירו לי את הנדר, ואז

יכולתי לבוא לשלם לך.

ואתה,

כשם שדנתני לזכות,

המקום ידין אותך לזכות.

אם אתה הלכת בגישה כזו של לדון אותי לזכות,

אז גם אתה תקבל בתור שכר שידונו אותך משמיים לזכות.

תנו רבנן, יש לנו פה מעשה נוסף

בעניין זה של לדון לכיו זכות.

גם לפורץ, אשתו של הרבייה, לא חושב שאני לא יודע. נכון, נכון. מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת,

בת ישראל.

ולמלון היא שכיבה תחת מרגלותיו.

היה איזה איזשהו חסיד

שראה צורך לפדות מהשבי איזושהי נערה אחת,

בת ישראל.

בזמנם היו מצבים כאלה שהיו לוקחים בשבי

כל מיני ליסטים,

שודדים,

וכנגד ממון שנותנים להם אפשר לחלץ את השבויים.

אז הייתה איזושהי נערה בת ישראל שהייתה בשבי,

וחסיד אחד

כשנאמר מעשה בחסיד אחד, צריך לדעת,

זה אחד משני הגדולים האלה, או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי.

זה האנשים ענקי רוח ביותר, גדולי הדור.

אז הוא פדה מהשבי את אותה נערה בת ישראל,

וכשהגיעה בדרכו לאיזשהו מלון, היינו, על מנת לישן שם בלילה,

היא שכיבה תחת מרגלותיו והניח לה לשכב בסמוך אליו,

בסמוך לרגליו.

ומחר ירד וטבל.

למחרת ירד וטבל במקווה.

טוב,

שאל אותם, ואמר, ושנה לתלמידיו, והלך ושנה תורה לתלמידיו,

ואמר להם,

בשעה שהשכבתי עד תחת מרגלותיי במה חשדתוני,

כלומר האם דנתם אותי לזכות או לחובה?

אמרו לו, אז מה הם אומרים? אמרנו שמא ישבנו תלמיד שאינו בדוק לרבי.

למה אני שמתי אותה תחת מרגלותיי?

משום שחשד, אמרנו בליבנו,

אולי אתה לא סומך על אף אחד מאיתנו,

ולכן אתה בשביל להיות בטוח שחלילה לא תנזק,

אז הנחת אותה תחת מרגלותיך.

בשעה שירדתי והתעוולתי במה חשדתוני,

שואל אותם

אותו חסיד,

בשעה שהלכתי וירדתי לטבול במקווה.

מה, האם חשדתם אותי או האם דנתם אותי לכף זכות?

אמרו, מה הם אומרים לו? אמרנו שמא מפני טורח הדרך

אירע קרי לרבי.

ואז צריך אתה להיטהר.

אמר להם העבודה כך היה, בשבועה נשבע להם,

שכך היה, ואתם כשם שדנתוני לכף זכות,

המקום ידין אתכם לכף זכות.

אבל השאלה נשאלת,

אבל איך הוא הביא את עצמו לידי חשד

במה שהלך?

והניח אותה תחת מרגלותיו.

אז אומר אחד המפרשים,

זה ברור שלעולם יש לאדם להרחק עצמו מן החשד,

אבל החסיד הזה לא חשש שיחשדו בעשותו כן.

פני שהיה זה דבר שיכול להיוודע,

ועוד שגלוי לכל מדוע עשה כן, שלימוד הזכות שאמרו התלמידים הם דברים של טעם.

והיא ידעה שמפני חסידותו לא יחשדו כלל, כלומר הוא היה כל כך גדול

שהיה בטוח שאף אחד מאלה שיודעים לא יחשוד אותו חלילה

בצורה, לא ידון אותו חלילה לכף חובה.

טענו רבנן, פעם אחת הוא צריך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת.

שוב ברייטא שמביאה מעשה נוסף,

שהיה פעם אחת שתלמידי חכמים היו צריכים

איזה דבר אצל גויה אחת

שכל גדולי רומי מצויים אצלה.

היא הייתה חלילה פרוצה,

כל גדולי רומי היו מצויים אצל אותה גויה.

אמרו,

נו,

בכל זאת, אבל לפעמים צריכים להגיע לצורך הצלת כלל ישראל.

אמרו, מי ילך?

אז החכמים אומרים, מי ילך בשביל להשיג את העניין שאנחנו צריכים?

מי ילך לשם?

אמר להם רבי יהושע, אני אלך.

רבי יהושע החליט שהוא ילך.

הלך רבי יהושע ותלמידיו,

כיוון שהגיע לפתח ביתא,

חלץ תפיליו ברחוק ארבע עמוד ונכנס.

כדי שייכנס לאותו מקום של טומאה שבו הייתה אותה מטרוניתא,

חלץ את התפילים,

כי העדויות שבזמנם היו הולכים כל היום לתפילים.

לאחר שהגיע, כשהגיע בסמוך לארבע עמוד, סמוך לכניסה,

חלץ את התפילים, ונעל הדלת בפניהם.

כן,

אחר שיצא

הירד לטבל ושנה לתלמידיו,

ואמר להם, בשעה שחלצתי תפילים במה חשדתוני.

רגע, למה הוא הלך לשם?

לא כתוב למה, זה היה לצורך כלל ישראל.

זה מה שכתוב בתחילת הדברים.

הוא צריך דבר לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת.

כן, כמו שמצוי, שלפעמים הולכים לאיזושהי שרה, אחת מהשרות שבממשלה,

בשביל להשיג איזשהו צורך לכלל ישראל,

לצורך חיזוק היהדות,

ולצערנו,

זה נתון בידה.

אז פעמים שצריכים להגיע אליה,

רבי יהושע,

כדי שלא ייווצר איזשהו חלילה מכשול,

הצהיר שהוא היה מוכן ללכת לשם בשביל לדבר על ליבה,

שיהיה את הסיוע הזה לכלל ישראל.

על כל פנים,

כשהוא חלה, כשהוא בא ושואל אותם, כשחלתי תפילין,

האם חשדתם אותי במשהו? אמרנו, כסבור רבי,

שלא ייכנסו דברי קדושה במקום טומאה. כלומר, תלמידם אומרים לו,

אנחנו סברנו שאתה לא רוצה שתפילין, שזה דבר קדושה, יהיה במקום של טומאה.

ושוב הוא שואל, בשעה שנעלתי במה חשדתוני?

כשנעלתי את הדלת,

במה אתם חשדתם אותי?

אמרנו, אז הם אומרים לו, שמא דבר מלכות יש בינו לבינה.

אולי איזשהו דבר שאתה רוצה להעלים אותו, שלא ישמעו אחרים? לכן היית צורך

לנעול לדלת.

ושוב הוא אומר להם, בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני?

אמרנו, שמא נטיזציה נורה מפיה על בגדיו של רבי.

אז הם אומרים לו, חשבנו,

אולי ניטז רוק מפיה של אותה מטרוליטה על בגדיו של רבי, ואיזה מטמא?

שהרי גזרו חכמים על הנוכלים שיטמאו כזווים לכל דבריהם?

הרוק של עזה מטמא, אז הוא הדין הגויים.

לכן הוא טמא.

אמר להם, העבודה כך היה, אני נשבע שכך היה,

ואתם,

כשם שדנתוני לזכות,

המקום ידין אתכם לזכות.

השאלה נשאלת אבל, מה עם איסור ייחוד?

הוא נועל דלת בפניהם,

כן?

אבל מה עם איסור ייחוד?

הוא היה לבב שם?

גם אם היו גדולי רומי, אצלה עדיין זה איסור ייחוד, משום שהכלל הוא שאם יש פרוצים, לא עוזר העניין הזה.

בקשרים, אז כשיש שניים, אז אפשר לסמוך,

אבל לא בפרוצים.

אז אומר אחד המפרשים,

עיקר הדין היה לחשוש משום ייחוד, כן?

גם אם היה לעבדים,

גדולי רומי וכדומה,

כי בפרוצים לא מועיל אפילו בעשרה.

אלא מה?

משום שהיה ביניהם דבר מלכות,

לא חשש לייחוד,

שבכך לא גזרו חכמים.

ייחוד, במצב הזה,

ודאי שהוא אסור, אבל בגלל שזה דבר מלכות,

לא ראו חכמים צורך לגזור עליו.

נראה את רשי בדיבור המתחיל

בפחי נפש.

בפחי נפש, בדאבון נפש.

מוחקרת שנותנה לחברו בכך וכך קוראים לשנה.

כל אחד אמרינה על מעשה בחסיד אחד,

או רבי יהודה בן בבא,

או רבי יהודה ברבי אלעאי.

ריבה נערה, שאינו בדוף לרבי, שאינו מכיר במידותיו,

לסמוך עליו ולהניחה אצלנו.

מטרוניתא הנוכרית, דבר מלכות וצריך להעלימו.

צינור ארוך וגזרו על הנוכרים,

שיהיו כזווים

לכל דבריהם.

בשאילתו דרבחי,

המעשה הזה מובא שם,

ושמה גירסה המעשה ברבי עקיבא בן יוסף,

שהיה מוזכר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס,

על המעשה הראשון שהבאנו

עם הפועל שירד מגליל עליון לעבוד אצל בעל הבית בדרום.

מי זה היה אותו שכיר?

רבי עקיבא בן יוסף.

הוא היה הפועל.

ורבי אליעזר בן הורקנוס, הוא היה בעל הבית.

כנראה שהיה לו מסורת בעניין.

על כל פנים,

אחד המפרשים טוען

שחייב להיות שזה מדובר בזמן שרבי עקיבא היה עם הארץ.

לא ייתכן אחרי שהגיע להיות תלמיד חכם. תלמיד חכם הוא גם התעשר, זה נתן לנו הרבה כסף בחם שלו.

אם כן, רואים מכאן

את גדולתו ומעלתו של רבי עקיבא,

שגם זה היה בתקופה של עם הארץ,

אבל היה בעל מידות כזה עצום,

שאם כל מה שנזכר לו למלאכה לשלוש שנים,

ובוודאי שהוא הבין עד כמה אשתו ובניו ממתינים לו ומחכים בציפייה,

כשנפרד מהם, ודאי זה היה על מנת שיחזור וייתן פרנסה בבית.

ובמשך שלוש שנים היה להם קשה מאוד לחיות בלי אבא בבית.

ורבי עקיבא מסתם ידע מזה.

אבל עם כל זה,

הוא יכול לטעון טענות כרימון כנגד

אותו בעל הבית.

אתה יודע שאני אמור ל...

הלוא נסכלתי מלכתחילה איתך בשלוש שנים.

אם כן, אתה יודע שבארץ יום הכיפורים אני אמור לסיים את העבודה ולחזור חזרה הביתה.

איך פתאום יש את כל המצבים הללו?

שאלות לא חסר.

בן אדם

שרוצה לטעון טענות,

יכול למצוא מקל ועד להודעה חדשה טענות על הנהגתו של אותו בעל הבית.

אבל רבי עקיבא עם כל זה שתק,

דן אותו לקו זכות, וחזר לביתו כשהוא אין לו כלום ביד,

וכך חוזר לו לביתו.

קבלת פנים בבית שכזו זה ממש קשה ביותר.

ועם כל זה, ואז עדיין הוא עם הארץ

הוא מתנהג בהנהגה שכזו.

רואים אנו עד כמה היה,

כמו שהגמרא אומרת במסכת כתובות,

שהיה מעלה. מה זה מעלה?

מעולה במידות,

נעלה ביותר במידותיו.

ואדרבה,

כשאדם הוא מעולה במידותיו,

פה אפשר יותר להיות בטוחים שהוא יהיה מסוגל לתורה ומסוגל לגדול בתורה.

כי מה שמעכל את האדם מלגדול בתורה זה עניין המידות.

אבל אם בן אדם הוא עם מידות טובות והוא יושב ולומד תורה,

הרי הקדוש ברוך הוא פותח את דיבו.

הרי מובא, הגמרא מביאה במסכת תשובות את כל המעשה הזה שהוא עזב את אשתו,

ואשתו רצתה שילך ללמוד תורה.

והוא אכן הלך.

סתם זה הכרע המקרא, שהוא שלוש שנים מהמעשה. הלוא כשהוא התחתן,

כשהוא נשא את רחל, ביתו של כלבו סבוע,

כלבה סבוע הדיר אותה מלחסר.

למה? איך היא הולכת ונישאת לעם הארץ?

הוא כמובן,

ההסתכלות שלו הייתה,

הוא רוצה אחת שהוא אישי נישאר,

אחת שלומד בישיבה,

אחת שכבר יצא שלמו כתלמיד חכם,

את זה הוא רוצה לחתם,

לא את עם הארץ.

אבל מה?

לא, לא.

זה חלק החיצוניות של הדברים.

בפנימיות צריך לדעת

שזה מה שנותן לאדם לגדול.

המידות הטובות,

היראת שמים, אחד שכזה רק ילך וילמד,

זה מה שיהיה בסוף,

הוא יגדל.

יש שם תוספות ששואל שאלה,

מובן שאותו כלבה סבוע לאחר שחזר רבי עקיבא עם תלמידיו,

אז הוא בא ורצה להתיר את הנדר, מה שהדהיר, הוא לא ידע שזה רבי עקיבא.

אז הוא אומר לו, תגיד לי,

אם אתה היית יודע שהחתן שלך הזה יהיה תלמיד חכם,

האם היית מדיר אותה מנכסיך?

הוא אומר, אפילו אם הייתה, יודע, משנה אחת לא הייתי עושה ככה. הוא אמר את גמור היה.

אז הוא אומר לו, זה אני.

אבל לא משנה, השאלה היא איך הוא התיר את הנדר, איך רבי עקיבא התיר את הנדר?

הרי יש את הכלל אל פותחין בנולד.

אי אפשר לעשות פתח, להתיר את הנדר,

אם זה דבר שהתחדש לאחר הנדר. לא, אבל הוא עשה איזשהו תנאי.

הוא אמר שאם הייתי יודע, זו הייתה איזשהו פתח שלו. מה זה קשור? אבל זה דבר שהתחדש אחר שכבר הדהיר.

אם זה היה קיים בשעת הנדר, אז אני מבין, אם הוא היה יודע את הפרט הזה, הוא לא היה מדהיר.

אבל פה זה דבר שהתחדש אחר כך.

אז מה התוספות עונה על זה?

אומר התוספות,

משפט כזה, דרך הוא בו הולך ללמוד שנעשה גדול.

כאילו כשבן אדם הולך ללמוד, אז הוא גדל בתורה.

מפרט אחד שכמו רבי עקיבא,

שהוא גם היה מעולה במידות טובות,

אז ודאי וודאי שהוא מגיע להיות בעל גדול בתורה.

התורה זה דבר רוחני,

והיא בשביל שתהיה, נמצאת בתוך אדם,

צריך שהאדם יהיה בעל מידות טובות.

כי אם אין דרך ארץ, אין תורה.

יש בן אדם שלומד תורה, אבל אין לו דרך ארץ.

הוא משתמש בזה לאינטרסים שלו, לקדם את הכרגע שלו.

זה לא כלום.

אם אין דרך ארץ, אין תורה.

מאידך צריך לדעת, אם אין תורה, אין דרך ארץ.

השילוב בין השניים,

תורה ודרך ארץ, מביא את האדם להגיע לשלמות.

אבל רבנו יונה שם מביא על המשנה, אם אין תורה, אין דרך ארץ, שהתורה לא תשכון לעולם, אם אין דרך ארץ, אין תורה.

שהתורה לא תשכון לעולם בגוף שאיננו בעל מידות טובות תמיד.

לא, אני מבין, הוא אומר, למה לא חיים? תשכון, כלומר שתהיה חלק ממנו.

זה לא יכול להיות אלמלא שהוא בעל מידות טובות.

חייב להיות צמוד זה עם זה.

התורה יחד עם הדרך ארץ.

זה שילוב נפלא, והוא מביא את האדם לשלמות.

לא חסר כאלה.

גם בעולם החילוני יש כאלה שמבחינת ההנהגות שלהם

הן הנהגות מיוחדות. קיבלו את זה בתור אשם מההורים,

או כתוצאה ממה ש... גדלו בתוך חברה שהיא טובה, לא החברה הרגילה כמו שיש היום, השמר החיים.

אבל מאחר ואלה לא לומדים תורה, אז חבל,

הם לא מתקדמים הלאה עם זה.

אז הם עוצרים במקום.

יש עומדות כאלה שעוסקים בתורה,

אבל אינם בעלי מידות טובות.

לא רואים צורך בכלל לתקן את מידותיהם.

לפעמים יכולים לצוף חורבן מכאלה,

כי הם משתמשים בתורה כקרדום לחפור בה.

אם זה על מנת ללכת ולעשות כל מיני דברים אשר לא יעשו, וידוע לנו מה ההיסטוריה על כאלה.

אבל כשיש את השילוב,

זה לא אומר שבן אדם לא ילמד תורה כל מה שאיננו בעל מידות,

אבל הוא צריך להציב לעצמו את המטרה שיחד עם התורה אני צריך לתקן את מידותיי.

ללמוד מוסר

מדי יום ביומו, כך הוא יכול להשלים את עצמו.

אבל אם זה בשביל לקדם את עצמו,

להגיע לקידום אינטרסים או למעמד כלשהו,

זה לא יוצא מזה שום דבר.

אומנם נאמר בחז״ל, העולם ילמד אדם תורה שיקיים אדם תורה בצד שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

אבל זה הכל עם כוונתו להגיע לשמה.

אבל אם מלכתחילה הוא מציב לעצמו את המטרה,

יש לי מטרה להגיע להיות פלוני אלמוני.

כלומר להגיע לאיזשהו מעמד לסיעה.

לא מעניין אותו שום דבר מעבר לזה. אז הוא מתמקד בעניין הזה, בהשגת ה...

זה לא אוניברסיטה.

תורה זה לא אוניברסיטה בשביל להגיע לתואר אוניברסלי.

להיות פרופסור לתלמוד. לא.

תורה זה מלשון הוראה, שימור לך את הדרך.

איך נעשו? בדיוק.

את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

זו הנקודה של תורה.

זה ודאי זה מה שצריך להיות.

אז בן אדם,

אמור לראות עליו, אמורים לראות עליו שינוי כשהוא לומד תורה.

אמורים לראות עליו שינוי.

כי אם באמת היו עוד מידות טובות, אז לאט לאט התורה מלמדת אותו,

מביאה אותו למצב שהוא גדל יותר.

והוא יגיע להיות גדול.

כי אדם שיש לו גם מידות טובות,

אז צריך לא ישר להבין שאין עסק יותר טוב מעסק התורה הקדושה. אין דבר יותר טוב.

ואז הוא משקיע את כל כולו בהתמדה בלימוד התורה.

וכשאדם במצב כזה, שגם הפנימיות שלו מעולית,

וגם ההתמדה שלו בתורה היא בצורה נפלאה,

הוא בוודאי יהיה גדול בתורה.

אין לי ספק.

ומי שחושב שגדול זה רק מי שהגיע להיות מפורסם כגדול, זו טעות.

גדול נמדד במה שהוא מנצל את זמנו,

ובכל זמן הוא גדל עוד יותר.

זה גדול.

יש לו גדול בן עשרים, הוא גדול, כלפי בני עשרים הוא גדול.

כלפי, כשהוא בן ארבעים, הגיע להיות גדול כלפי בני ארבעים הוא נקרא גדול.

כי בסך הכל, כל זמן, שנה משנות חייו הוא מתקדם, ושוב מתקדם, ושוב מתקדם, ושוב מתקדם.

לא מפורסמים בדווקא, זה טעות מי שחושב כך.

אז יכול להיות בחור בישיבה שהוא בן שמונה עשרה, בן עשרים,

אבל רואים עליו הנהגות של גדלות,

שהוא כל כולו רצון השם,

כל כולו ידיעת התורה הקדושה,

כל כולו מידות טובות, כל כולו מוסר,

כל כולו יראת שמיים.

אחד כזה הוא גדול, כלפי אלה שבאותו גיל כמוהו הוא אדום גדול.

זו ההנהגה שראויה להיות, וזה הכיוון שצריך להיות.

אחד כזה צריך לחבר אותו מאוד, גם אם הוא בסך הכל בן עשרים, זה לא משנה.

אתה שומע?

אני אומר לך בדווקא,

כי אתה בעזרת השם תזכה,

שאם הבן שלך ימשיך בדרך הזו, הוא יזכה להיות אחד שכזה.

כי יש לו את הפוטנציאל לזה.

לא הרבה זוכים, אבל ברוך השם.

וככה צריך לסייע כל הזמן,

הלאה והלאה, להתקדם עוד ועוד ועוד.

לא לזרוך במקום.

בן 13 ל-14 הגיע לבעלה מסוימת, נמשיך הלאה, 15, 16, 17. אחרי הלאה, כל שנה ושנה,

שים לב שיהיה מישהו מלמעלה, המלאך שיאמר לו, גדל, גדל, גדל, גדל, תגדל הלאה.

ולתת לו תקווה לזה.

לא לעזור לו על הכל ועוד. הוא ייצר וחומר, עכשיו תנוח.

תיגע תקווה, לא, אין לה נוח.

כל החיים זה מצב של עלייה, להתקדם.

רק אדם שיש לו שאיפות,

רק אדם כזה יכול לגדור. כי הוא שואף להגיע,

להיות כהגדולים אשר בארץ. הוא מציב לעצמו דמות של אחד מהגדולים,

וזה נותן לו את הדרמון.

הלאה, והלאה, והלאה, והלאה.

וככה מתקדמים.

איך אמר רכיבי ויגר? אמר, אני שאבתי להיות הגאון מוילנה.

אבל בזכות זה יצאתי מה שיצאתי.

אבל מי שלא שואף כלום, אז הוא לא מתקדם.

תודה רבה, אדוני.

בעל תרומת הדשן

כותב.

שמי שנמצא בדרך ועדיין לא יתפלל מנחה,

ויש לו אפשרות להגיע למלון שיש שם עובדי כוכבים,

יכול להגיע בעוד היום גדול.

אם יכול להתפלל בדרך, במקום שלא יפסיקו אותו עוברי דרכים,

עדיף שיתפלל שם,

מאשר שיתפלל במלון של עובדי כוכבים.

שבדרך כלל הוא מלא בגילולים.

מאיפה הוא מוכיח את זאת? מה הסוגיה שלנו.

רבי יהושע חלץ את תפיליו כדי שלא ייכנסו דברי קדושה במקום טומאה. הוא הדין שאין להתפלל במקום שיש עבודה זרה.

והרמה בסימן צדיק דלת,

באורחיים סימן צדיק דלת, סעיף ט',

פוסק כמו התרומת הדשן הזה.

הוא היה לפני הרמה?

לא, הפוך, הפוך.

תרומת הזה של אלף ורמה, כן.

אומר בעל חלקת יעקב,

מאחר ולעניין תפילה במלון של גויים נפסק להלכה,

שבשעת הדחק מותר להתפלל שם,

הוא הדין לעניין להיכנס לשם עם תפיליו בשעת הדחק מותר.

כי אם אתה רואה שמשווים עניין התפילה לכניסה עם תפילין לשם,

אז הוא הדין לגבי זה. במקום הדחק הרי התירו

להיכנס עם חשש שיפסיקו אותו עוד רגע ולהכניס את הדרך,

אז מותר לו להיכנס לאותו בית מלון.

אז הוא הדין עם תפילין, יהיה מותר.