מסכת שבת דף קי"ט עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

נסכת שבת, דף קיוט עמוד ב',

שבע שורות קודם סוף העמוד,

ואמר יש לקיש בשום רבי יהודה הנשיאה,

אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש.

כלומר,

גם אם צריכים לצורך בניין בית המקדש

כאלה שיעזרו בעניין,

אבל את התינוקות של בית רבן שלומדים תלמוד אצל רבם,

אסור לבטל אותם מלימודם לצורך זה,

משום שהלימוד שלהם נחשב

כמו בניין של קדושה.

אין מבטלין בניין של קדושה אחת

לצורך בניין אחר של קדושה.

שואל אחד המפרשים,

בשביל מה צריך את ההלכה הזו,

שאין מבטלים את התינוקות לבניין בית המקדש?

הלא קטנים הם ופטורים מן המצוות.

בעל ספר צופנת פענח

מביא ראיה מאבות רב נתן

שבבניין בית המקדש גם הקטנים חייבים.

למילא מובן כאן

שאף על פי שגם הקטנים חייבים,

בכל זאת לא מבטלים אותם מתלמודם לצורך זה.

אבל אפשר לבאר את הדברים הרבה יותר פשוט,

שהכוונה בעיקר על רבם.

רבם הרי הוא גדול.

ואם כן,

גם הוא

לא ילך לעזור לצורך בניין בית המקדש,

כיוון שאם ילך לא יהיה מי שילמד את התלמידים תורה.

ואמר אשדקיש לרבי יהודה הנשיאה,

קח וקובלני מאבותיי ואמרלה מאבותיך.

כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין אותה.

רבינה אמר מחרימין אותה.

אשדקיש

אומר רבי יהודה הנשיאה,

כך קיבלתי מאבותיי

או מאבותיך.

עיר כזו,

שאין התינוקות שבה למדים אצל רבם,

סופה שמחריבין אותה.

רבינה אמר מחרימין אותה.

מה ההבדל בין מחריבין לבין מחריבין?

אומר רשי,

מחריבין

נשאר עדיין משהו.

בתוך העיר הזו.

אבל מחרימין לא נשאר ממנה כלום.

ואמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה,

שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים,

וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה.

אם תמצאו איש עושה משפט,

מבקש אמונה ואסלח לה.

רבא מוכיח מהפסוק

מבקשי אמונה ואסלח לה.

שחרבן ירושלים זה כתוצאה מזה שפסקו ממנה אנשי אמנה, היינו אנשים נאמנים,

דוברי אמת.

בירמיה פרק ה' נאמר פסוק זה, השוטטו בחוצות ירושלים,

ולבסוף נאמר

הודעו נא ובקשו אם תמצאו איש עושה משפט,

מבקש אמונה ואסלח לה.

כלומר זו הייתה הסיבה.

מדוע בכל זאת הקדוש ברוך הוא לא סלח

אלא חרבה ירושלים?

בגלל שפסקו ממנה אנשי אמונה.

עיני,

שואלת הגמרא, וכי ככה הוא הדבר,

שבחורבן ירושלים לא היו בה אנשי אמנה?

והאמר רב קטינה,

אפילו בשעת כישלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה?

גם

בשעה שנכשלו הבנים, בני ירושלים,

בחטאים,

וזה היה בשעת החורבן, מדובר גם בשעת החורבן.

בכל זאת לא פסקו ממנה אנשי אמנה,

שנאמר

כי יתפוס איש באחיו, בית אביו,

שמלה לך, קצין תהיה לנו.

דברים שבני אדם מתקסין בהם כשמלה,

ישנן בידיך.

רב קטינה מביא ראיה מן הפסוק בישעיה, פרק ג'.

שם נאמר כי יתפוס איש באחיו, בית אביו,

שמלה לך, הקצין תהיה לנו.

מדובר כאן באנשי ירושלים, אומר רב קטינה,

שהם לא יהיו יודעים להשיב לשואלים הלכה.

יבוא אדם לחברו ויאמר לו דברים שבני אדם מתקסין בהם כשמלה,

כלומר דברי תורה,

ששואלים על טעמיהם של אותם דברי תורה,

והם עושים את עצמם כמעלימים את הדברים כיוון שאינם יודעים להשיב.

אומרים לו לאותו אדם, אבל לך ישנן בידיך.

אתה הרי בקיא בהם.

לכן,

קצין תהיה לנו.

שמלה לך, קצין תהיה לנו. מה זה שמלה לך?

דברים שבני אדם מתקסין בהם כשמלה.

כביכול שמעלימים את הדברים בגלל שאינם יודעים,

אתה יכול ושולט בדברי תורה.

יודע את טעמי התורה.

אם כן, קצין תהיה לנו.

אתה תלמד אותנו חוכמה.

ובהמשך הפסוק שם, והמכשלה הזאת

תחת ידיך.

הפירוש, דברים שאין בני אדם עומדים עליהם,

אלא אם כן נכשלים בהם.

פירושו,

גם דברים כאלה,

שקשה להגיע לעומק הדברים,

אין העולם יודע אותם על בורים לאומרם כהלכה.

אלא אם כן נכשלים בהם.

לוקח כמה פעמים

עד שעומדים על אמיתות ועומק הדבר.

בפעמים ראשונות נכשלים בהם, אומרים אותם בשיבוש.

ומילא אומרים לו, ישנם תחת ידיך אותם דברים שאחרים לא יודעים את הטעמים,

אותם דברים שהם עמוקים.

ולוקח זמן עד שאנשים יודעים להיות בקיאים בהם, והדברים יהיו ברורים להם.

אתה, יש לך את זה.

אם כן, תלמדנו חוכמה, קצין תהיה לנו.

ומה התשובה, אם כן?

משיבו להם, ואומר,

יישא ביום ההוא לאמור,

לא יהיה חובש.

בהמשך הפסוק הוא באמת יהיה אין נחם ואין שמלה.

פירושו יישא,

הכוונה שהוא נשבע להם.

אין יישא אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר,

לא תישא את שם השמן אלוקיך לשווא.

לא יהיה חובש.

אותו אדם משיב לחברו שמבקש ממנו שהוא ראוי להיות קצין,

ללמדם חוכמה,

כי בידיו יש את הידיעות של דברי התורה, גם בעומק וגם טעמי התורה.

אומרו להם בשבועה, לא אהיה חובש.

כלומר,

לא אהיה מחובשי עצמן בבית המדרש,

ובביתי אין לחם ואין שמלה.

פירושו, אני לא רגיל להיות

מהיושבים בבית המדרש ללמוד תורה.

בביתי, כלומר, אין בידי

לא מקרא ולא משנה ולא גמרא.

אם כן, מה אתה רואה?

שהיו אנשי אמונה.

האנשים האלה היו אומרים מפורש.

אומנם אתם מדמים שאנו יודעים תורה, אבל איננו יודעים.

אינני יודע, כך אומר אותו אחד שנדמה לאחרים שהוא בקיא.

למה? כי הוא אוהב את האמת.

אם כן, אתה רואה שלא פסקו ממנו אנשי אמנה.

אז איך רבא אומר לו, חרבה ירושלים, אלא בשביל שפסקו בה אנשי אמנה.

ממשיכה הגמרא ואומרת, וממאי?

מאיפה אתה יודע שהם אנשים דוברי אמת?

ומחמת בקשת האמת שלהם אמרו שהם לא יודעים ללמוד.

לא יכולים להיות מורים לרבים.

דין משנה עתה.

זה אמר לו, הוא גם מירנה.

אמרו להם עלן.

שם אולי זה לא בגלל שהוא אדם אמיתי,

דורש את האמת.

לא.

אלא אם הוא היה אומר להם שהוא אכן יודע,

אז היו אומרים לו, נו, אז בבקשה תלמד אותנו.

והוא הרי יודע שהוא לא בקיא בדברי התורה.

הוא לא הגיע לדרגה כזו של להיות מורה לרבים.

זה לא בגלל שהוא אדם אמיתי, אלא הוא מפחד מהתוצאות אם הוא יגיד שהוא כן יודע.

אומרת הגמרא אבל אל מימר, גמר ושכח.

מה הבעיה?

אם זה לא נובע מהאמת שבו,

אז הוא יכל לומר, למדתי אבל שכחתי.

מהי לא אהיה חובש?

כלל.

כלומר, כשהוא אמר לו, אהיה חובש,

פירושו שהוא בא ואומר להם, תדעו לכם, אני לא הורגלתי ללמוד בכלל.

כשהוא בא ואומר דבר שכזה,

ודאי בגלל שהוא מודה על האמת,

שהוא לא יגע בתורה בכלל,

ונדמה להם

שהוא יודע.

אם כן, אתה רואה שלא פסקו ממנה אנשי אמנה.

עונה הגמרא לא קשיא, כאן בדברי תורה,

כאן במשא ומתן.

כלומר,

אותם פסוקים שמהם מביא רב קטינה, שלא פסקו אנשי אמנה,

זה מדבר בדברי תורה.

אז שמה הם היו נאמנים.

אדם שאיננו יודע לא היה מתהלל, משבח עצמו לומר שהוא יודע,

או שהוא למד.

זה כן.

אבל במשא ומתן...

אשר עניין ממונות,

עסקים בין אדם לחברו,

שמה באמת פסקו אנשי המנה.

כל מה שיש בראש של

בעלי עסקים זה כמה אפשר לסחוד מהשני,

וגם בדרך של עורמה.

וזה מה שאומר רבא.

לא חרבה ירושלים,

אלא על שפסקו ממנה אנשי המנה,

היינו במשא ומתן.

אומר רשי.

אה, הוא מתן באמונה ראשית. נכון מאוד.

אחד הדברים הראשונים זה על הרב האישי המנהיגיון הזה.

אומר רשי.

אני רואה יחד אתכם את רשי.

רשי בדיבור המתחיל,

מה חריבין,

קייט עמוד ב',

מה חריבין אי כשיעור,

מה חריבין לקשיעור,

מתכסין בהן כשמלה,

ושואלין אותן טעמי תורה הללו,

עושין עצמן כמעלימין את דבריהם,

פני שאינן יודעים להשיב.

ישנן בידיך,

אתה בקי,

לפיכך קצין תהיה לנו ותלמדנו חכמה.

דברים שאין אדם עומד בהן על בוריין, לא אומרם כי הלכתן,

אלא אם כן נכשל בהם עד שאומרן,

ב' וג' פעמים בשיבוש,

דהיינו טעמי תורה המסוטרין.

לא אהיה חובש, איני רגיל להיות חובש, חבוש בבית המדרש.

אהיה, הכוונה, הורגלתי.

כלומר, לא הורגלתי מעולם

להיות מחובשי בית המדרש. כמו

שחוק לרעהו, אהיה.

באיוב ב',

משמעות הדבר, אני הווה.

כלומר, שהוא בא ואומר שהגיע מצב שהוא עומד

לשחוק

לפני האחרים.

וממי דהי משום דהי יש בהן אמנהו?

על זה שואלת גמרא, מי אמר

שמה שאומר אותו אדם, אני לא יודע תורה,

זה בגלל שיש בו אמנה, שהוא אדם אמיתי.

דהי על כורכי איך צריכים שישיבו האמת.

אולי הוא מוכרח לומר את האמת.

למה? דהי אמר לאו גם אמירה, אם הוא היה אומר להם שהוא כן יודע אותן טעמי תורה,

אמרי לה שואלים ממעלה.

אז השואלים יגידו לו, אנחנו, אז בבקשה תלמד אותנו.

עונה הגמרא,

לא.

ודאי וודאי שהוא מוכיח שהם אנשים אמיתיים. למה?

הוא משענה, אבל אלה ממר, גמר ושכח.

יכל לומר, למדתי,

שכחתי.

מה, לא יהיה חובש? למה הוא צריך לבוא ולהגיד שהוא בכלל לא היה מחובשי בית המדרש?

מודיעו על האמת, שלא יגע בתורה.

אז אכן בדברי תורה היו נאמנים,

והם מתהללים על שקר.

אבל במשא ומתן

פסקו אנשי האמנה,

ועל כן,

חרבה ירושלים.

לא, בעצם, שלא היה משא ומתן באמונה. זאת אומרת, לא היה להם בעיה במידות.

נכון מאוד.

שזה המהות, הרי. לשנות את המידות. אם לא עשית... זו שאלה של גזל.

הרבה מה... הרי המידות זה אפילו יותר מגזל. הרי הם יותר גרועים.

בדור המבול,

הרי הם עשו פחות משאותו אותם.

הבעיה אצל זה לא היה גזל, זה המידות שלהם היו גמומות.

נכון. גם המידות הגרועות שלהם. נכון מאוד.

נראה את המשנה בסייעת אלשמיא, בדף קכ עמוד א'.

אני מתחיל משנה חדשה.

מצילין סעל מלא כיכרות,

אף על פי שיש בו מאה סעודות.

למדנו במשנה הראשונה שמותר להאציל מן הדלקה.

לא במשנה הראשונה, המשנה הקודמת.

שמותר להאציל מן הדלקה בשבת מזון שלוש סעודות.

יש אבל אופנים שמותר להאציל אפילו הרבה סעודות,

אם זה יחד.

ביחד.

דבר ראשון, מצילין סל מלא כיכרות.

מותר להאציל מן הדלקה בשבת

סל או קרטון

שיש בהם הרבה כיכרות של לחם.

אף על פי שיש בו מאה סעודות.

גם אם הכמות הזו של הכיכרות לחם שם,

הם מספיקים למאה סעודות, כי זו הצלה אחת.

פעם אחת.

והעיגול של דבלה

הוא הדין

שאפשר להאציל

עיגול של דבלה. מה זה העיגול של דבלה?

כאשר... תאנים. בדיוק. לוקחים את התאנים,

ולאחר שמתייבשים,

עושים מהם עיגול, דורשים אותם ביחד, וכך נוצר עיגול דבלה.

גם אם יש

בעיגול הזה כמות גדולה יותר מג' סעודות,

מאחר וזה עיגול אחד

רשאי להציל.

וחבית של יין,

אוהדים,

שיכול להציל חבית מלאה של יין,

הגם שלמעשה זה מספיק להרבה סעודות.

ואומר,

אומר לאחרים, בואו והצילו לכם.

לאחר שהוא מציל

לצורך עצמו,

מותר לו לבעל הבית ואומר לאחרים, בואו ותצילו לכם.

מהמזון,

לפני שהדלקה

תתפשט

ותגיע לשרוף את המזון הזה.

בזה שהוא אומר, בואו והצילו לכם, למעשה הוא מפקיר

את האוכלים והמשקים

לכל אדם שרוצה לזכות בהם.

ממילא, לאחר שהוא אומר כך, כל אחד יכול לבוא ולהציל

כשיעור המזון שהוא צריך לאותה שבת.

או מאידך, אם זה כלי אחד שיש בו כמה סעודות,

אז גם האחרים רשאים באותו דרך

להציל אפילו יותר משלוש סעודות, אם זה בכלי אחד.

כמו שהדוגמה שהבאנו, סל מלא כיכרות,

עיגול בלוח, חבית יין.

ואם היו פיקחים,

עושים עמו חשבון אחר השבת.

ואם היו האלה האחרים שהצילו פיקחים,

נבונים,

אז יבואו לעשות עמו חשבון אחר השבת,

ליטול שכר

על מעשי ההצלה שהם עשו,

כאילו הם פועלים.

כמו שפועל,

מקבל שכר עבור פעולתו,

כך הם

יכולים לבקש ממנו שכר.

הגמרא כבר עומדת על זה,

שמה הם צריכים? להיות פיקחים,

לעשות עמו חשבון אחר השבת,

שיקחו את האוכל שהצילו לעצמם, ודיי, הלא אמרנו שמותר להם,

זה הפקר, הוא מפקיר.

הגמרא תדבר על העניין הזה.

ממשיכה המשנה להיכן מצילין אותם,

אבל לאיפה מוציאים את המזונות הללו?

לחצר המעורבת.

מותר להוציא את זה דווקא לחצר,

שעשו שם עירובי חצרות.

רק כך מותר לטלטל.

אה, לחצר שאינה מעורבת.

אם למשל יש חצר

ששם לא עשו עירוב,

אסור להוציא מן הבית,

ששם ישבו תדלקה,

לאותה חצר שאינה מעורבת.

בן בתירא אומר,

אף לשאינה מעורבת.

אני צריך לבקש ממך ברכה, תאמין לי.

אתה יודע למה?

אתה הגעת לדרגת ענבה מקסימלית,

שהוא כל כך הרבה,

אומר לך, ואתה שותק.

אדם נורמלי לא מסוגל לזה.

רק כשאדם ענו באופן מיוחד.

לא, אני עכשיו רציני.

כי למשל, היה בא בן אדם ואומר לי כל הזמן,

תגורם ביותר.

הייתי באיזשהו שלב מתפוצץ עליו.

אתה בכל זאת שותק.

זה משהו אדיר.

הענבה שלך זה

גדולה ביותר.

טוב, הלאה.

בן בתירא אומר, אף לשאינה מעורבת.

מותר להציל גם לחצר שלא עשו שם עירובי חצרות.

התירו.

לצורך ההצלה מפני הדלקה.

הלוא כל הדין הזה שיצרק עירובי חצרות זה מרבנן.

מדאורייתא

זה לא מוגדר כרשות האסורה.

זה רשות היחיד.

יש שם ג' מחיצות.

כן?

אז למה בכל זאת אסרו רבנן?

אמרו שלא ייראה כאילו מוציאים מרשות היחיד לרשות הרבים.

זה נראה כאילו כי החצר משותפת לכולם, כאילו הבתים, כל אחד יש לו את הבית האישי שלו,

הפרטי שלו.

מאחר שזה רק מרבנן, במקרים מסוימים,

התירו

להוציא לשם אפילו שזה לא מעור על עשו עירוב.

יש פה עניין להציל מפני הדלקה.

ולשם מוציא כל כלי תשמישו.

לחצר,

אם זה מעורבת לפי התנאה הראשון,

ואם זה שאינה מעורבת לפי בן מטרה,

יכול להוציא כל כלי תשמישו, לא רק מזון,

אלא כל מה שהוא צריך לאותו יום.

גם כלים לצורך האכילה, כוסות,

קדי שתייה,

צלחות,

ולובש כל מה שיכול ללבוש,

ועוטף כל מה שיכול לעטוף.

מותר לו ללבוש

כל מה שיכול,

ללבוש מהבגדים שלו.

ועוטף כל מה שיוכל לעטוף, מתעטף

כל מה שיוכל.

הוא רוצה עכשיו

ללבוש חולצה מעיל,

נכנסיים,

ועוד איזשהו

בגד עליון,

ועוד איזשהו סודר.

בקיצור,

מצויד באופן מלא ללא חיסרון,

כמו אסקימוסי.

כן?

יכול.

בנוסף לכך,

הוא יכול לקחת את הסדינים,

את השמיכות,

מה שהוא צריך, מהמצעים,

מתעטף בהם

וכך מציל אותם בני הדלקה.

כך

מובא לפי תנא קמא.

הוא לא יכול לשים לו את השעה אחת ולהטיל אותו.

לא, זה לא התירו לו.

אבל למה אתה, לובש, רק אם יש כבר,

ולובש כל מה שיכול ללבוש, אני חוזר שוב,

ועוטף כל מה שיכול לעטוף, ולפי התנא הזה,

לא הגבילו אותו כמה הוא יכול להוציא בפעם אחת. כמה שיוכל, יוציא איתו.

אבל למה לא, למה לא, אין לו תא אחת, אז למה אתה רוצה ללבוש?

נכון.

מה אמרתי?

אמרתי שללכת ולהוציא כמות גדולה יותר,

זה אסור.

אם זה כבר קיים...

זה הוצאה אחת. תתבונן טוב.

מה שתראו הוצאה אחת,

זה הכל בדברי מאכל.

דברי מאכל, זה נמצאים כבר בתוך קרטון,

תוך קרטון, יוכל לאט להוציא

בלי הגבלה.

אבל כאן מדברים בגדים ומצעים.

בגדים ומצעים, אז הוא צריך להתעטף בזה וללבוש את זה בשביל לצאת.

זה הדרך היחידה שיתראו לו.

רבי יוסי אומר,

שמונה עשר כלים.

כלומר, מותר לו ללבוש

רק שמונה עשר כלים.

מה זה השמונה עשר כלים?

הגמרא בהמשך,

תאמר מה זה השמונה עשר בגדים?

שמותר לו להוציא.

זה רק אותם שמונה עשר בגדים שהדרך

ללבוש את זה בחול ביחד, ביום חול.

כן, ככה היה בזמנה.

אבל,

אבל,

לא יותר מ-שמונה עשר בגדים.

והוא הדין שאסור לו, לאחר שהוא לקח את השמונה עשר כלים,

לפשוט ושוב לחזור וללבוש בגדים אחרים ולהציל. זה אסור לו.

אלא רק שמונה עשר כלים.

וחוזר ולובש ומוציא.

לפי תנא קמא,

לאחר שלבש את הבגדים, זה דבר שלא ראינו קודם.

לפי התנא הראשון,

לאחר שהוא לובש את הבגדים ומתעטף במה שהוא צריך מהמצעים,

יכול לחזור חזרה לדליקה וללבוש שוב בגדים אחרים, וכך להוציא לחוץ,

כדי להצילה מן הדליקה.

ואומר לאחרים, בואו והצילו עמי.

עוד דבר שהתירו לו,

לומר לאחרים,

בואו ותצילו עמי את הבגדים שלי מן הדליקה.

שמתם לב את ההבדלי לשון,

ששם לגבי המזון כתוב, אומר לאחרים, בואו והצילו לכם.

כלומר, מה זה לכם?

לצורכיכם אתם.

אבל לגבי הבגדים והמצעים,

שם אומר בואו והצילו עמי,

כלומר לצורכי,

ולא לצורכיכם.

שואלת הגמרא, ועתה לי לרשע

שלוש סעודות ותו לא?

איך אתה בא ואומר שמותר להציל סעל אפילו אם יש בו מזון למאה סעודות?

אבל במשנה הקודמת,

בדף קייז עמוד ב ראינו שמצילים

מזון שלוש סעודות.

משמע שלא יותר מזה.

ברגע שהוא מציל,

מדובר פה במצב

שהוא רואה שאם הוא לא יאמר לאחרים,

אז יתכלה.

כמה הוא כבר יכול.

יש לו שתיים-שלוש ארונות בבית

שמלאים בגדים.

כמה שהוא ילך ויחזור, האש היא יותר מהירה ממנה.

אתה יודע מה זה אש?

תוך זמן קצר,

מכלה את הכול.

בואו נגיד שתעודות, תעודים ומזון שלוש סעודות. כן.

עכשיו,

הם יכולים להציל את תקופת היישוב, בטח.

כי הוא אמר להם, בואו והצילו לכם.

או, יפה, אתה שואל שאלה מצוינת.

לא מאחר, אתה שואל שאלה מצוינת. מאחר וזה הולך בעיקר לאיבוד,

אז למה צריך שיגיד בואו והצילו לכם? זה ממילא ההתקר.

כי זה דבר שהולך לאיבוד. שאלה מצוינת.

נראה בינתיים את הגמרא.

שאלה הגמרא,

ועטה לי לרשע.

הלא רמדנו ברשע שלוש סעודות,

משמע לא יותר.

אז מה זה שהמשנה כאן אומרת?

מצילים של מלא כיכרות

אף על פי שיש בו מאה סעודות.

עונה הגמרא,

אמר אבו נא לא כאשר.

כאן בבא להציל,

כאן בבא לקפל.

במשנה שלנו מדובר

שהוא בא להציל

סל מלא כיכרות.

כלומר, כל המטרה שלו זה להציל אותם

מן הדלקה,

והוא מציל אותם לכן בבת אחת.

אז כאשר

זו הנקודה,

אז אין הבדל בין מציל מאחד למציל הרבה.

אבל בבא לקפל,

אבל אם הוא בא ללכת לפזר את זה בכמה סלים,

בכמה שקיות,

אומרים לו, אדוני, אם זה בכמה שקיות,

פה רק שלוש סעודות.

אם זה בסל אחד,

מובן?

אם זה בסל אחד... יש פגישה, יש פגישה שיש לה ילד, ילד קטן,

והוא ילד קטן חמש, לא יכול ללכת להצילת זרועות.

אישה לא יכולה להציל בשביל המצרים שלו. לא, לא, היא יכולה.

היא יכולה.

למה? לא, כיוון שצריכים את זה.

אז למה הוא צריך להגיד להם תצילו לחם?

זה לא יוצאים בשביל כל העמים, זה לא יוצאים בשביל החיים. עוד פעם, עוד פעם.

הוא לא רשאי להציל למי שהוא לא מחויב לדאוג לו.

הוא צריך להציל למען הוא ובני ביתו.

זה הכול.

זאת אומרת, אם מישהו יש לו שבת חתן,

והוא נצפחה גדולה בשבת חתן, הוא עשה הרבה אוכל,

אז הוא רוצה לו להציל את כל האוכל

נכון, בסתם הזה, בסתם הזה מותר,

כי זה לצורך כל האורחים שבאו.

זה מותר עליו להאכיל אותם.

אז הוא קורא להם שיעזור.

לא צריך, אפילו הוא עצמו.

כל מה שאמן הוא אומר לאחרים הוא מאציל, איך? זו עוד שאלה.

מדבר בעיקרון מצד ההלכה.

אבל כאן מדובר באופן שהוא לא חייב לדאוג לאנשים אחרים.

חוץ מזה של אנשים אחרים,

מסתובב בבית לכל אחד יש לנו סעודות.

אלא מה?

בשביל להאציל מן הדלקה, שלא ילך לאיבוד,

כל אותם מאכלים הוא משקיעים.

אז הוא יכול לומר להם, תבואו והאצילו לכם.

שלא יישרף

כל האוכל.

חבל.

כמובן, אז זה כתוב פה.

שאם זה בסל אחד,

מטרתו להאציל,

אז זה אפילו מאה סעודות.

אבל אם זה כמה וכמה סלים,

אז רק ג' סעודות.

ולא יותר.

בא להאציל, מאציל את כולם, כמו שאמרנו.

אם זה בסל אחד,

מותר לו להאציל אפילו כמות גדולה,

יותר מג' סעודות.

בעלי קפל, אינו מקפל, אלא מזון שלוש סעודות.

אבל מה יהיה הדין אם הוא בא לקפל?

ראינו לאסוף

בסלים רבים.

פה אסור לו,

מעבר למזון,

שלוש סעודות.

רב אבא ברזבדא אמר רב,

אידי ואידי בבא לקפל,

ולא קשה.

כאן לאותה חצר,

כאן לחצר אחרת.

רב אבא ברזבדא אומר בשם רב תירוץ אחר.

בשני המשניות,

גם זו שאמרה רק שלוש סעודות ולא יותר,

וגם אצלנו שאומרת אפילו מאה סעודות.

שניהם מדובר שהוא בא לאסוף בכלים רבים.

אלא מה?

במשנה אצלנו מדובר שהוא מציל לאותה חצר.

כאשר הוא מציל לאותה חצר ששם נפלה הדלקה,

יש בית,

בניין משותף,

ויש חצר שמשותף לכל הדיירים שבאותו בניין.

לחצר הזו הוא יכול להוציא אפילו יותר משלוש סעודות.

אבל כאן, לחצר אחרת.

אבל במשנה הקודמת מדובר שהוא רוצה להציל את זה לא לחצר ששם הדלקה,

אלא חצר אחרת.

פה לא התירו לו אלא ג' סעודות,

ולא יותר.

במובן

זה מה שכתוב כאן.

רב רשי,

והעיגול של דבלה,

שהוא גדול.

ויש בו סעודות הרבה.

ואם היו פיקחים לשאול שכרם כפועלים,

כל כלי תשבישו,

שצריכים לו לאותו היום,

כגון כוסות וקיתוניות.

י״ח כלים מפרש לו בגמרא שכדרך ללובשן בחול יחד.

אבל תפה מאה אחי, יותר משמונה עשרה כלים לא,

ואינו פושטן אחזור וללבוש.

להציל אחרים.

כלומר,

רבי יוסי חולק על התנא הראשון בשני דברים.

גם שלא התירו לו כל כמות של בגדים, אלא רק שמונה עשר כלים,

ובנוסף,

לא התירו לו לחזור חזרה ולהציל שום

כמות נוספת.

כך אומר רבי יוסי.

פיתא נקמה,

לא די שמותר לו בפעם אחת להוציא כמה בגדים שהוא רוצה,

אלא יכול לפושטן ולחזור

חזרה למקום הדלקה ולהציל שום.

רבי יוסי,

כל מה שמותר לו להוציא זה שמונה עשר כלים,

וגם לאחר שהציל, יותר לא התירו לו לפשוט ואחר כך לחזור ולהביא מהבית

להציל מן הדלקה עוד פעם שמונה עשר כלים.

לא התירו לו.

ובא להציל,

שהציל בסל אחד,

כזה קטן, סל מלא כיכרות,

ואין עוד טורח,

אלא להציל בתוך הדלקה בבת אחת.

שם מציל כל מה שבסל.

זה אחד הזמנה הוא, משום שאר הרבה פעם אחת הוא מוציא את הכיכרות הללו, כי זה בתוך

סל אחד.

מה לי פורתא? מה לי תאומה? אז מה זה משנה אם יש מעט

או יותר או הרבה?

ובא לקפל סלים הרבה עם זה.

כלומר, כשהוא בא לעשות את זה בכמה וכמה סלים,

שפה הוא צריך לטרוח ולאוספם ולחזור ולהוציא,

מזון ג' סעודות הוא עוד יכול להציל בסלים הרבה,

ותו לא, אבל לא יותר,

שכל אחד

טורח בעצמו.

כלומר,

מאחר שכל סל זה טרחה בפני עצמה,

אם כן, כאשר יש פה כמה סלים,

יש פה כמה וכמה טרחות.

אמרו לו, לא התירו לך אלא ג' סעודות.

אבל אם זה בסל אחד,

בכמות אחת

יכול להציל אפילו יותר מג' סעודות.

באי רב הונא, ברד רבי יהושע. חוזר אני לגמרא,

הסתפק

רב הונא בנו של רבי יהושע.

פרס

טליתו וקיפל

והניח וקיפל והניח.

מהי?

מה הדין אם הוא לקח את הטלית

בגד הכוונה?

עוד לא.

ואסף אוכלים והניח בתוך הטלית,

תוך הבגד,

כן?

וקיפל.

הלך ואסף עוד אוכל ושוב הניח בטלית.

שומעים?

יוצא של מעשה, יש פה כמה טרחות.

כל פעם שהוא הולך,

משים, שם בטלית עוד כמות.

בתכלס, אבל כשהוא יבוא להוציא את זה,

זו תהיה הוצאה אחת.

כי אחר כך הוא לוקח את הטלית

וקושר אותה,

קשר המותר כמובן,

וכך מוציא את כל האוכלים ביחד.

אז הטרחה היא באמת כמה טרחות, להביא את זה לתוך הטלית.

אבל ההוצאה עצמה מהי?

הוצאה אחת.

אז יש מקום להסתפק בזה, האם מותר או אסור.

מהי? מה יהיה הדין?

כבא להציל דמה או כבא לקבל דמה.

האם זה כמו אדם שבא להציל פעם אחת סלמלי כיכרות,

שהרי הוא מוציא את זה בפעם אחת בכלי אחד,

אז לא אכפת לי שהוא טורח ואוסף

כדי להכניס את זה בתוך סל אחד,

תוך טלית אחת,

אבל במייסטה ההוצאה היא הוצאה אחת.

או כבא לקבל דמה, או שנאמר לו, אסור לעשות כך.

כי מאחר שהוא טורח טרחות גדולות,

כדי להביא את האוכל לתוך הטלית,

זה דומה לאדם שאוסף הרבה סלים וכך מוציא המחוצה.

זה יעשו,

זה הספק של

רב הונא בנו של רב יהושע.

ומה התשובה על זה?

מי זה אמר רבא?

דעת אהיה רב שזמי לרב חיזה ודרש,

ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק

יותר משלוש סעודות,

מאמינה כבעלה אציל דמה ושפיר דמה.

הגמרא באה לפשוט את הספק

מכוח דברים שהיה ברייתא בדף קייז עמוד ב'.

שם הבאנו מה יהיה עדין אם נשברה לו חבית מלאה יין בראש גגו.

אז הוא יכול להביא כלי

למניח תחתיה כדי לקבל את היין שנוטף מאותה חבית.

כן?

ואז בא רב שזמי והטחה את רב חיסדא ודרש בפניו

שנכון מותר להביא כלי להציל את היין מן החבית,

אבל בלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יותר משלוש סעודות.

הכלי שבו הוא מציל את היין

צריך להיות כלי כזה שכל כך,

אפשרות

הקיבולת באותו כלי

זה שלוש סעודות ולא יותר.

כך

בא רב שזמי ודרש לפני רב חיסדא

ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יין

יותר משלוש סעודות.

כמה הוא רגיל לשתות בכל סעודה?

שתי כוסות,

שלוש כוסות, כל אחת לפי מה שהוא רגיל.

אני לא יודע מה רגילות,

אני לא שותת בכלל,

אבל יש כאלה שרגילים לשתות יין בסעודה,

נכון?

יש ואחד מסתפק בחצי כוס, ויש אחת שרוצה כוס.

ויש כאלה שמרבים,

והכל המוסיף הרי זה משובח.

הולכים כבר כמה כוסות מדי סעודה.

הוא לא צריך לתקד כמה ביטוס סלט דקה, עד כמה סלט דקה. כן, הוא צריך להביא כלי.

אם יש לך בתוך המקרר קופסאות של סלטים,

אתה צריך לפתוח את הקופסה,

לקח עד כמה שאתה צריך בזלטים להעביר לשקית,

ולחם את זה לבוא לתוך הרבה לסלט.

מה?

אתה לא יכול לקחת את הקופסה. איך הגעת מהיין לסלטים? לא הבנתי. מה?

איך הגעת מהיין לסלטים? לא הבנתי.

אתה מאכל סעודה, לא רק אכל סעודה או סעודה, אני... מה זה קשור עכשיו המלאכל פה?

פה מדובר שהוא בא להציל את היין שלא ילך לאיבוד.

אמרו לו, גם אם אתה בא להציל את היין שלא ילך לאיבוד,

כל מה שהטילו לך זה שלוש שורדות, ולא יותר.

הוא סלטים, נכון?

זאת אומרת, סלטים, עכשיו יש לו מקבל קופצועות,

הנה יש לו פה גם סלטים, סלטים כאלה קופצועות כאלה ענקיות של סלטים.

סלטים. נו. אוכל את כל הסלטים.

מה זה קשור אבל לפה? לא הבנתי.

מה זה שייך להציל שם? אני מדבר פה על להציל, זה הולך לאיבוד.

היין הולך לאיבוד אם הוא לא יציל.

האם יצילו לו להציל יותר? אמרו לו, לא, אסור לך.

אמרו לו, מה?

אם הוא לא יציל, גם הסלט ילך לאיבוד. למה זה מונח במקום שהוא שומר אותו, לא?

יישרף הכול.

יישרף?

האם אתה מדבר באופן של, שבדלקה אתה מדבר? כן, אבל... שיש דלקה.

הבנתי, לא דיברו פה על דלקה, דיברו פה על יין.

שעלול ללכת לאיבוד כתוצאה מזה שיש שבר,

צדק בחבית.

והיין נוטף מן החבית.

זה מה שכתוב פה.

אה, למה זה כתוב על זה?

זה מה שכתוב.

אבל הכל מתוך רשות היחיד.

חכה, רק רגע.

על כל פנים,

כאן רבא אומר, אם תשימו לב,

את אהיה רב שיזווי לרב חיסדא. הוא הטעה אותו.

רבא אומר, שרב זיזוי זה אמר לרב חיסדא,

רק שלוש סעודות ולא יותר?

זה טעות, הוא הטעה אותו.

שמאמינה, אז עכשיו בואו נתבונן.

אם זה טעות, אז מה יוצא?

שאפשר באמת להביא כלי

שיש בו אפשרות שהוא מכיל אפילו יותר משלוש סעודות.

הוא צריך כמות יין לשלוש סעודות, ליטר אחת של יין?

יכול להביא כלי שיקבל בו אפילו שתי ליטר, שלוש ליטר. אין שום בעיה.

נו, לכאורה,

אבל המשקה שנופל מן החבית,

הוא מטפטף לכלי מעט-מעט.

זה דומה לאדם שאוסף אוחנים מכמה מקומות, להביא ים בכלי אחד.

נכון,

בכל זאת רב הטוען שמותר.

אם כן, שמאמינה כבא להציל דמה, אם כן מוכח מכאן

שאדם שמציל מן הדלקה בכלי אחד,

גם אם לצורך זה היה צריך לאסוף מכמה מקומות לאביאם באותו כלי לפני שהוא יוצא מן הבית

שיש בו את הדלקה.

כן?

בכל זאת התירו לו.

הרבה דברים לא עשיתו, זה רק דומה.

כן, כבא להציל דמה, שפיר דמה.

הבן אדם מסרב שם לדבר עד שהם יגידו להוציא.

הסודות יישארו בחוץ והוא... אתה צריך לדעת שהשאלה ב...

אתה לא יכול לבוא ולעשות הכללות, צריך לדעת מה הסיטואציה

ובאיזה מצב נמצאת הדלקה וכמה בא, איזה גודל של בית. הרבה דברים להוציא. איזה גודל של בית יש לו.

אני מבין שמדובר פה במצב כזה שהוא יודע שעוד

חמש דקות, עשר דקות, תגיע הדלקה, תגיע לך.

הוא נותן איזשהו אומדן כלשהו.

אז לכן אמרו לו, בסדר, אתה רוצה, איך להוציא?

לאסוף את זה ביחד, לאחר כך להציל, להוציא את הכל ביחד?

מותר לך.

ככה כבר לא רוצה לפשוט לספק, מכוח מאשר רבא התיר

להביא חבית על מנת להציל את היין,

אפילו שיש בכלי יותר משלוש עודות,

וכל ההיתר הוא אגם שלמעשה היין מטפטף מעט.

מעט לתוך הכלי, אם כן זה דומה לאדם שאוסף

אוכלים מכמה מקומות להניחה בתוך הטלית,

בכל זאת התיר לו.

אמר אלי רב נחמן בר יצחק לרבה,

מה הייתה עוטה?

רב נחמן בר יצחק

שואל את רבה,

למה אתה אוחש רב שזי טועה?

כלומר,

אתה אוחש שמותר להביא כלי שהוא מכיל אפילו יותר משלוש סעודות,

כדי להציל את היין.

מה פתאום?

מי אמר לך שרב שזי לא צודק,

שדווקא מזון שלוש סעודות ולא יותר?

אמר לה, אז אומר לו רב התשובה,

זה קטנה,

שהרי כתוב, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט,

כלי אחר ויצרף.

באותה משנה כתוב,

מדובר פה,

מדובר פה בלי קשר עכשיו

למה שאתה רואה בדליקה.

אותו עניין, אתה מדובר של החצר המעורבת, החצר שאינה מעורבת.

יש בזה דעות, כמו שראינו.

דהיינו הך.

אתה מבין?

שם,

למה באמת, אפילו,

למה באמת אסור לו להביא כלי אחר

ולקלוט את הקילוח של היין שנשפך מן האוויר?

להניח את הקילוח, הלוא יש קילוח.

שנופל מן החבית החוצה, נכון?

הלוא החבית היא בראש גגו.

וכתוצאה ממה שיש שבר או צדק בחבית,

הרי הקילוח של היין נופל החוצה לקרקע.

אז מה הוא רוצה לעשות?

הוא רוצה להביא כלי ולקלוט את זה מן האוויר.

או להביא כלי אחר ולצרף, כלומר להצמיד אותו לגג,

וכך להקבל את היין על מנת שללכת לאיבוד.

אומרת המשנה, זה אסור לו לעשות.

זה אסור לו.

למה באמת אסור לו?

התשובה היא בגלל שחששו שאם נתיר לו,

הוא יבוא בטעות,

בשגגה כמובן,

להביא כלי מתוך רשות הערבים.

אז מדייק רבה, כלי אחר הוא גדולה לו.

רגע, אבל אם, כל מה שאסרו לו, אם היה נוטף בתוך רשות הערבית, הוא לא היה כלי, כל מה, כל מה, לא, זה לא, לא משנה.

זה לא, לא משנה, זה לא.

מה שאם הוא נוטף בעד החוצה. אמרתי, החוצה הכוונה, החוצה מן הגג.

החוצה מן הגג. כן.

אבל, לא, לא, לא, לא אמרתי את זה. זה גם מילים. זה לא אמרתי,

זה אתה אמרת.

אמרתי שיש איסור להביא כלי אחר ולקנות מן האוויר את הקילוח,

או להביא כלי ולהצמיד אותו לגג על מנת לקבל את היין הנוטף,

כי אז חששו שבשוגג יביא כלי דרך רשות הרבים.

אבל אם אין חשש כזה,

יש לו מלא קלות בבית, יש לו בית. לא משנה, לא הגבילו, לא פלוג.

בכל אופן, בברייתא כתוב,

ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוא כלי אחר ויצרף.

אומר אבא, מזה למדים,

כלי אחר הוא דלא. רק להביא כלי אחר

אסור לו.

אבל, בהוא מענה, אבל אם זה כלי הזה שבו הוא מציל

על ידי שמטפטף היין לתוכו,

שם קמא דבעי מציל.

הוא יכול להביא כלי שיציל בו גם אם זה יותר משלוש סעודות.

מכאן לקח רבא את הראייה

שרבשז ויתעב והיטעה.

הוא ייטעה את רב חיסדא,

שכל היתר להביא כלי ולקנות את היין המטפטף,

זה רק כלי שיש בו

אפשרות לקבל שלוש סעודות.

לא נכונים הדברים, אומר רבא,

אלא אני מדייק

שמותר אפילו יותר משלוש סעודות.

לא הבדילו.

אם זה באותו כלי,

כבר לא משנה כמה.

אז מה כלי? להביא כלים אחרים.

התירו לו כלי אחד, לא מאלה.

משום שאם היו מתירים לו כמה כלים,

אז פה היה יכול להיווצר מצב שמתוך

טרדתו להביא עוד ועוד כלים, יש ככה להביא כלי דרך רשותו רבים.

זה נקרא כמו שהוא מביא כלים נוספים.

אבל הרעיונות שלך, חבל על הזמן.

טוב, נראה ברש״י.

פרשת ליטוב וקיפל והניח,

אני קורא ברש״י. הביא אוכלים והניח,

וחזר והביא והניח, מהו?

כבעל להציל דמה,

הואיל ואין כאן אל הכלי אחד,

או בפעם אחת הוא מוציאה,

או כי בא לקפל דמה,

הואיל וטורח לאסור ולכנוס.

עטרי רב שזווי לרב חזדה

עד שדרש לפניו והודה לו רב חזדה.

כלומר רב חזבי אמר לו משום שלוש עודות,

ורב חזדה קיבל את הדברים.

בהא מדניתין דאמרן לעיל

זה הולך על המשנה שלמדנו אותה למעלה בדף כז עמוד ב.

נשברה לו חבית בראש גגו ומביא כלי ומניח תחתיה דרש רב שזווי לרב חזדה ובלבד

ובלבד

שלא יביא

כלי המחזיק יותר משלוש עודות.

והודה לו רב חזדה.

ומדאמה רבא אטריה,

זה שרבא אומר שהרב חזבי יטעת רב חזדה,

שמע מן הטעות ההיא.

מה שהוא אוחש זה טעות.

אלא, ואפילו הוא מחזיק סעודות הרבה.

מותר כמדחד מאנה ומאחר וזה כלי אחד.

והי, במצב הזה שהוא מקבל

בתוך אותו כלי

גם מזון יותר מג' סעודות, כי מקפל ונותן בכלי אחד דאמה.

זה נחשב הרי כלי אחד, הגם שלמעשה זה מטפטף לאט-לאט.

דאמה מעט-מעט הוא נופל ומטפטף בו.

שמע מנה בחד מנה כי בא להאציל דאמה. רואים, אם כן,

שאם זה בכלי אחד,

יש לזה היתר, הגם שלצורך זה היה צריך לאסוף מכמה מקומות.

מהי טעותה? מן הלאג דטעותה הוא בידי.

אמר לה, מדקתן לבא ברייתא ובלבד שלא יביא כלי אחר.

שמע מנה כלים טובה אהודה אסירה.

רק כלים הרבה אסירו.

אבל,

האבל בחד שפרדמה. אבל אם זה כלי אחד,

מותר ואפילו זה מחזיק יותר משלוש סעודות.

במשנה ראינו גם עיגול של דבלה.

טוב, אני חושב ש...

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,

בבקשה