מסכת שבת דף קיט' עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת, דף קיוט עמוד ב',

שורה ראשונה מהשורות הרחבות הראשונות.

אמר רבי אלעזר, לעולם מסתדר אדם שולחנו בערב שבת,

ואף על פי שאינו צריך אלא לך זית.

כלומר רבי אלעזר וללמד

שאדם מחויב לסדר, היינו,

לפרוס מפה,

להגיש מאכלים, משקאות,

לצורך סעודת ליל שבת,

וכל זה כמובן לכבוד השבת.

אבל בערב שבת,

שהסידור וההכנה של השולחן

יהיה כבר בערב שבת,

קודם השבת,

כדי שיגיע הזמן שהוא יוכל לעשות קידוש ולאכול,

הכל כבר יהיה מוכן.

ואף על פי שאינו צריך אלא לך זית.

אפילו שלמעשה כל אכילתו זה כמות קטנה של כזית, זה מה שהוא יכול לאכול.

בכל זאת, משום כבוד השבת,

צריך לערוך את השולחן כאילו הוא יאכל מכל המאכלים,

כמו בזמן שהיה יכול לאכול הרבה.

ואמר רבי חנינן, לא עולם יסדר אדם שולחנות במוצאי שבת.

ואף על פי שאינו צריך אלא לך זית.

אותה הלכה נאמרה גם לגבי

מצוות

אכילת סעודת מלווה מלכה,

שזה במוצאי שבת.

אף על פי שהוא לא צריך אלא לך זית,

בכל זאת יכבה את השבת על ידי שיערוך את השולחן בצורה מכובדת.

מביאה הגמרא מאמר נוסף לגבי מוצאי שבת,

חמין במוצאי שבת,

מלוגמא.

אדם ששותה מים חמים

ורוחז בהם

במוצאי השבת,

זה מלוגמא, כלומר זה רפואה.

פת חמה במוצאי שבת, מלוגמא, והוא עדין.

אם אדם אוכל פת חמה, לחם חם במוצאי שבת,

גם זה רפואה.

והמפרשים מבארים טעמים בעניין.

למה באמת

מה העניין החשוב של

אכילת סעודת מלווה מלכה?

עד כדי כך שהוא צריך לערוך את השולחן

לכבוד סעודה זו.

אומר אחד המפרשים, בזה שעורך שולחן לסעודה במוצאי שבת,

מראה שאין השבת טורח לו,

אלא כאורח שחפצים בו,

שמשתדלים ומבקשים ממנו שיישאר לסעודה נוספת.

ומה הטעם שצריך,

כן, מביאים פה, המהרשב מביא.

טעם הדבר שיש לכבד את השבת בסעודה שמלווה אותה בצאתה,

בדבר חדש שנתחמם אחר השבת והיה אסור בו ביום,

וזה מתקיים במים חמים ופת חמה.

כן, כלומר, בזה הוא מראה חשיבות יתרה במה שהוא לוקח דבר שהיה אסור לעשות בשבת,

לאחם את הפת, לאחם את המים,

ובכל זאת עושה זאת לכבוד

מלווה מלכה.

ומה זה העניין של רפואה?

אומר, אמר, שרוב המאכלים והמשקאות של השבת הם קרים,

ולחולים לא טוב לאכול מאכלים קרים.

לכן אמר כאן,

שהם רפואה.

זו לא רפואה לחולי מסוים,

לחולשת הגוף, לחזק את הכוחות של האדם.

יפה.

מביאה הגמרא מעשה נפלא ביותר,

להראות עד כמה חשיבות יש בשעודת מלווה מלכה.

רבי אבאו,

הווה עבדיל באפוקי שבתא,

עי גילה טילתא.

רבי אבאו, היו עושים לו במוצאי שבת

מאכלים

של בשר מעגל שגדל שליש,

שליש גידולו,

שאז טעם הבשר משובח יותר.

הבה אכיל מיני קולייתא.

מה הוא היה אוכל מזה?

את הכליות.

כי גדל אבימי ברייך

אמר לילה למה לך להפסודי קולי העי?

הבן שלו, אבימי, גדל,

חשב שהוא חכם יותר מאבא.

אז הוא פונה לאביו רבי אבאו ואומר לו, אבא,

למה אתה צריך לגרום הפסד כל כך?

לשחוט עגל שלם בשביל לאכול את הכליות?

נשבוק קולייתא ממעלה שבתא.

את אותן כליות שאתה רוצה לאכול במוצאי שבת, נשאיר את זה

מאותו בשר, מאותו עגל ששחטנו לכבוד שבת, קודם השבת.

נשאיר את הכליות לצורך אכילת מלווה מלכה.

שווקו.

ואכן,

שמעו לבן הזה והשאירו את הכליות מאותו עגל שנשחט בערב שבת לכבוד שבת.

ואתה אריה אחלה.

הגיע אריה ואכל

ואכל את העגל הראוי לשחוט לסעודה זו.

זה לא רק אכל את הכליות,

אלא את העגל שהיה אמור להישחט

במוצאי שבת,

מאריה ואכל אותו.

אז מה הרווח?

כלומר,

אותו עגל שהיה אמור לסעודה,

אז זכות,

עצם זה שהוא ייחד אותו לצורך הסעודה הזו, זו מצווה,

שמר אותו.

אבל אם אתם לא צריכים את העגל,

אומר הקדוש ברוך הוא בסדר, אתם לא צריכים אז לא צריכים.

יש מי שצריך.

רגע, הם לא אכלו את המחווה?

אומר הרן,

לא, הם אכלו, הם היו שוחטים עגל.

בערב שבת, בשביל ליל שבת, בשביל אכילת השבת,

היו שוחטים עגל נוסף ומוצא השבת בשביל לאכול בן עולמלה ומלכה.

אז הבן אמר, בשביל מה אתה צריך לשחוט שני עגלים?

הרי בן, ככה, כמות שהעגל שאתה שוחט ביום שישי,

זה כמות די גדולה.

תשאיר את הכליות מאז,

תאכל את הכליות הללו, מוצאי שבת, לא צריך לשחוט עגל, במיוחד למוצאי שבת.

אז מה בסוף יצא? שהוא הפסיד,

הוא הפסיד את כל העגל.

אומר רן, נענש בכך, כיוון שמעשהו היה נראה כחסרון באמונה.

אפילו שלמעשה,

האמת היא שאולי היה צריך יותר מכלאייה אחת,

אבל זה לא כבוד השבת לעשות את הסעודה במוצאי שבת,

ללוות את המלכה ממה שנוצר מסעודת השבת.

צריך לעשות משהו אחר. מאוד מאוד חידוש.

אלא צריך לעשות לשם כך סעודה בפני עצמה.

למה חידוש?

לא, ברור, כן, אני מקווה חידוש.

מי שהעולם לא יודעים.

כן?

זאת אומרת, כל העגלים היתה עם חל״ה. אני בטוח שאתה זוכר, אז יהיה חל״ה.

מי אמר?

מה זה מייחד לתור? מאיפה אתה מוציא את זה?

אם לא, אז אריה יאכל אותו. מי אמר שהוא יאכל להם חל״ה?

לא אמרתי אם לא.

אז בואו נעניש אותו באותו שבת,

בשביל להראות שהוא לא אוחז מהדרך הזו.

ומה יעניש אותו במה זאת?

שבער ילבה אכל את כל החייגל.

אמר רבי יהושע בן לוי

כל העונה אמן יש מרבה וברח בכל כוחו.

קוראי לו גזר דינו.

הבאנו ממרה קודמת בשם רבי יהושע בן לוי,

כן?

אז הגמרא מביאה עכשיו מעבר נוסף.

רבי יהושע בן לוי אומר, אדם

שכשהוא מגיע לענות אמן יש מרבה בקדיש,

הוא עונה את זה בכל כוחו.

מה זה בכל כוחו?

רש״י אמר בכל כוחו,

בכל כוונתו.

יש מפרשים האומרים שצריך שיענה באמת

בקול רם.

כמובן שלא יצעק

עד כדי שיתלוצצו ממנו ויגידו, זה משוגע, מרוב

כשהוא צועק.

אבל מה, שישמעו היטב את קולו כשהוא אומר, אמן יש מרבה וברח.

מן הראוי שיהיה גם בקול רם וגם בכל כוונתו.

מובן?

אתם יודעים מה צריך לחבל בעם אלה שמר רבה?

אני אגיד את הכוונה הפשוטה בשביל כלל הציבור.

מי שרוצה כוונות עמוקות יותר, זה החרשיור.

יהיה שמר רבה וברח, כלומר יהיה שמו הגדול

של הקדוש ברוך הוא,

מברך לעולם ולעל מעל מהיה, כלומר שמו הגדול

יגיע עד

לעולמנו זה,

שיתפשט ידיעת והכרת הקדוש ברוך הוא עד לעולמנו זה.

בזה מתקדש עם שמיים.

אדם שמשתדל בכל כוחו,

כמובן כשאדם מכוון,

הרי כוח האמירה הזו פועל יותר מאשר כשהוא לא מכוון.

ואם כן אם הוא מכוון בכל כוחו קוראים לו גזר דין, או אם חלילה נגזר לו דין לרעה,

בזכות זה שהוא יתאמץ לקדש שם שמיים

קוראים לו את גזר הדין הזה, שנאמר

בפרוע הפרעות בישראל בהתנדב עם ברכו השם.

בשופטים פרקי פסוק ב' נאמר הפסוק הזה,

וזה מה שכתוב.

בפרוע הפרעות בישראל בהתנדב עם ברכו השם.

מה פירוש?

מה הייתה? מה בפרוע הפרעות?

מהו הטעם שיתקיים ב...

לפרוע הפרעות, לפרוע הכוונה לבטל את אותן פורענויות שנגזרו

חלילה על אדם או ציבור

משום דברכו השם

משום שבתוך כלל העם

מניין של אנשים

מברכים את השם

מתנדבים לברך את בוראם בעליית אמן יש מרבם מברך

רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה

מוחלין לא

עד כדי כך מערת אמירת יש מרבם

רבי יוחנן אומר

שאדם שעונה בכל כוחו המיני יש מרבם

גם אם חלילה יש בו איזשהו דבר גינות של עבודה זרה ימחלו לו על זה

ימחלו לו על זה

כתיב אכה בפרוע הפרעות

וכתיב הטעם כי פרוע הוא

כלומר

בעניין הזה של

אמירת יש מרבה הזכרנו את הפסוק בפרוע הפרעות

ולמדים

עניין הזה של פרוע

ממה שמצאנו בחטא העגל

בחטא העגל בשמות ל״ב נאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא

מה זה פרוע הוא?

פרוע הוא הכוונה שזו עבודה זרה

כך

אותם אלה בפרוע הפרעות היינו עבודה זרה אם יש בו שמץ

כלומר גנות של דבר עבודה זרה

כשהוא יענה תאמיני יש מרבה מברך

בזה יזכה שימחלו לו על זה

יתבטל

אותה

פריעה של עבודה זרה היינו שעוון ישראל בעבודה זרה ישתכח

וישתכח ולא ייזכר

בגלל שאדרבה

מקדשים את השם

עבודה זרה זה הרי

ההפך מקידוש השם

נותנים כביכול כוח לזר, לדבר שהוא זר ממנו יתברך

חוצה לו

אנחנו הולכים ואומרים אמן יש מרבה רק הוא ורק הוא בעל היכולת

וכל

וכל מה שקיים בעולמות העליונים רוצים אנו שזה יתפשט עד

עולמי נוזן

אמר יש לקיש כל העונה אמן בכל כוחו

זה כבר אפילו מעלת אמן לבד

בכל כוחו פותחים לו שערי גן עדן

פותחים לו שערי גן עדן

שנאמר פיתחו שערים

ויבוא גוי צדיק שומר אמונים

אל תקרא שומר אמונים אלא שאומרים אמן

פיתחו שערים, איזה שערים של מי?

של גן גן עדן

ויבוא גוי צדיק

יבוא אותו אדם

ששייך לעם צדיק

על ידי שהוא שומר אמונים היינו שאלה שעונים אמן אומרים אמן

זוכים למעלה זו שפותחים לו שערי גן עדן

והכוונה שגם שיש מקום לקטרוגים

שלא יקבל את שכרו מיד

על ידי עניית אמן זוכה הוא

שהשערים נפתחים

ואין מונע שיקבל את שכרו מיד

מהי אמן?

מה פירוש המילה אמן?

אמן, מה זה אמן?

אמר רבי חנינא אל מלך נאמן

זה ראשי תיבות

כלומר אדם שעונה אמן הוא מעיד

על השם יתברך שהוא אל

מלך נאמן

שהוא

שהוא מקיים את כל הבטחותיו

בנוסף למה שהוא אל מלך בעל הכוחות והוא מלך

הוא המלך

אמר רבי יהודה ברד רב שמואל בשמי דרם

אין הדלקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת

שנאמר

ואם לא תשמעו אליי

לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא

הצדתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה

פסוק מפורש

שממנו רואים

שאם

לא מקדשים את השבת

אלא חלילה מחללים אותה בעשיית מלאכות

אז והצדתי אש בשעריה

העונש יהיה

שבאותו מקום שמחללים את השבת

יהיה אש, שרפה.

אומר המהר״ל

למה דווקא אש?

משום שכל דבר שנתחלל מקדושתו דינו להישרף באש

כמו למשל תרומה שנטמאת

ומה עושים עם תרומה שנטמאת?

שורפים

קודשים שנתחללו

מה עושים?

שורפים

בת כהן שזינתה

מה עושים איתה?

ובת כהן כי תאכל לזנות תביאה עם חללת באש

תשרף

כי הקדושה נמשלה לאש

ולכן דבר קודש שנתחלל

כיליונו באש

ולכן אם תחללה שבת שהיא קודש

דינו

כנגד החילול תשרף באש

מאי ולא תכבה

מהו סוף הפסוק שאמר ולא תכבה?

אמר נחמן בר יצחק

בשעה שאין בני אדם מצוין לכבותה

ראינו שהשרפה תהיה בשבת

ואז

אסור לכבות

זה הכוונה לבני אדם מצוין לכבותה

וכל זה אומר אחד המפרשים כדי שידעו על איזו עבירה באה הדלקה

שיבינו שזה בגלל חילול השבת

אמר אבאייל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחילולו בעד את השבת

כלומר חילול השבת גורם גם לחורבן ירושלים

שנאמר ומשבתותיי העלימו עיניהם

והאכל בתוכם

והאכל בתוכם

הפסוק הזה ביחזקאל כב

שזה מה שכתוב כאן

ומשבתותיי העלימו עיניהם והאכל בתוכם

כלומר אם הם העלימו את העלימה מהשבת ולא שמרו אותה כדת וכהלכה

אומר שם הפסוק בהמשך

ואשפוך עליהם זעמי באש עברתי כליטים

אמר רבי אבאו

אמר רבי אבאו לא חרבה ירושלים

אלא בשביל שביטילו קריאת שמע

שחרית בערבית

שנאמר

הוי משכימי בבוקר שיכר ירדופו

והיה כינור בן הבל טוב וחליל

ויאיר משתיהם ואת פועל השם לא יביטו

וכתיב

לכן גלע עמי מבלי דעת

כאן ברבי אבאו אומר

שחורבן ירושלים זה בגלל שביטלו קריאת שמע השחרית והערבית

אם היו מקיימים את המצווה הזו של קריאת שמע השחרית והערבית

היה להם לכל הפחות זכות של לימוד תורה

כשהגמרא במנחות צדיקות עמוד ב אומרת שגם אם רק אדם

קורא קריאת שמע השחרית והערבית

תהיה מצוות תלמוד תורה

אז אם אפילו מזה נתבטלו

נמצא שלא היה אצלם תלמוד תורה בכלל

זה נקרא חורבן התורה,

כשלא עוסקים בתורה זה חורבן

ולכן חרבה ירושלים.

כך מפרש המהר״ל את הדברים.

מהיכן למדים זאת שנאמר?

בישעיה פרק ה נאמר, הוי משכימה בבוקר שכראו ירודפו,

בהמשך הפסוק, מאחרי בנשף יין ידליקם.

כלומר,

שהם הולכים לפאבים,

שותים יין,

שכר

בבוקר, בערב,

עד השעות המאוחרות, קרוב לנצח המה,

והם באים הביתה

כשהם כבר

רואים את כל העולם מתגלגל סביבם.

במצב הזה,

במצב הזה, זה מה שכתוב בפסוק האחר מכן.

בישעיה פסוק יב נאמר, והיה כינור ונבל,

טוף וחליל וייל משתיהם.

היה בידם שם כלי נגינה לנגן בהם,

היה להם יין לשתות,

ואת פועל השם לא יביטו.

לא שמו לב

שהם צריכים הרי לייחד את שמו של הקדוש ברוך הוא,

על ידי שאומרים, השם אלוקינו הוא השם אחד.

וזה מה שכתוב מיד אחר כך בפסוק יג שם.

לכן גל העמים הם בלי דעת.

לכן נענשו שיצאו לגלות מירושלים,

בעוון שביטלו ולא כרוגל עד שמערו.

כל היום עושים ימיהם כתענוגים.

הראש שלהם זה ללכת, לשתות לשוכרה,

להרבות בכל מיני מאכלים.

ומה הם חושבים? מה הם אומרים בליבם?

מה, יש איסור בזה?

יש איסור לאכול ולשתות דברים טובים?

אבל...

שוכחים

שיש מצווה של קדושים תהיו

וזה אומר שהאדם צריך לדעת

שלא יהיה נבל ברשות התורה

יגיד, מותר לאכול, יאכל כל היום

מותר לישון, אה? אין שום בעיה, נכון? לישון כל היום

מותר לטייל, מה, יש איסור לטייל?

אז יטייל כל היום

נו, במצב הזה הוא לא יקיים את עמודת השם

משום שהחיים לא ניתנו בשביל לבזבז אותם על אכילה ושתייה,

שינה וטיולים.

צריכים שאתה תתקדם בעולם הזה.

באת עם איזה שהן תכונות כלשהן שאמורות לשרת אותך בעבודת השם,

אתה אמור לנצל אותם עד טוב כדי שתגיע לדרגתך שאתה

מיועד להגיע אליה,

לאותה מטרה שאתה בלשימה באת לעולם הזה.

היכן זאת?

מבזבזים את הזמן.

כל מיני שמיעת כלי תקשורת למיניהם.

חרוש נמצא מסביב,

מה יאמר זה,

ומה אומן זה, ומה אומן זה, מה ראש הממשלה,

מה חברי כנסת,

פלוני, מה אלמוני.

דברים אשר אין בהם מועיל ומציל.

הכל מתנהל שם גם בלעדיך, גם בלי כל התוספת שלך.

אתה מבזבז את חייך, קורע את החיים שלך בידיים.

תחוס על נפשך, תחוס על עצמך,

תחוס על שנותיך.

כשאדם רוצח את חברו, מה הוא לוקח ממנו? את החיים. מה זה חיים? זה זמן.

במה שאתה מבטל את עצמך מתלמוד תורה ומקיום מצוות, אתה רוצח את עצמך.

כי את החיים, שזה הזמן שלך, שזה הזמן,

אתה מבטל את זה להבל וריק.

אם לא תגיד, אם אתה רוצח את עצמך או רוצח את עצמך או רוצח את עצמך?

אני מנוע מ...

מלדבר על...

לענות על שאלה כזו.

נו, באמת.

תחשוב.

תחשוב קצת, תחשוב.

היה ראוי שלא תשאל השאלה הזו.

מה שאני רוצה לומר, שאדם צריך לעשות חשבון נפש.

ומה שאני ראיתי במשך חיי, זו נקודה אחת מרכזית

בחיי הצדיקים.

הכלל,

והדבר האחד שראיתי אותו בכל הצדיקים, זה זריזות בעבודת השם.

כל אחד בדרכו הוא, אבל זה ניצול הזמן.

לא בזבזו את זמנם על... הבל ורגע על שטויות.

ניסינו על זה. וגם לא רצו אחר פרנסה כמו לא יודע מה, ובזבזו את חייהם.

מה שהקדוש ברוך הוא נותן, נותן, זהו זה. אבל מה התפקיד שלי בעולמי?

הרב מתאים לזה. להתקרב לקדוש ברוך הוא יותר ויותר על ידי לימוד תורה וקיום מצוות.

ואתם פשוט לא מבינים

לאיזה דרגות בן אדם יכול להגיע

בזכות העבודה הזו. הקדוש ברוך הוא נותן לו סייעתא דשמיא בלתי רגילה.

לא להאמין, אני מכיר כאלה

שכשהם היו בצעירותם,

היו להם מידות כאלה ואחרות, טובות ורעות,

היו חלשים בתורה,

לא זהירים מי אדם ומבקיעו מצוות,

אבל לאחר כמה עשרות שנים שהם עובדים באופן רצוף וקבוע,

אתה רואה שזה בן אדם אחר, כמלאך אלוקים.

כל כולו אצילות נפש,

מידות טובות ומשהו מיוחד,

דקדוק במצוות שלו זה משהו מיוחד,

ידיעת התורה ואהבת התורה שלו זה משהו מיוחד.

זה כתוצאה מזה שהוא ניצל את הזמן.

וזה הדבר המאחד את כל הצדיקים.

ותראה, אומר חמסירת השערים, שכל מעשיהם של צדיקים בזריזות.

וימהר אברהם.

יש שם כמה וכמה רישונות בעניין הזה של קבלת האורחים,

הכנסת האורחים של אברהם אבינו,

שמורה שכל דבר הוא עשה מהר, מהר, מהר, מהר.

מה יש?

חבל על הזמן.

כל דקה זה דבר שאני יכול לקנות עוד נצח.

עוד איזושהי התקדמות בעבודת השם,

שזה משנה את הנצח שלי למקבל פערים חדשות.

אז למה?

למה?

24 שעות במשך היממה, מה אתה עושה?

אני מתפלל.

כמה אתה לומד?

אני יודע, רבע שעה, 20 דקות, חצי שעה.

נו, זה עלוב ביותר.

זה עלוב ביותר.

24 שעות,

ואתה עם הקדוש ברוך הוא בסך הכל שעתיים,

שעתיים וחצי מקסימום, כולל לתפילות, כולל ללימוד.

ושאר הזמן, מה אתה עושה?

להבל ורגל, שטויות.

אז מילא, אתה עוסק לפרנסתך, בסדר.

מרשה לך, תעבוד שמונה שעות.

אבל מה הלאה?

אתה צריך לישון, קח לך עוד שבע שעות.

יש לך בשקט גמור עוד חמש שעות של לימוד תורה אתה יכול.

אפילו אם אתה עובד לפרנסתך,

מה אתה עושה עם זה?

מבזבז את הזמן.

יושב מול המכשיר של הטלוויזיה,

קורא עיתונים,

משוחח עם פלוני ועם אלמוני,

יוצא לטיולים עם האישה ועם הילדים.

אני לא שולל שצריך להיות

פעם לפעם דבר כזה, אבל באופן קבוע לשכוח את החיים שלך.

מכרת את החיים שלך למי?

למישהו אחר במקום לקדוש ברוך הוא?

האישה והילדים אמורים לסייע לך בעבודת השם.

לא שאם יורידו אותך למטה,

...

... זה בגלל שם.

אמרו לו, אישה כבר נראה ומורסה, אתה יכול להיות רגוע,

ואומרתם שזה בנימי אקסיסי.

איך הוא מוסר אותם לו ברוכות שיערו אותם?

זו שאלה אחרת. עכשיו זה לא הפרשה.

כן, מכיר את זה, ודאי.

ברבה שכלת הפועלים, בא ומציאה.

כן, אבל לא קשור עכשיו לזה. לא קשור לזה.

אתה אל תבוא ותוציא מפה פסק הלכה שזה. תיזהר ותישמר.

הוא היה ממונה מטעם המלכות

לגלות את אותם אלה שעוברים על חוקי המלכות. זה הכול.

בעיקר, תקשיב,

בעיקר זה היה אלה שהם שלא מעם ישראל.

אלא מה?

בתוך מציאת האנשים הוא מצא גם כאלה שהם שייכים לכלל ישראל.

ומילא,

אמרו לו,

שאם גלגלו שכך יהיה,

אז זה משמיים, שזה מגיע לא טובה עדיין.

זה הכול.

טוב, אני לא רוצה פשוט לבזבז את הזמן על זה.

חשוב לי לראות את המשך הגמרא כאן.

הגמרא מביאה כאן סיבה נוספת לחורבן ירושלים.

אמר רב אמנונה,

לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן.

צריכים התלמידים ללמוד, ללמוד תורה בעצם רבם,

וביטלו אותה,

שנאמר, לא משנה באיזה, באיזה דרך.

אם דווקא ממיות,

דווקא ממיות הן אלה שדורמים לך יותר, יותר להתחזק.

טוב, זה תלוי גם איזה טיפוס, זו אגנה.

שנאמר, שפוך על עולל בחוץ,

מה הטעם שפוך משום דעולל בחוץ?

בירמיה ו' נאמר הפסוק,

אני קורא את ראשיתו של הפסוק.

ואת חמת השם מלאתי, נלאיתי אכיל,

שפוך על עולל בחוץ.

כלומר, הנביא בנבואתו בא ואומר שהקדוש ברוך הוא כעס

עבור עוונותיהם של עם ישראל,

ולכן,

שפוך,

כלומר,

החמאה והכעס

באים כנקמה על עם ישראל

להחריב את ירושלים.

וזה למה?

על עולל בחוץ, בגלל שהתינוקות, העוללים,

במקום ללמוד תורה,

הולכים ומבזבזים את זמנם

ודברים אחרים.

אמר עולה, לא חרבה ירושלים אלא בפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה,

שנאמר,

הובישו כי תועבה עשו,

גם בוש לא יבושו.

ישראל שבאותו דור שנחרב אז ירושלים,

זה היה בגלל שלא היה להם בושת פנים זה מזה.

כלומר, הבושה זה דבר חשוב,

שגורם לאדם להימנע מעבירות.

הם, להם לא הייתה ירעם לעבור עבירות.

כן? זה לא כמו בדורנו שמקבלים גם לגיטימציה לעבור עבירות של תועבות מצרים אפילו.

זה לא רק שלא מתביישים,

אלא עוד מחוקקים חוקים, וזה עם השלט אני גאה.

לא.

עכשיו זה לא היה כך, אבל

לא היה להם בושה.

שנאמר הובישו כי תועבה עשו, גם בוש לא יבושו.

לכן יפילו בנופלים, זה המשך הפסוק שם,

בירמיה,

פרק ו', פסוק ט״ו.

כלומר, פירוש הפסוק לא נתביישו מחבריהם.

לכן לא הייתה להם יראה,

וממילא עשו תועבה.

סיבה נוספת לחורבן ירושלים מביאה הגמרא, אמר רבי יצחק,

לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שהוא יושבו בה קטן וגדול.

גם הקטן וגם הגדול נתנו להם את אותה חשיבות,

את אותה מעלה.

ולמה?

בגלל העניין של החנופה.

מחליפים היו זה לזה.

אז גם אלה שלא היו ראויים לקבל כבוד,

כמו התלמידים החכמים.

אבל צריכים

לתפוס קשרים עם חברי כנסת,

בדברים הדומים להם.

אז בשביל...

בעניין החנופה,

אז

הישיבו קטן וגדול,

ולא די אלא אפילו מכבדים את הקטן לפני הגדול,

שנאמר

ואייך העם ככהן

וכתיב בתרי כי בוק תיבוק הארץ.

הפסוק בישעיה כד אומר ואייך העם ככהן, כלומר העם והכהן,

כלומר הקטנים והכהן שזה מורה על הגדולים,

הושבו להיות במעלה אחת,

ולכן אומר הפסוק בהמשך,

היבוק תיבוק הארץ, הארץ תתרוקן מיושביה בעבור זאת.

אמר רב עמרא מרד רבי שמואל שמעון בר אבא, אמר רבי שמעון בר אבא, אמר רבי חנינא,

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה,

שנאמר עם שריה כאיילים

לא מצאו מרעה,

בגלל שלא הוכיחו את ישראל שבאותו הדור זה את זה,

לכן

הגיעו למצב של חורבן ירושלים.

באחד פרק א', פסוק ב' נאמר, היו שריה כאיילים

לא מצאו מרעיהם.

מה זה מלמד?

מה אייל זה?

ראשו של זה בצד צנבו של זה, כי זה,

ככה הם הולכים,

זה דרך הלכתם, הולכים זה אחר זה.

אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע

ולא הוכיחו

זה את זה.

כלומר,

לא היו משגיחים

לראות את מעשה חבריהם,

אם אכן ראויים הם או לא ראויים,

לכן לא הכריחו אותם.

הבן יהוידע אומר,

אמרו למה

היה חורבן ירושלים באותו הדור.

כשהגיעו דורות עוד יותר קשים ובעייתיים,

זה נכון, מה הקשר? אבל למה דווקא אותו דור

קיבל את חורבן ירושלים? בגלל העוון הזה.

אומר רבני יהוידע, לפניכם,

אומר רבני יהוידע

שהכוונה שהיו מסתכלים רק על ההנאות הגופניות שיבואו להם מחבריהם.

שזה נמשל לזנב, שזה מקום טינוף.

לכן היו מחליפים להם, לא הוכיחו אותה.

זה גם הכוונה, שבשו פניהם בקרקע.

זה מרמז על ההנאות החומריות,

כמו הבהמה שפניה פונים תמיד לקרקע.

זה מה שכתוב כאן,

היו זרע כאיילים,

לא מצאו מרעה.

כלומר, לא היה את הרועים, את המנהיגים,

שיוכיחו

ויבואו ויגידו, מעשה זה לא ראוי,

ואתה צריך לדעת לשנות את דרכיך.

וכן הלאה והלאה, על זה הדרך.

לכן הגיעו למצב הזה.

מה אשם העם הפשוט? העם הפשוט לא אשם, זה המנהיגים ש... גם העם.

כל אחד ואחד באשר הוא. אתה בוחר את המנהיג, לא באתי הוא זרוק. לא קשור, לא קשור.

גם יהודי מצווה מצווה תוכיח תוכיח.

כל יהודי באשר הוא.

אמר רבי יהודה, לא חרבה ירושלים,

אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים,

שנאמר,

ויהיו מלעיבים במלאכי האלוהים ובוזים דבריו,

ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו,

עד לאין מרפא.

ראשון הפסוק.

הפסוק הזה,

הוא נאמר בדברי הימים,

דברי הימים ב', פרק ל״ו, פסוק ט״ו,

ט״ז.

מה פירושם של הדברים היו מלעיבים?

חמת ה'

בעל עמו,

ובגלל זה חרבה ירושלים.

כל זה בגלל היו מלעיבים בתלמידי חכמים הנקראים

מלאכי האלוהים.

כמו שהגמרא מביאה בחגיגה,

למה מכונים התלמידי החכמים

מלאכי אלוהים?

אם הרב דומה למלאך ה' צבקות, יבקשו תורה מפיהו.

תלמידי חכמים, הגמרא בביאה מדרים נכללו מלאכי השרת,

כיוון שמצוינים ונבדלים

משאר בני אדם

כמו מלאכי השרת.

מה עד לאין מרפא?

מה ביאור הסוף, הפסוק שם, שאומר

שחמת ה' עלתה בעמו עד לאין מרפא?

אמר רב יהודה אמר רב,

כל המבזה תלמידי החכמים,

אין לו רפואה למכתו.

החתם סופר מבאר,

כל תלמיד חכם רגיל להתפלל על כל צרה שלא תבוא.

כלומר, אם חלילה יש צרה,

התלמיד החכם מתפלל,

שיהיה תרופה,

שבו הוא ישלח ויושיע מאותה צרה.

זה המעלה.

אדם מבזה,

אז אולי לא יתפלל עליו התלמיד החכם. אותו אחד שמבזה את התלמיד החכם,

לא יתפללו עליו.

וממילא לא תאר רפואה למכתו.

אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב, אל תגאו במשיחי ובנביאי אל תראו.

אל תגאו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן,

ובנביאי אל תראו אלו תלמידי החכמים.

הפסוק אומר, אל תגאו במשיחי,

והכוונה בתינוקות של בית רבן.

אותם אלה שלומדים תורה אצל הרבה שלהם,

תלמודי תורה, בישיבות,

זה תינוקות של בית רבן.

למה נקראים הם משיחי?

כי הדרך שהיו מושכים את התינוקות בשמן, ככה היה בזמנם.

אז מה אומרים פה? אל תיגעו, תיזהרו שלא תיגעו בהם לרעה.

ובנביעי אל תרעו, אלו תלמידי חכמים.

כלומר, תלמידי חכמים הם נקראים נביאים,

כמו שמצאנו בתהילים צדיק, ונביא לבב חוכמה.

היינו שהאדם החכם, יש בו

מעלה במקצת של נביא, והגמרא גם מביאה מסכת בבא בתרא,

חכם עדיף מנביא.

אם כן, התלמידי החכמים שנקראים נביאים, וכאן מזהירים אותם, ובנביאה, היינו בתלמידי החכמים,

אל תרעו, אל תעשו להם שמרה.

הכוונה,

אז אני אסביר.

המעלה של האדם החכם שזוכה בחוכמתו,

כן,

יותר גדולה ממה שהנביא זוכה בדרגת נבואתו.

לא הבנתי, אז איך הגיע נביאה ברגע של נבואה? הוא אכל חצץ כל היום? אתה לא שמעת, אז לא שמעת מה שאמרתי.

אני חוזר שוב.

גדולה מעלת החכם במה שהוא זוכה בחוכמתו,

יותר ממה שזוכה הנביא עם נבואתו.

נבואה פירושו שפע רוחני שבא עליו מלמעלה. מאיפה? ככה סתם שולחים לו שפע. לא, לא, אני אסביר. תן לי.

השפע הזה ניתן לו כתוצאה מהקירה שלו בעבודת השם,

לקדוש ברוך הוא.

תקשיב, תקשיב.

את אותה השפעה שהוא מקבל

זה בגדר נבואה.

מה זה נבואה?

זה דבר כזה שאדם לא יכול להשיג בכוחות עצמו,

אלא השפעה משמיים.

וזה ההבדל, אומר הרמחל, בין רוח הקודש לנבואה.

רוח הקודש זוכה הצדיק בלא רמל,

כמו מה שאדם אחר יכול להשיג עם רמל רב.

כלומר, ההשגה שהשיג הצדיק

בזכות רוח הקודש יכול כל אדם להשיג,

אם יש לו את הכלים הראויים ברוב עיונו וחוכמתו להגיע לזה.

נבואה זה לא ככה, זה הרבה למעלה.

גם אדם, כמה שיהיה חכם,

הוא לא יגיע למה שמגיע הנביא,

משום שהנביא זה השפעה אלוקית, שמיימית,

שאדם כל זמן שהוא מחובר כאן לעולם זה, בתוך הגוף השפל הזה,

הוא לא יכול להגיע לעולם לאותן השגות שמגיע הנביא.

עכשיו, בא אני ואומר,

דקה, דקה, אז זה הביאור.

הביאור הוא שהחכם בחוכמתו,

תשמור את השאלה, דקה, תן לי לגמור.

החכם בחוכמתו,

מה שמשיג בכוח חוכמתו,

בכוח עמלו ועיונו,

זה גדול יותר מאשר מה שהנביא משיג בכוח נביאותו,

כי הנביא בנביאותו מקבל את ההשפעה משמיים,

בגלל, אמנם, שהיה לו הקדמה של עבודת השם ותרחיו ועבודת השם.

שהוא קיבל את הנבואה, והתלמיד החכם לא קיבל נבואה.

מה ההבדל? אז זה אני אומר.

זה תלוי בכמה גורמים,

אבל הגורם שחשוב שאתה תדע,

הגורם שאתה צריך לדעת שחשוב ביותר,

זה שהוא זוכה שיהיה דבוק כל הזמן בבורא יתברך.

ונביא. נביא.

תלמיד החכם, יכול להיות שהוא גדול בתורה,

ואפילו גדול מאוד בתורה,

אבל אין לו את זה.

נביא את זה, אבל אתם באות לפרקים, אתה לא שומע.

שאלנו מה את האמצעי לזה.

האמצעי דבקות מהקדוש ברוך הוא.

הנבואה לכשלעצמה, זה בא לפרקים.

אבל הדבקות והמעלה שלו, שהוא

כל כולו, שוויתי אשם לנגדי תמיד,

עד כדי כך שבכל מעשה הוא משכלל אותו, הוא משפץ אותו יותר ויותר.

שיהיה כל כול, אז הוא שוב פעם.

אז אני שוב פעם חוזר במסביר.

שמה שהחכם משיג בכוח חוכמתו,

בכוח עמלו,

זה גדול יותר מאותה השפעה שמיימית שמגיעה לנביא,

שהיא באה שלא מכוח

הרמל שהשיג.

אבל זה אומר שהנביא משיג יותר.

נכון.

אתה לא שומע, אבל האמצעי לזה זה הדבקות שלו בקדוש ברוך הוא.

זה נכון.

אבל עצם ההשפעה, ההשגה שהוא השיג עכשיו,

בשעת הנבואה,

זה ההשגה שבאה לו בלי שהוא טורח אלא הוא כביכול מתנתק מהגוף

ומתחבר עם אותו מחזה שבו הוא רואה במחזה הנבואה.

בהבנתו, לוקח להבין את זה כך וכך.

אבל זו השפעה שמיימית שהיא

לא מזקיקה לו עמל בשעה שהוא מקבל את אותו מחזה.

את ההשגה הזו הוא מקבל שלא על ידי עמל בשעת הנבואה, אלא הקדמה שהקדים שהוא ראוי שתחול עליו הנבואה על ידי דבקותו בהשם.

אבל החכם שמשיג השגה כלשהי בעבודת השם

זה הכל בכוח עוכמתו ועיונו ועמלו.

זה לא מסיג מעלה, האם השאלה העניין זה השכר בעולם הבא שהוא מקבל?

זה העריץ, או האם זה בגלל שהוא עדיין בגלל האמן שהוא עמל? האם השכר של החכם יודע בעולם הבא, בגלל שהוא עמל זה זה.

בגלל זה אומר חכם להגיד... אני אגיד לך, השכר, השכר

לא נמדד לפי מה שאדם, לפי ההשגות שבן אדם מקבל.

השגות זה עוד עניין.

השכר נמדד לפי כמה התאמצת להתקרב להקדוש ברוך הוא.

יכול להיות מצב,

היה דורות שהנבואה הייתה כל כך משופעת על עם ישראל, בגלל שכלל הדור היה ראוי לזה,

ואז גם אנשים קטנים זכו לזה.

אנשים קטנים, הכוונה, בלי הרבה מאמץ.

האם הם יקבלו שכר כמו אחד, שהוא נמצא שלא בדור שכזה,

אבל הוא אומר רבות?

ודאי שהכל תלוי לפי הצער, לפי ההמל, לפי ההשקעה.

היום, אם תיקח אדם שהוא גדול בתורה,

והוא מתאמץ כל כולו בעבודת השם,

ייתכן שבדור הנביאים הוא היה זוכה להיות כאחד הנביאים הגדולים שבאותו דור,

משום שהוא באמת עמל.

נכון, תלמוד תורה כנגד כולם.

נכון מאוד.

נכון.

אין, אין, אין, העניין של שכר העולם הבא

זה נמדד כמה התאמצת,

כמה טרחת, כמה יגעת,

בגודל הניסיונות שהיו לך.

כל הסובב, כל הבחינות הללו,

הם גורמים שאתה קשור יותר בבורא יתברך.

ואפשר להבחין את זה על בני אדם.

אני לא יודע אם כולם יודעים את הנקודה הזו, כן?

אבל אפשר.

בסייעת אל שמאי, אני חושב שאפשר לדעת

מיהו הקרוב לקדוש ברוך הוא ומי לא.

לא בדיבורים, כשאנשים מדברים

גבוהה-גבוהה, והם לא שווים את זה.

אני מדבר בחיי המעשה לראות.

לפעמים יש בן אדם שהוא לא מדבר כלום. הוא כזה צנוע,

שלא רואים אותו, לא מכירים אותו.

אבל אני פשוט הבחנתי במשך החיים,

על כל מיני סוגי אנשים שכאלה,

איך שהם מדקדקים במעשיהם בתכלית הדקדוק,

ובחוץ לא רואים עליהם כלום.

אני גם אורן שקף אותך, איך זה? לא, לא, איך אתה מדבר כלום. כן.

בעצם רואים חוכמה.

הרב, הרב, הרב אמר למרותך,

ששאנשים חכמתו לא יקפיד בעולם את מה שאנשים עושים. כן.

אז אמרתי, חוץ מי שפער עליו ועליו,

על החיתופן,

שהוא לא תגיד לי זה מה שאני בחוכמותו, מה שאנשים עושים.

מה? מה? מה? מה? מה? מה? מה? מה? מה? מה? מה? על מה זה מדובר?

הוא השיג ידע בעצתו כאורים ותומים.

שמה?

עצתו של אתמול כאורים ותומים, והיו שואלים את האורים ותומים.

לא שואלים את האורים ותומים. כלפי הרב, הרב מחשיב כל כך את חוכמתו כמו אורים ותומים. זה הכוונה.

הוא אמר, תסתכלו, תיכנסו, תשאלו, אורים אותו דבר. אותו דבר, אותו דבר, אותו דבר. היו שואלים אותו, והיו שואלים אותו, ואומרים שהוא פחד ממנו. מה זה?

בסדר, מה זה אומר?

מה זה שמה? עוד פעם. שהתשובות שלו והעיצות שלו יהיו כמו הורים מתומים. מה זה הורים מתומים לנביא עכשיו? למה אתה קשור? הוא לא נביא, הוא אמר מחכמתו.

אבל מה זה קשור? ההורים מתומים אתה משווה אותם לנביא?

איפה אתה? מה זה קשור לנביא?

נביא לא קשור.

יש דרך של תקשורת של הקדוש ברוך הוא לעמו על ידי ההורים מתומים.

זה הכול.

סגולת ההורים ותומים, נכון? סגולת ההורים ותומים היא שעל ידי שהכהן הגדול עונד את ההורים ותומים על ליבו,

אז בזה זוכים לקבל תשובות ושאלות.

מהשם. מהשם התמלך, נכון, נכון, אבל אני לא מדבר על האדם עצמו מצד

כישרון מעשר.

האדם עצמו, כשמקבל השפעה אלוקית,

זה סוג של השפעה של עולם אדם בכוח חוכמתו לא יגיע לזה.

לעולם לא.

מה נויר כתוב? הוא הגיע אלינו. עוד פעם.

זה אורים ותומים, זה כנגד הורים ותומים, לא כנגד נביא.

אבל זה אורים ותומים, זה כמו הנביא.

זה לא עניין של... אורים ותומים זה דבר רחוק.

זה שאלה פרקטית, אתה מבין ששאלו,

לצאת למלחמה או לא, מקבלים תשובה.

אז הוא, בכוח חוכמתו, ידע והבין שלפי הנתונים האלה

אמורה להיות תשובה כזו וכזו.

יש הרבה בני אדם שיודעים לכוון מה הגדול יבוא ויאמר, למה?

כי הם את הכיוון לכוח,

לכיוון של החשויות של הגדול, הם כבר

עלו על זה.

ומילא,

אמרו שהרבי יהושע, זה רבי יהושע לבדיסקי,

כן?

לבדית עופר. כן.

הוא,

אם הוא היה קורא ספר בתחילתו,

היה יודע את כל החידושים שההוא חידש על כל הספר.

כי הוא קיבל כבר את הכיוון של אותו מחבר,

ולפי זה הוא כבר ידע מה הוא מחדש בכל שער הספר.

עד כדי כך.

זה גאונות, אבל זה קריאה.

תבין?

אפשר להגיד שזו אמונה חושית.

מה?

מה אתה אומר?

שיש, הרי

אביאליקה אומר,

יש את ההבדל בין אמונה חושית וממונה חושית.

גם יכול לחשוב מחשבה אלוקית היה, גם יכול להאמין ולדעת. לחוש.

וידעת, וידעת היום, לשון ידיעה.

נכון? ככה. ורחקו בין הראש ללב כמו מני שמיים לארץ.

יותר מהמרחק שבין שמיים לארץ.

יותר מזה. וידעת היום, והשאבות אל לבביך.

האדם יכול לחיות.

עיקר העבודה זה השבה אל הלב.

עיקר העבודה זה השבה אל הלב.

כי בבן אדם בסדר, הוא יודע מה, חסר דברים שאנחנו יודעים,

אבל בפועל בשטח לא מקיימים.

מבחינת הידיעה, חבל הזמן.

הרי להבדיל,

ידוע סיפור שהיה עם אריסטו,

גדול הפילוסופים בזמנו, באותו דור,

כן?

הרמב״ם מפליג עליו בשבחים על אותו אריסטו.

אני ראיתי בסדר העמידות שלי. אה, כן?

אז מובן שהיה מעשה,

שהתלמידים מאוד מאוד העריכו את אריסטו, התלמידיו הם,

ואיזשהו זמן שהם באו אליו הביתה בהבטרה ורואים אותו אוכל,

ומתנפל על האוכל כאחד הריקים.

נו, באמת. אמרו לו, אז זהו, אריסטו,

כל החוכמה שלך הייתה ראוי להתנהג בצורה שונה.

הוא אמר להם, כשאני אוכל אני לא אריסטו.

כמו פרעה, אמר, יש שאלה,

שאלה של פרעה, הפרשה עד רע אחד, ממש עכשיו הפרשה,

רואה, מהיום,

פרעה,

חוץ רע אחד,

יודע שהוא בעיינות,

כאילו הוא נפקח מפונה. ובכל זאת. בכל זאת, הוא יוצא מהעיניים לאב,

פתאום הוא אהלו ככה.

אני חושב שאלה, מה עובר לו במוח?

כמו אדם מדבר לך, מה עובר לו במוח?

ספיצופני, מה הבעיה שלו?

כאילו,

ברגע זה, עוד שנייה ככה.

ככה זה ההתנהגות של האדם שלא מאמין למונח, שלא מוטבע בליבו,

זה בשכלו.

רואה, אדם עושה מעשה,

כמו קור.

לא יודע מה הוא עושה, למה הוא לא הכניס את זה ללב שלו.

אז אני אומר, יש לי פס מהאוזן, זה מהאוזן.

פרעה העמיד מעצמו, היה דבק מעצמו,

וזו המחלה הכי גדולה שיש, אהבת עצמיות.

זאת אומרת, שהאדם אהב את עצמו בקו,

ויש יצא מהיום, והיה אלוק.

הרב שלי באמת דובר איך הבן אדם, זה היה מקרה,

ספיצופניה הראשונה.

כשהוא מסיים בתורה,

כשהוא גם חלוטין עושה צרכיו וגם חל, לכן הקדוש ברוך הוא עובד היום,

הוא מפריד בין שעות היום, שעה מסוימת,

זה מה שהוא עושה.

אחר כך הוא אלוהר,

לי אורי ואני עשיתי מי.

טוב,

יישר כוח.

בואו נמשיך.

לא, אז ממה זה נובע?

זה משבש לו את השכל.

אהבת, אדם שואב את עצמו עם התורה, הכלל הוא פשוט, אין אדם... כי אדם שואב את עצמו, הוא ירצה שיהיה לו לעולם הבא. אתה שאתה, אתה שדרגת... אתה שאתה, דרגת האמונה שלך גדולה,

אז אתה מתרגם את זה באמת בכיוון הנכון.

בגלל שאני אוהב את עצמי, לכן אני לומד תורה, לכן אני מקיים מצוות.

בגלל שאני, דרגת האמונה שלי בנצח,

בסכר ועונש, היא גבוהה.

אבל האדם שזה לא חזק אצלו,

אז הוא לוקח את הכיוון של האהבת האנוכיות שלו למקומות שונים,

למקומות שהם סותרים את הנצח.

מובן, זה מציאות.

גם יהודי עולם הזה. נכון.

אמר יש לה כאיש מישוב... למה אתה... תשמע, אני אומר לך את האמת.

אתה יוצא החוצה,

כן, אפילו פה, בעירנו כאן,

אתה יוצא החוצה לאחד המקומות הראשיים,

ואתה רואה

רבים רבים במסעדה.

קונים אוכל, קונים זה, מתנפלים על פה, מתנפלים על שם.

מה זה?

זה מזכיר לי את העגלים ברפת,

ואת העזים והכבשים בדיר.

אבל ככה זה.

כשאני במסעדה,

אני מתנהג באופן שונה.

כשאני במקום אחר שהוא יותר מכובד,

אני מתנהג לפי המקום.

קיצור, הוא שחקן זיקית,

מחליף צבעים.

אבל אתם חייבים להבין,

שגם אם אני אומר את זה,

כן?

צריך לדעת שזה קיים בבן אדם.

כשהוא רואה דבר טוב שמושך אותו,

אז לרגע הוא מאבד את השלוות נפש.

הוא רץ.

אדוני, אתה בן אדם?

תכבד את עצמך. אתה בן אדם?

יצר אלוקים?

אתה בנו של הקדוש ברוך הוא?

איך אתה? איך אתה מסוגל להתנהג כך?

האמינו לי שזה לא עבודה קשה.

עם הזמן הוא לאט להתרגל.

לא שהוא מכבד את עצמו בשביל כל עצמו,

בשביל לכבד את השם יתברך, שאני הבן שלו. אני בנו של הקדוש ברוך הוא.

אם כן, הנסיך ראוי להתנהג בתכסיסי נסיכות.

במנהגי הנסיך.

ולא להתנהג כאחד עריקים.

כך ראוי שיהיה.

לא משנה, זה לא משנה.

אני ראיתי את זה בכל המצבים.

אבל לא משנה, זה לא רק זה.

גם כשבאים ורבים איתך.

אז מיד אתה שומע, פולטים קללות.

מה זה? זה סגנון.

אז הוא, ההוא הכניס אותך קצת.

כך ראוי שיהיה?

עקף אותך בכביש?

אה, אתה מקבל.

ההוא לא היה צריך ללמוד שבע שנים באוניברסיטה בשביל לקלל את הקללות הללו.

הוא השתדר גם עם שנתיים ביסודי, הוא כבר יודע לקלל את כל הקללות. היה צריך לנסות יותר מזה.

למה שתרד לרמה שלו?

הוא לפעמים, לא, אני אתעקש.

לא מזמן היה לי פה סיפור כזה.

הייתי בתוך אוטובוס,

והתווכחו שניים, הנהג האוטובוס הזה.

תשמע, אני אומר לנהג, יש פה ציבור בתוך האוטובוס. אתה משרת ציבור?

אני לא אוותר.

מה, לא היה קרה כלום, זה רק משאיר השאלה

מי אמור לעקוף את מי?

ואנחנו היינו צריכים לסבול.

עד שהתפללתי לעקוף בו, בוא נאמר, תן בליבו שיבין שחבל על הזמן.

טוב, אז פה הוא נכנע,

חזר אחורה, נתן להורייסו,

אבל לא לפני שהוא לקח את כל הפרטים,

שהתלונן על ה...

של להשקיט את המצבות. בסדר, תעשה מה שאתה רוצה.

אבל יש פה ציבור.

למה זה קרה?

כן.

כן, זה פגע בכבודו.

ומה, אתה תעקוף אותו? אני לא יודע לך מה זה היה?

לא, לא שיש לו עקוף.

הוא אחז שזכות קדימה איזה שלו.

אתה הולך ומנסה לעקוף,

אני לא רוצה,

לא אוריד את כבודי בשביל לתת לך לעבוד עליי, כמו שאומרים.

לשקר אותי.

לא, מה פתאום?

זכותי? אני עומד על זכותי.

הרב שטיינמן אמר

שהמעלה בבן אדם לחברו זה הוויתור.

זה המעלה הגדולה. הוויתור לוותר.

הוא אומר מעולם לא ראיתי בן אדם שהפסיד מהוויתור.

זה הרב שך אמר, לא?

אני שמעתי את זה מהרב שטיינמן.

ההרה שלי אמר שהרב שך אמר לא מוסיף שום דבר לפני לוותר. נו, אז ברוך השם, גם הרב שך אמר. גם הרב שך אמר. גם הרב שך אמר גם הרב שטיינמן.

עבדי.

נכון, נכון. אבל מה, זה קשה.

זה העבודה קשה.

אבל איפה זה מתחיל, אתם יודעים איפה זה מתחיל? בבית.

בתוך הבית פנימה.

עם בת הזוג,

עם בני המשפחה.

בסדר, לא קרה כלום.

הבן אדם שעובד על זה, האמינו לי, מגיע לקבל שכר עצום. קודם כל, החיים שלו הם הרבה יותר גרועים.

הוא הרבה יותר שמח,

כי לא מפריעה לו כל הקטנוניות הזו להתעקש,

זה דבר ראשון. דבר שני, אני מרשה לעצמי לומר לכם, שתדעו,

שבן אדם בכוח ויתורו הוא מקבל גם התקדמות גדולה בעבודת השם.

מרגישים את זה.

מרגישים את ההשפעה הגדולה שהוא מקבל את השכר עבור זה.

רווח נקי.

כן?

מעביר לנו את זה,

נותנים לנו את כל המדע, מעביר לנו על כל פוסר.

טוב, נמשיך עוד קטע קטן.

עמר אשר לקיש בשום רבי יהודה נסיע. אין העולם מתקיים, אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן.

איזה דבר חצי בו עד עכשיו?

השם גדול.

השאלה באיזה דברים.

אתה צריך לדעת

שזה כוללני מדי מה שאמרת.

עבודת השם

בעבודת השם שלך,

ולא שזה מתנגש עם חברך.

כלומר, לפעמים בן אדם אומר, מה פרש? עבודת השם שלי דורשת שאני אתפלל.

אייזה מפריע לחבר שלך?

לא, אני צריך להתפלל.

ואז

הוא אומר את הזמירות בקורם.

אלוהים קל, אלוהים בקדשו, אלוהים כחוזר, אלוהים כבודם.

אדוני, אתם פשוט מחריש את אוזניי, תן לי קצת מנוחה.

אל תגזים, תתפלל נורמלי.

זה היה נורמלי.

דיברתי, אני אדם אתן דוגמה שהם עשו בבוקר, הוא קשה לו, דברים כאלה.

בקיצור, כשזה לא מתנגד, כשזה לא מתנגד לרצון חברו,

אז מה ראוי, וטוב שתהיה עקשן,

אבל אם זה מתנגש עם רצונו של חברך, אז תבדוק מבחינת ההלכה אם אכן הוא צודק או לא.

אם אתה צודק, אז אכן אתה קיים.

אבל לא להגיד, לא, אני אתעקש.

תבדוק מה מותר, מה עשו.

אם הוא קיים את הלב שלו, הוא קופר, הוא זועק לאלרה,

סתם מולאם אחרי כתוב חמור יותר מיד, גם אם הוא לא צודק.

ואם הוא רשם ומרשיע,

בקיצור,

אם גאול,

לשונא שלך תאכיל לחם

לשונא. אברהל שונא, אחילו לחם.

כי בזה גחלים אתה חוטא על ראשו.

אבל כשאתה נותן למישהו לגימה,

נותן לו אותה להתקרב.

מואב לא נתן לגימה, לא נתן מים בלבד.

זה מרחם.

לכן יש הבדל בין בני אנוש בעולם.

יש בני אנוש שהם הולכים כולם לאשם, ובו אליהו יגיד מי לאשם ומי לבעל.

ומתי אתם חוסכים על שני סעיפים אל.

אכן יש עניין של נבל בתורה, אל תהיה נבל בתורה.

כל אדם יהודי, כל אדם ירא שמיים,

יש לו יצר להיות נבל בתורשות התורה.

זאת אומרת, לקחת את התורה ולעשות אותה עבודה זרה.

קרדום לחפורמה.

יפה, יפה מאוד, אשריך.

טוב, בואו נראה את הקטע האחרון.

אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל לתינוקות של בית רבן.

אמר לי רב פאפה לאביי, דידי ודידך ביי,

אתה אומר, הבל תינוקות של בית רבן, זה המקיים את העולם?

עד כדי כך, לומדים תורה תינוקות, זה מעלה גדולה.

מה עם לימוד תורה שלי ושלך?

וכי על הבל פינו אנו האמוראים, רב פאפה ואביי,

לא מתקיים העולם?

אמר לי אינו דומה, הבל שיש בו חטא

והבל שאין בו חטא.

התינוקות הללו, הבל פיהם זה ללא חטא,

אבל אמוראים, עם כל מעלתם.

אבל הוא אומר, רב פאפה, אומר לו אביי לרב פאפה,

אבל הבל פינו, יש בו חטא.

נראה את רשי,

ובזה אנחנו נסיים היום,

בסייעתא דשמיא.

רשי, בדיבור המתחיל,

יסדר אדם שולחנו בערב שבת.

יסדר אדם שולחנו בערב שבת.

לילה שבת.

לילה שבת, כן.

במוצאי שבת נמי,

כבוד שבת.

ללוותו ביציאתו דרך כבוד,

כאדם המלווה את המלך בצאתו מן העיר.

חמין לשתות

ולרחוץ.

מלוגמה רפואה.

אכלה אריה לעגל הראוי לשחוט.

בכל כוחו, בכל כוונתו.

לפרוע פרעות, ביטול פורעניות, כגון

פרוע דמצר גמינן בטיל.

מילה פרוע יש לה גם משמעות בלשון ביטול,

כן?

יש גם הבנה של פרוע שזה בלשון הפקר.

פה הכוונה בטיל. כי התרגום אומר,

הרי בתלנונה אהרון,

כן?

כי פרעו אהרון הרי בתלנונה אהרון.

אז זה מה שהוא אומר. הלשון הזה ביטול מורה גם על עניינינו אנו.

בפרוע הפרעות,

מתי מתבטלים הפרעניות?

בזכות בהתנדב עם ברכו השם. אם הם עונים אמן,

יהא שמי רבם וברח.

בהתנדב עם ברכו,

כשמתנדבין ישראל לברך את בורן,

כי פרוע, כי פרעו אהרון.

זה עבודה זרה כמובן, זה מתייחס לעגל.

ואחי כמה?

בהיבטל, כן, זה אמרתי, זה משמעויות שונות.

בהיבטל פריעות עבודה זרה,

שתשתכח ותשתכח,

שלא ייזכר עוונם,

זה משום מתנדב עם, ובגלל שהם עונים מאמני יש מרבה,

אל מלך נאמן, כך מעיד על בוראו,

שהוא אל מלך נאמן,

שאין בני אדם מצוי לכבותיו, ואגב, אמן בגימטריה זה 91 כידוע,

וזה שתי צירוף של השמות, הוויה ואדנות,

זה גם 91,

וגם מלאך בגימטריה זה 91. אם בן אדם זוכה לכוון בענייה, תאמן,

כראוי וכהלכה,

הוא מכוון

לייחד ולזווג את הוויה והאדנות בצורה הראויה, כמו שאנחנו יודעים,

שהאדנות בתוך ההוויה,

כמו שזה מובא בסידורים, לא כולם, אבל יש סידורים שזה מובא שם,

אז הוא זוכה להיות במעלה גדולה.

מה?

לא משהו אחר, זה לא קשור.

שם המילים זה העניין של

ליבוא גוי צדיק.

צדיק זה בלשון 90, צדיק.

אני מדבר על המעלה של עניית האמן לכשלעצמה.

במובן?

המעלה הזו זה כאשר מכוונים,

יודעים מה אומרים.

לא לענות אמן מקופיה ככה מלמעלה,

בלי להתבונן במה שהוא עונה אמן.

בזה שהוא אומר אמן הוא מאמת את הברכה,

וגם בזה הוא מתכוון שיתקיימו דברי המברך.

צריך להתבונן בברכות בתפילת שמונה עשרה.

ישנן ברכות שהאמן זה משמעותו אמת.

אכן, נכונים.

כשזה דברי שבח, אמת.

אבל כשבתוך הברכה מוזכר גם את העניין הזה של בקשה,

אז מכוונים גם את העניין הזה של ויהי רצון,

חוץ ממה שאני מאמת,

אני גם מכוון באמן, שיהי רצון שיתקיים מה שמוזכר בברכה.

אבל איתן תאמן שתברכה בלי אמן,

שאין בן אדם מצייד לכבותה בשבת,

בבוקר, בזמן קריאה עצמה, וכן מאחרי בנשף,

והיה כנור ונבל, בשופה דקרא ואת פועל ה' לא יביטו,

לא שמו לב לייחד שמו על בריותיו,

שפוך על עולל,

רשע דקרא ואת חמת ה' נלאיתי אכיל, שפוך,

שפוך החמה בנקמה,

בשביל שעולה לחוץ ובתליל מבית רבן.

חבישו כי תועבה עשו, שפה דקרא,

גם בוש לא יבושו, וגם יקלם לו.

במשיחי אלו תינוקות של בית רבן,

שדרך תינוקות למושכן בשמן, לכן קרא לאותם תינוקות משיחי,

ובנביאי אלו תלמידי חכמים.

מה הקשר של תלמידי חכמים שאתה מגדיר אותו כנביא,

שנאמר ונביא לבב חכמה.

בזה אנחנו נסיים היום בסיעתא דשמיא,

ונמשיך בעזרת השם ביום ראשון.

עקרון.