מסכת שבת דף קיט' עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אממ...

אה... אה...

סליחה, אדוני.

מסכת שבת,

דף קיוט עמוד א',

השורה ה-12 מתחילת השורות הרחבות.

יוסף מוקיר שבה,

הווה הוא נוכרי בשבעותי.

דאבן לפישי נכסי טובה.

היה יהודי

בשם יוסף,

שהיה מכבד מאוד את יום השבת,

ובשכנותו היה גר גוי,

שהיו לו נכסים רבים מאוד.

אמרה ליה קלדאי,

אמרו החוזים הכוכבים לאותו גוי,

כולו נכסי יוסף מוקר שבה אכילו.

את כל הנכסים שלך

ייקח

ויאכל אותם

יוסף מכבד השבת.

עזל זבנינו לכולו נכסי.

זבן באו מרגליתה.

הלך אותו גוי, מכר את כל נכסיו,

ובדמים שקיבל

קנה מרגלית יקרה ששבה כנגד כל נכסיו.

עוטבע בסיאנה.

הוא עשה לו כובע של לבד,

שיבץ אותו במשבצות של זהב,

קבע בו מרגליות,

ואת המרגלית הזו, היקרה מאוד,

הניח יחד עם שאר המרגליות.

בעדי דקאב ארמברה

אף רחי זיקה.

שדיה במאיה.

פעם אחת נצטרך היה לעבור גשר שהיה מעל גבי נהר,

ולפתע הגיעה הרוח והעיפה את הכובע שבו המרגלית

לתוך מי הנהר.

באה לו מכברה.

הדג,

היה שם דג בתוך הנהר

שבלע את אותה מרגלית,

מרגלית היקרה שהיה בכובע.

אסקוה איתוה פניה דמעלה שבתא.

היו שם דייגים שהיה מקצועם לדוג משם דגים,

והם

דגו את הדג הזה שהיה בבטנו את המרגלית,

והביאו את זה למכירה בערב שבת.

לפני

השבת,

ערב שבת, לפני השבת.

הביאו את זה לשוק על מנת למכור את זה למי שצריך.

אמרה

מנזוין כי אשתא.

הדאגים דיברו בינם לבין עצמם,

ואומרים

מי נראה שיוכל לקנות וירצה לקנות את הדג הזה עכשיו,

לפני השבת?

אמרה לו זילו הם תהיו

לגבי יוסף מוקירשא בין

דרגיל וזווין.

אז אמרו להם

תלכו

ותביאו אותו ליוסף מכבד השבת,

כי הוא רגיל לקנות דגים לכבוד שבת.

אמטיוע עניאלה

זבנה

הביאו לו את אותו דג

והוא קנה אכן את אותו דג לכבוד שבת

קר אשכח במרגליתה.

אז הוא קרע את הדג, חתך את הדג בבטנו על מנת לנקותו,

ולפתע מוצא הוא בבטנו את אותה מרגלית יקרה

זבנה בתלסר אליטה דדינרה דדבה.

אז הוא מכר את המרגלית הזו

וקיבל בעבור אותה מרגלית

שלוש עשרה עליות מלאות דינרי זהב,

כלומר שזכה באושר גדול מאוד

בעבור אותה מרגלית שמצאה בבטן הדג,

פגע בהאוסבא,

פגש אותו אדם זקן.

יש שאומרים

שכל מקום שכתוב בתלמוד ההאוסבא

זה אליהו הנביא

אמר

מאן

דיאזיף

שבתא פרא שבתא.

אז הוא אומר לו ליוסף מכבד השבת

דע לך

מאחר ואתה

מוציא הוצאות

לכבוד השבת

אז השבת פורעת לך עבור מה שהוצאת

בכבודה

באה מיני רבי עם רבי ישמעאל ורבי יוסי

הגמרא תביא

את העניין הזה להראות שהאדם שמכבד את השבת

זוכה לעשירות

שאל אותו רבי את רבי ישמעאל ורבי יוסי

עשירים שבארץ ישראל

במה הם זוכים

מהו הדבר שבעבורו זוכים לעשירות כזו גדולה?

אותם אלה העשירים שדרים בארץ ישראל?

בזכות מה נתעשרו?

אמר לה בשביל שמעשרים שנאמר

אסר תעשר

אסר בשביל שתתעשר

אז הוא אומר לו רבי ישמעאל ורבי יוסי לרבי

הזכות שבעבורה זכו לעשירות כאן בארץ ישראל

זה בגלל שהם מעשרים מוציאים מעשר ממה שגדל בשדה שלהם

שהרי הדין אומר שכל אדם שיש לו תבואה

חייב להפריש ממנה

תרומה גדולה

ולאחר התרומה הגדולה מעשר ראשון

שנותן אותה ללוי

וגם לאחר מכן מעשר שני

וישנם שנים שזה מעשר עני

על כל פנים

מאחר וחויבו לתת מדי פעם מעשר ראשון

ולמה זה נקרא מעשר? כי זה עשירית

מכלל התבואה

שזה יכול להסתכם לסכום

די גדול

לכמות כל כך גדולה

אחד שמקיים את מצוות המעשר זוכה הוא לעשירות

שנאמר עשר תעשר

בדברים וד' פסוק כ׳ ב' נאמר הפסוק הזה

עשר תעשר את כל תבואת זרעיך

דרשו חכמינו זיכרונם לברכה

מהי הכפלות הלשון עשר תעשר

עשר בשביל שתתעשר

כלומר

רשאי אתה לעשר

למה שגדל בשדותיך גם אם זה על מנת להתעשר

כי אכן

זכות מצוות המעשר מביאה את השכר של עשירות כאן בעולם הזה

חוץ

ממה שיהיה לו את הקרן לעולם הבא

המאירי טוען שאסור לאדם לכוון בהפרשת המעשרות על מנת שיתעשר

הכוונה כאן רק לומר

שיעשה כשהוא יתקיים את מצוות המעשר לשם שמיים

שידע לו שבסוף

יזכה לעשירות

בגמרא במסכת תענית

שם כתוב

שמותר לנסות את הקדוש ברוך הוא בעניין הזה של מעשר

יש המפרשים

שלא על ה...

הפרשת עשירית מכלל התבואה

אלא כשמפרישו חומש מכלל התבואה, חמישית

שם הוא יכול לעשות זאת גם על מנת

לזכות לעשירות.

שאל אותו רבי שבבבל במה אין זוכין

אותם עשירים שבבבל

ושם הרי אין מצוות מעשר כי זה נוהג רק בארץ ישראל

אז במה זוכים אלה

שבבבל לעשירות?

אמר להם, בשביל שמכבדין את התורה.

אז עונה לו רבי שמען ורבי יוסי

בגלל שהם מכבדים את התורה.

הזכות הזו

הזכות הזו

היא גדולה

שבגלל זה זוכים לעשירות בעולם הזה.

ושבשאר ארצות במה אין זוכין,

שוב שאל אותו רבי

ואלה שהם גרים בשאר ארצות, לא בבבל ולא בארץ ישראל,

אז באיזה זכות זכו הם לעשירות?

אמר להם, בשביל שמכבדין את השבת.

ויש מי ששואל מדוע

היה צריך

לומר שעשירותם של ארץ ישראל

זה בגלל שהם מעשרים.

למה באמת לא תלה את עשירותם של עשירי ארץ ישראל

בגלל שמכבדים את התורה או את השבת?

ועוד שאלה שואלו,

למה שלא יאמר

שזכו לעשירות

בזכות הפרשת מעשר כספים?

הפרשת מעשר כספים

זה לאו דווקא בארץ ישראל.

אם כן, זוהי סיבה שיכולה להיות

בעבור כלל העשירים שבכל העולם.

אז יש מי שרצה להוכיח מכאן

שהחובה של הפרשת מעשר כספים זה לא מן התורה,

זה לא חובה.

אולם

ישנם מפרשים שדוחים

ואומרים

שגם אם נאמר שיש חיוב להפריש מעשר כספים

לא רצה רבי ישמעאל ורבי יוסי לומר

שעשירותם של עשירי בבל ושאר ארצות

זה בגלל שמפרישים מהם מעשר כספים.

משום שברש״י מוכיח

שהם זכו לעשירות מופלגת מאוד

וזה לא שייך לומר שזה בא עבור

הפרשת מעשר כספים.

כל העניין הזה של עשירות מופלגת

זה יכול להיות בהפרשת מעשר דגן,

כלומר מן התבואה,

ממה שגדל בשדותיו.

על זה נאמר ברכה מיוחדת של ועריקותי לכם ברכה עד בלידי.

ואם בכל זאת זוכים הם לעשירות מופלגת

על כורחנו,

שזה בגלל טעמים אחרים, ולכן נזקק

רבי ישמעאל ורבי יוסי לומר

שעשירותם של עשירי בבל זה בזכות כיבוד התורה ובשאר ארצות בעבור שמכבדים

את השבת.

ואמר רבי חייב רבא פעם אחת התארחתי

אצל בעל הבית בלודקיה

והביאו לפניו

שולחן של זהב

מסוי, שישה עשר בני אדם

ושש עשרה

שלשלאות של כסף קבועות בו.

באה הגמרא לתאר

עד כמה היו מכבדים את השבת.

רבי חייב הרבא מספר שפעם אחת

הוא היה בלודקיה.

זה שם מקום

לא בבבל,

והוא נתארח אצל בעל הבית, היה אורח

אצל איזשהו

בעל הבית אחד שהיה גר שם.

ואז בני ביתו של אותו בעל הבית

הביאו לפניו

שולחן של זהב

לפני בעל הבית.

השולחן שהוא היה מזהב.

מסוי, שישה עשר בני אדם, הוא היה כל כך

יקר

בגלל שהיה כבד מאוד בזהב

שהיה צריך לזה שישה עשרה בני אדם בשביל

שיוכלו להרימו,

לשא אותו.

והיו בו

קבועות בו שש עשרה שלשלאות של כסף.

והיו קבועות בו גם קערות,

כוסות,

קיתוניות וצלוחיות,

כל מיני כלים שמשמשים בסעודה,

ועליו

כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים.

ועל השולחן היו מניחים

המון המון

סוגי מאכלים,

כל מיני פירות מתוקים,

דברים שמבשמים את המקום ואת הסעודה.

וכשמניחים אותו,

אומרים לה' הארץ ומלואה.

כשהיו באים ומניחים את השולחן לפני בעל הבית

קודם הסעודה,

היו אומרים לה' הארץ ומלואה.

להזכיר

שהארץ וכל אשר בא זה של הקדוש ברוך הוא,

אין אנו רשאים להיענות,

אלא אם כן נברך

את ברכת המוציא לחם מן הארץ, ונזכיר בזה שם השם.

שהרי כתוב לה' הארץ ומלואה,

והארץ נתן לבני אדם.

לה' הארץ ומלואה זה בא ללמד שקודם כשאדם מברך

על דבר הנאה שהוא בא ליהנות ממה שיש בעולם הזה,

אז זה לה' הארץ, זה לא שייך לו, עדיין אין לו רשות ליהנות מזה אם הוא עדיין לא מברך.

רק לאחר שמברך

נאמר והארץ נתן לבני אדם. אז זוכה הוא לקבל

את הדבר במתנה מיד ה' יתברך.

וכשמסלקין אותו אומרים

השמיים שמיים לה'

והארץ נתן לבני אדם,

כשהיו לאחר הסעודה מסלקים את השולחן,

היינו מזכירים את הפסוק הזה,

האמור בתהילים קטו,

ללמד שעל ידי מתנת הקדוש ברוך הוא נהנינו מכל הטובה הזו,

שלא חלילה יגיעו למצב

של שכחה מהעניין שזה הקדוש ברוך הוא נתן להם,

שלא יהיה בבחינת וישמע נשערון ויבעט.

אמרתי לו,

בני,

במה זכית לכך?

רבי חייא בר אבא מספר שהוא שאל את אותו בעל הבית

מהו הזכות

שבגלל זה זכה לכזו עשירות.

אמר לי,

קצב הייתי,

ומכל בהמה שהייתה נאה אמרתי, זאת תהיה לשבת.

הייתי מייחד

את הבהמה הנאה ביותר

שנראה לי שבזה אוכל לכבד ביותר את השבת,

אותה הייתי לוקח לשבת.

אמרתי לו, אשריך שזכית וברוך המקום

שזיכך לכך.

הקדוש ברוך הוא אכן

פרע לו לאותו אדם בעבור

שהיה מכבד את השבת בכל מאודו.

אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה מפנימה התבשיל של שבת

ריחו נודף.

כשמבשלים מאכלים לשבת

היה ריח של המאכלים, של התבשילים,

מתפשט למרחק רב.

שאל אותו הקיסר,

שהוא גוי כמובן,

מה גורם

לאותם מאכלים,

שהתבשילים שמיוחדים לשבת,

שרחם יהיה נודף למרחק רב.

אמר לו,

תבלין אחד יש לנו בשבת שמו.

אז רבי יהושע בן חנניה אומר,

יש לנו אחד מהתבלינים

ששמו שבת.

אנו מטילים לתוכו,

אנו לוקחים את התבלין

ומניחים בתוך התבשיל,

ורחו נודף, זה גורם

שהריח של התבשיל

יהיה נודף למרחק.

אמר לו,

תן לנו ממנו.

אז הקיסר אומר לו,

אם ככה אני רוצה בבקשה שתיתן לי מהתבלין הזה.

אמר לו, כל המשמר את השבת מועיל לו.

ושאינו משמר את השבת,

אינו מועיל לו.

רק אדם

שמשמר את השבת,

שומר את השבת שלו לחללה,

ומכבד את השבת ביותר,

אז התבלין הזה מועיל לו שריח התבשיל יהיה נודף,

אבל מי שאינו עושה כך,

לא מועיל לו התבלין.

זה התבלין, נכון מאוד.

זה מה שהוא בא לומר לו.

זה מה שהוא בא ואמר לו.

התבלינים הם אותם תבלינים כמו ביום חול,

אלא מאחר שעושים זאת לכבוד שבת,

כלומר, שהאדם הזה מכבד את השבת, משמר את השבת.

אז הכוונה שבהכנת התבשילים על ידי העושה שמשמר את השבת,

היא המועילה

שריח הדמאכלים והתבשילים מתפשט

במרחק רב.

אמר לה, יש גלותא לרבהם נונא,

מאי דכתיב לקדוש השם מכובד.

אמר לה,

זה יום הכיפורים

שאין בו לא אכילה ולא שתייה.

אמרה תורה,

כבדהו בכסות נקייה.

הפסוק אומר,

וקראת לשבת עונג

ולקדוש השם מכובד,

וכיבדתו מעשות דרכיך.

זה פסוק בישעיה, פרק נח.

קראת לשבת עונג, כמובן, זה הולך על השבת.

קראת שעיני מוזכר העניין הזה של שבת.

אבל מה זה לקדוש השם מכובד?

אם הכוונה שזה חוזר על שבת,

היה צריך לומר,

וקראת לשבת עונג

ומכובד.

מדוע אמר לקדוש השם?

משמע שזה לא חוזר על שבת.

אלא יש עניין לכבד

יום קדוש,

שהוא אינו יום השבת.

איזה יום זה?

אז אומר לו רבי מנונה לראש הגלות,

זה יום הכיפורים,

ששם אי אפשר לקיים מצוות עונג

על ידי אכילה ושתייה,

שהרי אסור לאכול ולשתות ביום הכיפורים.

אז במה הוא יכבד?

אמרה תורה, כבדהו בכסות נקייה.

אומר המה הרשע,

הגמרא כאן

שינתה את הלשון.

לא אמרה

כבדהו במלבוש של יום הכיפורים.

לגבי שבת אמרה

שמלבוש של שבת

שונה ממלבוש של חול.

כאן אמרה כסות נקייה.

אומר המהרשע, מכאן נראה ללמוד

שביום הכיפורים,

חוץ

ממה שצריך לשנות את המלבוש שלו, יהיה מלבוש של חול,

יש עניין

שישנה גם בעניין

הנקיות של המגל.

שיהיה ניכר שהיום הזה הוא יום שונה.

אז איך מבטאים את זה?

אומר המהרשע,

זה מה שהאנשים סומכים

ללבוש ביום הכיפורים בגדים לבנים ונקיים.

השאלה, מה הדין לגבי יום טוב?

הרמב״ם אומר שהדין הזה נאמר בשבת,

וכך הוא כותב בלכות שבת ובלכות יום טוב הוא אומר,

כשם שמצווה

לענג ולכבד את השבת,

כך מצווה לענג ולכבד יום טוב.

העונג פירושו על ידי אכילה ושתייה.

הכבוד על ידי מלבוש מיוחד.

אם כן רואים שבין בשבת ובין

בשאר ימים טובים,

ראוי ללבוש

בגד מיוחד

לאותו יום,

כראוי

לאותו יום שבו הוא לובש.

יום טוב זה לא יום חול.

צריך ללבוש

בגד

מכובד ונקי.

וכיבדתו אמרנו שהפסוק הקודם בהמשך הפסוק נאמר

וכיבדתו מעשו את דרכיך.

מה זה וכיבדתו מעשו את דרכיך?

כאן זה חוזר על השבת אכן.

צריך לדעת אבל מהו העניין של הכבוד הזה.

במה יכבד את השבת?

רב אמר להקדים.

שמואל אמר לאחר.

רב אמר, כוונת הדברים שתכבד את השבת בזה שאתה תקדים את סעודת השבת

לפני זמן הסעודה שאתה רגיל לאכול בימות החול.

אם למשל אתה רגיל לאכול סעודת השחרית

בשעה שמונה וחצי, תשע בבוקר,

תקדים, לא אכול את זה קודם לכן.

לעומת זאת, ושמואל אמר לאחר,

שיאחר את הזמן,

שיאכל לאחר השעה שהוא רגיל לאכול מבחינות החול,

בגלל שאז הוא אכל את זה יותר לתיאבון,

וזה כבוד השבת.

שמראה שחביב עליו

סעודת השבת.

אמרו לאבני רב פאפא,

תוספות אגב אומרים שרבו שמואל

רבו שמואל

אין ביניהם מחלוקת,

אלא

רב מדבר

באדם

שרגיל לאכול בימות החול מאוחר.

לאחד שכזה אמר לרב תקדים ביום השבת.

שמואל מדבר

מאחד שרגיל לאכול את סעודות החול מוקדם,

לאחד שכזה אמרו לו תה אחר.

כך מסבירים

בעלי התוספות

כאן בדיבור המתחיל, רב אמר להקדים,

שמואל אמר לאחר.

בגלל שבזה יש הוכחה שזה יום שונה מאשר יום מותחות.

זה לא סעודה רגילה.

חוץ ממה שהוא מגיש מאכלים טובים יותר,

משובחים יותר,

כל מיני סוגי מאכלים,

ראוי שיכבד את זה גם מבחינת הזמן,

שיהיה הוכחה שהוא מכבד את השבת במה שהוא אוכל את הסעודה בשונה מזמן אכילתו,

את סעודת השחרית במות החול.

ואם יהיה לו זמן קבוע לאכילה, זה לא סימן.

אז אפשר לדבר איתו,

נכון?

אמרו לה, אני חושב שאחד כזה שאין לו זמן קבוע לאכילה,

אז ראוי שבשבת תקבע זמן מיוחד לאכילה.

אמרו לה בין רב פאפא בר אבא לרב פאפא.

אמרו לה הבנים

של רב פאפא בר אבא, אמרו לה רב פאפא.

כגון ענן דשכיח לן בישרה וחמרה כל יומה.

במין לשל יהיה.

הם היו עשירים,

והיה להם את האפשרות לאכול

בכל יום מימות החול

סעודה עם בשר,

עם יין.

אז במה נשנה את סעודת השבת

משאר ימות החול?

אמרנו,

אירגיליתו לאקדומה אחרוה.

אירגיליתו לאחרוה אקדמוה.

אתם תשנו את זמן הסעודה. זה העניין של כבוד השבת,

שאם אתם רגילים לאכול את סעודת יום חול

מאוחר יותר, אז תקדימו בשבת.

ואם להפך אתם רגילים

להקדים ביום חול, אז תאחרו את סעודת השבת.

רב ששת,

בקייטה, מוטיב לו לרבנן,

היכא דמטיה שמשה.

בסידווה, מוטיב לו לרבנן, היכא דמטיה טולה.

אנחנו ממש בשתי שורות לפני הסוף.

לפני סוף העמוד

בסדר?

רב ששת

הוא היה סומה, כלומר לא היה עיוור.

הוא לא ידע

מתי

מגיע זמן הסעודה?

לכן,

כשהוא היה דורש בשבת לפני התלמידים

והם למדם תורה,

אז בקיץ הוא היה מושיב את התלמידים במקום

שהשמש תגיע בזמן הסעודה.

ואילו בחורף

היה מושיב את התלמידים

במקום שהצל יגיע בזמן הסעודה.

כי היכא דליכומוהיהם

כדי שהתלמידים

נחמת הצער מהשמש בימות החמה ומהקצינה בימות החורף

הזדרזו לקום.

ואז כך

לא יאחרו את זמן הסעודה.

רבי זרע,

אני הופך עכשיו את הדף,

קיוט עמוד ב', מהדר עזוזה עזוזה את רבנן.

אמר לו,

במטותא מניכו

לא תחללו נא.

כלומר, רבי זרע

היה מחזר בשבת

בזמן שהוא היה רואה

זוגות-זוגות של תלמידים,

של חכמים שעוסקים בתורה,

אז הוא היה פונה ואומר להם,

במטותא מניכו, בבקשה מכם,

לכו ותתעסקו בעונג שבת,

ואל תחללו את השבת

לבטל את מצוות עונג שבת.

אפילו שהם היו עוסקים באותו זמן

בלימוד תורה,

אז הוא היה ניגש אליהם ואומר להם,

הזמן עכשיו הוא להתענג,

וזו המצווה שמוטלת עלינו בשעה זו.

ומעניין שיש אחד המפרשים שאומר שרב זרע התכוון

משהו מפליא,

שאדם שלומד בחברותה, ואז בדרכו,

שהוא לומד בעיון ובגיעה בשבת,

מבטל בכך עונג השבת.

פשש. זה מאוד מפליא.

אני יודע, מתוך מעשים ששמעתי,

שכשהיו באים לכאלה

שהיו עוסקים בתורה בעיון ובגיעה, היו אומרים,

זהו עונג השבת שלנו.

אז כנראה שהכוונה היא כזו.

הרי חלק ממצוות עונג השבת זה לאכול את סעודות השבת.

אז כשהיה מגיע זמן הסעודה, היה אומר להם,

עכשיו זה מצוות העונג,

לא להתענג מהתורה.

נכון שאתם מתענגים מהתורה,

אבל המצווה עכשיו להתענג מהסעודה.

לכן אינו ראוי

שעכשיו תעסקו בתורה, בפרט אם זה בעיון ובגיעה,

אלא ללכת לאכול את סעודת השבת ולקיים בזה מצוות וקראת לשבת עונג.

אמר רמא,

ויתמה רבי יהושע בן לוי,

אפילו יחיד המתפלל בערב שבת,

צריך לומר וייחולו.

כאן הגמרא עוברת להסביר את מעלת אמירת וייחולו בליל שבת.

רבא, יש אומרים של רבי שעמל לוי, אמר זאת,

אדם אפילו אם הוא יחיד ומתפלל בליל שבת,

צריך לומר בתפילה, בתוך התפילה וייחולו.

דאמר רבא מנונא.

כל המתפלל בערב שבת ואומר וייחולו,

נעלה עליו הכתוב,

כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית,

שנאמר,

וייחולו.

אל תקרא וייחולו,

אלא וייחלו.

אדם

שתוך כדי תפילה

אומרת, וייחולו השמיים והארץ וכל צוואם,

הפסוקים הידועים לכולנו,

בזה מעידו על מעשה בראשית.

הרי בזה מעלה עליו הכתוב.

יש לו מעלה

שכאילו נעשה שותף לה הקדוש ברוך הוא

במעשה בראשית.

מהיכן לוקח זאת רבי יהושע בן לוי,

שנאמר, וייחולו השמיים והארץ?

יכולים אנו לדרוש את הפסוק וייחולו

אל תקרא וייחולו, אלא וייחלו.

וייחלו פירושו,

כאילו שהקדוש ברוך הוא, יחד עם אדם זה שאומר זאת,

בזה שהוא מספר בשבח המקום ובשבח השבת,

בזה כביכול

שותף הוא

לכלות ולקלות את מעשה בראשית. היינו שותף בעשיית

ובבריאת העולם.

אבל כולנו כותבים.

נכון מאוד.

אומרים המפרשים,

אכן אנו מזכירים את הוייחולו בשבת, בתפילת ליל השבת.

למה אם כן צריכים להוסיף,

גם לאחר התפילה,

בכל ליל שבת אומרים שוב וייחולו.

אומר תוספות הראש,

בגלל שיש יום טוב שחל בשבת.

יום טוב שחל בשבת,

אז שם אומרים כבר נוסח תפילה אחר.

לא אתה קידשת, אלא אתה בחרתנו.

ולא אומרים

את הנוסח וייחולו.

לכן משום זה נוהגים לאומרו לאחר התפילה בכל ליל שבת.

למה אומרים אותו בקידוש גם כן?

כדי להוציא בניו ובני ביתו.

כך אומר בעל תוספות הראש.

אמר רבי אלעזר, אני חוזר לגמרא, אמר רבי אלעזר, מנין שהדיבור כמעשה,

שנאמר

בדבר השם שמים נעשו.

רבי אלעזר אומר,

הדיבור בעניין מעשה בראשית

נחשב

כמעשה.

כאילו עושה הוא במה שהוא אומר, במה שהוא מזכיר

את עניין מעשה בראשית.

שנאמר,

בדבר השם שמים נעשו.

השמים,

כמו חיל שער הבריאה,

זה נוצר על ידי דיבורו של הקדוש ברוך הוא.

אז מאחר ומעשה בראשית נעשה בדיבור,

אז גם זה שבא ומעיד בדיבור על כך,

נחשב

כאילו גם הוא

שותף

במעשה בראשית.

אמר רב חיסדא, אמר מר עוקווה,

כבר מתפלל בערב שבת ואומר וייחולו.

שני מלאכי השרת המלווינו לאדם

מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו,

ושר עוונך וחטאתך תכופר.

אדם, דקה, דקה, דקה, עוד לא הגענו, אתה כבר קפצת.

דקה.

שני מלאכי השרת מלווים את אותו אדם שאומר וייחולו בתפילתו

ומניחים ידיהם על ראשו.

כשהוא בא מבית הכנסת לביתו,

זוכהו ללווי של שני מלאכי השרת,

ואף זוכה שיברכו אותו.

מה הם אומרים לו?

ושר עוונך וחטאתך תכופר. זה פסוק בישעיה, פרק ו'.

ושר עוונך, כלומר, בזכות זה תזכה שימחל לך חטאותיך ועוונותיך.

זה באור הפסוק, ושר עוונך וחטאתך תכופר.

אומר הבן יהוידע,

מה הקשר בין זה לזה?

למה באמירת וייחולו זוכהו לזה?

אומר בעל הבן יהוידע, אמירת וייחולו זה עדות.

זה עדות על מעשה בראשית.

רשע אבל פסול העדות.

לכן,

לפני שהוא מעיד ואומר וייחולו,

הוא צריך לערער בתשובה.

וכמו שידוע לנו, שאדם שמערער בתשובה,

ברגע הקטן

יכול להיחשב לצדיק. כי עצם זה שהוא מערער בתשובה ומקבל עליו

לעשות ככל אשר יצווהו,

תצווה אותו התורה וחכמי התורה,

בזה הופך להיות צדיק גמור.

ומילא, אם כך,

שני המלאכים אכן לאחר מכן מעידים עליו שאינו רשע ושר עוונו וכאשר הוא לעדות.

טניא, רבי יוסי בר יהודה אומר, שני מלאכי השרת

להביא לו לאדם בערב שבת.

מבית הכנסת לביתו.

התקרנו מקודם

אבל צריך לדעת שאחד טוב

ואחד רע

אחד מהם הוא סנגור על זה שהוא קיים את המצווה

השני הוא קטגור

שהוא בא לקטרג

על אדם שעובר על המצווה

משחיתים, משחיתים, משחיתים. לא קשור, לא אמרו פה מלאך חבלה אמרו כאן מלאך שבא לקטרג אבל זה מלאכי השרת. קטגור מלאכי השרת זה מלאכים שעובדים בפני הכדור ברוך הוא שרת. יפה מאוד.

איזה מלאכי השרת מלאכים רעים?

אתה צודק במקצת ואני אגיד לך למה

שפת אמת כותב

אין דבר כזה מלאכי השרת

נו אבל כתוב את זה

אומר השפת אמת זה טעות סופר

לא גורסים אחד טוב ואחד רע אלא יש להם מלאכי השרת מלאבינו לאדם

וכשבא לביתו הוא עשה דבר וכדומה

אתה גרסה אחת טוב ואחת רע זה לא קיים בשיטתו

אבל שוב

כן זה כן זה היה היסוד

שמכוח זה התקשה איך ייתכן רע בכאלה

אבל שוב אני לא חושב שהקושייה היא כזו גדולה

משום שכשבאים ואומרים רע הכוונה שמלמדים רע על האדם

זה התפקיד שלו לקטרד

לא שהוא במהותו רע

לכן אולי שייך שכן

מה?

הוא שואל, השפת אמת אומר

שפת אמת אומר איך ייתכן להגדיר מלאך השרת בשם רע?

אתה אומר שזה מלאכה השרת

אתה אומר השניים הללו אחד טוב ואחד רע

שייך רע במלאכה השרת?

מובן

כי הוא הבין כביכול שהרע זה במהותו של המלאך זה לא שייך

אלא מה?

חושמן איש זה לא כזה קושייה גדולה

משום שההבנה במה שכתוב באחד רע הכוונה שהוא מלמד רע

לא שהוא במהותו רע

מובן

וכשבא לביתו ומצא נרדלוק

שולחן ערוך

ומיתתו מוצעת

הלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך

כשמגיע לביתו אותו אדם

ויש שם בביתו נרדלוק

אור שמאיר את הבית

שולחן ערוך

הכל מוכן לסעודת שבת

מיתתו מוצעת

לא שיש בלאגן בבית אלא יש סדר, מסודר, הבית מסודר

מלאך טוב אומר יהי רצון שיהיה לשבת אחרת כך

אבל כן, ואז

מלאך רע עונה אמן בעל כורחו

הוא מוכרח לענות אמן

הוא חייב לענות אמן על זה

ואיך כורש פה החדש?

אומר

לא הוא לא גורש רע אז פה הוא גורש

מלאך אחד אומר כך

והאחר עונה אמה

כך צריך להגיד

אומר אומר המהרשע

למה הזכירו כאן שהמלאך האחר עונה אמן בעל כורחו?

כי בזה שגם המלאך הרע עונה אמן בעל כורחו הדבר מתקיים יותר

וכן להפך

אם המלאך הטוב עונה אמן על קהילתו של המלאך הרע זה אותו דבר זה מתקיים יותר השם מרחם

כן

יש אבל מי שאומר

אי אי אי יש מי שאומר

הרי העניין הוא של מצווה גוררת מצווה

אז כשהמלאך הרע שומע את המלאך הטוב אומר

יהי רצון שיהיה לסבת אחרת כך

אז הוא אומר אמן כוונתו רק כך ושלא יקרו מצוות נוספות

שלא יגרו לקיים מצוות נוספות

מחמת המצווה הזו

זה כוונתו בענייתו אמן

כמובן שהוא לא רוצה

בכלל שיתקיים אבל בעל כורחו

ואם לאו

אבל אם חלילה אין את הדברים הללו בבית של אותו אדם

הוא בא ואין אור בבית כמו שצריך, בית חשוך

השולחן אינו ערוך

בלאגן ואי סדר בבית

מלאך רע אומר יהי רצון שתהיה לסבת אחרת כך

ומלאך טוב

עונה אמן

בעל כורחו

ואז השם מרחם

הוא חייב לקיים את הדברים זה תפקיד שמשותף לשניהם

שמה שהם רואים בבית שניהם צריכים לקיים את הדבר שכך יהיה

מה העניין ומה הקשר בשלושה דברים הללו? נר,

שולחן ומיטה. מה אמרנו?

נר דלוק,

שולחן ערוך, מיטתו מוצעת.

אומר רבנו יהוידע

האכילה בחושך

לא משביעה את האדם.

כלומר

על ידי התאורה שיש בבית

אם אוכל הוא במקום שהוא מואר

זה גורם לו שובע

כמו שהגמרא ביומה אומרת

שהסומה אינו שבע היטב

בגלל שהוא לא רואה.

אבל זה שיש לו נר דלוק

ממילא שולחן ערוך לאכול

וכיוון שאכל באור הנר והוא שבע יש לו כוח אחר כך

ללכת לקיים מצוות עונה ולכן המיטה מוצעת.

ראשי תיבות של שלושה דברים האלו

הוא שמן.

שמן זה שולחן,

מ׳ זה מיטה

ונ׳ זה נר.

זאת אומרת מי שרמז על הפסוק.

לרמז על הפסוק.

טוב שם משמן טוב.

ומי שרמז לך משמן טוב. טוב שם משמן טוב.

כלומר,

טוב שם זה שבת מנוחה או שבת מלכתה.

משמן טוב.

כאשר יש גם,

מתי זה מעולה השבת מגיעה להיות שבת טובה ומיוחדת

בזה שזה משמן.

יש פה את השלושה דברים הללו,

שזה שולחן, מיתה ונר.

אה, נר, מיילא, מיכה, אני מבין.

אבל שולחן ומיתה, לא הבעיה.

הוא מגיע הביתה, הוא יערוך ויורד, שיגיע הביתה.

אם לא באו בעוד יום, לא אסור לעשות מולכם. לפי ההבנה של הבן יהוידעת, אז אתה תהיה צודק.

יערוך את זה אחר כך.

אבל למה בכל זאת אמרו שולחן ארוך?

משום שהרבה פעמים כשבא אדם הביתה,

ראוי שיעשה את הקידוש

מיד לאחר התפילה.

מיילאים אותך?

נו,

ופעמים שהוא בא ולוקח זמן עד שהוא מארגן.

עד שהוא מתארגן. דקה. עד שהוא מתארגן.

ולפעמים גם גורם לכעס,

לעצבים. בעצם הרב עובד שם.

ראוי שייכנס לסעודת השבת כשכולוני נינוח,

רגוע, שמח.

אוקיי. אז בוודאי איזה שאלה.

אז הוא לא יתרע.

נכון.

תגיד, אבל בליטה אין תלכה אם השמיכה מקופלת או לא מקופלת.

אם השמיכה היא לא כל כך מקופלת.

וזה...

אחר כך הוא לוקח את השמיכה וסוף אותה... לכן אני אומר שמה שטמון כאן, אני לא הולך

עד הסוף כדרכו של הבן יהוידע.

הוא אומר שזה גם קשור לזה.

אבל אני חושב שהעניין,

שהבית יהיה מסודר.

כי כבוד השבת דורש

שהבית יהיה מסודר ולא מבולגן.

איזה הרגשה יש לבן אדם?

אני לא יודע.

אני אומר לכם מה שאני מרגיש.

אני אומר לכם מה שאני מרגיש.

כשאני נכנס לבית בבלאגן, גורם לי לא טוב.

לא טוב לי. לא מרגיש טוב עם זה.

אני אוהב שהבית מסודר.

אני לא יודע אם כל בני האדם כך,

אבל אני מאמין שבן אדם נורמלי אוהב בית מסודר, הוא לא אוהב בית מבולגן.

אז ודאי,

שכשרואים בית שאינו מסודר,

אז זה גורם ל...

לא גורם לשמחה המצב הזה.

אבל כששמחנו מה, לא ביום שבת, ביום עול,

זה שמחה כל פעם לשפץ את התמיכה וזה כאילו להתעסק את זה, אומרים, אה, השמחה היא ככה, השמחה היא ככה.

נגיד, אם תחזור למיטה, השמחה לא תשתנה.

אם אכן אתה כזה צדיק,

שאתה חס על ביטול תורה של שתי דקות בשביל לסדר,

אז אתה צודק.

לא, לא. אני מוותר לך. לא על שתי דקות, אבל אני חשבתו כי אני מאחל התפילה.

עכשיו אני מתעסק עם לקבל את עצמך,

אז אם אתה מאחל התפילה.

אה, אז תקום שתי דקות קודם, אז תספיק את הכול.

אל תיראה את זה.

כן.

טוב.

נו, אנחנו נראה את רשי

בדיבור המתחיל מוקר שבה.

אנחנו בדף קיוט עמוד א',

ברשי בדיבור המתחיל מוקר שבה.

מכבד שבתות.

זה היה יוסף מוקיר שבת.

כולם מכירים את המעשה עם יוסף מוקיר שבת.

אני לא חושב שישנו איזשהו ילד יהודי

ילד יהודי

שגדל כמו יהודי

שאינו יודע את המעשה עם יוסף

מכבד השבת.

נכון, אתם מסכימים איתי או לא?

יש אחד המפרשים, אגב... רגע, אבל זה לא סיפור מהגמרא.

יש אחד מה... מה?

זה פה.

יש אחד המפרשים שמעיר על זה ואומר למה הגמרא צריכה לספר

את הסיבות

שהביאו לו את השכר של המרגלית,

כל ההשתנשלות.

הגמרא הייתה צריכה לומר, יוסף,

שהיה מכבד את השבת,

זכה למרגלית יקרה מאוד,

שבזכותה זכה לעשירות גדולה.

אז מבאר,

בעל ענף יוסף,

זה באור בעין יעקב.

רגע, זה לא בגמרא?

המעשה עצמו בגמרא.

בקיוט עמוד א',

יוסף מוקיר שבת.

אומר,

אני עכשיו קורא את רשי, מה, אתה נשאר באותו מקום.

רק תוך כדי שאני קורא רשי,

יש פה איזושהי נקודה שאני רוצה להעביר הלאה.

אז הוא מבאר כך,

בעלי התלמוד רצו להורות לנו

שדרך הקדוש ברוך הוא לא כדרכי בני אדם.

דרך בני אדם שרוצים להפיל עצת אויביהם,

חושבים תחבולות, איך להפילם.

אבל הקדוש ברוך הוא, כשרוצה להפר עצת הרשעים,

החורשים רע על חוסר רצונו,

אינו זקוק לשום פעולה נוגדת.

הקדוש ברוך הוא לא נלחם איתה.

עם אלה

שמעוניינים

להפר את רצון הקדוש ברוך הוא,

אלא נותן בלבם עצה רעה שחושבים שזו טובתם.

ומהעצה זו עצמה נוחלים מפלתם,

כמו שכנו של אותו יוסף,

מכבד השבת.

הוא חשב להציל את ממונו,

ולבסוף זה עצמו גרם לו שיאבד את ממונו ברגע אחת.

אז אל תהיה חכם,

אל תחכם הרבה,

אל תחשוב שאתה חכם

ויכול

כמו שאומרים בסלג שלנו, לקמפיין

את הקדוש ברוך הוא.

אלא צריך לדעת.

רצון השם יהיה,

כמה תחבורות שתרצה להתנגד לזה, לא יעזור.

מובן.

איך כתוב שם בלשונו של הרמב״ן?

הרמב״ן אומר,

אני לא זוכר את הלשון המדויק,

אה, הגזירה אמת והחריצות שקר.

הגזירה אמת והחריצות שקר. אם אתה חושב

שאתה תשנה את הגזירה בדרך שאתה תילחם נגד זה,

אתה תהיה חרוץ להילחם נגד זה.

שקר.

לפחות לא יוכל להגיד. בן אדם חושב,

אני,

אמנם אין לי פרנסה, אני אעבוד קשה,

אני אתייגע לחסוך על כל מיני תחבולות

בשביל להיות עשיר.

אם נגזר על הבן אדם שהוא יהיה עני, לא יעזור לו כל תחזיקה שיש בעולם.

הגזירה אמת והחריצות שקר.

בן אדם חושב,

כן, בטוח בעצמו.

אני,

אני שומר על עצמי בבריאות, חבל על הזמן.

אני כל שנה עושה בדיקות,

ומייד אם יש תקלה, מייד הוא הולך לרופא.

אני אשכה לאריכות ימים, אין שום סיבה.

אבל יושב, השמיים ישחק.

משום שהגזירה, אם תחיה או לא תחיה,

כן?

היא שתקבע את מצבך,

ולא המצב הזה שאתה הולך

ועושה את כל התחבולות הללו.

ודאי, אני חייב להדגיש,

ודאי שמחובת ההשתדלות לעשות את זה.

אבל לומר שזה מה שייתן לו את אריכות הימים,

בטוב ובנעימים,

טועה, הוא עדיין צריך הוא לדעת שהכל תלוי ברצונו יתברך.

צריך להקדים

ולהתפלל הרבה על העניין הזה, עם כל ההשתדלות.

כי הגזירה אמת

והחריצות שקר.

אם חלילה בן אדם עובר עבירות,

עובר עבירות,

ואין סיבה שהקדוש ברוך הוא ישאיר אותו בחיים, לא יעזור שהוא יהיה

בריא כמו שור.

אז ברוך הוא לא חסר את המצבים.

נכון.

תראה, אם תיפגש איתו אז תגיד לו.

וכך היה לפחות זאת, זכה למצוות צדקה. זה גוי, זה גוי.

זה גוי, זה היה שכן גוי.

אתה לא מכובד אלינו, אני רואה.

אמרה לה קלדאי אלי נוכרי,

קלדאי זה חוזים בכוכבים, אמרו לה גוי שהוא שכן של אותו יוסף מכבד את השבת,

שכל הנכסים שלו אכילו, שהופכים ליפול בידו של יוסף.

עוד ובסיאנה, עשה לו כובע של לבן,

ושמזון במצוותו של זהב,

כבד בו מרגליות, וכבה את זו עמהם.

סיאנה כובע, ורבנו הלוי גרז בזדינא,

בסודרו.

יש פה שני פירושים, היכן

הטמין את אותה מרגלית,

וראשון הגולי, הוא נראה ליותר הפירוש שזה כובע,

והוא לשון

רבי יצחק ורבי יהודה.

תריסר, אי ליטא דה דינרא,

עליות מלאות דינרי זהב,

וגוזמא בעלמא, הוא כלומר הון עתק מאוד,

כך פירש רבנו הלוי.

וכן בכל מקום,

הוא מביא כמה וכמה דוגמאות בתלמוד

שמוזכר לעניין של תלסר,

זה לא הכוונה כפשוטו ממש שלוש עשרה,

אלא הכוונה כמות גדולה,

כגון תלסר גם לספקת רבתא, וכן תלסר ת' אלוהד.

במה הם זוכים לאושר גדול כזה?

כך שאל רבי, יתרשמר ורבי יוסי.

אז הוא אומר לו,

בגלל שמעשרים,

מכבדים את התורה, מכבדים את השבת.

להשם הארץ,

דהיין אנו רשאים לענות עד שנתברך שזה שמו בברכת הלחם.

והארץ נתן לבני אדם על ידי מתנתו נהננו הטובה הזאת.

אם בן אדם מגיע למצב

שהוא זוכה לעשירות,

ואז הוא כבר שוכח את השם יתברך, חלילה.

וישמע נשערון וילעט.

אני היום הכסף שלי יכול לקנות את כל העולם כולו.

אה?

כמו שרוטשילד קנה את חייו בתוך הכספת.

כן.

אז מה?

אין עוצר ואין תמונה

מנגד השם.

אתה לא יכול להיות בטוח בשום דבר.

רק הוא.

הוא המנהל את כל העולם כולו.

מה ידע כזה צריך לדעת?

נתנו לך עשירות?

אתה חושב שזה רק בשבילך?

אבל בשבילך אתה יודע שאתה צריך

בשביל חייך?

נאמר,

חצי מיליון שקל לכל חייך.

מיליון שקל לכל חייך.

זה כבר הרבה.

אבל למה אתה זוכה לו עשר מיליארד שקל?

בשבילך? אני לא חושב שפשוט זה לא בשבילך, כי אתה לא צריך.

כן, כמה אתה צריך? אז על כורחנו, על מה?

בשביל ששמו אותך פקיד לתת לאחרים.

אז בראש ובראשונה בני ביתך.

זה בראש ובראשונה.

אחר כך קרוביך.

אחר כך העניים שבשכונתך.

ואחר כך, יותר ויותר,

יש דרגות קדימה, כן?

אבל אם בן אדם חושב שזה ניתן בשביל לשמור את זה בבנק,

למה אתה שומר את זה? אני שואל בני אדם, למה אתה שומר את זה?

מי יודע מה יהיה?

אז הוא עולה לי, מי יודע מה יהיה?

איך הם קוראים לזה?

ביטחון כלכלי.

הוא לא בוטח בקדוש ברוך הוא, הוא בוטח בכסף שלו.

אתה רוצה כדי לצאת מפה, מה אתה גדול?

חשוב להם, כמה כסף הפסידו, עושים שקר, ואתה אומר, או, תערב אותם מלאכת, ורק בזה הם יכולים לקבל התקף באמצע הבנגליפות. למה? אתה רוצה לשמוע משהו? מה זה, חבר'ה, תראו. הבת שלי, הבת שלי עובדת באיזשהו מקום, בחברת ביטוח.

ושם היא מקבלת טלפונים מכל מיני מבוטחים,

שיש להם חסכונות והכול.

היא נפגשת עם כאלה שהם זקנים,

והם יודעים בדיוק כמה צריך להיות,

וכל סעיף וסעיף בכסף שאמור להיות להם, הם יודעים.

אבל אם תדבר איתם בענייני, הם אומרים כבר חצי באלצהיימר,

כבר לא יודעים מה קורה איתם.

אבל הכסף זה דבר שתופס אותם,

שזה חלק מהחיים שלהם.

זה משהו, ואתה, זה, זה, זה... לא,

אפילו שהוא כבר,

כבר, כבר, מה יש לו לעשות? מה זה עושים לך שיש לך מיליון ושתי מיליון שקל בקופה?

בתכל'ס אתה רואה איך אתה חי.

זה ככה זה.

בן אדם,

קשה לו, קשה לו להוציא מעצמו

כסף שהוא זכה בו.

זה דבר שטבעי בבן אדם.

הבן אדם הזה יודע שאם זה המצב שלו,

הוא יודע בתוך-תוכו, בתוך-תוכו הוא יודע.

שנה, שנתיים, שלוש,

הוא צריך שתי מיליון שקל בשביל שלוש שנים.

כמה הוא כבר צריך לכל חודש?

1,500, 2,000 שקל, הוא יחידי, הוא בן אדם לבד.

2,500 שקל, נו, תכפיל את זה בשלוש שנים.

לכמה הגעת?

אה?

90, 70 עליך. כמה? אה, יש כאלה דואגים, זוכים וזוהים כנושא את הבעיה שלהם.

זה בסדר, זה משהו אחר.

זה אני לא אומר.

אבל לאדם ששומע לעצמו, אני מדבר.

והוא יודע שהוא לא השתמש בזה, אז בשביל מה?

הלאה, מאי דכתי ולקדוש השם מכובד.

מדכתי וקראת על השבת עונג,

מכלל די לקדוש השם לבש שבת כאלה.

וכיבדתו השבת מהדר.

מה שכתוב בהמשך הפסוק, וכיבדתו מעשוד ערכיך,

זה חוזר על השבת.

דהי ביום הכיפורים, הקדיף בהם מכובד.

כבר אמרנו על עניין כבוד ביום הכיפורים, אז מה זה נוסף?

וכיבדתו?

ודאי זה לשבת. איך מכבד את השבת? במה?

להקדיף זמן סעודת שבת לזמן סעודת חול,

וזהו כבודו.

יש מי שאומר לאחר, וזהו כבודו שהוא מתאבל לאכול.

במים נשן יהיה?

במים נשננו בשאר הימים.

אז הוא אומר להם,

עיר גיליתו להקדומי סעודתכם בבוקר, אחרוה,

אז תאחרו את הסעודה.

כן? רב ששת סגי נהור היה.

מה זה סגי נהור?

הוא לא היה רואה.

וסגי נהור זה פשוט כאילו היה לו ריבוי אור.

הקבלה,

להיפך שהוא לא ראה.

ואינו ראה את האכילה.

נו, כשהיה דורש בשבת,

מושיב התלמידים במקום שתגיע שם חמה לו את האוכל,

בימות החמה,

כדי שיצטערו ויימארו לקום, ללכת לאכול סעודה בשבת.

כי הוא לא היה רואה, אז הוא לא ידע

אם כבר הגיע הזמן לסעודה או לא.

כן?

הראש שבעה, הרב,

מוסר שיעור אחר תפילת המוסף.

כן? והתפילה נגמרה כבר בשש וחצי,

בימות הקיץ.

אז הוא דורש רשע.

איך הוא ידע שהגיעה עד שעה שמונה?

אז אם חלילה הרב לא רואה,

כן? אז הוא מושיב אותם במקום כזה שהם לבד

יזדרזו לקום.

כשיגיע הזמן שהחמה כבר בשיא תוקפה.

דמא תתו לה שיצטננו, חיה מהר.

מאדר הזוזזז רבנן.

כשהיה רואה,

כשהיה רואה אותן זוגות-זוגות ומדברים בתורה,

מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון,

לכו ויתעסקו בעונג שבת ולא תחללוני לבטל תענוגים.

וייחלו,

כתוב וייחלו, אל תקרא וייחלו אלא וייחלו.

הקדוש ברוך הוא, וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבחו של שבת, ובשבח של שבת.

זהו, בזה אנחנו נסיים להיום. מחר בסייעת השמיים נמשיך הלאה.

אדוני היושב-ראש,