מסכת שבת דף קיג' עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת, דף קי״ג עמוד א',

השורה העשירית בתחילת השורות הרחבות.

איתמר,

אמר רב נחמן, אמר שמואל,

כלי קיבה אם מותר לטלטלן בשבת.

למדנו זאת השבוע שעבר,

שלדעת שמואל מותר לטלטל כלי הריגה

ואפילו כובד העליון

וכובד התחתון.

גם אותם קורות

שבהם מונחים חוטי השתי ועבד לאחר הריגתו,

בכובד העליון היו שמים את חוטי השתי קודם הריגתם,

ואילו בכובד התחתון היה נכרח עבד לאחר הריגתו.

כבוד קי״ג עמוד א'.

אמרתי שורה עשירית בתחילת השורות הרחבות,

אבל לא את העמודים.

אבל אותם עמודים

שנמצאים בכלי הריגה של נשים,

זה היה עשוי אותו כלי

שיש שני עמודים

תקועים בקרקע, ושאר הכלים

מחוברים אליהם.

גם את המקום שבו נכרח עבד לאחר הריגתו,

גם חוטי השתי נמצאים בחלק העליון,

ששם נמצאים עם קודם הריגתם.

כן,

אתם רואים, יש לכם שמה ציור כזה.

יש את כלי ההריגה הרגיל,

ויש את כלי ההריגה של אנשים.

העמודים זה אלה השניים העומדים משני הצדדים.

אתם רואים את העמודים?

אלה שנמצאים עומדים בשני צידי הכלי ההריגה של אנשים.

אה,

זה העמודים, הקנים, מה שהוא קורא לזה הקנים.

קנים עומדים.

מונחים בקרקע שתי קנים רחבים.

ועליהם...

אז אצלך זה רק קנה אחד, זה שני קנים.

לא.

נכון, על זה דיברתי.

את זה קראתי שניים.

בדיוק.

זה אחד פה.

אחד פה ואחד בצד השני.

זה לא מצוין.

רואים?

רואים, הנה פה.

זה מקביל, זה מקביל. הנה, אתה רואה, זה מימוי וזה, זה.

מה שהוא אמר לך זה זה.

בקיצור,

בשנת תדינו, אחד בצד, בימין ואחד בשמאל.

זה, זה, זה, זה.

קיצור, העמודים הללו... אבל זה לא קרקע, השני לא בקרקע. העמודים האלה תקועים בקרקע.

ואת זה אסור לטלטל בשבת.

אמר לרבא לרב נחמן,

אוי,

אמר לרבא לרב נחמן, מה ישנה עמודים דלא?

למה אסור לטלטל את העמודים?

ומדוע זה שונה מהכובד העליון והתחתון?

כובד עליון ותחתון, אמרת, מותר לטלטל בשבת.

ואילו את העמודים הללו אסור, מדוע?

אי לימד דקה ותגומאות,

אם תבוא ותאמר שטעם האיסור,

בגלל שאם יתירו לטלטל,

אז הרי מיד כשהוא יעקור את הקנים הללו, את העמודים הללו,

נוצרים גומות.

רגע, למה אתה חוזר לטלטל ולא הוא מופיע?

לא.

רשי כבר הסביר לנו השבוע שעבר שהגרדי לא

מקפיד לא לקחת אותם לצורך שימוש אחר.

זה אפילו לא כלי שמלאכתו לאיסור.

מה זה לא מלאכתו לאיסור?

זה טובים בזה.

אבל זה לא כלי שמלאכתו לאיסור, כי משתמשים בזה גם לצרכים אחרים.

הגרדי, ההורג, לא מקפיד שלא להשתמש בזה לשימוש אחר.

אבל כלי שמלאכתו לאיסור גם כן לא מקפידים,

וזה עדיין כלי שמלאכתו לאיסור.

אבל כלי שמלאכתו לאיסור, אם עיקר יעודו זה לאיסור,

גם אם נוצר מצב שהוא רוצה את זה לצורך שימוש אחר,

של היתר,

עדיין כל מה שהותר זה לצורך גופו ומקומו, ולא מעבר לזה.

כאן באים אנו לומר יותר מזה,

שזה אפילו לא כלי שמלאכתו לאיסור, אלא כלי שמלאכתו לאיסור הוא להיתר,

וההשאה כן יהיה מותרת לטלטלו אפילו מחמה לצל.

זאת אומרת, לא, זאת אומרת, 50% משתמשים פה להיתר, 50% לאיסור? לא, לא זה אמרתי.

אמרתי שמאחר

והייתה גם נורמה,

אני לא בדקתי מבחינת האחוזים כמה,

אבל היה מצב שגם היה שכיח להשתמש בו לצורך היתר,

אז זה מוגדר כגליס של מלאכתו לאיסור ולהיתר.

זאת אומרת, כל כלי שמשתמשים בו, גם לאיסור וגם לאיסור הזה, כן, אז זה לא,

אין איסור לטלטלו,

אם זה לצורך שמירת הכלים, מחמה לצל,

וכל שכן לגופו ולצורך מקומו.

שמה זה אחרת, שמה באמת,

השימוש הנורמלי והסטנדרטי

הוא לשימוש של איסור,

אלא מה? אתה יכול להשתמש בזה עקרונית להיתר.

השאלה עד כמה בן אדם נורמלי משתמש בזה לצורך של היתר,

מובן?

אז לכן זה מוגדר כגליס של מלאכתו לאיסור,

אותם פטישים,

שהייעוד שלהם זה להחזיר מסמר בקיר, זה פעולה

של איסור.

טוב, נחזור לענייננו.

אז למה באמת אסור לדטל את העמודים?

אם בגלל שכאשר תולשו את העמודים

נוצרים גומות בקרקע,

גומות ממילא הקהביה.

לא, העמודים הם כלי של מלאכתו, הרי, הרי,

כבר אמרנו, כבר הסברנו,

שמצד ההגדרה של כלי של מלאכתו לאיסור,

לא שייך להגדיר אותם ככה.

אמרנו בכל כלי ההריגה,

אין הגרדיר מקפיד בזה.

כל מה שעשינו את העמודים זה מסיבה אחרת, לא בגלל מוקצה.

וזו השאלה בגמרא,

למה באמת עמודים לא? מה האיסור?

אילמה דכאבית גומות, אם בגלל שהוא עושה גומות,

גומות ממילא כאב, הרי את הגומות,

הגומות הללו נעשות ממילא, בלי שכוונתו שיעשו.

דתנן הטומן לפת

וצלונות תחת הגפן.

אם בקצת עליו מגולין,

אינו חושש לא משום כלאיים ולא משום שביעית

ולא משום מעשר.

וניטלין בשבת.

במשנה במסכת כלאיים, בפרק א' משנה ט' נאמר,

שאם אדם טמן לפת וצלונות תחת עץ הגפן,

באופן כזה שזה לא הדרך לשתול אותם כך.

לקח צרור של לפתות או צנונות

והטמין את זה מתחת עץ הגפן.

בזה ודאי הוא מוכיח שהוא לא רוצה שישרישו,

שיעשו שורשים.

הוא רק רוצה לשמר אותם שם בקרקע.

אז אם מקצת עליו, היינו של הלפת או הצנון,

עלים,

מגולים,

כלומר הם נמצאים על גבי הקרקע,

אינו חושש,

אז במה שהוא טומן את זה הוא לא צריך לחשוש,

לא לדין כלאיים, לבוא ולומר,

הנה הוא פה, הוא נוטע ירק תחת אילן, תחת גפן, שזה אילן.

לא, לא צריך לחשוש לזה, אין בזה בעיה של כלאיים.

ולא משום שביעית, אותו דבר.

לא נאמר שהוא נוטע בשביעית, אם זה שנת השמיטה,

כי הלפת והצנון אינם מושרשים בקרקע.

והוא הדין ולא משום מעשר.

אם הירקות היו מאוסרים,

לא צריך לחזור לעשרם כשיתלוש אותם.

לא אומרים שעצם הדבר שהוא שם את זה שם,

בזה הוכיח שכוונתו לבטל אותם לקרקע בנטיעה הזו,

ואז התחייבו שוב במעשר.

לא אומרים כך.

בקיצור, כשהוא הולך ולוקח צרור של לפתות או צרנות,

בזה מוכיח הוא שאין כוונתו לנטיעה,

אלא כוונתו לשמירה בלבד,

ולכן,

אם גם מקצת עליו מגולין, אז ודאי שאין לו שום בעיה,

לא כלאיים, לא שביעית ולא מעשר.

ונתעלין בשבת.

מאחר ועליו מגולין,

אז הוא יכול לאחוז

את הצנון או את הלבט

על ידי החזקת העלין.

הם לא נחשבים כמחוברים לקרקע, אז הוא יכול לתלוש את זה בשבת.

למה? כי מאחר ויש אפשרות

להוציאה בשבת, על ידי אחיזתה בעלים,

אין פה בעיה של איסור פלישה בשבת.

שאלת השאלה,

אבל הרי כשהוא יבוא ויתלוש,

עושה הוא גומה.

הרי כשהוא הניח את אותו צרור של לפתות או צנונות בקרקע,

ודאי שזה היה שם גומה באותו מקום.

כשהוא ילך ו...

יוציא את זה, יתלוש,

יחזיק בעלים וכך יוציא את האלפתות או הצנונות,

תיווצר גומה.

אלא מה רואים?

לא חושבים לכך, כי אין לו כוונה לעשיית גומה,

זה נעשה מאליו.

לא נגיד תורשים מסתכלים? ממילא, אין, אין, אין, אין. מדובר שאין, אנחנו כבר אמרנו.

אין, וגם אין לו כוונה כזו שיש שם.

תראו הכוונה, אם יש תורשים או יש תורשים, מה עכשיו זה הכוונה? הכוונה, בטח שיש, תלוי הרבה בכוונה.

משום שאם הייתה כוונה, אז באמת

היה צריך לדעת שלגבי מעשר יש לו חובה לעשר שוב,

וכן לגבי ליטול את זה בשבת יהיה אסור, כי זה נקרא מחובר לקרקע.

יש כמה וכמה דברים.

שורשים. אמרתי, אם אין שורשים, אני מדבר.

אני מדבר, לא משנה, אבל עצם הדבר שהיה לו כוונה כזו,

זה נקרא כאילו חלק מן הקרקע, מחובר לקרקע.

על כל פנים,

לגבי עשיית גומה רואים לנו שאין איסור אם

לא היה לו כוונה לעשות גומה אלא זה נוצר מאליו.

אז אם כן...

איך זה יכול להיווצר מאליו?

פשוט מאוד, זה היה כבר מונח בתוך,

היה בו גומה.

כשהיה מונח באדמה הייתה גומה.

זה מילה, הייתה גומה. נכון, כשהוא לוקח ותולש,

אז נוצרת כאן גומה. זה לא מגומה לקרקע, למה אתה מסוגל?

מה?

זה לא מגומה לקרקע.

הלפת עצמו, הירק עצמו.

בתוכו, בתוך הקרקע.

אלא מהעלים בחוץ.

העלים, העלים בחוץ.

אבל גוף הלפת, גוף עצמו, נמצא בקרקע.

אתה מבין?

אז זה גוף הכתוב כאן.

ברור, ברור, ברור. אז אם גוף הלפת נמצא בקרקע, אז הוא נמצא לי בשורשים ולא תל אביב שירותים,

אם זה אין לו כוונה, אתה יכול להגיד... אמרתי שאם אין לו כוונה

שזה יתבטל הקרקע,

אלא כוונתו רק לשמירה, וגם מקצת עליו מגולין,

באופן כזה, אין לו שום בעיה, לא משרד מעשר, לא שביעית, לא כליים.

אבל זה בשריש.

מדובר שלא השריש.

איך אתה עדיין? כי לנו ידוע כמה זמן לוקח אצלי השריש.

תמיד אם זה היה בתוך זמן כזה שעדיין ודאי אין השרשה,

אז אין שום חשש.

אז הגמרא מתרצת.

זאת אומרת, הוא בא מראש, שם את זה בפנים,

העלים היו בחוץ, ורצה להוציא את זה החוצה. הוא לא התכוון לעשות גומה. זה עוד לא השריש.

כן, כן. זה נוצר גומה, אבל הוא לא תכנן לעשות גומה. נכון, אז מה רואים? שמותר.

למה? כי הוא לא התכוון לעשות גומה.

אז הגמרא מתרצת.

לא, יש הבדל.

באמת, בעמודים למה זה אסור? משום שנעשה גומה.

תבוא ותאמר לי, אז אם ככה, למה לגבי לפת וצפונות?

לא תאמר גם כן ככה, הרי בזמן שהוא יבוא ויתלוש,

אז זה יהיה גומה.

עונה הגמרא,

בשדה לא עת אלא שהוא יהיה גומות.

הכה בבית אט אלא אשרויי גומות. לא הבעיה עשיית הגומה,

אלא הבעיה, מה שיכול להיווצר כתוצאה מעשיית הגומה.

הלוא העמודים הללו נמצאים בתוך בית.

אם הוא יבוא ויוציא את העמודים ויגלה גומה כתוצאה מעקראת העמודים,

אז בלי משים לב הוא יבוא לכסות את הגומה.

אז יש חשש של אט אלא אשרויי גומות, יבוא לאשרויי גומות.

אבל בשדה

לא אכפת לו שיהיה גומה, זה לא מפריע לו.

אז שם אין חשש שיבוא להשוות הגומות.

זאת אומרת, לפי זה, אם הבית נרוצה,

אין בעיה להגיד בין זה לבין זה לבין זה. בא אמיני רבי יוחנן, השאלה אם לא פלוג, אם לא נאמר לא פלוג בעניין.

יותר מזה, גם אם הוא יניח את זה בשדה,

את ה... אין אכן אמי לך. הדבר הזה בשדה, אפילו אם יישא גומה. אין אכן אמי, נכון מאוד.

בא אמיני רבי יוחנן ורבי יהודה בר לוואי,

כלי כוואי,

כגון כובד העליון וכובד התחתון, מהו לטלטלן בשבת.

שאל אותו רבי יוחנן, רבי יהודה בר לוואי,

האם מותר לטלטל את כלי ההריגה,

כמו למשל כובד עליון, כובד תחתון?

אמר לה, אין מטלטלים.

הוא אומר לו, לא, אסור.

לא כמו שאמרנו קודם.

שום הוא חולק על דעתו של זה שאמר קודם, על דעתו של שמואל.

שמואל,

התיר, ואילו רבי יהודה בר לוואי, אוסר.

מה אתה?

שאל אותו, למה באמת אסור לטלטל?

לפי שאין ניטלים.

מאחר וגם בחול,

בא בחול, לא ניטלים מהם ממקום למקום,

כי הם כבדים.

אם כן, אוחס רבי יהודה בר לוואי שהמלאכה שלהם זה רק להריגה.

ממילא לדעתו זה נקרא כלי של מלאכתו לאיסור,

ולכן אסור לטלטל אותו,

כמו כל כלי של מלאכתו לאיסור,

אלא אם כן זה לא לצורך גופו ומקומו, זה כבר משהו אחר.

אומר רשי,

נראה את רשי העמודים,

אותן המנוקבות שאורגין בהן אנשים.

כלומר, כמו שאמרנו, זה שני עמודים,

כאשר יש בהם נקווים ובהם מחדירים את הקרשים הללו, שבהם תלוי חוטי אשתי ולמטה עבד אחר הריגתו,

כמו שאתם רואים בציור שם.

הלאה.

וכעבי דגומא כשחולצן מן הארץ

שאין תחובות בגומא, מזיזה עפר.

ועבי דגומא, במקום העמוד.

מקצת עליו מגולין.

משום ניטלין בשבת נקט לה.

דין אלוהיו הם מגולין?

אין לו במה לא אחזה.

כלומר,

כל מה שאני מצריך עליו מגולין, בדווקא,

זה לגבי דיני שבת,

לגבי מעשר, כלאיים ושביעית, שם לא צריך עליו מגולין. אפילו אם הוא יתמין

את כל הצרור הרעלפת והצרונות בתוך הקרקע, ואפילו עלים לא יהיו מגולין,

עדיין לא יהיה שום בעיה.

כי אין כוונתו שישרישו שם, וגם מדובר שעדיין לא ישרישו.

אבל לגבי שבת,

פה שהמטרה היא כדי להתיר לו לטלטל,

צריך שיהיה התנאי של עליו מגולין.

כי אם לא עליו מגולין, אין לו במה לאחוז.

אינו חושש לפי שאינה מושרשת,

ולא משום מעשר להיות בטלה בנטיעה זו,

וכשנוטלה תצטרך לחזור ולעשר.

לפי שניטלין אף בחול מפני כובדן,

ילקח

כל מלאכתן לקח.

ובשייעתא דשמיא נתחיל את המשנה הבאה,

מקפלין את הכלים,

ואפילו ארבעה וחמישה פעמים.

מה זה עבדה? זורע.

מתי הוא עושה את המלאכה שלו?

במזוויה עצמה, או רק לפני שנים עושה את זה?

כבר דיברנו על זה בעבר, אם אתה זוכר.

צריך לזה את התנאי שיהיה שריש.

אבל, אבל, אבל, אבל, ביום שלישי הוא מחלף שבת.

אבל פעולה, לא, לא, לא.

מדלבנן עשו את זה בלבי.

הפעולה נעשתה בשבת.

פעולה כזו שנעשתה בשבת, שהביאה את המצב של השרושה,

היא-היא שנעשרה.

כשאתה מגיע ביום שני הוא עושה את זה,

ומגיע יום כלישי,

אז אליהו נדבר חדש לאורך השבת.

כן. אז לא עברת.

אז לא עברתי.

כשאתה נדבר ביום הכלישי,

נדבר להם לפני חזרה לפני חדש.

כן, כן. אתה זוכר שדיברנו לגבי האדם שמניע פעד בתנור, ומוציאים את זה קודם שזה נאפה.

על זה דיברנו.

המחלוקת שברגע שזה נכנס, זה כבר לא עבור.

יש, האמת, זה מחלוקת לגבי מצב הפוך.

מה היה דין אם הוא עושה את הפעולה בשבת?

כן?

וזה יעשה רק במוצאי שבת.

כמו למשל בדוגמה הזו של זריעה.

הוא עובדים בחו״ל, הוא עשה את זה לתור החול.

כן, זה פשוט. אסור זה אסור, הוא שואל על החיוב.

חיוב מדאורייתא.

זו השאלה שלה.

בכל אופן, כמה זכור לי, הביאו לי שם דעות בעניין הזה.

מקפלים את הכלים ואפילו ארבעה וחמישה פעמים,

ומצעים את המיטות מלילי שבת לשבת.

שבת

למוצאי שבת.

מה זה מקפלים את הכלים?

מותר לקחת בגדים,

כשהוא פושט אותה מעליו, מותר לו לקפל אותה,

כדי שלא יתקמטו.

ואפילו ארבעה וחמישה פעמים.

לא הגבילו את הבן אדם, לומר לו דווקא עד מספר פעמים.

למה ארבע וחמישה פעמים?

זה לאו דווקא.

אלא כדרך בני אדם.

כשאמרו אפילו ארבעה וחמישה פעמים, זה כלומר אפילו כמה פעמים.

זו הכוונה.

למשל, בן אדם הולך ומקפל משהו.

כן, כך אומר פה המאירי.

המאירי טוען שהכוונה,

שאפילו אם הוא קפל ולא מוצא חן בעיניו, הוא שוב פעם רוצה לקפל שיהיה יותר טוב.

ושוב יצא לו לא טוב, ושוב פעם מקפל.

עד שבאופן נורמלי,

בפעם החמישית מסתובבה כבר הגיע למצב שאכן זה יסתדר לו.

אז אפילו ככה מותר.

אבל זה לאו דווקא.

אם אני אומר לך מותר, מותר לטלטל אוכל בשבת, ואפילו חמש וארבעה וחמישה פעמים. אם שש או שבע, זאת אומרת, אם אני אומר לך מותר לטלטל אוכל בשבת, אני צריך להגיד מספר,

מותר לטלטל לאוכל בשבת, מותר, מותר, נגמר, מותר.

אני צריך להגיד כמה פעמים מותר טלטל?

אם הוא השם מחכים לקפל, מותר לקפל.

הרי זו תורה שבה זה לא אומר סתם איזה משהו. אז זה שתדע,

שיש פעמים שבאמת כשנאמר ארבעה וחמישה,

זה נאמר בלשון הגזמה. מה פירוש הגזמה?

הכוונת חזל לומר אפילו הרבה פעמים.

זה הכוונה.

רק אמרו את זה בדרך של ארבעה וחמישה פעמים.

אמרו את זה בדרך של ארבעה וחמישה, אבל למעשה הכוונה אפילו הרבה פעמים.

יש פעמים שזה מכוון בדווקא.

תראה בעזרת השם, פרק 18,

ששם מובא מספר כזה,

ואז אומרים שבמצב כזה ארבע פעמים, במצב כזה חמישה פעמים,

אז זה בדווקא.

זוהי מגבלה, אתה מבין? אם שאלתי על המספר,

לא שאלתי למה לא אמר מספר דגלו. אמרתי, אמרתי למה בכלל לא צריך להגיד מספר, לא צריך להגיד מספר.

אם תגיד לי מותר להגיד מספר, זה לא נכון.

זה לא נכון.

למה? משום שלפי איך שהמאירי הסביר, אני מבין למה הזכירו את זה.

בן אדם הזה שלא יודע לקפל,

והראיה שהוא נצרך לזה חמישה פעמים,

אולי הייתי בא ואומר,

אחד כזה, אסור לו לעשות טרחה כזו גדולה בשביל לקפל בגדים.

מי אמר שיתירו טרחה כזו בשבת?

תאר לך, יש לו פה כמות גדולה של בגדים שהוא לבש עליו,

ועכשיו הוא רוצה לקפל,

ייקח לו שעה שלמה שהוא יקפל את כולם,

בפרט אם יש לו ידיים שמאליות כאלה.

ארבע או חמישה פעמים הוא עושה בגדים.

כן, כן. נכון, אז אני אומר, אם היה אומר, מקבלים את הכלים לבד,

אז יכולתי אולי לומר שבאמת יש איזשהו גבול.

אבל אדם שצריך לטרוח חרבות בשביל לקפל את בגדיו,

להטילו לו.

כי נמצא אם כן שכל עונג השבת פה כבר לא קיים אצלו.

במקום שיתעסק בלחן נגד גופו,

הוא מתעסק בלחן נגד בגדיו, אתה מבין?

אם אתה לא חושבים את המת?

שוב, זה תלוי למה.

אם זה לצורך, זה לא שייך לפה, אבל.

אם צריך את זה לשבת, מותר.

אם לא, אז לא. וגם כן, בדרך המותרת, צריך לדעת איך.

כן, אבל מדובר פה באדם שיש לו ידיים שמאליות.

אז הטרחה שלו היא כל כך כזו גדולה, מי אמר שהטירו לו?

כן, עכשיו, אותו דבר פה בארכיסת כלים והטרחה גדולה, אז כאילו שאתה אוכל... עוד לא הגיעו לכלים, אתה כבר שואל, אם מכלים?

אתה לא נאמר בכלים על הלשון הזה.

רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, בשביל זה אני אומר.

מותר לרחוץ קלים אפילו ארבעה וחמישה פעמים.

מה ש... אז אני, בשביל זה אמרתי שפה,

אבל בשביל זה אני אמרתי שפה יש חידוש.

מאחר והמאירי אומר שכוונת הטנא לחדש,

שמותר לו אפילו אותו בגד ארבע וחמישה פעמים,

אז צריך שיהיה כתוב את זה במשנה.

כי היה מקום לומר, לבוא ולהתיר בן אדם,

בגלל שהוא כזה קפדן,

שיהיה כל קמד במקומו הנכון,

אולי את זה לא התירו לו.

אבל חייב להיות שפה מדובר באדם שהוא איסטיניסט באופן מיוחד.

תבין,

אדם נורמלי מקפיד כל כך על הקיפול שלו,

שלא יחרוג מהכימות הרגיל?

תגיד לי אתה, נו, תגיד לי, זה אדם מהשורה?

אדם סטנדרטי?

כשאתה הולך ותולה את החולצה שלך על כל אב,

האם כל בני אדם מקפידים שזה יהיה בדיוק במקום,

ולסגור את הכפתורים?

כאילו עומד פה איזשהו דוגמן ככה.

יש איזשהו סטנדרט מסוים, נכון?

צריך לדעת שאולי באמת לא נתיר לאחד כזה,

להתיר לו לקפל ארבע וחמישה פעמים אותו בגד.

אבל ככה מאירי מפרש, זו הכוונה, שאפילו אותו בגד.

והם מצרינים את המיטות.

אותו דבר, מותר לפרוס דילים על המיטות כדי לישון עליהם.

כדי לישון עליהם.

מלילי שבת לשבת.

שימו ליל.

מותר לו לעשות זאת אפילו בליל שבת לצורך יום שבת. זאת אומרת, משבת לשבת.

ליל שבת.

בשבת עצמו אסור.

ליל שבת, מותר בליל שבת.

משבת לשבת עצמו אסור. בדיוק.

אבל לא משבת למוצאי שבת.

אבל עם כוונתו שלא,

בזה שהוא מקבל את בגדיו או מציע את מיטותיו,

זה רק לצורך מוצאי השבת,

זה אסור. כי זה נקרא שהוא מכין משבת לחול.

על זה מדובר, שאם הוא מקפל את הבגדים לצורך השבת,

למשל,

בלילה הוא פשט את בגדיו והוא הלך לישון.

וקודם כשהוא הלך לישון הוא קיפל את בגדיו כי הוא רוצה שלמחרת הבגד ייראה הגון וראוי ונאה

כדי שיוכל ללובשו בשבת בבוקר. אם כשנתניהו. אה, זה בסדר.

אבל, אבל,

לא קרה כלום. מאחר ולמעשה כשהוא עשה את זה, הוא עשה את זה לצורך.

אבל, באופן שכל כוונתו זה לצורך מוצאי שבת,

זה ודאי שאסור.

מי זה לכוונת הבת? אסור.

זה שבת, לא לכוונת הבת. לא משנה, זה אסור.

זה עוד שבוע של חוד.

הלאה.

רבי ישמעאל אומר,

מקפלים את הכלים,

ומציעים את המיטות

מיום הכיפורים לשבת.

המשנה באה

להמשיך ולדון על העניין הזה של כיפול בגדים.

האם מותר להכין בגדים מיום הכיפורים,

שחל ביום שישי,

לצורך שבת,

או האם מותר להכין בשבת לצורך יום הכיפורים,

אם חלו ביום ראשון.

קיצור, ששני הימים הללו סמוכים זה לזה,

יום הכיפורים ושבת.

האם מותר לאחד מהיום האחד לחברו, או לא?

המכינת לדין התורה. רבי ישמעאל אומר, כיפור זה כמו שבת?

מה?

כיפור זה כמו שבת? אה, אז מה?

מה פירוש כמו שבת? השבת זה יותר חמור מיום הכיפורים. אוקיי, אז אי אפשר. אדם שעושה מלאכה ביום הכיפורים חייב כרת,

חייב כרת בלבד.

ואילו אדם שמחלל שבת במזיד,

חייב שכלה.

שכלה הוא חייב.

אתה מבין? זה עונש חמור ביותר.

ביום הכיפורים, גם אם זה במזיד, חייב כרת.

כרת זה גם עונש, אבל לא בידי אדם, בידי שמיים.

לא אומר כרת תיכרת, תיכרת.

לא, כתוב שם יכרת תיכרת.

אז בידי שמיים זה לא... לא,

לא זה הכוונה.

הכוונה היא, כרת בעולם הזה, תיכרת לעולם הבא.

כלומר,

שלא בידי אדם.

ומשמיים יענישו אותו פה בעולם הזה,

ובנוסף יקבל עונש גם שמה.

אתה מבין?

אז אם אני, אם אתה, אם אני מותר להגיד תשובה, לדעתי מכיפור לשבת אפשר. משבת לכיפור יותר. בוא נראה.

עמרי משמעאל אומר, מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות

מיום הכיפורים לשבת.

אם רוצה הוא לקפל את זה

ביום הכיפורים לצורך שבת, מותר,

כי השבת היא חמורה יותר מיום.

הכיפורים, אז מותר להאכיל מיום הכיפורים לשבת.

וחלבי שבת,

קרבין מיום הכיפורים.

מה זה בכלל?

לא נותנים לי להסביר, לא.

צריך לעשות עירוב או משהו או יום תבשילין. עירוב. ביום טוב עושים עירוב תבשילין.

לא, גם כששבת יותר חמורה... עירוב תבשילין?

לבשל ביום הכיפורים?

מה אתה אומר? לא, לא, ביום טוב. מיום טוב. ביום טוב לשבת.

אתה מדבר על משהו אחר. לא משנה, אבל לא אומרים שבת יותר חמורה,

אז לכן מותר להביא אותו ולכן לשבת.

קודם כל יש בזה דעה בגמרא שסוברת,

צורכי שבת נעשין ביום טוב.

וכל העניין של האורבת השלין זה מדרבנה.

אתה מבין? הוא לא עובר מדאורייתא.

בראשונים אתה תראה שזה עניין של מדרבנה.

מדאורייתא באמת

אין בעיה,

לפי כמה מהראשונים.

למה?

כי צורכי שבת נעשין ביום טוב.

או, אבל זה יום הכיפורים.

אסור לבשל בכלל.

שם מדובר ביום טוב שמותר לצורך לאכול נפש.

אז התירו גם עם כוונתו לצורך שבת מדאורייתא.

רק באו רבנן מסיבות כלשהן ואסרו אם לא עשו ארומית אבשילי.

מובן.

וחלבי שבת קריבים ביום הכיפורים. שאלתם מה זה חלבי שבת?

אותם איברים של קורבנות שהוקרבו בשבת.

חלב, חלב.

ועדיין לא הוקטרו על המזבח.

אדם,

כן, תמיד של בן הערביים של שבת.

זרקו את דמו, אני מדבר של בן הערביים.

זרקו את דמו

ועדיין לא הספיקו להקטיר את אמוריו

ואת

כל איבריו.

תמיד, תמיד של בן הערביים זה קורבן עולה.

הכל כליל.

צריך להקטיר לא רק את החלבים,

את האמורים, אלא גם את האיברים.

אז הביאו פה חלבי שבת, זה כולל גם קורבנות כאלה שאין מקטירים את הבשר,

רק את האמורים.

אז אם נוצר מצב שהספיקו לזרוק את הדם קודם השקיעה,

וכבר נעשה שקיעה, ונשארו אם כן חלבים שלא הוקטרו על גבי המזבח,

אותם אלה שהם חלבי שבת,

קרבים ביום הכיפורים, אם חל יום הכיפורים במוצאי שבת.

אבל לא להפך,

אבל לא של יום הכיפורים בשבת,

אבל אם למשל יצא יום שישי יום הכיפורים,

כן?

יום הכיפורים יצא ביום שישי,

ונשאר

קורבנות כאלה.

הם שייכים להיקרא ממוסבי יום הכיפורים

שאותם לא הספיקו להקטיר, אלא רק זרקו את הדם,

אותם לא יקטירו את חלביהם בשבת, למה?

כי השבת, כן, כי השבת, לא,

זה כבר ייפסל.

אז זה לישון בבוקר, זה כבר יעבור, כן,

הדין אומר שיש פסול לינה.

פסול לינה, היינו, אם הדבר שלא הספיקו,

שהיה אמורים להיות מוכתרים עד העלות השחר,

אז זה כבר נפסל בפסול לינה.

אבל זה נעשה ממילא, זה לא שעשו את זה בכוונה.

אבל אם קרה שכך היה, שלא הספיקו להקטיר

את חלבי יום הכיפורים ורצו להקטירם בשבת, אומרים לו, זה אסור לך.

למה? כי השבת היא יותר חמורה מיום הכיפורים,

זה כאילו אתה מקרים בשבת איברים של חול.

אבל רבי עקיבא אומר,

לא של שבת קרבים מיום הכיפורים,

ולא של יום הכיפורים קרבים בשבת.

סובר רבי עקיבא,

לגבי העניין הזה שבת ליום הכיפורים שווים,

לא דוחים אחד מפני האחר.

לכן לא שבת, לא חלבי שבת קרבים מיום הכיפורים,

והוא הדין לא חלבי יום הכיפורים קרבים בשבת.

והוא הדין של בירה בעקיבא, אין מקפלים כלים

ואין מיטות

מיום זה לחברו, לא מיום הכיפורים לשבת,

ולא משבת ליום הכיפורים.

ובניגוד לרבי ישמעאל, הוא ראה את ראש השנה שיש שתי ימים טובים,

אז לא מיום טוב לכנישון, מיום טוב שני.

גם? לא.

מה להלכה רבי ישמעאל? לא אמרו את זה. למה לא? גם כשתי ימים טובים.

כי זה כחד יום האריכה על גבי ראש השנה.

אף עוד לא. מה להלכה זה היום שקודם?

אם היה, לא היו עושים את זה בפני רבי ישמעאל?

מה להלכה אתה שואל?

בדרך כלל רבי עקיבא אמנם, אבל יש מקרים עם סתם של רבי ישמעאל.

אני לא יודע מה פסקו להלכה, אני צריך לראות את זה בפנים.

אבל מסתם השאלה של הלכה למעשה לא הזדמן לא לך ולא לי.

לא לך היה זמן לשאול שאלות כאלה ביום הכיפורים, וגם לא לי.

אתה מבין?

היה לך שאלות כאלה,

אם מותר לקפל מיום הכיפורים לשבת או לא?

קודם כל,

היום במציאות אין דבר כזה.

אין יום הכיפורים... לא, עכשיו לא נפסק. תתבונן. יום הכיפורים הוא לא יוצא ביום ראשון לעולם, וכן לא ביום שישי.

אין דבר כזה. אז למה שאלו שאלה?

כי היה מצבים שכן יצא. כשהיו מקדשים על פי הראייה,

היה מצבים שהיו יום הכיפורים

סמוך לשבת. אז הגיע הבן של רבי יהודה הנשיא שם, שהוא גילה לו את הסוד של התאריכים שם. אתה מבין? אבל

אחר שאנחנו עושים את הלוח נערך על פי החשבון ולא על פי הראייה,

אז

נוצר מצב שדאגו,

שדאגו,

שיום הכיפורים לא יצא לעולם

בסמוך לשבת.

לא מקודם ולא אחר כך. לא ביום שישי ולא ביום ראשון.

אם יהיה יד זבול, על פי החשבון, אף פעם על פי הראייה, למה... לא, האמת היא כזו.

שהיה עניין גם בזמנם, שהיו מקדשים על פי הראייה,

לעשות הכול על מנת שיום הכיפורים לא יצא בסמוך לשבת.

אבל לפעמים כבר לא היה שייך.

אז במצב שלא שייך אחרת, אז נעשה.

יש מושג שנקרא מולד זקן.

מולד זקן, כלומר, אם

העניין של קביעות החודש יהיה במרחק של יותר מ-18 שעות מאז המולד,

אז דבר כזה לא יכלו לדחות ולעשות שיהיה

בזמן של 18 שעות מעבר.

אתה מבין? אז יש מצבים שהיו חייבים.

כן, אבל זה... אבל כשזה על פי הראייה, על פי החשבון,

אז תדעו לסדר את זה כבר מחודשים קודם,

שזה יסתדר.

בתכלס היום בחשבון מה שיוצא. זה לא יוצא.

מה שיוצא. למה לא הפסוק עם הראייה?

למה לא, למה הפסיקו עם הראייה מתחילים עם החשבון?

למה התחילו עם החשבון? אה, זה אני לא יודע.

מה?

לא ידוע לך. אם החשבון זה טוב, אז למה לא סיפרו חשבון? תראה,

העניין הזה של על פי הראייה,

היה צריך לזה שיבואו לסנהדרין בשביל העין.

ולצערנו, כבר אין.

אז ודאי שמאותה תקופה מסתמה כבר לא הייתה אפשרות לעשות את זה.

והיום סנהדרין גם אין לנו.

אולי היה שייך

ליצור עוד פעם סנהדרין, אבל זה צריך להיות לזה סמוכין.

ו... תהיה הסמכה, כבר הדירה. ואז דין הצמיחה, אז יש מי שאומר ששייך שיהיה.

אם למשל כל חכמי ישראל יתקבצו ויחליטו לסמוך

יהודי שיחשב כאדם מוסמך, אז זה יהיה לא דיווי של מוסמך.

של סמוך.

רבי יוסף קרא, בתקופה של רצו, אבל אחד ביטל את זה.

מארי ברב, מארי ברב זה היה ידוע המעשה.

טוב, בכל אופן,

בכל אופן, זה מה שיוצא.

היום מה שידוע,

שהכול מסודר על פי החודשים.

כלומר,

ישנם חודשים שידוע לנו בבירור שלעולם לא השתנו.

איך?

תשרה לעולם מלא,

תשרה לעולם מלא,

טבת לעולם חסר,

שבט לעולם מלא,

הדר לעולם חסר,

וכן הלאה והלאה, על זה הדרך.

ניסן מלא, אייר חסר, סביבן מלא,

תמוז חסר, אב מלא, אלול חסר.

כל מה שנשאר זה חשוון וכסלו.

חשוון וכסלו, אז יש שנים.

יש שנים ששניהם חסרים,

יש שנים ששניהם מלאים,

ויש שנים שאחד מלא ואחד חסר.

חשוון וכסלו? כן.

זה מה שנקרא כסדרה.

תשרי מה הוא?

תשרה לעולם מלא.

מלא.

חשוון וכסלו זה משתנה.

משתנה.

‫ובלאחר כך, מלא כסלו?

‫תבוא, תאבד לעולם חסר. ‫אולי, חסר? ‫בשבט לעולם מלא.

‫אז הוא תמיד אומר לך ככה, כאילו, ‫חסר מלא, כן, כן, כן. ‫הפוך, בדיוק, מלא חסר מלא חסר.

‫תישאר איזה מלא, טבת חסר.

‫מה שנשאר זה חסר ממכסלו. ‫אם תדלג מחסר ממכסלו,

‫אז זה ילך בתחילת השנה, ‫מלא חסר, מלא חסר.

אלול לעולם חסר.

וחוזרים את ישראלים עליך. כן, כן. אלול, חלוץ, אלול. ולמה השתיהם דווקא בשתי העמים?

לא יודע.

לא יודע. לא עסקתי בזה.

מה שלי כן ידוע, שהשינויים

הם רק בשני החודשים הללו.

בשני החודשים? למשל, החודשים, השנה הזו, למשל, אם שמתם לב,

כי מדומני ששני החודשים היו מלאים.

שניהם. שניהם.

גם חשוון וגם כסלו.

זאת אומרת, היה קישורי, חשוון, כי כן,

כמה שזכור לי, כך היה.

זה יכול להיות ששני מיוחסי יום, ושאחד יחסר. נכון, נכון, נכון. גם זה יכול להיות.

מה דפקא מינה בזה?

דפקא מינה, בשביל לסדר את הקביעות המועדים לפי זה.

כשהיו צריכים לעשות, שהמועדים יהיו בימים כאלה וכאלה,

וזה היה צריך להסתדר לו על פי החודשים.

מה?

אחר שכבר קבעו את הכול מראש,

כבר לא צריך להיות לך שום נפקא מינה.

מה שקבעו, קבעו.

הנה, למשל אני רואה פה,

חשוון השנה היה מלא.

כסלו השנה גם היה מלא.

בקיצור, זהו.

לא, לא דווקא, זה לא קשור דווקא לראשונה מאות דרך.

לא, כמה שזה ידוע לי.

מה זה בכלל למעלה עשרה משעה השישים?

למעלה שלושים יום,

נכון,

כי המולדה לא הוא בזה, המולד, כלומר השינוי

של המולד, של הירח מחודש שעבר לבין החודש הזה,

לעולם זה באופן קבוע עשרים ותשעה וחצי יום

ושבע מאות ושלושה חלקים.

ומתי יהודים שעושים שתי ראשי חודש יושבים, גם גביעות מסוימת,

כשאומרים בחודשים האלה,

פעמיים ראש חודש,

בחודשים האלה פעם אחת. אז אמרתי שכבר קבעו מראש כדי שזה יסתדר עם המועדים,

נו, מה? אמרת לי כמה ימים יש בחודש,

וזה מלא וזה חצי, וזה עשרה חודש. אבל ממילא זה משנה לנו את המועדים, ממתי זה יהיה?

ראש חודש.

מתי בתי יש שתי הילדים שניים? אה, כי זה חודש מלא, זה שני ראשי חודש.

זה תמיד ל״מ זה ראש חודש?

כשיהיה, כשל״מ, עוד פעם, כשזה, החודש שעבר הוא מלא,

אז יש שתי ראשי חודש.

ל״מ וא׳.

וכשהחודש שעבר הוא חסר, אז זה רק א׳.

לא יכול להיות חודש מלא שהוא, שהל״מ לא יהיה ראש חודש? לא.

לא היה ולא יהיה.

נמשיך הלאה.

אמרת ורבי ינאי,

לא שנו אלא באדם אחד,

אבל ושני בני אדם, לא.

המשנה שאמרה שמותר לקפל בגדים בשבת לצורך השבת,

באו החכמים שבבית מזרשו של רבי ינא וביארו

שהדין הזה שמותר זה דווקא באדם אחד,

אם הוא מקפל את זה לבד.

אבל אם זה שני בני אדם מקפלים את הבגד,

זה אסור.

למה?

כי כשהם הולכים ומקפלים בגד, הם מיישרים את הכמתים,

זה נראה כאילו הם מתקנים את הבגד.

כך באר רשי.

ומוסיפה הגמרא, ובאדם נמי אל...

ובאדם אחד נמי לא המרן,

אלא בחדשים.

אבל בישנים, לא.

גם אם התרנו באדם אחד, כל דברינו נאמרו רק

בבגדים חדשים,

שעדיין לא קובסו.

אבל בגד שכבר קובס, נקרא בגד ישן,

לא התירו,

כי הקיפול מתקן את הבגדים הישנים יותר מהחדשים.

החדשים הם קשים יותר,

הם לא ממהרים להתקמת.

אז לא ניכר כל כך הטיקול בהם כמו בבגדים הישנים שכבר קובסו.

ובחדשים נמי לא המרן, אלא בלבנים.

אבל בצבועים לא.

גם אם החדשים, הלכנו ואמרנו שמותר,

זה דווקא בלבנים.

אבל אם הם צבעוניים,

לא התירו,

כי הקיפול מתקן אותם,

כי הוא מעמיד את הצבע שלהם.

ניכר יותר התיקון שלהם בבגדים הללו.

ולא המרן, אלא שאין לו להחליף.

אבל יש לו להחליף?

לא.

כל מה שאיתנו, אם זה באחד,

כן?

ובחדשים.

ובלבנים,

זה הכל אם אין לו להחליף.

אבל אם יש לו בגד אחר להחליף,

לא התירו.

זאת אומרת, כמעט דחוק מאוד מאוד מאוד לקפל בגדים בשבת.

מה כל כך דחוק?

אם למשל אתה... גם שיהיה לבן.

יש לך חולצה, יש לך חולצה לבנה.

גם חולצה, גם לבן, גם כשאין לו משהו אחר. זאת אומרת, זה צריך להיות איזשהו אירוקינטה כזאת רחוקה רחוקה.

כן.

לא צבע אחר, רק לבן, רק חדש, ואין לך דבר אחר.

אז זאת אומרת, אם במצב כזה,

אז אומרים לך, אתה יכול לקפל בגדים.

עכשיו, מה יהיה הדין אם לאדם יש בגד, אבל בגד של חול?

מה? זה נקרא שיש לו בגד להחליף?

יש לו בגד, אבל לא בגד של שבת.

בגד של שבת יש לו רק אחת.

אפשר, לפי ההלכה אפשר.

זה מכובס בזה, והוא יכול להשתמש בזה.

אחרת, כי אין לו בגד ללבוש. מה אם? זה לא נקרא שיש לו בגד, בקיצור.

יש לו בגד, הכוונה, אם יש לו בגד נוסף בשבת,

אבל אם יש לו בגד

של חול זה לא נקרא שיש לו בגד. בסדר, אבל זה מדובר רק על בגדים חדשים.

כן, כן, מסכים איתך שהתנאים הללו מגבילים את אפשרות הקיפול.

הבגד הזה כגיבול.

טענה של בית רבן גמליאל, לא היו מקפלים כלי לבן שלהם,

מפני שהיה להם להחליף.

אמר אהונא, בואו נראה עכשיו

איך מחייבים אותנו לכבד את השבת.

אמר אהונא, אם יש לו להחליף,

יחליף.

אם יש לאדם בגד להחליף לכבוד שבת,

מדברים פה על אדם שמגיעה השבת,

האם הוא יכול להישאר עם אותם בגדים שלבש ביום חול או לא?

אומר אהונא, ברור שלא.

אם יש לו בגד לכבוד שבת,

אז ילבש, יפשוט את הבגד של יום חול וילבש בגד לכבוד שבת.

ואם אין לו להחליף,

ישלשל בבגדיו,

אז הוא ישנה את הצורה של לבישת הבגד,

שיהיה ניכר שיש שינוי בשבת מאשר ביום חול.

אם למשל זה סוג בגד כזה ששוליו יותר מורמים בגופו,

ויגיע השבת, אז יוריד את זה, יפשוט את הבגד שיראה יותר ארוך.

שיהיה ניכר יותר כמו שבת כדרגם שלה.

זאת אומרת, אם אני הולך תמיד ככה בשבת עם החולטה בתוך המכנס,

ויום חול בשבת עם החולטה בתוך המכנס, בשבת אני צריך להוציא את הבגד. לא, לא, זה נראה בדיוק להפך, שבזה אתה מזלזל בשבת.

לא, פה התכוונו דרכם של העשירים שבזמנם

היה שהם הולכים עם בגדים יותר ערוכים מאשר המון העם.

לכן, אומרים לבן אדם, מי יש לך בגד, תדאג

שלפחות לכבוד שבת שיראה כמו בגד של עשירים, יותר ארוך.

מובן?

אבל בדרך שאתה אמרת זה רק יותר בעיה, גורם יותר בעיה.

משום שאדם שהוא זרוק,

הולך ככה.

אדם שהוא מסודר, מכניס את החולטה למכנסיים, ככה אני חושב, לא?

אז אין לי דרך אחרת להכניס את החולטה הזאת, שבתים. אין לך דרך, אז זה לך דרך, אז תלבש חליפה על הבגדים.

אז זה פה ייראה יותר כמות שבת.

אתה צריך לדעת שבסך הכל אתה, כמו שכשאתה הולך להיראות לפני אדם חשוב,

אז איך אתה תלך?

החולצה מלוכלכת?

החולצה מקומטת?

בלי בגד עליון?

אתה תבוא, חליפה, עניבה,

תראה איזשהו...

בסדר. אתה אוכל אין לך בגד אחר... שזה, אז תשתדל להכין בגד נוסף.

גם אני עושה את זה. תשתדל, אמרתי, אם קרה אורלס, אז מה זאת אומרת? קרה, קרה, אבל... אז אתה צריך ללכת לביא. מה, אני אקח פיג'אמה? ודאי שלא.

זה מה יש.

אבל ברור שאפשר, בן אדם שהוא חכם,

יודע מראש לסדר שגם אם היא קלה חלילה למצב...

כן.

מה עדיף, מה עדיף בגד מכובד לא של שבת או בגד של שבת,

נגיד, עשה חישה באב?

והיו לוקחים כמה גדלים, יש את הגדלים שלא חיפשו אותם.

אז יש בגד שכבר נפשו אותו, אבל הוא לא מכובש.

תביאו אותו בשבת שעברה.

נו.

בגד לא מכובש, שלפשו אותו בשבת שעברה. השאלה אחת, איפה בעיניך נראה כבוד שבת יותר?

זה הכול.

אני לא יכול לבוא ולהגיד לך בבירור

על זה או על זה, כי זה צריך לראות מול העיניים.

אתה מבין?

המודד הוא בדרך כלל צריך להיות,

כשאתה תלך לפני אדם חשוב,

איך,

את מה אתה תיקח שם?

תבין, את מה אתה תעדיף להחליף?

האם יזוהו את זה?

הלאה, מה התקיף לה הרב ספרה,

ועמיתך זה כרמות רוחה?

שאיר רב ספרה,

למה תומר ישלשל בבגדיו, כלומר יוריד את שולי בגדיו כלפי מטה?

הרי אז רבה, זה נראה כגסות הרוח, כדרך גאווה.

עונה הגמרא כמא דכל יום הלא כעביד, ואיידנאו דכעביד,

לא מתחזק רמות רוחה.

מאחר ובכל יום הוא לא עושה את זה, רק היום הוא עושה את זה,

אז זה לא ניכר שהוא בא להתגאות.

אין פה עניין של גסות הרוח, אלא זה ניכר שעושה כן לכבוד שבת.

והוא ראוי לזה, כי הוא אדם בעל בעמיו, אז זה בסדר, אין בעיה.

כי הוא באמת ראוי למעמד הזה.

כל העניין של גאווה וגסות הרוח זה אדם שאין לו את ה...

הוא לא ראוי לקחת בגד כזה.

זאת אומרת, אני מדבר של רבנים כזה.

כן, ואתה לא ראוי להיקרר ראוי,

ואתה גם לא במעמד הזה, אז באמת זה בעיה.

אבל אם למשל, אבל אם למשל,

אבל אם למשל אתה ראוי לזה,

אז ודאי שזה בסדר.

אין בעיה.

לכבוד שבת זה גוף הכתוב פה.

שמאחר שהוא עושה את זה לכבוד שבת, אז זה בסדר גמור.

הלאה.

הגמרא עכשיו תביא לנו את מקור הדין,

מנין יודעים עלינו שאנחנו לכבד את השבת בבגד מיוחד.

הפסוק אומר, וכיבתו מעשות דרכיך.

הפסוק בפרק בישעיה נח,

נאמר וקראת לשבת עונג לקדוש השם מכובד.

להמשך הפסוק, וכיבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.

אומרים חכמים, מה זה וכיבדתו?

שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חור.

צריך אתה שיהיה לך מלבוש מיוחד לכבוד שבת.

מי אמר שהכיבוד הוא בבגדים?

דאחיה דרבי יוחנן,

קרא למנה

מכבדותי.

מכבדותי, לא? מכבדותי.

כלומר,

הוא היה מכנה את בגדיו.

הם הם מכבדים אותי, שהבגדים מכבדים את בעליהם.

מעשות דרכיך.

חז״ל מוסיפים להביא דרשה על המשך הפסוק.

שלא יהיה הילוכה של שבת כהילוכה של חול.

הגמרא תבאר

במה זה מתבטא שאסור שייראה כאילו הילוכה שווה ליום חול.

אלא הילוך שהוא שבת הוא הילוך שונה משל חול.

אנחנו נראה את זה.

הלאה?

ממיצוא חופצך, אם זה לצורך מצווה, אז זה בסדר.

ממיצוא חופצך,

חפצך אסורים,

נו, נו.

ממיצוא חופצך, חפצך אסורים,

חפצי שמיים מותרים.

גם זה דורשים חז״ל,

שאתה צריך לדעת שלא לעשות את חפצך.

חפציך אסורים.

אסור לאדם ללכת בשדה שלו בשבת כדי לבדוק מה היא צריכה,

מה חסר.

חפצי שמיים, אם זה דברים שהם לצורך שמיים,

כלומר צורך מצווה,

מותר.

כבו למשל,

לדעת ולהחליט.

כמה צדקה ייתן לאדם בשבת?

או לשדך

אדם שצריך שידוך,

לדאוג לו לעשיית שידוך, זה נקרא חמצי מצווה.

אז אם זה חמצך,

זאת אומרת, אם זה חמצך זאת אומרת השידוך, זה לגבי לא. לא, לא, זה גם מותר, אין שום בעיה.

זה לא נקרא חמצך, זה נקרא חמצי שמיים, כי אתה משתדל למצווה.

ודבר דבר

שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול.

אל תדבר בשבת את כל הביזנס שלך.

כל החשבונות

שקשורים לחיי המסחר שלך,

צריך להיזהר, זה דיבור של חול.

בשבת אסור,

דיבור אסור, הרהור מותר, גם אם אסרו דיבור,

אבל את ההרהור בדברים של חולין מותר.

אבל יש ראוי להחליף בו, זה גם ברור.

ברור.

אין ספק בזה.

בי סלמה כולהו לחיי.

אומרת הגמרא, כל הדרשות שדרשנו מהפסוק מובנות.

אלא שלא יהיה הילוכה של שבת כי הילוכה של חול,

מה היא?

מה זה, איך יכול אתה להגדיר הילוך של שבת

ויש הילוך של חול? מה זה הילוך של חול? מה זה הילוך של שבת?

למה לחיי? לחיי, כלומר, הן מובנות אותן דרשות.

לחיי, אפילו. לחיי.

לחיי? כן.

לחיי זה לחיים, כלומר, בסדר, מקבל, מקובל.

אבל מה אם הדרשה של הילוך בשבת והילוך בחול, הוא שונה.

מה זה מתבטא?

כי הדא אמר רב הונא אמר רב אמר אלה.

אמר רבי אבא אמר רב הונא

היה מעליך בשבת ופגע באמת המים.

אם בדרך הוא נפגש בתעלה של מים.

אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם, שתי עקר שנייה, כלומר, המרחק

שהוא צריך לפסוע, המרחק של אמת המים היא קטנה,

והוא יכול ששתי רגליו יהיו מונחות על הקרקע, אחת בעבר זה ואחת בעבר זה,

זה יהיה מותר לו לעבור את אותו רוחב של אמת המים.

אבל אם לאו אסור, אבל אם הוא צריך לקפוץ,

זה אסור.

מה, תקיף להרבה החל להעביד?

אם ככה, אז מה הוא יעשה?

אם אסור לקפוץ

מעל תעלה רחבה,

אז איך הוא יעשה?

איך הוא ימשיך את הדרך? מה, אתה רוצה שייתקע פה?

לא, אין דרך. לייקיף, אם תבוא ותגיד שיקיף,

יחפש איזושהי פינה ששם יוכל לעבור, כמאפ יש בהילוכה, אז יוצא שהוא מרבה בהילוך.

סתם זה גורם לו צער בשבת,

לעבר. ואם תבוא ותגיד לי שיעבור את התעלה בתוך המים בהילוך רגיל,

זמי דמית וסלמניה מאיה?

פעמים שהבגדים יהיו בתוך המים וירטבו, ואל תלווי סחיטה.

אלא בהעקבה זה לא אפשר, שפיר דמיה.

אלא התשובה היא, בנידון הזה באמת,

אם לא יהיה אפשר אחרת, רק בקפיצה,

שפיר דמיה. מותר לו לדלג ולעבור.

אלא, אז מה זה הילוך האסור בשבת, אם כן? אם זה לא מדבר לגבי תעלה, אז מה זה כן?

כי דברי מני רבי עם רבי שמואל ורבי יוסי.

ההילוך האסור זה כמו ששאל אותו רבי את רבי שמואל ורבי יוסי,

מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת?

מה הדין? האם מותר לו לפסוע פסיעה רחלה של יותר מאמה,

או שהוא עובר בזה משום וכיבתו מעשו את דרכיך? הוא עובר, מה זה? זה פסיעה גסה. אמר לה, וכי בחול מיותרה.

אומר לו רבי שמואל ורבי יוסי לרבי,

למה אתה מסתפק לגבי שבת?

וכי ביום חול זה כן מותר.

כשאני אומר, פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של האדם.

מה עם החמש מאות?

הבנתם?

מה זה אחד מחמש?

תמיד ממה שנותר, אחד מחמש מאות מהנותר.

נאמר, מבחינת השיעור של ראיית האדם,

נאמר שיש לו שמונה אחוז, מאה אחוז של ראייה, כן?

עכשיו, על ידי שהוא פסע פסיעה ראשונה, פסיעה גסה,

נצל אחד מחמש מאות.

איך זה קורה? מה זה? יוצא שחמישית האחוז הפסיד פה.

אתה מבין?

חמישית אחוז מהראייה הפסיד.

בפעם בפסיעה השנייה הוא מפסיד חמישית אחוז מהנותר,

ממה שנשאר.

וכן הלאה ואלה, כל פסיעה גסה נוספת,

זה מפסיד, גורם לו להפסיד

חמישית אחוז מהנותר.

מה?

איך זה קשור לראייה?

זה מעניין אם בן אדם מרגיש ירידה בראייה?

כנראה שהוא לא מרגיש בהתחלה, אבל עם הזמן זה מתבטא אצלו.

כן.

לא מבינים איך זה פועל.

יש בטוח במקובלים?

כמו שהם אמרו, בשתוליות יש

בשתוליות אסור לדרוך אדם.

יש רוח רע בשלוליות. יין של קידוש מחזיר את הילדות שלו. הנה, הנה הגמרא פה.

אתה מסתכל על הקידוש, מסתכל על הראש הזה.

אומרת הגמרא, ומה דר בקידוש הדוושים שאת אותו מאור עיניים שניטל ממנו

כתוצאה מהפסיעות הגסות שהוא הולך,

יכול להחזיר את זה בקידוש שליל שבת.

כלומר, אם ישתם מיין הקידוש,

יש כאלה מפרשים

שהוא ייתן מהיין על גבי עיניו.

יש את היין של ההבדלה שעובדים,

ששמים מהיין או נגים בעין. יש מי שמבאר, לא הכוונה יין, הכוונה שעל ידי מנוחת השבת יחזור לו מאור עיניו.

ויש מי שאומר שהרפואה היא על ידי שיסתכל בנרות בשעה שהוא אומר ויכולו.

כי פעמיים נר זה יוצא 500. נר זה 250 כפול 2 זה 500. כנגד 1 מ-500 מאור עיניו.

טוב, בכל אופן, שיטה כזו, שיטה כזו.

צריך אבל להשתדל שלא לעשות זאת אם לא שהוא צריך לזה.

אם הוא הולך, שילך, אבל שילך בצורה סבירה ונורמלית.

אז לא נמצא בזה כזאת. לא, לא, לא, לא, סבירה.

אמרתי לך,

אם זה מעבר למה שרגיל אצל בן אדם. בן אדם רגיל,

המרחק של בין פשיעה לפשיעה

זה אולי 25 סנטים או 30 סנטים.

אה?

לא יודע אם זה חצי, לא חושב חצי מטר.

הוא הולך, הוא כל פעם צריך ללכת בצעדים להסתכל כמה הוא עושה. לא, נורמלי, הסתדלתי.

אם אתה הולך, מה יש לך את זה? עכשיו תתחיל עכשיו לקחת איתי כלי מדידה.

להצמיד לסלול כמה כמה. אבל אם הוא הולך טיפה מהר, תפנה את זה בער.

אם הוא היה טיפה מהר, תפנה את זה בער.

ללכת מהר אל בעיה שהשאלה היא פשיעה גסה, זו לא הבעיה של ה...

ללכת מהר.

אתה לא

מזוז 30 שניות. לא, יש כאלה הולכים עם העגליים,

הם מעבירים אותם, מעבירים אותם,

לקחת כאילו למהר למהר, אז הם הולכים ללכת, כאילו בצעדים, אתה יודע, גדולים.

כשאמרו לך, תסתכל על היין, תנוח.

לא, זה כאילו בשבת.

אבל אם עשית, יש לך אופציה יותר.

תגידו, תסתכלו לעיניים, תסתכלו לעיניים, תסתכלו.

כתב רבנו חיים ויטל, פעם אחת

הראה לי ביום שבת כאב גדול בעיניים,

ונמשך הכאב זה קרוב לשני חודשים.

שאלתי למורי ורבי,

מה היה סיבת הכאב ההוא?

ואמר לי שתי סיבות.

האחת היא שאני פושע פשיעה גסה במהלכי בימי החול.

ונודע כי פשיעה גסה

נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם,

ואינה חוזרת אלא בקידוש ליל שבת.

ולפי שבאותו ליל שבת לא התכוונתי באותו הקידוש,

לכן בא לי הכאב הזה.

מדבריו משמע שמאור עיניים

החוזר על ידי הקידוש

הנעשה בליל שבת אינו אלא מאור עיניו שאיבד מחמש

מחמת פשיעה גסה שפסח באותו שבוע מלבד.

אך אם בשבוע שפסח פשיעה גסה לא עשה את מעשה הרפואה בקידוש מלשבת,

לא יועיל הקידוש שלאחר אותה שבת.

כלומר,

השבת הקרובה מתקנת את מה שעשית את השבוע הקודם,

אבל השבת אחר כך לא תוהג לתקן את זה.

מובן?

תמיד זה השבת הקרובה לאותו שבוע שבו הלכת פשיעה גסה.

זאת אומרת, גם את השבת הוא מתקן.

זאת אומרת, זה צריך לתת בלילה בנאות,

להסתכל בנאות, לקחת את היין וכל השיטות,

וכך גם להסתכל בנאות, לקחת את היין, לקחו ככה בעיניים.

להסתכל, אין שום בעיה להסתכל.

אבל,

לפי איך שאני רואה פה, שיפרשו שהכוונה שישתה.

יש אומנם פירושים אחרים.

מה?

הוא לא מביאים פה את הסיבה השנייה.

מביא פה רק את הסיבה שקשורה לענייננו אנו.

ונראה לי ששמעתי פעם שהוא אמר לא.

כשהוא יסתכל עליו בשעה שהוא, שוב, שהכוהנים,

או שלוש השנים, הכוהנים עושים את הפייק,

בשעה שהוא תורק לי עצמם מי שמדבר את זה, נכון?

יכול להיות.

נראה את רשי,

טוב, בואו נראה את רשי.

כן, אתם איתי?

חבל לי על הזמן. מקפלים את הכלים,

בגדים, אני קורא ברשי על המשנה,

בגדים כשפושטן מקפלים.

כשמתרככים בכיבוסם ומתקמטים כשאינן מקופלים.

אפילו ד' וא' פעמים כדי לחזור לנובשן בו ביום.

מיום הכיפורים לשבת,

כגון למחל יום הכיפורים להיות בערב שבת,

כלומר ביום שישי.

קרבין ביום הכיפורים שחל להיות במוצאי שבת.

בשני בני אדם, כשמקפלין אותם,

מפשטין כבתיהן ונראין כמתקנין.

ישנים קיפולן מתקנן יותר מן החדשים,

שהחדשים קשים מעליהן,

ואין ממהרין לקמוט.

צבועין קיפולן מתקנן.

יש לו אחרים להחליף היום? לא.

כלי לבן שלהם רבות על הכד.

וכל שכן צבועין.

יש לו להחליף, החליף.

ומי שיש לו בגדים לבד מאותן שלבש בחול,

יחליף הם בשבת.

ישלשל בבגדיו כלפי מטה, שיראו ארוכים,

והוא מידת עשירים היושבים בביתם,

ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארק בשביל מלאכה,

וכבוד שבתו

מכבדותי שמכבדין בעליהן,

שלא יהיה הילוכה

לקמן מפרש לו.

למצוא חפצך, כי יעיד עברן בעירובין,

לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת,

תדע מה יצריך אחר השבת.

חפצי שמאי מותרים,

כגון פוסקים צדקה,

או שיתחילה לתינוקות להארס.

שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול,

כגון מקח וממכר וחשבונות.

הרהור מותר לערער בליבו, כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו.

אם יכול להניח רגלו ראשונה שנעקר, עקר מצד זה, להניח לצדה,

קודם שתעקר שנייה,

שאין רחבה יותר מכדי פסיעה, ורגלו אחת לצד זה ושנייה לצדה, מותר.

מותר אף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה.

אסור לקפוץ

לייקף למקום שהאמה כלאי שם לארבע ארץ, ישים רגלו במים.

זימנה דמית וסלמנה ישורו במים.

שפרדמא לדלג, מהו לפסוע פסיעה גסה?

מי עבר משום מעשות דרכיך?

פסיעה גסה יותר מאמה,

פסיעה בינונית אמה.

אמה זה חצי מטר.

אמה זה שלושים סנטים.

אמה זה, כן, אתה צודק, שישים.

אמה, אמה.

אמה זה חמישים, שישים, כן.

אבל המציאות היא לא כזו.

תלך, תלך עכשיו.

חצי מטר על איזה. בבקשה, תבדוק.

אני לא יודע איך אתה מודד.

תבדוק בעצמך.

כמה אתה, כשאתה, כשאני אומר, כשאני אומר אתה פוסע,

אתה צריך לדעת כמה אתה התקדמת, בכמה התקדמת.

נו, כמה?

חצי מטר.

כמה התקדמת?

ל-90 קנטימטר.

יופי, נו.

כמה זה?

80 סנטים. מה אמרתם? כמה זה? 80 סנטים.

לא, אתה הגזמת.

אתה הגזמת.

50, הכי הרבה.

לא.

אז הריצוף זה 80 סנטים. זה 90 סנטים גדול.

הליכה זה חצי מטר פה.

חצי מטר.

כמה עומד חצי מטר?

כמה עומד זה יש פה?

80-90 סנטים או שכזה? 87 סנטים.

זה גדול, כן? זה חצי מטר. טוב, אתה יודע מה, בסדר.

תביא בהזדמנות בעזרת השם.

זה כולל רגע, זה כולל זה או כולל זה?

לא, כולל רק את זה, את מה שהתקדמת, נו. זה רווח, אבל אני מתקדם גם איש גם את ה...

אני סופר מפה עד פה, מפה עד פה. זה חצי מטר. לא, לא, אני מסכים שתפזור,

תוסיף גם את מידת הרגל עצמה.

מה זה 60? אבל רק הרגל הימנית. זה 30 סנטים. אין דבר כזה.

זה לא יכול להיות דבר כזה. לא, זה חום רע, רב. אם אני מוסיף, אני אצא מפה עד מפה. יותר מ-30 סנטים.

אני כאילו... טוב, הלאה, הלאה. נו, אני, קשה לי לקבל את זה.

צריך לראות את זה בחוש.

לבדוק את זה, זאת אומרת.

קידוש הדבשים ש...

קידוש הדבשים שהיה שותה מיין של קידוש

בלילי שבתות.

נו, נו, חבל על הזמן.

כן, אם הגמרא אומר חצי מטר, ארבעים ושמונה סנטים. זה הגיוני מאוד. זה הגיוני ביותר. איפה אתה רואה את זה? אמרת, אמה, לא?

אמרת, פסיעה גסה זה אמה. בינוניות אמה. זה אמרתי, הסכמתי כבר קודם, קראתי.

שאלה היא... פסיעה גסה זה אמה?

הוא מביא פה ש... לא, אמרתי אותו. פסיעה גסה זה אמה.

רוצים למדוד את זה ככה. יותר מאמה. הוא אומר, פסיעה גסה זה יותר מאמה.

פסיעה בינונית זה אמה. אז זהו, אז חצי אמה.

אמה זה חצי יותר, אבל זהו.

חצי מטר זה בסדר, מעבר לזה זה פסיעה גדולה, זה כל סנטים, זה נשאר פסיעה גדולה. אז אמרתי, אני חוזר ואומר,

צריך לבדוק את זה,

האם זה גם אנו באמת המרחק של ההליכה

הוא מרחק של אמה בכל פעם או פעם.

רונן, סיימת?

רונן?