מסכת שבת דף קיב' עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אלא שפונה כלפי חוץ.

אז אביי שואל את רבי יוסף,

האם

מותר לי לקחת את הסנדל הזה,

ובאיזה דרך?

אז רבי יוסף אומר לו,

תניח אותו כאן.

אין לך רשות לטלטל אותו כי הוא מוקצה.

הוא לא ראוי לשימוש.

משום

שנפסקה הטבעת החיצונה שלו, כמו שהסברנו,

גם אם יבוא אדם ויתקן,

זה מכוער ללכת בצורה שכזו,

לא משתמשים בסנדל שכזה.

לסנדל שבזמנם היו שתי טבעות משני הצדדים של הסנדל,

ובשתי הטבעות היום מחברים רצועה.

רצועה שאחת קושרים,

בטבעת אחת, הצד אחד של הרצועה קושרים בטבעת אחת,

וצד אחר של הרצועה קושרים בטבעת האחרת.

אם כן, ישנה טבעת חיצונה וטבעת פנימית.

הפנימית תמיד זו הטבעת שבין שתי הרגליים, זה נקרא טבעת פנימית.

ואילו האחרת,

שלא בין שתי הרגליים, היא הטבעת החיצונה.

אז כשנפסקה הטבעת,

הרצועה שממנה מורכב הטבעת נפסקה,

אי אפשר יהיה

לתקן את זה בשבת,

ואפילו אם

ילכו ויתקנו,

אבל עדיין זה יהיה מכוער ללכת בצורה שכזו.

שאל אותו רבי את רבי יוסף,

למה אתה אוסר עליי לקחת את הסנדל?

הרי מצאנו שהיה מעשה כזה ברבי ירמיה.

רבי אבא הוא התיר לרבי ירמיה לנעול

סנדל שנפסקה הרצועה שבו,

על ידי שיכרוך גמי

על הסנדל ורגלו ביחד.

אז רבי יוסף עונה לו,

שם זה נפסק במקום שאינו נשמר.

הסנדל נפסק בכרמלית,

כרמלית זה מקום שאינו נשמר.

יכולים

לגנוב את הסנדל אם זה יישאר שם,

אבל כאן זה בחצר.

אצל הבאי הסיפור היה בחצר,

ושייך היה שישמר שם באותו מקום.

לכן

אין אפשרות

להתיר לקחת את הסנדל הזה.

הבאי מוסיף ומקשה לרבי יוסף,

אבל למה אתה אומר שהוא מוקצה?

בגלל שלדעתך זה לא ראוי לשימוש.

ולמה זה לא ראוי לשימוש?

בגלל שהטבעת החיצונה נפסקה,

וזה מגונה ללכת,

גם אם יתקנו זה מגונה ללכת כך.

אבל הרי אפשר, בסנדל אפשר הרי להפוך.

שלקחת את הסנדל הימין,

לשים אותו ברגל שמאל,

ואז מקום הרצועה,

מקום הטבעת, יהיה פנימי ולא חיצוני.

אם כי שייך עדיין להשתמש בצורה שכזו גם כן.

אז למה אתה מגדיר את זה כמוקצה?

אז רבי יוסף עונה לאביי,

מתוך דברי רבי יוחנן אנחנו מבינים

שהסברה שאמרת כאן היא אינה נכונה.

לא נוכל לבוא ולומר, מכיוון שהוא יכול להפוך את הסנדל,

להשתמש בו במקום ברגל ימין, ברגל שמאל,

שיהפוך, ימשיך להיות שם כלי עליו. לא.

מאחר וזה מיועד לרגל ימין,

ובמצב שזה ברגל ימין,

הרי הטבעת שם היא חיצונה,

וזה מכוער ללכת כך. לא משתמשים בסנדל שכזה כאשר רגל החיצונה, הטבעת החיצונה נפסקה.

לכן

זה מוקצה ואין לטלטל.

זה מה שלמדנו השיעור האחרון בעניין הזה.

באה הגמרא ומבארת איפה מצאנו

שההלכה בעניין הזה,

שלא אומרים עצם הדבר שאתה יכול להפוך את זה מימין לשמאל,

זה יהפוך להיות, זה ימשיך להיות שם כלי עליו. לא.

מאיפה אנו מוצאים את הדבר הזה?

אז בואו נראה את זה היום.

אומרת הגמרא, מהי?

מהי מחלוקת רבי יהודה והחכמים?

ורבי יוחנן פירש את שיטתו של רבי יהודה,

שסובר שסנדל שנפסקה הטבעת החיצונה שלו,

הוא כבר לא כלי.

לא נאמר שמאחר שהוא יכול להפוך אותו לרגל שמאל,

אז הוא ימשיך להיות כלי.

לא.

איך אנו מוצאים זאת? נתניה.

ישנה ברייתא.

הברייתא הזו מדברת בענייני טומאת כלי.

סנדל שנפסקו שתי אוזניו

או שתי טרסיותיו.

אני בקי״ב עמוד א',

13 שורות מסוף העמוד.

סנדל שנפסקו שתי אוזניו

או שתי טרסיותיו

או שנטל כל הקו שלו טהור.

אחת מאוזניו

או אחת מטרסיותיו או שנטל רוב הקו שלו טמא.

מבאר את הדברים.

סנדל

שהוא טמא

מה יהיה, הדין אם סנדל קיבל טומאה.

כמו כל כלי שמקבל טומאה, גם זה,

יש שלושים כלים אם הוא מקבל טומאה.

ונפסקו שתי אוזניו.

כלומר, ישנן שתי רצועות של אור

שהן

פונות כלפי גב הרגל.

והוא אוחז בהן, כשהוא נועל את הסנדל,

הוא אוחז באותן אוזניים.

נפסקו שתי אוזניו, נחתכו שתי האוזניים הללו.

או שתי טרסיותיו.

טרסיותיו זה הכוונה הטבעות,

ששם קבועות

הרצועות שבהן קושרים

את הסנדל לרגל.

כמו שאמרנו,

יש

בשני הצדדים של הסנדל טבעות כאלה,

שבהן קושרים רצועה

מאחת לאחת, והם מהדקים את זה על הרגל.

אז אם שתי טרסיותיו, שתי הטבעות,

נפסקו,

או שניטל כל הקו שלו,

כל החלק הזה שתחת קו הרגל ניטל,

נקרע.

במצב הזה, טהור.

למה?

כי מאחר ולא יתקנו אותו יותר,

אם כלי

שהיה ראוי לשימוש,

קיבל טומאה,

ולאחר מכן

כבר לא ראוי לשימוש,

כי הוא התקלקל.

זה מבטל את הטומאה ממנו.

זה כמו כל כלי שנשבר,

שפורחת הטומאה ממנו.

זה כתוב לנו בדעה הראשונה,

שהיא סוברת שדווקא אם נפסקו שתי אוזניו,

או שתי טרסיותיו, או שניטל כל הקו שלו.

אבל מה יהיה הדין אם רק אחת מאוזניו,

או אחת

מטרסיותיו,

או שניטל רוב הקו שלו.

לא הכל,

אלא הרוב של הכף.

כן? אותו חלק שנמצא מתחת כף הרגל נקרא הכף.

רק רוב הכף, לא כולם.

אז הוא עדיין נשאר טמא.

ולמה, מה ההבדל בין זה לבין זה?

במקום שניטלו שתי אוזניו,

או שתי טרסיותיו,

או שניטל כל הקו שלו, כלומר, נקרע כל הקו,

אין הדרך לתקן.

אז מאחר ואין הדרך לתקן,

אין לו שם כלי יותר.

אין לו שם כלי,

אין לו דין טומאה.

אבל מה יהיה הדין

אם זה רק אחת מאוזניו?

מה זה אחת מאוזניו? כמו שאמרנו, שתי רצועות של עור,

שנמצאות

בצידי המנעל, בסמוך,

לעכב,

ששם הוא אוחז

את הסדל כשהוא בא לנעול,

או אחת מתרסיותיו, שזה אחת הטבעות

שבהן קובעים את הרצועות,

או שניטל רוב הקו שלו, נקרע רוב, אבל לא הכל,

המצב הזה עדיין הדרך לתקן אותו.

אז לא יתבטל שם כלי ממנו, ועדיין נשארה טומאת הטומאה.

על הכלי, על הסנדל

זה אגב היסוד בכל טומאת כלי.

כלי שהתבטל מלהיות כלי,

אז הוא נטהר בטומאתו.

אבל כלי שעדיין יש לו שימוש,

גם אם זה על ידי תיקון,

אז הוא

יש לו עדיין שם כלי ועדיין טומאתו עליו.

זה הכל, צוברים חכמים.

אבל רבי יהודה אומר אחרת. מה רבי יהודה אומר? בואו נראה. רבי יהודה אומר,

נפסקה פנימית טמא,

החיצונה הטהור.

רבי יהודה אומר,

מה שמצאנו

בדין הזה של הטבעת,

שאם נפסקה

אחת מטבעותיו

עדיין טמא,

זה לא בכל מצב, תלוי איזה טבעת.

אם הטבעת הפנימית נפסקה, היינו,

הטבעת הזו שקרובה להיות, שהיא בין שתי הרגליים,

אז אכן עדיין יהיה טומאה.

כמשל, דרך לתקן.

כן?

אבל אם הטבעת החיצונה שלו נפסקה,

אז יהיה טהור.

למה אם נפסקה הטבעת החיצונה טהור?

משום שזה מכוער ללכת,

גם אם מתקנים זה מכוער ללכת כך.

אלא מה?

יכולנו לבוא ולומר,

אבל הוא יכול להפוך את הסנדל של רגל ימין

לרגל שמאל.

ואז נמצא שהטבעת שהייתה קודם חיצונה כשהיא ברגל ימין,

תהפוך להיות טבעת פנימית כשהיא ברגל שמאל.

אני לא יודע איפה הוא נפסקה על זה, זה יותר חוצה על זה. רבי יהודה אומר,

מאחר, לא, שם לא מבחינים, אגב,

לא היו מבחינים.

בסנדלים שבזמנם

לא היו מבחינים הבדל בין ימין לבין שמאל.

אבל יש פה את העצם זה שהוא ייחד את זה,

ייעד את זה לרגל ימין,

זה מספיק כדי לומר שאם נפסקה הטבעת החיצונה של רגל ימין,

זה מספיק כדי לתת לזה טהרה מטומאה.

כך סובר רבי יהודה.

בא ואומר רבי יוחנן, ואמר עולה,

ויתמא רבא ברברה חנה,

אמר רבי יוחנן,

כמחלוקת לעניין טומאה, כך מחלוקת לעניין שבת.

את אותה מחלוקת שפה אתה מוצא לגבי טומאה,

שלדעת חכמים, אם נפסק אחת מטבעותיו,

לא משנה איזה טבעת,

אינו כלי.

סליחה, זה עדיין כלי, לפי חכמים.

ולדעת רבי יהודה,

תלוי איזה טבעת, טבעת החיצונה,

אז אין לזה שם כלי, אבל טבעת פנימית,

יש לזה שם כלי עדיין, כן?

כן, לא, אבל זה קצת יותר בסמזל.

אז אני מסביר שזה משטח של עור

מתחת לרגל,

יש בשתי הצדדים של אותו משטח

כעין נקב.

תשמע טוב, נקב

שבהם קושרים איזושהי טבעת.

אתה שומע? טבעת.

גם בצד השני.

לוקחים היו רצועה,

קושרים את הרצועה הזו

מטבעת אחת לטבעת האחרת.

יכול להיות שהוא היה משאיר קשר אחד

בטבעת מסוימת,

כשהוא היה בא להדק את זה על רגלו,

אז היה קושר את זה קשר טוב

יותר וחזק

על כשהוא בקשר השני.

אני יכול לצייר לך, הנה, למשל זה המשטח.

פה בצד הזה היה נקב,

עשו נקב בעור ועשו טבעת.

ושוב, גם פה נקב, עשו טבעת.

אחר כך העבירו רצועה מהטבעת הזו לטבעת הזו.

זה נקרא חיצונה?

והחיצונה, תלוי מה זה. בימין

זה החיצונה.

ככה זה הולך. זה הימין וזה השמאל, בסדר?

זה החיצונה, ופה זה החיצונה.

זה בשמאל.

הרגל שמאל זה החיצונה.

הפנימית זה שבין שני הרגליים, זה נקרא פנימית.

מה קשור לטומאת?

אז למדנו במשנה, בברייתא, בעניין טומאת כלים,

שהדין הוא שאם כלי

נפסק מאפשרות שימוש, כלומר,

גם אם כלי שהיה טמא, סנדל שהיה טמא,

וכבר הוא התבטל מלהיות כלי כי הוא לא ראוי לשימוש,

אז במצב הזה הוא נטער בטומאתו.

עכשיו, מה מגדיר את הסנדל כאינו ראוי לשימוש?

אז הזכירו בתוך הדברים מה יהיה הדין אם נפסקו שתי טמאותיו.

הטבעות שבהן קושרים את הרצועה

על גבי הרגל.

עכשיו,

לפי החכמים,

רק אם נפסקו שתי טמאותיו, אין לזה שם כלי,

וזה ניתר בטומאת.

אבל אם נפסק טבעת אחת בלבד,

לעולם עדיין הכלי נקרא כלי, והטומאת נשארת עליו.

מובן?

לפי דעת חכמים, אם נפסקה רק טבעת אחת,

עדיין יש לסנדל שם כלי,

וטומאתו עדיין עליו. הוא לא ניתר בטומאה עדיין.

איזה טבעת נפסקה? לפי החכמים זה לא משנה.

גם אם נפסקה טבעת חיצונה,

לא כל שכן פנימית,

מאחר וזה רק טבעת אחת,

עדיין יש לזה שם כלי.

כי אם מתקנים גם במצב הזה,

מאחר ומתקנים את הסנדל כשנפסק אחת מטבעותיו,

אז עדיין יש לו שם כלי.

ואם יש לו שם כלי,

אז לא ניתר בטומאתו.

לדעת רבי יהודה, לא.

תלוי איזה טבעת נפסקה.

אם נפסקה הטבעת הפנימית,

אז

עדיין יש לו טומאה.

אבל אם נפסקה הטבעת החיצונה,

כבר לא הולכים עם זה.

למה?

כי מכוער

לעשות תיקול בטבעת החיצונה.

מה זה קשור לכלי?

ולכן...

לא.

חשוב לנו לדעת איך בני אדם משתמשים.

בשביל להגדיר את זה ככלי, זה הכל מכוח שימושו של האדם.

אבל דבר כזה שהוא כבר לא משמש את האדם,

אז זה לא הגדרה של כלי.

כל החשיבות של כלי נמדדת במה שזה משמש את האדם.

אבל שתיהן זה אותן טבעות.

אבל זה ההבדל. אין פה טבעת, שבמקום,

אני אומר, כן, יש פה.

יש פה. לפי רבי יהודה יש ככה.

מאחר ולמעשה, אם היה מקולקל,

אם יתקלקל טבעת החיצונה,

זה כבר דרך בני אדם שלא ללכת כך.

כן?

למה?

אומר רבי יהודה,

כי גם אם אמנם שייך לעשות תיקון, אבל התיקון הזה, זה לא יהיה תיקון עד הסוף, זה מכוער הדבר.

אז ממילא זה לא נקרא תיקון.

זה לא יחשיב את זה עדיין כלי, אלא זה לא כלי.

ולכן, תדע, הסנדל בטומאתו.

לאחר שאני יודע את ההגדרה הזו לגבי טומאת כלים,

שאם נפסק אחת מטבעותיו,

אז לפי חכמים,

לעולם

זה עדיין כלי.

ולפי רבי יהודה, אם נפסק טבעת החיצונה, זה לא כלי.

אותה מחלוקת תהיה קיימת גם לעניין שבת, אומר רבי יוחנן.

תדבר עם אותם סנדלים, כן. שמה יהיה הדין אם כלי נפסק משימוש בדרך הזו של נפסקה טבעת החיצונה?

האם זה יתבטל מלהיות כלי וממילא זה מוקצה?

כי זה לא כלי, אסור לטלטל דבר שהוא לא כלי.

או שנאמר לא, יש על זה שעדיין שם כלי.

טומאה? כבר סיימנו טומאה.

אבל מה שכמו שמצאנו לגבי טומאה,

שלפי החכמים,

אם נפסק אחד מטבעותיו, הוא עדיין כלי.

ואפילו אם נפסקה טבעת החיצונה, לפי דעת חכמים, זה עדיין כלי.

אז הוא הדין של גבי שבת,

אם יפסק בסנדל אחת מטבעותיו, גם אם זה טבעת החיצונה,

עדיין שם כלי עליו.

ולכן יהיה עדיין מותר לטלטל אותו.

אבל לדעת רבי יהודה... אז הוא צריך להיות מוקצה אם אחד מהטבעות כבר... לפי מי?

לפי רבי יהודה. בדיוק. אתה כבר מתחילים קדימה, עוד לא הספקתי לומר להם.

אבל לפי רבי יהודה,

שכשנפסקה טבעת החיצונה אין לזה שם כלי,

ולכן אין טומאה,

אז הוא הדין שגם לגבי שבת זה יהיה בוקצה, כי אין לזה הגדלה של כלי.

זה הקשר של שבת וטומאה.

מובן?

אם מבעוד יום היה קלעי בשבת הוא נהפך ליהיה לטומאה. כן. זה לא רק אחרי ההתחלה.

מה אחרי ההתחלה? שברגע שנכנסתי לשבת עם קלעי שהוא שייך להתמודש איתו... לא. מה פתאום? מה, בשבת אם הוא יפסק בסנדלו והמלכה, אני כבר... ודאי, ודאי וודאי.

ולמעשה יש, אין לזה עכשיו שימוש,

אז זה כבר אין לך, אין לך יותר להשתמש בו.

כמו שאם כלי נשבר,

הכלי הזה היה ראוי לשימוש עד זמן מסוים בשבת, לאחר מכן נשבר.

אסור לך לטלטל את זה, אם לא במקום שיש סכנה.

במקום שאין סכנה, למשל, אין לך יותר לטלטל את זה. למשל שברי זכוכית,

שברי זכוכית

שנשברו וזה במקום שאין בו סכנה,

אסור לך לטלטל את זה.

מובן?

אז נראה לי אותו דבר פה.

מוסיף רבי יוחנן ואומר, אבל לא לעניין חליצה.

כלומר,

מה שהזכרנו שיש מחלוקת לגבי טומאה ושבת,

אבל לעניין חליצה זה לא יהיה כך.

מה זה הדין של חליצה?

אז קודם כל נסביר בשביל כל אלה שעדיין

לא יודעים מה זה המושג הזה.

אז צריך לדעת שהתורה אומרת

שאם אדם מת חלילה ללא בנים,

אשתו האלמנה אסור לה להינשא לאכול אדם אחר זולתי לאחד מאחי המת.

האחד מהאחים מצווה בראשונה לייבם אותה,

היינו לישא אותה לאישה,

וכך הוא מקים זרע לאחיו המת,

אבל אם הוא לא רוצה לייבם אותה,

אז מקיימים את

מצוות החליצה.

מה זה מצוות החליצה?

אז הרמב״ם כותב

שהאישה צריכה לבוא לבית דין,

במעמד שניהם כמובן, גם היוון,

גם אחי המת,

וגם

האלמנה,

אלמנת המת,

שניהם באים לבית דין,

ואז האישה עומדת ואומרת,

מאין יבמי להקים לאחיו שם בישראל,

לא אבה יבמי.

זה הלשון

שהיא צריכה לומר בבית הדין,

שבזה היא מורה שאחי בעלה לא רוצה לייבם אותה.

או שהיא לא רוצה או שהוא לא.

וגם היא לא רוצה.

אחי המת אומר, מדאורייתא,

אפילו בכפייה כופים אותה. זה האמת.

אחי המת אומר, לא חפצתי לקחתה. לא.

אני לא רוצה.

אני לא רוצה לשאת אותה לאישה.

אז מה עושים?

אז מקיימים את סדר החליצה.

היא חולצת את נעלו מעל רגלו

ויורקת לפניו.

לא על פניו.

לא בפניו, לפניו.

לאחר שהיא יורקת, היא אומרת,

את הלשון הזה, ככה יעשה לאיש

אשר לא יבנה את בית אחיו

ונקרא שמו בישראל

בית חלוץ הנער.

אז אם כן, אז חלק מהמצווה

שעל זה נקרא חליצה, זו הכוונה שחולצת

את נעלו מעל רגלו.

היום יש בבתי הדינים דברים כאלה.

כן.

בכל אופן,

מה יהיה הדין אם יש על גבי אותו יוון

סנדל שנקראה אוזנו החיצונית?

האם

יהיה על זה שם נעל וזה כשר לחליצה

או לא?

אומר רבי יוחנן,

אל תבוא ותחשוב שכשם שמצאנו מחלוקת רבי יהודה והחכמים

לגבי טומאה,

והוא הדין לגבי שבת, אומר רבי יוחנן,

תחשוב שגם לגבי החליצה יהיה מחלוקת בזה. לא.

לגבי החליצה אין בזה מחלוקת.

לא ביארו לנו כאן בגמרא מה מתכוון רבי יוחנן בזה.

האם מתכוון שבכל מצב,

גם אם נפסק אחת מתרציותיהם של סנדל שכזה,

כולם יסברו שיש לזה שם נעל לגבי חליצה?

או אדרבא להפך,

שזה יהיה פסול לשיטת כולם,

וזה כוונת הדברים שאין מחלוקת גם בחליצה.

על כל פנים, מה שחשוב לנו, אנחנו, זה העניין הזה שרואים לנו שרבי יוחנן

רואה צורך

לבוא ולפרש

שכל מה שרבי יהודה אמר שטבעת החיצונה פוסלת את המנהל מלהיחשב ככלי,

זה גם לגבי דין טומאה וטהרה וגם לגבי שבת.

ואינן בא, לאחר ששמענו את דברו רבי יוחנן,

אז החכמים האמוראים נשאו ונתנו בדבריו, מה הוא התכוון?

רבי יוחנן, אליבא דמאן,

כשרבי יוחנן בא לומר ששבת שווה לטומאה,

האם הוא התכוון לחדש את הדברים בדעת רבנן,

דעת חכמים שחולקים על רבי יהודה,

שכמו ששם הם סוברים,

שטבעת שנפסק אחת מתרסיותיו,

בכל מצב זה עדיין כלי,

ממילא גם לגבי שבת בכל מצב יהיה כלי,

זו הכוונה.

אילה מעלים את רבנן,

אם נאמר שכוונתו לפרש את דברי רבנן,

שאותם רבנן שאומרים

שזה עדיין כלי, אם נפסק אחת מתרסיותיו,

אפילו אם נפסקה תבעת החיצונה,

הוא הדין לגבי שבת.

מדלעניין טומאה, מאנא הווה,

לעניין שבת נמי, מאנא הווה.

מזה שמצאנו שלעניין טומאה זה כלי,

אז גם לגבי שבת יש לזה הגדרה של כלי,

אבל לא לחליצה, ולפי זה נפרש

שכשאתה בא ואומר, רבי יוחנן, אבל לא לחליצה,

את הכוונתך דלאו מנא הוא.

כוונתך לומר שרק לגבי שבת,

רק לגבי טומאה,

אז דעת חכמים,

שאם נפסקה אחת מתרסיותיו, היינו מטבעותיו,

זה יהיה עדיין כלי.

אבל לגבי חליצה,

אם נפסק אחת מתרסיותיו,

זה לא יהיה כלי.

איך היא ככה עם הדברים?

והתנען,

הרי משנה מפורשת אומרת,

חלצה נעל

של שמאל בימין,

חליצתה כשרה.

אם היווה

לקח את הנעל

של רגל שמאל,

אבל היא הייתה נעולה באותו זמן ברגל ימין אצל היווה.

אז האם לא תהיה חליצתה כשרה?

התשובה היא חליצתה כשרה.

אם ככה,

אז למה אתה אומר שסנדל,

סנדל של שמאל,

שזה הסנדל שהיא אמורה לחלוץ,

נפסקה אוזנו החיצונית,

אז הוא לא כשר לחליצה לדעת חכמים?

למה לא?

הלו,

הוא יכול להפוך את זה לרגל ימין,

ואז אם הוא ישתמש בזה ברגל ימין,

עדיין יהיה לזה הגדרה של כלי,

כיוון

שאפשר לגבי חליצה להשתמש גם אם הוא ינעל לזה ברגל ימין.

ואז הטבעת החיצונה שהייתה קודם ברגל שמאל תהפוך להיות טבעת פנימית כשהיא ברגל ימין.

אז למה אם כן

חכמים יבואו ויגידו שזה לא נקרא כלי אם נפסקה טבעת החיצונה?

כן, אני חוזר שוב.

אם נפרש שכל מה שרבי יוחנן בא ואמר,

שיש הבדל בין שבת וטומאה לבין חליצה,

כל כוונתו היה לפרש את דעת חכמים,

שחכמים שאמרו שאם נפסק אחת מטבעותיו,

הכלי עדיין כלי,

ואפילו נפסקה טבעת החיצונה, זה הכל לגבי

טומאה ושבת.

אבל לגבי חליצה באמת, אם נפסקה טבעת חיצונה,

אז זה לא כלי.

כן? אבל לגבי חליצה, אם נפסקה טבעת חיצונה, זה לא כלי.

זה לא נכון.

משום שפה הרי הוא יכול לקחת את הסנדל השמאלית שנפסקה טבעת החיצונה שלו

ולנעל את זה ברגל ימין.

ואז אפשר לקיים מצוות חליצה בצורה איש כזו,

כי הרוב במצב הזה שזה ברגל ימין,

אז הטבעת החיצונה לא מהווה בעיה,

כי פה היא הפכה להיות פנימית.

אלא, אלא לימד רבי יהודה, אלא צריך לומר,

כשרבי יוחנן בא לפרש את דברי רבי יהודה,

מדיל עניין טומאה עליו מה נאו,

ועניין שבת נמי עליו מה נאו.

וזה שאני רואה לגבי טומאה,

זוהר רבי יהודה,

שאם נפסק טבעת חיצונה זה לא נקרא כלי,

ככה מראו לגבי טומאה.

אז גם לגבי שבת, אם נפסיקה טבעת חיצונה,

זה נקרא מוקצה, זה לא כלי וזה מוקצה.

על זה אומר רבי יוחנן,

לגבי שבת כן,

יסבור רבי יהודה שלפסיקה טבעת החיצונה.

הוא לא כלי, כמו שלגבי טומאה זה לא כלי.

אבל לעניין חליצה,

אבל לא לחליצה, דמאנה הוא.

אבל לגבי החליצה באמת,

זה באמת יהיה כלי אם נפסקה טבעת חיצונה.

למה?

למה זה באמת כך?

כיוון שהרי את הצנדל השמאלית שבאה אם קיימת בצוות החליצה,

גם אם נפסקה טבעת החיצונה שלו,

אבל הוא יהפוך,

כמו שאמרנו קודם, הוא יכול להפוך את זה ללקחת זה ברגל ימין. זה לא חייב להיות מעל ימינים.

מה?

לא משנה איזה מעל.

מה לא משנה איזה מעל?

חליצה לא משנה באמת. לא,

יש טועניות שבסנדל השמאלית.

רק מה,

כתוב שאם לקחה, לקח היבה את הסנדל השמאלי ונעל ברגל ימין, חליסה דג שרע.

זה כתוב במשנה.

כן, אם ככה היה.

על כל פנים,

אם נפרש את דברי רבי יוחנן,

שכל מה שהוא בא לפרש את דברי רבי יהודה,

שרבי יהודה שאמר שהאופן שנפסק אחת מתרסיותיו זה לא כלי,

זה מדבר בטבעת חיצונה זה לא כלי,

זה לגבי שבת וטומאה,

אבל לגבי חליצה עדיין נקרא כלי,

אבל לא לחליצה דמנה, כי באמת יש לו שם כלי,

במצב הזה שנפסק תבעת חיצונה.

אי מורדע אברינא.

אז שואלת הגמרא, אבל עדיין קשה, למה? אי מורדע אברינא.

חלצה של שמאל בימין, חליצתה כשרה,

היכא דלמיל תימנהו.

כל מה שמצאנו,

שאם היא חלצה את הסנדל שמאל,

כשזה היה ברגל ימין שלו,

ואז חליצה כשרה,

זה הכל, היכא דלמיל תימנהו, במקום שהסנדל הוא כלי,

גם לגבי רגל שמאל.

במקום שזה ראוי גם לרגל שמאל, והלכה הוא נחל את זה ברגל ימין,

פה יכול להיות שזה יהיה חליצתה כשרה.

היכא דלמיל תימנהו.

אבל כאן, הרי לא שייך להשתמש בזה ברגל החיצונה.

הלו, הסנדל הזה למעשה בעיקרון מה הוא משמש? את רגל השמאל.

ורגל השמאל הלוא, זה לא יכול להיות ראוי לו.

כי אצלו, ברגל השמאלית, זה נקרא,

טבעת חיצונה,

שזה מכוער ללכת כך.

ממילא יוצא שלגבי הרגל העיקרית שלשמה מיועד אותו סנדל,

הרי הסנדל הזה לא ראוי, לא?

אבל לחליצה זה משנה אם זה מכוער או לא?

זה גופה כתוב פה, הגמרא הבינה.

שמתי אתה יכול לומר חלצה של שמאל בימין, חלצת הכשרה?

דווקא אם זה ראוי לרגל שמאל, אז לא אכפת לי למנוע לזה בימין.

אבל אם זה לא ראוי לשמאל,

למה יועיל

אם הוא ילך וינען על זה בימין?

דהא אמר רבי יהודה, נפסקה חיצונה טהור.

זאת אומרת, אם זה לא ראוי לימין, זה לא ראוי לשמאל. הוא מביא ראיה, הוא מביא ראיה לזה.

דהא אמר רבי יהודה, נפסקה חיצונה טהור. על מה לב מנאו?

הרי רבי יהודה בעצמו אומר שאם נפסקה חיצונה, אז טהור רק הסנדל.

למה?

אבל לכאורה הוא יכול להפוך את זה לרגל.

לרגל ימין,

ואז יהפוך להיות החיצונה הפנימית.

אבל זה לא ראוי לשמאלי, למה כל?

עצם הדבר שאתה רואה, שאם נפסקה חיצונת האור

על כורחנו, שזה לא כלי.

כי אם אתה מתאר את הסנדל,

על מלאו מנאו, רואים שהוא לא כלי.

אם הוא לא כלי,

על כורחנו, בגלל שהרגל שלשמה מיועד אותו סנדל,

הוא הקובע לנו את הדין

להחליט אם זה נקרא טבעת חיצונה פנימית.

אז אם נאמר, למשל,

יש פה רגל עם סנדל ימין,

ונפסקה הטבעת החיצונה של סנדל הימין,

במצב הזה אומר רבי יהודה, טהור.

למה טהור?

לכאורה, אבל הוא יכול להפוך את זה, להשתמש בזה ברגל שמאל,

ואז הטבעת החיצונה תהפוך להיות פנימית.

אלא מה רואים? שרבי יהודה סובר,

שאני לא צריך להסתכל על האפשרות שיכולו לשנות את המצב,

אלא אני מסתכל למה זה היה מיועד מלכתחילה.

למה זה היה מיועד מלכתחילה?

לרגל ימין.

וכלפי רגל ימין, הטבעת הזו, מה נקרא טבעת חיצונה?

אז לכן, זה טהור.

זה אומר למה שאני לא רואה את זה,

אם זה הופך להיות פנימית.

זה נכון.

לא הבנתי.

זה לא היה סיזו את המיועדים האמורים.

בעשייה הראשונה אתה מדבר של הסנדלר?

לא, ברור הדבר שיש פה ימין ויש פה שמאל.

הוא אומר שאין הבדל.

אין הבדל בצורה,

אתה מבין? בצורה לא רואים הבדל.

לא ניכר הבדל מצד המנהל עצמו,

אבל יש פה איזשהו ייעוץ שהבן אדם ייעד

רגל ימין ורגל שמאל.

הוא ייעד את זה לרגל ימין.

לפני אלו הייתי נגמור את זה לאותו,

אותה תשובה, והוא לא יגיד לי לנעול אותה פעם ככה. לא, זה לא ככה.

זה לא כך.

אני לא יודע מה הסיבות שיכולות להיות לזה,

אבל כל בן אדם יש לו את הדרך שלו,

שבה הוא יודע מה רגל ימין, מה רגל שמאל, והוא נועל.

תמיד את אותו מנהל.

את של הימין בימין ואת של השמאל בשמאל.

מובן?

וגם אם נבוא ונגיד שיש איזה שהם שינויים, ואני יכול לקבל את זה,

אבל השינויים כאלה הם לא גדולים.

כי לא מסתבר לומר, ואני אסביר לך למה.

לבוא ולומר שהפיכת המנהל

מימין לשמאל, כן,

זה שיטה מסוימת.

אם נאמר שהשינויים הם כל כך גדולים,

שניכר

שהוא נועל את הימין בשמאל והשמאל בימין,

זה ודאי שאין דרך בבני אדם ללכת כך.

אתה מבין?

אלא מה? מדובר אולי בשינויים דקים שקשה להבחין ביניהם.

אז זה, ההוא שהוא מכיר את

הרגילות שלו,

אז הוא יודע להבחין ולקחת

את הימין בימין ואת השמאל בשמאל.

אבל סתם בני אדם לא כל כך מבחינים, אתה מבין? על כל פנים, הוא כשל עצמו.

מאחר והוא מייעד את הימין בימין,

אז כלפי הימין,

הטבעת הזו שנפסקה, מה היא טבעת חיצונה?

אז גם אם נגיד שבעיקרון שייך שיהפוך את זה לרגל שמאל,

זה לא מעניין אותי.

עכשיו בפועל זה שימש לא יותר ברגל הימנית

באופן קבוע? יפה.

וכלפי הסדל הזו, הטבעת הזו שנפסקה, מה היא טבעת חיצונה?

זה מכוער ללכת כך?

כשטבעת החיצונה, כן.

לכן זה מתבטל מלהיות כלי.

אין לזה חשיבות של כלי.

כך לפי רבי יהודה.

עכשיו לפי זה,

הוא עדין ברגל שמאל.

אם נפסקה טבעת חיצונה בסנדל שמאלית,

הוא עדין שזה לא כלי.

אז אם זה לא כלי,

איך בכל זאת אומר רבי יהודה,

שפה לגבי החליצה זה יחשב, אומר רבי יוחנן, שרבי יהודה יסבול שזה כן כלי.

למה זה יהיה כלי?

למה שזה יהיה כלי?

בגלל שבחליצה לא אכפת לי שהיא תנעל,

שהוא ינעל של שמאל בימין?

כל מה שדיברנו,

שאם זה נעל של שמאל בימין,

חליצה תקשרה,

זה הכל באופן שזה ראוי לשמאל.

ראוי לשמאל, ויש לזה שם כלי,

אז לא אכפת לי שנעל את זה בימין וכך חצה את זה מהרגלו.

אבל אם זה שמאל,

אבל באופן כזה,

שעל השמאל עצמו זה לא ראוי,

כיוון שכלפיו יש פה טבעת חיצונה שנפסקה,

וזה מכוער ללכת כך,

אז זה לא שם כלי.

טבעת פנימית של נפסקה.

חיצונה.

הסנדל שנפסקה הטבעת החיצונה,

הרי זה מכוער ללכת כך.

ולגבי זה אמר רבי יהודה, זה לא כלי.

אז למה אתה אומר שגם החליט הזה בסדר?

מה זה יעזור לי שהיוון

ייקח את זה לרגל הימין?

אבל רבי יהודה לא מצריך,

לאותו רגל שזה מיועד, על פיו אתה קובע מה נקרא חיצונה, מה נקרא פנימית.

מאחר והסנדל הזה משמש אותו תמיד במה? בשמאל.

מובן?

משמש אותו בשמאל, ובשמאל יש פה,

הטבעת הזו היא טבעת חיצונה,

אז אם נפסקה הטבעת, מה צריך להיות?

שהוא לא כלי.

אז אם הוא לא כלי, גם לו שיכול לקיים קצת חליצה בזה.

גם אם ייקח את זה אחי היוון, ינעל את זה ברגל הימין.

וזה שאלת הגמרא.

למה אומר רבי יוחנן שרבי יהודה כל מה שאומר שזה לא כלי ונפסק טבעת חיצונה.

זה רק לגבי טומאה ושבת.

אה, ולגבי חליצה סובר רבי יוחנן שזה כן נקרא כלי אפילו לפסיקת טבעת חיצונה.

למה?

גם אם מצאת שהדין אומר בחליצה שחלצה של

ימין ושמאל, של שמאל בימין, חליצה תקשרה,

זה הכל אם כלפי השמאל זה ראוי.

אבל אם כלפי השמאל זה לא ראוי לשימוש, כי שם זה טבעת חיצונה,

לא יועיל מה שייקח את זה אחרי היוון וינעל את זה בימין.

אז למה אתה אומר שזה כן נקרא כלי

לגבי חליצה?

זוהי שאלת הגמרא ככה.

אני חוזר שוב, ואלה

אלימד רבי יהודה אל המנהיגית רבי יוחנן

אמר את דבריו שהבדיל בין שבת וטומאה לחליצה,

כל זה אמר את זה לשיטת רבי יהודה,

וכוונתו כך, בדלעניין טומאה לאו מאנה הוא,

כמו שרבי יהודה סובר רגע בטומאה שאם נפסקה הטבעת חיצונה זה לא כלי

לעניין שבת נעמי לאו מאנה הוא.

אז גם לגבי שבת, נפסקה טבעת חיצונה זה לא כלי.

ואז ממילא זה אסור בטלטול, אבל לא לחליצה.

ועל זה אמר רבי יוחנן

שרק בטומאה ושבת אומר רבי יהודה את מה שאמר.

אבל לגבי החליצה

ומענה הוא, רבי יהודה יודע שזה כלי.

שואלת הגמרא למה?

אה, מרדא עברי נחלת של שמאל בימין חליצת הכשרה,

כל מה שאתה יכול להסכים לומר.

שהרי המשנה אמרה חצה של שמאל בימין חליצת הכשרה,

זה הקוראיך דלמילתא מנהו.

במקום שלגבי הרגל שמאל באמת הסנדל הוא משמש עדיין

כלי ראוי.

הוא משמש את הרגל השמאלית.

אז פה אני אומר גם אם הוא לקח את הסנדל השמאלית ונעל את זה בימין וחלצה ככה את הנעל או את הסנדל הכשרה.

אבל אחא, למילתא למה נאו?

אבל כאן, במקרה שנפסקה טבעת חיצונה בסדל השמאלית,

הרי לפי רבי יהודה זה לא כלי.

דאמר רבי יהודה, נפסקה חיצונה טהור.

עלמא למה נאו? אז אתה רואה שזה לא נקרא כלי.

הוא לא בא ואומר, שמע, אבל אתה יכול להפוך את זה לימין.

זה לא משנה.

עצם זה שעכשיו,

כשזה המיועד לשמאל, נפסק טבעת החיצונה,

זה מספיק כדי לבטל מזה שם כלי.

אז עונה הגמרא לעולם, על ימד רבי יהודה,

אמה וכן לחליצה.

צריך לומר שהגרסה היא הייתה אחרת.

רבי יוחנן לא בא ואמר שהדין שווה בטומאה ושבת ולא בחליצה, אלא אדרבה, הוא בא ואמר

שכמו שבטומאה סובר רבי יהודה,

שנפסקה טבעת חיצונה אינו כלי,

והוא עדין גם לגבי שבת זה אינו כלי,

הוא עדין גם לחליצה,

שאם הסנדל השמאלית

נפסקה טבעת חיצונה,

הסנדל הזה לא יהיה ראוי לקיים בו בצד חליצה.

גם אם הוא יבוא ויהפוך את זה לרגל ימין,

זה לא יהיה טוב.

למה?

כי מאחר וזה לא ראוי לשמאל,

הרי זה היה מיועד לשמאל מלכתחילה.

זה היה מיועד לשמאל, נכון?

אז במצב הזה חייב שיהיה סנדל שהיא טובה מכל הבחינות,

שלא יהיה נפסקת טבעת החיצונה כלל אוכלל

של סנדל השמאל,

וזה כוונת הדברים.

דחי עמרין חלצה של שמאל בשל ימין חליצתה כשרה,

היכא דלמלתה מנהו,

אבל הכא למלתה למה נהו. זה גוף הבא, אומר רבי יוחנן.

רבי יוחנן בא לומר לי,

כשרבי יהודה סובר שהאגם שמצאנו,

חלצה של שמאל בימין חליצתה כשרה,

כל זה דווקא אם של השמאל הייתה כשרה לגמרי.

כלומר,

לא נפסקה טבעת החיצונה של הסנדל השמאלית,

אבל אם נפסקה טבעת החיצונה של השמאלית,

גם אם הוא ינעל אותה לימין,

זה עדיין לא יחזור, לאו מאנהו,

ואי אפשר לקיים עצמת חליצה בזה.

אפילו אם זה כלי שראו לי שימוש.

ראו לי שימוש.

מה, אם הוא יהפוך.

זה נכון, זה גוף הכתוב פה.

כשרבי יוחנן רבי יהודה אומר, זה לא מעניין אותי מה שיכול עקרונית

להפוך את זה.

כמו מאחר ולמעשה זה מיועד לרגל השמאלית,

וכלפי הרגל השמאלית הטבעת היא טבעת חיצונה,

וממילא זה מכשיר ומטהר ומטומאה,

וגם מבטל את זה מלהיות כלי לגבי שבת, וממילא אסור מטלטול,

וממילא גם אי אפשר לקיים מצוות חליצה בזה, אפילו אם ניקח את זה לרגל לימין.

זה הכל הדין שווה.

כמובן.

נראה את רשי

קודם שנמשיך.

רשי בדיבור המתחיל, אוזניו.

אתם מוציאים?

רשי. רשי בדיבור המתחיל, אוזניו.

שכלפי גב הרגל.

אני יכול להתחיל או שאתם עוד לא מצאתם?

אמילא מצאת?

שמואל.

דיבור המתחיל, אוזניו.

זה כמעט קרוב לאמצע השורות הרחבות ברשי.

אוזניו שכלפי גב הרגל.

שואחזו בהן כשנוהלו.

תרסיותיו, מקום קביעות הרצועות.

הכף

שתחת פרסות הרגל.

כלומר, הכוונה, אותו חלק שנמצא

בכף הרגל.

טהור,

נטול או מטקנליה.

כלומר, למה אם נפסקו שתי אוזניו או שתי תרסיותיו טהור לפי כולם?

בגלל שפה כבר יותר לא מתקנים אותו.

וינאם אם מטקנליה, גם אם יבואו ויתקנו אותו,

אבל זה נקרא כאילו מחדשים אותו לגמרי.

זה לא הסנדל הקודם.

חידושו.

אומר רשי,

זה נקרא כחדש.

זה לא ענן על הקודם. ועש תמיא, עבדתילה.

ממילא כל זמן שלא חידשו אותו,

הסנדל הישן

התבטל מלהיקרא סנדל. כבר לא נקרא סנדל.

עלה, טמא.

אבל מה יהיה עדין אם נפסק

רק אחת מאוזניו או אחת מטרסיותיו?

טמא. מה זה טמא?

לא פרחה טומאה מעליו. זה הכוונה.

שהטומאה שהייתה עליו קודם,

לא פורחת ממנו.

דעקה תימנהו.

ואפילו נפסקה החיצונה.

ואפילו אם החיצונה נפסקה,

בכל זאת זה נקרא מנה, זה נקרא כלי.

למה?

למה זה? אבל לכאורה זה מכוער

לתקן טבעת כזו שנפסקה, אם היא חיצונה.

אומר רשי, דיבאי, סוברים חכמים, חכמים סוברים כך, דיבאי,

מה הפרחלם מימין לשמאל.

אם הוא רוצה, הוא יכול להשתמש בזה להפך.

ואז אם הוא ישתמש בזה,

יהפוך את השמאל לימין והימין לשמאל, מה זה ייווצר מצב?

ייווצר מצב שהטבעת החיצונה תהפוך להיות פנימית.

אומר רשי, דיבאי עם הפרחלם מימין לשמאל, ונמצאת חיצונה.

חיצונה, ונעשית פנימית.

אז יוצא שהחיצונה תהפוך להיות פנימית.

ואמר עולה גרסינן,

אז הבאנו שאולה, אמר בשם רבי יוחנן,

שרק לגבי טומאה ושבת הדין שווה, ולא לגבי חליצה.

אז השאלה עליבא דמאן מאנה תנאי,

אמר רבי יוחנן. לפי איזה אחד מהתנאים

אמר רבי יוחנן את דבריו,

דמאי דסבירא ללא עניין טומאה סבירא לעניין טלטול שבת,

אבל עיני חליצה מודל בר פלוגתא.

כלומר, מיהו זה?

את דברי מי הוא בא לפרש, אותו רבי יוחנן?

רבי יוחנן הוא בעיקרון בא ואמר יסוד אחד,

שהם חלוקים בענייני טומאה ושבת,

אבל לא בחליצה.

בחליצה האחד מודל לשני.

מי זה אותו אחד שאצלו יש את הנקודה להבדיל בין שבת וטומאה לחליצה?

אי למה לרבנן, אם נאמר שהוא בא לפרש את דעת חכמים,

היינו הדעה הראשונה שנזכרה בברעייתא,

אשבועינא רבי יוחנן, ועל זה אמר רבי יוחנן, דחי האיכה,

דלעניין טומאה משווה למנה.

כמו שלגבי טומאה,

יש לזה שם כלי.

לעניין שבת נמי מנהו, אז גם לגבי שבת זה נקרא כלי,

אבל החליצה לאו מנהו,

ואינו כשר לחליצה,

אבל גם בחליצה זה לא נקרא כלי,

זה לא כשר לחליצה.

פעננטנן, חלצה בסנדל של שמאל בימין,

שהחליצה ברגל ימיני,

ועם חנכה בו סנדל שמאל וחלצה,

כשר.

כלומר,

אי אפשר לבוא ולומר שלחליצה זה לא כלי,

זה לא כשר.

אם לגבי טומאה ושבת זה כלי,

כשנפסק רק אחד מאוזניו,

או אחת מתרסיותיו,

אפילו חיצונה,

לפי החכמים,

לגבי...

לגבי החליצה זה לא יהיה כלי?

והעננן, הרי שראינו במשנה,

חלצה בסנדל של שמאל בימין שהחליצה ברגל ימיני.

אם נעל בו סנדל שמאל וחלצה כשר, כן?

סליחה, אני טעיתי, אני רואה רשי, לא שמתי לב רשי, אני לא שאומר החליצה ברגל ימיני.

החליצה צריכה להיות ברגל ימיני, אלא מה? הוא לקח,

במקום שיהיה לו סנדל בימין,

הוא לקח את הסנדל השמאלי ושם את זה ברגל הימני.

אז כל הזה הזה, אגב, תלגמנו אותו.

אז חליצה צריכה להיות ימיני. חליצה בימין.

התפלטתי כשאמרת שמאל, אני... לא, החליצה, רשי אומר, חליצה ברגל ימיני.

רק מה, הסנדל,

הסנדל גם צריך להיות ימיני, אלא מה? קרה שהוא לקח את הסנדל השמאלי ושם אותו ברגל ימיני.

אז זה כתוב כאן, שאם נעל בו סנדל שמאל וחלצה, כשר.

אז הימני לא תהיה לו את של כלי.

עוד פעם, אנחנו מדברים... החיצונה שלו יצאה, של הימנים. עם החיצונה. שמאלי והפכנו. לא, לא, לא, לא. אנחנו מדברים באופן שהסנדל השמאלי נפסקה אחת מאוזניו, מתרסיותיו.

הטבעת החיצונה של הסנדל השמאלי,

על זה מדברים, זה עדיין נשאר כל הסוגיה על זה.

רק מה, הוא לקח ושם את זה בימין, השאלה אם זה יועיל לו משהו,

הוא הפך את זה לימין.

אז לפי החכמים כתוב כאן,

שאם לגבי טומאה ושבת, בנפסקה אחת מטבעותיו,

עדיין יש לזה שם כלי,

אז כל שכן שלגבי חליצה זה יהיה כלי.

תבוא ותגיד לי, למה שיהיה לזה שם כלי, אבל עכשיו הרי הוא נועל את זה היכן, בימין?

מה אכפת לך שהוא נועל את זה בימין?

הלוא אין פסול

לקחת את השמאלי

ולשים אותו בימין.

מובן?

אין פסול.

בסנדל שמאל, כשזה בשמאל, זה ראוי לשימוש לפי חכמים, זה עדיין יש להם כלי.

עדיין יש להם כלי.

אז מה אכפת לי שהוא מעביר את זה לרגל ימין?

ואם נעל בו סנדל שמאל וחלצה כשר,

והיא נפסקה חיצונה, זה סנדל של שמאל.

ואם קרה שהחיצונה נפסקה,

איפה? בסנדל השמאלית,

אבאי לא היה בקשר לחלוץ.

אז למה באמת שלא תהיה כשר?

הואיל ובעלמא סנדל הוא.

הרי שלשיטת חכמים,

בין לשבת בין לטומאה, זה נקרא עדיין סנדלים נפסקה הטבעת אחת,

ואפילו אם היא החיצונה.

משום דחה זה להפוכה.

משום שהרי ראוי,

לפי חכמים, ראוי להפך את המנעה,

הסנדל ימין לשמאל ושמאל לימין.

החלם יחזה להפוכה, אז גם פה,

יכולו להפך

ולקחת את זה אל הימין.

מובן.

אז ממילא,

אם לפי שיטת חכמים אתה מדבר,

וחכמים סוברים שאם נפסק אחת מאוזניו,

גם אם היא החיצונה עדיין,

יש לו שם כלי,

אז ודאי וודאי שלגבי החליצה זה יהיה כלי.

אז לא שייך לומר שלגבי הדברים הללו, בא רבי יוחנן ואמר,

תשמע,

לגבי החליצה, חכמים יודו שזה לא יהיה כלי.

למה שלא ידעו? אדרמה.

בחליצה זה יותר סביבה שכן יהיה כשר,

משום שמצאנו משנה מפורשת,

שאם היא חלצה של סנדל,

של שמאל,

מעל הימין, הוא לקח, נעל את הסנדל השמאלית

בימין שלו, והיא חלצה את אותה מעל רגלו הימנית,

החליצה תקשרה.

מה הבעיה בזה?

אלא ליבד רבי יהודה, אמר רבי יוחנן למילתא. אלא ודאי,

רבי יהודה אמר את הדברים, רבי יוחנן אמר את הדברים הללו לפרש את דברי רבי יהודה.

אני חוזר שוב, רבי יוחנן בא לפרש את דברי רבי יהודה,

ולהשמיע נא, הוא בא להשמיע לנו,

ובחליצה מודה רבי יהודה דמענו,

שכל מה שאומר רבי יהודה,

שאם לפסיקת הבעת חיצונה זה לא כלי,

גם לגבי טומאה וגם לגבי שבת,

אבל לא לגבי חליצה,

אלא לגבי חליצה הוא יודה שזה עדיין כלי דמענו, כגון

שנפסקה חיצונה של שמאל,

הופכו לה ימין וחולץ.

הלוא בעיקרון שייך לקחת

את הסנדל השמאלית

לגבי חליצה

ולנעול את זה בימין.

ואז הטבעת החיצונה תהפך להיות פנימית.

אז אולי זה כוונת רבי יהודה,

זה התכוון רבי יוחנן לומר בשיטת רבי יהודה, שלגבי החליצה.

אין בעיה אם נפסקה הטבעת החיצונה של הסנדל השמאלית.

למה? כי בין כך אפשר שהוא ינעה, ייקח את הסנדל השמאלית לימין.

כן, כגון שנפסקה חיצונה של שמאל,

הופכו לה ימין וחולץ, וכי תתנען של שמאל בימין חליצתה כשרה.

ועל זה עיקשו בגמרא, מה פתאום?

אמר דברי לחליצה הכשרה.

היכא, דלא נפסקו תרסיותיו?

מתי, אני אומר, שאם הוא נעל סנדל של שמאל בימין

וכך חלצה וחליצתה כשרה,

זה הכל

באופן שלא התקלקל בכלל הסנדל השמאלית.

על כל פנים, לא נפסקה החיצונה של הסנדל שמאל.

דלמילטה, ברגל העשוי לו, היינו ברגל שמאל, מה נאו?

זה כלי, אבל אחא,

אם כאן נפסקה החיצונה, למילטה לבמנה הוא?

הוא לא יכול להביא לו ימנית.

זה לא יעזור,

משום שזה כבר לא שם כלי.

לדעה רבי יהודה לעניין טומאה ושבת, לבמנה משווה להרה מצאתה

שאם נפסקה הטבעת חיצונה,

אז לגבי טומאה ושבת זה לא נקרא כלי.

המה וכן לחליצה, זו גמרא מסכמת שהגרסה היא לא נכונה.

רבי יוחנן לא אמר, אבל לא לחליצה, אלא הוא אמר כך,

כשהם שנחלקו לעניין שבת,

כך נחלקו לעניין, כשם שנחלקו לעניין טומאה, כך נחלקו לעניין שבת.

וכשהם שנחלקו לעניין טומאה ושבת,

כך נחלקו לעניין חליצה.

היינו כוונתו לומר שלדעת רבי יהודה באמת,

אם נפסקה אחת מהחיצונה,

אם נפסקה טבעת חיצונה,

לא יהיה כלי.

לכן, אם הוא ייקח סנדל של שמאל,

ששם נפסק אחת, נפסקה טבעת חיצונה שלו,

לא יוכל לקחת את זה ולנעול את זה בימינו, וככה נקיים קצת חליצה.

כי סוף סוף זה כבר לא נקרא כלי,

מאחר וזה מיועד לשמאל,

וכלפי השמאל הטבעת הזו היא חיצונה,

אז לא יהיה לזה טהרה,

לא יהיה לזה אפשרות ליותר חליצה,

כי זה מפרש ואזיל באשמו.

החליצה אפשר לעשות תיקון, וזה מתגמר. תשמעו, הנה.

אפשר לתקן את זה. זה כבר, זה מה שהוא אומר, זה נקרא לחדש את זה. כן. אבל זה לא נקרא משהו קודם.

אז זה כבר ללכת לסנדלר ולסדר את הכל מחדש.

למה מחדש? מתקינים שם... לא, אבל אתה...

זה מה שאתה תראה, שזה לא ככה.

רשי כבר הזכיר את זה קודם.

שגם יבואו ויתקנו, אבל זה כבר לא נקרא כחדש,

זה לא נקרא תיקון.

זה משהו חדש. אבל לחליצה אפשר לעשות. מה שנקרא, ואנחנו נראה את זה בשביל הגמרא אחר כך,

פנים חדשות באו לך.

כן, אבל זה לחליצה מתאים.

שבת, טומאה או משהו אחר.

בגמרא רואים לא ככה.

בגמרא רואים

שאם היה סנדל שמאל,

נפסקת טבעת חיצונה שלו,

אז זה יהיה טהור.

אז מה עושים לגבי החליצה? טהור גם בטומאה,

וחלק גם בשבת אסור לטלטל.

והוא עדיין לגבי החליצה לא יהיה כשר אם הוא ירען אותו בימין.

אז מביאים לו סנדל שהיא ראויה לו, שהיא מתוקנת.

אז אם יתקנו אותה, זה אותו דבר.

עוד פעם, כן, אבל זה לא שאתה מחזיר אותה לקדמותה.

זה משהו חדש.

אתה שואל איך נעשה חליצה, זה הבעיה?

היא ככה איזה סנדל בהשאלה בשביל לקיים מצוות חליצה, זה לא הבעיה.

אתה מבין?

סנדל שאין בזה בעיה של תיקונים, של תנאים.

חוץ מזה, כמו שאמרתי לך, שהיום,

בשביל לא להסתבך על כל הדברים הללו,

יש משהו מוכן,

משהו מוכן שמלבישים את זה על

רגלו של אהבה,

ובזה חוסכים כל מיני בעיות.

הלאה,

ואליבא דרבנן

לא מצינה, לא קומה.

לרבי יוחנן הוא למימר, וכן לחליצה ולשבועינה דמנה.

שואל רשי,

למה לא נאמר

שרבי יוחנן התכוון להשמיע את הדברים לשיטת חכמים,

בכוונתם לומר, על כוונת חכמים לומר,

כוונת רבי יוחנן לומר בדעת חכמים,

שכמו שלגבי טומאה ושבת,

ונפסקה אחת מטבעותיו, זה עדיין כלי, אז גם בחליצה זה כלי.

ולשבועינה דמנה הוא.

אומר רשי, לא שייך לבוא ולומר את זה, ואם כן,

מה יעטה להשמועינה לרבי יוחנן?

אז מה אם כן בא רבי יוחנן להשמיע לנו?

כן, למילתא מנה הוא,

בהד יאתנא למה דניתי.

מאחר וזה ראוי גם לרגל השמאל,

אם כן, אז זה כבר שנינו במשנה מפורשת.

משום דאף כאילו לא מבצע.

בגלל שהוא הלך ונעל את זה בימין, זה לא סיבה לפסול.

ניתנה חלצה של שמאל בימין,

חליצתה כשרה. הרי המשנה המפורשת אומרת

שגם אם הוא לקח את הסנדל השמאלית

ונעל אותה בימין,

החליצתה כשרה,

ואם לגבי השמאלית זה גם כשר עדיין כלי, אז ודאי וודאי

שגם לגבי החליצה תהיה כשרה, לא צריך שיבוא רבי יוכלן להשמיע לנו את זה.

לכן, ואין הודא אמר לעיל דמתרץ רבי יוחנן,

אליבא דרבי יהודה.

לכן,

מובנים הדברים מה שאמרנו למעלה,

שמאחר ורבי יוחנן נזקק

להביא הבדל בין שבת וטומאה לחליצה, וכל זה רק לדעת רבי יהודה,

אם הוא נזקק לומר זאת משהו, הוא סובר הלכה כרבי יהודה.

לכן הצורך להדגיש

שתדע

שמה שאמר לנו רבי יהודה, שככה הלכה כדבריו,

זה משליך לנו גם לגבי טומאה,

גם לגבי שבת וגם לגבי חליצה.

שאם סנדל שמאלית

או סנדל ימנית

נפסקה טבעת חיצונה,

אם זה של הימין,

אם זה של השמאל, אבל לא משנה,

טבעת חיצונה.

בזה יאמר רבי יהודה,

נגמר,

אין טומאה מצד אחד,

לגבי שבת זה לא כלי ואסור לטלטול,

לגבי חליצה זה גם לא יהיה טוב.

מובן?

אם כן רואים אנו

שרבי יהודה, רבי יוחנן סובר, כמו הלכת רבי יהודה,

ולא נאמר עצם הדבר שהוא יכול להפוך את זה,

להשתמש בזה ברגל אחרת,

ואז זה יהפוך להיות החיצונה הפנימית,

זה סיבה לתת לזה שהם כלי.

לא, זה לא כך.

כי רבי יהודה לא סובר את הדברים הללו.

אם כן, כשאני משחזר את הדברים בסיכום,

מאז שהתחלתי את השואה,

הכל התחיל בסיפור שהיה לאביי עמר רבי יוסף.

נסכם את הדברים.

מה היה הסיפור עם אביי ורבי יוסף?

שאביי הלך בחצר

אחר רבי יוסף,

ולפתע נפסקה הטבעת החיצונה בסנדלו של,

של מי?

של אביי.

שאל את רבו רבי יוסף, כבוד הרב,

מה אני עושה עכשיו?

אומר לו, תשאיר,

תבואי החף.

זה היה בחצר.

שאל אותו כמה שאלות, בתוך השאלות הוא שואל אותו,

אבל למה אתה רוצה לי לקחת את זה בידיים? בגלל מוקצה.

אבל אני יכול להשתמש בזה ברגל שמאל.

אומנם נפסקה טבעת חיצונה, בגלל שזה סנדל ימין,

אבל אם אני אקח להשתמש בזה ברגל שמאל,

אז הטבעת הזאת תהיה טבעת פנימית.

פנימית.

ואז אם תהיה טבעת פנימית, לא יהיה בזה שום בעיה.

אז למה אתה אומר שאין לזה שם כלי?

אבל בעיקרון,

אני יכול לתקן את זה ביום חול, בתיקון קל.

אמנם זה יהיה מכוער כשזה בטבעת חיצונה, כשזה יהיה ברגל ימין,

אבל אם אני אקח את זה לנגל שמאל, לא יבחנו כל כך.

אז הוא אומר לו, אדוני, מתוך דברי רבי יוחנן, אני לומד

שההלכה כמו רבי יהודה.

שלא משתמשים בסברה,

עצם הדבר שאתה יכול להפוך את זה לרגל אחרת,

יהיה לזה שם כלי. לא.

אני מסתכל לפי מה שמיועד לאותו מנהל,

אותו סנדל.

אם הסנדל הזה מיועד לרגל ימין,

אז די, נפסיקה חיצונה שלו,

ניתר בטומאה.

ניתר בטומאה, ועוד אין שם כלי שבת זה לא כלי.

כן.

שואלת הגמרא,

ומי אמר רבי יוחנן, אחי?

ואמר רבי יוחנן, הלכה כסתם משנה?

ותנען, סנדל שנפסיקה אחת מאוזניו ותיקנה,

טמא מדרס.

נפסיקה שנייה ותיקנה,

טהור מלטמא מדרס.

אבל טמא מגע מדרס.

האם יתכנן שרבי יוחנן בא ואמר שההלכה כמו רבי יהודה?

הלוא רבי יוחנן בעצמו קבע כלל הלכה כסתם משנה.

מה זה כסתם משנה? כל משנה שכתוב שם דין מסוים,

ולא כתוב מי אמר את הדין הזה,

אז כוונת

רבנו הקדוש שהוא חיבר את המשניות,

שכך תהיה ההלכה.

ולכן הוא לא כתב את השם של התנא שאמר את הדברים הללו.

ההלכה כסתם משנה.

מתנען.

למעשה יש משנה מפורשת במסכת כלים, פרק כבל.

סנדל שנפסיקה אחת מאוזניו ותיקנה.

מה יהיה הדין אם הסנדל הזה היה סנדל לאדם זב?

אדם זב מטמא טומאה חמורה מאוד,

יש לו דרגה של אב הטומאה,

והוא אפילו עושה אב הטומאה.

כלומר,

כל דבר שהוא ראוי למשכב או מושב

או ראוי לדרוס עליו,

אז הדבר הזה מקבל דין של אב הטומאה.

אז הסנדל הוא אב הטומאה. בדיוק.

יפה אמרת.

סנדל שנפ... אבל מה יהיה הדין אם הסנדל הזו שהיא קיבלה דרגה של אב הטומאה מכוח הזב שנועל אותה?

נפסיקה אחת מאוזניו.

השאלה אם ירדה בדרגה שהיא התבטלה לגמרי. נפסיקה אחת מאוזניו, והוא הלך ותיקן את זה.

אז מה כתוב כאן?

טמא,

טמא מדרס.

גם אם נפסיקה אוזן אחת,

עדיין טמא מדרס.

אז הוא לא אב הטומאה, אבל לא טומאה. הטומאה הראשונה. לא, לא, לא. זה נקרא אב הטומאה. כן.

אבל מה יהיה הדין אם נפסיקה שנייה ותיקנה?

מה יהיה הדין אם אחרי שתיקן את הראשונה נפסיקה השנייה ותיקן אותה?

פה טהור מלטמא מדרס,

אבל טמא מגע מדרס.

כלומר,

מכאן ואילך הסנדל הזו כבר לא תהיה אבא טומאה,

אבל יהיה לה דרגה של ראשון לטומאה,

כמו דבר שנוגע במדרס.

אז מהו הדין של הדבר שנגע במדרס?

דינו של ראשון לטומאה.

כי זה הדין, יש אבא טומאה ויש... יש אבי אמות הטומאה, אבא טומאה. זה עוד עניין, אבל המדרס,

הסנדל הזו שהוא נקרא טומאת מדרס,

הוא אבא טומאה.

עכשיו, אם מישהו נוגע בו, הוא מקבל דרגה של ראשון לטומאה.

הסנדל הזה,

שנפסק אחת מאוזניו הראשונות ותיקנה,

אז הוא עדיין טמא את טומאת מדרס, חמור על דרגת אב הטומאה.

אבל אם נפסקה השנייה ותיקנה,

כבר לא טמא מדרס,

אלא זה מקבל טומאה של ראשון לטומאה.

שאלו בגמרא למה, מה ההבדל?

טוב, על כל פנים מה כתוב?

מאי?

לאו לא שנה פנימית ולא שנה חיצונה?

האם לא מדובר במשנה בכל איזה אוזן שנפסקה? לא משנה אם האוזן הפנימית נפסקה,

אם האוזן החיצונית נפסקה.

גם אם נפסקה האוזן החיצונית,

עדיין לא ניתן מלטמא את טומאת מדרס.

אם כן, מה אתה רואה?

שאם נפסקה אחת מאוזניו,

אז מה הדין? הוא נשאר עם הטומאה.

הוא נשאר עם הטומאה. זה לכאורה יכול להסתדר רק לפי דעת חכמים.

בשביל דעת רבי יהודה הוא אומר שאם נפסקה חיצונית,

אין טומאה.

זה לא כלי.

כי לא משתמשים בזה כך.

אם כן, מה אתה רואה? שהוא פוסק כמו החכמים ולא כמו רבי יהודה.

אני חוזר שוב.

במשנה כתוב

שאם נפסקה אוזן ראשונה ותיקנה,

עדיין טמא מדרס. מה זה אוזן ראשונה? זה לא משנה.

או, זה גוועד את הדיון.

איזה אוזן?

לא כתוב.

לכאורה, מה שאין הבדל בין אם זה חיצונה לבין פנימית.

אלא גם אם זה חיצונה, עדיין טמא.

זה מתאים רק לשיטת חכמים שחולקים על רבי יהודה,

שהם אומרים שאם נפסקה רק אחת ולא שניים,

עדיין נשאר לו טומאה כמו שהיה.

זה לא טומא לדעת רבי יהודה.

רבי יוחנן לא כמו רבי יהודה. אם כן, רבי יוחנן רואים שהוא הולך כמו חכמים ולא כמו רבי יהודה, וזו הסתירה.

אז איך אתה... קודם אמרנו שרבי יוחנן הוא כמו רבי יהודה. בדיוק, זו השקושיה.

מצוין מאוד, זה העלמת מאוד מהר בלי הענף.

מצד אחד אתה אומר שהוא עושה כמו רבי יהודה,

ומצד שני הוא אומר לך כסתם משנה, ובמשנה לכאורה משמע שזה לא כמו דחת רבי יהודה.

עונה הגמרא, לא, פנימי דמקא.

לא.

מה שכתוב במשנה,

שאם נפסקה אחת מאוזניו,

טמא מדרס, עדיין טמא,

זה מדובר כדעת רבי יהודה, רק אם נפסקה פנימית.

אבל אם באמת הייתה נפסקת החיצונה,

היה סנדל טהור.

מובן?

שואלת הגמרא,

אבל חיצונה מה היא? טהור?

מה יוצא לפי מה שאתה...

אומר, שרק בנפסיקה החיצונה זה טמא מדרס, הפנימית טמא מדרס, אבל אם נפסיקה חיצונה זה יהיה טהור.

אם ככה, יא אחי, אה דתא נפסיקה שנייה ותקנה טהור מן המדרס,

אבל טמא מבקע מדרס,

אז למה המשנה צריכה להגיד לי

שתלוי אם נפסיקה ראשונה או שנייה,

שיש הבדל בין ראשונה לבין שנייה, למה?

תגיד, נפלוג בדידה,

יכלה המשנה לחלק באותו אופן שהזכרנו מרשע של הדברים.

במה דברים אמורים? נפסיקה פנימית,

אבל חיצונה הטהור.

כל מה שאמרנו,

שעדיין הסנדלתא ממדרס,

זה דווקא אם נפסיקה,

דווקא אם נפסיקה האוזן הפנימית,

אבל אם נפסיקה האוזן החיצונה,

טהור.

עונה הגמרא, אמר רבי יצחק בר יוסף,

תהא משנתנו בסנדל שיש לו,

ארבע אוזניים

וארבע תרסיותים.

זה סנדל כזו שיש לו שתי זוגות של אוזניים,

שתי אוזניים בצידו החיצוני, שתי אוזניים בצידו הפנימי,

והוא הדין ארבע תרסיותים, כלומר ארבע טבעות,

שבכל שתי טבעות היקומים רצועה.

כשלא לשבור דבריו של רבי יוחנן,

ממילא זו לא סתירה לדברי רבי יוחנן.

רבי יוחנן באמת פוסק...

מה צריך לפרש? אם אולי לא התכוון לאדם, מה אני אומר? אולי הוא... אני אומר, מאחר והיה ברור להם, לחכמי התלמוד, שרבי יוחנן פוסק על החקר רבי יהודה,

אז כל מה שהוא אמר שם במשנה, כל מה שהוא פסק על החקר את המשנה,

הוא ממילא צריך לומר שמה שכתוב שם, נפסיקה אחת מאוזניו

תמי מדרס,

מדובר באופן שיש לו שתי זוגות אוזניים.

ואז אם יש שלושה זוגות או שניים,

מדובר שנפסקו,

גם אם נפסיקה אחת מן החיצונה,

עדיין נשארה אוזן חיצונה אחרת.

כמובן,

לכל סנדל יש שתי זוגות של אוזניים.

אז אם יש שתי זוגות,

אז גם אם נפסיקה אחת,

עדיין יש את השנייה.

לכן, אתה טמא.

מובן?

כדי לתרץ את הדברים גם לשיטת

רבי יוחנן.

זה רבי יוחנן לא עוסק שם במשנה.

לא, הוא לא עוסק שם במשנה.

אנחנו בתור התלמידים שלמדים מדבריו,

נראה ככה לפרש את הדברים, לשיטתו.

כי אתה ערבין,

אמר רב חנן בר אבא, אמר רב,

הלכה כרבי יהודה.

הביאו כאן דעה של רב שהוא פסק הלכה כרבי יהודה.

רבי יוחנן אמר, אין הלכה כרבי יהודה.

שואל את הגמראו, מי אמר רבי יוחנן נחי? וכך רבי יוחנן אמר,

שההלכה הלכה לא כמו רבי יהודה?

הרי לפני רגע הבאנו,

ועמדים תרץ רבי יוחנן אליבא רבי יהודה,

מזה שרבי יוחנן מצריך לבאר את דברי רבי יהודה,

שמע מנהק רבי יהודה סבירה להיעזור, אם שהוא סובר כמו רבי יהודה.

עונה הגמרא, אמוראי עינינו,

ועלי בעד רבי יוחנן.

יש מחלוקת אמוראים, מה הייתה דעת רבי יוחנן?

אז אומנם נכון

שיש אמוראים שסוברים,

וזהו רבי,

שאמר שרבי יוחנן אמר, אין לך רבי יהודה,

אבל יש חולקים עליו,

וסוברים,

שרבי יוחנן ודאי סובר הלכה כמו רבי יהודה,

כי אם הוא בא לפרש את דברי רבי יהודה על כורחנו,

בגלל שהוא סובר כמוהו.

כן.

יש לנו את רשי.

נראה את רשי.

ומי אמר רבי יוחנן, אחרי דהלכה כרבי יהודה,

תמי מדרס.

דיברנו על סנדל,

כן?

שנפסק אחת מאוזניו.

אימא של זב, והיה תמי מדרס.

מי זה היה תמי מדרס? מה? על מה מדברים פה?

על המנעל או הסנדל.

לא תאר בתאומתו כשנפסקה, ועודנו אהבה תאומה.

זה לא נתאר בתאומה, גם אם נפסקה אחת מאוזניו,

הוא עדיין אהבה תאומה.

מה היא, לאו אפילו חיצונה?

האם לא הכוונה שאפילו אם חיצונה נפסקה,

בכל זאת עדיין תמהו?

ומישהו דחה זה להפוכה, הוא לא תקנה.

בגלל הסברה שאפשר להפוך את החיצונה לפנימית.

והוא עדיין, אף אגב, זה לא תקנה.

לפי זה יוצא שאף על פי שהוא לא תיקן את זה,

בכל זאת,

הטומאה עדיין נשארת.

דל כורחך,

היא כשנפסקה הפרחה להתאומה תא,

אם נבוא ונגיד לו שרק אם הוא תיקן אותה זה טומאה,

אז אם כן, היא עושה שבשעה שזה נפסק,

הטומאה ברחה.

נו, אם ככה אז איך היא חזרה פתאום?

היא כשנפסקה פרחה להתאומתה,

תא לא הדרא, יותר היא לא תחזור.

אתם מבינים מה אומר רשי? רשי אומר, דע לך,

מה שכתוב,

נפסקה אחת מאוזנה ותיקנה טמא מדרס,

לא הכוונה בגלל שהוא תיקן את זה, אז זה טמא.

כי אם כבר יש ככה משהו, לפני שהוא תיקן, אז זה טהור.

אז איך זה פתאום שהוא תיקן, זה חזר לטומאה?

אם כבר הטומאה פרחה, נגמר.

זה היה טהור,

אמרת, הוא היה טמא, אז זה לא היה טמא, אז טמא.

אז אני אומר, לא, אני אומר, אם קיבל, היה לו טמאה כשהיה שלם,

ואחר כך נפסק,

כן?

ושוב תיקן, אז האם בגלל התיקון זה חזר להיות טמא?

או שזה נשאר טמא גם קודם, גם כשזה עדיין היה במצב של פסיקה.

זה מה שאומר רשי, גם כשזה היה פסוק זה עדיין טמא.

לא צריך לבוא ולומר שהתיקון הוא החזיר את הטומאה.

אז למה כתוב תיקנה, אם כן?

אלא להגן להקת תיקנה משום ספר.

מה שכתבה המשנה שם, תיקנה,

זה להשמיע לי את הספר של הדברים, להשמיע לה רבותא.

בא להשמיע לחידוש.

ואף על גדי תיקנה לראשונה,

אפילו שהוא תיקן את האוזן הראשונה,

אבל כהדר נפסיקה שנייה טהור מן המדרס.

עד איתנה נפסיקה שנייה.

למה הוא צריך לכתוב לי? אם אתה מבדיל בין נפסיקה חיצונה לפנימית,

אז למה בספר הוא צריך להגיד לי דווקא אם נפסיקה שנייה?

אף על פי שתיקנה טהור מן המדרס.

כך אומרת המשנה שם בהמשך, דכיוון שנפסיקו שתייהן,

באתי ל... אבל תמם מגע מדרס.

אם נפסיקה שנייה,

אז טומאת מדרס כבר לא תהיה.

אבל תמם מגע מדרס, בעבר ראשון לטומאה.

דא עדיין כליהו.

דא חזי למילתא דא מתקנה ראשונה.

זה ראוי עדיין

לשימוש, כי הרי הראשונה, הוא תיקן אותה כבר קודם.

ואף למדרס הוא ראוי הוונאי לזב מכאן ולהבא.

למעשה, אם הזב

יתכוון להשתמש בזה הלאה בתור מנער,

אז זה יהיה ראוי להשתמש בו.

כי הרי הוא מתקן את זה.

אלא מה?

זה כל מה שזה יועיל לגבי

טומאה שתבוא אחר כך, שאז זה יקבל טומאה. אבל המדרס הראשונה כבר לא יהיה. מיהו בטומאת מדרס קמאיתא דאיו יעלה טהורה.

כי דאמריה לקמן,

פנים חדשות באו לכאן. כלומר, אם הייתה טומאת מדרס

ונפסק עוזר ראשונה ותיקן, עדיין טמא מדרס.

אבל אם נפסקה שנייה ותיקן, טמא רק מגע מדרס. למה?

כי במצב הזה זה נקרא כמו נעל חדשה.

אז הטומאה הראשונה ברחה,

לא קיימת יותר.

מיהו בטומאת מדרס קמאיתא דאיו יעלה טהורה.

נאמרה לקמן, פנים חדשות באו לכאן.

וכל תורת מנעל שהייתה עליה בשעת קבלת טומאה ראשונה הלכה לה.

אז כל הטומאה הזו שהייתה מקודם,

שהיה לזה חשיבות של מנעל, כלי,

בגלל זה הוא קיבל טומאת מדרס,

הכלומה הזו הלכה.

וכיוון נקליהו

הוו ראשון.

מאחר, וזה עדיין שם כלי לאחר התיקון,

זה נקרא, אז הוא נשאר לו דרגת ראשון לטומאה.

שהרי נגע בעצמו כשהיה אב הטומאה.

כן, שהרי הוא עצמו נוגע בעצמו, המנעל נוגע בעצמו, שהוא היה בהתחלה בדרגת אב הטומאה,

ועכשיו הוא יישאר לו את הדרגה הזו של ראשון לטומאה.

גם אם הסנדל יתבטל מיות טומאה, למה?

מלהיות דרגה של אב הטומאה.

זה נכון.

אבל הדרגה הזו של ראשון לטומאה עדיין קיימת.

סנדל, האדם אותו דבר.

האדם עזוב, האדם זה לא קשור עכשיו לאדם.

הוא נועל את הסנדל.

עוד פעם,

אם הוא נועל סנדל אחר שהוא מתוקן,

אז זה יועיל לתת לו טומאה חדשה.

נמוכה יותר.

לא.

מה פתאום? ביטל אותו, זהו.

אם הוא תיקן את זה לגמרי, לגמרי,

והלך הזו ונעל אותו שוב,

מכאן ואילך יש לו טומאת מדרש.

אני מדבר על מצב שהוא נעל אותו זמן מסוים, וזהו.

וכבר יותר לא נועל אותו.

אז איזה טומאה יש לו? טומאת מדרש.

נפסק אחת מאוזניו,

לא במצב שעל הרגל שלו, עכשיו זה מונח בצד.

והלך בן אדם ותיקן את זה,

עדיין טומא מדרש.

אבל אם נפסקה האוזן השנייה,

החמורה נשארה עליו רק טומאת ראשון לטומאה.

לא במצב שזה על הרגל.

אם הוא עכשיו ייקח, אחר שיתקנו את שתי האוזניים,

ייקח את זה שוב וינעל את זה,

שיהיה לזה טומאת מדרס שוב.

זה לא יעזור.

אני מדבר על טומאת המדרס הראשונה שהייתה, מכוח נעילה הראשונה שהייתה.

על זה מדובר.

הוא נעל את זה ביום ראשון,

ומאז לא נוגע בזה אף פעם.

איזה דין אתה נותן לסנדל הזה?

אתה מבין?

על זה מדובר.

כיוון דקליהו אבראשון,

שערי נגע בעצמו כשהיה בטומאה, וכל זמן שהוא כלי וראוי לקבל טומאה,

לא טהר בטומאת המגע.

ליפלוג, למה ללימין כאן נפסקה שנייה

די נפסקו שתיהן? למה צריך לנקוט לדוגמה שנפסקו שתי האוזניים?

העל כל כך השנייה, חיצוני.

הלא אם אתה אומר שנפסקה שנייה,

הכוונה, אם אתה מפרש

שמדובר שנפסקה,

מה שכתוב נפסקה ראשונה, טמאה מדרס, זה הכוונה נפסקה פנימית.

אז מה זה נפסקה שנייה לפי זה?

החיצונה.

אם החיצונה נפסקה, אז אפילו אם היא לא שנייה, אפילו אם היא היתה ראשונה,

כבר נטהר.

העל כל כך השנייה, החיצונה,

אם בשום מי לחודה אבל אלמיד נטהרו מן המדרס.

תהא משנתנו אך דמדרס,

ארבע אוזניים וארבע תרציותים,

ואח דנפסקה שנייה דקטניה תרווה ובחיצונות קאמה.

מה שכתוב נפסקה שנייה טהור,

זה מדובר באופן שהם החיצונות.

בסתמה קרבי יהודה דחמא דנפסקו חיצונות טהור. אז באמת זה הולך על

האוזניים החיצוניות.

אלא מה? מדובר פה שיש שתי אוזניים חיצוניות.

אז אם נפסקה אחת מהחיצונות,

הראשונה מן החיצונות,

ותקלע, אז עדיין טמא מדרס.

אבל אם נפסקה גם השנייה מן החיצונות,

אז טהור מן המדרס.

כי אז יוצא שאין פה,

אין פה חיצונה אחת שהיא עדיין נשארה כמו במקור, כמו בזמן שהיא הייתה חדשה.

אלא הכל זה בתיקון.

שלא לשבור דבריו

שרבי יוחנן דאמר על החג רבי יהודה.

אמוראיינין הוא רבא ברברה חנה אמרה לעייד אל על והרבין אמרה.

קיצור, למסקנה יוצא שלגבי העניין אם רבי יוחנן לא פוסק על החג רבי יהודה או לא.

זו מחלוקת אמוראי בין רבא ברברה חנה לבין

לבין רבין.

רבין זאת אומר שרבי יוחנן אמר אין על החג רבי יהודה,

ולפי רב אברהם רוחנה,

רבי יוחנן אמר שכן הלכה כמו רבי יהודה.

אז אם הלכה כמו רבי יהודה,

אז מה צריך לצאת למסקנה?

שאם סנדל נפסק,

טבעת חיצונה,

או אוזן חיצונה,

זה טהור, היינו אין לו שום כלי.

ולגבי טומאה, נטהר בטומאה.

לגבי שבת, אסור לטלטל.

ולגבי החליצה, אם למשל זה היה בשל שמאל,

זה היה חיצונה שם.

גם אם היא ייקח את זה לרגל ימין, זה לא יעזור.

ולא יהיה קשר להחליצה.

טוב.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נכון.