מסכת שבת דף ק' עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שהכל.

כן, שהכל פה צריך עמוד.

אנחנו בשבת,

במסכת שבת דף ק עמוד א',

שבע שורות קודם המשנה הראשונה.

שוב אני חוזר,

מסכת שבת דף ק עמוד א',

שבע שורות קודם תחילת המשנה הראשונה שבעמוד.

אני חוזר שוב.

ק עמוד א',

שבע שורות קודם המשנה הראשונה.

ואמר אבייה

בור ברשות הרבים

עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים

וזרק לתוכה חייו.

מלאה פירות וזרק לתוכה פטור.

אם יש בור, אומר אבייה, ברשות הרבים.

כן, כך אבייה אומר, אם יש בור ברשות הרבים

שהוא מוגדר כרשות היחיד, משום שהוא עמוק

עשרה טפחים

ויש בו רוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

אז אם הבור מלאה מים

והוא זרק לתוכה,

אומר רשי, מים או אבן

חייו.

והמפרשים מסבירים

למה רשי נוקט מים או אבן.

מה זה משנה מה הוא זרק לתוכה?

הלוא מאחר ואתה בא לחדש

שהבור הזה דינה כרשות היחידה גם שהיא מלאה מים,

אז מה זה משנה מה הוא זורק לתוך הבור?

אומרים המפרשים,

משום שכדי להתחייב

ומעביר מרשות הרבים לרשות היחיד,

צריך שהדבר יהיה מונח ברשות היחיד.

לאחר שעקרת אותו מרשות הרבים,

צריך שיהיה מונח ברשות היחיד, ואז נגמר החיוב.

אבל אם זה לא נקרא מונח,

אינו חייב.

אם כן,

אם הוא ייקח למשל דבר כזה

שהוא צף על המים, יזרוק אותו לבור וזה צף על המים,

זה לא נקרא מונח שם.

כי כמו שהזכרנו אתמול,

אם ישנו אגוז שצף על המים,

זה לא נקרא מקום הנחה,

ולכן

במקרה זה הוא יהיה פטור.

זה לא נקרא שהניח אותו ברשות האחים.

אבל מים או אבן

שם זה אכן נקרא הנחה. למה?

כי אם הוא שבח שם מים,

המים הללו מונחים על גבי מים שהיו כבר מקודם שם.

למדנו אתמול שמים על גבי מים,

היינו הנחתן, זה אכן נקרא הנחה.

והוא עדין אם הוא זורק אבן,

מאחר שהאבן כבדה

אינה צפה, אלא היא

שוקעת עד

קרקע הבור.

ושם זה אכן נקרא הנחה, כי זה נח בתוך קרקע הבור.

מים זה תוך מים, הוא מתערבן עם המים. לא משנה.

אבל מאחר וכך דרך הנחת המים,

וזה דבר אחד,

אם כן ההנחה מתייחסת לכל המים.

כל המים הללו נקראים מונחים,

ואשר על כן אם יבוא אדם

וישפוך מים

לתוך הבור הזה, שהוא מלא מים,

זה נקרא שהוא יניח את המים בבור.

והוא עדין אבן.

יוצא לפי זה שרש״י, שנקט מים או אבן, זה דווקא

כדי לשלול ולומר שאם זה דבר אחר,

שאינו כדוגמת אבן ששוקע בקרקע,

שוקע עד הקרקע,

אלא צף על המים,

אז לא התחייב.

מוסיף אביי ואומר,

כל זה דווקא אם הבור מלא המים,

אז

הבור עדיין נקרא רשות יחיד.

זה שהוא מלא מים, זה לא מבטל

את המקום מלהיות רשות היחיד.

אבל,

מלאה פירות,

וזרק לתוכה הפטור.

אבל מה יהיה הדין אם הבור הזה מלא בפירות,

והוא זורק חפץ מרשות הרבים לתוך הבור

לאחר שמלאו פירות,

הוא יהיה פטור.

כי זה לא נקרא רשות היחיד, לאחר שמלאו אותו פירות.

נשאלת השאלה,

מה ההבדל?

מדוע באופן שהוא מלא מים,

עדיין נקרא בו רשות היחיד?

ואילו כשמלאו אותו פירות,

הוא לא נקרא רשות היחיד.

איפה נקרא?

כרמלית.

תלוי האמת.

כמה נשאר בעומק הבור?

זהו, אני חושב שאתה מתאר את עצמי. זהו, עד עשרה. לא, לא, לא.

די שהפירות הללו

נכנסו לבור, אמה אחת. זה פטר. והם מיעטו את העומק מלהיות עשרה,

זה כבר לא הרשות היחיד.

נכון מאוד.

כן, אם זה בתיאור כזה, אז בוודאי. כי האבן לא יכולה...

לא, אבל זה שונה.

אבל זה שונה.

במים האבן היא שוקעת.

לא, לא בגלל זה.

אל תכניס עכשיו את העניין של שוקע או לא שוקע.

הנקודה היא האם המקום, הבור,

שהיה מקודם רשות היחיד,

האם התבטל מלהיות רשות היחיד בגלל שמילאו אותו בפירות,

או לא התבטל מלהיות רשות היחיד?

התבטל במה. הרי אם מניחים שם מים זה לא מתבטל.

אבל אם מלא פירות, אכן מתבטל.

כמו שפשוט הדבר שאם אדם לוקח גוש עפר,

או אבן גדולה,

ומשליך אותה לתוך הבור,

אז ודאי וודאי שהמקום כבר אינו רשות היחיד.

אם על ידי השלכת גוש העפר או האבן להתמעט העומק מלהיות עשרת טפחים.

המים לא ממעטים את הבור מהעשרת טפחים. זה השאלה ל... אפשר להגיע לעומק של עשרת טפחים גם בין דוד המים. היא לא מהפה הפרדה.

אבל פירות,

אם הוא אותן לך את זה במקום עשרה טפחים, הוא הופך את זה לפגישה טפחים.

אתה לא יכול להיכנס למרחב הזה של עשרה.

פירות חוצבים אותך, אז אתה לא יכול. זה כבר מראש התבטל מלהיות רשות היחיד. אז אתה אומר שבכל מצב,

כל מצב, אם יניח אדם שם פירות בבור,

הרי הפירות הללו הן מציאות כזו שמבטל את החלל שכבר אין בו, אין שם עשרה טפחים.

ככה אתה אומר.

אה?

בואו אנחנו נראה

אם אכן אתה צודק.

האם באמת זה כמו שאתה אומר,

זה דין אבסולוטי,

כלומר מוחלט, שתמיד כשיש פירות בבור,

לעולם מתבטל הבור מלהיות רשות היחיד,

כי המציאות היא שכבר אין פה חלל של עשרה טפחים.

מה שאין כן מים, הם לא מעכבים את השימוש עד קרקע הבור,

כי המים הם שקופים,

ושייך

להניח שם דבר כבד.

אה, יש, יש עובדייה.

אם אתה שופף מים לשם, על הפירות,

והמים מטלטלים ומלאים עד עשרה,

אז זה כבר הנחה.

הם ירצו תל אביב, ברשות היחיד. בכל זאת,

אני חושב שאם יש פירות,

גם אם יש דבר כזה שכשתניח אותו על הפירות זה יתחלחל ויגיע עד למטה,

זה עדיין לא יקרה, כי אנחנו ברשות היחיד.

משום

שכשיש פירות, המקום כבר לא נקרא ברשות היחיד.

זהו, נגמר.

רק השאלה,

האם בכל מצב הפירות מבטלות את המקום מלהיות רשות היחיד,

או שזה תלוי במצבים מסוימים.

אז פה אנחנו נראה

שהיא כבר המפרשים נזקקים

לנסות להסביר את הדברים.

בכל אופן, הגמרא שואלת, מה איתה?

למה באמת

יש הבדל בין אם יש מים בבור לבין אם יש פירות בבור?

עונה הגמרא, מים לא מבטלם מחיצתה.

פירות מבטלם מחיצתה.

המים לא מבטלים את המחיצה.

עדיין יש לזה הגדרה של מחיצות שמקיפות

חלל של רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים

בגובה עשרה.

אבל איך המחיצות לא מבטלים מחיצה? אמרנו שמחצות לא מבטלים מחיצה. אבל הפירות

ממעטים את הבור

ממעטים את הבור כאילו מילא אותו עפר,

ושואל החכם

מה זה שונה ממחצלת?

וכבר ענינו קודם

ואתמול.

המחצלת, הוא לא מתכוון להשאיר אותה בבור.

כאן מדובר באופן שהוא התכוון להניח את הפירות שם

לאורך זמן.

הוא לא מתכוון להשאיר אותה בבור תמיד.

הוא לא מתכוון שזה יהיה כמו קיר.

זו השאלה, כמה העומדן

לדעת

לקבוע שזה הופך להיות חלק מן המקום,

וזה מתבטל למקום.

גם אם את המחצלת הוא... יש לזה עומדן.

גם אם את המחצלת יש עומדן, הוא מרשים אותו...

חצי שנה במחצלת, זה לא יכול להיות להם יום ראוי. לא, זה ההבדל.

מחצלת מאחר שהיא למעשה

שימושית

לאדם

הוא צריך לשכב על זה,

הוא צריך לכסות בזה דברים,

זה היה דרכם של אז במחצלת.

אז אני חוזר.

אני מדבר על האופן הסטנדרטי.

אתה בא ושואל, מה יהיה הדין אם זה במפורש ובמיוחד עם כוונה לבטל או במפורש ובכוונה שלא לבטל?

אכן זה יהיה אחרת.

אבל המצב הסטנדרטי

שמחצלת

זה לא מונח ולא אמור להיות מונח שם לזמן הרבה,

ואילו פירות הדרך היה להניח אותם

זמן רב. זה לא אני אומר,

זה כבר הראשונים ככה מפרשים את הדברים.

אבל מים לא, מים, עם כל זה שזה מונח שם

לזמן רב, בכל זאת זה לא מבטל, ולמה?

חכה, תמתין.

אז בואו נראה

שהמאירי

המאירי מפרש

המאירי פירש

כמו שזכה שמואל לומר

למה המים לא ממעטים את הבור?

כי יש דברים שגם אם תזרוק אותם במים,

עדיין נשקעו.

יוצא שהמים לא מהווים בעיה בשביל שהדברים יגיעו עד לתחתית הבור.

לכן המים לא יכולים להיחשב כסתימה בבור.

כך הוא דעת המאירי

וכך מבארו את הדברים.

מדוע המים לא מבטלים את המחיצות, את המקום להיקרא רשות היחיד?

לעומת זאת,

אם אדם שם כסף לגר בכספים,

אז זה מיועד להיות שם זמן רב,

יש לו מיליארדים.

פשוט. אז אם הוא שם זמן רב, אז בכתב אדם הוא מבטל את הרשות היחיד.

ז'פושט, זה ודאי.

מה? זה פשוט. איזה בורסטים?

שזה כבר לא יקרא רשות היחיד, ברור. שהכתב עזהב יבטלו את ה... ברור, יחזב כסתימה.

אבל זה דבר מטלטל.

מה זה קשור? דבר מטלטל או לא מטלטל?

אמנם יש בגמרא,

בעיר רובין, את העניין הזה שאם זה מותר לטלטלו בשבת זה לא נקרא כסתימה,

אבל אנחנו נראה את ההבדלים.

גם פה, לכאורה, הפירות הללו

הם פירות שמותרים לא אכילה, זה לא פירות תבל. גם אם זה פירות חולין,

שמותר לה באכילה בשבת,

ממילא מותר גם לטלטל.

אז למה בכל זאת זה נחשב כסתימה?

אנחנו נגיע לזה.

בינתיים נאמר את העניין הזה במים. למה המים

לא מבטלים את המקום מלהיקרר כרשות האחיד?

אז שמואל זכה לכוון לדעת המהירי,

שהמים הללו

לא מהווים בעיה וסתימה שלא יוכלו דברים שנופלים לתוך הבור להגיע עד תחתית הבור?

לדעת המגיד משנה,

החילוק הוא כך, כי במים הוא יכול להסתכל ולראות לתוך הבור,

ועדיין המחיצות ניכרות.

עכשיו תגידו לי אתם,

לפי המגיד משנה,

מה יהיה הדין אם אלה מים עכורים?

מים שהם גורמים,

שאי אפשר לראות את המחיצות.

אז זה מתבטל,

לפי דעתו. כך צריך לתת לכאורה.

לכאורה. כן?

ולעומת זאת, החתם סופר טוען שהמגיד משנה...

לא, לא.

הערכתם סופר אומר,

שלכאורה לפי המגיד משנה היה צורך לציית

שמים עכורים, אכן זה יבטל את המחיצה.

אבל הוא יודע,

הוא מביא בשם

אחד מהמפרשים הגדולים,

שזה אומר שאין הבדל. גם מים עכורים לא ממעטים את הבור. אפילו שהוא לא יכול לראות את הבור.

לא חילקו. עצם העובדה שהם מים לא עכורים זה לא מסתכל. לא חילקו. הוא אומר, לא חילקו בדבר לבוא ולומר, תלוי אם זה מים נקיים,

מים זקים או מים עכורים.

אין הבדל. אם זה מים, מים לא ממעט הבור.

מובן?

הפרו זה כאילו כיסית האמה שמה או טפח? מעניין שהחתם סופר כותב

שיש הבדל בין המגיד משנה לבין המאירי.

הלא המאירי טען מה הסיבה שמים לא מבטל?

בגלל שעדיין שייך שישקעו לתוך הבור.

המגיד משנה אומר, למה המים לא מבטלים?

בגלל שאפשר לראות את המחיצות.

לפי זה יהיה,

נפקא מינא, מה יהיה הדין אם הבור מלא זכוכית?

אם הטעם הוא בגלל, כמו המאירי, שהחפצים שנופלים לשם,

נופלים עד קרקעי את הבור, זה שייך דווקא בבית.

אבל אם הוא מלא זכוכיות,

זה סתימה מעולה.

אבל לפי דעת המגיד משנה,

כשהכל נקבע אם הוא יכול לראות את המחיצות גם אחר הסתימה,

הוא יכול לראות.

לפי המגיד משנה, מאחר וזה תלוי אם הוא יכול לראות את המחיצות,

והמחיצות ניכרות,

אז בזכוכית הוא יכול לראות.

רגע, הזכוכית מאפשרת לראות אם זה משמרים?

אתה לא יכול לראות את המקימה לסוף. אתה יכול לראות. מה זה משנה? הזכוכית היא שקופה.

ומאחר שהיא שקופה, שייך לראות דרכה את המחיצות של הבור.

אפשר לראות על כך? כן, בהחלט.

לכן במצב הזה...

עשרה טפחים בסך הכל.

כמה זה כבר עשרה טפחים?

מטר בקושי.

בכל אופן, כך אומר החתם סופר שזה יהיה ההבדל

בין אם לפי דעת המאירי

או כהמגיד משנה.

אתם שומעים?

אז זה העניין של מים שלא מבטלים מחיצה,

אבל הפירות מבטלים את המחיצה.

אמרנו

שהנפקמינה, כלומר ההבדל

בין המאירי לבין המגיד משנה יהיה באופן שהוא מילא את הבור בזכוכית.

שאז, לפי דעתו של המאירי,

שהסיבה שמים לא מבטלים מחיצה בגלל

שדבר שנזרק לשם שוקע עד למטה ועד קרקעית הבור,

זה שייך דווקא במים, אבל אם יש שם זכוכיות,

אז זה מונע את הדברם להיכנס.

לכן באופן כזה באמת הזכוכית תבטל את המחיצה.

לעומת זאת, לפי המגיד, מי ששש זברה היא בגלל שהוא יכול לראות את

מחיצות הבור גם בעומק,

זה שייך גם באופן זה מה לזכוכית.

כמובן.

יפה.

העניין הזה אבל של פירות שלא מבטלים מחיצה,

מה, ואם הזכוכית מוזקת, בפשטות הכוונה היא,

כמו שאמרנו,

כי מאחר

ויש פה דבר שהוא גם מונע וגם הוא מתכוון להשאיר אותו לזמן רב,

אז זו הסיבה שזה נהפך להיות כסתימה ומיעוט לחלל הבור,

שאין כאן עומק של עשרה טפחים.

האמת שהתוספות אבל מקשים שאלה,

מביאים שאלה.

אמרנו, אם אתם זוכרים,

שאם אדם זרק

דבלה שמנה,

מתחילת ארבע

לסוף ארבע,

ונדבק בכותל.

אז מה כתוב שם?

שהדבלה השמנה מבטלת את המקום להיקרא דלת אמות או לא?

הלוא מדובר פה באופן שיש דלת אמות מצומצמות.

כלומר, באופן מדויק, בין האדם העומד שזרק את הדבלה עד הכותל.

ערבים, פשוט ערבים.

הוא פשוט זרק דלת אמות ברשות הערבים את הדבלה.

אז כתוב שאם זה נדבק בכותל בתוך עשרה טפחים,

אז הוא חייב, נכון?

כן.

למה הוא חייב?

לכאורה הדבלה ממעטת

שזה לא ייחשב

כדלת אמות.

כמה הדבלה?

כשהיא נופלת. הדבלה זה שני סנטים.

לא נופלת, לא מדברים על נופלת.

כשהוא לקח את הדבלה והטיח אותה בכותל,

המרחק בין האדם שזרק לבין הכותל הוא דלת אמות.

מדויק. דלת אמות, כן.

עכשיו, אבל כשהוא לקח את הדבלה,

אז היא התכווצחה על הכותל,

נטמחה על גבי הכותל ונשארה שם.

אם אתה בודק מהדבלה עד מקום העומד, עד מקום האדם שזרק,

אין דלת אמות.

זה שני סנטים. בדיוק.

זה דלת אמות פחות שני סנטים.

אז למה אתה מחייב אותו?

עונה הגמרא שהדבלה לא נחשבת כביטול.

כי אדם לא מתכוון לבטל את הדבלה שתהיה שם.

אבל הדבלה לא קשור לביטול. לבטל אותה לכותל.

מה קשור לביטול? אתה אמרת ש...

היא צריכה לעבור דלת אמות, זה לא קשור לביטול.

נכון מאוד.

היא עברה דלת אמות.

היא עברה? לא.

זה לא קשור לביטול.

זה הגופה שלה.

למה זה נקרא שלא עבר דלת אמות?

כי הוא לא עבר דלת אמות. למה? כי הוא לא עבר. בגלל שאתה טוען שהמציאות היא שעדיין הדבלה בתוך דלת.

אבל אם אתה מגדיר את הדבלה כהתבטלה לכותל,

אז מה יהיה הדין במקרה שכזה?

מאחר שהוא לא ביטל אותה לכותל,

אז זה לא ממעט אותה מ-400.

זה לא ממעט.

אבל אם הוא היה מבטל אותה לכותל,

אז אתה מסתכל על הכותל.

מאחר כלפי הכותל יש דלת אמות,

זה נקרא דלת אמות.

זה חלק מן הכותל.

זרקת את הדבלה לכותל.

אם אדם התכוון,

התכוון לבטל אותה שתהיה שם,

והיא תהיה חלק מן הכותל,

אז דינה ככותל.

ממילא אם דינה ככותל, זה לא נקרא פחות מדלת אמות, זה נקרא אכן דלת אמות, כי אתה צריך להסתכל ביחס לאותו מקום שנחה שם.

אז ממילא שואלים בעלי התוספות,

למה הפירות כן ממעטים את הבור,

אפילו שהוא לא מבטל אותם שם?

מה זה שונה מטבלה שאם הוא לא מבטל,

אם הוא לא מבטל,

אז זה לא ממעט?

ופה אתה אומר, הפירות מבטלים,

אפילו שהוא לא מתכוון לבטל, לא ממעטים, אפילו שהוא לא מבטל.

למה? אם הוא לא מבטל, למה אם כן הפירות נקראים

שיש להם את האפשרות למעט את חלל הבור,

את עומק הבור?

זו הייתה השאלה של התוספות.

אומרים התוספות, תירוץ,

שהדרך להניח את הפירות בבור זמן רב.

רגילים לבטל פירות,

זה שונה מדבלה.

יוצא שכל מה שמדובר כאן, כך יוצא לפי התוספות,

כל מה שמדובר כאן שהפירות מבטלים את המקום מלהיות רשות היחיד,

זה בפירות כאלה שהכוונה והדרך להניח אותם שם

זמן רב.

מהי ההגדרה של זמן רב? באמת זה דבר שקשה לאמוד. זה שונה מבין אדם לבין אדם?

למשל, בסוכה.

כאשר בן אדם

יש לו

סוכה שגבוהה למעלה מ-20 ממה,

הוא מתכוון למעט אותה.

אז כתוב שאם ימעט אותה בקרים מוכשתות אין הומיות.

ואם הוא מביא איזשהו תבן והתכוון לבטל אותו,

אז זה נקרא מי עוד. לכמה זמן צריך לבטל?

לכל חג הסוכות. אם הוא מתכוון לבטל את זה לכל חג הסוכות,

זה ממעט.

אז יש דברים שזה תלוי, יש להם איזשהו זמן

לבוא ולומר שבשיעור הזה, בשיעור הזמן הזה,

זה אכן נקרא כחלק מן הדבר.

כמו כשאדם מביא את התבן, נאמר,

והניח את זה בתוך הסוכה,

ואתה מחשיב את התבן כחלק מקרקע הסוכה,

וממילא התמעט המקום מלהיות

עשרים אמה,

כן?

והכל בגלל שהתכוון לבטל את התבן שם,

ולא צריך שיבטל את התבן לעולם.

אז יש לזה איזה שיעור זמן.

אז גם פה יש לזה איזה שיעור זמן.

אני אינני יודע מהו שיעור הזמן הזה,

אבל כל זמן שהוא,

ככה נראה לי,

כל זמן שהוא אומר בליבו,

כן?

אני אשאיר את זה כאן

כשאני אצטרך,

נגיד, אתם יודעים מה?

זה שייך יותר בפירות כאלה שאינם מתקלקלים.

אבל פירות שמתקלקלים,

מסתם הוא לא ישאיר אותם יותר מאשר

שבוע-שבועיים.

תאר לך, יכניס שם תפוחץ,

או יכניס שם תפוזים.

כעבור זמן לא רב, זה כבר יתקלקל.

אז מסתבר שהוא לא מתכוון להניח את זה בשביל שיתקלקל,

אלא לאכול את זה.

פה מדובר כנראה בסוג פירות כאלה יבשים,

שיכולים להחזיק הרבה זמן.

ממילא כשהוא הולך וזורק, והדרך של האנשים היה שהיו עוצרים

פירות בבור,

ממילא במצב שכזה,

אכן זה יבטל את

עומק הבור, ולא יקרר רשות היחיד.

למה,

שמתי שם חצי, אני יודע מה שמתי שם,

אז אני התבן.

אז מה אני מתכוון לעשות? אני מתכוון להגביה את הקרקע.

הקרקע פה נמוכה מדי, אז אני מתכוון להגביה את הקרקע.

בגלל שאני שם את התבן, אני מגביה את הקרקע.

כן, אבל כמה...

זה לא משנה, בתכלס, אבל חלל כאן מתמעט מלהיות

עשרה טפחים.

זה מתמעט,

זה הכל. אם זה מתמעט, אז די.

שם אומנם נכון, שם מדובר בציור,

שהוא בא ולקח את התבן על מנת לבטל את המקום.

אבל גם שם,

אם למשל הוא היה מתכוון

רק ליום אחד-יומיים, זה לא היה מועיל לו.

כן, למה? כי הוא חשוב חלקר, אבל בעוד... למה? למה?

איי, לכאורה, אבל הוא התכוון. זה לא יועיל.

כי צריך בזה איזה שיעור זמן שיקרא שאכן הביטול יחשיב את זה כחלק מן הדבר.

אבל למה אם זה לא ברור עליו? שם זה חשוב כקרקע.

זה לא משנה, אז פה זה לא כקרקע, אבל...

נכון, אבל זה סתימה.

זה סתימה. זה נקרא סתימה?

מה זה משנה? זה נקרא סתימה.

הסתימה היא מבטלת את החלל, כמו שאמרנו מקודם.

בכל אופן, זה תירוץ אחד של התוספות.

תירוץ שאין איש תוספות מתרצים,

שדבלה שזה דבר מועט,

אז באמת,

אז באמת,

באמת,

הוא לא מתכוון לבטל, אז זה גם לא ממעט,

הוא מצמצם את המקום להיות דלת אמות.

אבל כאן בפירות,

שהוא ממלא, וזה

הרבה פירות,

ממלא את כל רבו,

באופן הזה, גם אם הוא לא יבטל אותם

ויתכוון לבטל אותם,

עצם הנחת הפירות שם

מונע את האפשרות שייקרא רשות היחיד,

כי בפועל אין כאן חלל של,

אין כאן אפשרות שימוש,

אלא נאמר בתשעה או בשמונה טפחים.

אבל בחלק שהוא יש שם שם פירות,

הרי אי אפשר להשתמש שם.

כך נראה

סברת בעלה תוספות,

תוספות קל בדיבור המתחיל, פירות מבטלם יחידסתא.

אם הוא יוצא מיטה בסוכה וישים אותה לשלוש רוחות,

ישים אותה לשלוש רוחות, רגע בסוכה, יש עשרים ממה, גבוה עשרים ממה. מיטה לא מבטלת. הוא מתכוון את המיטה ל... מיטה לא מבטלת, נו, עוד פעם. נשאו אותה רגע כל השבעה ימים. לא משנה. זה היה על גבי המיטה. מיטה לא מבטלת, עוד פעם. למה לא מבטל? מיטה לא מבטלת. אם הוא מתכוון,

אם הוא מתכוון

והוא עושה על גבי המיטה את ההדפנות,

אז פה זה קצת אחרת.

לא, הוא לא על גבי המיטה. וזה, מצאנו את זה במשנה מפורשת.

לא על גבי המיטה. סתם הניח מיטה שם. כל השבעה ימים. לא משנה, זה לא מבטל.

למה לא מבטל?

כי מתנה דעתו אצל כל אדם. בן אדם לא מבטל את המחיצה להיות חלק מן המקום.

זה אחד, זה אחד, זה אחד מכלי תשמישו של האדם.

זה לא מתבטל, כך כתוב שם.

אז כי זה לא חושב כקרקע.

לא צריך להגיע לזה.

עצם הדבר שהאדם

לא מתכוון לקחת מיטה על מנת שזה יישאר שם כחלק מן הבית, אלא זה אחד מתשמישיו של האדם.

זה כלי שמשמש את האדם.

אז גם הפרקס הוא כחלק מהאבות. כלי, כלי, כלי, כלי הוא לא,

כלי הוא לא מתבטל.

כלי זה אחד משימושיו של האדם,

וממילא הגדרת הכלי מונעת אותו מלהחשב

כחלק מן הקרקע, על ידי זה יצטמצם החלל.

כאן, לעומת זאת,

מאחר שהוא הניח את הפירות בבור,

וכמו שאמרנו, הדרך להניח פירות בבור

לזמן רב,

אז הפירות הללו ודאי וודאי שמבטלים את המקום

שלא ייקרא יותר כבור בעומק עשרה,

אלא רק תשעה, שמונה, שבעה וכדומה.

ואשר על כן,

לא יתחייב אם יזרוק לתוך זה דבר מסוים מראשות הרבים.

הוא ישים מזרועות בבור, הוא גם לא יבטל.

הוא ישים כמה מזרועות עכשיו בבור.

ואין הדרך להניח שם,

ודרך בין האדם לא להניח שם הרבה זמן.

אז ינחן עמי.

שלא יבטל.

למה הוא שם את זה? בשביל לבטל?

לא, כי אתה אומר שבחירים,

למה הוא שם,

למה הוא הניח את זה? בשביל לבטל?

לבטל את המקום?

הלישון. הלישון?

ודאי שזה לא יבטל.

אבל אם הוא הופך את הבור לאוצר, טוב, בסדר.

בואו נראה ברשי.

תעניה נמי אחיה.

אמרנו את זה לזמן רב, נו. זה הדרך של החסרה.

תעניה נמי אחיה.

דרך ההחסרה של הפירות זה להרבה זמן, זה פירות לביתים.

אתה מבין?

פירות, פירות.

השימוש האחיד זה האכילה.

נמי לאכילה, מאחר והוא כבלתו לאכול אחרי הרבה זמן,

אז כל זמן שזה עדיין בתוך הזמן,

אז זה יכול לבטל.

אבל במזרון הוא מתכוון כל לילה לישון שם.

אז כל לילה הוא מקבל את ההגדרה של מזרון.

ולא חלק מן הבור,

אז ודאי וודאי שזה לא יתבטל שם.

תעניין המייחד,

הזורק מן הים לאיסרטיה.

כן, אתם איתי?

שנינו אכן כך בברייתא גם כן, כלומר,

באים אנו ומביאים ראייה, סייעתא לדברי הבאים מברייתא.

ברייתא זה כבר תנאים.

הזורק מן הים לאיסרטיה

ומן האיסרטיה לים פטור.

אדם שלקח חפץ מן הים, שהים זה דינו ככרמלית, כידוע,

וזרק את זה לאיסרטיה.

איסרטיה זה דרך סלולה שהיא בין-עירונית,

היא מובילה מעיר לעיר,

והיא מוגדרת,

כבר למדנו בדף ו' כרשות הרבים.

אז מה יוצא שהוא לקח מכרמלית וזרק אותו, לאן? לרשות הרבים.

מותר לקחת מכרמלית לרשות הרבים או אסור?

ודאי שאסור.

אמנם מדרבנן, אבל זה אסור.

זה לא מדאורייתא.

והוא הדין,

והוא הדין מהאיסרטיה על הים. כלומר, מרשות הרבים לכרמלית,

זה אותו דבר פטור.

מה פירוש פטור? מן התורה פטור, אבל זה אסור.

פטור אבל אסור. רב שמעון אומר בדיוק, רב שמעון אומר,

אם יש

במקום שזרק

עמוק עשרה ורחב ארבעה,

חייב.

אם אדם זה רק חפץ.

רשות הרבים נהיה קיבליתא. מהרשות הרבים

לתוך הים, אבל זה נח

בתוך בור שיש בים,

שהבור הזה עמוק עשרה ורחב ארבעה,

והוא הלך והגיע עד לבור פנימה.

החפץ הזה, עליו הוא יהיה חייב.

למרות שהוא לא כיוון, הוא לא רצה לקחת אותו לדרוק לים?

הוא לא יודע שיש שם בור.

אה, הוא בכלל לא התכוון?

כן, זה עוד עניין.

אם אדם לא התכוון.

אם אדם לא התכוון,

אבל אם למשל הוא אמר, כל מקום שיהיה ינוח. כלומר, לא מפריע לו.

איפה שירצה ינוח.

אז במקרה הזה,

אם אכן נח בסוף בבור,

זה נקרא שהוא זורק ברשות הרבים לרשות היחיד.

היה לכאורה, אבל הבור שבו ברשות הים הוא מלא מים.

אז ברורים?

שהמים לא מבטלים את המקום מלהיקרא רשות היחיד.

זוהי הראייה שמביאים לדעת אביי,

אומר רשי.

תראו בבקשה יחד איתי את רשי.

וזרק לתוכה.

מצאתם?

וזרק לתוכה מרשות הרבים.

ברשי.

וזרק לתוכה מרשות הרבים

מידי דנאיכא. דבר שיכול,

שאפשר להגדיר אותו כנח שם.

כמו, למשל, כגון אבן.

שמחמת והאבן כבדה זה שוקע עד למטה.

או מים.

שמים על גבי מים זה נקרא הנחה.

חייב,

ולא אברינן.

ולא אברינן כמד דמלא הוא לה ורשות היחיד.

אני לא אומר, מאחור זה זה מלא מים,

זה כבר לא נקרא כרשות היחיד.

דמבטל לו מחיצות, שאז המחיצות מתבטלות.

לא, לא אומרים כך.

המים לא מבטלים את המחיצות.

עדיין נקרא הרשות היחיד.

אבל מני הפירות פטור.

אם הכבור מלא פירות הוא יהיה פטור.

למה?

דמבטל מחיצות כאילו מילאו העפר.

המחיצות מתבטלות כאילו הנחושם עפר.

תנא נמי הכה, ואכן כך כתוב בברייתא,

מה כתוב? דמעיינו לא מבאת למחיצה.

כתוב

מן הים לא אסרתיה, מכרמלית לרשות הרבים פתור.

אסרתיה הוא סרטיה, כלומר מצאנו במקום אחר שסרטיה זה רשות הרבים. הוא אומר, פה הלשון של התנאה של הברייתא היה אי סרטיה, אבל זו אותה כוונה.

זה סרטיה, זה אי סרטיה, זו אותה כוונה שזו

רשות הרבים.

מה זה סרטיה? אמרנו דרך בין עירונית.

דרך שמובילה מעיר לעיר

ועיר חווה טז עמה.

אם מישהו מילא בור בטרפורט,

בור לא התמלע לעומק.

הפרס לא התמלע לעומק.

מילא, וזה לא הגיע עד הזו, מאיזשהו מקום, באיזשהו סיבה, זה נעצר בצדדים, או איזשהו מקום. נו, מה זה משנה?

וזה לא ירד עד הקרקע, אלא יצר עוד שלוש טפחים.

תקשיב, אני לא יודע מה הציור שעליו אתה מדבר,

זה משהו לא מציאותי.

אבל גם אם כן,

מאחר והכוונה לבטל, אז זה מבטל את אותו מקום,

את אותו חלק שבו זה נמצא.

מציאותי זה לא מציאותי, מה שאתה אומר עכשיו.

איך זה קורה דבר כזה? פתאום אמר שהוא זרק איזשהו שם קדוש וזה עצר את הפירות באמצע, באוויר. זה אולי נפגש באבן או קרקע מאבנים וזה לא אפשר לדעת עסוק. מה, אם אתה מניח פירות, פירות?

איך אפשר ש...

כשאתה, אתה יודע מה אתה עשית פעם, תגיד לי אם אתה,

אם תוכל לעשות דבר כזה.

אולי יש שם איזושהי זכוכית שהוא לא ראה.

הזכוכית עשתה הפרדה. זה נראה כאילו הזכוכית גרמה לו לחשוב שזה עמוק עד הסוף.

והוא ראה את זה והוא מילא, בעצם זה לא מילא את הקרקע, זה נתן מרווח בין הפרעה לקרקע הזו שלושים ושלושה פחות. על הזכוכית הזו אנחנו דיברנו. האם הזכוכית הזו יכולה לבטל? ולפי הפרשנות של המגיד משנה, אז אין בעיה. אין לכן, אז אתה נותן ציור

גם בלי הפירות עכשיו, לא צריך את הפירות.

לא, אבל הוא מתדבר בפירות האלה, אפשר. אם היה, תגיד, שתי שקיות. רק רגע, דקה, דקה. לפי שאתה, תזכור טוב,

מה שאתה רוצה להגיד, רק אני רוצה...

מה הוא התכוון? מה אתה אומר? זה היה שתי שקיות של פירות.

זורקים שש שקיות, אם הם עבורו טיפה צר,

אז הם יכולים להיתקע ככה.

לא נתקע.

הם יתקעו באמצע.

עכשיו, יש בזה...

ארבעה טפחים יש למטה, ריק.

אז מה זה יקרה?

אם זה היה מגיע עד למטה...

את הדין כבר אמרתי. את הדין אמרתי. שאם זה פירות,

אז פשוט זה מבטל. זה לא משנה אם יגיע עד למטה או לא יגיע עד למטה.

במציאות כבר פה אין חלל של עומק עשרה.

הבנת?

זה הדין.

אבל אתה הבאת ציור שהוא לכאורה רעיון.

מה יהיה הדין אם הוא מניח

מדף של זכוכית

באמצע הבור שיפריד

בבור בין...

יש פה חמישה טפחים מתחת לזכוכית

וחמישה מעל.

אז לדעת המאירי, ודאי וודאי שזה ייבטל.

אבל לדעת המגיד מישנה, מאחר ורואים דרך הזכוכית את המחיצות,

אז זה כמו מים.

אז זה לא יתבטא.

כן? אז מילא, מאחר

הזכוכית לא בידלה את המקום, זה עדיין רשות היחיד.

פה יכול להיות שאם הוא יביא,

פירות יניח על אותו מדף של זכוכית,

אז לכן אתה תהיה צודק שהפירות כאן

יבטלו את החלל מלהיקרא רשות היחיד,

מכיוון שכנגד אותו מקום שבו הם נמצאים,

זה לא נקרא שיש חלל.

הבנת מה אני אומר?

אין פה חלל של עשרה טפחים.

אין פה חלל של עשרה טפחים.

יפה.

אהלן?

רב שמעון אומר,

אם יש בים במקום שזרק

גומה מיוחדת לבדה,

עמוקה עשרה ורחבה ארבעה,

רשות היחיד לעצמאי,

ולא הווה כשאר הים.

זה לא דין של כרמלית כמו שאר הים,

אלא הגומה, הבור הזה,

דינו כרשות היחיד אפילו שהוא בים.

אף על גב דיאמנם יעמוק הוא,

או ממילא שם, הנה נמד רב שמעון,

ממילא יוצא שמה כתוב ברב שמעון?

די מים לא מבטלה מחיצה.

הרי הבור הזה שבתוך הים

הוא בדי מלא מים.

מלא מים ואפילו מעליו.

בכל זאת אומר רב שמעון שאם הוא יזרוק חפץ ברשות הרבים,

זה ינוח בתוך הבור הזה שבים,

זה נקרא שיניח ברשות היחיד.

מה רואים אם כן? שהמים שבתוך הבור

לא מבטלים את המקום אל עיקרי רשות היחיד.

הלאה.

מעניין לדעת אם אפשר לראות

דרך מי הים

את המחיצות של הבור הזה.

הרי לפי המגיד משנה שאומר שזו הסיבה,

למה מים לא מבטלים?

כיוון שאפשר לראות דרך המים את המחיצות.

לא כתובים, יש הרבה מלח שם והרבה...

בים, בדיוק. זה עכור. איך הוא יפרש לגבי המים שבים?

המים שבים אפשר לראות דרכם?

האמת אינני יודע, לא בדקתי.

לא רק המים שבים, גם... אם אדם למשל לוקח כלי זה איך שנקרא מכשיר צלילה

ומניח משקפת, הוא יכול להסתכל פנימה, לא?

יכול להגיע לראות.

זה משקפת, זה בים בלתי... מה זה משנה?

זה לא משנה, אבל הוא יכול לראות.

אין פה משהו שמונע.

פשוט כאילו שם משקפיים. מה זה משנה אם משקפת או לא משקפת?

מה עם המים אחורים?

מה?

מים אחורים.

בים זה מים אחורים, אתה אומר.

בברור עצמו אתה אומר. לא, לא, מים אחורים.

אם היה מים...

אם היה מים עכורים

אז זה מה שאני אמרתי לך, שהחתם סופר אומר שככה יוצא לפי המגיד מישנה

שאם המים הם מים עכורים אז המים יבטלו את המחיצה

אבל הוא לא מסכים עם זה

למה? כיוון שבגמרא לא חילקו איזה מים

משמע שאין את זה בין עכורים לבין לעכורים

כל מים לא מבטלים את המחיצות

הבנת?

נראה את המשנה

ערבים המים שממלאים בור את הדין שלו כי המים הם... זה גופה כתוב פה, נו, מה אתה רוצה? אני יודע, יכול להיות גם שהמים דינם נתעדות

בשמש ובזה בעצם, והבור יישאר עשרה טפחים ופירות לא מתעדים

המים מתעדים וכשמתעדים הבור נשאר בור עשרה טפחים

כשאתה מלא אותו במים טבעם יתעדות גם

עכשיו, פירות לא מתעדים. כן, אבל עד שיתעדו כמה זמן זה יהיה?

אי אפשר לדעת, בימי שמץ זה יכול להתעדות מהר מאוד.

יכול לקחת כמה ימים הוא עולה שבוע, שבועיים, הוא יכול להתעדות.

אפשר לדעת אם יש בצור, זה הכול... תגיד לי, בור מלא מים הוא יתעדה תוך שבוע, שבועיים? אני לא יודע.

גוזמה מה שאתה אומר עכשיו.

לא נראה לי.

טוב,

נראה את המשנה.

אז זורק ארבע אמות בכותל,

למעלה מעשרה טפחים כי זורק באוויר,

למטה מעשרה טפחים כי זורק בארץ.

מספיק טפח, הוא יהפוך אותו לתשע.

הזורק בארץ ארבע אמות,

חייב.

זה לא נכון מה שאמרת.

נראה. זה לא קשור אבל.

אנחנו באים לטעון שהמים לא מבטלים בכלל את המחיצה.

בגלל,

זה לא מבטל.

לא מבטל, אני אומר שזה לא... אז המקום הוא רשות היחיד.

כן, באשם מים הם מתעדלים.

מבחינתם זה כבר יתבטל, אז זה מראש לא מבטל כי זה סיבה, דרכם של מים נתעדות. לא, אתה לא שומע.

אבל לפי מה שאתה אומר,

למה המים לא מבטלים בחיצה? שמא זה יתעדה.

נכון?

אבל פה כתוב שיהיה חייב. בן אדם שזורק לשם יהיה חייב.

יהיה חייב, הגם שלמעשה זה מלא מים. עדיין לא התעדה.

אז אם עדיין לא התעדה, למה בכל זאת הוא חייב?

אם זה רק בגלל החששות,

גזרות, שמא זה יתעדה.

אבל כשזה עדיין מלא,

אז הסיבה שזה לא יהיה רשות היחיד, לפי דבריך.

זה לא נכון.

משום שכתוב שגם כשזה מלא, והוא זרק לשם, הוא יהיה חייב.

ואם זה צף?

אם זה אבן או מים.

אם זה צף. אמרנו, אם זה צף, אז לא התחייב.

כבר למדנו את זה קודם.

הלאה.

המשנה. טוב, נראה את המשנה.

הזורק ארבעה אמות בכותל, למעלה מעשר הטפחים, כי זורק באוויר.

למטה מעשר הטפחים, כי זורק בארץ.

הזורק בארץ ארבעה אמות חייב.

שמעתם?

זה הדיל שלמדנו כבר לגבי הדבלה השמנה, אם אתם זוכרים.

שואלת הגמרא הלא נח,

למה הוא מתחייב

כשהוא זרק, גם אם זה למטה מעשר הטפחים, למה הוא חייב?

אתה מחייב אותו מצד שהוא, כאילו זרק ארבע אמות ברשות הרבים.

אבל כשאתה זורק בכותל, זה חוזר לאחורה.

יוצא שזה נח בתוך דלת אמות,

למה אתה מחייב אותו? אבל אם זו דבלה ממש... או, אמר רבי יוחנן,

בדבלה השמנה שנינו.

אז רבי יוחנן מתרץ שכאן מדובר בדבלה השמנה,

שזה שהוטח אותה בכותל,

כאשר הוא השליך אותה בחוזקה על פני הכותל,

זה נדבק לכותל,

אשר על כן,

זה נקרא שהוא העביר או זרק דלת אמות ברשות הרבים את אותה דבלה

ולכן חייב.

אבל אם הוא זרק אותה וזה נח על פני למעלה מעשר הטבחים,

זה נקרא שזה נח במקום פטור,

ולכן הוא יהיה פטור.

הלאה.

אמר רבי יהודה אמר רב,

אמר רב חייא,

זרק למעלה מעשרה,

וזה הלכה ונחה בחול כלשהו.

באנו למחלוקת, רבי מאיר ורבנן.

רב חייא מלמד אותנו דין, הוא המקור של הדין הזה, לכן אני אומר רק רב חייא.

היו השתלשלות של דברים, רב יהודה אמר את זה,

כן, כי רב אמר לו, ורב אמר שרב חייא אמר לו.

מה רב חייא אמר?

זהו המקור של ההלכה.

זרק למעלה מעשרה,

והלכה ונחה בחור כלשהו.

לקח חפץ,

וזרק אותו ברשות הרבים

למעלה מעשרה טפחים.

ואיפה החפץ הזה נח?

באיזשהו חור שהיה בכותל.

הכותל, כמו שאמרנו,

הוא גבוה עשרים אמה אפילו.

בסדר?

והוא הלך וזרק

את החפץ,

וזה נח באותו חור,

שהוא בגובה למעלה מעשרת טפחים,

החור הזה,

האם הוא התחייב או לא התחייב?

אומר לנו רב חייא,

זה תלוי במחלוקת, רב מאיר ורבנן.

באותו כותל של החור?

נכון, בתוך החור.

היה בתוך הקיר חור. בדיוק.

הוא זרק ונכנס לשם, אבל הוא לא תכנן זרק אדומי. הוא תכנן, תכנן. הוא תכנן שזה ינוח שם באותו חור. מה זה של ה... הוא פשוט היה צלב מיוחד. לא ריבוע של הכותל של ה... לא היה בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

בעומק לא. אם היה בו ארבעה על ארבעה,

אז מאחר שהמחיצות הן גם כן עשרה טפחים,

אז ודאי שזה יהיה הרשות היחיד.

החור דינו כרשות האחיד

אבל פה מאחר והחור עצמו אין בו ד' על ד'. זה מקום פתור. לכאורה זה מקום פתור, נכון? כן.

בא הרב חייו ואומר שלפי שיטה אחת

זה ייחשב כרשות האחיד.

למה?

אז נקדים ונאמר

שישנה משנה במסכת יומא בדף יא עמוד ב'.

מה יהיה הדין אם יש שער עגול

שהוא עשוי כחיפה?

עגול.

והשער הזה גבוה עשרה טפחים

וממילא יוצא

שבאיזשהו שלב מסוים כשהוא מגיע למעלה אין ברוחב

הפתח ארבעה טפחים.

למטה יש ארבעה טפחים. כי הוא לא ישר, הוא ככה.

כן, אבל הוא הולך ומתעכם.

אבל אם אתה... ממילא יוצא שבשלב מסוים,

בשלב מסוים הוא הופך להיות פחות

מרוחב ארבעה.

בין משקוף למשקוף.

בין, כן?

האם

יתחייב במזוזה או לא?

בשביל שיתחייב

צריך שיהיה מינימום

גובה עשרה טפחים ברוחב ארבעה.

בין משקוף למשקוף.

כאן,

שמדובר פה שזה לא רחב כולו ארבעה טפחים,

רק למטה.

אמנם השער הזה הוא גבוה עשרה,

אבל הרוחב ארבעה הוא למטה בלבד.

אז מקום טוב.

עכשיו תעזור מקום טוב, מדברים גם במזוזה.

אה, אוקיי.

עדיף שלושים טיפים. אז רבי מאיר,

שימו לב, רבי מאירס אומר,

חוקקין להשלים.

אני כאילו חוקק,

כאילו חותך

מהמשקוף

את אותו חלק בשביל, כאילו, ישר כאילו. בדיוק. אני כאילו יוצר מצב שעל ידי החקיקה,

שיהיה פה רוחב ארבעה גם עד גובה עשרה טפחים. זה כמו גודחית כזה, גודחית, שאתה, לא קשור. את הצלעות שלו, כאילו, אתה, לא, לא, לא, לא. זה לא בגלל גודחית, גודשיק.

זה לא שייך זה לזה. זה גם משהו דמיוני כזה.

זה קו דמיוני כזה. בדיוק.

אומר לנו רב מאיר,

מאחר ושייך לראות כאילו הכותל חקוק,

וממילא יש פה רוחב ארבעה

בגובה עשרה,

אז הוא יתחייב במזוזה.

רבנן, לעומת זאת, חכמים שחולקים עליו, אומרים לא.

לא.

לא חוקקים להשלים.

אני לא אומר, רואים כאילו זה רחב ארבעה.

מאחר ומאחר

ובמציאות אין כאן רוחב ארבעה

בגובה עשרה טפחים,

גם אם למטה יש, אבל זה לא בגובה עשרה,

הוא לא יתחייב במזוזה.

מובן?

כך

מובא מחלוקת רב מאיר וחכמים במסכת יומא, דף יא עמוד ב'.

מה זה שייך לענייננו אנו?

אומר רב חייא,

בעניין הזה שדיברנו על החור הזה של בכותל,

שהרוחב שלו זה פחות מדלת על דלת,

שייך למעשה להחשיב כאילו חקיקו בכותל,

ועל ידי החקיקה יצרו מצב

שיש פה בחור רוחב של דלת על דלת.

אז האם נאמר חוקקים

ויחשב החור כרשות היחיד,

או לא?

לרב מאיר.

זה אמר חוקקין להשלים

ויהי דעת רב מאיר שסובר,

שאומרים חוקקין להשלים, כי רואים כאילו

כאילו חקקנו בכותל ועל ידי זה השלמנו את החסר

ולכן לגבי מזוזה יהיה חייב, הוא הדין כאן

נעשה כביכול חקיקה ועל ידי זה נשלים את החסר

להחשיב את החור כד' על ד' ממילא מי חייב

כאן בדוגמה זו שהוא זרק חפץ

ברשות הרבים לתוך אותו חור שבכותל

מאחר ואני אומר חוקקין להשלים

יחשב החור כרשות היחיד, הגם שבפועל אין בו ארבעה על ארבעה

אבל הרי אני כאילו מסתכל עליו, כאילו יש בו ד' על ד',

וכמו שאמרנו, והרי מדובר פה שגבוה הצהרה יש פה,

החור הזה הוא למעלה מעשר הטבחים בכותל,

נמצא שצירוף,

שצירוף המחיצות,

צירוף המחיצות עם רוחבו של הבור שהוא ד' על ד' מכוח ההלכה של חוקקין להשלים,

הרי החור הזה רשות היחיד,

הוא חייב,

אבל רבנן דאמרן חוקקין להשלים,

לא מחייב,

אבל לפי החכמים שסוברים, לא חוקקין להשלים,

אז ממילא אני מסתכל על המציאות, המציאות כמה יש בחור הזה?

פחות מד' על ד',

אז הוא לא יהיה חייב, זה לא נקרא רשות היחיד.

הוא מתבטל כי לא כל כך.

תניא נמי הכה,

וכך גם למדנו בברית המפורשת,

זרק למעלה מעשרה,

והלכה ונחה בחור כלשהו,

רבי מאיר מחייב,

והחכמים פותרים.

אומר רשי,

רבי מאיר ורבנן דאפליגו בחוקקין להשלים,

בפרקקם הדיומא ובעירובין.

לרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים,

במקום שיש כדי לחוק.

כלומר,

אם יש אפשרות לעשות חקיקה

על ידי זה להשלים את החסר.

אכן אני מחשיב את זה כאילו חקקנו.

רק החייב, אז גם בחור הזה הוא יהיה חייב.

דרואין, החור כאילו ארבע.

כאילו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

עד כאן,

בעזרת השם, השבוע הבא נתחיל בסוגיה הבאה של תל המתלקט.

תודה רבה.