מסכת שבת דף צז' עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת, נפצ״ז עמוד ב',

אחת רשורות בסוף העמוד,

פשיטה, נתכוון לזרוק שמונה,

וזרק ארבע, הרי כתב שם משמעון.

כלומר, דין פשוט הוא

שאם אדם נתכוון לזרוק חפץ

ברשות הרבים, למרחק של שמונה אמות.

אבל,

ובסוף זרק ארבע אמות.

כלומר,

במקום שזה ינוח בסוף שמונה אמות, זה נוח בסוף ד' אמות מהמקום שבו הוא זרק.

התחייב על זה.

אגם שלמעשה

לא נתקיימה מחשבתו,

התכוון הוא לזרוק שמונה,

אבל מאחר וזה חלק מתוך השמונה,

זה אכן נקרא נתקיימה מחשבתו והתחייב.

מה ראייה?

הרי

כתב שם משמעון.

וכמן,

בדף קג עמוד א', אומרת המשנה שאם אדם

נתכוון לכתוב את השם שמעון,

שמעון שזה מילה שמורכבת מחמש אותיות,

ולבסוף

לא כתב אלא את שתי האותיות הראשונות, שזה שמ'.

אומרת המשנה, הוא יהיה חייב,

כי שם זה גם כן מילה שאפשר ליהג אותה בפני עצמה.

אז מאחר והיא מילה בפני עצמה,

גם אם היא פה, הכוונה בזה הייתה שזה יהיה חלק מתוך מילה גדולה יותר,

שהיא בת חמש אותיות,

בכל זאת התחייב על מה שכתב

חלק

מן המילה הזו,

היינו שתי אותיות שלישים מהן.

אם כן, הוא הדין כאן.

התכוונו לעשות

מלאכה בשיעור גדול, שזה של שמונה אמות.

גם אם יצאה לו בסוף

מלאכה כזו שהיא

חלק מן אותה מלאכה, שזה התכוון תחילה,

יתחייב.

אבל השאלה תהיה, נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה, מהו?

אם הכוונה שלו הייתה לזרוק את החפץ למרחק של ד'

אמות.

ובסוף,

בלא משים לב,

זה נח לסוף שמונה אמות.

מה יהיה הדין?

האם בזה התחייב או לא?

מה עם שני הצדדים?

מי אמרינן האפיקלי?

האם נאמר, סוף סוף הוא העביר את החפץ ארבע אמות,

מתקיימה מחשבתו, גם אם אמנם

נחה בסוף שמונה,

אבל התכוונו שזה יהיה במרחק של ד' אמות לכל הפחות מהיכן שזה היה מקודם.

וכאן,

בתוך

השמונה יש את הארבע,

שלזה התכוונים לכתחילה.

עוד דילמה, איך אדבעיה? לא נח.

או שאולי נאמר,

סוף סוף הוא רצה שהחפץ יצנוח למרחק של

שמונה אמות.

אם כן, זה לא נקרא שנתקיים במחשבתו,

ולכן יהיה פטור.

הגמרא באה לפשוט את הספק ולומר כך, ולאו היינו

דאמר לרבינה לרב אשי?

וכי

זה לא מה שרבינה שאל את רב אשי?

בשיעור הקודם הבאנו

שרבינה שואל את רב אשי

איך אפשר לחייב

את מי שזרק מרשות היחיד לרשות הרבים,

וברשות הרבים עצמה זה לא נח מיד כשהגיע לרשות הרבים,

אלא זה נח לסוף דלת אמות משם.

שאר רב הינה את רב אשי איך אפשר לבוא ולחייב מצד מעביר ארבע אמות ברשות הרבים?

הוא זרק מרשות היחיד לרשות הרבים,

ועבר ארבע אמות ברשות הרבים, כלומר זה לא נח מיד

כשהיא יצאה מרשות היחיד,

אלא רק למרחק של דלת אמות

מאותו מקום, מפתח הרשות היחיד.

שאל אותו רבינה את רב אשי,

לא שייך לפה, לא שייך שם, זה לא שייך לזה.

אז שאל אותו רבינה את רב אשי,

אם

רצונו הרי שינוח בסוף ארבע אמות,

אז הרי הוא לא רוצה שינוח מיד ביציאתו מרשות היחיד.

אז איך שייך לבוא לחייב גם מצד מעביר ארבע אמות ברשות הרבים,

וגם מצד

הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים?

ממה נפשך? כך שואל אותו רבינה את רב אשי.

כלומר,

איזה צד שתפרש

עדיין יהיה קשה?

אם כוונתו הייתה שינוח לסוף דלת אמות ברשות הרבים,

אם כן יוצא שהוא לא רוצה שינוח מיד

ביציאתו מרשות היחיד.

מדוע אם כן יתחייב שניים?

ואם רצונו שינוח מיד ביציאתו מרשות הרבי, ברשות היחיד, זה רק לרבי, נכון? אם כן, אין רצונו שינוח לאחר ארבע אמות.

אבל בואו נאפשרו. לא, לא, אתה מתבלבל.

רב יהודה, רבי יהודה אמר את הדין הזה, זה לא רבי.

הרבי אמר בהתחלה שהוא, אז ממילא כוונת רבינה,

ברשות הרבים, ברשות היחיד. לא, זה משהו אחר, משהו אחר. אז אינה, מה זה משהו אחר?

משהו אחר, שמה מדברים

בתיאור שהוא זרק מרשות הערבים לרשות הערבים דרך רשות היחיד.

זה הכול.

אמרנו רק בלי שיש תקרה.

אז בא שמואל לפרש

שרבו שמואל אמרו שזה מדובר ברשות האחד מקורא.

ברשות האחד מקורא, שאז

זה נקרא כאילו הוא נח שם.

נו, אז אחרי.

איך תגיד כאילו הוא נח שם ברשות הרבים, אם לא דובר ברשות היחיד, לא, לא צריך להגיע לזה, לדעת רבי יהודה, אתה מדבר לדעת רבי

אז באו לפרש את דעת רבי, שרבי דיבר ברשות היחיד שהיא מקורה

אבל כאן לדעת רבי יהודה מדברים

שאדם זרק מרשות היחיד לרשות הרבים

וזה לא נחמיה יד ביציאתו מרשות היחיד, אלא לסוף ד' עמוד משם

אז לדעת רבי יהודה זה גם כן נקרא? אז לדעת רבי יהודה,

אם נאמר קלוטה כמו שהוא,

אז נמצא כאילו שהוא עבר פה שניים, ככה האהבה מנה בגמרא.

גם מתחייב מצד הוצאה,

כאילו מיד כשיצא מרשות היחיד,

הרי זה כאילו נח,

מיד כשזה נקרע ברשות הערבים,

באוויר רשות הערבים,

כאילו נח שם,

ושוב נעקר משם ונחו לסוף דמי אמות.

אז יש פה כאילו שתי פעולות, גם פעולת הוצאה

וגם פעולת העברה.

מובן?

זה שסובר קלוטה כמו שהונחה, הוא לא צריך להגיע לדין הזה של רשות היחיד מקורה.

ללא קשר, קלוטה כמו שהונחה, זה מדובר אפילו בלי תקרא.

כי ידועה דעתו של רבי עקיבא,

שהוא סובר את הדין הזה קלוטה כמו שהונחה.

זה גם בלי תקרא.

בלי קשר.

רבי סובר עד שהיא תקרא? כך פירשו לאבו שמואל, כן.

כן, כן, כן.

לא, לא.

על כל פנים,

רבינה שואל את רב אשי איך ייתכן לבוא ולפרש שרבי יהודה שמחייב,

הוא מחייב גם מצד הוצאה

וגם מצד העברה של דלת אמות ברשות הרבים.

הרי לכאורה לא נתקיימה מחשבתו,

משום שאם נתכוון שינוח מיד ביציאתו מרשות היחיד,

לא יתכוון שינוח לבסוף דלת אמות משם.

ואם יתכוון שינוח לסוף דלת אמות משם,

הרי לא התכוון שינוח מיד ביציאתו.

אם כן, מדוע אתה מחייבו שניים,

גם על הוצאה וגם על העברה?

כך שאל

רבינת רבאשי.

ואמר לה,

באומר כל מקום שתרצה תנוח.

רבאשי ענה לו

שאם

נפרש כוונת רבי יהודה לחייב שתיים הן על הוצאה והן על העברה,

זה מדובר באופן

שהאדם בצד עצמו, הזורק,

לא היה אכפת לו היכן שזה ינוח.

כלומר, בין אם זה ינוח מיד ביציאתו מרשות האחיד,

ובין אם זה ינוח לסוף דלת אמות, בכל מצב יש לו רצון בזה.

כלומר, פה נקרא שנתקיימה מחשבתו, בין אם זה ינוח מיד ביציאתו מרשות היחיד,

ובין אם זה ינוח לסוף דלת אמות משם.

מובן.

אם כן, מה אתה רואה?

שאי אפשר לחייב את הזורק

אלא אם כן החפץ הוא נח במקום שהייתה כוונתו שזה ינוח.

אבל אם זה נח במקום שלא היה לו כוונה לזה,

אז הוא יהיה פטור.

ומילא אם כך,

נתבער אם כך,

שלא רק בזורק, ונתכוון לזרוק ארבעה וזרק שמונה,

שהוא יהיה פטור. למה?

כי הרי

הוא התכוון שינוח בסוף ד',

ולבסוף זה נח לאחר שמונה אמות,

ואם כן לא נתקיים במחשבתו,

וזו סיבה לפוטרו מן המלאכה הזו.

אבל למה אתה יימנה?

לא משנה.

אבל כאן אתה רואה...

שעצם הדבר,

כמו שאמרנו שם לגבי

זורק ברשות היחיד ברשות הרבים ועבר על דלת אמות ברשות הרבים.

שם אתה אומר שבשביל לחייב אותו גם על הוצאה וגם על העברה,

אתה צריך שמלכתחילה תהיה כוונתו שכל מקום שתרצה תנוח.

אבל אם היה לו כוונה שינוח או ביד ביציאתו ברשות היחיד,

או לעשות דלת אמות, לא יתחייב שניים,

מלאכת.

כי היכן

שהוא יתכוון שזה ינוח, שם נחשבת מלאכה.

אבל אם זה לא היכן שהתכוון שינוח,

אז לא נתקיים פה במחשבתו ולא נתחייב בצד מלאכה.

ממילא לפי זה

באה הגמרא כאן לטעון

שלא רק בין יתכוון לזרוק ארבע וזה רק שמונה יהיה פטור.

נכון.

למה הוא יתחייב באחד? בהוצאה.

בהוצאה. כן.

אז בדיוק יהיה התתייבת.

כן, אבל שוב אנחנו מסבירים למה.

כיוון שאם אתה בא לחייבו על העברה,

לא שייך לבוא לחייבו על העברה מצד שחסר פה במחשבה.

אם הוא התכוון שינוח לאסוף ד' המות,

אז הוא יתחייב על להוצאה, כי מלכתחילה הוא התכוון שינוח לאסוף ד'.

לא, אבל את היסוד אתה רואה.

את היסוד אתה רואה שכשהוא עושה מלאכה מסוימת,

ולא הייתה לו כוונה שינוח באותו מקום שזה נח,

אז זה נקרא שזה לא נח מכוחו.

כאילו לא נח מכוחו.

אז הוא לא ידחה בכלל.

פה במקרה שלנו,

נחזור למקרה דנן,

ונתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה, או נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע.

בתוך רשות הרבים?

בתוך רשות הרבים. מדובר פה באופן שהוא עקר מרשות הרבים,

וזרק את זה למרחק מסוים.

אז הגמרא בתחילה הקדימה ואמרה,

שאם הוא מתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע, פשוט שיתחייב.

כי זה כמו שכתב שם משמעון.

אבל בלהתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה, פה מסתפקים אנו.

אבל הגמרא עכשיו באה וטוענת שמוכח מדברי

רב הינה ורב אשי,

שאם לא היה לו כוונה, לא קשור, אבל לא נתקיים במחשבתו.

ממילא זה לא נקרא...

אתה צריך לדעת שבשביל לחייב במלאכה ממלאכות השבת,

צריך שיהיה מלאכת מחשבת.

כלומר, שיהיה לו כוונה.

אלמלא כן, זה נקרא בגדר מתעסק.

אם היה לו כוונה שינוח בסוף ד', פירושו רק בסוף ד',

ולא בסוף שמונה.

ואם יהיה, מתוך שבע?

אז זה מה שאני אומר.

מה? הוא התכוון שיהיה רק בסוף ד', ולא בסוף שמונה.

אותו דבר, זה לא נתקיים במחשבתו.

לא, לא, לא זה הכוונה.

הכוונה שבשביל שיקרא נתקיים במחשבתו.

יו ד'. בדיוק, זה מה שכתוב כאן. ד' במילימטר עזר.

אם אתה יודע לאמוד את דעתו

שהוא לא מקפיד שזה ינוח בין ד' לבין ה',

זה נקרא נתקיים במחשבתו.

אבל אם אתה יודע שכוונתו שזה ינוח בין ד' ל-, אבל לא לסוף שמונה,

יוצא שמה שנח בסוף שמונה זה לא מכוח,

זה לא היה לרצונו.

זה לא פוך,

אם אני לוקח את הערבים ודארתי על עוד לפני היחיד והתכוונתי שכניק לסלום נכנס למיפה,

אז אני אגיד לכם, כי אני התכוונתי שכניק לסלום, לכי תגיע עד למיפה.

תראה, תראה, תראה.

אם אתה טוען כך, ייתכן שאתה גם פה תהיה צודק.

ייתכן שגם פה אתה מעלה לי כיוון,

שייתכן שגם פה יהיה פתור.

משום שפתח לזה את כמה מחשבתו.

כאן מדברים במעבר דל אדמות. אז מעבר דל אדמות על הדין פשוט וברור.

שצריך

שינוח לאותו מקום

שאכן זה היה רצונו.

אלא מה? אתה יכול לבוא וללמוד את דעתו, לומר עד כמה הוא מקפיד.

אחד שיתכוון לסרוק לסוף דלת.

האם

באמת הוא מתכוון דלת ממש,

או לא אכפת לו שזה יהיה אפילו קצת יותר.

אז פה אתה צריך להכניס את האומדן שלנו עד כמה הוא מקפיד.

מובן?

אם אדם שר תכמים בשבת, הוא לא... עוד פעם,

עכשיו זה לא קשור עכשיו. הרב, החמין הוא לא חמין. עכשיו, אל... הוא שם את זה על מנת שיהיה חמין חם חם חם חם חם, ואחר כך יתבשל כל צורקו. לא, אבל אנחנו פשוט סוטים, אנחנו סוטים מהעניין.

זה אותו עניין, יתבשל כל צורקו. אז די מה אכפת לי? אז אני לא חייב. למה?

אני שמתי את החמין על מנת שיתבשל יהיה חמין חם חם חם חמים.

אני לא התכוונתי שיהיה כל צורקו,

אז איך שיהיה פה צורקו, אז אני לא חייב.

אני לא חייב.

אתה תקווה לא חמד שהתכוונת שיהיה חד-חד-חד חד-חד. אבל אתה... לא, לא, זה לא... אתה צריך לדעת שבבישול, כך הוא התהליך.

התהליך הוא כל חלק וחלק שמקרב אותו לכדי שיהיה ראוי לעגילה,

זה חלק מן הבישול.

אז ממילא, מאחר שהתכוונת שזה יגיע לידי בישול,

אז הנה, קרבת את העניין הזה בבישול.

פה למעשה אתה צריך לדעת שבשביל שיקרא להתקיימה מחשבתו,

הרי כשהוא זורק חפץ, הוא מתכוון

שהחפץ יהיה מונח במקום מסוים.

נכון?

כי אם הוא יתכוון רק שלא יהיה פה,

אז זה חוזר להיות מלאכה שאינה צריכה על גופה.

כיוון שהוא, אין לו כוונה,

אין לו כוונה שינוח שם, הוא רוצה שלא יהיה פה.

אלא מה? צריך להיות שמדובר שיש לו כוונה שהחפץ יישאר,

יהיה באותו מקום ששם יתכוון שינוח.

אני מדבר.

כן.

אז ממילא,

מאחר וכן, אז אני צריך לאמוד לדעתו מה הוא התכוון.

אם אתה מפרש שהתכוון של לזרוק שמונה,

פירושו שהוא התכוון

שרק באופן שיגיע לשמונה אמות, אז יקרא להתקיים מחשבתו.

אבל אם זה קודם לכן, זה לא שווה לו.

לא טוב לו.

ואם זה הפוך, ארבעה וזה רק שמונה, אז כנראה.

מה זה נקרא שהתקיים במחשבתו? מתי זה נקרא?

כשזרק ארבעה, אבל לא זרק שמונה.

ממילא, אז הגמרא מתכוונת לומר,

מאחר ואנו רואים

שבמלאכת העברה של ארבעה עמות ברשות הרבים,

צריך שיהיה לו כוונה היכן שזה ינוח,

ממילא פשוט הוא הדבר שאם נתכוון לזרוק למרחק מסוים,

ולבסוף

נח במקום אחר מכפי שהוא רצה,

ויש לנו אומדן שזה לא היה לרצונו היכן שזה נח לבסוף,

זה לא נקרא מלאכת מחשבת והוא יהיה פטור.

ממילא, ממילא,

אז זו תשובה לשני המצבים.

לא רק למצב הזה שבו הסתפקנו, בלי להתכוון לזרוק ארבעה וזה רק שמונה,

שאז פשוט שיהיה פטור,

אלא הוא הדין לגבי הדין שהיה פשוט לנו מלכתחילה לחייב,

גם אז יהיה פטור.

מה, מה עם הדין הזה?

מה עם הדין הזה?

זה לא קשור עכשיו לכאן.

אנחנו מדברים

לגבי לחייב על העברה של דלמות ברשות הרבים.

הוא בא למרוק שמונה וארבע, והוא יזרק שמונה, אז זה בתוך, הוא הגיע גם לארבע. לא אומרים, לא אומרים,

לא אומרים קלוטה כמו שהונחה,

כי המושג הזה של קלוטה,

זה נאמר במקום שהוא שינה סטטוס.

כלומר, קודם היה ברשות היחיד, ועכשיו זה ברשות הרבים.

אבל כשהוא נמצא כל הזמן ברשות הרבים, רק השאלה היכן,

אז לא נאמר את זה. כיוון שאם תאמר קלוטה כמו שהונחה,

אז לעולם לא יתחייב עמר ארבעה עמוד ברשות הרבים.

כי זה תמיד ייקרה שנח לסוף אמה אחת ושוב נח לסוף אמה אחת,

לעולם לא יהיה פה צירוף של דלת.

אלא ודאי אין פה קלוטה כמו שהונחה, אתה מבין?

על כל פנים, העניינים שהזכרנו מקודם,

ונתכוון לזרוק למרחק מסוים,

ולא נתקיים במחשבתו,

בזה פשוט שיהיה פתוח.

מה שכן נשאר לנו לשאול,

אבל סוף סוף הבאנו ראיה ממשנה,

שכשאדם עושה מקצת מלאכה,

ממלאכה גדולה יותר,

חלק ממלאכה,

כאשר כוונתו הייתה לעשות מלאכה גדולה יותר,

הרי הוא חייב.

מה נענה על זה?

גם שם לכאורה נגיד שלא נתקיים במחשבתו.

הרי אמרנו שאם כתב שם משמעון,

את האותיות שם,

מתוך מילה גדולה שמורכבת מחמש אותיות,

שזה שם עו ונון,

יתחייב במה שכתב שם.

הרי הכותב שתי אותיות בשבת זה כבר מלאכה שלמה.

אלא מה?

פה מחשבתו הידיעה לעשות מלאכה גדולה יותר,

בת חמש אותיות.

האם זה יהיה סיבה שכשהוא כתב רק שם הוא יהיה פתור?

המשנה אומרת במפורש שהוא חייב.

השאלה למה?

מדוע?

כל היכה שיש לזה מהות של שם בפני עצמו,

אז זה יכול להיחשב כמלאכה.

הגם שהייתה לו כוונה,

הגם שהייתה לו כוונה לעשות שיעור גדול יותר.

הלאה, ממשיכה הגמרא.

עוד כמה אמרת רקע תשמש שמעון.

מה שהיה לך טענה להוכיח

ממה שמצאנו שאם אדם כתב שם משמעון הוא יהיה חייב.

ממילא גם באופן שהוא זרק,

התכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע, התחייב.

כי זה נקרא כמו שכתב שם משמעון?

זה לא דומה.

לא.

יש הבדל בין אם כתב שם משמעון לבין אם התכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע.

למה? מה ההבדל?

מי ידמה?

וכי יש לדמות

את המקרה של התכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע?

לבין כתב שם משמעון,

זה לא דומה, הטעם

כל כמה דלא כתיב שם,

לא מי כתיב לשמעון.

שם לגבי כתיבת האות המילה שמעון,

הרי כל זמן שהוא לא יכתוב את הש״מ,

לא יוכל לעשות את השמעון ללא הש״מ.

ממילא זה נקרא שנתקיימה מחשבתו,

שהרי זה דרך המלאכה של כתיבת המילה שמעון.

איך הדרך

שכותבים את שתי האותיות הראשונות הללו, ש״מ.

זה נקרא שאכן התקיימה מחשבתו,

אבל האחה,

כמה זה לא זרק ארבע, לא מיזדרכי לתמנה.

אבל כאן במקרה שיתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע,

וכי כל זמן שהוא לא יזרוק ארבע וינוח שם לארבע,

לא יוכל לזרוק את זה למרחק שמונה?

ברור שלא, אין קשר.

בקיצור,

הוא יכול לעשות את פעולת העברה

של

מרחק שמונה אמות בלי לעשות מקודם את העברה של מרחק של ד' אמות.

מובן?

אז מאחר וכן,

הרי זה נקרא שלא נתקיימה מחשבתו,

ויהיה פתור.

אומר רש״י,

הרי כתב שם משמעון.

נתנן נקמן בפרק הבונה זה חייב בשתי אותיות.

כן?

פרק הבונה

זה פרק 12. הפרק הבא,

ושם מובא במשנה שהאדם חייב

על מלאכת כותב כשהוא כותב שתי אותיות.

וזה התחייב אף על פי שנתכוון למלאכה גדולה.

אפילו אם הוא כתב שם,

כוונתו הייתה לכתוב את המילה שמעון, שזה מלאכה גדולה יותר.

בכל זאת התחייב.

ולא, ואין ודבעים, הנה ואמר לבא אומר.

כלומר, הגמרא כאן

דוחה את מה שהגמרא ניסתה בתחילה לומר,

שאם נתכוון לזרוק שמונה עם זרק 4, פשוט שהתחייב

ובכל הספק הוא בלהתכוון לזרוק 4 וזרק 8. לא ולא.

פשוט הוא הדבר שלא התחייב. לא בזה ולא בזה.

לא בלהתכוון לזרוק 8 וזרק 4 ולא בלהתכוון לזרוק 4 וזרק 8. מה הראיה?

מזה שרב אשי צריך לפרש לרבינה

שכל מה שרוצים בנו לחייב

מצד הוצאה והעברה בזורק מרשות האחים לרשות הרבים ועברת על אדמות ברשות הרבים,

זה דווקא באומר כל מקום שתרצה תנוח.

הלא, אמר האחי, אומר אשי, אבל אם לא היה אומר כך,

לא מחייב,

אלא אם כן נחה במקום מחשבתו.

רק אם זה נח,

במקום שמלכתחילה הוא התכוון במחשבתו שינוח.

ממילא מאחר וכן, אך אין עמי,

בתלוואי הוא מבטא.

אז גם פה, בשני המצבים האלה הוא יהיה פטור.

היינו,

לא רק בלהתכוון לזרוק 4 וזרק 8,

אלא הוא עדין בין להתכוון לזרוק 8 וזרק 4. כן,

לא שניה נתכוון לזרוק 8 וזרק 4, לא שניה נתכוון לזרוק 4 וזרק 8,

פטור.

עוד כאמרת, רק התשמשמעון.

מסביר רשי,

מה הכוונה בגמרא במי שאמרה, עוד כאמרת, רק התשמשמעון,

והנתכוון לזרוק 8 וזרק 4,

זה בשביל שיתעלה לחיוב ואקמותי.

כוונת הגמרא להקשות על מה שהיה פשוט בתחילה לתלמוד,

לומר שאם נתכוון לזרוק 8 וזרק 4, פשוט שיהיה פטור, כי זה דומה לשם משמעון.

מה פתאום? מי דמה? וכי זה דומה לשם משמעון?

התם כל כמה דלא כתב שם,

לא מי כתב שמעון.

שם, כל זמן שהוא לא יכתוב את האותיות שמ,

הרי לא יוכל לכתוב את שמעון ללא האותיות שמ.

כך כי כתב שהם בכוונה כזה.

לכן כשהוא כתב את האותיות הללו שמ ודאי זה נקרא שהוא כתב בכוונה,

שהרי זה הדרך לכתוב את שמעון.

ועבד למלאכה, ויש שם אדם בשתי האותיות הללו.

זה נקרא שהוא עשה מלאכה,

ויש לזה משמעות לשתי האותיות הללו,

כי יש שם אדם

באותיות הללו שמ.

אבל האחד, לגבי העניין

של להתכוון לזרוק 8 וזרק 4,

כל כמה זה לא זרק ד', שתנוח לסוף ד' לא מזרק לטימוניה, בתמיהה.

כלומר, וכי

אם זה לא ינוח לסוף ד', לא יוכל לזרוק שמונה אמות.

הרי אין קשר ביניהם, אל כך,

כי נח לסוף ד', לא נתקיימה מחשבתו.

מלכתחילה הוא התכוון שלא ינוח לסוף ד',

וממילא זה לא ניגש להתקיימה מחשבתו, אם לזה הוא נח לסוף שמונה,

ולא דמי לשם משמעון.

את החלק הנוסף ברש״י שהוא מביא בשם לשון אחר,

הוא מביא אולי שינוי גרסה,

אבל מייסא באורו כמו שבהרנו,

ואין הבדל בכוונת הסוגיה כאן, בין לגרסה הזו

ובין לגרסה הזו.

נראה עכשיו את המשך הגמרא,

תנו רבנן.

יש לנו כאן

סוגיה שהזכרנו כדוגמתה

בשיעורים שעברו.

שנינו בברייתא, הזורק מרשות הרבים

לרשות הרבים

ורשות היחיד באמצע.

400 חייב,

פחות מ-400 פטור,

כלומר,

מה יהיה הדין

אם הוא זרק

חפץ

דרך רשות היחיד?

עכשיו אנחנו דנים לגבי דין מעביר 400 ברשות הרבים, לא לגבי הדין הזה שיחשב כאילו נח

ברשות היחיד.

לא.

מדברים עלינו כאשר

העניין הזה של העברה

בשביל לחייב על העברה ברשות הרבים,

צריך שזה יהיה לכל הפחות שיעור של ד' אמות.

מה יהיה הדין אבל אם השיעור הזה של ד' אמות מורכב

משני רשויות הרבים?

הוא זרק

מרשות היחיד אחת,

והמרחק בין המקום הזריקה עד רשות היחיד היה שתי אמות.

ושוב, כשזה יצא מרשות היחיד,

זה הונח לסוף שתי אמות מ...

מרשות היחיד.

כלומר,

שום עבר שתי אמות מרשות הרבים.

אם כן, יש לנו כאן אפשרות לצרף

שתי אמות של רשות הרבים ראשונה,

ועם שתי אמות של רשות הרבים שנייה,

האם נאמר כך מן חייבנו או לא?

אומרת הברייתא,

400? חייב.

יהיה חייב אכן.

גם אם זה מורכב

משני רשויות הרבים.

מה?

נכון.

אבל זה לא נח ברשות היחיד,

אלא זה עבר דרך אבי רשות היחיד.

רשות הרבים שונה או אותה רשות הרבים?

מה זה שונה?

בוא נגיד שיש יכולת לבותה רשות הרבים, אין צבא.

או שיכולת, או שורה של בתים. מה זה משנה?

שורה של בתים.

לא פה רשות הרבים, כזין למה, פה מפסיק, כי נגמר שורה של בתים.

מה זה משנה? זו רשות הרבים שנייה. בסדר, מה זה משנה? שתי רשויות ערבים שונות.

או שאתה יכול להגיד, הכול רשות הרבים אחת, ויש בקצה בית. זה אותו דבר.

זה אותו חשבון.

אם הבית הזה, אבל אם הבית הזה מפסיק

ברשות הרבים,

פירושו של דבר שאין פה רשות הרבים אחת, אלא שניים.

זו יותר רשות הרבים, אז זה... או שזה דבר על אותה רשות הרבים. לא, זה לא משנה.

זה לקראת הרבה, כי זו אותה רשות הרבים. אם שניהם בהגדרה זה רשות הרבים,

גם אם זה עבר באמצע דרך רשות היחיד,

כשעבר בתוך כלל רשויות הרבים, עבר על אדמות,

זה ייקרא שיעביר על אדמות ברשות הרבים.

אבל פחות מארבע אמות פתור.

למה פתור?

זה מה זה יותר כמיליון.

אתה שואל, טוב,

מה רואים שהברייתא הזו סוברת?

אז לא אומרים כאילו זה כמו שלומך.

זה הגמרא בהמשך מביאה.

מה היכא משמע לן?

כלומר, מה בא הברייתא להשמיע לנו?

עונה הגמרא, הכא משמע לן?

רשויות מצטרפות.

דבר ראשון בא להשמיע לנו הברייתא,

ששייך לצרף את שתי רשויות הרבים.

הגם שפה הוא עשה דלת אמות, שתי אמות, ופה שתי אמות,

מצטרפים את שניהם להחשב כאילו הוא העביר דלת אמות ביחד.

כן?

ומה זה, מה לשם מה צריך להשמיע לנו את זה?

כיוון שיש תנא שסובר

שהוא לא התחייב באופן הזה.

זה.

רש״י מביא,

מצאנו דעת רבי יוסי

לאל בדף פי עמוד א',

שכשאדם מוציא

לשתי רשויות,

לא מחייבים אותו,

אלא אם זה רשות אחת.

מה יהיה הדין אם אדם

הוציא

חצי גרוגרת, הלו באוכנים השיעור הוא כגרוגרת.

הוציא חצי שיעור

ועוד חצי שיעור

והכול ביעלם אחד.

כלומר הכל זה בשגגה אחת.

האם נאמר שזה כאילו הוציא שיעור שלם בבת אחת או לא?

היה פה שתי פעולות של הוצאה.

בכל פעולה

חצי שיעור.

אמרו שכן.

אומר רבי יוסי,

אם הוא הוציא את זה לאותה רשות,

חייב.

אבל שתי רשויות פתור.

אבל שתי רשויות פתור.

אבל שתי רשויות פתור.

כלומר אם זה רשות הרבים,

לרשות הרבים אחת הוציא חצי שיעור

ושום לרשות הרבים אחרת הוציא עוד חצי שיעור,

לא יתחייב.

אז זה גוף הכתוב כאן שבאים לשלול כאן

ולומר שלא כדעת רבי יוסי

אלא גם שתי רשויות מצטרפות.

הלאה.

ואתה רואה טוב, ודלא אמרינן,

כאילו תא

כמו שהונחה.

הברייתא בא להשמיע לנו דין נוסף,

שלא אומרים תדין כאילו תא כמו שהונחה.

מה זה כאילו תא כמו שהונחה?

אם חפץ נקלט באוויר של רשות מסוימת,

זה נחשב כאילו הונחשה.

אני מחוק את העניינים אחת.

כן, אבל בברייתא מה כתוב?

מה צריך להקשיב על הברייתא?

ברייתא זה גם תנאי.

אז הברייתא הזו סוברת שלא אומרים את היסוד הזה של קלוטה כמו שהונחה.

כי אם

הייתי אומר קלוטה כמו שהונחה,

מדוע באופן זה פחות מארבע עמוד פטור?

נחייבנו על כל פנים מצד

הכנסה לרשות היחיד

והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.

אלא בדיוק מה אני רואה?

שלא אומרים את העניין של קלוטה כמו שהונחה.

וגם פה נראה את רש״י,

מרשות הרבים לרשות הרבים, מרשות היחיד באמצע.

דלת אמות חייב, אם עבר ברשות הרבים דלת אמות, ואפילו על ידי צירוף,

חייב.

פחות מארבעה אמות פטור.

דלמשום הוצאה לא, מרחייב.

דללא אמרינן, כלותה כמו שהונחה.

רשויות השוות מצטרפות רשות הרבים זו.

הם רשות הרבים זו.

ודלוק רבי יוסי דאמר בפרק המוציא יין,

אף מעלה מחד, דלרשות אחת חייב לשתי רשויות פטור.

ועוד כמה אשמה לן,

דללא אמרינן, כלותה כמו שהונחה.

נחזור לגמרא בשורה השלישית מראש העמוד, אנחנו בדף צדיק חד עמוד א',

אמר רבי שמואל בר יהודה,

אמר רבי אבא, אמר רב הונא אמר הו,

המעביר ארבע עמות ברשות הרבים, מקורה פטור,

לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.

בא רב שמואל בר יהודה ואומר,

שרב אבא אמר לו,

שרב הונא אמר,

ושרב אמר, כלומר מקור הדין הזה זה רב, שהוא אמר לרב הונא את הדין

והוא רב הונא העביר לרב אבא ורב אבא העביר את הדין לרב שמואל בר יהודה.

כתוב כאן שאם אדם העביר חפץ

ארבע עמוד ברשות הרבים אבל רשות הרבים הזו הייתה מקורה, מכוסה.

תקרע.

יכול להיות מצב, למשל, תחת גשר.

ישנו איזשהו כביש,

אוטוסטרדה,

כן?

שהולכים שם 60 ריבועות בכל יום,

ובוודאי שהרוחב שלו זה טז עמה,

שזה מגדיר את המקום,

את הדרך הזאת, את הכביש הזה, כרשות הרבים,

אבל הבעיה שהוא הוליך את החפץ דלת אמות מתחת לגשר.

למה, למה זה דומה?

אומר לנו רב,

לא יהיה חייב מצד מעביר 400 ברשות הרבים,

הוא יהיה פטור.

למה זה דומה?

לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.

במדבר היה מדבר. מחנה ישראל שהיה במדבר,

הרשות הרבים שלהם, זה לא היה מקורא.

למה לא?

כל הדיני הוצאה, תכף אנחנו נראה,

לאט לאט בסבלנות,

נראה את כל העניין הזה,

איך הם היו הולכים במדבר ומהו הרשות הרבים שהיה שם.

אז דווקא אם יהיה על ענייני כבוד אתה אומר.

אי אפשר שיהיה רשות הרבים, אלא אם כן יש על ענייני כבוד.

זה מקורא.

אז אני אומר,

לפי דבריך,

אז לא נחייב אלא אם כן ברשות הרבים כזו שיש

מלמעלה על ענייני כבוד.

טוב.

בכל אופן,

זוהו היסוד.

בכל אופן, זוהו היסוד.

הרבים כבר נתקע כאן לענות על מה שאתה אומר.

לי זה היה פשוט,

אבל אני בכל זאת אומר לך שהרדבה כותב

שענייני הכבוד שהיו מקיפים אותם במדבר,

אינם חשובים כרוי.

אתה לא נחשב כרוי, כי תקרא.

רגע, זה לא נחשב מחיצות?

לא מחיצות ולא תקרא.

כי לכאורה זה היה צריך להתחשב על הניסוות היחיד, כי הם מקיפים אותם מכל כך.

כן.

לא רק לגבי מבחינות.

גם לגבי מבחינות.

טוב.

פשוט הוא שזה לא כך.

זה פשוט, זה לא נקרא תקרה, ולא נקרא מחיצות.

כי אם לא כן, לא תמצא לעולם רשות הרבים שם במדבר.

כל זמן אני חתם במדבר, הם מוקפים על ענייני כבוד.

ענייני כבוד זה משהו רוחני,

זה לא דבר שיכול להיחשב כדופן.

כשהצריכו רשות הרבים,

לא אמרו משהו שהוא מקיף אותך בצורה של ענן,

אלא בחיצות ממש ותקרא ממש.

זה הכול.

עני, שואלת גמרא קושייה על הדברים הללו,

עני והעגלות נמכורות אביה,

ואמר אב

משמרה בחייה,

עגלות

תחתיהן

וביניהן

וצידיהן רשות הרבים.

איך

אתה טוען

שמה שהיה במדבר זה דווקא רשות הרבים ללא תקרה?

הרי ידוע שהעגלות

שהיו הולכים איתן בני קהת

והיו נושאים בזה את הקרשים,

קרשי המשכן היו מונחים על העגלות.

רב

בא ואמר משמו של רב חייה,

העגלות הללו, תחתיהן,

כלומר מה שתחת העגלות, החלל שנמצא מתחת העגלות,

וביניהן,

והשטח שבין העגלות

וגם צידיהן,

היינו הרווח

שבין העגלה לבין הגלגלים,

כולל את מקום הגלגלים,

הרי הם רשות הרבים.

אז אם אתה אומר תחתיהן,

היינו תחת העגלות,

זה רשות הרבים,

נו, אז על כורחנו שרשות הרבים שייך אפילו באופן שיש תקרה.

העגלות, באופן נורמלי, איך הן היו?

איך הן היו?

עגלה נורמלית, סטנדרטית, מה יש?

מה היא?

יש איזושהי רצפה בעגלה,

ועליה מניחים חפצים, נכון?

אם אתה אומר תחתיה רשות הרבים,

על כורחנו שאף על פי שיש משהו שמכסה מלמעלה,

תקרה,

הרי זה רשות הרבים.

אם כן, רב סותר את דברי עצמו.

כידוע שהיו ארבע עגלות,

כמו שבארנו כבר באחד השיעורים הקודמים,

ששתי עגלות היו

סמוכות לפורקי המשקל,

ושתי עגלות

במרחק מסוים

מן העגלות האלה הסמוכות לפורקי המשקל,

וכשהיו פורקים את הקרשים הראשונים,

היו מקבלים זאת

אלה הסמוכים

שבעגלות הראשונות,

ומוליכים אותם לעגלות שקר...

התקדמו להם

ולאחר שנתמלאה המכסה בכל העגלות

שמקודם להם,

אז היו מעמיסים על העגלות שלהם.

אבל על כל פנים,

כאן כתוב במפורש לדעת רב

שהעגלות גם תחתיהן זה רשות הרבים.

אם כן, איך זה מסתדר

עם מה שרב אמר שלא מצאנו בדגלי מדבר,

היינו

בזמן הליכת עם ישראל במדבר,

לא מצאנו רשות הרבים שהיא מקורה.

עונה הגמרא תשובה, כי כאמר רב

בדראתה.

כלומר,

מה שנאמר בדברי רב, שהמקום שתחת העגלות זה חשוב רשות הרבים,

זה ברווח

שבין

שורה של קרשים לשורה הסמוך הלאה.

הם לא היו עושים

שורות צמודות זו לזו,

אלא אחת רחוקה מחברתה.

היו מניחים את הקרשים,

שורה של קרשים

כאשר האחד מונח על השני,

ולאחר מכן

מניחים

את השורה האחרת במרחק מה מהשורה הראשונה,

וכשרב נתן לזה דין רשות הרבים

למה שתחת העגלות התכוון דווקא

לאותו מקום שבו היה את הרווח

בין שורת קרשים אחת לשורת קרשים אחרת.

נראה את רשי,

מקורה מכוסה.

והעגלות דה משכת דה מקורות אבו

בקרשים הסדורים עליהן.

רוחבן

לאורך העגלה

רוחבן

לאורך העגלה

ואורכן

לרוחבה

או לרוחב העגלה על ראש דופנותיה.

וכסרקה דעתך

על פני כל אורך העגלות היו מסדרות.

שימו לב.

נאמר שאורך העגלה,

אורך העגלה,

אני מביא לכם את הציור,

זה מכאן עד לכאן.

העגלה הייתה אמורה ללכת קדימה.

זה אורך העגלה וזה הרוחב.

אז אל תחשוב שהקרשים היו מסודרים,

שאורך הקרשים לא אורך העגלה.

לא.

אלא היו מסדרים את אורכם של הקרשים לרוחב העגלה.

כאן שורה וכאן שורה.

היו מניחים

כמה קרשים זה על זה בחלק

הצמוד

לראש העגלה,

ואת השורה האחרת של הקרשים

היו מניחים

קרוב לסוף העגלה,

וכך נמצא שיש רווח

בין שורה לשורה.

נכון.

נכון.

האמנת נכון.

בואו נראה את המשך הדברים.

גם זה יכול להיות, נכון מאוד.

אני התכוונתי רק לומר איך זה היה מונח הקרשים.

בתכלס כוונת הגמרא לומר שזה לא היה סמוכות זו לזו, השורות זו לזו,

כי אם כן לא תמצא רווח בין השורות.

בשביל למצוא רווח, אתה חייב לומר שהיה פה מרחק של אוויר בין שורה לשורה.

אז אם היה שייך למצוא רווח

באופן שאתה עושה שלוש שורות,

בסדר גמור. גם זה היה אפשרי.

ואם לא היה שייך אלא בשתי שורות,

אז שוב.

אבל אנחנו צריכים להגיע לתוצאה. התוצאה צריכה להיות שהאוויר בין

השורות כדי למצוא את האופן

שיהיה רשות הרבים

באותו רווח שבין שורה לשורה

וביניהן בין עגלה לעגלה שבצדה אומר רב בשבר הבחייה

שגם זה היה רשות הרבים

ואף על פי שראשי הקרשים יוצאים לכאן ולכאן שתי אמות ומחצה לכל רוח

וראשי קרשים של עגלה זו מגיעים לראשי קרשים של זו שבצדה

שרש״י

איך ייתכן

שביניהם רשות הרבים

בין העגלה לעגלה

הלוא מאחר וביארנו מקודם שהאורך היה מונח לרחב העגלה

וידוע היה שהיה בליטה בקרשים

שתי אמות ומחצה לצד

אחד מהעגלה ושוב שתי אמות ומחצה

למה? כי העגלה עצמה הייתה בחמש אמות

והקרשים כמה היו?

עשר אמות

כמה אם כן היה המרחק?

בואו נסביר קודם כל מה היה

אז מאחר והקרשים הם עשר

ואילו העגלה רוחבה היה בסך הכל חמש אמות

אז נמצא

שהחמש אמות המרכזיות שבקרש מונחות על גוף העגלה

ושניים וחצי מן הקרש

לכל צד בולטים החוצה

נכון?

עכשיו המרחק בין שתי העגלות כמה היה?

שוב חמש אמות

אז אם כן נמצא שהקרשים שבולטים מן העגלה הימנית

ממש צמודים

לבליטה של הקרשים שבעגלה השמאלית

אז איך אתה אומר אם כן ביניהם

רשות הרבים?

זה מה ששואל רשי

בואו נראה את זה שוב

וביניהן בין העגלה לעגלה שבצדה

ואף על פי שראשי הקרשים יוצאים לכאן ולכאן

שתי עמות ומחצה לכל רוח

וראשי קרשים של העגלה הזו

מגיעים לראשי קרשים של זו שבצדה

למה אתה צריך לומר שהגיעו והיו סמוכים ממש צמודים זה לזה?

שהרי חמש אמות היו בין עגלה לעגלה כדלקמן

ורוחב עגלה גם חמש אמות

איך היה פה חמש אמות?

גוף החלל עצמו של העגלה שתי עמות ומחצה

ויחד עם הדפנות והאופנים ועובי האופנים

זה הכוונה גלגלים

שתי עמות ומחצה, אז היו עושים עוד שתי עמות, בתכלס

אם אתה מודד חיצונית

מהאופנים, החלק החיצוני של האופנים

שמצד אחד עד החלק החיצוני של האופנים שבצד האחר

יש לך חמש אמות

ועל זה יניחו את הקרשים, נמצא שבלהט

שתי עמות ומחצה מכל צד

בסדר, אבל זה לא, לא, לא, הקרשים האלו, לא נגעו אחד בשני, ויוד,

זה חייב לנגוע, הסברתי לך למה

הנה, היה נהיה מחטיפה, אי אפשר, ויוד עמות, אי אפשר לנסוע ככה, הרי פוק, בוק, בוק, בוק, בוק, כל הזמן ייתקע, כל הזמן ייתקע, הרי אתה נוסע, אתה לא במהלך, שאתה לא, יפה, יפה, מה שאתה, אנחנו לא מדברים על דבר שהוא אומר, טוב,

מה שאתה אומר, הגמרא דנה על זה בהמשך, שלכאורה לא שייך שיהיה דבר כזה,

כי הם מתנגשים זה עם זה,

טוב,

בכל אופן,

אבל, מה בפנים?

מה?

מה בפנים? מה בפנים?

כשהגרשים היו מונחים על העגלה,

על העגלה, על העגלה, יש עגלה, עגלה זה כמו,

זה לא, לא על הגג,

זה לא כמו שאתה יודע, עגלה זה עם גג והכול,

היה בסך הכול,

כהן,

מסגרת של ארבע, ארבע קרשים,

ואופנים ודפנות, כן,

והיה מניח על העגלה את הקרשים.

קרשים זה היה ספורט, כן? זה, כן, בדיוק.

עכשיו, כשהוא היה מניח את הקרש, שהוא באורך של עשר אמות,

אז אם אתה לוקח שהעגלה כולל האופנים ועובי האופנים והדפנות והכול,

זה חמש אמות,

אז בתכל'ס יוצא שעדיין נשאר בולט מכל צד שתיים וחצי אמות.

זאת הסחורה עצמה הייתה, זה היה חלק מהסחורה הייתה חלק מהגובה על העגלה הזאת. נכון, עכשיו בוא תגיד לי.

הוא מתכוון לשאול שכאשר הולכים שתי עגלות

ושתיים וחצי בולט לכל צד,

העגלה הזו בולט ממנה שתיים וחצי לצד זה,

העגלה הזו שתיים וחצי בולט לצד זה,

ונמצא שהן סמורות זה לזה,

הקרשים.

נכון?

אז הוא אומר, שתי עגלות.

שתי עגלות.

אמרנו, כאשר אתה לוקח את שתי העגלות והן הולכות ביחד באותו מצב,

נמצא שלמעשה הם הולכים צמודות.

זה בעיה. בעיה, זה מה שהוא מתכוון לשאול.

בדיוק.

בכל אופן, רשי קודם כל בא להסביר

את העניין איך זה היה בנוי.

כך זה היה.

עשר אמות אורך הקרש,

וכשור כאן נתנו על דופני העגלה לרוחבה,

נמצאו שתי עמות והמחצה בולטים מכל צד,

ונמצא רווח שבין שתי העגלות מקורה בראשי קרשים.

אם כן, נמצא שיש עדיין תקרה בראשי הקרשים, כלומר בשתי הראשים של הקרשים,

הקרשים שבעגלה הזו והקרשים שבעגלה הזו,

וצידיהן רווח שבין דופן עגלה לאופן ועובי האופן.

וממילא, אז רשי מתכוון לשאול, כן.

איך ייתכן לתת לזה דין של רשות הרבים?

הלוא הרב בעצמו אמר שאם זה מקורא לא שייך לתת לזה דין של רשות הרבים.

ועל זה התשובה,

כי כאמריו תחתיהן רשות הרבים בדרתה

ברווח שבין שורות הסדר שהיה סודר קרש על קרש סדר אחד ומניחו

ומניחו

רווח, תכף נראה את המילה המתאימה צריך להגיד, הוא מניח,

הוא מניח רווח וסודר סדר אחר ומניחו רווח.

בקיצור, היה פה, לפי איך שרש״י מסביר,

היה פה שתי שורות

שקרשים היו מונחים

זה על זה בצד אחד של העגלה,

בצד האחר שוב,

וביניהם היה

רווח שלא היה עליו קרשים,

וכנגד אותו רווח

נאמר שתחתיו

זה רשות הרבים.

זוהי הכוונה בדברים,

ומחר בעזרת השם

נצטרך לבאר את הדברים יותר איך זה מסתדר,

אבל בינתיים

נכון.

תודה רבה.