מסכת שבת דף צז עמ' א | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת, דף צדיק זין עמוד א',

ארבע עשרה שורות, קודם סוף העמוד.

שוב אני חוזר, מסכת שבת,

דף צדיק זין עמוד א',

ארבע עשרה שורות, קודם סוף העמוד.

אמר מר,

אם היו רשויות שלו, מותר.

למדנו אתמול ברייתא, אומרת שאם אדם זורק

מבית לבית,

שנמצאים כל אחד מהם בצד אחר

של רשות הרבים,

כלומר מדובר שהוא זרק

מבית שזה רשות האחיד

לבית אחר שהוא רשות האחיד,

וזה עבר דרך רשות הרבים.

תוך כדי זריקתו מבית לבית,

זה היה דרך רשות הרבים.

מובב אברייתא, שאם היו רשויות שלו, מותר פירושו.

מדובר כאן באופן שהוא למעלה מעשרה מקרקע רשות הרבים,

שזה מקום פטור.

אז אם שתי הבתים הם של שני בני אדם שונים,

אז יהיה אסור.

כמו

כל שני בתים

ששייכים לשני אנשים שונים,

שאסור לטלטל מזה לזה, אלמלא שיעשו העירובה חצרות.

אבל אם מדובר באופן ששתי הבתים שלו,

יהיה מותר.

זה מה שכתוב כאן.

אבל מה שכתוב לנו בברייתא זה החידוש,

שאף על פי

שזה עובר דרך רשות הרבים,

מאחר וזה למעלה מעשרה טפחים,

אז יהיה מותר לו לזרוק מבית זה לבית זה, אם שני הבתים הם שלו.

שואלת הגמרא שאלה, למה תיבי תיוב תזה רב?

האם נאמר שמכאן

תהיה פרחה וקושיה על דברי רב דהיטמא?

למדנו

שיש בזה מחלוקת

באופן שיש שני בתים בשני צידי רשות הרבים.

האם מותר לזרוק מזה לזה או לא? רבא בר אב הונא אמר רב,

אסור לזרוק מזה לזה,

ושמואל אמר מותר לזרוק מזה לזה.

ובואו ונתבונן.

האם מדובר פה בשני בתים של שני בני אדם

או שני בתים של אדם אחד?

ודאי שפשוט הוא שמדובר פה בשני בתים של אדם אחד.

כי אם זה של שני בני אדם,

שמואל לא היה מתיר לזרוק מזה לזה?

אלא ודאי

של בן אדם אחד, ובכל זאת רב אוסר

לזרוק מזה לזה.

אם כן, לכאורה,

דבריו

שאומרו שאסור לזרוק מבית לבית

דרך

אוויר של למעלה מעשרה ברשות הרבים,

אגם שזה שני הבתים שלו זה כנגד הברייתא של אמרנו עתה,

שנאמר שם אם היו רשויות שלו, מותר.

מתרצת הגמרא ולמי אוקימנא להי

כגון דמיד אחד ומתת אחד

וזמני נפל ועט אליה תהיה.

וכי לא פירשנו כבר במסכת ערובין

שהמחלוקת של רבו שמואל לגבי שני בתים משני צידי רשות הרבים,

אם מותר לזרוק מזה לזה או לא,

שמדובר באופן

שהבתים

אינם עומדים באותו גובה,

אלא בית אחד

גבוה יותר מחברו.

ואז במצב הזה אפשר להבין את דברי רב.

מאחר ובית אחד גבוה ובית אחד נמוך,

פה צריך שהידיים שלו יהיו מאומנות יותר כדי שיוכל אכן

שעל ידי הזריקה החפץ

יונח בבית ההוא, בבית האחר.

מאחר ויש חשש גדול שאולי זה ייפול לו לתוך רשות הרבים.

כי אם בית אחד גבוה ובית אחד נמוך,

לא הכול מסוגלים לכוון שיוכל החפץ ההוא

להגיע לבית האחר.

ממילא חוששים שמא ייפול תוך כדי שזורקו את זה מרשות היחיד לרשות היחיד לרשות הרבים,

שמא זה ייפול לרשות הרבים, ואז יבוא להביא את זה בידיו

מרשות הרבים לרשות היחיד.

אז ממילא אין פה קושייה רב,

אם היו רשויות שלו

ושני הרשויות שלו שווים,

היינו גובהם שווה,

אין פה בית אחד גבוה יותר מחברו,

אז אכן יהיה מותר גם לדעת רב,

כמו שאכן אומרת הברייתא.

אבל רב שאוסר זה, מדובר בציור שונה, היינו מציור

שבית אחד גבוה יותר מחברו,

וממילא חוששים שמא זה ייפול לרשות הרבים,

ויבוא אז

להביא את זה מרשות הרבים לרשות היחיד.

אומר רשי

אסור לזרוק מזה לזה.

אני קורא ברשי בדיבור המתחיל,

אסור לזרוק מזה לזה,

ואפילו אין שלא.

כלומר, כשרב אמר

שני בתים בשני צידי רשות הרבים אסור לזרוק מזה לזה,

זה אפילו ששניהם שלא.

מי אמר שזה כך?

דהי משלו לשל חברו,

לא אבא שאר שמואל.

משום שאם נאמר

שהבית אחד שלו אבל הבית האחר הוא של חברו,

פה ודאי שמואל לא היה מתאים, כי הרי יש צורך

בעירובי חצרות.

למה מי הוקים לה בעירובין?

דמיד לאחד ומתת אחד,

וכי לא יעמדו במסכת ערובין,

שמה שרב אמר, אסור לזרוק מזה לזה,

זה מדובר שבית אחד גבוה והאחר נמוך.

דמתוך כך, מסביר רשי,

דמתוך כך

שצריך

לאמן ידו מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה,

תרידמה.

מאחר וצריך פה

שיהיו ידיו מאומנות היטב לדעת

להוליך את זה מבית גבוה למקום לבית נמוך או להפך,

אז ממילא זה גורם לו טרדה,

קושי.

ממילא חשינן ודלמה לו זרק על הגג

ונופל לרשות הרבים.

מתוך טרדתו, שמא לא יפגע כהוגן

בבית האחר,

אז חוששים אנו שהטרדה הזאת תגרום לו שהזריקה לא תהיה בצורה מושלמת,

ואז יפול החפץ

לרשות הרבים

במקום לבית האחר, ואטה לאט תויה,

ואז יבואו להביא את זה בידיו.

אם הוא יביא את זה בידיו,

זה ממש איסור דאורייתא

ולהכן אכת ואטה לאט תויה.

היה קשה לרש״י

למה החשש הוא רק בגלל שמא יבוא להביא את החפץ מרשות הרבים לרשות היחיד?

למה שלא תאמר,

עצם זה שזה ייפול לרשות הרבים,

זה כבר יהווה עבירה בשבילו,

שהרי נמצא שהוא הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים,

כשהוא לוקח את החפץ וזורק.

אם אתה חושש שזה ייפול לרשות הרבים,

אם כן זה לבד סיבה שתאמר שלא יעשה כך,

לזרוק לבית האחר, שמא זה ייפול,

ונמצא אם כן שהוא הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

למה הגמרא אומרת שכל החשש הוא שאחרי שזה ייפול,

הוא יביא את זה משם לרשות היחיד?

למה לא תאמר שהבעיה היא בעצם הדבר שמא זה ייפול,

ואז נמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים?

אומר רש״י,

ולהכן נקת בעתל העטויה.

למה הוא נקט את העניין שכל החשש שם יבוא להביא את זה מרשות הרבים לרשות האחיד?

דאילו משום נפילת רשות הרבים לקח חיוב חטאת,

משום שאם כל החשש היה רק שמא זה ייפול לרשות הרבים,

בזה עדיין אין חיוב חטאת.

למה אין חיוב חטאת?

לכאורה, אבל הוא רוצה מרשות היחיד לרשות הרבים.

התשובה, זה מתעסק אצל הוצאה.

הרי הוא לא התכוון לזרוק את זה לרשות הרבים.

איפה הוא התכוון שזה ינוח ברשות היחיד?

נמצא שהוא בכלל לא התכוון לעשות מלאכת איסור, רק מלאכת היתר.

כשאדם מתכוון לעשות מלאכת היתר,

גם אם לבסוף

קרה שאכן

זה נפל לרשות הרבים ויש פה איסור הוצאה,

אבל זה גדר של מתעסק.

אי אפשר לבוא ולגזור גזרות

בדברים כאלה שאין בהם איסור דאורייתא.

זה מתעסק הוא אצל הוצאה,

זה לא נתכוון לזרוק לרשות הרבים.

אז ודאי וודאי שכל החשש הוא רק

שמא לאחר שייפול לרשות הרבים

יביא את החפץ בידיו, בשוגג,

מרשות הרבים לרשות היחיד.

כן, עד כאן

רש״י שקשור למה שלמדנו קודם.

נמשיך בגמרא

אמר לה רב חיסדא לרבים נונא

ועמרי לה רבי נונא לרב חיסדא.

רב חיסדא שואל את רב אמנונא שאלה,

יש שאומרים שזה היה בדיוק להפך, רבי נונא שאל את רב חיסדא.

מנהא מילתא דאמור רבנן

כל פחות משלושה

כלבות דמנן.

מאיפה למדו חכמים את הדבר הזה שאם

ההפרש הוא פחות משלושה טפחים בין דבר לדבר,

הרי יש לזה דין כאילו לבוד,

כאילו התחבר לדבר שהוא בקרבתו בתוך שלושה טפחים.

מה נכון?

אמר לה

לפי שיהיה אפשר לה לרשות הרבים

שתלקט

במלקט וברהיטני

מלכט וברהיטני זה כלים

שהם מיועדים להחליק

את הקרש,

אם יש בו כל מיני קוצים או בליטות.

כלומר, כוונת התשובה לומר,

אי אפשר להחליק את קרקע רשות הרבים

מכל מיני גבשושיות שיש בקרקע.

אי אפשר שהקרקע תהיה חלקה.

הרי דרך הקרקע שברשות הרבים,

שפעמים יש בה גבשושיות.

כן, אבל מדברים פה על קרקע רגילה.

לא מסתבר לומר שרשות הרבים זה יהיה

דווקא בקרקע חלקה,

אלא

כל קרקע שהיא, גם אם יש בה גבשושיות,

עדיין זה חלק מרשות הרבים.

למה?

כמה שהיא אי אפשר לה.

אבל אפשר להישב בקרקע, ואי אפשר להישב בקרקע.

כשמדברים פה על רשות הרבים, שבכל העולם,

כל מקום שיש בו רשות הרבים,

לא, כן, כן, כן. הכוונה היא,

כשאתה בא לומר שהתורה אסרה להוליך מרשות היחיד לרשות הרבים,

לא מסתבר שזה דווקא ברשות חלקה,

בקרקע חלקה.

רשות הרבים זה רשות הרבים סטנדרטית,

שלא מחליקים אותה באיזשהו כלים מיוחדים,

אלא זה דרכם של רשויות הרבים,

שפעמים שיש בהן גבשושיות,

ולא רק פעמים,

אלא לא תמצא דבר כזה שיהיה רשות הרבים בלי שיהיה שם גבשושיות, גומות וכדומה.

אם כן, מה כוונת התשובה לומר?

מאחר וזה דרך רשות הרבים שיש שם גבשושיות,

אז חייב להיות שזה בטל לקרקע רשות הרבים.

ממילא,

למדים אנו שכל דבר

שהוא קרוב לקרקע רשות הרבים בתוך שלושה כדוגמת הגבשושיות הללו,

הרי זה חלק מרשות הרבים.

שואלת גמרא, יא אחי,

שלושן עמי,

אם זה אתה שבגלל שיהיה אפשר לרשות הרבים שהיא תילקד ומלקד בברעי איתי,

אם ככה, אז גם אם גבשושית יש בה שלושה טפחים, גם כן תגיד,

שדינה יהיה כרשות הרבים,

משום שמצוי ברשות הרבים גם גבשושיות כאלה,

שהן למעלה משלושה טפחים.

ותו,

ועוד קשה,

הדתנן,

המשלשלת בנות מלמעלה למטה,

אם הן גבוהים מן הארץ, שלושה טפחים,

פסולה,

הפחות משלושה, כשרה.

אם אתה טוען

שהעניין

מדוע בתוך שלושה, אני אומר זה כלבוד,

זה בגלל הסברה,

שאי אפשר לקלקל רשות הרבים שתילקד במלקד וברהידני,

אז איך תפרש את המשנה שמדברת בעניין סוכה?

בסוכת א״ז נאמר שם במשנה,

מה יהיה הדין אם אדם בונה סוכה

והוא משלשל את הדפנות מלמעלה למטה? כלומר, מוריד

את הדפנות של הסוכה שלו מלמעלה לכיוון מטה.

אז מה נאמר שם?

שאם הקרקע, סליחה, הדופן

הגיעה והיא גבוהה מן הארץ,

המרחק בין הקרקע לבין הדופן זה שלושה טפחים,

פסולה.

מה השמע אם זה פחות משלושה?

כשרה.

למה זה כשרה?

על כורחנו?

בגלל דין לבוד.

בגלל שמאחר והמרחק בין הדופן לבין הקרקע זה פחות משלושה,

הרי זה כאילו התחבר עם הקרקע

וכאילו מונח בקרקע.

נשאלת השאלה, האם כל הטעם שאני אומר דין לבוד

זה בגלל שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקד במלקד וברהידני?

זה שייך דווקא

במה שהוא רשות הרבים?

אבל בדופן של סוכה, שזה לא ברשות הרבים הסוכה הזו,

אלא בחצר.

שם מה שייך לומר את הסברה הזו שאי אפשר שתילקד במלקד וברהידני.

פה מדוע שתאמר דין לבוד?

עונה הגמרא,

הטעם היינו טעמה משום דהבי על המחיצה שהגדיים בוקעים בה. כלומר,

אם אתה בא להקשות את הקושייה השנייה מסוכה,

זה לא כל כך קשה.

למה? לגבי סוכה, אתה יודע למה?

אם זה בתוך שלושה כשרה ואם זה למעלה משלושה פסולה,

כלומר, למה אם המרחק הוא שלושה טפחים אז זה פוסל את הסוכה?

בגלל שבשביל להכשיר את הסוכה צריך שיהיו מחיצות,

דפנות,

ומחיצה כזו

שהגדיים בוקעים בה,

כלומר, הגדיים יכולים לעבור מתחת,

כי לא חשובה המחיצה.

ממילא, אם המרחק הוא שלושה,

הגדיים יכולים להיכנס דרכה, דרך אותה פרצה.

באשר על כן,

המחיצה הזו אינה מחיצה.

אבל אם זה פחות,

אז אין הגדיים בוקעים בה.

לכן, כשרה.

אבל לא בגלל החשבון הזה של

ששלושה לא אומרים דין לבוד, ופחות משלושה אומרים דין לבוד,

אלא הטעם הוא אחר.

בגלל שאם זה שלושה, אז הגדיים בוקעים בה.

פחות משלושה אין, הגדיים בוקעים בה.

מי היו ארבעה תשעים, מי היו ארבעה תשעים, מי היו ארבעה תשעים, מי היו, כאן כוונת הגמרא לומר

שמחיצה פירושו שזה חוצץ,

שזה מונע את המעבר.

ומילא,

הקביעה לדעת

מה נקרא מחיצה,

כמו החכמים זה, על פי הגדיים.

אם הגדי,

שהוא משמש את האדם,

הוא עובר דרך שם,

אם כן יוצא שכל המעלה של המחיצה היא לא קיימת,

כיוון שמה התועלת הזו שהוא עושה מחיצה?

שלא יוכלו להיכנס

אלה שאינם בני אדם לשם.

כלומר, הבהמות.

אז ממילא קבעו את זה לפי הבהמה המינימלית.

אם גדי,

שהוא בהמה בגודל מינימלי,

יכול להיכנס,

נמצא שם מחיצה לא הועילה כלום.

מובן?

לכן,

זה ההבדל בין שלושה לבין פחות משלושה.

אבל לא בגלל העניין הזה של דין לבוד.

ממילא זה לא קושייה.

הקושייה היא רק,

הראשונה היא קושייה אחרת.

מה הייתה הקושייה הראשונה?

שאם נאמר,

אם יש שלושה טפחים בדיוק.

כן, זה פסול.

כן.

לא, שלושה טפחים, יש שם טפחים בדיוק. מפורש, כתראינו במשנה.

אם אין גבוהים מארץ שלושה טפחים, פסולה.

פחות משלושה, כשרה.

למעלה משלושה.

פשוט.

אפילו שלושה פסולה.

עם שלושה פסולה? כן.

אז מה? שלושה פסול.

כל מידות חכמים, כן הוא.

בארבעים זה, אדם טובל,

בארבעים זה חסר כור טוב, אין, אדם טובל.

כלומר, הכלל הוא

שאם אתה תבוא ותגיד לי, מה, בסביל המעט הזה חייבים לקבוע מידה.

וכשחז״ל קבעו מידה ידעו בדיוק את השיעור שמבדיל בין זה לבין זה,

בין הטהור והטמא,

בין האסור והמותר,

אתה מבין?

ממשיכה הגמרא ושואלת,

גם אם תבוא ותפרש

את העניין לגבי סוכה,

שההבדל בין שלושה לבין למטה משלושה,

בגלל העניין הזה שצריך שתהיה מחיצה שאין אגדיים בוקעים מה,

תינח למטה.

כל זה טוב

אם הוא הניח אוויר פחות משלושה טפחים למטה, בסמוך לארץ.

פה שייך לבוא ולומר שמאחר ואין אגדיים בוקעים בה,

אז המחיצה הזו אכן מחיצה.

לא צריך להגיע לדין לאבוד אולייקה,

אבל למעלה,

מה איכלם אמר?

מה תגיד

באופן כזה שהעניין של פחות משלושה הוא למעלה?

למשל,

מצאנו במסכת סוכה,

שאם אדם הרחיק את הסכך מהדפנות

שלושה טפחים,

הסוכה פסולה.

נאמר,

זה הדופן.

זה הדופן.

וזה הסכך.

המרחק בין הסכך

לבין הדופן

הוא שלושה טפחים.

אז זה פוסל.

אבל אם זה פחות משלושה,

כשר.

שם,

למה חילקו בין שלושה לבין פחות משלושה?

על כורחנו מדין לבוד.

פה לא שייך לבוא ולומר טעם של מחיצה שהגדיים בוקעים בה, לא גדיים בוקעים בה.

למעלה לא שייך שם העניין של גדיים.

גם אם למשל הדופן היא עד הקרקע,

וגדיים לא בוקעים בה.

אבל אם אז כך, רחוק מן התבנות שלושה,

שלושה טפחים, אז היא פסולה.

כל הכבוד.

ודאי.

כשיש מרחק של אוויר, אני מדבר.

אם יש אוויר

שמפריד בין הסכך הכשר

לבין הדופן, לבין הדופן.

לא משנה.

כי זהו היסוד של סוכה.

שהמחיצה תהיה משמשת את הסוכה.

הסוכה פירושו הסכך.

אז אם זה נמצא מתחת לסכך,

או בתוך שלושה לסכך, מובן.

אבל אם זה בשלושה טפחים ומעלה,

שלושה טפחים וכל שקל, שלושה טפחים ומעלה,

אז הסוכה פשולה.

למה שמה יש את ההבדל בין שלושה לבין פחות משלושה?

וזו שאלת הגמרא.

הרי

מוצאים לנו גם שם את הדין הזה של ההבדל פחות משלושה לבין שלושה ויותר.

ושם ודאי זעל כורחנו מדין לבוד.

שאם זה פחות משלושה,

אז הדין לבוד אומר שכאילו האוויר הזה נתמלה,

ואין פה הפרש בין הסכך לבין הדופן.

אבל בשלושה שאין דין לבוד,

זה גורם שיחשב כמרחק,

ויש פה הפסק בין הסכך הכשר למחיצה.

כן, ודאי, ודאי.

לא, פחות משלושה,

פחות משלושה. פחות משלושה. לא, לא. אם יש, אז אם יותר משלושה בכל מיני תפקיד.

אם שלושה או יותר. שלושה או יותר. זה רק באוויר.

אה, אז באוויר.

עד ה... אם יש למשל סכך פסול,

אז יש דין דופן עקומה. כלומר, עד דלת אמות

אומרים דופן עקומה והסככה כשרה.

למדת את זה, כן?

פחות מדלת אמות,

ואם זה דלת אמות או יותר, אז זה פוסל את כל הסוכה.

טוב, נחזור לענייננו.

אם הסכך לא תקשר, הוא עשוי מדבר שמקבל תורה או לא עשוי מדבר שמקבל תורה.

כל סכך שהוא בגדר פסול, לא משנה

מאיזה סיבה הוא פסול.

אם הסכך הזה פסול,

אז פה אני בודק, אם יש פה דלת אמות סוכה פסולה,

פחות מדלת אמות הסוכה כשרה.

כן, אבל אם... אבל לא שיהיה מותר לאכול ולישון תחת הסכך הפסול.

כן, אבל אם הסכך הפסול הזה,

דבר כזה מקבל טומאה.

נו, אז זה גם פסול.

לא, אני גם אומר לך דפן הטומאה. אותו דבר.

חזון איש אומר שאפילו דבר,

חזון איש אומר שאפילו דבר המעמיד,

לא קשור עכשיו לדין מעמיד.

זה לא קשור.

שמה מדברים,

מה שהחזון איש אומר זה שאז כך

עומד על דבר המקבל טומאה, כן?

וזה למעשה כבר בהלכה, והוא מוסיף אפילו אם זה עומד על דבר שעומד על דבר שמקבל טומאה.

למשל,

הניח מתחת אסכך

קרשים כאלה,

שהקרשים הללו עומדים על דבר שמקבל טומאה.

אבל אנחנו מדברים בציור, לפי החזון איש מדובר בציור שהאסכך עומד מאליו בלי,

או האסכך עצמו עומד שלא על דברה מקבל טומאה.

מובן?

יש פה איזושהי טכניקה שזה עמד בלי זה.

כל מה שנשאר לנו בעיה,

שיש הפרש בין הסכך הכשר לבין הדופן

על ידי הסכך פסול.

האם זה פוסל את הסוכה או לא?

אבל זה נאמר בהלכה,

שאם זה דלת אמות זה פוסל את הסוכה,

ואם פחות מדלת אמות אז לא.

למה?

זו אחת מההלכות שנאמרו למשה בסיני,

שאומרים דופן עקומה.

כלומר, אתה מתייחס,

אז ככה פסול, כאילו זה חלק מהדופן.

הרי יש דופנות פעמים שהן עקומות,

אז זה נחשב כאילו הדופן, אלא שהיא עקומה.

מובן?

הלאה.

אלא,

מסכמת הגמרא, אלא כל פחות משלושה,

כלבו דמה הלכתה גמיר אלא.

זה לא בגלל הסברה שאמרנו מקודם,

שאי אפשר על רשות הרבים,

שתלכד ומרקד וברהיטני.

אלא מדוע באמת,

אם ההפרש הוא פחות משלושה,

הרי זה כאילו ההפרש הזה לא קיים.

אלא שני הדברים שבהם יש את ההפרד,

ההפסק של פחות משלושה,

שהם נחשבים כמחוברים,

זה הלכה למשה מסיני.

כך קיבלנו במסורת

מרבותינו

ורבותינו מרבותיהם

ורבותיהם מרבותיהם על משה רבנו,

שכל מקום שיש הפסק אוויר

שהוא פחות משלושה בין שני דברים,

הרי זה כאילו ההפרש הזה לא קיים.

הלווד,

אומרים אותו להקל,

לומר שכאילו אין פה הפסק והפרש ביניהם.

אומר רש״י,

כלבו דמא

זה רשות שאינו גבוה השלושה,

בטל עצר רשות הרבים.

הלוא כך מוכח מתוך דברי הברייתא שראינו,

שכל רשות כזו,

שאין בה גובה השלושה,

כל חפץ

שאין

לו גובה השלושה

מקרקע רשות הרבים,

הרי זה כאילו רשות הרבים,

בטל אצל רשות הרבים.

שאל אותו רב חיזה את רב אמנונה, ויש אומרים להפך,

מאיפה לוקחים את היסוד הזה?

אמר, סבראי, אז הוא אומר לו, זו סברה,

לפי שאפשר להחליג רשות הרבים מגבשושיות,

כאילו נלקטות במלכי דבר ההיתני.

המלכי דבר ההיתני זה, כמו שהזכרנו מקודם,

זה כלים

שהנגר משתמש בהם כדי לשייף את העץ ולהחליקו.

והן, אומר רש״י,

שני גווני כלים

של עץ

וברזל חד נעוץ בתוכו.

זה סוג כלי כזה,

שהכלי כשל עצמו הוא עץ, אלא שיש

בתוכו כעין סכין חד,

ובהן משווה פני רוחב הקרש ומחליקה,

מה שנקרא בלשוננו המעצד.

אל כך

גבשושיות נמי רשות הרבים.

לכן,

גם הגבשושיות שנמצאות בקרקע רשות הרבים,

הרי הן רשות הרבים,

כי לא שייך לבוא ולומר שרשות הרבים יהיה רק באופן

שהיא חלקה.

אי אפשר ליצור מצב כזה שכל רשויות הרבים

יהיה על ידי החלקה של להסיר מהם את כל הגבשושיות שבתוכה.

אמר לה, היא מסברה,

אפילו שלושה...

שואל אותו אם כן השואל אם העניין הזה של פחות משלושה

כלבוד זה נלמד מסברה אז למה דווקא פחות משלושה אפילו אם זה שלושה ויותר

גם תאמר את העניין הזה שהגבשושיות הללו נחשבות כחלק מרשות הערבים

המשלשל מתחיל לארוג דופני הסוכה

כלפי מעלה ומשלשל הוא בא כלפי מטה כלומר אם הוא מתחיל

ליצור דפנות

מלמעלה למטה קודם מתחיל בחלק העליון של הדופן

יורד יותר לכיוון מטה

עד שיצר דופן באופן שהתחיל מלמעלה עד למטה

אז מה כתוב?

משלשל מוריד אם גבעות מן הארץ שלושה טפחים פסולה

אם עדיין נשאר הפסק אוויר

בין הקרקע לבין הדופן שמלמטה, תחילת הדופן שמלמטה

מרחק של שלושה טפחים

אז זה פסולה

הפסוקה עדיין לא כשרה בדופן כזו

הפחות משלושה כשרה

למה אם זה פחות משלושה כשרה? דם, רינן, לבוד

כמי שנכפף עליהם

ונשלמו עד למטה

לבוד זה פירושו כאילו

שהעלים הללו שמהם עשה את הדופן נכפפו, היינו

שינו את המצב להיות כלפי מטה

וכאילו התחברו עד הקרקע

האחר,

לטעמת את זה לקטו, פה לא שייך הרי לומר את הטעם הזה

של בגלל שאי אפשר לרשות הערבים שתלקט

ומלקט ומראיתני

נראה לי דאחי גרסינן מה איכה למימר

הטעם משום דאבי על המחיצה שהגדיים בוקעין בה

ובפחות משלושה

לכה בקטיעת גדיים

תינך למטה

למעלה מה איכה למימה?

למעלה אומר רשייך דאמרינן לבוד

למעלה וכמה דחתין

מצאנו מקומות

שאומרים לבוד

כמו למשל כגון מקיפים

שלושה חבלים דה עירובין.

אפשר פעמים לעשות מחיצה

על ידי שמקיפים את השטח

בשלושה חבלים

שאז המרחק

שביניהם

זה פחות משלושה, החבל הראשון

הוא בהפרש של פחות משלושה עד הקרקע,

החבל השני גם במרחק של פחות משלושה עד החבל הראשון

וכן השלישי

נמצא אם כן שיש כאן

דופן של עשרה טפחים

על ידי שלושה חבלים אלו.

לא, אבל אני יכול לעבור בזה.

מה?

אני יכול לעבור בזה. מדובר בפחות משלושה.

איך אמרו?

חבלים.

חבלים, אז איך הוא יכול לעבור? זה פחות משלושה.

זה מתגממת, אתה יודע, אתה יפה, אדוני. שמה?

זה לא קרק.

מדובר באופן שזה מתוח.

אבל לא משנה.

גם אם אתה צודק,

כן?

אבל הגמרא כבר הוכיח שהדין הזה של לבוד

זה לא דין של סברה.

אלא,

אלא,

זה הדבר שהוא התקבל כך

במשה בסיני.

שם בחבלים

אי אפשר לומר את הסברה שיהיה אפשר להשתלקט במלכד ומרהיטני.

ואם כן,

למה שמה עדיין שייך לומר את העניין הזה?

חוץ מזה, גם אם אתה צודק,

בגלל העניין הזה של גדיים בוקעים,

זה שייך כלפי

החבל הראשון, אבל בין החבל הראשון לשני,

הרי אין להגדי את האפשרות

לעבור דרכו.

בגלל שמדובר פה בגדי שהוא עדיין לא גדל, הוא ממש קטן.

וגם אם כן, מה עם ההפרש בין השני לשלישי?

למה שמה אתה אומר הפרש בין פחות משלושה לשלושה?

על כורחנו... זה לא חלקים בין החבלים. זה גופה.

זה רואים,

שלא בגלל העניין של גדיים בוקעים או לא בוקעים,

אלא זה עניין אחר.

אם כן, מהו העניין? מה הסיבה שאתה מבדיל בין שלושה לפחות משלושה?

עוד עניין שמצאנו בזה הוא כגון שירחקתי את הסיכוך

מן הדפנות שלושה טפחים.

פסולה.

גם שם אתה רואה את היסוד שיש הבדל בין שלושה לפחות משלושה.

כן.

אז גמרנו את העניין הזה של לבוד.

נוכל להתחיל

סוגיה נוספת

שקשורה לעניין שכבר דיברנו מקודם.

תלו רבנן.

מרשות הרבים לרשות הרבים

ולרשות הרבים באמצע.

רבי מחייב

והחכמים פותרים.

ישנה ברייתא אומרת,

אם אדם זורק

מרשות הרבים לרשות הרבים, קודם דיברנו

על זורק מרשות היחיד לרשות היחיד

דרך רשות הרבים.

כאן מדברים בצורה אחרת, הפוכה.

ישנן

שתי רשויות הרבים

וביניהן יש בית,

רשות היחיד.

אז הוא זורק

מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד.

האם נאמר זה כאילו נח ברשות היחיד?

או שנאמר שלא?

זה נקרא שנח ברשות היחיד או לא?

לא, אבל שתי תורים.

גם אם הוא לא נח ברשות הערבים הוא חייב,

אם באמצע אלו בערבים.

למה?

כי מרשות הערבים לרשות הערבים גם איכלו ארבעה עוד. מעביר ארבעה עמוד ברשות הרבים. כן. כן, אבל לא מדברים כאן מצד המעביר.

חוץ מזה צריך לדעת

אם לא היה מצב כזה של מעביר דלת עמוד ברשות הערבים.

באופן שלא היה.

הוא עמד בסמוך לבית

וזרק

מעל הבית ונח

בדיוק בצד שני של הבית הזה, שוב מרשות הרבים.

אם לא היה, זה בדיוק לא מעביר ברשות היחיד. יפה, אז השאלה, זו השאלה.

האם זה יחשב כאילו הוא נח ברשות היחיד

והתחייב

או שלא?

אבל בכל מקרה הוא מתחייב.

עוד פעם,

למה שבכל מקרה הוא מתחייב?

אם נאמר שלא נחשב כאילו הוא נח ברשות היחיד,

אז לא נח.

אבל על מה התחייב?

הוא התחייב שהוא העביר ארבעה עמוד ברשות הערבים, ברשות הערבים אחרת. אז בשביל זה אני אמרתי.

כאן מדובר שהוא לא יעביר ארבעה מאות.

אולי זה משנה, אבל רשות הערבים אחרת?

זה כמו, רק רגע, מה, מי אמר לך שיש בעיה להעביר מרשות הערבים לרשות הערבים כשזה פחות מדי אדמות?

איפה אתה לוקח את זה?

זה מצאנו, מעביר בשתי רשויות שונות.

בשתי רשות הערבים אחרת? בשתי רשויות שונות בהגדרה.

היינו מרשות האחד, רשות הערבים, רשות הערבים, רשות הערבים, רשות האחיד.

פה שייך לבוא ולאסור.

כי זה שינה את מקומו להיות בהגדרה אחרת.

אבל כאן שזה שניהם רשויות רבים,

וגם לא עביר לארבע אמות.

יכול להיות רשות היחיד שהיא פחות מארבע אמות?

יש דבר כזה. לא קשור עכשיו. אין רשות היחיד פחות מארבע אמות.

אבל אתה תצרף את הרשות היחיד שיחשב כרשות הרבים?

זה ודאי לא נאמר.

טוב, בכל אופן, בואו נראה אם פה במקרה שלנו נחייב אותו מצד שכאילו הוא נח

ברשות היחיד או לא.

אז מובא שרבי מחייב.

רבי אומר, חייב חטאת.

למה? זה כאילו נח ברשות היחיד.

חכמים פותרים.

הם סוברים.

זה לא נח ברשות היחיד.

במציאות זה לא נח, נכון?

אז די.

אבל אין סיבה רע לחייב אותו.

מסבירה הגמרא רבי שמואל לאמרטר ואיום

לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה.

דאב רינן

ביתא כמאן דמאליה דאמי

אבל שאינו מקורה

לא.

כלומר כל מה שרבי מחייב

זה דווקא אם החפץ עבר ברשות היחיד

שיש שם תקרה.

כלומר בבית.

בית יש בו תקרה.

אם זה עבר

בתוך רשות היחיד שיש שם תקרה פה רבי מחייב. למה?

כי אז אני אומר, בטח כמאן דמאליה דאמי.

אני רואה את הבית כאילו הוא מלא ומילא אם הוא מלא

אז זה נחשב כאילו החפץ נח בו.

אבל שאינו מקורה לא.

אבל אם למשל יש שם רק דפנות

ואין שם תקרה אז שם לא נאמר כמאן דמאליה דאמי כאילו זה מלא.

אז בזה רבי לא יחייב.

כך פירשו רבי שמואל

את דעתו של רבי.

אמר רב חנה,

אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

מחייב היה רבי.

שתיים,

אחת משום הוצאה ואחת משום הוצאה.

הכנסה

אתם שומעים?

רבי כשחייב

הוא לא חייב חטאת אחת

מדובר פה בציור יונתן

שהוא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים אחרת דרך רשות היחיד

אז רבי אומר שחייב

למה החייב חייב?

או,

אומר שמואל

אחת משום הכנסה

ואחד משום הוצאה.

אחמד טיבי, נכון, הצעה אני לא מבין.

הרי הוצאה... אם אתה אומר כאילו נח

פירושו שהיה פה כאילו שתי תופעות.

אבל לא חשוב. שתי פעולות. א',

א', כאילו נח ברשות היחיד,

א',

ב',

לאחר מכן זה שוב נעקר משם

והוא שלח לרשות הרבים.

לא, אבל הוא לא. הוא לא עקר את זה. זה בעיקר... הרי, הרי, הרי צריך עקירה... אבל זה מכוחו.

לא, אבל צריך עקירה. אבל צריך לעקור את זה מכוחו.

הוא לא עקר את זה מרשות היחיד.

הוא עקר את זה מרשות הרבים.

הוא עקר את זה מרשות הרבים. יש פה רק הנחה, לא עקירה.

צריך עקירה ואנחה, ועקירה ואנחה.

יש פה עקירה,

הנחה ואנחה.

עקירה ברשות היחיד לא היה.

הוא לא עקר את זה, זה נקרא פה פלטיבי, מה היעדים, מה היעדים אם בערב שבת, הוא החזיק את זה, הוא החזיק את זה בערב שבת, רגע, הוא בערב שבת החזיק את זה,

אתה יכול להיות שתי הנחות ושתי הנחות, אז אני אומר לך, הוא החזיק את זה בערב שבת,

בערב שבת הוא החזיק את זה, למה אתה מחשיב את זה כהנחה? רגע, אבל בערב שבת הוא החזיק את זה, למה אתה מחשיב את זה כהנחה?

במציאות זה לא אנחנו ברשות היחיד?

מה, יש תקרה.

אז מה יש?

זה יותר ידע מבית מלא. אבל מציאות זה לא נח.

אבל ככה זה נח. כאילו נח. כאילו נח. אה, אם כאילו נח זה גם כאילו נעקר.

לא, אבל הוא נעקר לבד, לא הוא עקר.

בשביל שהוא התחייב הוא צריך לעקור.

גם פה זה נח לבד, זה לא הוא הניח.

לא. אלא מה, המציאות שזה עבר דרך אבי רשות היחיד,

ואתה אומר בטח כמעט בעלי דם. אם אני עכשיו לקחתי חפש, תשמע, אני מבין,

אני זרקתי אותו. אני צריך להניח אותו בפרוטין. אני מבין.

איזה זה שזרקתי אותו והוא נח, זה עניין. רונן, רונן. אני מבין מה שאתה אומר, ואני חוזר ואומר.

שאדרבה, לדעתי,

יותר אני יכול להבין את העניין של הוצאה מאשר הכנסה.

הוצאה,

מי אמר שהוא צריך,

הוא בעצמו לפעול פיזית בידיו לעשות עקירה?

אולי עקירה שהיא מכוחו, היא גם עקירה.

זה גם מספיק.

ממילא, לאחר שאתה מחדש

שזה נחשב כהנחה.

לא יקר. שים לב. לא היה שבשבילה הכול. תקשיב.

מאחר ואתה מחייב כי זה נחשב כהנחה,

בגלל שאתה אומר בטח כמעט מעלי דמי,

הגם שבפועל זה לא נח,

אבל זה נקרא כאילו נח.

זה נקרא הנחה דינית ולא מציאותית.

הנחה דינית זה גם מספיק כדי לחייבו.

לא, לא, לא. ממילא, אז גם שייך לומר שהעקירה היא עקירה דינית,

זה מספיק לחייבו.

כי זה סוף סוף נעקר מאותו מקום שבו נח מבחינה דינית.

נעקר מבחינה דינית להיות מונח שוב ברשות הרבים.

יוצא אם כן שיש לנו שני מצבים.

גם בתחילה הכנסה,

ופעם שנייה זה כבר הוצאה, מובן?

רגע, אם מישהו אחר עקר,

מישהו אחר עקר,

הוא לקח ממנו והגיע.

הוא יהיה חייב?

מישהו אחר עקר, לא הוא עקר.

חדש שלא עקר.

הוא לקח ממנו והוא הגיע.

הוא חייב?

אוי אוי אוי, מה זה שייך אבל לפה?

קודם כל אני לא זוכר את הדין, אבל מה זה שייך לפה?

הוא יוציא חקירה והנחה, לא יכול להיות שיהיה אחד ל...

הוא עשה את העקירה.

משתה ראשונה, בעל הבית הוציא. פה כל הפעולה שעשה,

זה עשה אותו בן אדם.

אותו בן אדם שעשה את העקירה הראשונה,

עשה גם את ההנחה אחר כך.

ואם אתה מחשיב גם הנחה דינית,

אז גם את העקירה הדינית אתה זוקף את זה לחובתו.

אבל הוא לא היה שם בשביל לעקוב.

לא צריך שיהיה שם.

לא צריך שיהיה שם

אם אני הפעלתי איזשהו גורם

שמכוחי עשה את העקירה, זה גם עקירה

פשוט

תקשיב

במשנה הראשונה כתוב, במשנה הראשונה כתוב שאם הבעל הבית לקח את זה מיעדים, מה יהיה הדין אם אני הבאתי? אם הוא הניח את זה בידו

הוא עקר, אבל לא, אם הוא הניח את זה בידו זה נקרא הנחה

ואני מסביר לך, אני שוב פעם חוזר ואומר

עקירה מכוחו זה ודאי עקירה

אם למשל אני אביא איזשהו מכשיר מסוים

ואני אעקור את החפץ ואשליך את זה לרשות הרבים

זה נחשב עקירה או לא?

היי לכאורה, אבל לא עקרתי אותו בידיי

מה התשובה?

בגלל שזה נהיה מכוחי

כי זה כוח של בן אדם, זה כאילו עושה את זה בידיו

אני מבין איך אני אמרתי. אתה הבנת מה שאמרתי?

לא. כן. אם הבנת, אז תוכל להבין גם את החלק הזה

שכאן מה שזה נעקר מהמצב של ההנחה

להיות ממשיך להיות מונח ברשות הרבים

זה נבע מכוח זריקת יעני

אז הוא יוכל להחשב כזריקה מכוח שגם אני עשיתי את הזריקה

כמו שאתה מחשיב שעשיתי את ההנחה הגם שלא פעלתי שום דבר בהנחה אלא זה הנחה דינית

אז אותו דבר לגבי העקירה.

עקירה הזו היא נעשתה לאחר שהיא נהיה מונח נעשתה פה עקירה מכוח הזריקתי כלומר כוחי הוא שגרם את העקירה הזו.

רגע, החכמים רוצים?

אני מדבר לפי רבי עכשיו פתאום אתה מקשיב על חכמים

חכמים שאומרים שבכלל לא אומרים לא חכמים לא מצעדות רעב ולא מצעד הכנסה. אני חושב שאלה, איזה חכמים? אם הוא ייקח כדור

ויזרוק את זה, יסגר ברצפה

ואחר כך יפוס

זה לא נקרא מונח

מונח פירושו של דבר שהוא הונח במקום

לא שהוא קיבל מכה מאיזשהו מקום ושוב חזר

אני מדבר בער חפץ

שהוא הונח

לפי החכמים שפותרים

שאני לא אומר ביתא גמאן דמעלה דמא

אז ודאי שכל מה שלא הונח בפועל זה לא נקרא הנחה.

הבנת?

ככה נראה, כן.

כי זה לא נקרא הנחה. הנחה פירושו שיהיה מונח שם,

לא שפגע בקרקע, לא.

זה שפגע בקרקע זה עדיין לא הנחה, הנחה פירושו שיהיה בגדר נייח ולא נייד.

פה זה חלק מהניידות שלו.

טוב, נחזור לענייננו.

אז רבי יהודה, אז רבי מחייב

אומר שמואל

פעמיים, שתי חטאות,

גם מצד הוצאה וגם מצד הכנסה.

עכשיו שימו לב,

לפי מה שלמדנו למעלה

ראינו שההוצאה זה נקרא אב מלאכה

וההכנסה זה תולדה.

ומה היא מתאפק?

שואלת הגמרא

הוא התכוון לברוק את זה לבית.

הוא לא התכוון לברוק את זה לחצר של השני.

אז אם ראשי יש לברוק את זה, זה מתאפק.

שאלה מצוינת, אתה שואל, אבל

אני אסביר לך את זה יותר מאוחר, אני לא יכול עכשיו.

אחרי השיעור, תוך כדי שאנחנו, זה, אני אסביר.

פה משהו בלום זה שיהיה

משהו עמוק,

אסביר לך את ההבדל ביניהם.

בכל אופן, אתה רואה שמחייבים, רבי מחייב אפילו על הכנסה,

אפילו שמחייב גם על הוצאה, והוצאה זה אב.

נמצא שהוא חייב על התולדה

ועל האב.

שואלת הגמרא למימרא זה מחייב רבי,

התולדה במקום אב?

נחי רבי יחייב חטאת נוספת על התולדה,

הגם שעשה בו זמנית גם את האב?

הלא ידוע לנו מחלוקת,

רבי אליעזר ומחכמים,

מה היה הדין אם אדם עושה אב ותולדה של אותו אב?

האם חייב שתי חטאות או רק חטאת אחת?

רבי אליעזר מחייב חטאת

התולדה במקום אב,

אבל

חכמים סוברים שלא.

והגמרא תכף תוכיח שגם רבי סובר,

שלא חייבים

חטאת על תולדה כשעשה גם את האב באותו זמן.

והתניא,

רבי אומר,

מהיכן עומדים שהוא לא מחייב על התולדה כשהוא עושה אותה בעליהם אחד עם האב?

מצאנו בברייתא.

רבי אומר, דברים הדברים, אין להדברים.

מצאנו בתורה לגבי העניין של מלאכות שבת,

אלה הדברים אשר ציווה השם לעשות אותם.

אלה הדברים, דורש רבי,

יש פה לכאורה שלושה ריבועים, שלושה לימודים.

דברים,

כשכתוב דברים זה פירושו שניים.

רבים 2. הדברים זה מוסיף לך עוד 1 3. אלה זה מוסיף עוד 36

כיוון שאלה בגימטריה כמה זה?

ת׳ו.

למה ארבע?

אלה זה 36. אז תגיד את הדברים, זה בגימטריה הדברים? כך אומר רבי.

אני עכשיו מלמד מה כתוב בדברים.

אלה הדברים, כלומר,

כשאתה בא לומר לי את מצוות השם,

במצוות השבת נאמר אלה הדברים.

זה רמז על 39 המלאכות.

אלה בגימטריה זה 36. דברים זה 2. ועוד הה הנוספת זה עוד 1. 39. אלו 39 המלאכות שנאמרו למשה בסיני.

נו, נשאלת השאלה,

למה התורה צריכה להשמיע לנו את העניין הזה של 39 מלאכות?

זה ודאי בשביל ללמד

כמה חטאות יכול אדם להתחייב אם הוא עושה את כולם בעלי מחא.

המקסימום הוא 39 חטאות.

למה לא נאמר שיתחייב על כל התולדות גם כן?

אם למשל הוא עושה מלאכות עם תולדות,

שיתחייב הן על המלאכות, הן על האבות, הן על התולדות.

אלא מכאן למדים

שהתורה כשרמזה לנו העניין של ללמד את מלאכות

באה לרמז

שהחיובים המקסימליים לאדם שעשה את כל המלאכות הללו,

לא הגבלה,

זה רק 39,

גם אם הוא עשה את התולדות ביחד איתן.

למה?

כי אם הוא חייב 39 אז כבר פטור מלתת על התולדות, כי התולדות כלולות באבות.

נמצא אם כן שרמי לא מחייב

על התולדה כשעשה עם האב שלה בעולם אחד.

אם כן, מדוע פה אתה אומר, שמואל,

שרמי מחייב

גם על הוצאה וגם על הכנסה.

הרי הוצאה זה אב, והכנסה זה תולדת הוצאה.

לא ייתכן לחייב עם עשה עם בעולם אחד

גם על התולדה וגם על האב.

זוהי שאלת הגמרא.

הגמרא מתרצת

תירוץ

על העניין הזה.

וזה, בעזרת השם,

נראה בשבוע הבא.

בסייעתא דשמיא.

נא לסיים.