מסכת שבת דף צז עמ' א | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אולי למטה ואולי בבית

כבוד הרב, בכבוד.

מסכת שבת,

דף צ״ז עמוד א',

שורה שלישית מתחילת השורות הרחבות.

אמר יש לקיש

החושד בכשרים לוקה בגופו.

נכתיב, והן לא יאמינו לי.

רשת לקיש אומר שאם אדם חושד

באחר

שאין בו את אותו דבר שהוא חושד בו,

אלא הוא כשר לאותו דבר,

החושד לוקה בגופו, נענש בגופו

על החשד הזה.

דכתיב, והן לא יאמינו לי. הפסוק הזה מדבר

בזמן שנצטווה משה שיאמר לישראל

שיוצאיהם ממצרים.

משה אומר לה, הקדוש ברוך הוא,

והן לא יאמינו לי.

הרי הם

לא יאמינו לי שאני נשלחתי על ידך לבשר להם את בשורת הגאולה.

וגאל יא קמיקוצ'א בריכו דמאי בני ישראל.

הקדוש ברוך הוא היה גלוי לפניו

שעם ישראל יאמינו לדברי משה רבנו.

ואמר לו, הן מאמינים בני מאמינים,

ואתה אין סופך להאמין.

הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו,

דע לך, עם ישראל,

הם מאמינים בני מאמינים.

אתה אין סופך להאמין. כלומר, בעניין הזה אתה בסוף תיכשל,

בעניין הזה של האמונה,

הן מאמינים, דכתיב, ויאמן העם.

עכשיו, הגמרא באה לבסס,

מה זה שאמר הקדוש ברוך הוא, שעם ישראל מאמינים, בני מאמינים?

מניין יודעים שעם ישראל מאמינים?

שהרי אחר שמשה רבנו אמר להם שהוא בא לגאול אותם,

כתוב שם ויאמן העם, אז אכן האמינו.

האמינו, האמינו שהוא בא לגאול אותם.

ביניהם מאמינים.

והאמין בהשם.

מניין יודעים אנו שגם בנים של מאמינים, כלומר, שאבותינו הקדושים,

אברהם, יצחק ויעקב,

היו בגדר מאמינים?

שהרי כשאברהם אבינו

קיבל את הבטחת הקדוש ברוך הוא שיהיה לו זרע ככוכבי השמיים,

נאמר שם בבראשית פרק טו, והאמין בהשם.

הוא האמין במה שהקדוש ברוך הוא הבטיח לו.

אם כן, רואים אנו שעם ישראל מאמינים, בני מאמינים. גם הם מאמינים, גם אבותיהם מאמינים.

אתה אין סופך להאמין.

לעומת זאת, אתה, משה רבנו, ככה אומר הקדוש ברוך הוא למשה,

אין סופך להאמין.

אתה תיכשל בעניין זה של האמונה שנאמר,

יען לא האמנתם בי.

שהרי בחטא ממריבה, כידוע,

הקדוש ברוך הוא בא בתביעה למשה ואהרון,

אתם לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל.

הרי אני אמרתי לכם

לדבר אל הסלע, אבל לא לעקוד בסלע.

הקדוש ברוך הוא מכנה את זה שמה שעשו,

שלא דיברו אלא היכו,

שזה נובע מזה שלא האמנתם בי.

אם כן, זו כוונת הקדוש ברוך הוא שאומר לו,

אתה חושד בעם ישראל

שלא יאמינו?

אתה הוא שלא, אתה הוא שיש לך בעיה בזה,

בעניין הזה.

אתה הוא שסופך להיכשל בעניין הזה של אמונה.

ממה היא דלקה?

כאן אנחנו מחפשים

את מה שריש לקיש הקדים בתחילת הדברים, שהחושד בכשרים לוקה בגופו.

כלומר, משה רבנו,

שהוא חשד בעם ישראל שלא יאמינו,

לקה בגופו על זה.

מאיפה יודעים שהוא לקה?

בגלל שהוא חשד בישראל, חשד שווא.

דכתיב

ויאמר השם לו עוד, הווי נא ידך בחיקיך.

באותם אותות שהקדוש ברוך הוא מסר למשה

שיעשה לעם ישראל כדי שיאמינו בדבריו.

אחת מן האותות היה, ויאמר השם לו עוד, הווי נא ידך בחיקיך,

ובהמשך הפסוק שם, וייבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו בצורעת כשלג.

אז בזה רומז הקדוש ברוך הוא למשה על ידי האות הזה,

שבמשה אמר והן לא יאמינו,

זה נקרא שדיבר לשון הרע על עם ישראל.

ולכן הילקה אותו בגופו

על ידי שידו נצטרעה.

שהרי כתוב בפסוק, והיא הוציאה והנה ידו בצורעת כשלג.

אם כן, מכאן למדים אנו

שהחושד בכשרים לוקם בגופו.

המערן מפרש

מה הטעם שהחושד בכשרים לוקה בגופו,

משום שכיוון שלפי מחשבתו של החושד,

הנחשד ראוי לעונש.

הרי כשהאדם חושד באחר,

יוצא שהחושד אוחז שזה שחשדו בו ראוי לעונש,

ולא התקיימה מחשבתו, שהרי אינו ראוי לעונש זה.

ודאי שמחשבתו של החושד לא מתקיימת בנחשד,

משום שהאמת היא שלא מגיע לו את העונש הזה.

אז אם כן, המחשבה הזו חוזרת המחשבה על החושד.

היא גורמת לו לקבל את אותו העונש.

זה מבהיל ביותר לראות

עד כמה צריך להיזהר

שלא לחשוד בכשרים.

והרי זה אומר המערן, כי זורק אבן מכותל,

שאם הכותל של אבנים ואינו מקבל את האבן,

הרי אותה אבן חוזרת עליו.

אם הכותל של טיט שהוא מקבל את האבן,

אין האבן חוזרת אליו.

כך,

אם הנחשד אינו כשר,

הרי הוא מקבל את החשד,

המחשבה לא חוזרת על החושד.

אבל אם הנחשד כשר,

ואינו מקבל את החשד,

המחשבה חוזרת

על החושד.

כך מבאר המהרל בעניין זה,

שזה הטעם של החושד בקשרים לוקה בגופו.

הרי ידוע משנה במסכת אבות,

פרק א', משנה ו',

והווה דן את כל האדם

לכף זכות.

אומר המאירי,

אחד מן הראשונים,

שכשתראה פעולה שעשה איזה אדם

ויש לפרש פעולה זו בשני אופנים,

אחד טוב

ואחד רע.

ואינך יודע טיבו של אדם זה,

אתה לא יודע מיהו ומהו.

ראוי שתכריע הפעולה הזו לכף זכות,

ואל תדונו לכף חובה.

מאחר שאת המעשה שעשה,

יש לזה שתי אפשרויות,

אפשר לפרש את זה לצד הטוב,

אפשר לפרש את זה לצד הרע.

ראוי שלא תדין אותו לכף חובה, אלא לכף זכות,

לפרש את הדבר שראית לצד זכות,

לצד הטוב.

ואין שצריך לומר, אומר המאירי, שכשעושה הפעולה נודע כאדם כשר,

יש לדון את הפעולה לכף זכות.

כלומר,

באופן שגם ידוע באדם הזה, העושה את אותה פעולה,

שהוא אדם כשר,

אחד שכזה,

ודאי מחויבים לדונו יותר לכף זכות.

את הפעולות שעושה לדון לכף זכות.

אומר המאירי, שהרי החושד מכשירים לוקה בגופו.

כלומר, כשזה עניין של כשר,

זה מחייב אותך יותר לדון לו לכף זכות.

ואתה מחויב להתאמץ

לחפש צד של זכות במעשה שעשה.

אחד המפרשים מוסיף

שאדם שאין ידוע ממעשיו,

אם הוא צדיק או רשע,

ועשה מעשה שאפשר לדון לו לזכות או לחובה.

כשהאדם הזה אתה לא יודע מהו,

אז מידת חסידות ניתנה לזכות.

גם אם אתה רואה פעולה כזו

שנראה שהיא פעולה שלילית,

פעולה גרועה,

בכל זאת

ראו שתדונו לכף זכות ולפרש את הפעולה הזו לצד הטוב.

צריך לדעת, מה זה גרוע?

למשל, כדוגמה,

אדם

שאתה רואה אותו, כן,

עושה איזושהי פעולה של חילול שבת.

דוגמה,

חילול שבת שייך לפרש שאולי זה רשם פיקוח נפש,

ואולי,

סתם בגלל שהוא מזלזל בעניין השבת,

כל זמן שלא הוברר לך שהוא רשע באותו עניין,

אלא

מסופק אתה בו, מה הוא עושה?

אז,

מאחר

יש אפשרות לדונו לכף זכות

לומר שזה פיקוח נפש,

מידת חסידות שזה דונו לזכות.

אבל למה מידת חסידות? המידה רגילה למה זה מידת חסידות. לא.

בגלל שמדובר פה במעשה

שרוב הסיכויים

זה חילול שבת.

הסיכויים הקלושים יותר זה הצד של הזכות.

אבל רוב המקומי, בכל זאת אומרים לך,

בכל זאת אומרים לך,

בכל זאת אומרים לך,

שמאחר ושייך לדונו לכף זכות,

אין פה ודאות של מעשה שלילי,

אז

אתה ראוי

מדרך חסידות של דונו לזכות.

אבל כשזה אדם כשר שעושה את זה,

אז מיד

הנטייה שלנו זה אדרבה.

אדרבה.

כלומר שאם האדם הזה עושה זאת,

אז ודאי שהוא עושה את זה בגלל שיש לו איזשהו עניין חשוב.

אך מי שהוחזק לרשע,

אבל אם זה אדם כזה שכבר מוחזק כרשע,

שאינו זהיר במצוות השם,

בדיוק, אדם כזה שאינו זהיר במצוות השם,

הוא מזלזל בתורה הקדושה,

אז אחד כזה

מותר לדונו לכף חובה.

מותר לדונו לכף חובה.

ואני ראיתי לשון עוד יותר חמור,

שמצווה לדונו לכף חובה.

אחד שאומר,

אחד שהוא מוחזק לרשע,

מצווה לדונו לכף חובה. להסביר את מעשיו,

שכוונתו על הצד הרע ולא על הצד הטוב.

שהרי לא אמרו,

רק החושד בכשרים לוקה בגופו,

אבל החושד ברשעים

אין לו לוקה בגופו.

בכל אופן,

זה צריך לדעת,

שהאדם,

יש הרי כל מיני סוגי בני אדם,

יש אנשים, לא, אני מדבר

אלה החושדים, לא בנחשדים.

יש אדם שטבעו הוא להיות ביקורתי.

כל דבר הוא שופט בדרך השלילית.

ויש אדם

שהעין שלו כל כך עין טובה, שתמיד

הוא מפרש את הדברים לצד של זכות.

למעשה, יש לנו פה קו ברור איך צריך להתנהג.

צריך לדעת במה מדובר.

אתה, את הנטיות שלך תשאיר בצד.

גם אם יש לך נטיות לזכות,

או חלילה נטיות לבקר את האדם האחר,

ולפרש את זה בדרך שלילית,

תעזוב את זה בצד ותבדוק מה רצון השם במקרה הזה.

וכאן יש לך את הדרך הברורה שאם זה אדם כשר,

אתה מחויב לדונו לכף זכות.

מחויב לדונו לכף זכות.

ואם זה אדם שהוא רשע וידוע כרשע,

אז מצווה לדונו לכף חובה.

וגם אם לא מצווה, אבל מותר לדונו לכף חובה.

אבל האדם הזה שאתה מסופק בו,

אם הוא בגדר כשר לו עניין זה,

או בגדר רשע,

כאשר אתה מסופק,

אז

תלוי

מהו המעשה שעושה.

אם המעשה הזה,

אותם אחוזים ניתן לראות את זה לצד זכות או לצד חובה,

מצווה לדונו לכף זכות.

אבל אם רוב הצדדים

שלדונו לכף חובה,

אז גם אם

מכוח הדין

אתה לא חייב לדונו לכף זכות,

כן?

אבל מצווה, מדרך חסידות, מצווה שתדונו לכף זכות.

דרך חסידות.

זה מה שצריך לנהוג.

מה שקורה, שישנם כאלה

שאתה רואה עליהם את הטבע הרע שבהם.

שאת האנשים שהם באמת בגדר צדיקים,

אותם הם שופטים לחובה.

ואת אלה שהם

בגדר רשעים, אותם הם שופטים לזכות.

ועל זה אומר רבנו יונה,

מרשיע צדיק,

מצדיק רשע,

תועבת השם גם שניהם.

זה פסוק.

זה טועה. מפרש את זה רבנו יונה ואומר כך,

שאם זה אדם מצדיק רשע,

אז שמא יש לו נטייה לדון כל אדם לכף זכות?

וגם יותר רשעי. זה עדיין לא מעיד עליו.

משום שיש לו נטייה תמיד לראות את הדבר הטוב.

וכמו שאומר הפתגם, תמיד תסתכל בחצי הכוס המלאה.

אתה רואה בן אדם?

תגיד שהוא טוב בזה ובזה ובזה ובזה ובזה.

טעה.

או היה לו כוונה כזו.

בסדר. עוד יכולתי להבין

שגם אם הוא טועה בזה, כי על פי הדין אז לא צריך להצדיק את הרשע,

אבל הוא טועה בזה.

עכשיו, אם אתה רואה לעומת זאת בן אדם אחר שהוא מרשיע צדיק,

אז גם כן, שמא הבן אדם הזה מאוד ביקורתי,

והוא תמיד נוטה לדון לכף חובה את מה שהוא רואה.

אבל אם אתה רואה באותו בן אדם

שאת הצדיק הוא מרשיע,

ואת הרשע הוא מצדיק,

זה ודאי תועבה בעיני ה'.

זה מראים מי הבן אדם,

שהוא אוחז ברע

ובורח מן הטוב.

ולכן דרכו להצדיק את אלה הדומים לו,

שהם בגדר רשעים,

ובדיוק להפך, להרשיע את הצדיקים שהם

בדרך ההפוכה ממנו.

וכבר ראינו בני אדם כאלה,

שכשמדברים על אלה שהם שומרי תורה ומצוות,

אז הוא נוטה לדון אותם לכף חובה.

ומעניין,

כשפתאום מדברים על אלה שאינם שומרים תורה ומצוות,

פה הוא כבר שופט אותם לזכות.

מה השתנה?

מה קרה?

אם היית הולך לכל אורך הדרך, בסדר, הייתי מבין, גם אם זה לא נכון,

אבל אתה טועה בזה.

אבל כשאתה עושה פעולה הפוכה,

שאת אלה כך ואת אלה כך,

ודאי וודאי פשוט הוא הדבר,

זה נובע מזה שיש לך נפש רעה.

מזה שאתה שונא את דרך ה'.

לכן כל מי שאוחז בדרך ה'

הוא מגנה אותה.

זה הגרוע יותר.

זה תועבת ה' כתוב בפסוק הללו.

נחזור לענייננו.

גמרא בדף צדיק ז', עמוד א', אנחנו נמצאים.

הגענו כבר. צדיק ז'? כן.

שורה שמינית מתחילת השורות הרחבות, כן.

אמר רבא ויתימה רבי יוסי

ברבי חנינא,

מידה טובה ממהרת לבוא ממידת פורענות.

רבא אומר, יש אומרים שאמר את זה רבי יוסי ברבי חנינא,

מידה טובה ממהרת לבוא ממידת פורענות.

הטובה

שהקדוש ברוך הוא מביא על האדם.

ממי הטוב ומי הדיעה. לא טוב וממחקה. בדיוק. זה ממהר לבוא על האדם יותר מאשר אם חלילה נגזרת עליו פורענות.

אם חלילה נגזרת עליו פורענות,

הקדוש ברוך הוא ממתין עם זה.

שמא ישוב בתשובה.

לעומת זאת, כשנגזרו עליו

גזרות טובות,

ואדרבה,

שכר

ולא עונש,

הקדוש ברוך הוא ממהר להביא את הטובות הללו לאותו אדם.

מהיכן יודע זאת רבא, או רבי יוסי ברבי חנינא,

אומר לנו רבא דעילו במידת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג.

הרי בעניין הזה שמשה רבנו חשד בעם ישראל שלא יאמינו לו,

למדנו מקודם

שבגלל זה הקדוש ברוך הוא רמז לו

על ידי שהוא הכניס את ידו לחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת.

ללמד שבזה דיבר לשון הרע על ישראל.

למה שאמר ואין לו יאמינו לי.

הוא משהו נחמד, מצד אחד הוא איניש, אבל מצד שני הוא עשה את זה כאילו סימן לפרעה. בדיוק. הוא עשה את זה כזה, בהגדרה. נכון, אבל בזה רצה על כל פנים,

למה דווקא תפס את הדרך הזו של האות

כדי לרמז לו גם את העניין הזה שלא עשית נכון במה שהאשמת את עם ישראל שלא יאמינו לך?

על כל פנים כתוב שם שבאותה מידת פורענות בעניין הזה של העונש

שהוא קיבל, נאמר, והיא הוציאה, והנה ידו מצרעת קשה לי.

מתי נצרעה ידו? רק כשהוציאה אותה מחכו.

ולא קודם, כלומר הקדוש ברוך הוא המתין

בפורענות שהיה ראוי לקבל מושע על שחשד בעם ישראל. הוא נתן לו זמן כאילו להתנצל, כאילו לך. ואילו,

למרות שהוא לא הספיק בזמן. כן, המתין עד שהכניס את ידו והוציאה.

ואילו במידתו והכתיב,

והיא הוציאה מחכו,

והנה שבה כבשרו.

כלומר, העניין הזה שחזרה ידו להתרפות מן הצרעת הזו,

מחכו הוא דשבה כבשרו. כבר כשהייתה מחכו,

שבה להיות כבשרו. הם כן רואים

שמידת טובה ממהרת לבוא על האדם

יותר מאשר מידת פורענות.

בהמשך הגמרא מביאה

על האותות הנוספות

שהקדוש ברוך הוא מסר למשה רבנו,

שיעשה לפרעה,

כדי שיאמין לדבריו.

נאמר שם,

וישלך אהרן את מטהו. זה אחד מן האותות.

וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו, ויהיה לתנין.

זה הפסוקים שלא כתובים כאן בגמרא,

אבל אני קורא אותם בשביל שנדע על מה מדבר הפסוק.

כתוב שאהרן לקח את המטה שלו,

השליך את זה לפני פרעה ועבדיו,

וזה הפך להיות תנין.

ויקרא גם פרעה

לחכמים ולמכשפים,

ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן.

הם, על ידי הכשפים שלהם גם כן,

עשו כך,

וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים.

כל אחד מן החרטומים הללו

השליך את מטהו והפך להיות תנין.

כלומר, באו לומר לארון,

וכי אתה חושב

שאנחנו לא יודעים שזה משחק של כשפים?

כל מצרים מלאה כשפים.

בקיאים היו בכשפים.

אז מה אתה בא להראות לי כאן?

אומרת התורה הקדושה, לאחר שעשו זאת החרטומים,

קרה פה משהו מוזר.

ויבלע מטה אהרון את מטותם.

המטה הפך לעץ ומלא את בלע.

המטה בלע את המטות של החרטומים.

בלע.

העלים אותם.

מה פירושים?

שבלע אותם.

בפשטות היה נראה

שבזמן שהמטה היה עדיין תנין,

הוא שבלע את שאר התנינים שנוצרו כתוצאה מן המטות של החרטומים.

אומרת הגמרא, לא, אמר רבי אלעזר, נס בתוך נס.

כתוב, ויבלע מטה אהרון את מטותם.

בתחילה חזר להיות מטה.

ואחר כך, במצב שהוא מטה,

הוא בלע את המטות של חרטומי מצרים.

זה כבר נס נוסף, חוץ ממה שחזר להיות מטה,

חוץ מזה שבלע את המטות שלהם,

גם בלע אותם כשהוא בתור מטה ולא בתור תנין.

הוא בלע אותם כשהמטות שלהם היו נחשים או מטות? מטות.

על כל פנים,

על זה אומרת הגמרא, נס בתוך נס.

נראה ברשי.

רשי אומר,

והנה ידו מצורעת,

בשורה השלישית,

בתחילת השורות של רשי,

והנה ידו מצורעת,

היינו, הוא לוקה בגופו.

כלומר, זה העניין שממנו לומדים, שהחושש בקשרים לוקה בגופו.

והיא הוציאה, והנה ידו,

אחר היציאה המצורעת כשרי.

ובמידתו, והכתיב מחיכו, והנה שבה.

נס בתוך נס,

לאחר שחזר ונעשה מטה בלען.

ולא כשהוא תנין,

זה לא כתיב

ויבלע תנין אהרון,

אלא ויבלע מטה אהרון.

כן,

יש שמקשה על רשי

ואומר שאין פה נס בתוך נס.

זה שני נסים.

מה זה שאתה קורא לזה נס בתוך נס?

היו פה לכאורה שני נסים.

נס אחד שחזר להיות מטה,

נס שני,

שבלע את המטות.

למה אתה קורא לזה נס בתוך נס?

אומר אותו מפרש,

הוא מביא את זה מהמדרש תנחומה.

אם היה בולע אותם כשהיה תנין, זה לא נס.

כי דרך התנינים לבלוע זה את זה.

אז מה נעשה כאן?

כי שחזר להיות מטה.

אז המטה זה הנס הראשון.

הנס השני,

והיה נס בתוך נס שלא נתחבה מטה אהרון על ידי בליעת שאר המטות.

הרי אם הוא מכניס

לתוך גופו מטות, היה צריך להתעבות.

הוא נשאר כמו שהוא.

פירושו שמטה אהרון היה מציאות קיימת,

והם דמיון בלבד.

לכן, שייך היה שיהיה דבר כזה שיבלע מטה אהרון את מטותם

ולא יתעבה.

ולכן זה נקרא נס בתוך נס.

כלומר, בתוך זה שהפך להיות מטה, גם המטה עצמו נשאר בלא שנתעבה, אלא כצורתו הקודמת.

כן.

באה הגמרא

ומוסיפה לנו דברים

שקשורים למשנה.

במשנה למדנו מרשות היחיד לרשות היחיד.

כלומר, מה יהיה הדין אם אדם זורק

חפץ כלשהו

מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע?

מה יהיה הדין אז?

אז למדנו במשנה,

רבי עקיבא מחייב,

וחכמים פותרים.

רבי עקיבא מחייב.

הוא סובר.

הגם שהעקירה הייתה מרשות היחיד, וההנחה ברשות היחיד,

אבל מאחר וזה עבר

מעל רשות הרבים,

מעל קרקע רשות הרבים,

זו סיבה לחייב אותו. עוד מעט נראה למה.

חכמים אומרים לא.

על מה תחייב אותו?

אם זה היה נח ברשות הרבים, אז אכן כן.

אבל במציאות היכל זה נח.

ברשות היחיד אחרת.

וכי יש איסור דאורייתא

להעביר מרשות היחיד לרשות האחיד?

אז מה אכפת לכם אם זה עבר דרך רשות הרבים?

אבל במציאות,

העקירה הייתה ברשות היחיד וההנחה ברשות היחיד.

אז בואו נראה

איך הגמרא מנסה לפרש את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים.

בא רבה,

שואל רבה שאלה.

שאלה, למטה מעשרה פליגה?

אני אקדים ואומר שהשאלה היא האם

המחלוקת שלהם זה מדובר בצורה שהוא זרק את החפץ ברשות היחיד,

רשות היחיד,

וזה היה בתוך עשרה טפחים סמוך לקרקע רשות הרבים?

מה זה בכתוב? זו המחלוקת.

או שהם חלוקים באופן שזה היה למעלה מעשרה

באוויר רשות הרבים. כלומר,

אם זה בתוך עשרה,

אז באמת זה הדין, שאוויר רשות הרבים

נמשך עד עשרה טפחים.

למעלה מעשרה

זה כבר לא רשות הרבים,

אלא מקום פטור.

זה לא הגיוני שזה יעבור לעשרה טפחים, אלא אדם שעובר ככה,

הוא גורם ככה,

הוא בטוח יעבור את העשרה. לא כל כך קשה, ואני אסביר לך למה.

מה יהיה הדין אם רשויות היחיד,

הן היו נמוכות יותר מקרקע רשות הרבים?

כמו שישנם כאלה שהבתים שלהם בשביל להיות בבית צריכים לרדת מדרגות.

ואז כשהוא זרק דרך החלון,

נמצא שזה עבר בתוך עשרה של

רשות הרבים.

זה מטר.

נכון, בסדר, לא משנה.

אבל אתה שאלת מה הציור, זה הציור.

עכשיו, אם נפרש

שמדובר במצב הזה שזה עבר

ברשות הרבים בתוך עשר התמחים לקרקע.

אז

נצטרך לומר שיסוד סברות המחלוקת

של רבי עקיבא והחכמים

זה בעניין הזה.

רבי עקיבא, הוא בא פליגה, בזה הם חולקים.

זה מר סבר אמרינן כלותה כמו שהונחה.

רבי עקיבא, זאת אומרת,

מאחר וזה נקלט באוויר הרשות הזו של רשות הרבים

זה נחשב כאילו מונח בקרקע של אותה רשות

אז זה נקרא כאילו הונח היכן?

ברשות הרבים

באשר על כן מחייב אותו רבי עקיבא חטאת

שוגג ושכלה ומזיד

ומרס אמר

לא אמרינן כאילו אותה כמו שהונחה

אבל לעומת זאת חכמים סוברים שלא אומרים את היסוד הזה

של קלוטה כמו שהונחה

מאחר שבמציאות זה לא נח

מה אכפת לי שזה נקלט באוויר

אבל הוא במצב של ניידות

ולא במצב שהוא נייח שם

ממילא לא אומרים קלוטה כמו שהונחה

לכן יהיה פטור

מובן

ממילא אם

נפרש

שהמחלוקת שלהם זה באופן שזה נקלט בתוך

עשרה של רשות הרבים

יוצא שאפשר לפרש שרק בזה הם חולקים

אבל למעלה מעשרה דברי הקול פטור

משום שלמעלה מעשרה איזה מקום זה?

מקום פטור

אז פה ודאי

שגם רבי עקיבא יודע שיהיה פטור

תבוא ותגיד לי

אבל מצאנו דבר כזה בעבודת הלוויים

שהלוויים היו מושיטים את הקרשים מעגלה לעגלה

כאשר רשות הרבים מפסיקה בין עגלה לעגלה

ובוודאי שהעברת הקרשים הייתה למעלה מעשרה טפחים

נו

אז למה אתה פה טוען שאם זה למעלה מעשרה יהיה פטור?

התשובה, יש הבדל

שם בעבודת הלוויים זה היה על ידי הושטה

כאן אתה מדבר באופן של זריקה

ממילא ולא ילפינן זורק ומושיט

אם נאמר שכל מחלוקות של רבי עקיבא והחכמים

זה בזורק בתוך עשרה

והמחלוקת,

הסברות המחלוקת אם אומרים קריאותה כמו שהונחה או לא אמרים קריאותה כמו שהונחה

יוצא שנוכל לפרש דווקא בלמת המעשרה פליגה אבל למעלה מעשרה

גם רבי עקיבא יודע שיהיה פטור

משום שבמצב הזה לא יועיל לומר קריאותה כמו שהונחה

אם תבוא ותגיד לי אז על כל פנים אבל מצאנו דבר כזה שמחייבים אותו כדוגמת עבודת הלווים התשובה היא שם במושיט

ולא ילפינן זורק במושיט לא נלמד לחייב גם בזורק

שכמו שמצאנו במושיט

אבל למה רבי עקיבא לא אמר את זה? למה הוא לא אמר את זה? רבה מסתפק מה הסברות המחלוקת?

זה גופה מה בא לרבי עקיבא להגיד על הדיוק הזה? שמה? שזה לא משנה אם זה מעל עשרת פלחים או שזה מתחת לעשרת פלחים הוא לא הזכיר את העניין

אז רבה אומר כתוב כאן תקשיב רגע שניה לא לא למה אני שואל את זה?

מה דעתו של רבי עקיבא, שזה מעל עשרה טבחים, שזה מקום טוב?

זה פשוט, זה דין מושקע. אוקיי, עשו את זה פה, אין לנו בעצם מה להתווכח.

לא, אבל... רבי עקיבא, זה מה להתווכח. יפה,

יפה מאוד, אתה צועק.

אבל יש פה נקודה אחרת.

אתה צריך לדעת

שעל הצד שהם חייבים דווקא למטה מעשרה טבחים,

ממילא יוצא שאם זה למעלה מעשרה,

אין מקום לחייהם.

למה?

כי דבר כזה שאדם זורק

מעל עשרה,

זה דבר שלא מצאנו אותו

בעבודת המשכן.

בעבודת המשכן מצאנו דבר כזה, אם הוא מושיט.

מושיט זה משהו אחר. אבל לא, בזורק.

זורק זה משהו אחר. או דילמה, זה צד אחד.

או דילמה או שלא אומר, אומר אבא,

למעלה מעשרה פליגה.

שהמחלוקת ביניהם זה באופן שהוא זרק אפילו למעלה מעשרה טבחים.

תבוא ותגיד לי, אם ככה, אז מה המחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים?

ובהפליגה.

בזה הם חולקים.

זה מור סבר,

רבי עקיבא שמחייב, סובר,

ילפינן, זורק ומושיט.

הוא סובר שאין הבדל.

מדוע לבוא ולהבדיל בין זורק ומושיט?

בסברה ובהיגיון אין מקום לחלק ביניהם.

ממילא, כמו שמצאת שאם אדם מושיט,

אם אדם מושיט

הוא חייב,

אז גם בזורק יהיה אותו דין.

הוא מור סבר, לעומת זאת חכמים סוברים.

לא אלפינן, זורק ממושיט.

לא נלמד להחייב בזורק,

הגם שבמושיט מצאנו, הוא שחייב אפילו למעלה מעשרה,

אבל בזורק יהיה פתור.

אז יוצא שנקודת המחלוקת, מר רבי עקיבא לחכמים,

לא בדין הזה אם קלוטה כמו שהונחה או לא,

כי מדובר פה על מעלה מעשרה,

אלא במה המחלוקת?

האם ילפינן זורק ממושיט או לא?

אבל, למטה מעשרה,

אבל באופן שהוא זרק את זה,

וזה עבר בתוך עשרה של

רשות הרבים,

פה ייתכן שדברי הכל חייב.

ייתכן שגם חכמים יודו לחייב.

מה היא טעמה?

כן, הותה כמו שהונחה דמיא.

שמא באמת בדין הזה כולם יודו,

שאם זה נמצא באוויר רשות הרבים, בתוך עשרה מן הקרקע,

הרי נאמר בזה את הדין קלוטה כמו שהונחה.

מובן.

אז רבא, אם כן, נסתפק איך לבער את המחלוקת

בין רבי עקיבא לחכמים.

ונסכם.

מצאנו במשנה שאם אדם זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים,

חלקו בזה רבי עקיבא וחכמים, רבי עקיבא מחייב וחכמים פותרים.

הסתפק רבא, האם הם חולקים באופן שזה עבר בתוך עשרה טפחים מן הקרקע

של רשות הרבים,

או באופן שהוא עבר למעלה מעשרה של קרקע רשות הרבים?

וממילא זה גם משנה את הסברות. זה מעל עשרה טפחים, אז זה לא רשות רבים.

מה זה, צריך לשאול אם הוא, הרי כולם מבינים שמעל עשרה טפחים זה לא רשות רבים,

זה פטור. אז ברור שזה עבר בטבח של עשרה טפחים. לא.

גם אומרים שבעל עשרת זה פטור, זה כולם מודים, לא כתוב. עכשיו, על הצד שהם חלוקים, תתבונן טוב ממה שאני מוסיף עכשיו,

על הצד שהחלוקים הם בתוך עשרה,

אז מה המחלוקת, אם כן, ברבי עקיבא לחכמים?

כשרבי עקיבא סובר עצם זה שזה נקלט באוויר רשות הרבים,

הרי זה כאילו הונח שם.

בחכמים,

מדובר בתוך עשרה.

אם נאמר שמחלוקתם היא בתוך עשרה,

אז חייבים לומר שהמחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים זה שלדעת רבי עקיבא חייב, כי זה נקלט באוויר רשות הרבים,

והרי זה כאילו הוא נח שם.

ולדעת חכמים לא אומרים סברה כזו, במציאות זה לא נח.

אני לא אומר עצם הדבר שנקלט באוויר,

זה יחשב כאילו נח,

זה לא נח.

אם ככה המחלוקת יוצא שלמעלה מעשרה, כולם ידעו שיהיה פטור.

זה לא רשות רבים. כי זה מקום פטור.

ואגב, שמצאנו שאם אדם מושיט

חפץ לחברו

ברשות אחת לרשות אחת, דרך רשות הרבים למעלה מעשרה הוא חייב,

זה נכון במושיט אבל לא בזורק.

זה דרך אחת.

דרך אחרת אומרת לו

שאולי רבי עקיבא והחכמים חלקו

באופן שזה למעלה מעשרה.

בביהם חלקו, וזה גופא, האם לומדים זורק ומושיט או לא.

לפי רבי עקיבא גם בזורק

למעלה מעשרה טפחים, התחייב

בדומה למושיט.

לעומת זאת הרבי חכם ממחולקים ואומרים לא אלפינה זורק ומושיט.

אין דבר כזה לחייב גם בזורק. גם שבמושיט מצאנו לחייב, אבל בזורק לא מצאנו.

אם כך, נוכל לומר שדווקא למעלה מעשרה חולקים.

אבל למטה מעשרה,

גם חכמים יודו שיהיה חייב,

כי כולם יודו לפי הדרך הזו שכלותה כמו שהונחה דמיה.

יוצא אם כן שיש לנו עדיין ספק

במה המחלוקת של

רבי עקיבא וחכמים, האם למטה מעשרה,

אבל למעלה מעשרה כולם מודים לפתור,

או למעלה מעשרה הם חולקים ולמטה מעשרה כולם מודים לחייב.

יפה.

אמר רבי יוסף,

כן?

אמר רבי יוסף,

אה מלטה

היבא יעלה לרב חיסדא,

פשטני הלירא והמנונה מהא.

רבי יוסף אומר,

אני אפשוט את הספק של רבא.

רבא מסתפק במה הם חולקים מלמד המעשרה ולמטה מעשרה?

אני אפשוט את הספק.

למעשה, גם רב חיסדא פעם מסתפק בזה.

כשהוא למד את המשנה, רב חיסדא היה מורה, כן?

כשהוא למד את המשנה,

מיד הסתפק בדבר.

כי את אותו ספק שהזכרנו עכשיו בשם רבא,

גם רב חיסדא הסתפק בו.

רבי מנונה היה באותו מקום שרב חיסדא

שומע את הספק של רב חיסדא, אומר לו, רבי מנונה,

אני אגיד לך תשובה על השאלה.

יש בריתא מפורשת.

כתוב שם,

ברשות היחיד לרשות היחיד,

ועובר ברשות הרבים עצמה.

רבי עקיבא מחייב, החכמים פותרים.

תגידו לי, בשביל מה צריכים להוסיף את המילים עצמה?

שיגיד ברשות היחיד, ברשות היחיד, ועובר ברשות הרבים. מה זה ברשות?

ברשות הרבים עצמה.

מה אתם מבינים?

הוא לא עבר. בתוך עשרה או למעלה מעשרה?

בתוך עשרה.

כי רק עד עשרה זה רשות הערבים.

למעלה מעשרה זה מקום פטור.

זה מה שנפשט הספק.

מדקה אמר,

ברשות הרבים עצמה פשיטה למטה מעשרה פליגת.

אתם שומעים?

מזה שהוא אומר ברשות הרבים עצמה,

משמע שכוונתו ללמד

שמדובר שזה עבר היכן?

בתוך עשרה מן הקרקע, שזה עדיין מוגדר כרשות הרבים.

אם כך,

אז מה המחלוקת ברבי עקיבא לחכמים?

שרבי עקיבא סובר. מעל עשרה חכמים. לא.

הפוך.

הפוך, זאת אומרת שהחכמים אומרים שהעשרה... שהמחלוקת ביניהם זה בתוך עשרה.

אז לפי רבי עקיבא חייב, למה? כי קלותה כמו שהונחה.

ורבנן הסוברים, לא אומרים על קלותה כמו שהונחה. אבל לכולם ברור שבעל העשרה זה לא עבר.

בדיוק. זה ברור, כי זה לא נושא, זה פטור, אז זה לא נושא. אז פשוט שיהיה פטור. יחיד בין יחיד ליחיד. אז אם כן, אם זה עבר למעלה מה עשרה, מה משמע שפשוט שיהיה פטור, בדיוק.

הלאה,

ממשיכה הגמרא, ובמאי.

מה בדיוק עשה כאן אותו בן אדם?

באיזה אופן הברית מביאה את המחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים?

אי למה במעביר,

אם נאמר שמדובר פה,

שהוא העביר בידו, בידו,

את החפץ.

מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים,

אז למה דווקא צריך שיהיה למטה מעשרה?

למטה מעשרה הוא דמחייב,

למעלה מעשרה לא מחייב?

אז למה צריך דווקא שיהיה אופן כזה שזה למטה מעשרה?

וכי אם יעשה זאת למעלה מעשרה הוא לא יהיה חייב?

אם אדם מעביר בידו,

אז הוא חייב אפילו אם הוא עושה את זה למעלה מעשרה.

למה? ואמר רבי אלעזר,

המוציא מסוי למעלה מעשרה חייב,

שכן מסע בני קהת.

כבר למדנו זאת בעבר,

שאיך בני קהת נשאו את הארון,

כאשר חלקו של הארון היה למעלה מעשרה טבחים.

אפילו לא חלקו, כולו אפילו.

או חלקו, זה לא משנה.

בכל אופן, חייב.

איי, לכאורה, אבל,

אבל יש פה מן הארון של למעלה מעשרה,

שובה יש, מה יש?

ודאי שהוא יהיה חייב.

שהרי כל המלאכות למדנו מן המשכן,

ומצאנו שככה היה מסע בני קהת,

אז גם זה מוגדר כמלאכה.

הגם שעבר באוויר של למעלה מעשרה.

אז אם כן,

אם מדובר בברייתא

ועובר ברשות הרבים עצמה, הכוונה שהוא מעביר בידיו,

אז למה צריך דווקא ברשות הרבים עצמה? גם אם זה למעלה מעשרה, היה צריך להיות,

שיהיה חייב.

זה לא זה לכם, זה לכמה.

בדיוק.

אלא לאו בזורק.

אלא ודאי מדובר

שהוא זרק את זה.

ומה הכוונה עובר?

החפץ

הוא שעבר, לא שהוא מעביר את זה בידיו.

כשהוא זרק את החפץ,

זה עבר בתוך

אוויר עשרה של קרקע רשות הרבים.

מילא,

למטה מעשרה הוא דמחייב,

למעלה מעשרה, לא מחייב.

אם כך,

אז מה המחלוקת ברבי עקיבא על החכמים?

אם זה למטה מעשרה ולא למעלה מעשרה?

אומרת לנו הגמרא שמאמינה בקלותה כמו שהונחה פליגה.

מזה לימד עמנו שהם חלוקים בדין הזה.

מה זה קלותה?

מה ההגדרה של קלותה? קלותה פירושו.

מאחר וזה עבר באוויר רשות הרבים,

אז זה נקרא שנקלט כאן באזור הזה.

באוויר רשות הרבים זה נקלט,

כן? עד הסוף. כן?

אז זה כאילו הוא נח שם.

ממילא,

חייבים אנו לומר שזה כל המחלוקת, דווקא על מטה מעשרה.

אבל אם זה למעלה מעשרה,

הוא יהיה לכול העלמה הפטור,

שמע אמינה.

ומזה למדים אנו אכן

שכל מחלוקתם דווקא על מטה מעשרה,

ולא למעלה מעשרה.

אבל הגמרא מביאה דעה שחולקת על הרבי אלעזר וסובר אחרת.

הוא פליג עד רבי אלעזר.

מה שהרבי אלעזר אמר שלמטה מעשרה,

המחלוקת של רבי עקיבא והחכמים היא לא למעלה מעשרה.

זה חולק על הרבי אלעזר, כן.

הרבי אלעזר אמר? לא, לא.

זה חולק על הרבי אלעזר.

ואמר רבי אלעזר,

מחייב היה רבי עקיבא אפילו למעלה מעשרה.

כלומר,

סובר הוא שגם רבי עקיבא מחייב לא רק למטה מעשרה,

אלא גם למעלה מעשרה.

למה?

כי הוא סובר שלומדים זורק ממושיט.

כמו שממושיט חייב,

אפילו שזה היה באוויר רשות הרבים למעלה מעשרה,

אז גם בזורק.

והי דקתני רשות הרבים עצמה להודיעך כוחן דרבנה.

כלומר,

כל מה שנזכר כאן ברשות הרבים עצמה בברייתא,

זה לא בשביל לפרש את דעת רבי עקיבא שהוא מחייב

רק בתוך עשרה ולא למעלה מעשרה.

אלא בא לפרש את דעת חכמים,

שחכמים שפוטרים,

הם לא פוטרים רק באופן שזה עבר למעלה מעשרה,

אלא הם פוטרים גם אם עבר למטה מעשרה,

גם אז הם פוטרים.

כלומר, לפי רבי אלעזר,

המחלוקת היא תהיה מן הקצה אל הקצה.

לפי רבי עקיבא חייב, בין בתוך עשרה ובין למעלה מעשרה.

ואילו לפי דעת חכמים יהיה פתור בין למעלה מעשרה ובין לבת המעשרה.

כלומר, המחלוקת לא קשורה בכלל לנקודה כזאת. כלומר,

לדעת

רבי עקיבא,

שהוא מחייב אפילו למעלה מעשרה,

אז צריך לומר שהוא סובר, ילפינן זורק ממושיט,

כן?

לומדים לחייב וזורק,

גם אם זה למעלה מעשרה,

כמו שמצאנו במושיט.

הוא למד את המעשרה פשוט שיהיה חייב, אם למעלה מעשרה הוא מחייב,

אז בוודאי שלמעלה למטה המעשרה יהיה חייב.

לעומת זאת, לדעת חכמים שחולקים,

הם סוברים שלא רק שלא לומדים זורק ממושיט ולא מחייבים אם זה למעלה מעשרה,

אלא גם אם זה בתוך העשרה,

גם אז יהיה פתור. למה?

כי לא אומרים כללותה כמו שהונחה,

לכן יהיה פתור.

כן.

יוצא שיש לנו שתי דעות

מחלוקת אמוראים

בפירוש מחלוקת רבי עקיבא והחכמים.

לדעת רבי מנונה,

מחלוקת רבי עקיבא והחכמים זה דווקא למטה מעשרה,

אבל לא למעלה מעשרה,

ולדעת רבי אלעזר, מחלוקתם היא

בין למטה המעשרה ובין

למעלה המעשרה.

אבל זה פשוט שאם אדם מושיט,

זה דברים שהם מוסכמים על כולה,

שאם אדם מושיט

חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד,

וזה דרך למעלה מעשרה מקרקע רשות הרבים,

יהיה חיה.

וגם, בנוסף,

אם אדם

מוליך חפץ, מעביר חפץ, בידו,

מרשות היחיד לרשות היחיד,

הוא עקר מרשות היחיד אחת

והניח ברשות היחיד אחרת,

אבל בדרך עבר דרך רשות הרבים.

גם אם זה למעלה מעשרה מן הקרקע, שזה מקום פטור,

יהיה חייב.

למה? שכן מסע בני כהת.

אומר רשי.

ולאלפינה זורק ממושיט,

שהיה בעבודת הלוויים למעלה מעשרה

מרשות היחיד לרשות היחיד לרשות הרבים באמצע.

כלומר,

העניין הזה של מושיט, מצאנו את זה בעבודת הלוויים,

שהם היו מושיטים קרשים,

כמו שהזכרנו כבר בשיעורים קודמים,

שהיו ארבע עגלות, שניים סמוכות לפורקי המשכן

ושניים לפניהם.

ואז הקרשים הראשונים שהיו פורקים אותם,

או אלה שפרקו את המשכן,

העבירו ללוויים שבעגלה סמוכה להם,

ואלה שבעגלה סמוכה

הם הושיטו את הקרשים הללו לאלה, לעגלה הקודמת להם.

ממילא זה היה דרך למעלה מעשרה טפחים.

וסיפא דקנתני הזורק פטור במושיט חייו.

לפי זה,

אם אני אומר שלא אלפינה זורק ממושיט לדעת כולם,

אז מה שכתוב בהמשך המשנה,

שאדם שזורק למעלה מעשרה פטור,

ובמושיט חייו,

דברי הקולים.

פה כולם מודים.

זה הקולים, אני מפרש,

שבלמעלה מעשרה כולם מודים לפטור בזורק.

עודילמה למעלה מעשרה פליגי.

או אולי,

מחלוקת רבי עקיבא והחכמים היתה למעלה מעשרה,

ומשום מה אחרי פליגי הוא פטר רבנן.

ואם תבוא ותגיד לי למה חולקים

חכמים וסוברים שהוא פטור,

אם זה למעלה מעשרה עצום עידן כאן אוויר רשות הרבים.

משום שאם זה למעלה מעשרה זה נקרא אוויר רשות הרבים?

לא.

מה זה נקרא?

מקום טוב.

לזורק ממושיט לאלפינה.

לא נלמד לחייב ולפי חכמים זורק

כמו שמצאנו במושיט.

רבי עקיבא יעליב, אבל רבי עקיבא סובר לחייב

הגם שהוא זורק כי אלפינה זורק ממושיט.

לפי זה,

כשרבי עקיבא מחייב אפילו בזורק,

אז מה שכתוב בספר במשנה שהזורק חייו והמושיט פטורים זה למעלה מעשרה

זה רק תואם לדעת חכמים ולא לדעת

רבי עקיבא וספר, רבנן כאמרי לה

ברשות היחיד לרשות היחיד

ועובר ברשות הרבים עצמה

אתם מסתכלים יחד איתי ברשי

ועבר ברשות הרבים עצמה ולא גרשינן ברשע הזורק

ואמר רבי אלעזר בה מצניע

ויאלף במסע בני כהד אהרון

הרי רבי אלעזר לימד אותנו

שאפילו אם אדם מעביר

ברשות היחיד

דרך

רשות הרבים כשזה למעלה מעשרה גם אז חייב

ויאלף במסע בני כהד אהרון

אלא

לה וזורק אלא ודאי אם אתה מבדיל בין

אם זה בתוך עשרה לבין אם זה למעלה מעשרה זה רק באופן שהוא זורק את החפץ

אלא לה וזורק מהר ומתנית

כי מתניתי הברייתא מדברת

וזורק כמו שמצאנו במשנה

כי קטניה וברייתא

ועל זה מביא הברייתא את הלשון הזה ברשות הרבים עצמה

ללמד ובאהום דמחייב רבי עכיבא

רק באופן הזה שזה למטה מעשרה רבי עקיבא מחייב

כשנקלטה באווירו של רשות הרבים,

קלוטה כמו שהונחה,

אבל למעלה מעשרה, אז לא.

לעומת זאת,

לפי רבי אלעזר,

מסכמים אנו שגם למעלה מעשרה סובר רבי עקיבא לחייב ואומר השאלה למה?

דיאליף זורק ממשה.

לפי רבי עקיבא,

איך שרבי אלעזר מפרש את דבריו,

לומדים לחייהם אפילו בזורק,

כמו שמצאנו במושיט.

ופליגד רב חלקיה בר טובי. עכשיו נחזור לגמרא,

לאחר שסיימנו את דברי רשי,

נחזור לגמרא לסכם את הדברים.

ופליגד רב חלקיה בר טובי.

אנחנו נראה תכף דעה

שחולקת

על רבי אלעזר.

רבי אלעזר,

דעתו שונה מדעת רב חלקיה בר טובי.

דאמה רב חלקיה בר טובי,

תוך שלושה דברי הכל חייו.

למעלה מעשרה דברי הכל פתור.

משלושה ועד עשרה באנו למחלוקת רבי עקיבא,

ורבנה.

אתם שומעים?

רב חלקיה בר טובי

מפרש

את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים כך,

שאם אדם זרק חפץ מרשות האחיד לרשות האחיד דרך רשות הרבים,

וזה עבר בתוך שלושה לקרקע של רשות הרבים,

בתוך שלושה,

פה כולם יודו שיהיה חייו, גם החכמים יודעו.

למה?

למה זה באמת ככה, אתם יודעים? למה?

כי תוך שלושה, אם זה עבר בתוך שלושה לקרקע,

לא היה מרחק

בין החפץ לקרקע

שלושה טפחים. איך?

נכון מאוד. שלושה טפחים זה ש... נכון מאוד. כמו שמצאנו דין לבוד.

יש גם מושג בקרקע שעד שלושה,

הרי זה כאילו קרקע.

למה? כי לא שייך

לבוא ולומר שהקרקע תהיה רק הקרקע עצמה, שהרי מצאנו

פעמים

אי אפשר לבוא ולומר שרשות הרבים תהיה רק

כולה מישורית באופן שווה,

אלא פעמים יש עליות, פעמים יש ירידות.

אז מאחר וזו הנורמה... זה הלכה למשה מסיני, אין יותר נכון. כן.

למעלה מעשרה,

דברי הכל פתור,

מוסיף רחל קיה בר טובי ואומר

שאם זה עבר בתוך למעלה מעשרה טפחים,

כולם ידעו שיהיה פתור, גם רבי עקיבא.

שלא כמו רבי אלעזר שצבר,

שרבי עקיבא מחייב אפילו למעלה מעשרה...

אם הוא הביא... לא, בזורק...

מה זה זורק? שהוא זרק.

זרק את החפץ וזה עבר למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע.

אבל הוא מודה שבמקום טוב הוא לא בעיה. אבל רבי אלעזר מחייב גם בזה. נו, אמרנו ש...

רבי אלעזר אומר שרבי עקיבא מחייב גם באופן הזה,

אבל רב חילקיה בר טובי סובר שלא כדעת הרמל עזה.

הוא סובר שרבי עקיבא פוטר מזה.

הוא כמו דת רבי חכמים.

כל מה שרבי עקיבא מחייב זה דווקא

בתוך עשרה למעלה משלושה.

כי פליגה,

כל המחלוקת היא מתי המחלוקים משלושה ועד עשרה,

באנו למחלוקת רבי עקיבא ורבנה.

כלומר, אם זה עבר

באוויר

למעלה משלושה אבל לא יותר מעשרה,

פה חלוקים רבי עקיבא וחכמים שלדעת רבי עקיבא חייב כי אומרים כאילו אותה כמו שהונחה,

ולדעת חכמים לא אומרים כך.

תעניין המי הכי

יוצא שרב חילקיה בר טובי

תואם את דעת רבי מנונה, מה שהזכרנו מקודם,

שמחלוקתם בתוך עשרה ולא למעלה מעשרה.

תעניין המי הכי

כך שנינו גם בברייתא מפורשת

כמו רבי חילקיה בר טובי

כתוב בברייתא בתוך שלושה דברי הכל חייב.

גם רבי עקיבא, גם חכמים יודו שיהיה חייב.

למעלה מעשרה

אין אוהל לה בשום שבות.

אם זה למעלה מעשרה אין איסור דאורייתא,

לדעת כולה,

זה רק איסור דרבנה.

הרי אסור לטלטל מרשות אחת לרשות אחת, אפילו לא דרך רשות הרבים.

אם לא עשו עירוב,

אסור להעביר מרשות לרשות,

אז ודאי וודאי שדרך רשות הרבים יעשו,

בגלל הדין הזה שאין פה עירוב בחצרות.

אם יש הפסק, תדעו לכם,

אם יש הפסק של רשות הרבים בין רשות לרשות,

לא שייך לערב לעשות עירוב בחצרות.

זה בין יחיד ליחיד, כן עוד הרבה.

מדברים בשתי רשויות האחיד,

אבל יש ביניהם רשות הרבי מפסיקה.

על כל פנים,

אבל איסור דרבנן יש פה, כי אין פה ערוב, ולכן אסור

לקחת מרשותה אחת אחת ולהעביר לרשות האחיד שבצד השני של רשות הרבי.

אם היו רשויות שלא, מותר,

אבל אם שתיהן רשויות שלא,

שני הבתים,

פה אין איסור אפילו מדרבנן.

כי כל מה שיסריקו ערובה חצרות זה דווקא אם זה חצרות של שני אנשים,

אבל אם שניהם זה שלא,

אז אין בעיה.

משלושה ועד עשרה רבי עקיבא מחייב וחכמים פותרים.

אם זה למעלה משלושה, משלושה ומעלה

ועד עשרה טפחים,

אז פה רבי עקיבא מחייב

וחכמים פותרים.

יש לי שאלה אחרת. אם יש פה רשות יתיד ויתיד,

ויש בהם את הרשות הזאת. נו.

ואחד מהאנשים קנה את האזור הזה.

אז הוא קנה.

קנה מהירע את האזור הזה, את השביל הזה.

מסמך שלו. אבל זה עדיין רשות רבים, אומנם זה שלו,

אבל זה עדיין רשות רבים נחשב.

אז מה זה נחשב?

שאלה מעניינת.

למה זה קורה?

קנה במסמך את האזור הזה. זה שלו.

השאלה אם הבחירה בכלל תחול על דבר כזה.

האם יש למישהו

מישהו שיכול להפקיע את הזכות של הרבים מלעבור שם.

המכירה הזו

לא תיקרא מכירה בכלל,

אתה מבין?

מאחר שהוא מפקיע את זכות הרבים.

אבל האשפט שאומר שזה שלו.

מה זה יעזור לי השטר?

זה כמו שאני אתן לך שטר.

שתהיה לך זכות אחיזה בירח.

יש, כן, אמור. אומר רשי, טוב, נסיים את רשי.

פליגת רב חילקיה עד רבי אלעזר,

בתוך שלושה דברי הכל חייו, אף אחד גם זה לא נח.

מודוד מונח דם, אם זה בתוך שלושה, אפילו שזה לא נח שם,

זה נקרא כאילו מונח.

לעומת זאת, למעלה מעשרה ודאי פטור לכולם,

ולאלפינה זורק ומושיט.

באנו למחלוקת, אם זה בתוך עשרה ולמעלה משלושה,

זו מחלוקת רבי עקיבא ובקלותה כמו שהונחה,

זה הסברות של המחלוקת,

משום שיבוט.

אם הוא זרק

למעלה מעשרה,

אז האיסור הוא,

יש איסור ברבנן, שזרק מרשותו לרשות חברו,

ולא משום הפסק רשות הרבים.

לא בגלל שזה ברשות הרבים,

דו-עדינמי, מה הייתה אצלו, עד שיערבו?

אותו דבר יש איסור.

להוליך מהבית לבית,

כאשר זה שני בתים של שני אנשים,

כי בלי עירוב הוא לא שייך להעביר חבר'ה מבית לבית.

ואם היו שתיהן הרשויות שלו,

מותר לכתחילה.

אבל אם שתיהן רשויות שלו,

מותר אפילו לכתחילה להוביל מבית לבית, הגם שיש רשות הרבים באמצע, כי אם הוא מעביר את זה למעלה מעשרה,

אם הוא זורק למעלה מעשרה.

מובן?

טוב,

בזה סיימנו להיום.