הרב אבנר עוזרי שליט"א | מסכת שבת דף צא,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כשהוא ייזכר, אז הוא בוודאי ייקח את זה לצורך זה.

חסר לדקה, העניין הטכני של הזיכרון,

נזכור לשם מה הוא שומר את זה.

במובן? וזה המשנה אמרה.

המצניע לזרע לדוגמה ולרפואה,

והוציאו בשבת חייב בכל שהוא.

אבל כל אדם, סתם בן אדם, לא חייב אלא כשיעורו.

רק בשיעור הראוי לו.

אתה לא היית אתמול גם כן, נכון?

זהו, זה למדנו אתמול.

טוב, אנחנו נראה עכשיו את הגמרא בדף צדיק א' עמוד א',

בנקודתיים הראשונות.

כן, בואו נראה כמה שורות זה.

שורה עשירית, כן.

אפשר להתחיל את השידור, רפאל.

מסכת שבת, דף צדיק א' עמוד א',

בנקודתיים הראשונות,

עשר שורות מראש העמוד.

וכל אדם, אין חייבין עליו אלא כשיעורו.

זוהי ציטטה מן המשנה האומרת

שהגם שלגבי אדם שהצניח,

אין הבדל

ואין עניין של שיעורים כלפי זה שהצניח,

כי עצם הדבר שהוא מצניח,

גם אם זה פחות מהשיעור שהזכירה המשנה במשניות הקודמות,

מאחר והוא גילה בדעתו, התחייב.

זה הכל כלפי המצניח.

אבל סתם אדם

לא התחייב,

אלא כשיעורו,

רק על פי השיעור המפורש.

הבאנו לדוגמה, כגון

זרע הקישואין, אמרנו, שניים,

זרע דלוין, שניים, זרע הפועל המצרי, שניים.

אז צריך שיהיה מינימום שני גרגירים בשביל להתחייב.

באה המשנה כאן ואמרה

שהגם שהיא לגבי המצניע זה דין כזה שמחייב אותו בכל שהוא,

אבל סתם בן אדם יישאר דינם

שיתחייבו רק בשיעור המוזכר במשנה

ולא בכל שהוא.

אומרת הגמרא מתניתין דלאוק רבי שמעון בן אלעזר.

אנחנו נראה שיש מי שחולק על המשנה.

ומי הוא זה? רבי שמעון בן אלעזר.

מי זה היה רבי שמעון בן אלעזר, אתם יודעים?

נכון.

נתניה.

כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר

כל שאינו כשר להצניעה

ואין מצניעים כמוהו

והוכשר לזה והצניעו

ובאחר הוציא

מתחייב זה במחשבתו של זה.

בבריתא מובא דעת רבי שמעון בן אלעזר

וזה מאוד מעניין דעתו של רבי שמעון בן אלעזר בעניין הזה,

אבל הוא אומר

שאם יש בן אדם

שאצלו זה חשוב

והרעייה שהוא הלך והצניע.

אז כבר התחייב כל אדם

בשיעור שאותו אדם הצניע.

למשל, בדוגמה שהזכרנו מקודם,

אם אמרה המשנה שהוצאת זרע קישואים זה שני גרגירים,

זה השיעור המינימלי,

נכון?

מה יהיה הדין אם אדם הצניע גרגיר אחד?

אז לדעת המשנה, יתחייב רק המצניע.

לדעת רבי שמעון בן אלעזר.

מאחר והיה פה אדם שהצניע על גרגיר אחד,

אז זה ניקרא שהוא החשיב את הדבר,

וממילא כל אדם, אם יוציא את הגרגיר הזה,

הוא יתחייב עליו הגם שהסתם האדם לא גילה בדעתו שזה חשוב בעיניו.

אבל עצם זה שכלפי המצניע, שהוא הבעלים על הגרגיר,

שהוא הבעלים של הגרגיר,

זה חשוב לו?

הוא יתחייב

מכוח

מחשבתו של זה.

איך זה יכול להיות? פה בינינו זה משהו אחר.

זה עושה חצי פעולה וזה חצי פעולה. איך אפשר לחייב?

מה פירוש חצי פעולה?

הבן אדם עושה את הפעולה הראשונה,

והוא בא ולקח את זה.

זה לא נקרא חצי פעולה.

בעצם העצם הזה שהכניסו... ההצנעה הייתה של אדם מסוים.

בא אדם אחר ולקח את אותו גרגיר והוציא את זה מבית לבית.

האם הוא יתחייב או לא?

אז יש מקום לומר, ואחרי זו הודעת המשנה,

שמאחר שהאדם הזה שהוציא

כלפיו גרגיר אחד לא חשוב,

הוא לא נותן חשיבות לגרגיר אחד,

אז הוא לא יתחייב.

רבי שמעון עזה אומר לא.

מאחר שהגרגיר הזה,

כן, הבעלים של אותו גרגיר

החשיבו את הדבר,

אז הוא יתחייב,

גם אדם אחר שיבוא ויוציא את הגרגיר הזה,

יתחייב

על סמך חשיבותו שנתן לזה הבעלים.

זה לשונו של רב שמעון עזה, נראה בפנים.

כל שאינו כשר להצניע.

כלומר, כל דבר כזה שהוא לא ראוי להצניע אותו, כי הוא לא חשוב,

אין לו חשיבות,

אדם לא הולך ומצניע אותו.

אבל, וגם אין מצניעים כמוהו,

וגם סתם בן אדם לא מצניע שיעור כזה שהוא גרגיר אחד, בדוגמה שהזכרנו,

והוא אוכשר לזה והצניעו,

אבל היה אדם מסוים שנהיה ראוי בעיניו,

והוא הצניע אותו גם בשיעור קל ביותר, כלומר בכלשהו,

ובא אחר והוציא.

את מה?

את אותו דבר,

שהצניע אותו חברו,

נתחייב זה במחשבתו של זה.

זה שהוציא התחייב

על סמך מחשבתו של זה שהצניע אותו.

זה באמת חידוש, לא?

חידוש גדול.

חידוש גדול.

אבל זה שהוציא לא ידע שזה באמת חשיבות.

הוא בעצם בעל כוח עונה נתפס בעבוד.

אבל אני יכול לקרב את הדברים לשכלנו ולומר כך,

מאחר והבעלים,

כלפי הבעלים זה חשוב.

הרי ודאי שזה שהוציא, אין לו כוונה לגזול את הדבר ולהשליך אותו.

ממילא, מאחר וכן,

מאחר וכן,

כמו סתם בן אדם לקח, הוא לא מכיר את הבעלים, הוא לא מכיר את הבעלים. הוא לא מכיר את הבעלים, הוא לא מכיר את הבעלים. כן, הוא לא יודע.

ברור, אם הוא מכיר את הבעלים, אז הוא לא מתכוון ללימוד. אז אתם,

אני מנסה לקרב את הדברים לשכלנו ואתם מנסים להקשות עוד יותר.

אז אני אומר,

כן, אבל אני, מה קיפלן? מאה אחוז.

אבל אני בא ומנסה להסביר,

לקרב את הדברים לשכלנו, להבין את דעת רב שמעון בן עזר. אתה מכיר או קמטא? שמאחד לא קמטא, זה לא רק קמטא.

מאחר

ואין לו כוונה לגזול

אז ברור

שהגרגיר הזה

הוא עדיין אמור לחזור לבעליו

ממילא גם אם נגיד שהבן אדם לא יודע

הבן אדם לא יודע גם אם נאמר

תקשיב תן לי לסיים

גם אם נאמר שהבן אדם הזה לא יודע שיש פה

בעלים על הדבר אבל אני תולה לומר שאם הוא היה יודע אז הוא ודאי לא היה משליך

ממילא זה מספיק כדי לומר שהדבר חשוב

להתחייב בזה

אשתו של מי?

זה שייך לה?

שייך לה.

בבעל הבית הוא הרכוש שלו. שייך לה. עוד פעם. בשביל זה שאלתי זה שייך לה. אין דבר כזה שייך לה. הכל מי ששאלה לשלו.

אה אין דבר שהוא של האישה אתה חושב?

לא. הכלל הזה הוא לא קולקטיבי עד כדי כך.

צריך לדעת שיש ממון של האישה והבעלים אין להם זכות שזה שלהם.

מעשה ידי אישה לבעלה זה נכון

אבל נכסים שהיא קיבלה בירושה נאמר

או במתנה מאיזשהו גורם.

זה לא שלה, זה בסדר. אז זה הופך להיות כנכסי מילוג. זה נקרא נכסי מילוג.

והקרן שלה והפירות לבעל.

אבל הנה, אתה מבין שעצמו הוא שלה. אל תחשוב שכל מה שאשתך תביא זה כבר שלך ואתה יכול לשלוט על זה. אז בונה, הרסת להם את הכל, כבוד הרב. הוא כבר תכנן, הרי מוזמאות.

לא, לא, לא. מה שאני אומר זה שעל כל פנים, אבל זה הבית לא עוזר. הוא לא רוצה שייעשה להם בבית שלו. הוא אומר, מה אתה עושה פה הוא בלאגן.

הוא מוציא את זה החוצה, לא יודע שבענו שבענו שקר. זה לא כי הוא, הוא לא מתכוון לגזול מישהו. כן, אבל אני צולל לומר שמסתם הבעל נורמלי,

שרואה גרגיר אחד באיזשהו מקום שהוא מוצנע,

שהוא נמצא באיזשהו מקום שלא אמור להיות שם, תקשיב, תקשיב,

שהוא לא אמור להיות שם, אז באופן נורמלי הוא מבין שיש מישהו שהצניע את זה.

אז יכול להיות שאתה תהיה צודק, שהוא לא יתחיל.

כן?

אני מדבר באופן שבן אדם לוקח דבר שמישהו אחר הצניע אותו,

ומסתמה,

ומסתמה,

הוא יודע שהצניע אותו.

אז גם אם כלפיו זה לא חשוב, הוא יתחייב.

אז זה לא הוא רוצה עכשיו לקנות, הוא רוצה להצליח במקום, הוא רוצה להצליח למקום, הוא רוצה להצליח למקום, הוא צריך להצליח לצליח את זה כמה, אני יודע מה ההיסטורית, שהוא, לא משנה עכשיו,

לא משנה אם לצורך מקומו או לא לצורך מקומו. בתכלס,

זה חשוב בעיניו או לא חשוב בעיניו?

מה, אם הוא ישליך אותו או לא ישליך אותו?

אבל הוא לא יודע שזה אשתו.

אם הוא יודע שאשתו עשה את זה בגלל דבר מסוים ושצניעה את זה, אז ברור שזה התחייב לזה משהו חשוב. זה פשוט. הוא יודע שזה דבר נצרת.

אנחנו מדברים פה על בן אדם שלא יודע שזה נצרת.

הוא חשב שזה ככל הגרגירים תמים.

אם הוא יודע שזה עבד, אם הוא הצניע אותו באופן מיוחד,

אז פשוט שהוא ימרישו את החולה במה שעושה את זה, כי הוא יודע שזה ברור שזה נצרה,

זה המשפחה בכל העולם, כי הוא השיג את זה.

אבל זה דבר כזה, הוא לא יודע. אוי, אוי, אוי, אוי, טוב.

אז מה אתה רוצה שאני אגיד לך שאתה שואל טוב?

אז כשאתה שואל טוב,

אז יהיה לך יותר קשה.

בסדר,

שיישאר קשה.

לא, אני שואל מה, מה, מה, מה, מה. כנראה שרב שימון,

כנראה שרב שימון, אני באתי לקרב את הדברים שהתיישבו, הדברים יותר על הלב.

אבל

אני יכול לומר לך, בלי הרבה להעריך בדברים.

העניין של החשיבות נמדדת לפי הבעלים, לדעת ראשון ומלעזר.

בלי הרבה להתפלסף.

זה הכול.

אתה רוצה שאני אגיד לך כך? אז אני אגיד לך כך.

אם הבעלים מתו?

מתו, מתו, נגמר הציפור.

זה לא יכול להגיד כמה... כבר לא בעלים.

ברור.

אין ספק בזה. פה אין ספק.

תגיד לו שעוד שנייה, נכון. זה נגמר.

זה שמת כבר לא יעשו בזה שימוש יותר.

הלאה.

אמר רב, אמר רב נחמן.

נמשיך.

הוציאי כגרוגרת לצורך אכילה,

ונמלך עליה לזריעה.

אי נעמי

לזריעה,

ונמלך עליה לאכילה.

חייב.

כאן באה הגמרא לומר איזושהי הלכה,

שהמחשבת המוציא תקבע מהו השיעור של ההוצאה.

אדם מוציא מאכל

שראוי לזריעה.

באיזה שיעור?

כגרוגרת, אבל לצורך אכילה הוא הוציא אותה.

אומנם הוא ראוי לזריעה,

אבל הוא התכוון לצורך אכילה.

לפני שהניח את זה ברשות הרבים, נמלך,

והחליט לו, הוא לא יאכל את זה.

אלא יזרע את זה.

אתם שומעים?

אי נעמי

או אפשרות אחרת

לזריעה ונמלך עליה לאכילה.

או שבתחילה, תחילת ההוצאה הייתה עם כוונה להשתמש בזה לצורך זריעה,

ולפני שהניח את זה ברשות הרבים,

נמלך ומתכוון להשתמש בזה לצורך אכילה.

האם יצטרפו שתי המחשבות הללו, הגם שהן מחשבות שונות,

מחשבת החקירה מרשות האחיד היה לצורך אחד,

וההנחה שברשות ה... ואם זה לצורך אחר,

האם נצרף את שתי המחשבות הללו יחד לחייבו,

כי סוף סוף הוא עשה הוצאה,

או לא.

אומר רבא בשם רב נחמן,

הוא יהיה חייב.

אני מצרף את שתי המחשבות הללו.

זה שיעור, כן? כן. יונתן, אתה שומע?

כי מה זה מלאכת הוצאה? מלאכת הוצאה מורכבת

מהעקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים.

צריכים את שתי הפעולות הללו,

ואז נשלמת מלאכת ההוצאה.

יוצא שחצי ממלאכת ההוצאה נעשתה על דעת

כוונה אחת,

של זריחה או אכילה.

נכון?

ואילו החלק האחר של הפעולה, שזה ההנחה,

נעשה על דעת כוונה אחרת.

האם לצרף את שתי המחשבות הללו או לא?

אתה שומע? מה שמך, צדיק?

אסף. איך? אסף. אסף. יש פה שתי מחשבות.

בשעה שהוא הוציא,

הוא התכוון להשתמש בזה לצורך אכילה, במה שהוא הוציא.

בשעה שהוא מניח, הוא מתכוון לזריחה.

או להפך, קודם זה היה לזריחה ואחר כך לאכילה.

אבל זה שתי מחשבות שונות.

פעולת ההוצאה, שזה מלאכה אחת, מורכבת משתי פעולות.

עקירה מרשות היחיד

והנחה ברשות הרבים.

העקירה עשתה עם כוונה אחת,

ההנחה הייתה עם כוונה אחרת.

זה מצטרף או לא מצטרף?

אומר לנו רבא בשם רם נחמן,

חייו חטאת, זה מצטרף.

מה אתם אומרים? זה פשוט

או שזה חידוש?

השיעור של גרוגרת זה שיעור לחייב, בין אם זה לזריחה,

בין אם זה לאכילה.

אין פה בעיה מצד השיעור.

מבחינת המחשבה את זה.

מחשבה, כן.

אז מה יש?

אין פה אותה כוונה.

אבל השאלה היא האם זה ייגרע?

מה אתה אומר רונן?

מתנגדים לא לזריחה או לא לאכילה.

לא. אני מדבר אחד לאכילה ואחד לזריחה.

אז הגמרא שואלת, שים לב שמואל,

פשיטא,

זילחא איכא שיעורא,

זילחא איכא שיעורא.

הוא אומר, אני לא מבין, מה אתה מחדש?

פשוט שיהיה חייב.

שהרי בין אם כוונתו לזריעה,

בין אם כוונתו לאכילה,

יש פה שיעור לחייב.

גרוגרת זה שיעור שמחייב בין לאכילה ובין לזריעה.

אומנם לזריעה יש פה שיעור מספיק אפילו פחות,

אבל אפילו האכילה ששיעורו גדול יותר, אבל המקסימום שצריך

זה גרוגרת.

לא צריך יותר בשביל לחייב.

גרוגרת זה מספיק בשביל לחייב בין לאכילה ובכל זכא לזריעה.

אם ככה, אז מה החידוש?

זילה חייקה שעורה, אם תלך כאן, כלומר עם זריעה, יש פה שעור,

ואם תלך על פי מחשבת האכילה, גם יש שעור.

אז מה החידוש?

אז בואו נראה את הגמרא.

תרצה את הגמרא.

מהו דה תמה,

מה שאמרת, שמואל, בעינן,

עקירה והנחה באחד ובמחשבה.

הייתי יכול לחשוב, לומר, שצריך שגם העקירה וגם ההנחה תהיה עם אותה מחשבה,

עם אותה כוונה.

ואם כאן יש שתי מחשבות שונות,

זה כאילו יפצל ויפריד בין העקירה לבין ההנחה.

היה פה עקירה לבד, בלי הנחה,

זה היה עם מחשבה אחת,

והפעולת ההנחה שהיא נעשתה בכוונה אחרת,

זה יחשב הנחה בלא עקירה.

אז אם נעשה פה עקירה בלא הנחה, או הנחה בלא עקירה, הם מחייבים?

הייתי אומר שלא.

הנה, אין פה עקירה והנחה, ועליך?

הרי פה אין את זה.

כמה אשמע לן,

אחי רב נחמן בא לחדש, זה לא כך.

מאחר שהיה פה גם עקירה, גם בעקירה היה שיעור,

וגם בהנחה היה שיעור,

לא אכפת לי

שזה בשתי מחשבות שונות.

הבנתם? זה לא אומר שהוא מצרק את החצי גרוגרת וחצי גרוגרת. אין פה. לכל אחד בפני עצמו יש את השיעור.

נכון. אז החיבור לא קריטי.

נכון מאוד.

אם היה מצב... חצי וחצי הם נותנים שיעור, אבל... אם היה מצב אחר, מה יהיה עדין אם היה מצב

שהוא הוציא חצי גרוגרת, זה לא השיעור שלו. זה לא שיעור לאכילה, זה פחות.

אז פה הוא לא היה חייב.

למה? כי בשעה שהוא עשה את העקירה, נאמר, הוא התכוון לאכילה.

לאכילה צריך גרוגרת, ופה זה רק חצי גרוגרת.

אז גם אם בסוף כשהוא הניח, הוא נמלך לזריעה, ולזריעה מספיק חצי גרוגרת,

הוא יהיה פטור.

למה?

כי מאחר במחשבתו הראשונה שהייתה על מנת חצי גרוגרת,

שהיה בחצי גרוגרת זה היה על מנת אכילה,

וזה לא שיעור ראוי בשביל החייבים עם כוונתו לאכילה,

ולא יהיה פה צירוף של עקירה להנחה.

מובן.

כך

ניתן אולי לומר, יכול להיות שבהמשך נראה אחרת,

אבל בינתיים פה עוד איכשהו אפשר להבין,

באופן שהעקירה היה פחות מהשיעור

מכוח כוונתו,

ורק בהנחה יש שיעור מכוח שנמלך במחשבתו.

פה, ניתן לומר שהוא לא יהיה חייב.

אבל באופן, אומר רבא בשם רב נחמן,

שגם אם כוונתו לאכילה,

וגם אם כוונתו לזריעה, עדיין היה בזה שיעור.

לא אכפת לי שישתנה מחשבתו באמצע.

יש פה עדיין צירוף.

יש כאן עקירה והנחה ופעולה מושלמת של הוצאה,

והיא יתחייב.

בסדר? אני יכול להמשיך.

אם זה יעביר אחד במחשב בזמן העתירה,

היה חשב לדרוק אותו, אז זה לא מסתכל.

מה?

אם זה יעביר אחד בשעה שהוא עקר את זה,

זה יעביר אחד שמחשב לדרוק אותו,

לא לגויה ולא לאכילה.

אה, הוא התכוון רק להשתמש בחזיג אוגרת.

רק את החלק האחר הוא הוציא לצורך השלכה להשפעה.

כן, לא, לא, זה לא היה, כי יש פה את החלוק.

מסתבר, מסתבר, כמו שאתה אומר.

כן, אני שומע.

מסתבר שבעצם הדבר שהוא התכוון לא להשתמש בכל הגרוגרת,

אלא להשליך,

אז זה לא יצטרף החלק שהוא מתכוון להשליך.

מסתבר כך. אני לא מחליט לומר כך, אבל מסתבר.

עכשיו, בואו נראה שאלה מעניינת בגמרא,

שאלה מאוד מעניינת.

באה רבה,

הוציא חצי גרוגרת לזריעה,

וטפחה,

ונמלך עליה לאכילה.

אמרנו, מהו השיעור

לצורך אכילה,

אם זה דבר שהוא אוכל

והוא ראוי לאכילה וגם לזריעה,

אבל הוא התכוון בו לאכילה. מהו השיעור המינימלי?

זה גרוגרת, פחות מזה לא התחייב.

כן?

גרוגרת זה יותר מכזית.

אמרנו כבר, כן.

אני קראתי איזה שמונה עשרה גם.

מכזית זה 27. אין אפשר להגיד.

מה?

כמה זה כגרוגרת במשקל?

אני לא יודע בדיוק, אבל זה יותר מכזית.

אני קראתי שזה שמונה עשרה גם.

אז קראת, אבל ראינו כבר בגמרא קודם,

שזה פחות, פחות, הכזית זה פחות מכגרוגרת.

אם אתה הולך לפי הרמב״ם, אז באמת פחות. זה שקט ושבע עשרה. אני מסביר. זה שבע עשרה ככה.

אני מסביר שאין אפשרות לחלוק על זה, כי זו גמרא מפורשת כאן.

ראינו את זה אתמול.

שכזית זה פחות מגרוגרת.

אבל על כל פנים אני רוצה שתקשיבו.

הוציא חצי גרוגרת לזריעה.

שימו לב.

אז יש בזה שיעור אם זה לזריעה?

אמרנו שלזריעה לא צריך גרוגרת.

נכון. די אפילו בכמה זרעונים.

אם זה זרע קישואין?

שניים.

אם זה הזרעוני גינה אחרים?

אז חמישה זרעונים.

זה אומר לי, לא קשור פה.

אתם שומעים?

אז הוא הוציא חצי גרוגרת לזריעה, זה ודאי שיעור ראוי.

מה שקרה, זה תפח.

זה תפח. היינו, פתאום זה גדל בנפח

ונהיה מזה גרוגרת.

ונמלח עליה לאכילה.

לפני שהוא הניח,

הוא נמלח במחשבתו שהוא יאכל את זה.

מה הוא? מה היעדים? פה יש מקום לדון.

למה יש מקום לדון? מה הוא עושים?

לא, הוא לא תקנה.

יש רק הנחה.

יש רק מה אמרת?

למה?

יש פה שיעור בין הקירה ובין בהנחה.

יש פה רק שתי מחשבות, מחשבתו, מחשבות.

אבל לא צריך, כי הוא יתקבל לזריעה.

כשהוא הוציא את החצי גרוגרת הוא יתקבל לזריעה.

אז היה פה שיעור לזריעה.

אתה שומע?

וכשבא להניח,

והתכוון אז לאכילה, גם היה שיעור, כי זה בינתיים תפח.

והפך להיות גרוגרת.

מה זאת אומרת? אני לא הבנתי.

אני לא הבנתי על האחירה, אני לא הבנתי.

אבל איזה גרוע אנחנו מדברים?

מה שתרצה.

לא. תתפוס איזה שהם סוגי זרעים שהם ראויים גם לאכילה וגם לזריעה.

אז תשמעו לב איך אתה מדבר ביניהם.

אתה תמיד לוקח את הדבר ששם

השיעור הכי מינימלי.

תמיד אין איך הוא עושים את זה. זאת אומרת,

אבל השאלה זה תלוי בכוונה, לא. אתה היית,

הדויני, הדויני איתה איתה.

אתה טועה.

זה תלוי בכוונה שלו.

למה תלוי בכוונה שלו? כי כך כתוב.

אנחנו למדנו כבר על כל הדברים פה למעלה השיעור המינימלי.

מינימלי, מינימלי, אם זה לא... תקשיב.

אבל אתה שואל ומתקיף, אתה לא שומע.

כשזה ראוי ועומד רק לזריעה, אתה צודק.

אבל דברים שהם ראויים לאכילה וגם לזריעה,

פה זה תלוי בכוונתו מה היא.

אז כל הדברים שהשתנננו למעלה,

חוץ מהזרעים... תזכרת, אתה שכחת שאתמול הבאנו חתם סופר שהוא מדבר על חיטה.

אתה שומע? חיטה.

פלפל את כלשהו, עידרן כלשהו, נמצאים.

תגיד, אני באמת יכולת להתכוון לדבר אחר. אז אני מסביר.

אוכלים, אז אני חוזר ואומר, אוכלים

שכל יעודם לאכילה, שיעורם כגרוגרת.

אוכלים שראויים לזריעה בלבד,

שיעורם, מה שחשוב בעיני רוב בני האדם, לזריעה.

אז בזה נתנו כל מיני סוגי שיעורים, תלוי במינים, תלוי באיזה אזרחי מדובר.

אבל אנחנו מדברים עכשיו בדברים כאלה שהם ראויים גם לזה וגם לזה.

כמו למשל חיטים.

חיטים אפשר לזרוע,

אפשר להשתמש בזה לאכילה.

הלך הבן אדם והוציא חצי גרוגרת.

נאמר שגרוגרת כמה זה, כן? 40 גרם.

הוא הוציא 30 גרם.

35 גרם חיטים.

זה פחות מגרוגרת, נכון?

נכון.

עכשיו, כשהוא התכוון לזריעה,

זה שיעור מספיק כדי לחייבו?

ברור.

עכשיו, כשהוא בא להניח,

פתאום הוא מתכוון לאכול את זה.

בשביל לאכול צריך גרוגרת.

אז זה ברור שאם היא לא הייתה טופח באמצע,

אז זה פשוט שיהיה פתוח.

כיוון שבשעה שהניח,

כבר לא היה בזה את השיעור,

שיחייב אותו, כי הוא התכוון פתאום לאכילה.

אבל כאן מדובר שכן היה שיעור,

כי זה טפח באמצע.

אתה שומע, מיכאל? שאלה מעניינת.

אבל זה לא משהו שהוא תכנן.

אתה יודע למה הייתה מחשבה שלו? תכנן, לא תכנן, מה זה משנה? מה?

אז אמרנו, בעקירה הוא התכוון לזריעה.

בהנחה התכוון לאכילה.

אבל בשניהם יש פה שיעור ראוי.

נכון, אז מה אכפת לך?

מה אכפת לך?

מה אכפת לך שזה טפח?

בתכלס,

בתכלס, היה פה,

היה פה שיעור, אמרנו, הלוא מכוח המימרה הקודמת,

שרבה אמר בשם רם לחמאן,

שאם יש פה שתי מחשבות, אבל בשתי המחשבות יש פה שיעור,

מחייבים אותו, נכון?

הוציא גרוגרת, למשל.

אז מה אמרנו?

שגם אם רק בהתחלה היה כוונות לזריעה, בהנחה קרנתו לאכילה, או להפך, חייב.

אז גם פה, אם אתה מתבונן, יש פה,

יש פה, זה משהו שהוא לא תכנן.

פה זה משהו שהוא לא תכנן. מה אכפת לי?

מה אכפת לי? אבל בתכלס,

בעקירה היה פה שיעור,

כי הוא התכוון לזריעה, ויש פה חצי גרוגר, שזה שיעור מספיק לחייב.

בהנחה יש גם שיעור.

הרב, הרב, הרב הוא מוציא עצים, הרב הוא מוציא עצים כדי לבשל באמצע, מה אתה אומר?

הוא היה צריך להתקצות בחשבושי, אבל הוא יכול לתקצות כזה לקרות, ואז הוא יתפס.

בלי קשר.

נאמר שזה לא צפוי, אבל זה מה שהיה בתכלס.

מה זה משנה?

אבל יש פה שיעור.

מה אכפת לי שזה תפח?

הרב, הרב, הרב, המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. בואו תראו את שני הצדדים, הגמרא בעצמה מסבירה את שני הצדדים.

מה הצד לחייב, מה הצד לפתור.

הרב, המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. למדנו את זה למעלה.

אם הוא מוציא עצים בשביל לעשות רהיטים,

אז בוא תגיד, לא, עכשיו זה עצה,

לא עתידי דלת בשבילי, לא עתידי בשביל לשרוף את העצים, אז עכשיו אני אתן שיעור אחר לעצים, אני אתן שיעור של רהיטים.

אני יכול גם כן להעמיד את זה. מאחר.

לא, אתה לוקח את העצים ואתה אומר, מה זה ראוי?

הדבר, מכל הפעולות של העצים,

הכי מינימלי של הבשלת ביצה קלה, אז לא אכפת שאני אוכל לעשות... אתה צריך להסתכל.

אני אוכל לעשות רהיטים ולעשות אלף דברים.

גם פה אני לוקח מכל הדברים הראויים לעשות. אני יכול לאכול, אני יכול לזרוע, אני יכול. מכל הדברים הראויים אני יכול לוקח את השיעורים המינימליים, ואני אומר, זה השיעור.

כמו העצים, שאני לא לוקח אותם.

אני לא חושב עכשיו, אני נחשבתי על פני התרהידים, אז מה אכפת לי למה שאתה תהיה סכנה?

אני עכשיו צריך להגיד שהוא חדש על פני התרהידים.

טוב, אחרי שסיימת, אנחנו נסכם.

דברים הם ברורים ומפורשים.

אתה רוצה שאני אפתח לך את המשנה הזאת? אז אני אפתח לך.

כתוב מפורש, כל האוכלים,

שאורן כגרוגרת.

מאידך, למדנו במשנה בסוף פרק שמיני,

זרעוני גינה חמישה.

ואז החתם סופר אומר, מה זה, מה יכול להיות, מה זה?

חמישה עוגג רוגרת.

אומר החתם סופר,

שמדובר פה בדברים כאלה שהם ראויים גם לאכילה וגם לזרעה.

אז אם כוונתו לאכילה,

שמע טוב, זה ראוי לשניהם.

אז לא, אבל נגמר. לא.

אומר החתם סופר לא ככה, אלא אם כוונתו לאכילה,

הרי השאור הוא כגרוגרת,

אם כוונתו לזריעה, אז בחמישה זו אורן נתחייב.

די, זה נגמר. אתה עכשיו שואל שאלות.

עכשיו על אותם גרגירים שראויים לזריעה,

אותם גרגירים חמישה. לא כוונתו, אלא ראויים.

תלוי לפי הגרגירים הראויים. עוד פעם אני חוזר.

עוד פעם אני חוזר.

יש לו כאן גרגירי חיטה,

כן?

והם למעשה, אפשר שבן אדם ייקח אותם לצורך אכילה,

אפשר שבן אדם ייקח אותם לזריעה.

כאשר הדברים הללו או זה או זה,

אז אנחנו מסתכלים כשהוא הוציא לשם מה הוא הוציא.

לא הבאתם על זה, לא?

לשם מה הוא הוציא?

אתה שאלת את הקושייה, אמרת, כתוב האוכלים כגרוגרת ויש במצד שני כתוב חמישה, נכון? אז אומר החסם סופר שמה שנאמר זה עונה גינה חמישה,

מדובר שהוא הוציא חיתים לזריעה

או מה שכתוב כגרוגרת וזה כולל את החיתים זה מדובר שהוא הוציא את זה לאכילה.

גמרנו?

זהו.

אז עכשיו בואו נראה, מה רציתם להגיד?

עכשיו בואו נראה את שני הצדדים.

זאת אומרת, אפילו אם זה ראוי לעשות שימוש אחר,

אני לא מתחייב,

אני לא מתחייב לצאת אישור כזאת, לא? אפילו אם זה ראוי.

ודבר שהוא, יש לו שני סוגי שימושים.

כן, באוכלים, על כל פנים, זה אני רואה ברור.

דבר כזה, שיש לו שני סוגי שימושים,

דרך בני אדם,

פעמים לעשות כך, פעמים לעשות כך. אין פה איזשהו רגילות מסוימת של רוב בני אדם,

אלא ניתן לעשות כך, ניתן לעשות כך.

במצב הזה,

במצב הזה מסתכלים לשם מה הוא הוציא,

וזה מה שכתוב כך.

שאם אדם מוציא...

לפי השיעור המינימלי של הדבר הראוי, לא לפי המחשבה.

אז אמרנו.

אמרנו. מה הדבר השיעור המינימלי שזה לא מבין להשתמש בו,

לפי דבר של כוונות השיעור. כי חשוב, הוצאה שכזו חשובה,

כי אפשר שישתמש בזה לצורך זה. אבל גם פה אפשר להשתמש, הוא משנה מרגע לרגע. השאלה היא מצוינת, אבל זה לא ישנה את הדין.

אנחנו כבר ביססנו את הדין, זה נכון.

אתה שואל שאלה מה זה שונה.

צריך לנסות לחשוב באמת מה ההבדל ביניהם.

אבל הדין הוא פשוט.

זה אתה הבנת?

ולכן, מכוח זה, רבא שואל את השאלה.

מה יהיה הדין אם הוא רוצה חצי גרוגרת לזריעה?

וכשהגיע והניח אותה, התכוון לאכילה, ואז כבר היה גרוגרת.

מה הספק?

אומרת הגמרא, בואו תראו.

אם תמצא לומר,

התעמודי מחייב.

כלומר, הרי אמרנו מקודם,

שאם הוא הציג גרוגרת,

את העקירה במחשבה אחת

ואת ההנחה במחשבה אחרת,

אמרנו שמחייבים, נכון?

נכון?

למה שמה מחייבים?

שמה אולי בגלל דזילאכא איכא שיעורא,

וזילאכא איכא שיעורא.

גם אם זה מחשבת אכילה, יש פה שיעור,

וגם אם זה מחשבת זריעה, יש כאן שיעור.

לכן,

מצרפים את שניהם ומתחייב

על ההוצאה הזו.

זה הכל

במקרה שהוא הוציא את אותה גרוגרת,

והשינוי הוא במחשבה בלבד.

אבל, אבל כאן, האכא,

כבד בעידנא דאבקא לא אבה בשיעור אכילה.

כאן, הרי בזמן שהוא הוציא,

לא היה פה גרוגרת.

כלומר, לא היה פה שיעור אכילה.

אם כן,

לא מחייב.

אולי נאמר שבשביל לחייב על כוונת אכילה,

לא אכפת לי שהכוונה היא בהנחה,

אבל צריך שיהיה מציאות של גרוגרת מתחילת הפעולת,

פעולת ההוצאה מהעקירה.

אומנם לא מפריעה לי הכוונה,

אבל אכפת לי שיהיה פה שיעור.

לפעמים בקודמות היה חצי-חצי, אבל היה שיעור שהספיק לכל הציבור. היה שתי מחשבות,

אבל מבחינת השיעור היה שיעור שמחייב בכל מחשבה.

מה שאין כן כאן,

מה שאין כן כאן, חסר פה את השיעור הראוי לאכילה בעקירה.

אולי באופן שכזה לא התחייב?

עודילמה, או אולי

כיוונתי לו אישתיק ולא חש עם עליה

מחייב המחשבה דזריעה,

מאחר ואם הוא לא היה חושב לאכילה,

אלא היה שותק.

כלומר, היה נשאר במחשבתו הקודמת.

אז ודאי שהיה חייב

מכוח מה שחשב בעקירה.

בעקירה הוא חשב לזריעה, והיה מספיק חצי גרוגרת בשביל חייבו.

אז אם הוא לא היה משנה את מחשבתו,

ודאי היה חייב.

חשתא נמי, אז גם אם עכשיו שהוא שינה את המחשבה להיות מחשבת אכילה,

מי חייב?

זה שהוא שינה את מחשבתו לא יגרע כלום,

כיוון שבמציאות הרי הוא הוציא פה את השיעור שמחייב.

מצד המציאות של השיעור,

אין פה בעיה.

גם שם יש שיעור,

וגם שם יש שיעור.

ממילא הוא יתחייב.

לפי זה,

לפי זה. אני רוצה לדעת אם אתם הבנתם את שני הצדדים של הספק.

להקשות לפי זה, ואנחנו עוד לא יודעים מה עם שני הצדדים, ולא עשינו כלום.

אתה שומע, יונתן?

מה עם שני הצדדים?

מצד הראשון אומר,

איך אתה יכול לבוא ולחייב בהנחה

על סמך,

הלו הפעולה של ההוצאה מורכבת מהעקירה,

נכון?

וגמר הפעולה מה הייתה? במחשבת אכילה.

גמר הפעולה הייתה במחשבת אכילה.

אז אתה רוצה לחייב אותו מכוח מחשבת האכילה,

כן?

על סמך חצי גרוגרת שהייתה בעקירה?

הלא, חצי גרוגרת זה לא שהוא מחייב באכילה.

מה הוא חושב באכילה?

עקירה חשבו מזריעה נכון מאוד.

יש תפח, וזה טוב. משאלתנו זה שיעור לשיעור. נכון, אבל מתי נשלם החיוב?

באכילה, באכילה.

נשלם החיוב, בהנחה שזה, מה זה הייתה בחשבת אכילה.

אז אם זה מחשבת אכילה, אז אני אומר, אתה רוצה לחייב אותו מכוח ההנחה שהייתה מחשבת אכילה?

הכל טוב ויפה.

אבל בשביל ההנחה אתה צריך את חילת הפעולה. זה עקירה.

בעקירה לא היה פה שיעור.

אבל היה בשיעור, הראוי לו לצד השוויה.

אז מה יש?

אבל אתה בא לחייב אותו מכוח הנחה.

הלוא ההנחה זה הגמר.

אז מכיוון שההנחה זה הגמר. כאן

יש שיעור, אז לא יש שיעור. אבל זה עוד פעם.

בשביל זה אני אומר.

פה יש שיעור ופה יש שיעור זה נכון, אבל זה הכול בגלל שיש פה מחשבות שונות.

אבל הרי אתה בעל חיים מכוח מחשבת אכילה, נכון?

מחשבת אכילה היא הייתה בסוף בהנחה.

והנה את השיעור שמצפיק לה, לה, לה, לה. נכון?

ובשביל לחייב בהנחה אתה חייב את העקירה מקודם?

אז בוא תחייב אותו על מחשבת ההנחה, בסדר.

אבל צריך את העקירה, והחקירה לשם אכילה לא היה פה.

אוי, אתה כבר קופץ לשאול שאלות, מה יהיה כך, מה יהיה כך.

אני רוצה לדעת אם אתם הבנתם את זה.

אדם הוקר בערב שבת, ביום שישי, והניח בשבת ברשות העמיד. ברור שהוא לא התחייב.

ברור שהוא לא התחייב.

זה פשוט.

אני שואל שאלה נו, בואו תגידו לי אתם.

אתם שומעים את הצד הראשון על כל פנים? הצד הראשון,

מכיוון שהמחייב,

השלמת החיוב הוא בהנחה.

וההנחה הייתה לשם אכילה.

אז ממילא צריך שיהיה עקירה בשיעור של גרוגר, זה שיעור של מחייב האכילה.

זה צד אחד.

צד שני לומר,

זה שהוא הלך

ושינה למחשבת אכילה,

זה לא ייגרע.

למה?

כי מאחר, ואם הוא לא היה משנה את המחשבה,

הוא היה מתחייב?

אז ההנחה זה רק היחידים זה בשביל להשלים את הפעולה.

אבל פעולת ההוצאה היא נמדדת לפי העקירה.

העקירה היא מחשבת זריעה,

נכון?

ממילא, אם הוא לא היה משנה את מחשבתו,

הרי ברור שהוא גם היה מתחייב.

הוא לא היה, הוא שינה.

מה אתה אומר?

הוא לא היה, הוא שינה. יפה. זה שהוא שינה,

זה לא ייגרע. ולמה?

כי הוא שינה עם התנאים הראויים.

איזה תנאי ראוי שיש פה גרוגרת?

ויחד יש גרוגרת.

במובן?

הרי כשהוא שינה היה גרוגרת.

אז מציאות של סיבה,

הפעולה הזו הייתה פעולה מושלמת של חיוב.

העקירה היא בשיעור,

ההנחה היא בשיעור.

אם הוא היה כדאי שהוא יהיה גרוגרת,

שמה?

לפני שזה דפה. ברור.

ואחר כך זה דפה, ואחר כך הוא מביאה. כן, כן.

אז לזה ילכו לאחר כך. כן.

פשוט מאוד.

כי על כל פנים, חלק מהפעולה,

חלק מהפעולה הייתה במצב כזה שהוא יהיה פטור.

כאן לא היה מצב כזה.

כאן עד התפיחה היה פה שיעור לחייב, כי עדיין לא נמלח במחשבתו.

הייתה לו כוונת זריעה.

אחר התפיחה,

אחר התפיחה, גם אם הוא שינה את מחשבתו,

כבר יש פה שיעור של גרוגרת שבן כך מחייב.

נו, אז ממילא,

יש פה צד חשוב לומר שהוא יתחייב.

מעיד אחרי שמקום לא בא ולא אומר לא. מאחר והשלמת החיוב

הוא בהנחה,

נכון?

שזה האכילה, אז אני צריך לדעת אם יש פה שיעור לאכילה בתחילת הפעולה.

שיעור לאכילה אין פה,

כי היה רק חצי גרוגרת.

זה נותן לשני של הסופים,

רק התפתחו את זה,

כי הוא חשב אחרי התפיחה ולא מתפתחו את זה. על זה מדבר.

אני חוזר שוב את לשון הגמרא

כדי שהדברים יחרטו בליבנו.

הרב, לפי הצד השני של הקפל. בא רבא.

לפי הצד השני של הקפל,

אז אני גם יכול להגיד על אותו אחד שעברנו מקודם שהוא לקח,

נתחייב לזה במחשבתו של זה, שאחד לקח דבר שלא ראוי לשום דבר והצניע אותו על מה שהוא חייב,

ואם יבוא מישהו אחר אתה אומר, נתחייב לזה במחשבתו של זה.

תגיד רגע, האם הוא לקח וההוא השני

חשב על דבר אחר, הוא יכול לחשוב על דבר אחר, כי מישהו שגוזל משהו, זה כבר שלו.

נדמה לי שאם אני גוזל במישהו כתב,

אז זה...

אם אני גוזל במישהו... הפך להיות שלא,

מה פתאום?

ברגע שנראה, איך הוא אומר, קניין.

זה קנייני גזלה, זה לא לקנות את הדבר שיש עליך.

בסדר. זה להתחייב באונסין, לא. אבל זה קניין. קניין גזלה, זה לא קניין לקנות את הדבר.

זה נקרא קניין גזל העין, הוא בשביל לחייב אותך, בונסין.

הרי זה כאילו קנוי לך,

אבל זה עדיין נקרא של הנגזל.

רק אם עשית שינוי, אם הגזל עשה שינוי,

והוא כבר לא באותו מצב כמו שגזל,

אז הוא קונה את הדבר.

אבל כל מה שהוא לא שינה, ודאי שזה של הנגזל.

זה פשוט.

אבל אתה לא יכול להגיד מתחייבים על חוק השווה שהוא שינה את מחשבתו,

שהבן אדם השני שינה את המחשבת הבעלים. הוא לא יכול לקנות את זה. לפי רב שמעון בן עזר, מה שהזכרנו קודם,

לא צריך להגיע לכל מה שאתה אומר.

עצם הדבר שאתה לקח את הדבר של מישהו אחר,

שלגביו זה חשוב,

זה שהוציא את חייב,

את אותו,

את הדבר שהוא הצניע.

מובן?

אם הוא הצניע את זה לצורך אכילה,

לצורך בריאה, אני יודע מה, בזה ש... עוד פעם.

עוד פעם, לא, לא.

אני רוצה שאתה תבין.

לצורך, לא לצורך, זה עוד עניין.

עצם זה שהוא מצניע, זה כבר נותן לזה חשיבות.

אז כבר לא אכפת לי לאכילה, לזהר, זה כבר לא מהווה גורם וסיבה ללכת ולדון בזה.

עצם ההצנעה זה מחייב.

זה חשוב, אבל לא. נגיד עכשיו הוא הצניע שני גמדירים לצורך בריאה, בסדר? יפה. זה חשוב, עכשיו הוא לא צריך לצורך בריאה. נכון. בגלל שהוא יותר גדול, אין כל שיעור של אכילה.

זה שאיבה לקחת... לא, עוד פעם, אתה עכשיו מערב שלנו מוציאים.

אם הוא הצניע,

אז לא צריך בגלל שהוא מתכוון לזרועה.

כבר לא אכפת לי. העצם זה שהוא מצניע, הרי זה מוכיח שחשוב בעיניו גם שני גרגירים. הוא לא צריך חמישה גזעונים.

לא, סליחה. הוא הצניע לצורך אכילה, לצורך אכילה, צור גדול.

וזה שהוציא, הוציא לצורך זריעה.

נו? לצורך זריעה.

כמה הוא הצניע?

הוא הצניע שני גרגירים. נו, בסדר.

מה זה משנה?

אז מכוח ההצנעה שלו.

אז ההצנעה שלו גרמאלי לומר שעצם הדבר שהוא מצניע ומתכוון להשתמש בזה, הרי זה חשוב אצלו.

הלאה?

הלאה.

יכול להיות שבן אדם אחר ישנה את המחשבה של אדוני?

אם אתה מדבר לפי רב שמעון בן עזר, לא יועיל.

אתה מדבר לפי הדעת האלה שחולקים עליו,

אז לא צריך שיחשוב מחשבה אחרת.

עצם הדבר שהוא שייך לסתם בני אדם,

הוא מתחייב רק בשיעור שלו ושל המשנה.

בלי צורך לחשוב במיוחד להוציא ממחשב את הבעלים.

כלפי כל אדם יש לזה שיעור מסוים,

ומילא מאחר שהוא לא הוציא כשיעור,

הוא יהיה פטור גם אם כלפי המצניע מתחייב אפילו בכל שהוא.

וזה מהטיפיות האלה פה למעלה ולמעט שאפשר לקטן אותם זה לא לרבים. כאן אני מדבר על אותו בן אדם.

אותו בן אדם.

וגם לא מדברים פה במצב כזה שהוא הצניע.

אלא המחשבה שלו היא גרמה לתת לנו דיאגנוזה, כלומר הבנה,

האם הפעולה הזו היא פעולת איסור, חלק מפעולת איסור או לא.

אם אדם מוציא חצי גרוגרת וכוונתו לאכילה,

זה לא חלק מפעולת איסור.

אבל אם כוונתו לזיעה,

זה נקרא חלק מפעולת איסור.

נכון?

אז זה כתוב כאן, שבשעה שהוא עקר את הדבר,

היה פה חצי גרוגרת בלבד, אבל הוא התכוון לזריעה,

יש פה שיעור.

לאחר מכן זה תפח

והפך להיות כגרוגרת.

כשהוא מניח, הוא התכוון כבר לאכילה.

גם אם זה לאכילה, גרוגרת זה מספיק, ויש פה.

אבל מצד שני, יש בכל לומר

שמאחר ואתה מחייב אותו מכוח ההנחה,

זה השלמת החיוב,

צריך שיהיה גרוגרת מתחילת הפעולה,

מהעקירה.

מובן,

באופן הראשון שדיברנו,

שהיה גרוגרת הוא הוציא,

רק השינוי היה במחשבה.

אז פה אני אומר, יש פה שיעור ראוי על כל מחשבה שתהיה.

ממילא מה אכפת לשמוע נכוח עכשיו על אכילה,

אבל בתכלס, גם אם כוונתו לאכילה,

עדיין היה פה שיעור כבר מתחילת הפעולה.

כאן עומד זאת,

אם אתה בעל חייב מכוח ההנחה שזו כוונת האכילה,

לא היה פה שיעור כזה בתחילת העקירה,

היה פה רק חצי גרוגרת,

אבל גרוגרת שלמה.

מובן.

נראה שוב, באי רבה,

חוציא חצי גרוגרת לזריעה,

וטבחה,

ונמלך עליה לאכילה.

מהו, מה יהיה הדין של זה?

יפה.

אם תמצא לומר

הַתָּמּוֹדֶּמֶּחַיֵבּ

אם תבוא ותאמר

שהאופן הזה שהרבה מסתפק בו זה שונה מהדוגמה הקודמת,

שלא היה שינוי בשיעור, רק שינוי במחשבה,

ושם פשוט שהוא יהיה חייב. למה?

דזילה אחא היכא שיעורא, וזילה אחא היכא שיעורא.

כי הוא הוציא גרוגרת במציאות.

לא אכפת לי, בין אם כוונתו לזרוע, בין אם כוונתו לאכילה,

יש פה שיעור שלם.

האכא, לעומת זאת כאן,

בדוגמה שלנו, שהיה רק חצי גרוגרת,

כיוונתי בעידנא דאפקא,

מאחר ובאיזשהו זמן שהוא הוציא את זה, היינו עקירה,

לא הווה בשיעור אכילה,

לא היה בזה שיעור לאכילה, כי זה רק חצי גרוגרת.

לא מיכאל,

ממילא יש מקום לבוא ולומר,

שעצם זה שישנה במחשבתו לאכילה,

וההנחה הייתה לצורך אכילה.

אם כן, צריך שיהיה גרוגרת מתחילת הפעולה.

או דילמה, או אולי,

כיוון דילו אישתיק, ולא חשיב עליהם,

מאחר ואם הוא היה שותק,

ולא היה חושב מחשבה שונה.

כלומר, לא היה משנה את מחשבתו לכוונתו לאכילה,

אלא היה משאיר את כוונתו לזריעה.

ממילא, מחייב המחשבת לזריעה, הוא אכן היה מתחייב

מכוח המחשבה שחשה בתחילת הפעולה הראשונה,

שזה בתחילת העקירה, שזה לזריעה,

השתנה מ...�י חייב.

אז גם עכשיו שהוא שינה את מחשבתו למחשבת אכילה,

מאחר שבמציאות יש פה שיעור

בפעולת העקירה ובפעולת ההנחה

בפעולת העקירה יש

חצי גרוגרת כי כוונתה הייתה לזריחה

ולא צריך יותר מחצי גרוגרת

ומאידך בהנחה יש שיעור גרוגרת שזה ראוי גם לאכילה

ממילא מי חייב, הוא יהיה חייב

תסתכל בלשון הגמרא ואז תדקדק

באי רבה הוציא וטבחה ונמלח

נראה לך שאני החלטתי את זה לבד?

בשרירות ליבי הלכתי כאן להחליט

זה מכוח הדקדוק הלשון

אגב

טוב, אתם יודעים, אני לא אסבך אתכם, בשביל מה אני צריך להכביד עליכם? יש פה איזשהו קשיות של כמה ראשונים

שהם מדקדקים מתוך לשונו של רבה

משמע מתוך דברי רבה

שכל הספק אם זה תפח בין העקירה לבין ההנחה

אבל מה יהיה הדין אם זה היה תופח קודם העקירה?

מה יהיה הדין?

וזה היה הופך להיות גרוגרת?

ברור שהיה חייב, נכון?

יש פה שיעור מלא

בין בעקירה בין בהנחה

ועל זה שואל הרמב״ן ועוד ראשונים

במסכת מנחות דף נ״ד מבואר

שאם האיסור אין בו שיעור בצד עצמו

אלא על ידי שתפח

לא הולכים אחר התפיחה

אלא מסתכלים

מה היה המצב קודם התפיחה.

אתה לא מסתכל על איזו מחקבה של זמן או אשר באתר? למשל, אני יכול להביא לכם כדוגמה

מה יהיה הדין אם אדם אכל חצי זית חלב?

רגע, מי אתה מדבר עליכם את המלאכות של רבי רגליה?

זה גמרא במלאכות דף נדלת עמוד א׳.

הסברתי, אני מביא לך עכשיו את הדוגמה

חצי זית חלב וטבח ועכשיו זה כזית

הוא לא התחייב

למה?

משום שהתורה נותנת את הדיאגנוזה לשיעור

על פי מה שהיה קודם תפיחה

ממילא הוא יהיה פטור

כי במציאות קודם התפיחה כמה זה היה רק

חצי זית

לא אכפת לי עכשיו שחר לתפיחה זה זית

אם זה אישור כזית

אז כשאני אוכל גם כן. אז למה, אם כן. גם כשאנחנו מדברים על ברכת המזון, תגיד שאני אראה לך על הלחם,

לפי מה שקודם נהיה הלחם.

מה, מה, מה? לא דבר כזה. מה? אני אראה לך על הלחם, כזה הייתי צריך לברך על הלחם, ברכת המזון, נכון? נכון. אז אני אראה לך על הלחם, קודם שנהיה הלחם, שנהיה יצא בתקסט. עכשיו כשנעת הלחם,

כי זו הדרך של הלחם, שככה הוא נעשה.

התורה,

עוד פעם, שתהיה בריא.

כך צורת עשייתו של הדבר,

שהוא תופח ומזה עושים את הלחם.

אבל דבר שהוא לא ראוי שיהיה כך,

האם התורה תבוא לחייב על דבר שהוא לא אמור להיות כך,

אלא מחמת כל מיני גורמים חיצוניים תפח?

זה לא טבעי בדבר.

כשהדבר הוא אמור להיות כך,

אז בזה, באופן הזוכי בתורה.

אבל אם זה לא אמור להיות כך,

אז אדרבה, התורה לא דיברה אליה, אנחנו במצב הסטנדרטי.

מסכימים?

זה השכל הישר, נכון?

אני מדבר באופן שאין סטנדרט.

הסטנדרט הוא שלא תופח.

לא, אמרתי אולי כבר פה,

שזה לא יכול להיות אגידי,

אני שומע. בכל אופן, תקשיב.

הרמב״ן והראשונים שואלים את השאלה, למה פה,

אם היה תופח קודם לכן, אתה מחייב על ההוצאה?

ואילו שם אתה אומר, לא,

לגבי כל האיסורים אתה מסתכל,

האם היה בזה שיעור קודם התפיחה?

דבר שהיה בו פחות מהשיעור קודם התפיחה, ואחר התפיחה נהיה בו שיעור,

לא מחייב, מתחייב עליו.

אז למה הוצאה זה שיעורי משאר האיסורים?

זה פה היה שיעורי האיסורים.

נכון.

זה שאלת הרמב״ן, ועוד ראשונים.

ותיארץ הרמב״ן,

שכאן מדובר בגרוגרת ממש.

לא מדובר

בזרעונים כגרוגרת.

אומר הרמב״ן, מדובר שהוא לקח תאנה.

גרוגרת ממש.

ואז מה יש?

בגמרא מבוהר

שבגרוגרות,

כיוון שיכול לבשלם ולחזירם לכפי שהיו.

לכן,

אם כשטפחו יש בהן שיעור, חייב.

במילים אחרות,

מה שאתה רצית לתרץ,

שמאחר וזה דבר שהוא רגיל לטפוח,

על ידי פעולה מסוימת, זו הרגילות,

אז הצליחה הזו אכן

מגדירה אותו בשיעור הזה.

מובן.

אבל אם זה סוג מאכל שאין רגילות בזה, אז זה אחרת.

הדברים מובנים.

כך לפי הרמב״ן.

הרשב״א והריתב״א מתרצים ואומרים

שיש הבדל בין שיעורי האיסורים

לשיעור הוצאה בשבת.

זה שני גדרים שונים.

דיני שיעורים באיסורים

שונה מדין שיעורים במלאכות, במלאכת הוצאה.

כל השיעורים, גזירת הכתוב.

גמרא מביאה

שיעורים, חציצין ומחיצין,

הלכה למשה מסיני.

כלומר, מהיכן יודעים מהם השיעורים בכל דבר ודבר

כדי לחייב?

מהיכן יודעים זאת?

זוהי הלכה למשה מסיני.

וכן במחיצות יש דינים מסוימים

שיהיה עומד ברובה על הפרוץ,

ויש גם את המושג של שלוש דפנות,

שתי דפנות, ארבע דפנות.

עשרה טפחים גובה, וכן הלאה. יש דינים.

מי קבע מהו השיעור של המחיצים,

וכמה מחיצים צריכים להיות?

הלכה למשה מסיני.

דיני חציצה,

מאיפה זה נלמד?

אדם שטובל,

ויש עליו דבר שחוצץ.

מהו השיעור שחוצץ? וזה מפריע לטבילה,

זה פוסל את הטבילה שלו.

גם זה נלמד בהלכה למשה מסיני.

מובן?

אם למשל יש לך צבע על היד,

אתה יכול לטול ידיים?

לא.

זה שלא יודעים צובע, מורה?

צובע, הכוונה צבע ממשי.

ואם הוא לא יורד?

לא משנה.

חציצה, מה לא? זה חציצה.

צבע, צבע.

צבע ממשי.

מי לא?

אתה.

כן. אני מדבר על אדם שהוא לא עוסק בזה.

אני לא עוסק בזה.

אני מדבר על אדם שהוא לא, זה לא עסקו, זה לא מקצועו.

זה משנה.

משום שאדם נורמלי לא מסוגל ללכת ככה.

אז כלפיו זה חציצה.

מובן?

מאיפה זה ללמד כל הדין החציצה?

זה ההלכה למשה מסיני.

על כל פנים נחזור לענייננו.

מאחר והשיעורים זה דיני תורה, ההלכה למשה מסיני זה גם דיני תורה.

ממילא, לכן, כל שאין באמת שיעור במאכל,

אין התפיחה מועילה. לא מועילה תפיחה.

כי במציאות אין פה שיעור.

תבואו ותגיד לי, אבל זה תפח?

עוברים הראשונים, שאינה אלא מראית עין בעלמא.

כשזה תופח, זה רק מראית עין, זה לא השיעור.

זה לא שיעור שלו.

זה מראית עין, זה משהו שמבלבל לך

את העין.

אבל שיעור הוצאת שבת הוא לפי החשיבות.

לכן,

גם אם באמת אין שיעור גרוגרת במאכל,

כשהוא תפעה ועמד עליו כגרוגרת,

אז זה חשוב בעין לבני אדם.

מה אכפת לי בגלל מראית עין או לא מראית עין?

במציאות זה חשוב.

להתחייב על סמך זה גם אם זה תפח.

זה החילוק

בין הדוגמה שלנו,

שמדבר בדיני הוצאה בשבת,

לבין שאר איסורים.

בסדר?

אני חושב שבזה אני אסיים להיום.

אומנם אנחנו באמצע הסוגיה,

אבל מחר, בעזרת השם,

נתחיל שוב מבעי רבה ונתקדם הלאה.

אנחנו נצלח מחר את הנהר,

נצלח מחר את הנהר ונגיע לקצה השני.

מה, גם אני מחפיץ את המטר של הידיון על הידיים.

לפעמים.

לא, לא לפעמים.

דוגמא.

אני מאמין.

למה לא עשיתם?

נו,

מי נכנס שם?

רונה,

פיגש לי ככה זה.

אני לא יודע, אני לא רואה.

אני לא רואה.

רפאל. רפאל. רפאל.