הרב אבנר עוזרי שליט"א מסכת שבת דף צ,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

משהו

למה זה ראוי, אם זה כמות כלשהי.

עונה הגמרא לריח הפה

פלפלת זה סוג צמח

שיכול להועיל לנטרל את הריח הרע שבפה.

אפילו במשהו מתוך זה,

זה מפיץ ריח הרע יותר גרוע.

אתה חושב שהיו שומעים את זה בשביל להסיר את הריח, אה, אולי זה להסיר את הריח,

נובע מהגת,

אז הם יביאו את הבורגת.

איך אומרים, הטומה, לוקח את הטומה.

טוב, אבל זה לא זה.

כאן מובא שאדם שיש,

יש לו ריח רע מן הפה,

מניח איזושהי פלפלת, כמות מועטה,

ואז זה מועיל לו.

לכן

חייבו את האדם שמוציא פלפלת, אפילו אם מוציא משהו בפלפלת.

ממשיכה המשנה עתרן כלשהו.

מה מה?

אנחנו עכשיו לומדים את המשנה אחת לאחת

בתוך דברי הגמרא.

אתה לא חסר אפילו מילה אחת במשנה.

המשנה הביאה פלפלת כלשהו, שאלה הגמרא למה זה ראוי,

אם אתה אומר אפילו במשהו.

מה כבר אפשר לעשות במשהו?

התשובה זה מועיל לריח הפה, להסיר את הריח הרע שיש בפה לאדם, אה?

כן, לעניין ההוצאה מרשות לרשות.

ודאי, ודאי.

בשביל לחייב

על מלאכה צריך שיהיה מלאכת מחשבת,

שיהיה לזה חשיבות כלשהי למלאכה שהוא עושה.

גם בהוצאה

צריך דבר כזה שהוא חשוב בעיני האדם.

יש לו חשיבות כלשהי.

אבל דבר שאין לו חשיבות,

כן, אבל אם הוא הוציא אותו,

ואין לו חשיבות כלל,

האם התחייב? התשובה היא לא.

זה לא נקרא מלאכת מחשבת.

רק דבר שיש בו חשיבות כלשהי לאדם,

אז אם הוציאו את זה,

הרי זה מוגדר כמלכת מחשבת.

כלומר, אם אני עוקר את זה, הייתי בקיא.

אז גם בזה אופן, יש בזה שיעורים.

באוכלים שיעורם כגרוגרת.

כן.

כאן מפלפלת זה כלשהו.

למה? בגלל, כמו שאמרנו, שאפילו מעט

מועיל להסיר את ריח הרע שיש בפה לאדם.

ממשיכה הגמרא ומביאה את המשנה, יתרן כלשהו.

מה זה יתרן?

חתרן זה פסולת של הזפת.

היו לוקחים את הזפת,

זפת היו מוציאים אותו מעצים מסוימים,

ואת הזפת הזה היו שורפים.

מתוך הזפת יוצא משקה שהוא,

איך זה נקרא? יותר זורם? זאת אומרת, פחות צמיך. איך זה?

דליל. דליל, בדיוק. תפסת את המילה.

משקה עם איזשהו משהו שהוא דליל יותר יוצא מן הזפת.

משקה איזשהו דליל.

וזה היתרן.

זה מה שנקרא היתרן.

עכשיו, זה משמש גם כן להבערה, מבעירים אותו.

כנראה שיש לו פעולה שיכול לעשות אש גדולה.

הגמרא שואלת, אם אדם מוציא את רן ואתה מחייב אותו בכלשהו,

מה זה כבר יועיל לו כלשהו?

עונה הגמרא למאי חזיא, לצילחתא.

מה זה לצילחתא?

אדם שכואב לו חצי מראשו יכול להריח אפילו מעיטרן כלשהו, ואז

כאבו ייחלש.

מה זה כאב חצי הראש?

אינני יודע, אבל יש כאלה שיש להם את הניסיון בזה.

נדמה לי,

נדמה לי שאלה שסובלים ממיגרנה לפעמים

מתלוננים על מצבים כאלה שהם מרגישים את הכאב בחלק מן הראש,

לא בכל הראש.

כך נדמה לי ששמעתי אחד שסובל מזה והוא מתלונן כך.

אז כשאדם לוקח מן העיטרן זה מחליש לו קצת את הכאב הזה.

מה זה לוקח? לא אוכל אלא מריח אותו.

לכן אפילו כלשהו מהעיטרן,

מאחר שזה מועיל לאדם, יש לזה חשיבות כלשהי,

ולכן נתחייב בהוצאה של שיעור שכזה.

אבל אם הוא לקח את זה לרפואה,

לא חייב להיות, בלי קשר.

גם אם הוא לא לקח לרפואה.

אנחנו מדברים,

מה יש בכלשהו שאתה מגדיר את זה כמלאכת מחשבת.

מאחר ועקרונית שייך להיענות אפילו מכלשהו,

אז זה מספיק כדי שיחשב כמלאכת מחשבת.

ממשיכה המשנה ואומרת מיני בשמים כלשהו.

כן, אבל בתוך הגמרא אני קורא ומפרש את המשנה, ועל זה מביא את הגמרא.

אם אדם מוציא מיני בשמים, גם זה שיעורם בכלשהו.

תנו רבנן,

שנו חכמים בברייתא, המוציא ריח רע כלשהו.

אם אדם מוציא צמח שהוא מפיץ ריח רע,

שיעורו בכלשהו.

שמן טוב כלשהו.

אדם שמוציא שמן טוב, שריחו טוב,

השיעור שלו זה בכלשהו.

רש״י מביא לדוגמה, אתם שומעים?

צמח מסוים שהיו עושים

ומעשנים בו, כלומר היו מנחים אותו על גבי האש,

והעשן

שהיה יוצא מהצמח הזה היה מבריח את המזיקים מהבית.

אם למשל היו חולים או תינוקות שקשה להם לסבול

את היתושים

או את הזבובים,

או אני יודע מה, כל מיני סוגי מזיקים שיכולים להטריד את החולים או התינוקות,

היו עושים את הצמח הזה, וכך

זה גורם להם לברוח משם.

זה לגבי הריח רע.

שמן טוב זה כבר בענו, שמן שיש לו ריח טוב.

ארגמן, כלשהו.

וכן אם אדם מוציא ארגמן,

שיעורו בכלשהו.

מה זה ארגמן?

זה צבע שצובעים בו,

וזה צבע ארגמן.

אז הצבע הזה אפילו כלשהו,

ומתולת הוורד אחת.

כלומר,

מתולת הוורד זה הכוונה וורד צעיר,

אז אפילו עלה אחת כבר יתחייב.

רגע, אפשר לדבר?

שמן זה כדי לחלוף בו ירק קטן אמרנו, לא?

ממש.

שמן זה כדי לחלוף בו ירק קטן, לא?

זה שמן שמיועד לאכילה או לשיחה.

כאן מדברים שמן שהוא מיועד לריח.

לכן הוא מוגדר כשמן טוב.

זה משהו אחר.

נכון, נכון מאוד.

נכון, ואכן כבר למדנו.

עברת כבר את המשניות שהזכירו את זה.

למדנו בפרקים הקודמים,

זה שהוא לא כך, וזה שהוא לא כך, וזה שהוא לא כך, וזה שהוא לא כך.

מה?

כולם כל השאלה. לא, מה פתאום?

מה פתאום?

במשניות הקודמות ראית שיעורים אחרים,

כל דבר לדבר יש לו את השיעור שלו.

אלה

אכן

יתקבצו ביחד לומר ששיעורם בכלשהו.

הלאה,

מיני מתכות, כלשהן.

גם אם אדם מוציא מתכות,

כל מיני סוגי מתכות, זה כלשהו.

שואלת הגמרא למה חסו?

למה הם ראויים לשמש עם זה כלשהו?

טעניה רבי שמעון בן אלעזר אומר שכראוי לעשות ממנה דורבן קטן.

מה זה דורבן קטן?

הוא מלמד הבקר.

בשופטים ג' מוזכר העניין הזה של מלמד הבקר.

זהו מוט

שמניחים בראשו של המוט מסמר.

האדם לוקח את המוט הזה שיש בראשו את המסמר,

ומדריך את פרתו לחרוש את השדה בתלמים ישרים. כלומר, שלא יסטה

ימינה או שמאלה, ילך על גבי התלמים שרוצה בעל השדה.

לא, שתהיה בריא.

לא מדברים שהוא עושה את זה בשבת.

מדברים פה למה זה חשוב אפילו, מה אתה אומר?

והוא לוקח את זה בשבת.

לא.

הוא מוציא את זה בשבת. של מה הוא מוציא את זה? מוציא מתכת. את המתכת הזו.

עכשיו מוקצתת, תדע לך, זה איסור הרבנן.

אנחנו כאן מדברים על איסור דאורייתא.

מה הוא התחייב?

אנחנו באים לשאול.

כדי לחייב אותו חיוב דאורייתא על הוצאת המתכות הללו,

מהו השיעור כדי לחייבו?

התשובה היא כלשהו.

למה?

אפשר לעשות ממנו איזשהו דורבן קטן.

מסמר.

בראשו של המוט.

ייקח חתיכת מתכת,

כן? יחדד אותה קצת, ויניח אותה פנים בתוך המוט, יתקע אותה במוט,

וכך

אם השור ייטה מהמסלול,

אז הוא ייתן לו תזכורת כואבת לדעת לחזור למסלול, זה הכול.

זה לא דורבן.

זה מה שהוא כתוב פה.

שכן ראוי לעשות ממנה דורבן קטן.

זה כלשהו.

אם יהיה גרגיר חול, קודם כל זה,

אתה יכול לקרות תורבן?

זה התכוונו.

לזה התכוונה המשנה.

שעברה כלשהו היא התכוונה שיש בו איזשהו

אחיזה כלשהי,

ואחיזה כלשהי כבר ניתן לעשור ממנה תורבן קטן.

אוי, שתהיה בריא, אז אמרתי לך,

שבמשנה מתכוונים רק אם ראוי לעשור ממנה תורבן קטן.

אם לא, אז זה לא שימושי כלל.

אם לא שימושי כלל, אז פשוט שהוא יהיה פתוח.

אתה אומר כשאתה אומר חמש בפתח כלשהו. אז אני מסביר, אז אני מסביר. מה שכתוב פה כלשהו,

הכוונה שיש בו איזשהו שימוש כלשהו.

ומהו השימוש המינימלי שיש במתכת?

זו התשובה.

אבל כל איזה זמן אתה יכול להגיד כלשהו.

בכל זאת תגיד, יש שימוש כלשהו. אז השאלה, אז זה הגופה השאלה.

האם בעיני אדם יש לזה חשיבות

והוא שומר את זה לצורך מסוים או לא?

ישנם דברים שאם זה שיעור כזה קטן,

לא חשוב בעיניו,

הוא זורק אותו, משליך אותו.

ויש סוגי דברים שהם חשובים בעיניו, הוא שומר אותם.

כי יש לו בזה שימוש.

הבנת?

זה הכול.

הלאה.

ברוך ה' תוהר נורי ה' אלוהינו מהלך העולם

שהכל יום לבורו.

אמן.

אז באמת, אם זה פחות מדובר קטן, זה יהיה אחר עליו, נכון מאוד.

נכון מאוד.

תעלו רבנן,

האומר על רעלי ברזל,

עכשיו מאחר והזכרנו כבר ענייני מתכות לגבי דין הוצאה,

אז באה הגמרא לאביב ברייתא,

האומרת, מה יהיה הדין אם אדם מקדיש מתכת לבדק הבית?

זאת אומרת, עיקרון שייך להקדיש לבית המקדש

מה שרוצים.

כל דבר ששווה ממון,

שייך להקדיש אותו על בדק הבית.

הלא, מה העניינים של בדק הבית?

שיהיה קופה

לכל ההוצאות שנצרכים בבית המקדש.

קופה.

לתיקונים שצריכים,

זה לא מדובר על הקורבנות.

לקורבנות

יש איזה קופות מיוחדות, ששם מונח הכסף

לצורך קניית הקורבנות.

השקלים שהיו גובים, מחצית השקל שהיו גובים

מעם ישראל,

השקלים שהיו גובים באדר,

זה היה נועד לצורך קניית קורבנות ציבור.

עכשיו,

אם אדם רוצה להקריב למזבח,

אז הוא צריך להביא דבר שראוי למזבח.

הוא לא יכול להקריב דבר שלא ראוי למזבח.

אם למשל הוא רוצה להביא דבר למזבח, אז הוא יכול להקריב או,

שימו לב, או בהמות,

בהמות או עופות, תלוי,

שצריך להיות אלה שמקריבים אותם.

תרניגול לא קרב ומקריב אותו על גבי המזבח,

אז הוא לא שייך להקרבה.

אבל תורים בבני יונה שייך.

שברים, עגלים,

עגלים, כבשים,

עזים, כל אלה שייך

לאביעם על גבי המזבח.

חיות למשל, חיות גם אם הן טהרות,

לא מקריבים על גבי המזבח.

אבל זה לא משנה.

למזבח לא שייך, אלא אם כן זה ראוי להקרבה על גבי המזבח.

וזה מה שהזכרתי.

או למשל להביא שמן

שמן למנחות.

או למשל, כן, שמן למנחות.

או יין לנסחים.

מה?

השמן לא שופכים, זה מתוך המנחה.

מתוך המנחות.

יש,

יש, אבל יין, יין כן שופכים.

ישנו איזשהו חור בקצה המזבח

לאחת מהקצוות,

ושם שופכים את היין, וזה נקרא ניסוח היין.

יש בחג הסוכות גם מצוות ניסוח המים. זו עוד מצווה.

שהיו, זה מה שאנחנו עושים היום, שמחת בית השואבה. מה זה שמחת בית השואבה?

בגלל שבחג הסוכות היו שואבים

מים ממעיין לשילוח,

ואז מקיימים מצווה נוספת של ניסוח המים בחג הסוכות.

מייד אחר תמיד של שחר היו מנסחים את המים.

מה אתה שואל?

תגיד,

אם תגידו את דת מהנדבה זו רעימה טהורה שהיא לא קראת לגביה וגיד ארץ וגורמה נדבה זו.

זה שייך, עוד פעם.

ההבדל בין נדל לנדבה זה בסך הכל אם הוא אומר הרי עליי או הרי זו.

הרי זו. אז אין דבר.

שייך, אבל היא ראויה להקרבה?

אה?

וגם תרניגול לא יכול להגיד עליו. לא, מה פתאום? לא שייך.

למה לא? כי הוא לא עולה.

תרניגול לא מקריבה על גבי המזבח, הוא לא ראוי להקרבה.

הוא ראוי להקרבה. הוא לא ראוי להקרבה.

אז אם הוא עבר אז זה כאילו...

אם הוא עבר אז זה לא הועיל לו.

לא הועיל לו. לא הועיל לו. אולי זה ייתפס לבדק הבית, אבל לא מעבר.

אתה מבין?

בכל אופן, אם אדם אומר מפורשות

על כל דבר ששווה ממון,

הרי זה לבדק הבית,

אז זה קדוש לבדק הבית.

יש לזה קדושה,

אבל זה קדושת דמים זה נקרא.

זה לא קדושת הגוף, זה קדושת דמים.

במה אנחנו אומרים בעצם זאת?

בן אדם לא יכול להוציא,

לא יכול לתרום לזה בשבת?

לא, פה זה כבר לא, אל תערו, זה שני נושאים שונים.

כאן באים לדבר, מאחר וכבר הזכרנו דיני מתכות לגבי דין הוצאה,

אז הביאו ברייתא שמדברת גם כן על אדם שהולך

ומקדיש מתכת ואז הוא בא ואומר את השיעור שהוא צריך להביא

לבית המקדש כשהוא קיבל עליו להביא מתכת.

זהו, אז זה כתוב.

האומר,

מהו השיעור כדי שבזה יתקיים, בזה קיים את נדרו?

אומר דברייתא, האומר עלי ברזל,

והוא לא אמר כמה.

אחרים אומרים לא יפחות מעמה על עמה.

דרך אגב, כשכתוב אחרים אומרים זה הכוונה למי? לרבי מאיר, כן?

אז גם פה.

אחרים אומרים, לא יפחות מעמה על עמה.

השיעור של ברזל צריך להיות

מעמה על עמה.

למה? אתה חושב שזה יתקרב על עשר מאזיה? בוא תראה, כן. שואלת גמרא למאחזיה,

זה המינימלי.

שואלת גמרא למאחזיה,

מה אפשר לעשות בברזל שהוא בגודל המעמה על עמה בבית המקדש?

אמר רבי יוסף, לקל יא עורב.

קל יא עורב, כלומר, בזה אפשר לגרש את העורבים.

מה פירוש?

אז מובא במשניות,

בסדר קודשים,

שהיו לוקחים טבלה של ברזל, כלומר,

טס של ברזל,

מצפים אותו במסמרים חדים, והיו מנחים על גג האחד.

כדי למנוע מהעורבים שלא ישבו שם.

מה?

גם היום עושים את זה. היכן?

שלא יכלו לשבת על זה. דוקרנים, מה זה נקרא.

יפה.

על גג בית המקדש.

גג ההיכל, יותר נכון.

מה זה מכאן עד לכאן.

זה המה.

כלומר, חצי מטר על חצי מטר. חמישה טפחים, שישה טפחים.

זה תלוי, זה המטכלים, המטבניין. מה אתה אומר?

בסדר, אבל זה השיעור שאני תולה לומר שהוא התכוון לשיעור המינימלי שבו משתמשים בבית המקדש.

זה השיעור.

תגיד לי אתה, אם הם יושבים שם, אז הם גם מטנפים את ההיכל.

לא ראו.

למה שלא יהיה נס ולא יושבים שם דרך ארבעית? מה?

אתה רוצה את הכל ניסים, נו.

אז למה באמת היום לא הגעת בלי לצורך לעשות את הטיסה במכונית?

לא, לא. היית בא בדרך נס.

סליחה, כתוב שבבית המקדש לא היה זוג נראה בבית המקדש בחיים, נכון? אז לא רק עשו איזושהי פעולה מסוימת שלא יראה.

מה שהוחלט משהו...

בית המקדש,

איך יכול להיות כשמדברים יהיו שם שחיטה?

אז גם כן, גם רובים לא היו. כמו שזוגים לא היו, גם רובים לא היו.

זהו. סיימת את השאלה?

עכשיו אני מבקש שאתה בעצמך תשיב תשובה.

תנסה לחשוב מה ההבדל בין מה שהוזכר במשנה באבות עשרה ניסים שהיו במקדש

לבין העניין הזה.

בוא תנסה אתה לחשוב.

סבור מגיע בגלל סירחון, בגלל בשר, בגלל...

אם זו מציאות של דבר שלא שייך להתגבר עליו, אין מנוס אלא להגיע לניסים.

אבל אם אפשר בדרך טבעית להתגבר על זה,

אז למה להסתמך על הנס?

אתה מבין מה אני אומר לך?

אם למשל, כן,

אתה יודע שאם תגיע למקום מסוים,

אתה חלילה עלול להינזק.

אז אתה תיסע לשם ותסמוך על הנס?

אה?

לא.

אבל אם נפלת מאיזשהו

מקום לשם, בלי שהיה לך שליטה על זה.

אז אתה תייחל לנס?

כן.

למה?

כי כבר אתה נמצא במקום, מה לעשות?

כלומר, כשאתה מוכרח להגיע לנס, אין מנוס.

אבל אם אתה יכול להשתמש בדרך הטבעית, מה פתאום שאתה הולך בדרך נסאית?

וזו הנהגה גם אצלנו.

אתה לא יכול לבוא...

הוא אמר, תשמע, אני סומך על הניסים. איך?

הקדוש ברוך הוא יוריד את הפרנסה ככה

עד לפה, אני רק אפתח אותו.

אם אתה לא ראוי לזה, לא יעזור לך שום דבר.

אתה תרקוד, כמה שתרקוד,

תעלה לשמיים ותרד, לא תקבל את זה.

אתה צריך להיות ראוי לזה.

אז מה אומרים לך?

וברכה בכל אשר תעשה.

תהיה עשייה,

הקדוש ברוך הוא יברך אותך.

אבל אם אתה לא עושה כלום,

אז איך אתה רוצה ברכה?

יש כאלה יש להם.

יש?

זה כאלה, בלילה של עשירים, או כל מיני כאלה שגם מגיע להם בלי ש... ואתה חושב

שזה לא משלמים להם על זה, את זה בתור שכר?

אתה חושב שזה באוויר?

נראה לך שזה מקרה, או שהכול מחושבן?

ככה נראה לך, דרך אגב, שרוב הילדים של העשירים לא בדיוק מגיע להם עד אחרי זה, אילו כמה שאתה חושב שמגיע להם.

וגם אם כן.

וגם אם כן.

אבל אל תשכח שחלק מהכסף צריכים את זה לפסיכיאטרי.

אתה מבין?

אתה, שאתה נמצא מבחוץ, אתה אומר, אוי, כמה מאושר הוא.

הוא נמצא שם, הוא אומר לך כמה מאושר אתה.

אבל אין קשר. אתה יכול... בן אדם זכה בפיס, בסדר?

בן אדם זכה בפיס.

בבת אחת נכנס לו חמש מיליון, עשר מיליון שקל.

רגע, אחד, זהו.

מה נראה לך, שזה ככה מקרה, או שהכול מחושבן?

יכול להיות שמגיע לו שכר עבור מצוות,

יכול להיות שזה רק פירות של מצוות,

יכול להיות שבכלל הוא מסכן, הקדוש ברוך הוא אומר לו, קח את שלך,

אחר כך נתחבן איתך עד הסוף.

לא, אין, אין, אין, לא נותנים בחינם.

שמה?

אז אני אומר, ברור הדבר שהכול אבל בחשבון.

זה לא מקרה.

הכול בחשבון. הנשמה הזו קיבלה כך, בגלל שמגיע לה.

הנשמה האחרת קיבלה כך, בגלל שמגיע לה.

כל אחד יחד יביא משהו. אתה נולדת להורים שלך, אתה חושב שזה בחינם?

אתה צריך היית להיוולד אצל ההורים שלך, בסביבה הזו,

בגלל שהתיקון שלך זה בדרך הזו.

זה הכול.

אז מה אתה מתחיל לומר לי, עשיר, עשיר, עשיר?

מאיפה אתה יודע?

תמיד הכלל הוא תדע לך. הכלל הוא,

אל תסתכל לעולם מה אצל השני.

לעולם אל תסתכל.

תסתכל על מה שיש לך, ועם זה תעבוד השם יתברך.

כשאדם לא מזין עיניו במה שאינו שלו,

אלא כל-כולו הוא נתון להשתמש במה שהקדוש ברוך הוא נתן לו,

בדרך הטובה והמקסימלית ביותר,

בזה הוא מקיים את יעודו על האדמות.

כשאומרים על גדולים,

לא הרים עיניו מדלת אמותיו,

פירושו של דבר שהוא גם לא יסתכל לסביבה שלו.

העיניים שלו לא היו רעות לדעת מה יש לשני, זה לא אכפת לו.

מצידי שיהיו מיליונרים, מיליארדרים,

מה זה שייך אליי?

לא, אל תדבר על העמדת השם, אתה רוצה לראות. הנה, אתה מזלוח ונותן, אני יודע את זה, גם בלי להסתכל.

אני עכשיו לא צריך לעשות מבחן מיהו זה.

לא, בלי להשתדל, זה אף פעם.

אז מזלוח ונותן, גם אם אתה לא רוצה להשתדל,

למה אתה לא תגיד לי להשתדל? למה הוא מקבל את זה? זאת אומרת, הנה הנהגת השם.

אז הנה, שאלת עכשיו את השאלה, ועכשיו אני עונה תשובה.

מקל ואין ואילך, אל תסתכל יותר על הסביבה. התשובה היא שמה שהקדוש ברוך הוא נתן לך, זה מה שדרוש לתיקון שלך.

זה הכול.

אם זה מה שדרוש לתיקון שלך, אז מה אכפת לך כמה נתן לך?

עניין השתדלות, אני שאלתי מעניין השתדלות. אתה אמרת שצריך להשתדל... לעשות מעשה כלשהו בשביל שיהיה ברכה.

לסמוך על הנס?

לעולם לא. מעטים זוכים לנס, ואולי זה גם מגרע להם בזכויות שלהם.

לפעמים ההנהגה ממעטת לאדם מהעם.

אתה מבין?

רק אם האמונה שלו היא אמונה גמורה, כמו חנינא בן דוסה,

אז,

שיש לו ביטחון גמור בקדוש ברוך הוא.

אצלו הנס זה טבע, אצלו אין הבדל בין טבע לנס.

ממילא במצב הזה לא ממעטים לו באמת.

ברור לי, אבל השאלה בהסתכלות של האדם.

המאחר והאדם באופן טבעי,

הוא אומר, זה טבעי.

הנהגה השונה מהטבע זה הנהגה נסית.

אז ההסתכלות

של האדם, יש טבע ויש נס.

אם אתה חי כך, אז אם אתה מקבל את ההנהגה הנסית,

הוא מעטים לך בזכויותיך.

כן, קטונתי, אומר יעקב אבינו מכל החסדים ומכל האמת.

למה הוא אומר קטונתי?

אומר הרשימה במקום,

חוששה לי שנתקדנו זכויותיי בגלל כל הנסים והחסדים שעשית,

עדיין מדאיג?

הוא חשש מזה.

הוא חשש מעניין את זה שנתקדנו זכויותיו.

אז בגלל זה שאתם לא צריכים לייחל לנס.

אתה צריך לבקש מהקדוש ברוך הוא שייתן לך את הפרנסה ואת כל צרכייך בלי ההנהגה הנסית,

אלא בדרך טבעית,

בהתלבשות כלשהי

של טבע.

אבל אני חושב שכל זה מקרה, כי בן אדם הוא,

האם הוא לא לומד מאה אחוז תורה, מי שלומד מאה אחוז תורה

ידאגו כל היום בתורה והם לא רוצים לקבל מלאכה.

העמל והטרחה

שהוא עמל בתורה זה החלק של העשייה שלו.

נכון מאוד.

הרמב״ם כותב

בסוף ילקות שמיטה ויובל

שכל אדם ואדם, כל איש ואיש מבער העולם,

שהחליט

להתבדל,

להבדיל את עצמו מכלל בני האדם,

ולהתקדש בקדושתו יתברך, כלומר ללכת ולהיות דבק בקדוש ברוך הוא,

אחד כזה, הקדוש ברוך הוא יזמן לו את פרנסתו ולא יחסר לו.

מה שצריך, את זה הוא יקבל.

שלא ישאף,

זה אסור.

אבל שיאמין, מה שהוא צריך, את זה הקדוש ברוך הוא נותן לו.

ואם בכל זאת הוא מרגיש שחסר לו, אז כנראה

חסר לו גם בעבודת השם שלו.

אדם צריך להאמין באמונה שלמה שהוא מקבל את מה שהוא צריך,

זה הכול.

איך אמר לי פעם איזשהו יהודי צדיק?

אמר לי, אני לעולם לא דורש יותר ממה שאני צריך.

אמרתי לו, ואיך אתה יודע מה אתה צריך?

אמר, מה פירוש?

ברור לי הדבר שמה שאני צריך, הקדוש ברוך הוא נותן.

אז מה שהוא לא נותן, אם אני לא צריך, אז אני לא יודע אם הוא מחפש את זה.

מה שאני צריך, הקדוש ברוך הוא נותן, מה שהוא לא נתן, סימן שאני לא צריך.

אבל הרמב״ם בעצמו

מדגיש שהקדוש ברוך הוא יספיק לו

כפי הצריך לו. זאת אומרת, הוא יספק לו את מה שהוא צריך,

לא מעבר.

ואתה יכול לראות את זה על אלפים כאלה שהם בני תורה גמורים ולא עוסקים במלאכה ולא כלום.

ובכל זאת, נכון שהרמת חיים שלהם היא לא כמו

האחרים.

הם לא דורשים לעצמם, אלא מסתפקים

במינימום גם כן.

אבל ברוך השם, חיים חיים מאושרים.

העושר לא תלוי בממון, העושר תלוי בסיפוק הרוחני.

איך אמר פעם הרב שטיינמן למישהו,

דע לך,

אני לא ראיתי מישהו שיוצא מאלימות בכולל,

כך הוא אמר,

בגלל שהיה חסר לו לב,

בגלל שהיה חסר לו, מעדן הוא יצא.

מה הוא מתכוון?

שהוא דורש יותר ממה שהוא צריך.

אז לכן הוא עוזב.

אבל את מה שהוא צריך הוא ודאי מקבל, זה פשוט.

אלא מה? מה שיכול להיות מצב,

שבן אדם לפעמים נקרא לאישה שהיא דרשנית.

ואז הוא נמצא בבעיה.

למה הוא עוד החברית?

מה שאמרתי קודם?

הרב שטיינמן.

אבל אם אדם דוגמא עצוב להקים פרויקט כמו ישיבה, הוא רוצה לראות לך על משהו אחר.

עכשיו אני לא מדבר על זה.

אני אומר שלפעמים נשים,

איך אומר החפץ חיים בעצמו?

יש איזו משנה ברורה, אתה יכול להביא לחלקי, אני אקריא לכם את הלצון שלו,

שתראו בזה איזה הנהגה

שמנהיג אותנו, החפץ חיים בעניינים הללו שלה,

צורת חיים של הבן אדם.

מבחינה כלכלית, איך ראוי שיהיה?

הלא כתוב שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה.

חוץ

מההוצאת שבתים הם טובים,

והוצאת בניו לתלמוד תורה.

אז הוא מביא שם בלכות יום טוב,

מעשה שידע שהוא יכול לפנק בבית, לתת

בשפע להוצאת

שבתות ויימים טובים.

זה פשיטה כזאת?

פשוט, כן.

תראו את זה אם אני רוצה לקנות עוד דברים, שבת... הוא אומר שאם הוסיף,

אם הוסיף, יוסיפו לו.

כן,

אם הוא הוסיף לכבוד שבת ויום טוב,

יוסיפו לו, כך אומר עשי שם במקום.

וזה באמת לכבוד יום טוב.

כן, לכבוד יום טוב או לכבוד...

שבת, כן?

מה הבעיה?

אני אקרא לכם את הלשון.

מלון טימא יותר בשבת, ביום טוב. לא צריך להגזים עד כדי כך.

לא, יש איזשהו משהו סטנדרטי, לא צריך להגזים.

אז אולי תבוא ותבזבז כסף בשביל לנסוע להיות במלון בחוץ לארץ, שם יש מלון מעל שמונה כוכבים, אני יודע מה.

יש איזשהו גבול עד כמה בן אדם רשאי לזה.

קצת יותר מהסטנדרט זה בסדר,

אתה מבין?

אבל ללכת ולהגזים בגלל זה.

כן, אז אומר

המרן,

שולחן ערוך כותב,

שאל יצמצם אדם בהוצאות יום טוב,

צריך לכבדו ולענגו כמו בשבת.

כך אומר מרן.

כותב המשנה ברורה,

אל יצמצם בהוצאות יום טוב,

אבל בשאר הימים

צריך כל אדם לצמצם בהוצאותיו,

שלא יפזר,

אלא שייקח מה שהוא צריך,

לא מעבר.

ומקורו, מאיפה המקור של מעשה הלשון של הטור?

מהיכן המקור של זה?

מהגמרא במסכת ביצה, מזורותיו של אדם

קצובים לו מראש השנה.

ופירש רש״י

להיזהר מלעשות יציאה מרובה, היינו בשאר הימים, לא הוצאה שבתו ימים טובים.

כלומר, יציאה מרובה, הכוונה, הוצאות מרובות,

שלא יוסיפו לו, אלא מה שפסקו לו.

כלומר, אם אתה הולך ומבזבז

בחודש ראשון, שני, שלישי של השנה,

מעל ומעבר,

בסוף אתה, זה יתבטא אצלך בשאר החודשים.

משום שאם קצבו לך לכלל השנה,

נאמר, קצבו לך לכלל השנה 150,000,

שקל

הכנסות, כן?

אז עכשיו אתה צריך לך לדעת את ה-150,000 שקל האלה,

צריך לחלק אותם למספר החודשים.

והוא לא יודע כמה ביטוי.

הוא לא יודע.

לכן אמרו לך איזשהו גבול כלשהו.

אל תפריז.

תגיד, הנה, עכשיו יש לי פה איזה בוכטה.

זה, התפנק.

עכשיו אתה תאכל אותה

בהמשך השנה.

אם זה מצב קטועים מאוד, אז זה לא משנה לנו עבודות בזה.

נכון מאוד.

אבל שוב, בשביל זה אני אמרתי,

שהקדוש ברוך הוא קובע לבן אדם גם באיזה דרך הוא יקבל את זה.

זה גם חלק מהקביעה שהקדוש ברוך הוא קבע.

והיה.

אם הוא ראוי,

ראוי

לזה שהוא יקבל את זה בלי עבודה, בלי עמל,

כגון שהוא בן תורה גמור ויושב בזה,

אז אחד כזה שבאמת

עוסק בתורה בכל כוחו,

אחד כזה שעוסק בתורה בכל כוחו, מובטח לו שמה שמגיע לו הוא יקבל.

מה שהוא צריך,

כמובן. מה שהוא צריך.

עכשיו, אחד כזה שהוא לא ראוי לזה,

אז אמרו לו, אתה צריך לעמוד.

והיה, אם האמונה שלך היא קטנה,

תעמול קשה.

תשתגע מצאת החמה, מצאת הנשמה.

אבל אם האמונה שלך גדולה יותר,

אז יספיק לך כמה שעות ביום.

ואם האמונה שלך עוד יותר חזקה,

אז יספיק לך שעתיים-שלוש ביום.

מובן?

זה מה שצריך לצאת לאדם.

לכן, בן אדם שרוצה באמת לעכל מעליו

את העול הזה של פרנסה,

הוא צריך לחזק בעצמו את מידת הביטחון והקדוש ברוך הוא.

הביטחון הזה יוביל אותו לקבל הנהגה כזו,

עניין של מידה כנגד מידה.

אמר הקדוש ברוך הוא, אתה תולה את ביטחונך בי,

אז אני אתן לך.

כי מאחר שאני מבקש ממנו, והוא אבא שלי,

ואני פונה רק אליו, ואני אומר לו, אבא,

רק ממך אני יכול לבקש, אין לי מקום אחר.

הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו, כאב על בניו,

ייתן לו.

אתה תולה?

אבל אם האדם אומר, אני,

יש לי עבודה פלונית,

יש לי שכל כזה,

ואני יכול לתת רעיונות כאלה,

ואני יכול

לעסוק בכל מיני מסחר וכל זה,

ברוך הוא אומר, ככה,

אז תלך לבד, אם אתה, אתה מסתדר בלעדיי,

יא וולדי, ילדי היקר, אתה מסתדר בלעדיי?

בבקשה,

לך, תתקדם. כל מה שאמר אומר לעשות מלאכה,

כל ניסויות פרנסיו,

כל הניסויות שלו פרנסיו ולעשות מלאכיו,

ודאי, רק אם יש מצב ש...

נכון, נכון, אחד כמוך למשל, שניזון סמוך על שולחן אביו,

לך אין יותר ללכת לעסוק לפרנסה,

לך אין יותר, בשם שלא חסר לך.

אבל אחד שהוא יצא במצב שהוא לא יכול,

הוא לא סמוך על שולחן אביו, אבא שלו אומר לו, אבא שלו אומר לו, אדוני הנכבד,

עם כל זה שאתה לא נשוי, אבל אני לא חייב לפרנס אותך, עד מתי?

תדאג לעצמך.

או, במצב הזה כבר אבא שלך מגלה לך שהוא לא כל כך נוח לו שאתה סמוך על שולחנו.

אז אתה חייב לדאג לעצמך.

אין מנוס.

הבנת מה אני אומר?

אבל אם אתה סמוך על שולחן אביך,

ואביך נותן לך בכל הלב,

אומר לך, אין לי בעיה,

תחתן,

בכבוד.

אין לך, אין לך יותר לצאת, לצאת,

לעסוק לפרנסה ובמצב כזה,

כי לא חסר לך פרנסה.

אבל אם יש לך אישה,

לאחר מכן ילדים,

זה הרבה יותר בעייתי,

משום שאתה מתחייב בכתובה לזון את אשתך.

זה חובה.

אתה לא יכול להטיל את החובה של מזונות שהתחיית על אשתך, גם על אבא שלך.

זה הוא לא חייב לך.

זה גם, אני חושב שזה אכזריות,

שתטיל את חובותיך עטר על אבא שלך.

אתה יוצר חובות ואחר כך בא לאבא שלך, אבא תשלם לי.

אלא אם כן, אבא שלך נדיב באופן מיוחד,

יש לו כסף מיותר, אז בבקשה.

אבל סתם באופן נורמלי, ודאי שזה לא ראוי שיהיה ככה.

אתה מבין? לכן צריך שיעשה מלאכה.

מה השיעור של המלאכה?

לכל אחד לפי מידת אמונתו, לפי מידת ביטחונו.

ככה ראוי שיהיה.

בכל אופן, אומר,

אומר הביאור הלכה, החופץ חיים,

וזוהו תוכחת מרובע על זמננו.

הוא בא בזה להוכיח את אנשי דורו,

שימו לב,

שבעוונותינו הרבים, הרבה אנשים עוברים על זה.

ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם,

להרחיק דברים המותרים, כלומר את המותרות.

הולכים ומבזבזים את כספם

על דברי מותרות.

על דברי מותרות.

ותשימו להם מה שהוא מוסיף, ורבים חללים הפילה הנהגה רעה זו,

שמביאה את האדם לבסוף על ידי זה,

לידי גזל וחמס וגם לחרפה וכלימה.

ההנהגה הזו

היא הנהגה בעייתית,

שאדם,

אני זוכר תמיד

שהייתי בא לאבא,

אבא שלי, זיכרונו לברכה,

והייתי מבקש אם אפשר לתת לי איזשהו דמי כיס.

אז הוא היה נותן לי איזשהו סכום.

בתור אבק. כלשהו. בתור אבק, ברור, בתור בחור.

אמרתי לו, אבא, אתה רואה, יש לך מספיק כסף, תן לי עוד קצת.

אז הוא אומר לי,

אז הוא אומר לי, אשריהם אכלכל דבורו במשפט.

כלומר, אתה צריך לדעת שיש חשבון גם שער החודש.

אני עושה את החשבון של שער החודש גם כן.

אתה רואה פה כסף, אתה לא צופה על הטעמים הבאים.

אתה צריך לדעת.

אתה חושבון.

אבל שים לב,

אסור שבן אדם יהיה קמצן, אבל מאידך צריך לדעת

שגם צריך לדעת איך לחיות.

אומר הרמב״ם עצמו כותב,

בעלקות דעות, כמדומני,

שהאדם לא יוציא יותר ממה שהוא מכניס.

אם אתה יודע שההכנסות שלך כך,

אל תוציא יותר ממה שאתה מכניס.

בסוף אתה מגיע למצבים שאתה עומד בפני שוקת שבורה,

ואז אתה כבר מגיע למצבים, יש כאלה חיים מההפקר.

אחר כך נקרא למצב קשה ובעייתי,

צריך לקחת הלוואה מהבנק.

והלוואה מהבנק,

אם עומד בה או לא עומד בה, אבל לפעמים הוא נופל.

ואז אם הוא נופל, הוא לקח עוד הלוואה.

ואחר כך עוד הלוואה, ואז...

והסוף כבר ידוע לכולנו, לאן הוא,

באיזה מקום הוא אמור להימצא במצב שכזה.

לכן בן אדם שהוא חכם, יודע.

אומנם יש לי כסף עכשיו,

כן?

אבל אני לא אהיה טיפש לבזבז אותו,

כי אני יודע

מהי הרמת חיים שבה אני חי.

ואני יודע שבסוף החודש, אם אני לא אוכל ברמת חיים כזו,

אלא יותר מוגזמת,

אני אפול.

בן אדם בשביל זה, הקדוש ברוך הוא לא נותן לו שכל, לדעת,

לכלכל את עצמו.

למשל, לקנות בית,

ואמרתי שבן אדם צריך לעמוד להגיע אליו, או שאין דבר כזה?

קודם כל, אני לא חושב שבן אדם חייב לקנות בית.

אם בן אדם אין לו את האפשרות לזה,

אז לא יקנה?

אין לאף אחד אפשרות אם הוא לא מתחייב.

חוץ מ... מתחייב? שוב,

אם אתה יודע שאתה תוכל לעמוד בתשלומים של הבית, אז בבקשה.

אין בעיה, משום שבא... לא,

היום בשביל, נגיד, לקנות בית וצריך 200-300 אלף שיהיה לך מגניס. נכון, ואין לך את זה. אין לך את זה. כן. אין מה לעשות.

אנשים מה עושים?

עושים קומבינות.

לוקחים הלוואה מזה, לוקחים הלוואה מזה, לוקחים הלוואה מהרוב,

להיכנס לרוב, וכל הזמן בגלגול כזה, שלוקחים מפה, רבים ואהוב, ובגזר, ובגזר, ובגזר, משחק.

תראה, אם למעשה אדם מתבטלת בנוחת נפשו בגלל זה,

וזה הורס לו את

הסדר-היום שלו,

חושבני שזה לא ההנהגה הראויה.

אבל אם בן אדם יכול לחיות כך,

כן?

ובאיזשהו שלב הוא כן יוכל לפרוע את החובות הללו,

אולי זה כדאי.

אולי זה כדאי.

זה לא, אי אפשר לתת פה הנהגה קבועה, כללית, לכולם.

כל אחד ואחד לפי משהו. יש בן אדם שהוא מסוגל לזה.

יש בן אדם שכבר בחובות קלים הוא כבר מאבד את הדרך.

אבל מה שאני כן מציע,

וזה מה שאני כיוונתי את הילדים שלי,

יש לך הכנסה כלשהי

לצמצם קצת מההוצאות.

אל תרשה לעצמך, אתה מבין?

בגלל שיש לי כסף,

תצמצם.

אתה יכול לחסוך 4,000 שקל לחודש.

לא, לא, אני אומר, לא, אני עכשיו לא מדבר אליך.

אני בא ואומר לו, אתה יכול להגיע לצמצם 4,000 שקל לחודש,

3,000 שקל, 2,000 שקל, תצמצם.

ואתה תראה שעם הזמן אתה תקבל כזה חשק,

אבל כמובן כל זה ביחד עם בת הזוג.

אם זה גורם בעיות בשלום בית, אז לא עשינו כלום.

אבל באופן שזה ביחד, הולך ביחד, לאט לאט תוכל להגיע לזה.

תן, תוכל להגיע לזה, זה פשוט לי.

אבל עוד לא סיימתי את העניין הזה של מה שהוא מזכיר כאן, וזה חשוב לי שתראו.

הוא אומר, באור ההלכה, והרבה סיבות יש

שגורמים להנהגה הרעה הזו.

באור ההלכה כותב שהרבה סיבות

יש שהם גורמים להנהגה הרעה הזו,

שאנשים מוציאים גם לדברים מיותרים.

והסיבה הגדולה שמחולרתם, זה ממש, תיבהלו לשמוע את זה.

הסיבה הגדולה שבכולנו,

על ידי הנשים שדעתן כלות

ואינן רואות הנולד.

תגיד על השכנה שלה, שלא לדעת. כלומר,

הן לא עושות חשבון,

הן לא עושות חשבון

מה הלאה.

הן מסתכלות מה עכשיו.

לא רק בינייטר זה להכיר באורחים,

לא מעבר לזה. להכיר באורחים? כן.

כלומר, כשבאים אליך בני אדם,

היא יודעת לזהות

כל אחת ואחד.

כן.

מי מוצא חן בעינה, מי מסתיר דברים, וכן הלאה.

כל מיני דברים שהיא... דיאגנוזה שלה.

אבל בעניין הזה של הפיתוי הממוני,

יש להם בעיה.

קשה להם לראות הרבה קדימה.

כן?

יש כאלה שרואות ממש בקושי עדה את אמותיהן.

יש אולי קצת יותר.

אבל מה שיש לאיש, שהוא מסתכל הרבה הרבה קדימה,

להם אין את זה.

איפה זה כתוב? בדיוק. איפה זה כתוב?

שמה?

זה כתוב בתקכט,

בחלק ה' במשנה ברורה.

ממש בסימן האחרון.

של החלק ה' במשנה ברורה.

הלכות מה? הלכות יום טוב.

הוא אמר לבירה. בבירור הלכה.

הוא אמר אז.

הוא אמר אז.

בא אליי איזה שהוא תלמיד, הוא אמר לי, הרב,

אני,

כן,

נותן

פרנסה

בצורה יפה בבית.

אשתו אמרה לו, אדוני,

זה לא מספיק.

עוד חמשת אלפים שקל.

אתה מבין?

היא רוצה שהוא ישתעבד עוד כמה שעות טובות בשביל שיביא לה עוד חמשת אלפים שקל ביד.

מה יש?

שהיא תוכל לטייל שעות אחר הצהריים

ולבזבז את הכסף הזה.

זה אחת מההנאות שיש לאישה.

לבזבז.

והרבה פעמים זה נובע,

הקניות הללו נובעות מקנאה.

אתה רואה בתים

שלא חסר בהם כלום.

אז למה צריך להחליף?

מה חסר בספה שצריך להחליף אותה? מה חסר באדר שצריך להחליף אותה?

למה צריך לקנות מחשב חדש? מה קרה?

אם בכלל צריך מחשב,

למה צריך לקנות עכשיו תנור חדש או להחליף קרע מכמה מטבחים. מה קרה? מה זה? ממה זה נובע?

הכל מהעניין הזה של קנאה ותאווה.

ואשרי, אומר רבי אור הלכה,

ואשרי למי שיאמץ לבבו

ולא ישגיח לפיתויים,

שיעמוד

בצורה תקיפה.

נכון, מצד אחר הדיון על פיסא, הפסוק תאפשר לו כלים נעים.

כלים נעים, אישה נאה

ודירה נאה.

אבל הכלים הנאים מגיעים בגלל האישה או בגללו?

אתה צריך לדעת שמה שנאמר שם, כלים נאים,

אני ראיתי הנהגה של גדולים אמיתיים.

כל הגדולים הללו שראיתי,

לא ראיתי כלים נאים.

הסתפקו במינימום.

לא ראיתי דירה נאה,

גם זה לא ראיתי.

ואישה נאה ודאי לא חיפשו, חיפשו אישה כזו שיוכלו

לעבוד את עבודת השם איתה.

אז מה זה? אבל הגמרא מציעה את זה למישהו שצריך את זה. אומר המרשה,

מרחיבין דעתו של אדם לעבירה.

מבהיל ביותר.

לעבירה.

כלומר, זה יותר מקרה מותו לעולם הזה.

וממילא הוא יותר,

איך אומרים, קרוב להיות יותר לעבירה.

אם אדם יודע...

זה הסברתי.

מרחיבין פרסום של דבר,

שאם עד עכשיו הוא היה בהרגשה מצומצמת של הסיפוק בעולם הזה,

כאן

מרחיב דעתו, הוא לוקח דברים יותר מהעולם הזה.

וכשאדם לוקח דברים יותר מהעולם הזה,

אז ממילא הוא

קרב יותר לעבירה. למה כתוב שצריך? לא כתוב שצריך.

שלושת דברים אלו מרחיבים דעתו של אדם. זה מה שכתוב.

לא, הוא מתכוון בפשט לדעתו.

הוא מתכוון בפשט הפשוט ומורידים את זה בתורה.

זה לשבט. הפשט הפשוט הוא לשבט. אז אני אומר לך מה שאומר המהרשא.

המהרשא מסביר שזה הפשט.

תראה,

אני רוצה לומר לך משהו.

עשירות,

עשירות ממונית

יכולה להועיל לאדם.

נכון, יכולה להועיל לאדם. מסכים? כן. במציאות,

ניסיון העוני עמדו בו יותר מאשר ניסיון העושר.

והגמרא אומרת, עניות היא על לישראל. כלומר, נעל לישראל.

היא ראויה לישראל.

לא עשירות.

למה? תלוי הניסוק של עניות. תלוי הניסוק. למה?

לא סוג עניות שאדם מעביר דעתו על דעתו ועל דעת קונו.

אבל עניות כזו שהוא פחות מהסטנדרט אפילו.

לא עניות כזו שאין לו פרוטה בכיס.

אבל,

איך אומרים,

סוחב אותה כמו שאומרים.

עכשיו עשיר היית אומר, זה טוב, אה?

אבל עצובה עשירות זה ניסיון גדול.

ניסיון קשה.

ומי עומד בניסיון הזה? מעטים.

אותם אלה שהם כמדו על עצמם מקודם,

אני רוצה גם לענות על מה שהזכרת קודם, כלים נעים ואלה.

אותם אלה שעבדו על עצמם חזק והם יציבים בדעתם

ולא משתבשים ולא מתפתים בגלל כל מיני מצבים שונים,

אלה העשירות לא יזיק להם.

למה הם ימשיכו באותה רמת חיים שלהם?

מאידך הם ידעו שהם מופקדים על הממון לעשות בו כרצון השם.

רבנו הקדוש היה עשיר גדול.

היה עשיר גדול, נכון.

והוא היה אבל

גדול הדור.

גדול הדור.

חיבר את המשנה, את כל תורה שבעל פה שיש לנו זה על ידו.

איך הוא זכה?

כי הוא אמר, לא נהניתי אפילו באצבע הקטנה.

מימיי לא נהניתי, מה פירוש לא נהנית?

כן,

הייתי עשיר,

אבל אני ידעתי לאיפה לשייך את זה.

לא הייתי עושה מרחיב דעתו של אדם ונכון אין את זה.

לא. לא. שוב.

בדיוק הפוך.

אצלו המלחיבים, לא שאלתם.

אם אני עכשיו יושב ולומד במקלט,

מצחין, שאין לו בעל סדר,

ואין לו מרחיב על דעתי כלום,

אז הלימוד הוא לא אותו דבר אם אני יושב עכשיו מול נופים ואני יושב במגמרא ואין מועל.

הלימוד הוא שונה.

הלימוד הוא שונה, אבל מאידך, מאידך,

כשאדם לומד מתוך עמל ודוחק,

אז הוא מקשר את עצמו יותר,

כיוון שהוא עמל עליו יותר,

נכון?

כן. האחר... השאלה גם הוא ישרוג.

נכון מאוד.

מה שבטוח,

שזה שעמל בצורה כזו, הוא ישרוג יותר,

מסיבה פשוטה.

משום שכשהוא עמל על הדבר, זה קישר אותו יותר לדבר,

וכשהוא מקשר את עצמו יותר לדבר,

ממני זה מגמת בעיניו את הקושי.

כי כשאדם אוהב משהו,

כן?

אדם אוהב משהו, אז הוא מוכן גם לעמור עליו.

אני לא יודע, תגיד לי אתה,

הביאו לך עכשיו אוכל טוב,

אתה צריך לעמור בשביל להכניס אותו לפה, נכון?

זה לעמור, לחתוך, זה.

אבל גודל התאווה והאהבה שלך לאוכל,

היא מגבדת בעיניך את הצורך, את הטרחה הזו.

אני יכול למצוא לכם הרבה אפשרויות. כסף, אדם אוהב כסף?

כן.

ובכל זאת הוא עובד קשה.

למה?

כי טעמת הכסף מכבדת בעיניו את ה... לא, אין כסף, אין להם עוד כסף הוצאות מהכסף.

אבל יש בני אדם שאוהבים את הכסף.

כן, לא חסר להם כלום, הם בכל זאת עובדים.

כי יש להם טייבה,

שיהיה להם עוד

עוד חמשת אלפים שקל כל חודש. עוד עשרת אלפים שקל כל חודש.

זה חולי, אין מה לעשות.

אלה חולים.

אבל התאווה הזו

גורמת להם שהם לא ירגישו שווה להם שבסוף החודש יקבלו משכורת.

התאווה, התאווה היא מגמדת.

כך להבדיל בתורה, כשבן אדם

עמל על הדבר, אז הוא נקשר לדבר יותר.

גם הילד שלך, כל ילד שאתה תשקיע בו יותר, תאהב אותו יותר.

כי ההשקעה תקשר אותך אליו.

מובן, מה אתה אומר?

כי יתרחו בהם יותר.

כי יתרחו בהם יותר.

אם לא היו טורחים בהם, אז אתה צודק.

אבל אדם שטורחים בו,

אז האהבה אליו היא יותר גדולה.

מאידך, אותו עשיר,

שאולי היה צריך לעמוד בשביל ללמוד,

אז התורה הרבה פחות תופסת בו, הרבה פחות מתקשרת אליו.

ומלאחד כזה,

באמת, הוא מקבל שכר הרבה פחות מאשר זה שעמל.

פה בעולם הזה אני מדבר.

אבל מי שבכל זאת חזק,

והוא משתמש בצרכים של העולם הזה בשביל להגביר חיילים לתורה,

הוא לא מגמד בעמל, אלא אדרבא, מוסיף יותר מאשר האחר שאין לו את התנאים שלו,

זה האשרבה של חלקו.

אבל כבר כאלה כמה יש.

אתם מבינים? מעטים.

מעטים.

אבל זה ברור שאם היה לי שיקול עכשיו,

כן, אם ללמוד בלי מזגן,

סליחה, אם לא ללמוד

בלי מזגן, או כן ללמוד בלי מזגן,

מה עדיף לי?

עדיף שאני אלמד במזגן, מאשר בגלל שבלי מזגן לא אלמד בכלל.

אותו דבר,

אם אני אלמד פחות,

כן,

אם לא יהיה מזגן,

מאידך המזגן אני אלמד יותר, אני אעדיף במזגן ללמוד יותר מאשר ללמוד פחות מבלי מזגן.

כן, אבל זה לא מתקשר כל מספיק לחומריות,

אז הנה את החלק של העמל

שאני מקבל כתוצאה, את אותה הנאה שאני מקבל מהמזגן,

בגלל זה אני משקיע בעמל יותר חזק, בעמל בתורה.

בגלל שהנה יש לי פה את התנאים ואז זה מחייב אותי.

ואדם שמודע לחובותיו אומר אלי, הקדוש ברוך הוא נתן לי את מה שאני צריך,

אני עוד יותר עמל,

אני עוד יותר אשקיע.

אני אמסור את הנפש בשביל זה.

וזה דבר ידוע, זה דבר שניסינו,

ראינו את זה במשך השנים הללו, מאז שאני נולדתי עד היום, ראיתי דורות

של אנשים

שככל שהאדם הזה היה פחות משופע בממון,

ככה היה יותר קשור לתורה.

אם תבחנו את גדולי הדורות אתם תראו

שמבחינה ממונית הם לא היו בתחילתם עשירים,

הם היו עניים.

אתם רוצים שאני אתחיל למנות לכם?

בתחילת דרכם.

אבי זה היה עניים.

לא מכיר, לא יודע מי הוא.

לקחו לנו, לקחו לו להוסיף את אחותי, לקחו בגלל שהיה לנו,

זה לא היה,

היה לנו כתמים בגוף מחוסר תזונה.

מובן, אז ככה זה.

אה, כן?

כל המשפחה שלנו.

סבא היה פותח כל החיים. אני ידעתי.

כן, סבא היה פותח ככה.

הוא היה יושב ככה על

החזון,

לא קריגו ככה.

סבא מי?

סבא. אה, הוא ידענו סתום?

יש לו סבא הכי יפה בעולם.

אז לא דורמי כותב, האבא היה פותח, כל המשפחה כותבת.

טוב.

אז הוא היה עולה.

ביום שישי,

היה בלטון, אתה חושב שאתה אומר, אתה יודע, שמואל לוקח פרפניים ויוצא סיבוב.

יוצא סיבוב, וזהו, וזהו, ואומר אותו מישהו, כאילו, בודדים צריכים להתחזק בשכונה, וזהו, זהו.

אני צריך חמישים תזוזות, אני נוסע לאמריקה, אני צריך לשלוח אום, ואומרים לו, אתה רוצה, תביא כסף, עכשיו מזומן. אני צריך על החשבון. אם לא, אני לא מביא אותך.

זה היה לגבי יום נוסע לשוק, מוביל את הדברים וחוזר הביתה.

זה שבע שנים עליהם.

היינו נוסעים גם אותו, היינו נוסעים כל השמואל ילדים בפנים וחבורים.

טוב, בואו נמשיך.

ברוך השם.

ויהי קדמרי.

ויש האומרים, אחרים אומרים,

לא יפחות מקל יעורב, וכמה אמר רבי יוסף, אמר על המה.

היה רגע, היה לנו פנדס, ידוע,

אולי זה לא היה.

אחת שהיה קורא לטפילי, זעם.

איך?

זעם.

איפה היה קורא לטפילי?

זכות, אנגליה ומרגליה.

זה מה.

כן.

על כל פנים,

בגמרא מביאים לשון אחר,

שכשנשאלה שאלה כמה ברזל ייתן לבית המקדש אם הוא אמר על הברזל ולא אמר כמה,

אז בא רבי מאיר ואומר לו, יפחות מקל יעורב, שלא יהיה פחות

מהכמות הזו שצריכים לכלות את העורבים על גג ההיכל.

כמה זה השיעור?

אמה על המה.

התוצאה היא תוצאה שווה, בקיצור,

שכשאדם אומר על ברזל לבית דקה בית ולא פרש כמה,

ייתן

ברזל אמה על המה.

הלאה, נחושת לא יפחות ממנעה כסף.

אם אדם אמר, הרי עלי נחושת,

ושוב, ולא אמר כמה,

אז שלכל הפחות ייתן

נחושת בשווי של מאה כסף.

מאה זה סוג מטבע שהיה בזמנם.

טעניה, רבי אליעזר, אומר, לא יפחות מצינור הקטנה של נחושת.

כלומר, מזלג קטן

של נחושת.

היו טובים במזלג הזה חוטי זהב.

אז אם הוא יביא נחושת,

המזלגות,

לא.

זה היה סוג כלי שקוראים לזה מזלג,

כנראה שזה היה עשוי כמו שיניים,

ובו היו טובים את חוטי הזהב.

זה הכול.

הלאה.

למה אחזיה?

אבל הוא אומר, לגבי בית המקדש,

מה היו משתמשים במזלג הזה?

אמר רבי יש, ומחטטין בה את הפתילות,

ומקנחין הנרות.

היו מסירים

את ראש הפתילה השרוף.

הרי היו מדליקים את הנרות בבית המקדש.

מדי יום ביומו היו צריכים להסיר

את ראש הפתילה שכבר שרוף,

ומקנחין היו את הנרות. היינו את הכלי שבו השמן מוצאים את האפר שיש בתוך

אותן נרות. נראה את רשי,

נראה את רשי,

כן, רונן.

לצלחת כאב חצי הראש,

ריח רע שמעשנים בהן חולים בתילוקות,

כגון חלטית,

כלומר זה שם של צמח,

להבריח מעליו מזיקין, ארגמן, צבע שצובעים בו ארגמן,

וטעמה לא התפרש.

הוא אומר, לא פרש לנו את הטעם,

למה,

מהו השיעור הזה דווקא ארגמן,

שזה כלשהו.

ולי נראה שגם הוא ראוי לארח.

גם זה היו מרחים בו. בתולת הוורד, עלה של ורד בחור,

אחת, כלומר,

עלה אחת מוורד שעיר,

זה השיעור של הוצאה.

מיני מתכות כלשהו, מדניטיני,

הרי עליהם ברזל לבדק הבית, לקל יעורב,

טבלאות של אמה על אמה היו עושים,

ואין חדין כסכין סביבותיהן,

ומסמרין חדין בכולן,

ומחפין בהן גגו של היכל,

למנוע את העורבים מלשב.

ממאה הכסף, נחושת שווה מאה הכסף,

צינור המזלג קטן, כהן שטובין בו זהב,

ולבדק הבית למאי חזי,

שמוחתין בו פתילות ומנקבי ראשיהן.

ומנקבי ראשיהן לעדויה חושכן.

תכף אני אתאחז לזה.

ומנקבי ראשיהן לעדויה חושכן.

מה זה מנקבין?

הלשון הזה הוא קצת מוזר.

תכף נראה מה מתקנים כאן.

ומקנבין, לא מנקבין, אלא מקנבין

את ראשיהן. מוצאים את ראש הפתילה,

כי אם היו משאירים את ראש הפתילה השרוף זה היה קצת...

מחשיך את האור היוצא,

לכן מורידים את החלק השרוף,

ואז

הפצילה הייתה דולקת יפה.

כן, עד לכאן.

סיימנו פה, בעזרת השם, בשבוע הבא נמשיך הלאה.