מסכת שבת דף פו,ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מצאתם?

מצאתם?

כן. יופי.

בא הרב פאפה.

הרב פאפה הסתפק.

שכבת זרעה של ישראל במעי כותית, מהו?

כותית זה לאו דווקא כותית, אלא היינו במעי גויה.

האם גם שם יהיה הדין שווה לשכבת זרע שיש במעי ישראלית יהודייה,

שאם היא תפלוט לאחר שלושה ימים

יהיה טהור מי שיגע בה,

כלים או אדם, זה לא משנה,

או שנאמר שאצל כותית זה משהו שונה?

מה הסברה לומר חילוק בין

אם זה במעי ישראלית לבין אם זה במעי כותית?

אומרת הגמרא,

האם נאמר ישראל דאיגה במצוות חביל גופיו,

אבל עקום דלא דאיגה במצוות?

לא.

עוד אילמה,

כמא דאכלין שקצים ורמסים חביל גופיו.

כלומר, הסיבה לסרחון

שיש עם זה במעי אישה,

זה כתוצאה מהחום,

מהלחות שיש בתוך גופה,

החום והלחות גם יחד.

עכשיו, יש מקום לומר שהגוף של יהודי,

יהודייה, הוא יותר חם.

למה? כי דאיגה במצוות.

עצם זה שדואגים בחרדים לקיים את המצוות,

זה גורם להם להיות בוערים יותר,

וחום גופם הוא יותר גדול מאשר של גויים,

שאין להם את העול הזה להיות חרדים לקיים את מצוותיהם.

או שנאמר... זה טבעי, זה טבעי, זה טבעי. נכון, שאלה שהיא טבעית,

והחכמים כאן שואלים מה האמת, מה המציאות.

עוד דילמה,

כמנדאכלין שקצים ורמסים חביל גופיו.

או אולי נאמר, נכון אמנם שהם לא חרדים לקיים את מצוותיהם,

אבל מסיבה אחרת יש להם את חום גופם.

מאחר והם אוכלים שקצים ורמסים,

אז זה גורם לחמם את גופם.

אם הוא נכנס ליהודות של היהודי היה יותר חרד,

אז זה ברגע שמסתפקת.

עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם.

שתי תירוצים הוא נותן. לא, זה לא שני תירוצים, זה שתי צדדים לספק.

צד אחד לומר שהסיבה שנגרמת הרי לעשר החום שבשכבת זרע,

שיש במאי ישראלית,

בגלל העניין הזה, בגלל שיש להם חום בגופם.

החום בגופם לכאורה נוצר בגלל שהם ירעים וחרדים לקיים את מצוות השם.

זאת אומרת שהשאלה הישראלית תהיה פלאה.

הפוך בדיוק.

אצל הישראלית יש סרחון יותר מוקדם,

ולכן פולטת ביום השלישי כבר טהורה, או ביום הרביעי טהורה.

כיוון שהשכבת זרע הזו כבר הגיעה למצב של סרחון, כי זה היה במאי ישראלית.

אבל במאי קוטית,

שיש מקום לומר שאין להם את חום גופם כמו ישראלית.

הוא ממילא לא מקבל מצב של סרחון בתום שלושה או ארבעה ימים.

שמא?

מספר ימים אחר כך, רק זה מגיע למצב הזה.

ממילא מספק, נוכל אולי לומר,

שתהיה טמאה גם אם פולטת,

השכבת זרע הזו תטמא אדם ובגדים,

גם לאחר שעברו שלושה ימים,

גם ביום הרביעי וגם ביום החמישי אולי.

קודשיים. עוד צד שני לומר לא, שגם אצלם יש להם חום בגופם,

אמנם לא מחמת המצוות, אלא מחמת שהם אוכלים

שקצים ורמסים.

לא מסבירים כאן מדוע, מה הסיבה,

אבל כנראה שחכמים היה פשוט להם

שאכילת שקצים ורמסים

גורם לבן אדם, אה?

חמם לכדור? כן, זה מה שכתוב כאן.

אני האמת לא בדקתי את הנושא הזה, אבל אני מאמין למה שכתוב בגברה,

שזה גורם לבן אדם לחמם את גופו.

ואם תמצא לומר,

קימן דאך לשקצים ורמסים חווי לגוף איו,

וגם אם תרצה לומר, מוסיף

רב פאפה להסתפק,

גם אם תרצה לומר שיש חום בגוף,

במעי איש הגויה,

כמו של יויק ישראלית,

מאחר והם אוכלים שקצים ורמסים,

עדיין יש מקום להסתפק, מה הדין אם זה שכבת זרע, במעי הבהמה מהו.

מה יהיה הדין אם יש שכבת זרע של ישראל, במעי הבהמה, והבהמה פלטה את זה לאחר מכן.

האם נאמר, אישה דית לה פרוזדור מסרחה.

לא, אני מדבר פה כאן על אדם מעל באלון.

לא משנה באיזה דרך הגיע לתוך מעי הבהמה.

עכשיו לא ניכנס ל... לומר איך הגיע המצב כזה,

אבל לו יהא שהיה מצב כזה.

מה, איך אתה דן?

איך אנחנו דנים לגבי פליטה שפלטה אותה בהמה?

האם נאמר גם כן כנ״ל, שזה תואם,

או שנאמר לא?

מה הצד לחלק בין אדם לבין בהמה?

אז הוא אומר,

יש מקום לומר, אישה יש לה פרוזדור.

כלומר,

הבשר של קוטלי בית הרחם,

שהוא לכיוון החוץ,

הוא גורם שהאוויר לא שולט בבית הרחם שלה,

ולכן החום הזה הוא חצור עד כדי שהוא גורם

סרחון לאותה שכבת זרח, זה במאי אישה.

אבל,

לכן זה גורם לסרחון יותר, אבל בהמה

שאין לה פרוזדור,

אז בהחלט יכול להיות שנכנס אוויר דרך שם, פנימה,

וזה גורם שיסריח רק יותר מאוחר,

ולא באותו זמן, כמו אם זה נמצא במאי אישה.

עודילמה לא שנא, או שנאמר אולי,

שאין חילוק בדבר וזה מסריח באותו דבר כמו אישה,

ועל זה אין תשובה אלא תיקו.

מה אמרתי לבדוקי ב... מה?

מה אמרתי לבדוקי ב... אז מי ספק, צריכים לחשוש.

שאלה עד כמה.

האם...

האמת היא כזו.

אבל לפי מה שאנחנו אומרים עכשיו, שאנחנו לא יודעים, אנחנו מסתפקים. האמת היא כזו. אם יש לה חום או אין לה חום יתר בגלל התורה והמצוות, או שאין להם. בדרך כלל הרמב״ם... זה יכול להשתנות.

בדרך כלל כשישנם ספקות כאלה בגמרא,

והם ספק על ספק,

והגמרא מתבטאת בלשון ואם תמצא לומר שבספק הראשון כך,

עדיין יש מקום להסתפק בספק השני,

אז הרמב״ם פוסק כמו מה שהגמרא אומרת ואם תמצא לומר.

בגמרא השני. כלומר, על אם...

כלומר, הלו בשביל להסתפק בספק השני,

הגמרא הקדימה, ואם יהיה לך פשוט הספק הראשון מכוח

לומר את הדין הזה והזה,

עדיין במקום להסתפק, ספק אחר.

כן?

אז פה מה גמרא אומרת? ואם תמצא לומר כמדך לשקצים ורמת שמחה ולגופיים של גויה כמו ישראלית,

אז הרמב״ם פוסק בדרך כלל כמו האם תמצא לומר.

זאת אומרת ששקפים ורמתים ל... כלומר, הם גורמים לחום בגוף האדם,

גם אם זה גויה,

זה יגרום לו את אותו עניין.

זאת אומרת שהיהודייה והגויה, אותו דבר. נכון מאוד.

כך יצא לפי זה,

אם אכן הרמב״ם פה ילך לשיטתו...

השאלה ששאלתי היא שאלה ראשונה.

האם היהודי,

ישראלי, האם החום גוף שלה, או לפי האם באמצע הראשון שאמרנו,

השאלה היא אם בגלל שחרדה לתורה ולמשרות, זה במקום של החום.

לכן,

אם אסרחת יותר מהר, כן. אם אסרחת יותר מהר, זאת אומרת שתהיה את האורח.

אותה שכבת זרע. מי תהיה יותר? גם האישה,

אנחנו לא דנים עכשיו לגבי האישה, האישה זה כבר סיכמנו.

דנים לגבי זה גם, האם יהיה בכוח אותה שכבת זרע שפלתה לטמאות אדם וחילים.

אז הדין הוא שווה.

אה, לא מדובר על האישה עצמה, גופה. גם על האישה זה כבר למדנו עד עתה.

רגע, רגע, אבל לפי מה שאנחנו אומרים פה,

יכול להיות שהמצב של האישה ישתנת.

פה זה ודאי לא, פה לגבי... למה, אבל אנחנו לא החלטנו החלטה ברורה אם האישה היא מסרחת יותר או לא, בגלל שיש לה...

גויה.

אתה מדבר על הגויה.

יהודייה זה פשוט.

אצל ישראלית שפולטת,

פשוט הדבר שהם עברו מספר ימים או שלושה או ארבעה תלוי בשיטות,

פשוט שזה מסריח.

השאלה היא למה?

אם בגלל סיבה זו וממילא זה גורם לנו להבדיל בין הישראלית לבין הגויה או שאין הבדל, אמנם

יש סיבה מסוימת בישראלית,

אבל יש סיבה אחרת שהיא הדין שווה, גם בקוטעית.

מובן?

וכך צריך לצאת לפי, כשהרמב״ם הולך בדרכו,

שפוסקים האם תמצא לומר.

השאלה,

אם אכן כך הוא פסק להלכה, זה צריך לבדוק

בגוף דברי הרמב״ם.

עד כדי כך.

מי פוסק את זה? בואו נראה.

הרמב״ם.

בואו אנחנו נקרא את מה שאומר הרמב״ם.

נוכרית

שפלטה שכבת זרע של ישראל,

שימו לב,

בתוך השלוש עונות,

וכן

בהמה שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך

זמן זה, הרי אותה נפלטת טמאה.

מה אשמה?

אפילו בהמה.

מה אשמה?

שרק באופן הזה,

אבל אחר כך?

לא ידע, כן.

ככה לכאורה, צריך לצאת.

הרמב״ם במקום אחר כותב את הלשון,

ואם פלטה אחר שלוש עונות,

הרי אישה טהורה,

וכן שכבת זרע הטהורה,

כלומר גם היא עצמה מלא מטמאה,

שכבר נפסדה צורתה.

כלומר, מה שאצלנו מוזכר בלשון מסרחת,

הרמב״ם אומר לא את הלשון סרחון,

אלא אומר נפסדה צורתה.

השאלה היא מה הכוונה במה שהוא אומר נפסדה צורתה.

לא, לא, לא בגלל זה, לא אומר את זה.

זו השאלה, מה הכוונה?

אם היא התייבשה זה פשוט שאפילו בפרשה מהאיש היא טהורה,

כי כבר למדנו כל זמן שהיא הילכה, אבל... אולי זה היה נפסדה. פה משמע שאחר שלוש עונות,

עצם זה שיצא מגוף אישה אותה תשכבת זרע,

אז זה כבר מצב כזה שלא מטמאה.

תבין המשתנה תשכבתה או לא? אם זה הניח של זמן, לא.

השאלה, מה כוונתו שאמר נפסדה צורתה?

האם הכוונה, רואים אותה באופן שונה,

או שהוא קורא צורה, הכוונה,

את הכוח שהיה בה כבר לא קיים?

זה הכוונה.

אז ממילא יכול להיות שכוונתו אכן כדברי הגמרא,

שמאחר והיא מסרחת, הוא כבר אינה ראויה להזויה,

ממילא שכבת זרע שכזו אינה מטמאה.

תתמש בזה כהגדרה, לא כאילו.

מה?

כן,

כן, אבל זה כוונתו.

וזה מאוד מעניין,

שאם זה שכבת זרע שפרשה מן האיש, אז כתוב ששמה

זה כל זמן שהיא לך.

נשאלת השאלה מה זה כל זמן שהיא לך,

אבל מה יהיה הדין אם היה מצב כזה שגרם לה לא להיות לך,

אלא לאחר זמן גדול יותר.

נאמר לאחר שלוש עונות.

אז האם גם אז נאמר את הדין הזה שעדיין יטמא?

לכאורה,

לכאורה,

לכאורה יש פה עניין של שאחר שלוש עונות היא אמורה להיות מסרחת.

אלא מה צריך לומר אולי?

שבגלל שזה לא הגיע למצב של חום,

אז יכול להיות שזה עדיין ראוי להזריע.

כמו שעושים היום.

בדיוק.

כמו שעושים היום.

ישנם הרבה כאלה שעושים את ה...

איך זה נקרא?

איך זה נקרא?

איך זה נקרא? הפריה. זה נקרא הפריה?

אז זהו, זה מה שעושים.

כי עדיין יש את הכוח להשתמש בזה.

מה זה שלום כאלה? חודשים.

חודשים.

נו, אתה רואה.

אל תצחק, יש בזה משהו.

זה...

ברור.

התכונות... יהיה זה.

זהו, בדיוק. התכונות של בני הזוג עובר בירושלים על הבנים.

שילדים פה מהשגונה אין להם מרבצים.

טוב.

נראה את רשי.

של ישראל במאי כותית,

מהו?

ממסרחת בשלושה הימים כישראלית,

האם נאמר שדינה שווה כישראלית

שכבר בשלושה ימים מסרחת.

ממילא היא פלטה לבתר ג',

בתר שלושה ימים טהור, הנוגע בטיפה,

או לא,

או שאין הבדל בין במאי כותית לבין במאי ישראלית.

ולהכין הקהל שכבת זרעה של ישראל.

דאילו דקותי,

אמרין לנו במסכת דידה קריאו טהור בפרק בינות כותי.

שמתם לב?

כלומר, למה יש פה בסגנון השאלה של רב פאפה

שכבת זרעה של ישראל במאי כותית?

למה לא תבוא ותאמר באופן נורמלי, גוי וגויה ששימשו

ופלטה?

הוא אומר, אם זה שכבת, זה רעש של כותי, של גוי?

לא מטמא.

קריאות העור.

לא מטמא. לא מטמא, ככה כתוב פה, כן.

יהודי מטמא יותר מאשר גוי.

בגלל שהוא נעלה יותר, ממילא נדבקים אליו כל מיני דברים שרוצים להידבק.

כן.

די גם במצוות.

לקיים מצוות וחרדים בדבר,

ומתוך דאגה מתחממים

כדי כתיב חם לבי וקרמי. כלומר, יהודי צריך להיות חרד בדבר קיום המצוות.

בגלל שהגוף שלו כל הזמן חושש,

האם,

האם על טמעת הרגע? לא דווקא בגלל זה. כללית, לא, לא, לא. כללית.

כללית.

עכשיו ככה.

אבל האמת, האמת היא כזו.

קודם כל, סתם דרך אגב,

רואים שישראל לא מספיק שיקיים מצוות,

אלא יש עניין שיהיה חרד בדבר.

הפחד שלא לעבור על מצוות ה' זה חלק מהתכונות של היהודי.

זה השווייה.

בדיוק.

וזה גורם לחום הגוף, כי דכתיב חם לבי בקרבי, אומר רשי.

עכשיו שמתם לב

שזה על כלל ישראל.

האם נאמר שאדם חילוני היום יהיה דינו שונה?

אישה חילונית.

שאין שם את הטעם של ישראל, די גם.

רוצים להאמין שעדיין יש בן...

לא, לא פלוגר. לא. אתה לא יכול להתחיל,

גזרו משהו, אתה לא יכול להתחיל.

זה לא גזרו. אני אגיד לך את האמת, מה טמון פה.

מאחר שהיא יהודייה, בת יהודי ויהודייה,

בת ישראלי וישראלית,

אז גופה בנוי כך.

כי היא קיבלה את זה בתוכה.

אלא מה? צריך להדליק את הליצות, זה הכול.

לכן אם אתה שם לב,

הרבה פעמים יהודים,

יהודים עם יותר חמים,

גם אם זה משאר דברים, כועסים,

מהר מוצאים אותם משחקול הדעת,

ממנוחת הנפש.

חביל חם, זה מוכיח יותר, אתה יודע שהם...

זה מוכיח שאנחנו יותר טליים. כן.

חביל חם

דעיד לה פרוזדור בשר כותלי בית הרוחם בולט מן השיניים ולחוץ.

שיניים, הכוונה יש ברחמה של אישה,

כי אין טלטולי בשר, וזה נקרא בלשון המשנה גם כן שיניים

שיש בתוך הרחם.

אז יש משהו חיצוני ברחם, תוספת שמעבר לשיניים הללו,

ונקרא פרוזדור.

ובית הרחם עבה מן השיניים ולפנים.

היא שיט לפרוזדור, ולפיכך לא שלטת באוויר בגופה ומתחממת.

בזה סיימנו את הסוגיה הזו.

נתחיל עכשיו את העניין הזה של

מתן תורה.

מתי קיבלו עם ישראל תורה?

הזכרנו את זה בעבר, אמנם,

בשביל להסביר את ציווי השם של היו נכונים לשלושת ימים, אל תגישו אל אישה,

אבל עכשיו נלמד את גוף הדברים בתוך דברי הברייתא.

תנו רבנה,

בשישי בחודש ניתנו עשרת הדיברות לישראל.

כלומר, בו' בסיוון.

כך דעת חכמים.

רבי יוסי אומר, בשבעה בו.

בזין בסיוון.

לא בו' בסיוון,

אלא בזין בסיוון.

אנחנו כמו מי נוהגים?

אנחנו בוו. יפה.

בואו נראה איך רבא מבאר את מחלוקתם של אלה חכמים ורבי יוסי.

אמר רבא, דיכולי עלמא, בראש חודש עטו למדבר סיני.

כולם מודיעים, גם חכמים וגם רבי יוסי,

שהמתי הגיעו למדבר סיני עם ישראל?

ביציאתם ממצרים הגיעו למדבר סיני בראש חודש סיוון.

מאחד מלמדים זאת?

כתיבך ביום הזה באו מדבר סיני.

בשמות יט פסוק א' נאמר בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים.

ביום הזה באו מדבר סיני.

מה זה ביום הזה? מה זה ביום הזה?

וכתיבתם החודש הזה לכם ראש חודשים. לגבי מצוות קידוש החודש,

בשמות יב פסוק ב'

נאמר הפסוק הזה, החודש הזה,

שלכם ראש חודשים, שניסן הוא ראש החודשים, הוא תחילת חודשי השנה.

אז זה כתוב כאן, הזה, ביום החודש הזה.

אז למדים גזירה שווה ביום הזה עם החודש הזה.

כן? מה להלן ראש חודש?

כמו שלגבי מצוות קידוש החודש דיבר הקב' ברוך הוא עם משה בראש חודש,

אף כאן, גם כאן, שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני,

היינו ראש חודש.

אז אם כן,

זה העניין הראשון שבזה כולם מסכימים.

הלאו דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל.

וגם כולם מודים שניתנה תורה לישראל למתי בשבת.

כתיבה אך, זכור את יום השבת לקדושו,

וכתיבתם,

ויאמר משה אל העם,

זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים.

כלומר, במצוות מתן תורה,

ביום מתן תורה נאמר,

זכור את יום השבת לקדושו.

ולגבי העניין של יציאת מצרים נאמר, ויאמר משה אל העם,

זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר, אתם צריכים לזכור את היום הזה שיצאתם ממצרים.

אז לומדים גזירה שווה של זכור זכור,

מה להלן בעיצומו של יום,

אף כאן

בעיצומו של יום.

כמו

שביום יציאתם ממצרים

נצטוו על הזכירה בעיצומו של יום, כלומר בעצם יום יציאת מצרים.

מה זאת אומרת בעצם? באמצע היום?

לא,

לא מתייחסים עכשיו לומר מאיזה שעה ביום,

אבל בתוך היום שבו נאמר המשפט הזה.

כלומר, אם נאמר,

זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים,

פירושו של דבר שזה נאמר באותו יום שיצאו ממצרים.

אז למדים שגם המצווה האחרת, זכור את יום השבת לקדושו,

שמדבר על יום השבת,

נאמר בשבת עצמו,

זכור את היום הזה שהוא יום השבת לקדושו.

אם כן, מזה למדים שניתנה תורה מתי?

בשבת.

יפה.

אז עכשיו, איך נסתדר?

איך נסתדר אם כן שזה אומר בו'

וזה אומר בזין?

חייב להיות שהם חלקו מתי יצא ראש חודש.

האם ראש חודש יצא ביום שבת,

ביום ראשון,

או ביום שני?

אם זה ביום ראשון,

אז יוצא החל מתי שבשבת זה יוצא זין מסיוון.

ואם ראש חודש יצא בשני,

אז יוצא ששבת זה ו' מסיוון.

וזה היה המשך הגמרא, כי פליגי מקביע עד יערך כל מחלוקתם מתי נקבע ראש חודש סיוון

אותו ראש חודש סיוון לאחר יציאת מצרים היינו קודם מתן תורה שבו קיבלו את התורה מתי נקבע ראש חודש רבי יוסיס אמר בחד ובשבה יקבע יערך

רבי יוסיס אומר שזה נקבע מתי? ביום ראשון בשבוע

אז אם כן יוצא שבת, מהו התאריך בשבת?

זין בסיוון

זו שיטת רבי יוסי

אבל

ממשיכה הגמרא,

ממשיכה הגמרא, אוב אחד בשעבא לא אמר לו ולא מידי,

בשום חולשה דרוחה,

כלומר עדיין לא אמר להם כלום משה רבנו ביום ראשון, היינו בראש חודש,

בגלל חולשת הדרך

ביתרה בשעבא אמר לו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים

כשהגיע היום למחרתו שני בשבת,

משה רבנו השכים ועלה לקדוש ברוך הוא

ואז הוא אומר לו,

לומר לעם ישראל

באותו יום הוא יורד ואומר להם בשם השם את כל מה שנמצא שם במקרא, כידוע

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש

אבל אמרנו שהוא ירד ביום שלישי או רביעי, שאמר להם בשלושת הימים. עליות נוספות שהיו

זה עליות נוספות, זה לא קשור

עכשיו מדברים על הציווי שאמר להם

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש

בתלתה אמר לו מצוות הגבלה

כלומר בשלישי בשבת חזר ועלה ואז

אומר לו הקדוש ברוך הוא, תאמר להם מצוות הגבלה,

הגבל את העם וקדושתו שלא יתקרבו להר בזמן מתן תורה.

בארבעה עבוד פרישה

זה כמו שהזכר, למדנו את זה בשעורים שעברו

שביום הרביעי בשבת

הוא השכים ועלה ונצטווה על הפרישה,

שכל אדם יפרוש מאשתו ואכן ירד מייד בהשכמה

וציווה בזה את עם ישראל. לא כתוב פה בהשכמה, אני מוסיף,

משום שבשל שיטת מנדטה אמר אחר, הוא ירד ביום רביעי אמנם,

אבל יכול להיות שהירידה הייתה ביום רביעי בצהריים.

רק לפי שיטה אחת, בהשכמה עלה ובהשכמה ירד, כן?

על כל פנים,

בארבעה עבוד פרישה,

כן? ואז משם אתה מונה את השלושה הימים.

ורבנן צווארה בתרי בשבא איקבע ירחא.

ובתרי בשבא לא אמרנו ולא מידי, משום חול שא דאורחא. לעומת זאת, חכמים סוברים שבשני בשבת נקבע החודש,

ובשני בשבת באמת, באותו יום שהגיעו למדבר סיני,

לא אמרנו ולא מידי, לא ציווה אותם כלום,

בגלל שהיו חלושים

מרוב טרחת הדרך.

והחלושה הזו לא ראה צורך משה רבנו לדבר איתם,

כי בשביל לקבל מצוות השם צריך להיות שיהיו במנוחת הנפש,

כדי שידעו מה לעשות, מה מותר להם.

הלאה, בתלתה, ביום השלישי, יום למחרתו,

ציווה אותם ואמר להם, אמר להם, ואתם תהיו לי. כמו שאמרנו, ואתם תהיו לי ממלכת גוהנים.

בארבעה אמרנו מצוות הגבלה.

בחמישה עבוד פרישה.

יוצא שחוץ מהמחלוקת, אין מתי יוקמה החודש,

גם יש מחלוקת מתי ציווה אותה משה רבנו על מצוות הפרישה.

האם בארבעי בשבת,

או בחמישי בשבת.

דווקא מינא גדולה מאוד, מאוד מאוד, וזה למדנו בשיעורים שעברו.

מה יהיה הדין לגבי העניין הזה של פולטת שכבר זרע ביום השלישי,

אם היא תהיה טהורה או טמאה?

שים לב מה כתוב בגמרא. רבי אלעזר בן עזריה אומר,

פולטת ביום השלישי טהורה. מדוע?

כי הוא סובר כדעת רבנן שבחמישי עשו פרישה.

אז אם בחמישי עשו פרישה, ייתכן

שהאדם שמישהו עם אשתו ביום החמישי

קרוב לחשיכה.

וכבר נאמר, ביום השלישי

היו נכונים לשלושת הימים.

שיהיו מוכנים. מתי הם טבלו?

אומרים כמה וכמה תנאים הם טבלו, ודאי בליל שבת.

לא בשבת בבוקר, שאז קיבלו את התורה.

משום שלא מסתבר שיטבלו ביום השבת, הללו הולכים למקווה והללו הולכים לקבל תורה.

אלא ודאי הלכו לטבול בליל שבת.

נו, נשאלת השאלה אם טבלו בליל שבת, איך לא חששו שאחר הטבילה תפלוט האישה?

ואז אתה אומר, אלא ודאי רואים שהיא תהיה טהורה גם אם היא תפלוט.

כלומר, ביום השלישי,

השבת זה יוצא יום השלישי יחסי ליום החמישי.

יש פה את החמישי עצמו, השישי, השבת זה כבר יום השלישי.

אומר המלאזון המעזרה, פולטת ביום השלישי, טהורה.

לעומת זאת, הדעה האחרת שסוברת רק פולטת ביום הרביעי,

היא סוברת שברביעי בשבת עשו פרישה.

אז אם ברביעי בשבת עשו פרישה, אז אם אתה סובר רביעי,

חמישי, שישי,

ליל שבת זה כבר יום רביעי,

אז רק פולטת ביום רביעי טהרה, ולא פולטת ביום השלישי.

רבי עקיבא, לעומת זאת, סובר שחמש עונות, כי הוא סובר שמצוות הפרישה הייתה כבר ביום רביעי בבוקר,

אז עד ליל שבת יש לך חמש עונות.

רביעי, ליל חמישי, חמישי, ליל שישי, שישי. והנה, בליל שבת זה כבר... זה אומר שאפילו לא חששנו שאפילו אם אתה זוכר... כן, זה בהמשך. חכמים, חכמים שיש עונות שלמות, כן. יפה מאוד. מובן?

אז זה ודאי שיש פה עניין של...

זה מזה הלכות.

עד כאן,

ביארנו את מחלוקת רבנן ורבי יוסי,

כל אחד לשיטתו. נסכם.

כולם מודים שבשבת ניתנה תורה.

כולם מודים

שבראש חודש הגיעו למדבר סיני.

המחלוקת ביניהם,

מחלוקת ביניהם היא מתי יוקבע החודש,

האם החודש יוקבע בראשון בשבת,

וממילא נמצא שהשבת שקיבלו בתורה זה היה זין בסביבה,

או,

ביום שני.

זה מחלוקת אחת, מחלוקת נוספת,

מכוח המחלוקת הזו,

האם תסתברו על מצוות הפרישה בארבעי בשבת או בחמישי בשבת.

מי תיבא?

שואל את הגמרא קושיע ערבי יוסי.

מי תיבא, מי תיבא, וקידשתום היום ומחור.

כלומר, יש לך מצווה להפריש את העם.

כל אחד מצווה לפרוש מאשתו.

אז כתוב, וקידשתם היום ומחר. איך מחר את זה בחמישי בשבת?

בדיוק הפוך.

אם בחמישי בשבת נצטוו לפרוש,

אז מובן, בחמישי ובשישי,

ובשבת זה כבר יהיו.

אה, למשל תורה, כן.

אבל לפי רבי יוסי,

מה אומר רבי יוסי?

מתי הם יצטוו על מצוות הפרישה?

ברביעי.

אז זה לא קידשתם היום או מחר,

אלא מה זה?

וקידשתם היום, רביעי,

ומחר חמישי, ולמחורי מחורתו,

שזה יום שישי.

אפשר להגיד שהוא דיבר על עונות, היום ומחר, היום זה שתי עונות, ומחר זה שתי עונות. לא, לא. כתוב פה.

כתוב פה היום ומחר. מה אתה קורא היום, היום זה היום.

ומחר זה יום למחורתו.

איך זה מסתדר? אני בין רבי יוסי.

קשי עליה רבי יוסי?

אמר לך רבי יוסי יום אחד אוסיף משה מדעתו

הקדוש ברוך הוא באמת

הקדוש ברוך הוא אמר לצוות אותם רק עד קידשתם היום ומחר

כלומר מצידי אני אומר הקדוש ברוך הוא אתה יכול לצוות אותם ביום חמישי

שיפרשו ביום החמישי

ושישי וביום השבת יהיו מוכנים כבר תאורים

אבל משה רבנו הוסיף יום אחד מדעתו וציווה אותם כבר ביום הרביעי

ביום רביעי בשבוע

ודתניא

יש ברייתא כזו שאומרת כך שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עימו

הסכים הוא רצה שזה יבוא מצל משה רבנו

והסכים הקדוש ברוך הוא עימו

הוסיף יום אחד מדעתו

ופירש מן האישה, כלומר הוא עצמו פרש מאשתו לאחר מתן תורה.

אחר מתן תורה.

כלומר,

הוא הבין מתוך ציווי השם

שהוא עומד...

שובו לכם לאוהליכם, הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל,

כלומר לחזור לאחיות מנשותיכם,

וזה הוא הבין שלכם הוא ציווה לחזור לאוהליהם.

אבל אתה עצמך תישאר בעניין הזה של לפרוש מן האישה.

הוא מחויב להתקדש ולהיטהר,

ואם כך הוא חייב להיות כל כולו קדוש להשם,

שיהיה ראוי בכל עת לקבל את הנבואה.

כי אם חלילה נמצא במצב של להיות אמושתו,

הרי פעמים שיכולו להיות

נטמא בביאה של האישה או בכל מיני סיבות שונות,

לכן ראוי שיהיה נבדל ופורש ממנה.

זה היה פעוט כל הביתה אחרי הנוער. כן, כך כתוב כאן.

ושיבר את הלוחות.

דבר נוסף שעושים מדעתו,

שיבר את הלוחות.

כשהוא ראה את עם ישראל

עושים עגל,

תשש כחו,

שיבר את הלוחות הראשונות.

וקיבלנו אחר כך לוחות שניות שכבר אין מעלתם,

כמו מעלת הלוחות הראשונות, זה כבר מובן.

מה חכמים אנו שמה?

לדעתו.

שיטתם לא צריכים להגיד שעושים מדעתו.

יכולים לומר שכמו שהם אמרו, שזה בחמישי ציווה על הפרישה.

הוסיף יום אחד מדעתו, מה ידריש?

כלומר,

מאחר והקדוש ברוך הוא אמר לו, וכדי סתם היום ומחר,

מראה לו הוסיף יום אחד מדעתו.

מכוח מה?

ואיזה דרשה הייתה לו, שמכוח זה הבין שראוי ש...

מה? חכה.

את הכל, את הכל, את הכל מגיע.

אומרת הגמרא,

היום ומחר.

הוא דרש, הרי כתוב, וכדי סתם היום ומחר.

היום כן מחר.

מה למחר ללא אמו?

אף היום ללא אמו. שימו לב,

הוא אכן

נצווה וכדי סתם היום ומחר.

מתי זה נאמר לו, וכדי סתם היום ומחר?

בהשכמה.

בהשכמה.

אז זה באמת, לפי האמת,

לפי האמת הוא יכל לצוות אותם מתי?

כן? ביום חמישי בבוקר.

אבל אם זה יום חמישי יוצא,

שיש פה רק יום וחצי.

היום למחרתו, שזה יום השישי, זה אכן לילה ויום.

אבל יום החמישי זה רק היום ולא הלילה.

מתחיל ליל חמישי מיום רביעי בלילה. ודאי.

נמצא שאין פה לילו של יום החמישי, עם היום החמישי.

אתה יכול ללמוד מפה הפוך, שלא צריך יום שלם,

מספיק תחילתו וסופו.

אתה יכול ללמוד כך,

אבל משה רבנו הבין באופן שונה ממה שאתה הבנת,

שהיה עדיף שיהיה יומיים מלאים.

לכן הוסיף בדעתו,

ציווה אותם כבר מיד ביום הרביעי, ולא חיכה ליום החמישי,

כדי שיהיה ליל חמישי,

חמישי, ליל שישי ושישי.

כלומר,

יומיים מלאים.

כן.

שוב אני חוזר, מה למחר לילה אמו?

אף היום לילה אמו.

גם היום

שנאמר קודם, המחר צריך להיות ללא אמו.

ולילה דא עידנא, נפקא לי. הרי הלילה של היום כבר עבר כבר.

כלומר, אם יוצגו אותם בחמישי,

אז הלילה כבר עבר.

אז מה הוא צריך לעשות?

על כורחנו לצוות אותם מקודם. שמע מינא תריומי לברמה עידנא.

ממילא אומר רבי משה רבנו, נראה לי שכוונת הקדוש ברוך הוא לתת להם ציווי של יומיים מלאים,

חוץ מהחלק של היום שכבר הוא קודם לאותם שני ימים.

לכן הוא ציווה אותם ביום הרביעי,

כך לדעת רבי יוסי,

ואז נמצא שיש פה יומיים מלאים, שזה ליל חמישי וחמישי, ליל שישי ושישי.

אומנא לנדי הסכים הקדוש ברוך הוא על ידו.

מאיפה יודעים שהקדוש ברוך הוא הסכים לזה?

דלא שערי השכינה עד צפרא בשבתא.

משום שאם באמת הקדוש ברוך הוא רצה

שכבר יצווה אותם מיד ביום הרביעי,

נמצא שכבר ביום השישי הם מוכנים.

היה ראוי שתשרה השכינה כבר ביום השישי.

מדוע ניתנה תורה ושרתה השכינה רק ביום השבת?

הסברנו, הסברנו את זה.

מה הסברנו?

הסברה הקודמת.

זה מקור, אתה לא שומע, זה מקור.

אבל משה רבנו,

זה מקור לנו,

אבל משה רבנו, מהיכן אתה יודע שהקדוש ברוך הוא הסכים למה שמשה רבנו עשה?

עצם זה שהוא נתן את זה בשבת,

ולא ביום שישי,

רואים שהוא הסכים שאכן כך ראוי שיהיה.

כי אם נאמר מספיק יום וחצי,

אז הוא יכול לתת את זה ביום השישי.

הלאה.

ופרש מנה אישה מי דריש.

שימו לב.

מאיזה, מכוח איזה דרשה למד שראוי שיפרוש מאשתו,

עונה הגמרא נעשה קל וחומר בעצמו.

מה זה קל וחומר?

למדים או קל מחמור, כשרוצים ללמוד פעולה,

למדים קל וחמור. אם החמור יש בו את הקל, כל שקל בקל יהיה את הקל.

ואם זה להיפך רוצים ללמוד חומרה,

אז למדים את החמור מהקל. אם בקל יש את החמור, אז כל שקל את החמור יהיה את החמור.

אבל זה תמיד קל וחומר, זה בנוי שהאחת קל ואחת חומר,

שלמה לומדים במה ומה רוצים ללמוד.

אמר.

אמר, אומי ישראל שלא דיברה שכינה עימן אלא שעה אחת.

מתי? במתן תורה.

וקבע להם זמן, והוא גם אמר להם את הזמן שהוא מעוניין לתת פה את התורה.

אמרה תורה והיו נכונים,

אל תגשו.

כלומר, ניצבו להיות טהורים,

מוכנים ומזומנים לקבל מתן תורה.

אני, שכל שעה ושעה שכינה מדברת עימי,

ואינו קובע לי זמן, הלוא אין זמן שהוא אומר ימתי,

אלא פתאום יכולה, פתאום השכינה לשרות עליו ולקבל דברי נבואה מן השם,

על אחת כמה וכמה שאני צריך לפרוש.

ומנהלן הסכים הקדוש ברוך הוא על ידו.

מניין אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא הסכים עם מה שהוא עשה?

זה הכתיב.

לך אמור להם שובו לכם לא לכם,

וכתיב בטרבה, אתה, פה עמוד רמדי.

כלומר, הם נצטוו על שובו לכם לא לכם,

לחיות עם נשותיכם לאחר מתן תורה.

אבל אתה,

פה,

תישאר בדרגה שלך ובקדושה והטהרה שלך,

וכך יהיה, וכך היה על הנצח.

ואי דאמרי פה אל פה אדבר בו.

הקדוש ברוך הוא הצדיק את פרישת משה רבנו.

הרי מרים טענה,

למה?

מה, הוא גדול מאיתנו?

שהוא פרש מאשתו?

הלוא, כשאלדד ומאדדה היו מתנביאים במחנה,

היא שומעת את ציפורה,

שאומרת, אוי וואי, מסכנים לשוטר.

מה יש?

מאשר

קיבל בעלי נבואה, פרש ממני.

אוי, מרים שמעה כך?

נבהלה.

מה?

לפרוש מהאישה?

ראש בורגו אומר, מה אתם בכלל משווים את עצמכם אליו?

פלפל דבר בו!

האמת זה שאילת. נבואתו, נבואה היום חשבה על עצמה,

היא לא הבינה, לא.

היא כנראה לא הבינה,

היא לא הבינה, שים לב, היא לא הבינה שגם אם דרגתו יותר גדולה משלה,

אבל לא הבינה שזה סיבה לפרוש מהאישה.

אדרמה, כולם הרי אומרים שהקדושה באה כשיש לבן אדם אישה,

לא כשהוא בלא אישה.

אומר הקדוש ברוך הוא,

כשזה מגיע למצב של אחד כזה,

שזה פה אל פה הדבר בו,

הוא מראה ולא בחידות, ותמונת השם יביט.

כלומר, שמשה רבנו מתנבא באספקלריה מהירה,

דרגת נבואתו אינה שווה לדרגת שאר הנביאים,

היא נעלת בה הרבה הרבה יותר.

הוא רואה במוחש, לא במשל.

אחד שכזה,

ודאי שהוא יכול להישאר במצב של טהרה,

כי כל כולו דבוק מהקדוש ברוך הוא. אין רגע אחת שהוא פורש ממנו.

הוא לא מרגיש צורך לזה.

הוא חי ב...

חיים אחרים בכלל.

הגמרא אפילו מביאה, במסכת סודה דף כב עמוד א', הגמרא מביאה,

כא עמוד א',

הגמרא מביאה שתלמיד חכם,

שסלקא לשמעת תעליבא דהילכתא,

כלומר שהוא יכול ללמוד סוגיה ולהשיג מזה את ההלכה, כלומר צריך מזה כוח עיון גדול מאוד,

לדעת לחשבן את כל הסוגיות שקשורות לזה מכל השאס,

ומתוך זה לדעת ללמוד להבין אם יש חילוקי דינים וכדומה.

אחד שכזה הגיע לפרשת דרכים. מה הכוונה לפרשת דרכים?

שהוא ניצול מייצר הרע.

תוספות שם במקום שואלים,

איך יהיה ניצול מייצר הרע?

הרי ידוע שתורה בעידנא דיכא עסיק בה מגנה ומצלה.

היא יכולה להציל אותו מייצר הרע בזמן שהוא עוסק בה.

כן, להגיע עליו איזה זמן.

בעידנא דיכא עסיק בה.

היא אומנם מגינה מהאיסורים, אבל לא מצילה אותו מן החטא.

אומר התוספות, אם הוא כבר תלמיד חכם כזה,

שהוא זה, אז הוא לא פורש ממנה, אפילו ד.

מוטו לא עובר בלי תורה, אז הוא כל כולו עסיק בה.

וזה אני ראיתי מחוץ על מורי ורבי,

שלא היה רגע אחד שהוא פסק ממחשבה בתורה.

כל הזמן היה תפוס,

ואני בטוח שכשהוא היה נכנס לבית הכיסא היה צריך להיאבק על עצמו,

שלא לחשוב, שלא יעשו לו מחשבות של תורה.

תבין,

יש מישהו שאמר שהוא מדקדק במצווה אחת בכל מאודו,

שהוא לא מערל בדברי תירא בבזקיסא.

למה? כי גם בחוץ הוא לא מעריך, אז הוא זוכה לזה שהוא גם לא מעריך.

יש כאלה, לעומת זאת, שהגיעו לדרגה גבוהה מאוד,

שהראש שלהם תפוס כל כך, וזה האמת נכון.

כשבן אדם תפוס בלימוד,

ולפתע הוא נזקק ללכת לבית הכיסא,

פעמים זה, אם הוא לא ישים לב, הוא יכול,

הראש שלו עדיין תפוס בזה.

ושתדעו לכם, גם אמת מבחן נוספת.

בן אדם שתפוס בתורה, אז גם כשהוא חולם,

הוא חולם על תורה.

אתם תתפלאו בזה.

כמו שאתה כל היום. בדיוק, מה שאתה מערער כל היום,

אתה חולם בלילה.

נכון, היה לי מצב כזה, סייעת הישמיה. נכנסתי לקושייה, שור הבקיא ואיגר,

בתחילת הלילה, וזה תפס אותי מאוד.

בבוקר פתאום אני קם, עוד לפני המוי דעני, עלה לי איזשהו תירוץ הקושייה.

למה?

אומר הרמחל, הרמחל כותב בספר דרך השם,

שבן אדם שמזכך את עצמו,

ובמשך היום הוא כל כולו תפוס

בלהיות דבק מהקדוש ברוך הוא,

אז בלילה נשמתו מתדבקת במרכבה הקדושה,

ומקבל את תורה מהצדיקים, מהתנאים, מהאמוראים שנמצאים שם.

זוכה הוא לקבל חידושי תורה תוך כדי שנה.

מובן?

אין לו דאגות פרנסה.

תבוא ותגיד לי, איך ייתכן? מה, כל בן אדם יש לו בעיות כאלה ואחרות?

הוא חי בקדוש ברוך הוא.

אז כשחיים בצלו של אבא,

של מלך, ולא סתם מלך,

מלך מלכי המלכים, שהכל יש לו.

אין בעיות בכלכלה,

אין בעיות ברפואה, אין בעיות בבריאות, אין שום דבר. מה פירוש שאין בעיות?

גם אם יש בעיות, אבל יש האבא.

הוא נותן,

הוא לא נותן,

הוא מרפא, הוא לא מרפא.

יש אבא.

אז כגמור עלי אימו, כגמור עלי נפשי.

אני חי בלי דאגות, בלי טרדות.

יש לי את האבא שאני חי בצילו,

לא צריך לעשות דבר.

ואם יש לי איזשהו צורך,

אני פונה מיד ואומר, אבא, תן לי, זה הכול.

מובן?

הלאה, נמשיך.

יש כאלה שחיים כך, שתדעו לכם, אני אומר לכם את זה מתוך ניסיון.

יש כאלה שחיים כך, ואתה רואה אותם לעולם מאושרים.

שואל את עצמך, ריבון העולמים, אין להם דאגות.

אין להם בעיות עם הילדים, עם האישה, עם השכנים.

שום דבר, זה בכלל לא תופס להם את הראש.

אין להם לא קנאה, לא תאווה, לא כבוד.

הם חיים בעולם אחר בכלל.

והם החיים האמיתיים.

ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם, חיים כולכם היום.

אתם הדבקים חיים.

איך הרב שר פעם צעק

באיזשהו כנס גדול שהיה,

הוא פונה לחילונים ואומר להם,

כתוב בה, תראה, אתם הדבקים,

חיים.

אנחנו חיים, אתם מייבים.

אנחנו חיים, אתם מייבים.

אומנם רואים אתכם, בועטים, צועקים,

אבל זה כסנבה לטאה מפרכסת.

קודם מותה,

קודם שהיא מפסיקה,

אז היא עדיין מפרכסת.

זה שארית החיים,

טיפת חיות האחרונה שיש,

אבל זה לא החיות האמיתית.

החיות האמיתית זה להיות דבוק לקדוש ברוך הוא.

נמשיך עוד קטע,

ובזה אני חושב שאני אסיים היום.

שיבר את הלוחות, מאי דרש.

אמרנו שאחד מהדברים שהוא עשה,

והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו,

שיבר את הלוחות.

איי, איי, איי. מה ידריש?

מה, מכוח מה, הלך ושיבר את הלוחות.

אתם יודעים, זה מאוד מאוד כואב

כשאני רואה את זה, שיבר את הלוחות, וחז״ל כותבים שאם היינו זוכים ללוחות ראשונות,

כל מה שהיינו לומדים לא היינו שוכחים.

בגלל שנשברו לוחות,

ואנו לומדים עכשיו, קיבלנו רק לוחות שניות,

אנחנו צריכים לעמול הרבה הרבה בשביל להבין

וגם אם הבנו, צריך הרבה הרבה לעמול בשביל להזכור.

תאר לך אם היינו לומדים

ולא היינו שוכחים.

היינו כבר מוצאים יותר טוב בשביל זה.

אז לא רק זה,

אבל תבין, במה היינו יותר עסוקים?

בעיון שבדברים.

בעיון.

והרי אין סוף לתורה.

אז במקום שהיינו מתמקדים בלחזור בשביל לשנן את הדברים שלא נשכח,

היינו מוסיפים לכוח העיון של לימוד הדברים.

וזה כמובן שהכוח העיון יותר גדול מכוח הבקיאות.

אתה נכנס יותר ויותר לעומק.

היום, אתה מבין?

אתה יודע כמה אני מתאמץ בשביל לזכור?

אני כבר עשרות שנים.

והמון המון דברים,

שוכח פה, שוכח פעם, פעם. חבל על הזמן.

ולמה?

ככה זה.

כי אם היינו זוכים,

היינו זוכרים את כל הלימוד.

מה?

זה יהיה מהר איתך.

איזה, איזה.

כמה כיף היה אם היינו זוכרים את כל התורה כולה.

כמה כיף היה אם היינו. אם היינו זוכרים את כל מה שהאישה אומרת, זה גם היה בקרב.

זה לא מזיז.

הלאה.

אמר, בואו נראה מה דרשתו שמכוח זה שיבר את הלוחות.

אמר, כלומר, משה רבנו דרש קל וחומר.

ומה פסח, שהוא אחד מתרייג מצוות?

אמרה תורה, וכל בן נחר לא יאכל בו,

כלומר, אדם שהוא מומר לעבודה זרה,

אסור לו לאכול מקורבן פסח,

ופסח זה אחד מתרייג מצוות.

התורה כולה כך,

וישראל מומרים על אחת כמה וכמה.

הולכים ועומדים את העגל,

וכל התורה כולה לתת למומרים?

פשוט שהם לא ראויים לה,

ואין לתת להם את התורה הקדושה.

אז כתוב בחז'ל,

בשביל לענות על השאלה שלך,

איי איי איי, אז כתוב שהוא תשש כוחו, תשש...

יש פה שאלה ששואלים

מאיפה הוא לקח את ההיתר לשברם.

אמנם הקל וחומר הזה אומר שאין ראוי לתת את התורה לישראל,

אבל לשבר אותם?

וחוץ מזה, שאלה נוספת ששואלים,

נו, יש לכאורה איסור למחוק את שם השם.

כתוב, אבד תאבדו את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים,

אבל לא תעשו נגן להשם אלוקיכם,

אסור למחוק את שם השם.

אז הוא אומר, זה לא קשה.

על מחיקת השם לא, אין קשה, למה?

כי כתוב שהכתב פרח מהלוחות.

איך הוא ידע שהוא יפח?

מה?

מה זה איך הוא ידע?

הוא ידע שהכתב יפרח מהלוחות.

זה היה רוחני, כן.

כשהוא ראה שפרח הכתב מהלוחות, אז השליך אותה.

אבל נשאלת השאלה,

אבל עדיין קשה, הרי הלוחות עצמם הם קדושים,

כי גם ספר תורה שבלע טעון גניזה,

אז איך הוא הולך ומשליך אותה?

אז אומר אחד המפרשים,

משה שיברה מפני שהיו כבדים עליו,

וישליכם כדי למהר ללכת למחנה ישראל,

לסלקם מן העוון.

כי כל עוד שלא הגיע עליהם, היו עדיין חוטאים.

בקיצור,

העניין היה להפרושיה מאיסורה.

הוא ראה צורך גדול לרוץ לעם ישראל בשביל להפריש אותה מאיסור עבודה זרה,

גם במחיר של שבירת הנוחות.

מובן?

אני שמעתי את אירוע שרף,

בשורה מורשה,

רק כבר מורשה למורשה, כן.

זנה.

כלומר, זה היה בצב של...

כן.

בשביל שיהיה להם עוד סיכוי לחזור לקדוש ברוך הוא,

אי אפשר כאילו עוד פעם. ברוך אתה, אנוי.

אלוהינו, מה לך עוד עכשיו? כן יהיה אומר ברוך הוא.

ומנה לנד יזכים הקדוש ברוך הוא על ידו,

שנאמר אשר שיברת, ואמר יש לקיש,

יישר כוחך אשר ששיברת.

כלומר,

את המילה אשר שיברת,

אשר זה מלשון

חיזוק ואישור.

כלומר, שיבח אותו על זה ששיבר את הלוחות.

יוצא, אם כן, שיש לנו פה מקור

לכל השלושה דברים שעשה משה מדעתו,

והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו. ואגב,

מהפסוק הזה, אשר שיברת,

גם מלמדים במסכת מנחות,

שביטולה של תורה זהו יסודה.

כלומר, לפעמים

היסוד הראוי והאמיתי מתבסס וקיים ועומד מכוח ביטולה של תורה. היינו כאן, שהוא שבר את הלוחות,

זה היה הקיום והבסיס בהמשך.

זאת אומרת, סתם דוגמה, לפעמים אתה רואה מת מצווה או משהו,

ואתה מתחסד עם הספר. לא, זה אסור.

אני אומר, זה עוד דוגמה שאתה יכול לבטל.

זה מפורשות, זה כתוב מפורש במשנה.

בסדר, אני אומר, זו דוגמה לביטול תורה. ודאי, ודאי, ודאי.

אין ספק,

נראה את רשי, אנחנו כבר למדנו הרבה מהגמרא,

ואנחנו צריכים ללמוד את רשי.

נראה מהר את רשי יחד איתכם, כן, תשתדלו להקשיב,

כי אני משתדל לרוץ ברשי.

בשישי בחודש, בפו עמוד ב',

בשישי בחודש.

כן, מוצאים ברשי?

שורה אחת קודם, השורות הרחבות, בשישי בחודש.

דעת דכתיב ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה

ביום השביעי, סבירה לעוק רבי יוסי הגלילי.

דאמר פרקקם עד יומא זה היה מעשה אחר עשרת הדיברות.

ורבי יוסי סבירה לזה, משה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדיברות,

ולא בא כתוב אלא לחלוק כבוד למשה.

כלומר,

כתוב ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי.

אז לכאורה זה סותר את מה שחכמים אומרים

שבשישי בחודש.

אתם שומעים?

הפסוק, ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי,

לכאורה זה סותר את מה שאומרים חכמים שבשישי בחודש

קיבלו את ה...

לא, אז זה אומר שהם שומעים שהפסוק הזה בכלל לא מתייחס,

זה לא מצב שהיה קודם מתן תורה,

אלא אחר עשרת הדיברות, אחר מתן תורה.

אז אין מה לדבר בכלל, אין מה להקשות משם.

כאילו רבי יוסי סובר.

משה וכל ישראל עודדים לקבל עשרת הדיברות, כלומר, הם כבר היו במצב הזה של ההמתנה,

ומה שנאמר ויקרא אל משה, זה הכל נאמר בשביל לחלוק כבוד למשה.

כתיבה לך היום הזה, הזה לגזרה שווה.

מה לאללה לזכור את היום הזה בעצמו של יום הזכירה,

עד יציאת מצרים, נאמר לו כדי כתיבה זה,

אף כאן.

אז גם מצוות זכור את יום השבת נאמרה בעצמו של יום הזכירה,

זה שבת, נאמר להם,

זכור את יום השבת. בקיצור,

למדים מכוח גזרה שווה שמתן תורה היה בשבת עצמו.

בקביע דיארכה, באיזה יום הוקבע החודש, זה המחלוקת ביניהם.

משום חול שד אורכה גרסינן, בתרי בשבת אמר לו ואתם תהיו לי.

זה הכל לפי רבי יוסי שאומר שביום ראשון בשבת הוקבע החודש.

ומשה עליה ויקרא אליו כל העניין עד אלה הדברים אשר תדבר.

הדברים האלה נאמרו לו למחרת ביאתם,

כלומר בשני בשבת.

אמרי אינן כל עליותיו בהשכמה היו.

ואפילו למאן דלתלה בהשכמה ירד, דלו אקיש,

אפילו מי שסובר,

שלא אומרים שהוא ירד בהשכמה, כי לשיטתו אין היקש,

אבל איתלה בהשכמה הלאה. כולם מודים שעלייתו תמיד

להר סיני כדי לקבל נבואה מהקדוש ברוך הוא, זה היה בהשכמה.

דאביה דיאק כתיב כרעש הראשון, זה כתוב במפורש, וישכם משה בבוקר,

ללמד שכל עליותיו בהשכמה.

בתלתה אמר לו מצוות הגמלה,

שהדברים שנאמרו לו בשני,

ירד לערב,

ואמרן לישראל,

כי דכתיב ויבוא משה ויקרא אל זקני העם,

ולמחרת השכים בעלה, וישב משה את דברי העם,

כי דאמר כל עליותיו בהשכמה היה.

ובו ביום נאמר לו, הנה אנוכי בהליך בעב הענן,

ומצוות הגבלתם, דישמרו לכם על עוד מחר,

אף על פי שהיא כתובה אחר וקדשתם היום, מאחר שהיא מצוות פרישה,

ואילו לפי הגמלה יוצא שמצוות פרישה נאמרה אחר מצוות הגבלה,

אז דע לך קודם לכן נאמרה, כמו שהכלל אומר,

אין מוקדם ומאוחר בתורה.

דכתיב העלייה שעלה בשלישי להשיב לה הקדוש ברוך הוא דברי העם, ונעשה ונשמע,

הנה אנוכי בא אליך.

כלומר, באותה עלייה שבו התכוון להשיב לה הקדוש ברוך הוא את תשובת העם,

שהם מוכנים לקבל תורה במה שאמרו נעשה ונשמע,

אז נאמר לו, הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, וסיפא תקרא ויגד משה את דברי העם.

שאלת השאלה, וכי אם דברי העם יש כאן?

מה זה דברי העם?

הרי כבר אמר לו את נעשה ונשמע.

אלא ללמד, אלא מצוות הקבלה, נאמר לו ביום,

ולכמתניה להאחי,

ולערב,

מה?

ולערב אמרה לישראל, ולמחרת ברביעי

השכים ועלה והגיד שקיבלו עליהם מצוות הקבלה.

הוא עלה לקדוש ברוך הוא בהשכמה,

וכדי להגיד שהם קיבלו את מצוות הקבלה, קיבלו עליהם.

ונאמרה לו אז מצוות פרישה,

וקידשתם היום ומחר.

ואז הוא ירד

ביום הרביעי.

השאלה, האם ציווה אותם מיד ביום הרביעי,

או רק למחרתו.

אז למעשה, לפי רבי יוסי,

ציווה אותם כבר ביום הרביעי,

ולפי החכמים, רק ביום החמישי.

ואף על פי שיש עוד שלושה ימים עד יום השבת,

אפילו שלכאורה לפי זה, לפי רבי יוסי,

יש שלושה ימים

עד יום השבת,

והוא אמר ביום השלישי לתת תורה.

חאמרינא לקמאן לרבי יוסי,

זה כאילו, לשיטת רבי יוסי, זה משה הוסיף יום אחד מדעתו.

היום ומחר, משמע בחמישי נאמר לו לפרוש,

חמישי ושישי.

אמר לך רבי יוסי,

לעולם ברביעי נאמר לו לפרוש ד' ו-ה'.

והוא הוסיף יום אחד, והסכים הקדוש ברוך הוא לדעתו,

ופרש מן האישה לגמרי,

לאחר מתן תורה מיד.

מי שפרש עם חבריו,

שוב לא חזר לתשמיש.

כלומר, משה רבנו פרש באשתו יחד עם כלל ישראל בזמן שנצטווה על מזרע על מצוות הפרישה,

אבל הם אמנם קיבלו ציווי אחר,

שובו לכם לא הולכם,

והוא... אבל לפני כן גם כן ברכו כל פעם באורח. כן, אבל זה לא שהוא פרש,

זה לא שהוא פרש לגמרי.

פרש לגמרי. הוא לא ידע, הוא אמר שהוא לא... נכון, נכון מאוד.

נכון מאוד, אז הקדוש ברוך הוא היה מתגלה אליו בזמן שהיה ראוי לזה.

אבל לאחר שהבין שהקדוש ברוך הוא רוצה שכך יישאר,

ואתה פה עמוד ממדי,

אז זה ממילא פרש לגמרי.

הלאה.

אף היום צריך להיות ללא עימו, והלא אפשר.

כלומר, הוא הבין שמצד הפרישה זה יומיים מלאים.

וקבע להם זמן למתי ידבר עמם, אמרת תורה ויהיו נכונים,

פרשו מרשותיהם,

או תפרשו מרשותיכם,

ולא קבע לזמן לדיבורו שהוא אוכל לפרוש קודם לכן.

לא עליכם להתיר רשותיכם לתשמי שעצרתי לכם,

בניכר מומר שנתנקרו מעציו ולהבים שבשמים.

התורה כולה תלויה בלוחות הללו, וישראל מומרים על אחת כמה וכמה שאינם כדאי לה.

אשר אישור שישרו ושיבכו על שבירתם,

אך יגרסיניה והיו נכונים לשלושת ימים, ולא יגרסיניה והיו נכונים לשלושת ימים, אלא והיו נכונים ליום השלישי, לא לשלושת ימים.

האמרן,

יום אחד הוסיפה, הקראתי והיו נכונים ליום השלישי,

קודשא בריך הוא אמר להם.

הקדוש ברוך הוא אמר לו שיהיו נכונים ליום השלישי,

ומשה אמר להם, היו נכונים לשלושת ימים,

ולא אמר לה יום השלישי,

אלא פירשו גימל ימים.

כלומר, הקדוש ברוך הוא התכוון שמיד ביום השלישי לתת תורה,

אבל הוא נתן להם ציווי כזה שיבינו ששלושה ימים יפרשו.

יפה.

וביום הרביעי יקבלו תורה,

וקראתי כתיב ההיא ביום השלישי ביום הבוקר,

זה הכוונה שלישי לימים שלמים,

שלאילן עימם כאמר, כלומר אם ביום רביעי נצטוו,

אז יוצא שימים שלמים זה החמישי עצמו,

סליחה, חמישי, שישי,

והשבת זה כבר היום השלישי.

טוב, בזה אנחנו נסיים להיום.