מסכת שבת דף עו,א | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת דף ע״מ עמוד א',

במשנה הראשונה שבעמוד,

כהמשך למה שלמדנו אתמול בענייני הוצאה בשבת,

מביאה המשנה כמה וכמה מינים שעליהם יש כל מיני שיעורים כדי לחייב,

אם הוציא אותם, מרשות היחד לרשות הרבים.

אומרת המשנה, מוציא תבן כמלוא פיפרה,

העצה כמלוא פי גמל,

עמיר כמלוא פי טלה,

עשבים כמלוא פי גדי,

עלי שום בעלי בצלים לחים כגרוגרת,

גיבשים כמלוא פקדי,

ואין מצרבין זה עם זה מפני שלא שבו בשיעוריהם.

עד כאן המשנה.

ברור הדברים,

אדם שהוציא תבן.

תבן,

לדעת רש״י בכמה מקומות משמע,

שזה החלק שנקצר

כשהם עוקרים את התבואה, אז החלק שנותר מאחר הקצירה, זה נקרא תבן.

אם הוציא אותו לרשות הרבים, מרשות היחיד לרשות הרבים,

מהו השיעור כדי לחייב?

אם הוציא כמלוא פיפרה.

כלומר מאחר והתבן הוא מאכל הפרה,

אז השיעור,

שהוא שיעור חשוב כדי להתחייב עליו,

זה אם אפשר לתת ולמלות את פי הפרה באותו שיעור.

והוא עדין אם אדם הוציא עצה.

עצה, הגמרא מבארת שזה התבן של הקטניות.

אז השיעור לחייב,

אם זה כמלוא פי גמל.

ומוכח שכמלוא פי גמל זה שיעור גדול יותר מפי פרה.

רש״י במקום אומר שהשיעור של פי גמל הוא שיעור גדול יותר.

מאחר והגמל זה מאכלו,

העצה הזו שאמרנו,

לכן שיערו לפי פי גמל.

ומילא אם יוציאו

שיעור של פי פרה את העצה

לא יהיה חייב.

וכן אם יוציא עמיר כמלוא פי טלה.

עמיר

זה הקש שנותר מהשיבולים.

השיעור של העמיר הזה, אם יוציא כמלוא פי טלה.

כי בזה מאכילים את הטלה. אז החשיבות של העמיר

רק אם הוא הוציא שיעור כזה שראוי לתת אותו ולמלות את פי הטלה.

עשבים,

כמלוא פקדי.

אדם שהוציא עשבים,

השיעור שלהם זה כמלוא פקדי,

שזה פחות מפי טלה, שיעור קטן יותר.

ממילא כבר בשיעור כזה מתחייב הוא אם יוציא אותו.

עלי שום בעלי בצלין.

אם הוא הוציא

עלים של שום או בצל,

לחים כגרוגרת.

אם הם עדיין לחים,

אז השיעור לחייב עליהם, על הוצאתם,

זה כגרוגרת.

גרוגרת זה תאנה יבשה.

והביאור הוא בגלל שראויים הם למאכל אדם,

שיעור הוצאה של כל מאכלי אדם זה כגרוגרת.

ואם הם יבשים, אומרת המשנה, יבשים כמלוא פקדי.

אז כבר האדם לא אוכל אותם, אז זה

לפי מה שראוי להגדיל.

הוסיפה המשנה, ואין מצטרפים זה עם זה.

לא יהיה שייך לצרף מין אחד עם המין האחר.

אם חסר באחד מן השיעורים, אז נשלים

על ידי

הוציא מן האחר כדי לחייבו.

נאמר למשל,

אם הוא

לקח תבן ועצה,

ולא היה בתבן שיעור מספיק כדי לחייב,

האם יצטרף

כמות העצה שלקח

כדי להשלים לשיעור התבן ונחייבו?

אומרת המשנה, לא נחייבו באופן זה.

למה?

מפני שלא שוו בשיעוריהם.

מאחר וכל מין יש לו שיעור אחר

שבזה חייב על הוצאתו,

אז לא ייתכן

שמין ששיעורו גדול ישלים מין ששיעורו קטן.

לכן לא שייך שהעצה,

שזה שיעור גדול יותר,

פירושו שלא יתחייב עליו

אלא בשיעור גדול,

לא יוכל הוא להשלים

את התבן ששיעורו קטן יותר.

שהרי שיעור הוצאת התבן זה כמלוא פי פרה.

כמלוא פי פרה זה שיעור קטן יותר מכפלוא פי גמל.

נראה את רשי,

הצעה מפרשת בגמרא.

העניין הוא, קודם כל העניין הוא,

צריך לדעת שכל החיוב בהוצאה בשבת זה

במקום שיש בזה איזושהי חשיבות כלשהי.

ממילא חכמים ברוחב דעתם ידעו לתת את האומדן

בכל מין ומין מהו השיעור החשוב כלפיו

כדי שלאדם,

כלפי האדם זה ייחשב כדבר חשוב, כי מלאכה חשובה.

זה באיזשהו משקל, כי אני יכול לכמת את זה באיזשהו משקל.

פה לא צריך הרבה להתאמץ.

אם זה כמלוא פי גמל,

אז מה שרגילים למלות את פי הגמל.

כמלוא פי פרה, כנל, מה שרגילים למלות את פי הפרה. טוב, זה לא משהו מדוייק, זה משוערה.

מה?

זה משוערה. סטנדרטי, זאת אומרת, אתה יכול לבוא ולומר, יש פרה שפה גדול

ואחד קטן, אבל הם הולכים אותה בדרך כלל על הסטנדרט.

רשי אומר, עצה מפרש בגמרא, כמלוא פי גמל,

נפיש שיעורא מפי פרה.

כלומר, פי גמל זה שיעור גדול יותר, שיעור של פי פרה.

אבל כמלוא פי פרה, אם הוא יוציא עצה,

שאפשר בזה רק למלות פי פרה ולא פי גמל,

לא מחייב.

למה שלא יתחייב אם הוא יוציא עצה כשיעור

מלוא פי גמל, מלוא פי פרה?

דה לא חזו לפרה, משום שהרי זה לא ראוי

ולא עומד לאכילת פרה.

עמיר קשין של שיבולין,

פיתלה,

נפיש בפי גדי.

כלומר, השיעור של פיתלה הוא גדול יותר מאשר הגדי.

ילקח.

עמיר דה לא חזה לגדי,

הטלה, כידוע, זה ממין הכבשים והגדהים זה ממין העזים.

אז ממילא, לאחר לידתם, מיד, זה נקרא טלה,

ואצל העזים זה הגדי.

הגדי, כנראה,

כדי למלות את פיו,

ולא צריך כמות גדולה כמו שצריך כשצריכים למנות את פי הטלה.

ילקח.

עמיר דה לא חזי לגדי,

לא מחייב כמלוא פי גדי, עדי כמלוא פי טלה.

אומר רשי לכן, בעמיר,

שאינו עומד ואינו ראוי לאכילת הגדי,

אז לא יתחייב עליו אם הוציא שיעור כמלוא פי גדי,

רק אם יש בו שיעור,

להאכיל את הטלה, מלוא פי טלה.

כי זה עומד לאכילת הטלה.

אבל עשבים,

הואיל וחזו בין לטלה ובין לגדי,

מאחר שעשבים ראויים גם לגדי,

נחייב אפילו כמלוא פקדי.

אז כבר בשיעור קטן יותר,

כשזה מלוא פקדי יתחייב.

לחין,

אמרנו שיש הבדל בעלי שום בעלי בצלים בין לחין ליבשין.

לחין ארואין לאדם כגרוגרת.

וזה שיעור לכל מאכל אדם לשבת.

כלומר, מאכל אדם,

כדי לחייבו בהוצאת הדבר שהוא מאכל לאדם,

השיעור הוא כגרוגרת.

מילא כאן שזה לח זה ראוי לאדם,

אבל כמלוא פקדי לא.

אבל החייב

על שיעור של כמלוא פקדי הוא לא יתחייב.

למה? מדוע? למדוע על איש ובעלי בצלים לא נחייב אותו בלחים כמלוא פקדי?

תשובה, דלחים לא חזו לגדי,

אינם ראויים לגדי, לא עומדים לאכיל על גדי.

כן, עכשיו נראה את המשך הגמרא.

שואלת הגמרא, מה עשה?

אמר רבי יהודה, תבן של מיניה קטנית.

כבר ביארנו את זה במשנה,

נוכל להמשיך הלאה. כי אתה, הרב דמי, אמר,

המוציא תבן כמלוא פיפרה לגמל.

מה יהיה הדין?

אדם שהוציא תבן

בשיעור

כמלוא פיפרה.

המשנה אמרה לו שאם אדם הוציא תבן בשיעור כמלוא פיפרה,

הוא חייב על ההוצאה הזו.

כן?

למה? כי זה ראוי להאכילת פרה.

מה יהיה הדין אבל אם הוא הוציא את זה

כדי להאכיל את הגמל?

האם נאמר שמאחר וכוונתו להאכיל את הגמל,

ושיעור זה אינו ממלא את פי הגמל,

השיעור הזה שהוציא,

שהרי שיעור מלוא פי פרה הוא קטן יותר כמלוא פי גמל,

אז הוא לא התחייב,

כי זה שיעור קטן שאין בו מספיק כדי למלא את פי הגמל,

או שנאמר שזה לא מפריע לי. עצם הדבר שלפרה זה כן מספיק,

אז זה שיעור חשוב כדי לחייב על ההוצאה הזו.

אז באה הגמרא ומביאה שזה מחלוקת.

רב דימי,

כשהגיע מארץ ישראל לבבל,

אמר והביא את המחלוקת הזו, שערי רבי יוחנן ורשלקיש אכן הם היו,

כן? בארץ ישראל. רבי יוחנן היה בארץ ישראל.

בירושלמי, לא?

כן.

הוא בעל התלמוד הירושלמי, נכון מאוד.

אז פה בואו נראה שחולקים בזה רבי יוחנן ורשלקיש.

רבי יוחנן אמר, חייב.

אולי הוא חיבר את זה ביחד עם רשלקיש, הוא לבד.

לא ידוע לי.

רבי יוחנן אמר,

חייב.

רבי שמעון מלקיש אמר, פטור.

מה הסברה?

כמו שאמר לו.

הזכרנו כאן שני צדדים.

בזה חלוקים רבי יוחנן ורשלקיש.

רבי יוחנן סובר חייב, למה?

כי הגם שהוא הוציא את זה לצורך גמל,

זה לא מפריע לי.

אני לא אפתור אותו בגלל זה.

מאחר לפרה, שזה עומד לאכילת פרה,

אז

מספיק שיעור קטן יותר שכמלוא פי פרה,

והוא אכן הוציא שיעור כמלוא פי פרה,

אז יהיה חייב.

הוא אמר זאת, רבי שמואל מלקיש יהיה פטור, כי הוא סובר.

שמאחר והוציאו לאכילת גמל,

אז צריך שיהיה כמלוא פי גמל.

כאן במקרה דנן, במקרה שלנו, שהוא הוציא שיעור קטן יותר, שזה כמלוא פי פרה בלבד,

לא יתחייב

ממשיכה הגמרא ודנה בעניין הזה של רבי יוחנן.

באורתא אמר רבי יוחנן החל

לצפרא הדרבה.

בערב רבי יוחנן אמר כך, כמו שהזכרנו מקודם,

שגם הוא הוציא את זה לצורך גמל, יחייב.

אבל למחרת בבוקר חזר בו

והוא הסכים לראש לקיש

שיהיה פטור.

כן? זאת אומרת שאחד מהדברים שמלמדים על האדם הגדול,

שהוא מסוגל גם להודות על האמת שהוא טעה.

עם כל זה שרבי יוחנן

היה כהן רבו של ראש לקיש.

ראש לקיש היה תלמיד חבר לרבי יוחנן.

ובכל זאת, כשרבי יוחנן נחה שהוא טעה,

אז הוא הודה לו.

לקח זמן.

לילה דומה. לילה סמן.

בתוך הלילה מסתעמה, התעמק בדבר,

כן?

והגיע למסקנה שראש לקיש צודק,

אז הוא הודה לו.

במשיכה הגמרא אמר רבי יוסף,

הוא הודה שהוא טועה,

אז הוא אומר שגם הוא נכון והוא יודע. לא, לא, אין דבר כזה.

או חייב או פטור.

האמת היא אחת, או כך או כך.

ממילא רבי יוחנן הודה לראש לקיש שהוא יהיה פטור,

מה שאמר אתמול, טעות בידו.

עכשיו באה הגמרא ודנה,

אם אכן הוא צודק שהוא חזר בו והסכים לראש לקיש.

אמר רבי יוסף,

שפיר עבד דהדר.

עשה מצוין שהוא חזר בו.

טוב מאוד עשה.

דה לא חזה לגמל.

מאחר שהוא הוציא את זה לצורך הגמל,

ואין שיעור זה מספיק לגמל.

לא יהיה חייב.

מביאים כאן,

אחד מהאחרונים מביא,

שרואים איזשהו דבר מעניין.

לגבי מאכלי אדם, הרי הזכרנו מקודם

שהשיעור הוא כגרוגרת.

כן?

לשיעורי משקיעין, כמה שזכור לי,

יש פעמים שזה רביעית.

אבל בואו נתבונן.

מה יהיה אדם כעוג מלך הבשן?

אדם שגדול ביותר.

אדם שהוא גדול ביותר,

ובשבילו גרוגרת זה כמו פירור בשבילנו.

האם לבוא ונאמר שאם הוא הוציא את זה לצורך אחד כעוג מלך הבשן, אז הוא יהיה פטור?

לא מצאנו דבר זה.

מאחר שלרוב בני האדם שיעור גרוגרת הוא שיעור חשוב,

אז מחייבים גם אם הוא הוציא את זה לצורך אחד שפיו גדול יותר.

אז מדוע לגבי זה אנו אומרים לא,

הוא הוציא את זה כאן לצורך גמל?

אז לא יתחייב כי אם לא פי פרה.

אומר הפני יהושע, בדיוק. אומר הפני יהושע,

רב יוסף סובר שיש הבדל.

מאכל בהמה זה תלוי בכוונתו של האדם לצורך מה הוא מוציאו.

באופן שהוא מוציא מאכל אדם.

אז אני מחשיב את הפעולה הזו של ההוצאה כפעולה חשובה

במה של רוב בני האדם השיעור הזה חשוב דיו.

לא אכפת לי מה הוא מתכוון.

אבל מאכל בהמה זה תלוי בכוונתו של המוציא.

ומאחר והוא התכוון להוציא לגמל, לא יתחייב

אם יש בזה שיעור שאינו מספיק

למלוא פי גמל. בדיוק.

כך

אומר רב יוסף.

אבל בואו נראה שהבעיה

מתווכח עם רב יוסף.

אמר לאביה,

אדרבה,

כדמי קרא מסתברא.

אתה מבסס

וטוען שהטוב שהוא חזר בו וראוי לפתור,

אני חושב שמסתבר יותר כמו שהוא אמר בתחילה בערב,

שיהיה חייב.

דאחה זה לפרעה.

הרי זה ראוי לפרעה.

מה אכפת לי שעכשיו הוא עושה את זה לצורך גמל?

מאחר

שזה ראוי לאכילת פרה,

ויש בזה שיעור של קמלופי פרה,

מה אכפת לי שהוא עושה את זה לצורך גמל?

מסתבר שנחייבו,

אפילו באופן הזה שהוא התכוון לגמל.

כלומר, שלפי דעת הבעיה

אין הבדל בין מאכל אדם לבין מאכל בהמה.

אם יש פה שיעור כזה

שהוא חשוב

כלפי הדבר, כלפי אותו סוג בעל חי שזה ראוי לו,

נתחייב אפילו שבמקרה, בהוצאה הספציפית הזו,

היה לו הכוונה להוציא את זה לצורך בעל חי אחר, שפיו גדול יותר.

לא סיבה ללכת ולשנות את הדין.

יוצא אם כן,

שגם אם נאמר שרבי יוחנן חזר בו,

אבל נשאר מחלוקת בין אביי לרבי יוסף.

האם ראוי לחייב באופן שכזה שהוא הוציא,

שוב נשנן תבן,

כי אם לא פי פרה לצורך גמל?

האם מתחייב או לא?

שיעור שראוי

למלות את פי הפרה.

זה תשאל את אלה שמחזיקים בעלי חיים, יגידו לך כמה זמן,

כמה הם צריכים בשביל למלות את פי הפרה.

שאלה זו לא ראוי להפנות אותה אליי, כי אני לא מבין בזה הרבה.

כן?

מספיק לי שאני רואה בהמות שהן לא על ארבע, אז אתה רוצה שגם אני אלך להסתכל על בהמות שהן

על ארבע?

אחד שעוסק עם זה יכול אולי להגיד לך.

הרב, לפני שאני למדתי את האטוטנטי אתמול בסנטימטר,

כמה זה אותיות?

במילימטר, זה לא הסנטימטר.

נו?

במילימטר. נו, ודאי, נו.

אז נזכרתי, הרי

תשובה של ספר תורה זה סנטימטר אחד.

יש כאלה שמונה סנטימטר.

יש כאלה שמונה. במגילה שמונה יש כאלה סנטימטר.

ספר תורה זה סנטימטר.

חוץ מגילות שזה שמונה מילימטר, סליחה. מילימטר?

אחד עשר שמונה, שמונה סנטימטר.

שמונה מילימטר.

עד שבעה סנטימטר.

אז אי אפשר להגיד בסנטימטר.

עכשיו, בשורה אחת בסנטימטר אתה לא כותב על כל השורה, אתה כותב רק על חצי שורה.

בוא תזכיר לי על מה דיברנו אתמול. שאלנו לגבי, אתה אמרת שלוש קולמוסים. קולמוס שלושה קולמוסים.

כן. ככה, שאלתי אותך מה זה השעור של קולמוס.

כן.

אז עכשיו אמרתי, בשורה נכנס

שש וחצי, שש קולמוסים לפחות, מינימום, לא יכול להיות יותר, שש וחצי קולמוסים, אפילו פחות. שש וחצי קולמוסים.

וחצי קולמוסים. זאת אומרת, מתחילת הפס עד הפס התחתון אני יכול לצייר

שש וחצי קולמוסים. אהה.

זאת אומרת, אם זה סנטימטר... זה הסטנדרט.

זה הסטנדרט. נגיד סנטימטר טובה סנטימטר ואני יכול להכניס שש וחצי קולמוסים בסנטימטר.

זאת אומרת, אני יכול...

אז לפי זה אני יכול לחסק כמה, כמה, הכול... מה השיעור של האור?

מה השיעור של האור?

כי אני יודע כמה זה קולמוסים. וזה גם לגבי הרוחב של האות או לגבי הגובה האות?

הרוחב של האות גם כן זה שיעור של כמה קולמוסים?

הגובה של האות?

כן. הרוחב. גם הרובה וגם הרוחב. אותו דבר?

הגובה של האות,

נגיד כמו רש, נגיד רש. רש זה שלוש קולמוסים והשלוש קולמוסים.

הבנתי.

הגג והרגל זה אותו שיעור, שלוש קולמוסים כל אחד.

אז בוא נגיד ששלוש פולמוסים זה חצי מהפז.

בוא נגיד שאתה מחלק את זה לשלוש, שלוש ושלוש.

כן.

זה חצי מהפז, זה ערכי חצי מילימטר.

חצי מילימטר.

חצי סנטימטר, סליחה. אולי תפקה פחות. לא תפקה פחות חצי סנטימטר. למה?

כי לא,

כי לא קודם בדיוק על חצי הסוג הזה, כי צריך, תמיד, לאשר טיפה רבע,

כי צריך להכניס את הראש של הלמ״ד. לפעמים,

בגלל הראשים של הלמ״ד, אז אתה לא יכול, אסור שיגע.

טיפה שעות תהיה טיפה קצת קטנה,

ולא תהיה בדיוק בחצי השורה, כי חצי שורה של למ״ד,

זה בדיוק כאילו מגיע.

צריך קצת עוד טיפה יותר קטנה.

צריך שהחצי כול מוסים, שיהיה קצת יותר רחב.

הבנתי. אבל זה פחות מחצי סנטימטר באורך ובגומה.

טוב.

מה שקרה.

לא, אז אין לי סנטימטר. אפשר לקבוצ שאלה?

אלא כי עתה רבין אמר.

הגמרא מביאה כאן שרבין,

שגם הגיע מארץ ישראל לבבל,

בארץ המחלוקת שהייתה

ברבי יוחנן אלרש לקיש,

בשונה ממה שפרש

רב דימי.

רב דימי אמר שהם חלקו ביניהם

באופן שהוא מוציא תבן

כמלוא פי פרה, אבל לצורך גמל.

רבין מבאר את זה אחרת.

המוציא תבן כמלוא פי פרה לגמל.

דחו לעלמא לא פליגי דחייו.

כולם מודים שיהיה חייו.

אם אדם הוציא תבן

כמלוא פי פרה לגמל,

גם אם הוא הוציא את זה לצורך גמל, יהיה חייב.

גמל אדם חשוב.

מדוע?

מכיוון שלמעשה לפרה זה מספיק,

ויש בזה שירוש כמלוא פי פרה,

יהיה חייב גם אם בהוצאה זו התכוון להאכיל את הגמל.

כי פליגי במוציא עצה כמלוא פי פרה לפרה.

מה הדין אם אדם הוציא לא תבן

אלא עצה,

שהשיעור של העצה זה כמלוא פי גמל.

הוא הוציא שיעור של העצה כמלוא פי פרה,

פחות מכמלוא פי גמל.

והוא הוציא את זה אבל לצורך הפרה.

האם מאחר ולגבי הפרה שהוא רוצה להאכילה בזה,

זה מספיק,

אז התחייב אפילו בשיעור קטן

שמה שראוי להאכיל בזה, למלא את פי הפרה.

הגם שלמעשה בדרך כלל מאכילים את העצה הזו את הגמל,

ואין פה שיעור כמלוא פי גמל. מה זה העצה?

אז הבאנו קודם

שהעצה זה תבן של מיני קטניות.

למה זה קוראים תבן וזה קוראים עכד?

כי כל אחד היה לו את שמו.

מה שנקרא אצל התבואה תבן,

כן?

אצל אותו חלק בקטניות זה נקרא עצה, בלשון משנה.

טוב, על כל פנים,

הם חלוקים באופן שהוא הוציא עצה לפרה כמלוא פי פרה.

פה יש מקום לבוא ולדון.

מאחר ועכשיו הוא עושה את זה לצורך הפרה,

ויש שיעור כזה שראוי באמת לבהמה הזו,

אז נחייב.

כלומר, שמאחר שהעצה הזו לא עומדת לאכילת פרה,

לא יתחייב בשיעור כזה של כמלוא פי פרה,

אלא אם כן הוציא משיעור של כמלוא פי גמל.

אז מה האמת?

שבזה גובה המחלוקת של רבי יוחנן וראש לקיש.

ואיפכה איתמה.

רבי נאמר שהמחלוקת הפוכה,

לא כמו שהעביר הר-דימי שרבי יוחנן מחמיר לחייב וראש לקיש פוטר.

לא,

בדיוק להיפך, רבי יוחנן פוטר וראש לקיש מחייב.

רבי יוחנן אמר פטור,

וראש לקיש אמר חייב.

נו, בואו ונתבונן.

למה באמת רבי יוחנן פוטר?

כי הרי זה לא ראוי להאכיל, לא עומד לאכילת פרה,

אלא לאכילת הגמל.

אלא מה?

פעמים שהפרה אוכלת מזה,

כשהיא רעבה ואין לה מה לאכול,

אז גם כשיתנו לה את זה היא תאכל.

עכשיו, זה מוגדר כאכילה על ידי הדחק.

כלומר, אינה אוכלת, אלא אם כן היא נדחקת לאכול.

ברצונה היא לא הייתה אוכלת, אבל נקלעת למצבים שהיא חייבת לאכול את זה.

האם אכילה על ידי הדחק

זה נחשב כאכילה,

וממילא נחייב גם אם מוציא בשיעור של קמלו פי פרה,

או שלא.

אומרת הגמרא, רבי יוחנן, אמר פטור,

אכילה על ידי הדחק, לא שמה אכילה.

כלומר, מאחר שהפרה אינה רגילה לאכול

את העצה הזו,

אלא אם כן דחוקה היא לזה,

זה לא מוגדר כאכילה לבוא ונחייב בשיעור של קמלו פי פרה.

שיעור ההוצאה

הזה הוא לא שיעור חשוב,

גם אם כוונתו להאכיל בזה את הפרה,

כי זה סוף סוף לא ראוי לאכילת פרה אלא בדוחק.

לעומת זאת, ריש לקיש אמר חייב,

אכילה על ידי הדחק,

שמה אכילה,

גם אם היא אוכלת זאת רק מכוח שהיא נדחקת ואין לה אפשרות אחרת,

זה מספיק כדי להגדיר את זה כאכילה חשובה,

וממילא די במה שהוציא,

די במה שהוציא לצורך הפרה,

כי הם לא פי פרה כדי לחייב.

נראה את רש״י.

רש״י בגמרא, כבר למדנו את הרש״י על המשנה.

״המוציא תבן כמלוא פי פרה והוציאו לאכילו לגמל״

שפי גמל גדול מפי פרה.

אז יהיה בתחילה רבי יוחנן בא לחייב, לעמד האחזי לפי פרה,

ילקח

שיעור חשוב הוא,

ולכל מי שיוציאנו

לא פקח שיעורי בהאכי.

כן, מאחר

ששייך

להאכיל את הפרה,

אז גם אם כאן כוונתו הייתה להאכילו לגמל, זו לא סיבה לפטור אותו בזה.

גם אם יבוא מי,

כלומר מי שיהיה,

ויוציא אותו על מנת להאכיל את הגמל,

זו לא סיבה להקל עליו,

כי סוף סוף הוא הוציא שיעור במין הזה שראוי לפרה, וכמלוא פי פרה.

הלאה,

דחייב

דהאיכא שיעורא דחזי לפרה,

ילקח כאשר להצניעו מצניעים כמוהו.

כלומר, לדעת רבין,

במקרה שהוא הוציא

תבן כמלוא פי

פרה לגמל,

ברור שיהיה חייב.

למה?

כך כולם יודו, גם רבי יוחנן וגם ראש לקיש, דהאיכא שיעור, ההדחה זה לפרה.

לכן זה שיעור חשוב, זה נקרא כשר להצניע.

אנשים חסים על הדבר שלא לעבדו,

גם מצד השיעור וגם מצד המין,

ומילא

התחייב על הוצאה בשיעור זה.

אבל מה יהיה הדין? עצה אומר רשי.

אם הוא הוציא עצה,

לא חזה על הפרה, אלא על ידי הדחק.

למה? למי זה כן ראוי? אלא לגמרי זה חזה.

אבל כאן מדברים במקרה שהבן אדם הזה שהוציא את העצה הזו

הוא הוציא את זה לצורך פרה ואיזה שיעור זה היה? כי אם לא פי פרה אכן

האם נאמר סוף סוף הוא הוציא את זה לצורך פרה גם אם אכילתה על ידי הדחק

זה סיבה מספקת גדל לחייבו

או שנאמר שמאחר ואינו עומד לזה

זה לא נקרא אכילה רבי יוחנן אמר פטור

אתם קוראים יחד איתי את רשי, כן?

דאה לגמל דחזי לאליקא שיעורא

שהרי הגמל שראוי לו הדבר הזה

אין פה שיעור של כמלוא פי גמל

ואם משום לצורך פרה הוציאו ולגבה איכא שיעור אכילה על ידי הדחק

ואם תבוא ותגיד לי סוף סוף הוא הוזיא את זה לצורך פרה וכלפי הפרה אכן יש פה שיעור אכילה חשוב שיכול למלות את פי הפרה גם אם על ידי הדחק

אבל יכול למלות את פי הפרה אז למה לא תחייב?

התשובה היא לא, זה לא סיבה. למה? עליו אכילה היא?

זה לא מוגדר אכילה כשזה על ידי הדחק

ילקח לו משערינה בפרה לכן

אין השיעור לחייב על הוצאת העצה

גם אם כוונתו לפרה אלא אם כן

הוציא בשיעור הראוי לגמל, קבלו פי גמל

נחזור לגמרא

עמיר כמלוא פיתלה בנקודתיים

המשנה הוסיפה

שאם אדם הוציא עמיר

אז מהו השיעור בעמיר?

כמלוא פיתלה אמרנו עמיר זה הקש

ש...

עומרים עומרים. בדיוק

לאחר שבן אדם הולך ודש את התבואה

אז נשאר החלק הנפרד

שזה הקש

לעמוד זה הקליפה שעל החושבני כך, כן?

שואלת גמרא ועתניא כגרוגרת

אבל בברייתא כתוב שהשיעור של הוצאת עמיר

זה כגרוגרת

והגמרא סברה שזה שיעור שונה מאשר כמלוא פיתלה

אם כן המשנה סותרת את הברייתא

זה תנאים, הכל זה תנאים

גם המשנה זה תנא וגם הברייתא זה תנא

כן?

וגמרא עונה, אידי ואידי, חד שיעור האור

השיעור הוא אחד

אלא שהמשנה כתבה מלוא פיתלה והברייתא כגרוגרת אבל זה אותו שיעור

הלאה

עלי שום ועלי בצלים

לחים כגרוגרת

ויבשים כמלוא פי הגדיל

ואין מצטרפים זה עם זה מפני שלא שאבו בשיעוריהם

כלומר כל אותם המינים שהזכרנו מקודם

מאחר שיעוריהם שונים

לכל מין יש את השיעור שלו

לא נוכל

לצרף ממין האחד לחברו

להשלים את השיעור ונחייבו על כך

אז מה יוצא אם אני לומד את המשנה כפשוטה

אם אדם לוקח

עצה ותבן

ואין

ואין

באחד מהם שיעור

גם אם בצירוף שניהם

יש שיעור גדול

כן?

אבל מאחר שכלפי כל אחד אין פה שיעור

של הוצאה חשובה

בעצה שזה כמלוא פי גמל הוא הוציא

חצי משיעור של כמלוא פי גמל

נאמר שכמלוא פי גמל

זה 150 גרם

והוא הוציא שונים וחמישה גרם

והתבן כמלוא פי פרה זה 100 גרם

הוא הוציא 50

אז אם אני מצרף עכשיו את החמישים של התבן ואת השונים וחמש של העצה

כמה יש לנו?

125,

כן?

אז עדיין,

אז לא יהיה חייב.

הגם שכלפי,

כלפי הפרה יש פה אפילו יותר מהשיעור.

אבל מאחר ולא שבו בשיעוריהם,

לא מצרפים את המינים זה לזה לחייבו.

אבל אנחנו נראה תכף

שזה לא בכל מצב, תלוי

את מה אתה רוצה לצרף למה.

אמר רבי יוסי בר חנינא, אין מצטרפים

לחמור שבהם,

אבל מצטרפים לקל שבהם.

מה נקרא חמור?

מה נקרא קל?

כשהשיעור הוא נמוך יותר זה נקרא חמור,

משום שכבר בשיעור כזה קטן אתה מחייב.

אבל כשהשיעור הוא גדול זה נקרא קל,

משום שפחות מהשיעור הגדול

לא יהיה חייב.

נביא לדוגמה.

מה יהיה הדין אם יש לו עלי שום ועלי בצלים יבשים?

מה השיעור של עלי שום ועלי בצלים יבשים?

מה כתוב במשנה? כמלוא פי גדי,

נכון?

כמלוא פי גדי.

זה שיעור חמור או שיעור קל?

בדיוק.

שהרי הכמות הזו של מלוא פקדי היא כמות מזערית,

קטנה.

אז בוודאי שזה לחומרה. אתה מחמיר שאפילו בשיעור כזה קטן שהוא כמלוא פקדי,

אתה מחייבו על הוצאה.

אז נאמר למשל שיש לו עלי שום ועלי בצלים יבשים

שהם פחות

מכמלוא פקדי.

האם נוכל לצרף עכשיו את העלים הלחים

שהשיעור שלהם הוא קל יותר והרעיה שחייב עליהם רק אם הוציא

כי היא גרוגרת?

האם נחייב או לא נחייב?

נוכל לצרף,

אם הוציא ביחד, שימו לב,

עלי שום ועלי בצלים יבשים

ביחד עם

עלים שהם לחים.

נוכל לצרף ולחייבו או לא?

אז כתוב כך,

שלבוא ולהשלים את השיעור של קמלוא פקדי

לא יהיה שייך לחייב.

למשל,

אם בתכלס,

כן, אמרנו לא היה פקדי,

לא היה פקדי ביבשים.

אבל ביחד עם הלחים

נצטרף כאן שיעור של קמלוא פקדי.

הוא יתחייב או לא יתחייב?

התשובה היא, הוא לא יתחייב.

מדוע?

משום שהמין הזה של עלי בצלים לחים

זה מין כזה שאין לו חשיבות

אלא אם הוא הוציא שיעור של כגרוגרת,

שזה שיעור גדול יותר.

כן, לא ייתכן

שהוא ישמש פה בכמות הקטנה הזו שקיבלו פקדי לחייב אותו.

אבל מה יהיה הדין

לשיעור הקל?

כלומר,

אם היה לו בצלים לחים, על איזשהו מעלה בצלים לחים,

פחות מכגרוגרת.

ויחד עם זה, הוא הוציא גם עלים יבשים,

והם השלימו את השיעור כגרוגרת.

יהיה חייב או לא?

התשובה היא, הוא יהיה חייב.

כי גרוגרת זה שיעור

קל יותר

מאשר

כמלוא פקדי שהוא חמור יותר.

לכן,

המין ששיעורו חמור

יכול להשלים

לשיעור שמינו קל יותר.

אבל המין

ששיעורו חמור,

כן,

המין ששיעורו חמור,

המין ששיעורו חמור

לא יוכל,

תכף,

המין הזה שהשיעור אצלו

הוא שיעור שגדול יותר,

כן?

זה כמו שאמרת, שיעור קל,

לא יוכל להשלים

את השיעור החמור.

החמור משלים לקל,

והקל לא משלים לחמור.

אז לפי זה אנחנו צריכים לדעת,

בדיוק

מה חמור ממה.

אז אם למשל אנו מנתחים את הדברים,

תבן

שיעורו כמלוא פי פרה,

והעצה הזו כמלוא פי גמל.

אז הפרה יכולה להשלים את ה...

אז פי פרה אמרנו שזה שיעור קטן יותר,

ופי גמל שיעורו גדול יותר.

אז מה נקרא החמור יותר? התבן ששיעורו כמלוא פי פרה?

או העצה שיעורו כמלוא פי גמל הוא החמור יותר.

של התבן.

בדיוק.

התבן ששיעורו כבר כמלוא פי פרה הוא חמור יותר.

לכן,

אם נרצה לצרף

את

העצה לתבן ולחייבו,

לא נוכל לחייבו.

כי זה נקרא אתה מצרף את הקל לחמור.

אי אפשר.

אבל להפך

לקחת את החמור ולצרף אותו לקל,

היינו, אם הוציא תבן

יחד עם עצה

והיה נצרך בשביל לחייב על העצה כמלוא פי גמל,

נצרך היה להשלים את השיעור על ידי הוצאת התבן,

אכן יתחייב.

בתכלס, אם הוא הוציא פה כמלוא פי גמל,

אכן יתחייב.

מובן.

וזהו היסוד

בכל שני סוגי מינים ששיעורם שונה.

שהקל אינו משלים את החמור,

והחמור משלים את הקל.

אם הוא הוציא ביחד עם שניהם שיעור שהוא

גדול יותר, פה ודאי שיהיה חייב.

אין בעיה.

הבעיה כאן,

שאם אני רוצה לבוא ולחייב אותו,

בשיעור

של מין אחד, נאמר,

בתבן, אם אני רוצה להשלים את פי פרה על ידי העמיר שראוי לגמל,

לא נוכל לחייב.

לעומת זאת, להפך, אם אני רוצה לקחת את התבן ולהשלים אותו לעצה,

כי אם לא פי גמל, זה בסדר, פה יהיה חייב.

שואלת הגמרא,

וכל זה לא שבו בשיעוריו ממצטרפית,

לפי דבריך, רבי יוסי בר חנינא,

יוצא שהדין הזה,

שדברים ששיעוריהם שונים אינם מצטרפים, הוא לא בכל מצב.

זה רק שלא יצטרף הקל לחמור, אבל החמור לקלקן.

וכי כך הם הדברים?

שאם שיעורם שונה יהיה מצבים שנוכל לצרף זה עם זה? אם זה לשיעור הקל?

והתנען.

והרי שנינו במשנה, במסכת כן, עם פרק כ״ו, משנה ב',

נאמר שם

שיעורים

שכל מיני סוגי בגדים,

כדי לדעת מתי יקבלו טומאה,

גם בשביל לקבל טומאה צריך שיעור של בגד.

מהו השיעור שבבגדים כדי שיוכלו לקבל טומאה?

אז אומרת המשנה, הבגד שלושה על שלושה.

בגד, הכוונה שעשוי מצמר או פשתים,

כדי שיוכל לקבל טומאת מדרה, עשינו, על ידי הזב,

צריך שהשיעור של הבגד יהיה לכל הפחות

שלושה טפחים על שלושה טפחים.

אם זה פחות,

לא יקבל טומאה.

שלושה על שלושה, זה הכוונה טפחים.

והשק,

ארבעה על ארבעה.

ואם זה סוג דבר כזה שהוא שק,

הוא עשוי מנוצות של עזים,

השיעור שם, כדי לקבל טומאה, לא משנה איזה טומאה,

זה יהיה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

והאור,

מה יהיה על דין אור?

אור, כידוע לכולנו. מה זה אור? זה אור.

כמה הגודל? מה השיעור של האור כדי שיקבל טומאה?

חמישה על חמישה.

גם פה זה טפחים.

והמפץ,

מפץ זה סוג מחצלת

שעשויה מקנים

או מגמי.

השיעור שלו זה שישה על שישה.

כאן נאמרו השיעורים,

המינים והשיעורים, כל מין יש לו את השיעור שלו,

שפחות מהשיעור לא יקבל טומאה.

ממשיכה

הברייתא ואומרת, ותענה עלה

הבגד והשק,

השק והאור,

האור והמפץ

מצטרפים זה עם זה.

על המשנה הזו נאמר במסכת מעילה,

שאם נרצה לצרף

בגד לשק,

בגד לשק,

אין בבגד שיעור מספיק כדי לקבל טומאה.

האם נוכל לצרף

חלק מן השק לבגד או להפך?

והוא הדין אם רוצים לצרף שק לאור או אור לשק,

אור למפץ או מפץ לאור.

השיעורים של אלה שנשנו כך,

הם קרובים זה לזה.

בגד ושק, השיעור שלהם קרוב.

בגד זה שלושה על שלושה,

והשק... יפה.

שק ואור,

שוב שזה שווה. אור זה שש, כן.

השק זה ארבעה והאור זה חמישה.

האור והמפץ, גם שיעורם קרובים זה לזה.

האם

נוכל לצרף אותם זה עם זה או לא?

אז כתוב שהמצטרפים זה עם זה.

כן מצטרפים.

אפשר לצרף

את אלה זה לזה.

אז אם למשל בשק,

שהוא ארבעה על ארבעה,

אין בו,

לא היה בו שיעור של ארבעה על ארבעה.

אבל,

הוא צירף אליו חתיכת בגד שעשוי מצמר או מפשטים.

ובצירוף על הבגד יש בו שיעור של ארבעה על ארבעה.

האם יקבל טומאה או לא?

אומרת המשנה,

מצרפים זה עם זה.

משום שמצרפים כאן את

את, את,

מצרפים כאן את

הקשה לקל. החמור לקל.

מצרפים את החמור לקל.

וכן בשק ואור, אותו דבר.

שק יוכל להצטרף לאור,

אבל אור לא יוכל להצטרף לשק.

וכן באור ומפץ, כנ״ל. אור למפץ, מפץ. אור למפץ ולא מפץ לאור, בדיוק.

על כל פנים,

אז מה הקשה?

ואמר רב שמעון,

מה אתה?

רב שמעון בא ומסביר מה באמת הסיבה שהם מצטרפים זה עם זה,

היינו, החמור לקל, החמור לקל,

מפני שראויים לטמא מושב.

בגלל שראויים הם

לטמאות יחד בטומאת מושב.

מה זה טומאת מושב?

היה פעמים שהיו מצרפים את אלה זה לזה.

אנשים כאלה שהיו רוכבים על החמור,

מצרפים היו שני מיני בגדים ביחד, ועושים מזה טלאי

למרדעת שעליה יושבים הרוכבים.

מאחר

ואם עושים מהם טלאי ויש בשיעור הזה טפח על טפח, זה מקבל טומאה.

מאחר ויש פעמים שהיו מצרפים

אותם זה לזה וראויים מכוח זה לקבל טומאת מושב,

לכן

שייך לצרף את הבגד לשק

והוא הדין לשק לאור והוא הדין את העור למפץ.

כי היה מצב כזה שראויים לצרף אותם יחד

ופעמים שהיו אכן מצרפים אותם יחד.

אז מה אני רוצה לדקדק מזה?

טמא

דראויים לטמא מושב,

לתוך הלשון של רבי שמעון משמע.

מדוע אתה מצרף אותם זה לזה?

רק בגלל שרגילים היו לפעמים לצרף אותם ביחד.

אבל אין ראוי לטמא מושב?

לא. מה שבאבל אם לא היה רגילות לצרף אותם יחד?

אז לא מצטרפים זה עם זה. גם החמור לקהל.

למה?

כי מאחר שזה שני מינים

ששיעוריהם שונים,

לא מצרפים אותם כלל זה לזה.

לא חמור לקהל

ולא קל וחמור.

עצם הדבר שאתה רואה שרב שמעון מסביר.

שהסיבה שאכן מצרפים את החמור לקהל

במינים הללו שזה בגד ושק, שק ועור, עור ומפץ

בגלל שפעמים שהיו מצרפים אותם ביחד

משמע בלי טעם זה לא היינו מחייבים, למה?

כי אם אין מציאות כזו

לא הייתה רגילות לצרף אותם יחד אז אין סיבה לתת להם

צירוף לגבי השיעורים

כן

אחר ואין רגילות לעשות כך

אז לא יועיל מה שבן אדם

החליט לצרף

כי אין הרגילות בזה

לצרף ביחד

אז אם אין הרגילות אז לא מצרפים כלל וכלל לא חמור לקהל ולא כאלה חמור

אם כן חוזרת הקושייה מדוע אמר לנו רבי יוסי בר חנינא

שמה שמצאנו כאן במשנה לגבי שיעורי הוצאה

שאני לא מצרף את הקהל לחמור אבל מצרף את החמור לקהל

הלוא מתוך המשנה בכלים בצירוף דברי רב שמעון

רואים אנו שהדין צירוף נאמר רק במקום שגילים לצרפם זו עם זה

ולא כשאין את המציאות הזו

ממילא עצם הדבר שהשיעורים שונים

זו סיבה כדי שלא יצטרפו כלל זה עם זה

לא חמור לקהל ולא קהל לחמור

עונה הגמרא אמר רבה

אמר רבה אמר רבה אמר רבה אמר רבה חזיה לדוגמה

שומעים?

כמו ששם

עומר רב שמעון

שלמה מצרפים בגד ושק זה לזה

כי היו פעמים שהיו מצרפים אותם יחד

ולכן חמור לקהל שייך לצרף

אז גם פה פעמים

שהיו

מוציאים את המינים הללו שהזכירה המשנה ביחד

היו רגילים לצרף ולחבר כמה מינים ביחד

מי היה עושה זאת?

אדם שהיה מוכר

מאכלי בהמה

והיה לו

בבסטה

או בעגלה שהוא מוכר את המינים הללו,

היו לו כמה וכמה מינים שונים

למאכלי בהמה,

כן? פעמים שהיה צריך להראות שיש לו פרה למי שיש לו פרות,

פעמים למי שיש ברשותו גמלים,

פעמים למי שיש ברשותו טלאים, גדיים וכדומה.

אז מאחר

והיה מצוי

שאדם שמוכר מיני מאכלי בהמה שונים,

זה היה לוקח מכל מין ומין מעט כדי להציג ולהראות את הסחורה,

אם כן, נוח לו שזה יהיה מחובר ביחד.

אז יש מצב שמחברים אותם ביחד.

אז לכן שייך גם פה לחייב

על ידי צירוף

החמור לקהל.

נראה את רש״י.

אומר רש״י,

כן, יחד איתי,

אין מצטרפין לחמור שבהם,

מי ששיעורו גדול

הווה קל.

יש בגמרא, אתם יודעים, לפעמים נתקלים בש״ס,

בתלמוד,

מסכתות שהן מאוד מאוד מעניינות.

האדם מתחבר אליהן.

ויש סוגיות שהן

קשות יותר,

אם מבחינה שזה לא כל כך מעניין,

אם מבחינת הקושי.

יש כמה וכמה סיבות לזה.

אז בן אדם לפעמים יכול לחשוב ולומר,

זה הסוגיה הזו יפה.

זאתי

חלילה לא.

גמרא במסכת ערובין אומרת שמי שאומר כך,

מי שאומר שמועה זו נאה, שמועה זו אינה נאה,

מאבד הונה של תורה.

אתם שומעים?

כלומר, כשאדם רוצה לזכות

לגדול בתורה,

שידע לו שצריך לדעת את כל התורה כולה.

ללא הגבלות ולהגיד,

לזה אני מתחבר,

ולזה אני לא מתחבר. צריך ללמוד את הכול.

וצריך ללמוד גם,

בן אדם צריך לנצל את הזמן ללמוד את כל מה שרק שייך.

מובן?

אז בואו נראה את רשי.

אני יודע שפעמים זה קצת קשה,

אבל על זה מקבלים את השכר.

נראה ברשי.

אין מצטרפים לחמור שבהם.

הגמרא מביאה

במסכת סנדרין

על הפסוק וקרעים תלביש נומה.

עוברים חזל כל הישן בבית המדרש,

תורתו נעשית קרעים קרעים.

פירושו

כשבן אדם שומע שיעור,

חלק הראשון של השיעור הוא שמע,

חלק האחר לא שמע, ושוב התעורר ושוב שמע.

מה שיוצא, שהוא יוצא מבולבל.

כי בתחילת השיעור הוא שומע דבר כזה,

באמצע השיעור...

מה שיוצא, שזה הכל קרעים קרעים, זה כמו אדם שלובש בגד

וכל הבגד בנוי מטלאים על גבי טלאים.

איזה בושה יש.

זה ליצן.

אתם מבינים שכשבן אדם יוצא ככה, זה ליצן.

אז תאר לנו, בן אדם יגיע לבית דין שלמעלה,

ואז הוא ירצה להבין, אבל הוא לא יבין. למה? כי חסרים לו הרבה הרבה דברים שקשורים לאותה סוגיה.

הוא שמע חלק פה, חלק שם, באמצע נרדם.

כמה וכמה הזדמנויות.

לכן ראוי להתחזק מאוד בעניין הזה של להקשיב מתחילה ועד סוף.

פה אתם יכולים איכשהו, איך אומרים, להשלים, על ידי שאתם שומעים את השיעור שוב פעם.

אבל אני מדבר באופן עקרוני.

צריך לדעת.

אני לא בא לדון, אני לא בא לדון.

אני 18 שעות.

אומר רשי, יש לכם.

בואו נראה ברשי.

כן, רשי.

אין מצרפין לחמור שבהם

מי ששיעורו גדול, הווה קל.

כמו שהזכרנו כבר בתחילת הדברים.

כלומר, מי שחייב רק בשיעור גדול,

אז זה נקרא קל.

כלומר, הוא לא מתחייב פחות מהשיעור הגדול הזה.

ומי ואינו מצרף להשלים שיעורו של חמור,

דע לא חשיב כי ההוא.

כלומר, דבר כזה שהוא חמור,

היינו ששיעורו קטן יותר וכבר בשיעור קטן מחייבים,

אז זה ששיעורו גדול והוא קל יותר לא יכול להצטרף לחמור,

משום שהוא לא חשוב

כמו ההוא.

והראיה שהוא לא חייב בהוצאת הדבר ההוא, אלא אם כן בשיעור גדול.

אבל החשוב משלים את הקל כשיעור.

כך אומר יוסף רב חנינא,

שאם זה שיעור החשוב,

היינו השיעור

ששיעורו

כבר לחייב בשיעור קטן,

הוא משלים את הקל, הוא משלים את מי ששיעורו גדול.

משלים את הקל איך השיעור.

תבן, עכשיו רשי מסכם, תבן

מצטרף עם העצה להשלים פגמל.

אם אדם מוציא עצה ולא היה לו שיעור להשלים פגמל, ועל ידי התבן

אכן נשלם שיעור של פגמל, יהיה חייב.

אבל עצה, אין מצטרף עם התבן להשלים לו בפרה,

כי מאחר שהעצה זה פחות חשוב,

והראיה שהוא לא יתחייב אלא אם כן הוא יוציא שיעור קטן לא פגמל,

לא יהיה שייך שהוא ישלים

כדי לחייב על התבן בהוצאה של קטן לא פגמל.

מי מצטרפין? השאלה הגמרא, וכי יש מציאות

שדברים ששיעוריהם שונים ישלימו אחד את האחר?

אפילו להשלים חמור את הקל.

הביאה הגמרא ראיה לכאורה שאי אפשר לצרף.

שלושה על שלושה.

שלושה על שלושה לטומאת מדרס הזהב,

לעסותה וטומאה.

הבגד והשק, אנחנו כבר מסיימים, הבגד והשק מצטרפין,

שהבגד משלים שיעור השק,

שק עשוי מנוצה של עזים,

ואמר רב שמעון, מה טעם מצטרפין?

הואיל וראויין

לטמא מושב.

אם צירף

משניים יחד לטלאי מרדעת של חמור

כשיעורו לעניין מושב הזהב,

אומר רשי, מה פירוש?

אם קצר משניים מהם,

שני מינים, כלומר בגד ושק, נגיד,

ותיקן טפח על טפח, לשב עליו,

מטמא לאב הטומאה במושב הזהב. אכן שייך

לקבל טומאה חמורה שנקרא

וטומאה על ידי שעזב יושב עליו.

דתניא, כמו שלמדנו,

כמו שלמדנו בברייתא המקצע מכולן,

כלומר אם אדם על ידי מקצוע, מספריים,

הלך וגזר טפח על טפח, כלומר יצר מצב

שבצירוף הקול יש פה טפח על טפח, טמא מושב.

ואמרינן טמא בפרקה קמא דסוכה.

נדוע באמת כבר בשיעור זה הוא מתחייב.

הואיל וראוי לתלות על גבי חמור, מאחר ואפשר לשים אותו כתלאי

על גבי המרדעת של החמור ששם יושב האדם,

שאינו מקפיד אם הוא משני מינים.

לאדם שזה רק נעשה לצורך לשבת על גבי החמור,

לא מקפיד אם זה משני מינים שונים.

הגמרא מביאה שגם פה לגבי שיעורי המינים בהוצאה לשבת,

זה אותו דבר, ההכנה מיכה זה ביחד, לדוגמה, מי שיש לו למכור,

צובר מכולן ונותן לפני חלונו להראות שיש לו למכור מכולן,

וניחא לשיהום חוברים יחד. זה נוח לו,

שהכל יהיה ביחד.

דאיידא דזוטרא כל אחד ואחד,

הרוח מפזרתו.

אם כל אחד ואחד היה בנפרד, אז מאחר והכמות של כל אחד הזה קטן,

זה רק להראות כדוגמה לאותם אלה שרוצים לקנות,

אז הרוח הייתה יכולה לפזר.

מה אם כן נוח לו לאותו מוכר?

לרכז את כולם ביחד.

אז מאחר ושייך לשמצרפים פעמים את המינים הללו, מיני מאכלי בהמה ביחד,

בשיעורים קטנים אומנם, אבל מצרפים אותם ביחד,

מאחר ושייך, ויש פעמים שמצרפים ביחד,

לכן שייך מציאות גם לצרף אם אדם הוציא

שני מינים

להשלים החמור את הקל,

שייך, כי יש מציאות שפעמים מצרפים אותם ביחד.

עד כאן,

תודה רבה.