שבת סח, ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף סמיחת עמוד ב',

השורה ה-13,

שורה ה-14 מראש העמוד, מי טבע.

הבאנו אתמול מחלוקת

אמוראים

מה יהיה הדין בתינוק שנשבע לבין הנוכרים וחילל שבת

או שבתות הרבה.

האם חייב להביא קורבן לכל הפחות קורבן חטאת אחת,

או שהוא בדרגת אנוס ופטור לגמרי?

לדעת רבו שמואל,

גם אדם שבגדר תינוק שנשבע,

ומעולם לא ידע את המושג שנקרא שבת,

עם כל זה דינו כשוגג וחייב להביא חטאת אחת

על כל אותם חילולי השבתות שעשה

עד שידע מעניין השבת.

לעומת זאת, רבי יוחנן וריש לקיס סוברים

שתינוק שנשבע אחריהו כאנוס,

ואדם שהוא אנוס בדבר פטור מלהביא

קורבן חטאת,

לא כל שכן עונש גדול יותר שאינו חייב.

הגמרא כאן באה להקשות קושייה

על רבי יוחנן וריש לקיס, רבי שמעון ולקיש.

מי טבעי.

כלל גדול אמרו בשבת.

כל השוכח עיקר שבת

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה

אינו חייב אלא אחת.

ישנה ברייתא

המביאה את העניין הזה שאם אדם שכח עיקר שבת,

וכתוצאה מזה עשה מלאכות הרבה בהרבה שבתות.

אינו חייב אלא חטאת אחת.

הגם של מעשה חילל

כמה וכמה שבתות וכמה וכמה סוגי מלאכות.

עם כל זה, די לו בחטאת אחת.

מבאר את הברייתא כיצד.

באיזה אופן נאמר הדין הזה?

תינוק שנשבע לבין הנוכרים

וגר שנתגייר לבין הנוכרים.

עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה

אינו חייב אלא חטאת אחת.

הדוגמה שהברייתא מביאה זה על תינוק שנשבע,

שעליו התכוונה הברייתא בתחילת דבריה שהוא שכח עיקר שבת. פירושו שהייתה שכוחה ממנו מעיקרא המושג שנקרא שבת.

לא למדו אותו מעולם את המושג של שבת,

ותוצאה מזה חילל שבתות הרבה וכמה וכמה סוגי מלאכות.

שעל כל אלה חייב על כל פנים, חטאת אחת.

בשונה ממה שאמרו רשלקיש ורבי יוחנן,

שבמצב הזה שהוא תינוק שנשבע,

הרי הוא בדרגת אנוס ופטור מהחטאת.

מוסיפה הברייתא וחייב

על אדם אחת

ועל החלב אחת

ועל עבודה זרה אחת.

כלומר, גם אם במשך ימי חייו עד שנודע לו

אכל דם

לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא פעמים רבות,

על כל אותן פעמים שעבר על איסור אכילת דם

מביא רק קרבן חטאת אחת, והוא הדין אם הוא אכל חלב פעמים רבות

במשך ימי חייו, יביא חטאת אחת.

והוא עדין אם אבד עבודה זרה בכמה וכמה פעמים

מביא חטאת אחת.

כל זה היה כמובן בגלל שהוא שוגג בדבר,

והשוגג

מחויב להביא כפרה, שזה קורבן חטאת,

אבל הוא מולבז פוטר.

אומרת הברייתא,

אבל מולבז חולק על חכמים.

הוא סובר

שלא צריך להביא קורבן חטאת כלל.

וכך המולבז דן לפני רבי עקיבא.

מולבז, שהיה תלמידו של רבי עקיבא,

דן לפני בדבר, כלומר, נסע ונתן בעניין

להוכיח שהוא צודק בדבר, לפטור אותו מן החטאת.

הואיל והמזיד קרוי חטאת,

קרוי חוטא,

ושוגג קרוי חוטא.

מהמזיד שהייתה לו ידיעה,

אף שוגג שהייתה לו ידיעה.

אומר מולבז לרבי עקיבא,

הרי מצאנו בתורה שאדם שעושה עבירה במזיד

קרוי חוטא.

מצאנו בתורה הקדושה בויקרא ה' פסוק א',

לגבי העניין הזה של אדם שנשבע שבועת העדות,

כלומר,

נשבע שהוא לא יכול ולא יודע עדות להעיד לטובת חברו,

ושבועתו זו כמובן הייתה לה שקר.

אז נאמר שם, ונפש כי תחטא.

אומר רשי לא כתוב בנפש ונעלם,

כי אם היה כתוב ונעלם, מה שזה היה בשוגג?

אבל לא כתוב כך.

ממילא מוכח שזה היה במזיד.

ובכל זאת קראו לו,

חוטא.

זה מה שאמרה התורה, ונפש כי תחטא.

והוא הדין, מצאנו, שאם אדם עושה עבירה בשוגג,

גם הוא קרוי חוטא.

שהרי בויקרא ד', פסוק ב', נאמר, נפש כי תחטא בשגגה.

כלומר, שהשוגג נקרא חוטא.

אז מאחר ורואים אנו שגם המזיד קרוי חוטא וגם השוגג,

נוכל לדרוש וללמוד זה מזה מה מזיד שהייתה לו ידיעה,

אף שוגג שהייתה לו ידיעה.

כמו שבאופן שהוא מזיד בדבר,

חייב להיות שיש לו ידיעה,

יודע שאסור.

שהרי אם הוא אינו יודע, זה לא נקרא מזיד.

אז גם שוגג מדובר דווקא באופן

שהוא ידע על כל פנים בעבר שזה חטא,

אלא ששכח אחר כך.

אבל אדם שלא הייתה לו ידיעה מעולם,

אינו בגדר שוגג

ואינו נקרא חוטא,

ואשר על כן,

פטור הוא מן החטאת.

כך טען מולבז להוכיח את צדקת דבריו,

שתינוק שנשבע, פטור הוא מן החטאת.

אמר לו רבי עקיבא,

הריני מוסיף על דבריך.

אומר לו רבי עקיבא למולבז תלמידו,

לפי דבריך, כשאתה רוצה ללמוד שוגג מן המזיד,

אז אני יכול להוסיף וללמוד

יותר מזה.

אי מהמזיד שהייתה ידיעה בשעת מעשה,

אף שוגג שהייתה לו ידיעה בשעת מעשה.

אם אתה כבר לומד שוגג מן המזיד,

אז תבוא ותלמד אחד מן האחר לגמרי.

כמו שבמזיד מדובר,

שבשעה שהוא עושה את העבירה הוא יודע עדיין,

כי רק באופן זה נקרא הוא מזיד. הוא יודע שאסור, ובכל זאת עושה.

אז אם כן, גם השוגג, תאמר,

בדומה למזיד, שהיה לו ידיעה בשעת מעשה.

אבל אפשר להגיד את זה?

ודאי וודאי שלא עוזב גופה אומר לרבי עקיבא. אתה בא ללמוד ולהכיש

שוגג למזיד?

אם כן, אז תבוא ותלמד עד הסוף.

שכמו שהמזיד מדובר באופן שהייתה לו ידיעה בשעת מעשה, גם השוגג.

והרי זה פשוט שלא ייתכן לומר כך.

משום שאם הוא יודע בשעת מעשה, אינו מוגדר כשוגג, אלא כמזיד,

אז ודאי שאין ללמוד, אומר לו רבי עקיבא למונבז,

אין ללמוד שוגג מן המזיד.

אמר לו, אין.

מונבז, אתם יודעים מה הוא עונה לרבי עקיבא?

יש מצב

שיהיה חייב חטאת גם באופן שהייתה לו ידיעה בשעה שהוא חוטא.

איך ייתכן דבר כזה?

הרי אם הייתה לו ידיעה בשעת מעשה,

הוא מזיד.

ולא נאמר כל בר חטאת על המזיד.

אומר לו, מונבז,

וכל שכן שהוספת.

תדע לך, אומר לו, מונבז לרבו רבי עקיבא,

אתה באמת הוספת ומסייע לדבריי.

אמר לו, לדבריך, האם זה קרוי שוגג אל המזיד?

מיד רבי עקיבא מחזיר למונבז ואומר לו, מה?

אתה אומר ששייך שאבי חטאת על האופן שיש לו ידיעה בשעת מעשה?

במצב כזה שיש לו ידיעה בשעת מעשה הוא לא נקרא שוגג.

מה הוא נקרא?

מזיד.

על המזיד ודאי שאין שייך חטאת.

עד כאן דברי הברייתא.

אנחנו כמובן נראה בדיוק

מה נקודת המחלוקת

שבין רבי עקיבא למונבז

בעניין זה של ידיעה בשעת מעשה,

אם שייך שיביא קרבן חטאת על אופן שכזה או לא.

מה שחשוב לנו זה הקשר שלנו,

שהבאנו את דעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש,

שהם אמרו

שאדם

שהוא בגדר תינוק שנשבע,

אינו בגדר שוגג אלא בגדר אנוס והוא פטור.

ואילו בברייתא, מה כתוב?

אומנם לא מולבס סובר ככה, אבל דעת חכמים שחולקים על מולבס סוברים

שתינוק שנשבה חייב חטאת אחת.

קטני מי, וזוהי שאלת הגמרא עתה, קטני מי כיצד תינוק שנשבה?

כתוב לנו על כל פנים בברייתא,

שמהו האופן שאמרה הברייתא בתחילת דבריה, שאם הוא שכח עיקר שבת אינו חייב אל החטאת אחת?

זה תינוק שנשבה.

אז ביש דאמר על רבו שמואל, ניחא.

לדעת רבו שמואל שסוברים שתינוק שנשבה חייב חטאת,

אכן אין קושייה על דבריהם, כי דבריהם

זה מה שכתוב בברייתא,

גם בברייתא כתוב שחייב חטאת אחת.

אלא לרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש,

קשיא.

אבל לדעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש,

שאומרים שבמצב כזה של תינוק שנשבה פטורו מן החטאת,

אז בוודאי שקשה.

הרי בברייתא כתוב מפורשות

שהוא חייב חטאת אחת.

עונה הגמרא,

אמרי לך רבי יוחנן ורבי לקיש,

לא מי איכא מולבז דפתר,

א-נן דאמרינן כמולבז.

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש יכולים לומר,

אתה תופס את תחילת דברי הברייתא,

לא הוכיח משם נגד שיטתנו.

אתה צודק.

אבל הרי באותה ברייתא גם הזכירו את דען מולבז שפוטר בתינוק שנשבה.

למה? בגלל שהוא סובר

שתינוק שנשבה הוא בדרגת אנוס, ולא בדרגת שוגג.

אם כן, אנו סוברים כמולבז.

אבל למה כמולבז סוברים כמולבז?

חייב להיות כך.

כיוון שמה הסיבה שאנו פוטרים

מן החטאת?

הרי כל שוגג חייב חטאת.

התשובה היא,

בגלל שהוא פחות מדרגת שוגג.

איך מוגדר אדם שמעשיו פחותים משוגג?

אנוס.

הוא מוגדר כאנוס בדבר.

כל מיום בדברו.

כלומר, שדווקא אם יש לו ידיעה.

אבל אם לא הייתה לו ידיעה מהעולם,

אם לא הייתה לו ידיעה מהעולם, אז הוא לא נקרא שוגג.

אז מה הוא נקרא אם כן?

אנוס.

הוא אומר שהוא מזיד חד-שעד אחת. לא מזיד, מה פתאום?

הוא אומר שתוכנית מכל מוגדר, לא?

מה מולבז אמר ככה?

מולבז אומר שבשביל להגדיר אותו כשוגג,

חייב להיות שיהיה לו על כל פנים ידיעה,

גם אם לא עכשיו בשעת מעשה, אבל לכל הפחות בעבר.

אבל אם לא הייתה לו ידיעה מעולם שזה אסור,

הוא בדרגת אנוס.

כך אמר מולבז.

רק רבי עקיבא תעלו,

אם אתה כבר לומד שוגג מן המזיד,

אז תלמד עד הסוף לומר שמה נקרא שוגג? רק לאחד כזה שיש לו ידיעה בשעת מעשה,

כמו המזיד.

וכי כך הוא הדבר?

אם ככה, אז לעולם לא תמצא שוגג,

כי כל שוגג זה מזיד.

קח את הערמי עקיבא למולבז.

מולבז עונה לו.

אני תכף אגיד לך אפשרות

שגם זה שהייתה לו ידיעה בשעת מעשה,

עדיין צריך להגדיר אותו כשוגג,

לגבי זה שהתחייב קורבן

על מעשה שכזה.

איך ייתכן?

אם יש לו ידיעה בשעת מעשה, איך ייתכן? אז בואו נראה.

על כל פנים,

את הקשר של הברייתא לדעת רב שמואל בלקיש ורבי יוחנן כבר הבאנו.

יוצא

שמה שחלקו רבי שמואל כנגד רבי יוחנן בראש לקיש,

זוהי מחלוקת תנאים בברייתא.

תינוק שנשבע, האם

מוגדר כאנוס או כשוגג?

לדעת חכמים

ורבי עקיבא בתוכה,

אז דרגתו כשוגג, בחייו חטאת אחת,

אבל מולבז תלמידו של רבי עקיבא,

וחזק רבי יוחנן בראש לקיש,

שדרגתו כאנוס.

טוב,

שואלת הגמרא, מי תמה דמולבז?

מה היא תמה דמולבז?

מהו הטעם של מולבז?

לומר שדווקא אם הייתה לו ידיעה,

חייו חטאת, ולא באחד כזה שמעולם לא הייתה לו ידיעה.

יותר מזה,

מולבז טוען

ששייך להגדיר גם אדם שיש לו ידיעה בשעת מעשה כשוגג,

ומחייב הוא אותו חטאת.

איך ייתכן לחייב חטאת אדם שהוא יודע בשעת מעשה שזה אסור ועושה?

הרי החטאת בא על מצב שאינו יודע שזה אסור,

אבל אם הוא יודע שזה אסור,

לא מצאנו ולא מסתבר שעל זה יהיה כפרה על ידי החטאת.

אומרת הגמרא דכתיב,

זוהי תשובה

שבזה הגמרא מבארת את

שיטת מולבז.

מצאנו במדבר טו פסוק כט,

ששם מדובר לגבי אדם ששגג ועבד עבודה זרה.

אומרת התורה, תורה אחת תהיה לכם, לעושה בשגגה.

וסמיכלה,

ומיד בפסוק שאחריו נאמר, והנפש אשר תעשה ביד רמה.

ביד רמה באורו שעושהו במזיד את מעשיו.

אם כן, מצאנו שהתורה היא קישה בפסוק כט שמדבר על השוגג,

לפסוק ל', שמדבר על המזיד.

הכי שוגג למזיד.

מצאנו כאן שהתורה הכישה את השוגג למזיד.

זה מה שמצאנו ולמדנו אתמול,

סמוכים מן התורה, מנין דכתיב, סמוכים לעד לעולם,

עשויים באמת וישר.

גם אם אנו מוצאים

שני פסוקים שסמוכים הם זה לזה,

אפשר ללומדם בהיקש האחד מהאחר.

כאן מוצאים אנו את הסמוכים.

פסוק כט באותו פרק, פרק טו במדבר,

מדבר על השוגג,

והפסוק שאחריו, פסוק ל', מדבר על המזיד.

אם כן,

בזה התורה באה להשוות,

שנקיש ונשווה שוגג למזיד.

על השוגג התורה אומרת שם

שיביא קורבן חטאת.

על המזיד התורה אומרת שם שמה הוא חייב?

כרת.

כתוב שם בפסוק.

אני אקרא לכם

את הלשון של הפסוק

והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר

את השם הוא מגדף

ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה.

אדם שעושה

ועובד עבודה זרה במזיד,

חייו הוא כרת.

ובפסוק הקודם,

שמדבר על עניין חיובי חטאות,

נאמר שם, תורה אחת תהיה לכם לעושה בשגגה.

תורה אחת.

כלומר, כל אותם

עבירות שבתורה,

שהם בדומים לעבודה זרה,

שעל המזיד חייב כרת,

כשעושה אותם בשוגג חייב קורבן חטאת.

ממילא נוכל ללמוד

מן המזיד לשוגג.

מה המזיד שהייתה לו ידיעה?

כמו שבמזיד

חייב כרת,

בגלל שמדובר שהוא יודע בשעת מעשה ועדיין עושה את העבירה.

אף שוגג שהייתה לו ידיעה. אז גם השוגג

שחייב על זה את החטאת,

מדובר שהייתה לו ידיעה

בשעת מעשה.

השאלה, אז למה אתה מגדיר אותו כשוגג?

אם יש לו ידיעה בשעת מעשה,

למה אתה מגדיר אותו כשוגג?

אז הגמרא בהמשך

תסביר

את האפשרות, איך ייתכן

שייקרא שוגג עם כל זה שיש לו ידיעה בשעת מעשה.

אבל הגמרא מעדיפה קודם לבאר

למה בכל זאת רבנן, חכמים חולקים על מולבז

וסוברים שאם יש לו ידיעה בשעת מעשה אז לעולם לא ייתכן להגדירו כשוגג.

ורבנן,

היי, תורה אחת, מעבדלה,

ההיקש הזה שמוצאים לנו בפסוק,

בפסוקים

כט ולמד

בפרק ט״ו במדבר,

איך הם, מה הם דורשים מזה?

מבעל אלוהו לכתמקרלה רבי יהושע בן נוי לברה.

הם צריכים את זה למה שרבי יהושע בן לוי

לימד

את בנו.

כלומר, הייתה דרשה שרבי יהושע בן לוי לימד את בנו.

מה אומר לו רבי יהושע בן לוי לבנו?

תורה אחת תהיה לכם לעושה בשגגה.

כך מצאנו בפסוק שהזכרנו מקודם.

הוא כתיב,

ואילו לפני כן,

באותו פרק, בפסוק כ״ב נאמר,

וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה.

ומה נאמר שם בהמשך הפרשה?

שמביאים חטאת

אם אדם שוגג

ועשה עבירות מסוימות.

אז מה זה אם לא תעשו את כל המצוות האלה?

כל המצוות זה עבודה זרה שהיא שקולה כנגד כל המצוות.

פירושם של דברים, שהפסוקים שם באים לחייב חטאת

את מי ששגג בעבודה זרה.

וכתיב,

ובהמשך,

היינו בסוף הפרשה נאמר, והנפש

אשר תעשה ביד רמה.

אם כן, מה אנו מוצאים

בעובד עבודה זרה?

שעל המזיד חייו כרת,

ועל השוגג חייו חטאת.

והתורה הרי אמרה,

תורה אחת תהיה לכם לעושה בשגגה.

שכל השגגות שבתורה דינם שווה למה שמוסימנו בעבודה זרה. מה פירוש?

הוגשו כולם לעבודה זרה.

כל

העבירות האחרות

שחייב

כפרה על השוגג שבהם,

עם עשם בשוגג,

צריכים להיות דווקא בדומה לעבודה זרה.

מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת

ושגגתו חטאת,

אף כל דבר שחייבים על זדונו כרת

ועל שגגתו חטאת.

כלומר,

הפסוקים שם הם היסוד

לכל העבירות

שמוצאים אנו בתורה,

שאיזה עבירות חייב עליהן חטאת,

דווקא אותן עבירות שאם יעשן במזיד,

יתחייב על זה כרת בדומה לעבודה זרה.

כשנאמר שם חטאת על השוגג וכרת על המזיד,

אז זה בא ללמד תורה אחת תהיה לכן.

כל אלה שחייב עליהן בשוגג, כפרה,

זה דווקא בדומה

לעבודה זרה,

שדווקא בדומה לעבודה זרה שעל המזיד כרת ועל השוגג חטאת,

אז כל אותן עבירות שיש במזיד כרת,

תהיה חייב על שגגתם, חטאת.

זה הכל.

אבל לבוא ולומר שהקישו את השוגג למזיד,

לומר שאפשר שיהיה לו ידיעה בשעת מעשה ובכל זאת תיקרא שוגג,

זה לא.

לא לזה התכוונה תורה.

אבל מונבז

לומד מזה מעבר,

שצריך גם בדומה למזיד,

שהייתה לו ידיעה בשעת מעשה.

והשאלה, אבל עדיין נשאלת,

אז למה הוא נקרא שוגג?

וזוהי שאלת הגמרא עתה, ואל האמון בעז,

שגגה במאי.

אז איפה הוא השוגג?

אם מדובר שהוא יודע בשעת מעשה,

אז למה אתה קורא לו שוגג?

עונה הגמרא כגון ששגג בקורבן.

כלומר,

הוא יודע שיש איסור.

הוא יודע שבמזיד הוא חייב על זה כרת.

אז למה אתה מגדיר אותו כשוגג?

הוא לא ידע שאם זה בשוגג, הוא חייב עליו קרבן חטאת.

אז עצם זה שהוא לא ידע את הפרט הזה,

שחייב על זה חטאת,

זה גם מוגדר כשוגג.

מזיד גמור, אתם שומעים?

מזיד גמור זה רק אחד כזה שידע שעל השוגג חייב חטאת,

ועל המזיד חייב כרת,

שצריך כפרה,

ויש תיקון למעשיו,

בין על שוגג ובין על המזיד.

אבל מי שסבור היה שרק על המזיד

באה התורה לתקן, ולא את השוגג,

הרי הוא בגדר שוגג.

גם אם הוא עשה במזיד,

גם אם הייתה לו ידיעה בשעת מעשה,

אבל היה חסר לו את הידיעה באופן מושלם

שיש גם קורבן,

וזה גם סוג של כפרה שבא לכפר.

ורבנן,

נו אז למה בכל זאת רבנן חולקים על מול מז?

תשובה, שגגת קורבן, לא שמה השגגה.

מתי הוא חייב חטאת?

רק אם הוא שוגג בעבירה עצמה.

שהוא לא ידע שהפעולה הזו אסורה,

או לא ידע,

כן,

מסיבה אחרת שהמעשה הזה הוא מעשה של איסור.

למשל, בשבת

יש אפשרות, יש שתי אפשרויות של שוגג.

או שלא ידע שהפעולה הזו אסורה,

או לא ידע שהיום שבת.

בעבודה זרה הוא לא ימשיך למצוא.

לא ידע שהפעולה הזו אסורה, או לא ידע שזו עבודה זרה.

רבנן אומרים

שבשביל להתחייב חטאת,

בשביל להתחייב חטאת צריך שיהיה שוגג בעבירה בעצמה.

אבל אם הוא יודע שהפעולה הזו שהוא עושה היא אסורה,

גם אם הוא לא יודע שחייב על זה חטאת,

זה מוגדר כשוגג, זה לא מוגדר כשוגג.

זה נקרא מזיד.

מול בז, לעומת זאת, טוען לו?

זה מזיד לא חטא. זה מזיד לא חטא. ודאי, חייב כרת.

אז אומרים חכמים.

מתי זה נקרא שוגג?

רק אם הוא לא ידע בכלל שהפעולה הזו שהוא עושה זו פעולה אסורה.

אבל אם הוא ידע שהפעולה הזו אסורה,

רק לא ידע שיש על זה

חיוב חטאת,

אומרים חכמים, זה לא נקרא שוגג,

זה מזיד.

ומה עונשו?

כרת.

מול בז, לעומת זאת, טוען לו.

אם הוא לא ידע שחייב על זה חטאת,

זה מספיק כדי להורידו מדרגת מזיד לדרגת שוגג,

ונחייבנו חטאת עם כל זה.

ואם הוא עונש שחייב על זה חטאת, אבל אם הוא גם ידע,

אבל אם הוא ידע שחייב על זה חטאת בשוגג,

וכרת על המזיד,

זה אכן מזיד באופן מושלם.

והוא חייב כרת.

נכון.

אומר החתם סופר,

כן, שהוא אחד מן האחרונים,

הוא כותב, לבאר את דעת מונבז,

מדוע באופן שכזה שהוא יודע שזה אסור, רק שאינו יודע שחייב על זה חטאת,

זה מוגדר כשוגג ואית חייב על זה חטאת.

למה?

הרי הוא יודע שזה אסור.

אומר בעל החתם סופר,

שמונבז סופר שחיוב הקורבן הוא לא רק כפרה, הוא גם עונש.

מצאנו בתורה הקדושה

שחיוב חטאת נאמר רק במי שהוא שווא מידיעתו.

מה פירוש שווא מידיעתו?

אם היו מודיעים לו בשעת מעשה שהוא עושה איסור, הוא היה נמנע מלעשותו.

אומר מונבז,

כאן אומנם הוא יודע שזה אסור,

אבל ייתכן שאם הוא היה יודע שחייב על זה קורבן,

זה היה מונע אותו מלעשות.

אם הוא היה יודע שהתורה החמירה לחייב אותו קורבן על עבירה שכזו, הוא לא היה עושה.

אז זה גם נקרא שווא מידיעתו.

לעומת זאת, חכמים

סוברים לא כך.

השאלה נשאלת,

אבל פה אתה מדבר באופן שהבן אדם הזה יודע שעל המזיד חייב כרת.

אתם שומעים?

בכל זאת אתה אומר, אבל אם הוא היה יודע שחייב על זה קורבן,

הוא לא היה עושה.

אם הכרת לא מפחיד אותו,

אז כשהוא ידע שהוא צריך להביא קורבן, זה כן יפחיד אותו. כנראה זה מה שמוזמן אומר, זה לא אומר שהוא קורבן.

יפה.

אז אני קורא,

אז אני אשלים את הדברים.

אף על פי שהאדם הזה יודע שיש עונש כרת על עבירה זו,

ומכל מקום אינו חוזר בו מלאכתו.

במילים אחרות, אז איך ייתכן שאם היית מודיע לו שיש קורבן על השוגג,

אז אם היית מודיע לו, אז הוא היה חוזר בו, לא היה עושה.

אם הכרת לא מפחיד אותו,

אז למה שהקורבן כן יפחיד אותו?

יש לנו לומר,

שאם היה יודע שחייב עליו קורבן, היה חוזר בו,

כיוון שהקורבן חמור לבני אדם יותר מכרת.

שאת חיוב הכרת יכול לבטל אם יעשה תשובה.

הלוא אם אדם חלילה עבר חבירה וחייב על זה כרת,

שייך לתקן את זה על איזה תשובה.

אבל את החיוב הקורבן אינו יכול לבטל,

גם אם יעשה תשובה.

נדמה לו, הוא יעשה חשבון.

כרת?

תאוותו תגרום לו לעשות את המעשה, אפילו שהוא יודע שיש על זה כרת. מישהו שהוא תולל אומר בליבו,

עד

איך אומרים, שיגיע יומי וזמני, אני כבר עושה תשובה.

אבל אם הוא היה יודע שיש על זה קורבן,

וזה מזה אולי יכול להתפטר אלא היה בא הגזבר,

לכפות אותו להביא את הקורבן חטאת,

גזבר ההקדש.

אז הוא צריך פה עכשיו להפסיד ממון,

להוציא חמש מאות או אלף שקל

בשביל להביא קורבן, לקנות

בהמה בשביל לכפר לו על חטאו.

אוו, כסף.

זה מפחיד אותו,

הוא לא יכל להתפטר, הוא יהיה חייב להביא.

ויש הרבה אנשים שמוכנים למכור גם את ה, לא יודע את מי,

בשביל כסף, עוד קצת כסף, הוא מוכן למכור את הכל.

כמו שאמר קודם הראל,

מצאנו בתורה ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך.

אומרים חז״ל, מה זה בכל נפשך? אפילו נוטל את נפשך.

ובכל מאודיך, מה זה אפילו נותנים את כל ממונך?

נו, שואלים חז״ל, אם נאמר בכל נפשך,

למה נאמר בכל מאודיך?

אם את הנפש הוא צריך למסור על אהבת השם,

כל שקל את ממונו הוא ימסור על אהבת השם.

אלא יש לך אדם, אומרים חז״ל,

שממונו חביב עליו מגופו.

אז את הנפש הוא יהיה מוכן למסור,

אבל לא את הממון.

אבל לעומת זאת יש גם מצב הפוך,

שיש אדם

שנפשו חביבה עליו מממונו.

אדם נורמלי,

נסתם מחז על עצמו יותר מאשר הממון.

אבל יש כאלה שהם פשוט

מעוותים בשכלם.

עבדו על הכסף כל כך הרבה,

שהוא מוכן להיות חולה, העיקר לא להוציא כסף לרופא.

למה? מה פירוש? עבדתי על הכסף.

אז הוא מוכן להתייסר, אבל לא להוציא כסף בשביל ללכת לרופא.

זה אדם שממונו חביב עליו מגופו.

אז הנה, אתם רואים פה את הדוגמה.

אם הוא היה יודע שיש קורבן,

והוא לא יכול להתפטר מזה, הוא חייב להביא קורבן.

פירושו להוציא כסף.

אוי, אוי, אוי, אוי, לא, לא, לא. זה כבר משהו אחר. הוא היה באמת חוזר בתשובה.

לא היה עושה את האיסרו.

אבל כרת?

לא נורא.

איך יש כאלה שאומרים?

כן, תשמע.

יגיע הזמן, זה גם אני אעשה תשובה.

בינתיים, תן לי לענות.

איזה טיפשים.

איזה טיפשים. קודם כול, מיערב לך

שאתה תזכה לעשות תשובה.

וחוץ מזה, חז״ל אמרו,

כל האומר החטבה שוב,

אין מספיק למייד לא לעשות תשובה.

וחוץ מזה, לא חבל על החיים של עכשיו?

הרי ברור שאם אדם

בא עם עבודת השם של עשרים ושלושים, ארבעים וחמישים שנה,

זה יותר טוב מאשר שאדם בא עם שנה אחת של עבודת השם.

אבל סתם אני אומר...

זה הפרש גדול.

זה נובע מטיפשות.

אני אומר, בן אדם שחשוב לו יותר הכסף, מנקודת מבט,

בן אדם שחשוב לו יותר הכסף,

כן.

חשוב על כנסת מיטב איסורים ומרכיב, מיטב איסורים ומרכיב.

כן.

בן אדם הוא יכתב.

מה?

אם מיטב איסורים ומרכיב,

לא יהיה לו בעיה להכלוא, יגיד מתי שהוא יתכפר לי, לא משנה מתי הסוף.

לא.

כתוב מיטב איסורים ומרכיב.

מרכיב, פרשום דבר, הם גומרים את הכפריים, עושי תשובה, אבל הם לא עושים תשובה,

ואז לא כלום.

במפורש, באותה... גם בגמרא...

אם בן אדם עושה תשובה,

אז מביאים לו את האיסורים בתור למראה. כלומר, רק פרשום דבר, לגמור את ה...

תיקול הלכלוך.

זה מנקודת מבט של בן אדם שאכפת לו באמת הכסף.

אכפת לו הכסף. נו, ולכן מה?

אז אתה לא... אבל הוא חייב להביא את הכסף הזה, לא הבנתי.

אז אם יגידו לו שהוא יהיה חייב על מזיד כרת,

אז לא יהיה לו בעל הפתור, יגיד, מגיע לי כרת,

אני עושה תשובה, מטדי סטורים ערבי.

נכון.

אז ממי להתכפר לו?

לא, אבל זה לא יוותרו לו על ההחטאת.

לא, זה לפי דעת מולבא.

אז לפי דעת רבי עקיבא. אה, אתה מדבר לפי אלה שחולקים על מולבא.

אלה שחולקים על מולבא סוברים.

אז אני אסביר, אלה שחולקים על מולבא סוברים,

שאם

עצם ידיעת האיסור

זה לא סיבה לגרום לו להימנע מחטא,

כן?

אז זה לא נקרא שם מדיעתו.

שם מדיעתו פירושו שידיעת האיסור לבד גורמת לו לשוב.

אבל אם אתה רואה שבשעה שהוא עשה, הוא ידע ובכל זאת עשה,

מה שהוא יחזור בגלל ידיעתו,

חיוב הקורבן, זה לא סיבה להגדיר אותו, קשב מדיעתו.

אז זה נקרא מזיד.

אתה מבין?

אם אדם יודע בשעת מעשה שזה אסור ובכל זאת רוצה, רק חסר לו איזשהו פרט כלשהו,

זה גדר של מזיד אומרים חכמים, חכמים ורבי עקיבא בכללם. זה בסדר, ואני מסכים, אני אומר למה הוא יחטוא? למה הוא יחטא מלכתחילה?

תאוותו, תאוותו גוברת על שגלו, מה זה למה? זה כתוב שמיטב עיסורים ורקים נקרב, בגלל זה הוא יחטא.

הוא לא חייב, אתה לא, תדע לך,

תדע לך, לא חייב להיות שזה נובע בגלל שהוא עושה חשבון.

תשמע, מיטב עיסורים ורקיעים.

ייתכן שבאמת בן אדם,

בן אדם לא, תתבונן.

ייתכן, ייתכן שזה בן אדם שלא מאמין

בכלל במושגים הללו.

הוא יודע שבתורה הקדושה,

לא,

לא.

זה מה שאני אומר לך.

למה חטאת תפחיד אותו אם הוא לא מאמין? אז אני אומר,

בגלל שבמצב הזה יכריחו אותו להביא.

ואז אם יכריחו אותו להביא,

הוא כבר יהיה לו בעיה.

אפשר להכריח בן אדם להביא חטאת? להוציא כסף. אפשר להכריח בן אדם להוציא כסף?

ממשכנים אותם, כתוב.

חייבי החטאות ממשכנים אותם.

עד שיביאו את החטאת.

כן, אז הוא לא יענה שחומרת העונש הזאת היא בשבילו זה מכה להוציא את הכסף.

החומרה של העונש.

נכון.

אבל את העונש הוא יצא,

הוא ידע שהוא עושה מעשה. חמור ביותר שעל המזיד חייב כרת, כן. הוא ידע שהוא יענן,

אבל הוא לא ידע שזו חומרה גדולה בשבילו זה לא הוצאת כספי.

על זה הוא יענן. זוהי הנקודה. אז הנקודה היא, נשנן את הדברים.

באופן שהאדם עושה מעשה,

והוא יודע שפעולה זו אסורה וחייב במזיד כרת.

אבל אינו יודע שיש מושג שנקרא חטאת על אותה הפעולה.

זה המספורט, להיות שוגג. פה, פה,

פה אומרים אנו כך,

שייתכן

שאם הוא היה יודע שיש על זה קורבן חטאת,

הוא לא היה עושה.

ממילא,

אז אם בכל זאת הוא עשה,

נובע מחסרון ידיעתו שהוא לא ידע שצריך להביא קורבן.

אז זה נקרא עדיין שוגג.

כי סיבת עשתו את המעשה,

בגלל שהוא לא ידע שיש על זה קורבן.

אבל אם הוא היה יודע, לא היה עושה.

זה הכל לדעת מולבז.

אבל דעת חכמים,

מאחר והוא יודע שיש כרת על המזיד.

והוא עדיין עושה,

אז אין שום דבר שימנע אותו מלעשות.

הוא לא עושה שום חשבונות.

גם אם תבוא ותגיד שייתכן שאם הוא היה יודע שיש קורבן, אולי העושה,

זה לא נקרא שם מדיעתו.

כי אם הוא יודע את גוף האיסור

והוא עושה,

זה נקרא מזיד.

לא אכפת לי שהוא לא יודע באופן מושלם את כל הפרטים.

זה נקרא מזיד. הוא יודע שזה אסור.

הוא יודע שחייב כרת.

ורבנן, נמשיך הלאה, ורבנן

שגגה במאי,

לפי רבנן שסוברים,

שאדם בשביל להגדיר אותו כשוגג צריך שיהיה שוגג

בעבירה עצמה.

אז מאיפה צריכה להיות השוגג?

איפה צריכה להיות הטעות שלו?

האם צריך שהוא לא ידע בכלל שזה אסור?

או גם אם הוא יודע שזה אסור, רק לא ידע את העונש על המזיד,

זה מספיק כדי להגדיר אותו כשוגג.

אז בזה חלוקים

רבי יוחנן ורש לקיש. רבי יוחנן אמר,

כיוון ששגג בחרט, אף על פי שהזיד בלאו.

כלומר,

אם הוא יודע שזה אסור, רק לא יודע שיש על זה עונש על המזיד,

זה נקרא שוגג.

רש לקיש אמר,

עד שישגוג מלאו אחרת.

כלומר,

רק באופן שהוא לא ידע בכלל שיש איסור בדבר,

אז זה נקרא שוגג.

אבל אם הוא יודע שזה אסור,

רק שאינו יודע שיש עונש על הדבר,

זה לא נקרא שוגג, אלא מזיד.

מובן.

אם כן, נסכם.

בתינוק שנשבע,

האם דרגתו כשוגג וחייו חטאת,

או דרגתו כאנוס ופטור מן החטאת,

בזה חלוקים תנאים.

מי אלה התנאים?

חכמי ורבי עקיבא כנגד מונבז.

ואחריהם האמוראים, רבו שמואל, כנגד רבי יוחנן ורש לקיש.

אם האדם יודע בשעת מעשה שהדבר הזה אסור,

רק שאינו יודע שיש על זה עונש של קורבן חטאת,

זה שוגג או מזיד,

בזה חלוקים מונבז וחכמים.

אם אלה אין אדם עושה את זה, חכמים סוברים.

כבר הסברנו, כבר ביארנו.

כבר ביארנו, ותקשיב.

אחר כך לשיעור באופן

מושלם, ותבין

שכבר הזכרנו את הטעם בזה.

אז לדעת, מונבז,

עצם הדבר שאינו יודע שיש על זה קורבן חטאת, עדיין מגדירו כשוגג, אף על פי שבשעת מעשה הוא יודע שהוא עושה מעשה של איסור.

והוא גם יודע שעל המזיד בזה הוא חייב כרת.

אבל כל זמן שלא ידע שיש חטאת,

הרי הוא עדיין מוגדר כשוגג.

בשביל להגדירו כמזיד צריך שיהיה,

היתה לו ידיעה באופן מושלם,

גם מה עונשו על השוגג,

גם מה עונשו על המזיד, ואז הוא נקרא מזיד.

אז הוא חייב כרת.

אבל לדעת חכמים,

אם הוא יודע בשעת מעשה שזה אסור ויש כרת,

גם אם הוא לא יודע שיש חטאת,

זה מוגדר כמזיד.

מתי אם כן מוגדר הוא כשוגג?

לדעת חכמים?

אז יש מי שסובר,

שאפילו יודע הוא את גוף האיסור, רק שאינו יודע שיש על זה עונש, על המזיד,

זה נקרא שוגג.

וזה דעת רבי יוחנן.

רבי יוחנן, דענה או?

מורה.

לעומת זאת ראש לקיש,

כך הם סוברים בדעת רבנן.

לעומת זאת ראש לקיש סובר,

ששוגג זה רק אם אינו יודע את גוף האיסור גם כן.

אבל בלאו הכי,

אם הוא כן יודע את גוף האיסור,

הוא לא נקרא שוגג,

גם אם אינו יודע שיש כרת על המזיד.

נכון.

אמר רבא,

מה התעמד רבי שמעון מלקיש?

באה הגמרא ושואלת,

מה הטעם של רבי שמעון מלקיש,

שבשביל שייקרא שוגג צריך שיהיה

שוגג גם בלאו וגם בכרת. במילים אחרות,

רק באופן שהוא לא ידע בכלל שזה אסור, אז זה נקרא שוגג.

אמר כרע,

אשר לא תעשינה בשגגה ואשם.

זהו פסוק בויקרא ד', פסוק כב',

נאמר שם

את האיסור.

האיסור הזה הוא לא היה כבר באופן. בדיוק. גם אם הוא לא ידע את החומרה של העונש.

אם הוא היה יודע שזה אסור, הוא לא היה עושה.

אשר נסיח את ה'

ועשה אחת מכל מצוות ה' אלוקיו,

כך נאמר שם בתחילת הפסוק,

ובהמשך אשר לא תעשינה בשגגה ואשם.

מזה לומד ראש לקיש שמשמעות הפסוק פירושו

עד שישגוג בלאו וחרט שבה.

כלומר,

הוא עשה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה,

שאסור היה לעשותה,

הוא עשה את זה בשגגה.

היינו, לא ידע שזה אסור.

על האיסור אשר לא תעשינה, את זה הוא עשה את זה בשגג.

רואים שהוא צריך להיות גם שוגג בגוף האיסור,

אבל בלאו הכי הוא לא נקרא שוגג.

זה קשור גם בגלליו וגם לעשות? לא בגלל זה.

אלא משמעות הפסוק האומר,

שאם אדם חוטא באיסורי לא תעשה בשגגה,

אשר נשיא יחטא,

ועשה אחת מכל מצוות ה' אלוקיו אשר לא תעשינה בשגגה.

כלומר שהשגגה מתייחס ללא תעשינה, ללאו.

שזה היה סיבת עשייתו.

שהוא היה שוגג במה שזה מצוות שלא תעשינה.

את הפרט הזה היה חסר לו.

זה מצוות שלא תעשה, והוא לא ידע שזה איסור.

אז אם זה עליו, כל כך נקרא, כאילו?

לא, אז ודאי שלא שייך. אם אדם לא יודע שזה איסור, אז ודאי שהוא גם שוגג גם בלב וגם בכרת.

איך ייתכן שיהיה כרת ואילת?

כשהוא שוגג בלב, אז ברור שהוא שוגג בנקול.

אבל רבי יוחנן,

היי כרד, רבי שמעון בן לקיש,

מאי עביד לך.

אבה רבי יוחנן שסובר,

שגם אם אדם יודע את גוף האיסור, רק שאינו יודע שיש על זה עונש של כרת ומזיד.

עדיין מוגדר הוא כשוגג.

אז איך הוא ידרוש ומה הוא ילמד מהפסוק שראש לקיש הביא?

אבל לכאורה מהפסוק ההוא מוכח שהשגגה צריכה להיות בגוף האיסור,

ולא רק בזה שאינו יודע שיש כרת.

עונה גמרא מבעילה, לך דתניא.

הוא צריך את זה למה שהברייתא מביאה

בעניין זה.

נאמר

בפרק ד', פסוק כז', ביקרא,

נאמר מעם הארץ.

הפסוק מתחיל מ-אם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ.

מעם הארץ,

משמע

שלא כל אחד,

לא כל אחד שהוא שייך

לעם ישראל צריך להביא קורבן,

אלא מעם הארץ.

מעם פירושו,

מקצת עם הארץ,

אז יביאו קורבן כשחוטו בשגגה.

אבל ישנם כאלה שאינם מביאים על השוגג קורבן.

מי?

ואת מי התורה באה למעט שלא צריך להביא קורבן?

פרט למומר.

מה פרק דומה בארץ?

ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ.

אה, זה מעם הארץ?

פירושו שיש מקצת עם הארץ,

כלומר חלק שכן צריכים להביא קורבן על השוגג.

אבל יש כאלה שאינם צריכים להביא קורבן. מה פירוש הם צריכים להביא קורבן?

הם לא זכאים שיתכפר להם החטא על ידי קורבן.

מי אלה?

פרט למומר.

אדם שהוא מומר לעבור עבירה במזיד,

אינו חש לכבוד קונו,

וכבר עשה את העבירה הזו ג' פעמים לכל הפחות.

אחד שכזה אינו מביא חטאת,

גם אם זה באותו הזדמנות היה שוגג.

נאמר,

על החלב

יש כרת במזיד וחטאת בשוגג.

אז אם היו אומרים לו,

תקשיב, זה חלב,

אוכל.

והיא אומרת, זה טעים.

אני הולך דווקא למסעדה בתל אביב,

ששם יודעים להאכיל צפרדעים, סרטנים,

כל מיני דבורים מאוסים,

שיכוסים ורימוסים.

כן?

אבל פעם אחת הוא הגיע לאיזשהו מקום.

והגישו לו לאכול.

הוא חשב, מה הוא אוכל?

הוא אוכל איזשהו סטייק.

הוא לא ידע שהוא אוכל חלב.

כנראה השף שם באותה מסעדה היה כזה מומחה שידע לטשטש את ההבדל בין חלב לסטייק.

האם יביא חטאת מכיוון שעכשיו במצב הזה הוא לא ידע שזה חלב?

התשובה היא לא. מאחר ואינו חש לאיסור חלב, הוא לא אכפת לו,

אז גם אם עכשיו הוא שוגג, לא יהיה לו כפרה על ידיו עד קורבן חטאת.

כי עכשיו הוא מומר.

כן.

אדם שהוא מומר ואינו חש

לעבור איסורים אלו,

גם אם היו זמנים מסוימים שעבר אותם בשוגג,

לא יהיה לו אפשרות להתכפר על ידי קורבן חטאת.

צריך לדעת שקורבן חטאת זו מתנה מאת הבורא,

שאדם יכול להתכפר ולנקות את חטאו על השוגג

בעולם זה.

אבל יש בני אדם שלא נתנו להם את המתנה הזו,

אלא נושאים את חטאם עד קברם.

ושם

כבר יש ממונים שמחכים

לעשות בו שפטים.

אם במשך 200 שנה,

אם 400 שנה,

אם הקורבן הוא... לא.

מומר כולם מודים.

כולם. רק השאלה היא,

מה אנחנו שאלנו,

מה דורש רבי יוחנן מהפסוק אשר לא תעשינה בשגגה?

אז הביאו את הברייתא,

ובתחילה הביאו פסוק אחר שלא קשור אלינו.

דרך אגב, הביאו את זה בת הברייתא, שמומר,

מומר

אין דין הבאת קורבן אצלו.

גם אם באותו הזדמנות שהוא עשה עבירה בשוגג,

אבל מאחר שהוא מומר באיסור זה,

אין לו את האפשרות להתקבר על ידי חטאת.

עכשיו, בא רבי שמעון בן אל עזר, תראו בפנים,

רבי שמעון בן אל עזר אומר משום רבי שמעון,

כן, הוא היה הנכס של רבי שמעון בר יוחאי,

והוא אומר, לא צריך ללמוד את זה מהפסוק הזה.

אתם רואים מאיפה לומדים שהמומר לא מתקפר בקורבן?

זה מה שמצאנו בפסוק הקודם, אשר לא תעשינה בשגגיו ה'.

שם בפסוק כתוב,

או הודה אליו חטאתו אשר חטא,

על הנשיא שחטא אשר נשיא חטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אלוקיו אשר לא תעשינה בשגגיו ה'.

אז,

הודה אליו חטאתו, אם נודע לו אחר מכן שהוא חטא

והביא את קורבנו.

צריך להביא קורבן חטאת.

אם כן,

מה משמע?

שרק בגלל שהוא לא ידע שזה אסור,

מחמת השגגה הוא עבר את האיסור, אז הוא חייב קורבן.

ממילא נוכל ללמוד מזה.

השווא מדיעתו מביא קורבן על שגיגתו.

רק אדם כזה שהוא בגדר, שווא מדיעתו.

אם הוא היה יודע שיש איסור במעשה הזה,

הוא לא היה עושה.

אחד כזה, שכשנודע לו,

אז הוא אומר, אוי גוואלד,

אז ודאי וודאי שאם היה נודע לו בשעות מעשה, הוא לא היה עושה.

לא הוא אמר, זה אדם חטא שלא ידע. כן, כן, זה גופי.

אבל היא לא שם מדיעתו.

אין נאום אבי קורבן על שגיגתו.

אבל אם המומר הזה שיושב במסעדה ומגישים לו חלב בדמוי סטייק,

אם היה בא מישהו ואומר לו,

אתה יודע,

אתה יודע, זה חלב.

תשמע, זה משהו.

אינו שם מדיעתו.

זה שהוא יודע זה חלם,

זה גורם לו אדרבה להתלהב עוד יותר. תשמע, השף הזה חבל על הזמן.

אינו שם מדיעתו,

אינו מביא כלבן על שגגתו.

המומר הזה אפילו מומר לדבר אחד שבתורה, לא מעניין שהוא מומר לדבר.

מומר אפילו לאותו דבר.

כן, יש עוד עניין.

על כל פנים,

יש האמת,

האמת היא כזו, בגמרא במסכת חולין מובא,

מה יהיה הדין אם אדם מומר לאכול חלב ולא לאכול דם?

האם יקבלו ממנו קורבן?

כי גם אם לגבי אכילת דם הוא לא מומר,

אבל עצם זה שהוא לא חש לי איסור של ואכילת חלב. הוא כן מומר, זה מספיק כדי להגדיר אותו כאחד כזה שלא ראוי, שיתקפרו לו חטאיו, גם אם זה איסור דם.

זה הכל לדעת, אז הגמרא בחולין מביאה שזה מחלוקת.

זה גוף המחלוקת בין תנא קאמן ובין רבי שאול בן עזה.

אבל אני רוצה לסכם את הדברים.

תקשיבו,

בסיכום,

רבי יוחנן אומר,

עטר אשר לקיש לומד מהפסוק אשר לא תעשינה בשגגה והשם,

ללמד שמתי זה נקרא שגגה?

דווקא אם הוא היה שוגג בלאו, אשר לא תעשינה.

אבל אם הוא לא שוגג בלאו,

זה לא נקרא שוגג.

אומר לו רבי יוחנן, לא נכון.

תבוא ותשאל אותי, אז מה זה שכתוב אשר לא תעשינה?

מהפסוקים הללו לומדים דינים אחרים.

איזה דין?

שמומר אין לו הבאת קורבן,

כי מהפסוקים הללו שם, באותה פרשה מוכח שרק אחד שהוא בגדר שווא מדיעתו מביא קורבן.

שאם היה יודע והיה שם בתשובה,

אז היה נמנע מלעשות את האיסור, אז

שייך שיביא קורבן.

אבל אם הוא אחד כזה,

שגם אם היה יודע, הוא לא היה נמנע מלעשות את האיסור,

כמו למשל המומר,

ואחד כזה,

אין לו אפשרות להביא קורבן חטאת,

גם אם ירצה,

אנחנו נדחה אותו בשתי ידיים ונאמר לו,

תחפש

מקורות אחרים.

חטאת

זה רק מתנה למי שהוא עושה בשוגג,

והוא אכפת לו שלא לעבור איסורי תורה,

אבל אחד כמוך,

אחד כמוך שלא אכפת לו,

החלק של הקורבן של הפרסומה או של הפרסומה,

לא כזה פרסומה,

זה קורבן ואיום פרסומות, נכון, נכון מאוד.

אם באותו שעה הוא קם בתשובה,

לא יעזור שום דבר.

צריך לדעת שהנקודה המרכזית היא כזו,

אתה שומע?

אם ההגדרה שם מדעתו, פירושו,

שאם היה יודע,

שאם היה יודע, לא היה עושה את האיסור,

מה יהיה הדין באדם כזה,

באדם כזה שבשעה שהוא עשה,

הוא לא אכל זכרות קולנוע.

הוא היה חילוני.

הוא יודע שהוא אכל חלבים,

אכל דם,

אכל סרטנים,

משיקה ציבור ומסים.

למה הוא אכל?

כי זה היה סטייל.

כל אלה עם משקפיים עגולות

ושכל מצומצם

וקרחים משערותיהם,

הם אוכלים במסעדות כאלה שיש שם שיקוצים ורימוסים.

זה סטייל.

אבל אחר כך,

הקדוש ברוך הוא נתן לו איזושהי הארה והחליט לחזור בתשובה.

האם הוא יוכל להביא חטאת?

לפי ההגדרה הזו, לא יוכל להביא.

כיוון שבשביל שיחשב שם מדעתו, שם מדעתו זה הגדרה להסביר שהוא שוגג.

אימתי נקרא שהוא שוגג?

שאם היה יודע שזה אסור, לא היה עושה.

אבל אם,

גם אם היה אומרים לו שזה אסור,

הוא היה עדיין עושה,

זה לא שוגג.

הוא מזיד.

ממילא, מה שהוא עושה, אחר כך תשובה,

שיעשה תשובה.

והתשובה הזו,

כמה שהוא יותר עמיק בה, יינקה לו יותר.

גם אם הוא גדל בקיבוץ?

אבל כולמר חטאת לא יהיה.

גם אם הוא גדל בקיבוץ?

הוא יודע שבאת, הוא יודע על זה, אבל זה, אנחנו נכון פה ככה.

זה לא לגמרי גוי.

ילדים ככה, ילדים שיש יהודים וצחקים עליהם.

זאת אומרת, או מלמדים אותו, זו שאלה קשה שכבר

גדולי הדור שעבר התייחסו לה.

האם אחד שגדל באווירה כפרנית,

האם הוא ב...

בגדר תינוק שנשבע.

הלוא יחד שהוא בגדר מינים והמוסרין והמומרין והאפיקורסין,

יש להם דינים מסוימים,

בגמרא במסכת עבודה זרה מובאה,

מה עושים לאלה שהם בגדר כופרים ונלחמים

נגד עובדי השם,

נלחמים במצוות התורה.

נלחמים ממש.

יש מושג שנקרא מורידין ואין מעלין.

נלחמים, אתה יודע, גורים.

נגשים לגמרי, לא נגשים.

אבל כנראה שלגבי,

כנראה שלגבי,

כנראה שלגבי

חיובי קורבנות,

לא יעזור,

אני אומר את זה בזהירות ואני, פשוט נראה לי שכך.

גם אם אדם גדל באווירה קפרנית,

בעצם זה שהוא ידע

שזה אסור,

רק בגלל האווירה המורחלת והקפרנית שחי בה,

גרם לו שלא לחוש לזה,

אתם שומעים?

גרם לו שלא לחוש לזה.

עם כל זה,

קורבן לא יהיה לו,

לא יוכל להביא.

כי בשביל שיחשב

כאחד כזה שראוי להתכפר על הקורבן,

זה רק באופן ששב מדיעתו.

אבל כתוב שיש שגגות.

בגלל זדון או שמילה או לא זדון? אתה צריך לדעת

שכל מה שנאמר כאן,

זדונות נעשות לו בשגגות, או נהפכת לו לזכויות,

זה הכל לגבי דיני שמיים.

לגבי חיובים שיש לו כאן בעולם הזה,

לא יעזור לו לא שגגות ולא זדונות ולא זכויות.

אדם שגזל,

לא נאמר לו, תעשה תשובה, ובזה גמרת את הסיפור.

לא חסר חברי כנסת שגנבו,

גנבו ממון,

כן?

והם אחר כך, או עבריינים למיניהם,

או עם כל מיני דרגות של פשע.

והם באים אחר כך לשופט,

או עם כיפה של נחנכים וציציות, עושים תשובה,

אומרים להם, הכל טוב ויפה, אבל תשלמו.

מה?

תקנת השבים זה אומר שהוא לא חייב להחזיר את גוף הדבר במצבים מסוימים,

אבל דמים הוא חייב.

אבל לא פותרים אותו לגמרי.

אם אתה שר וגנבת מצרים, אין דבר כזה.

אין דבר כזה.

תשובה יכולה לפעול לתקן את העונשים שהיה אמור לקבל משמיים,

אבל את אותם עונשים שהוא אמור לקבל בידי האדם,

תשובה לא תועיל, אז...

זאת אומרת, אחד כמו בייטוב שעשה מיליארדים וגנב, אז הוא צריך אלפי שנים לחיות בשביל המדינות.

רגע, מחילה.

אדם שבבצע ימין, הוא לא גנב, מה פתאום? הוא גנב?

רקץ, לא יודע.

אתה מועקץ, הוא לא גנב.

הוא גנב עם יפוקר. בסדר, מה אתה רוצה?

עוד מעט הוא יוסיף משהו. אדם שמומר לגנבה לגנבה,

יש לו עניין שהוא מגנוב,

היה גונב, הוא יודע בדיוק את הסכומים.

והיום בא, הוא חזר מתשובה,

הוא החזיר את כל הכסף שהוא בינם. במקרה הזה,

הוא חזר מתשובה. נקי גלט.

יפה, אז הוא יכול להביא את זה?

מה יחד?

קורבן.

לא.

לא קשור.

לא קשור.

קודם כל, אין קורבן, אלא על מי שעם זדונו כרת.

על הגזלה אין כרת במזין.

יש דין,

יש דין והשיב את הגזלה של גזל.

זה הכול.

אם אכן הוא חזר בתשובה,

ומכוח זה גם הלך והחזיר את הגזלות של גזל,

תיקן את חתו.

אני רואה דברים שכן מפוייב עליך, נתן.

נו, ומה עשה? הוא יעשה תיקון לזה.

איזה תיקון?

של התשובה?

לא יעזור להיפטר מן החטאת.

שגם אם הוא העביר אנשים בתשובה גם?

שיחזיר אנשים בתשובה, שיחזיר אנשים בתשובה שיחזור לכל הבטחתו, הוא צריך להביא.

אלא אם כן הוא עושה צורכי רבים, זה כן.

אם הוא לא יודע למי להחזיר, הוא עושה צורכי רבים.

טוב, תקשיבו, אני רוצה ללמוד את רשי, יש לנו רשי ארוך,

בגלל שרונן לא היה פה, אז שכחתי שצריך ללמוד רשי ממש תכף אחר כל קדע הגמרא.

אה, לאט לאט, הנה הוא כבר נמצא.

נו, נו, אני, אני, אני אדבר איתך אחר כך, בסדר, אני רוצה ללמוד את רשי.

אנחנו ניגרר, מה?

עם אדם כתוצאה. זה דרגה, זה לא הפשט, זה מזיד גמור.

אבל יתבעו אותו יותר ממה שהוא מדמה לעצמו. אם מדמה לעצמו, לא ידעתי,

יבואו ויגידו לו, אדוני, יכלתי ללמוד.

תלמד.

אם סיבת

השגגה ויש לא למדת, אז יתבעו אותו.

למה לא למדת?

יש בגמרא אומר, מותר פושע ההוא, יש מנדמד כזה.

לא, זה הפוך פה, פה זה הפוך.

שגתר זה לזלות, זאת אומרת, הוא כן יכול להגיד קורבן.

לא, לא, אני לא מדבר על קורבן.

אני לא יודע, דיברת על דיני שמיים.

לא על חטאת, לא על קורבנות כאלה.

אני מדבר על דיני שמיים.

האם פירושו של דבר שיקבל עונש חמור יותר? כן.

טוב, אני חייב לסיים את רשי.

יש פה אותו, אתה יכול להיות רגוע.

אני רואה את רשי.

רשי אומר,

וחייב על אדם, תסתכלו יחד איתי את רשי בדף סמיח עמוד ב'.

כן, מצאתם?

רשי בדף סמיח עמוד ב', בדיבור המתחיל, וחייב על אדם.

זה מדבר בתינוק שנשבע לבין הנוכרים.

וחייב על אדם שאכל כל ימיו אחת.

וכן על כל דבר כרת שבתורה. כל דבר שיש על המזיד כרת,

וחייב בשוגג, מאחר שהוא תינוק שנשבע קורבן חטאת אחת, על כל איסור ואיסור שעשה במשך החיים.

אותו מין של איסור, עליו חייב חטאת אחת.

מזיד כאילו חוטא, דכתיב בשבוע אתה ידעות הנפש, כי התאחדתה ושמעה.

ולא כתיב בן ונעלם, שם לא כתוב בן ונעלם, משהו שמדובר במזיד.

כן.

יש במשנה ארבעה מביאין על הזדון כשוגג, ואחד מהם

זה שבועת העדות.

לא יודע, טוב, רק הזכרתי לכם את הדין.

הרי אני מוסיף על דבריך, כלומר, אם כך באת לדרוש גזירה שווה ללמוד שוגג ומזיד,

בוא ואוסיף גם אני על דבריך,

אומר רבי עקיבא למולבז.

בוא ואוסיף גם אני על דבריך עוד,

ובא תראה אם יעמדו דבריך.

תלמיד של רבי עקיבא, תנא.

אף שוגג כשהייתה לו ידיעה בשעת מעשה, תחייבהו גם בזו חטאת.

אומר לו מולבז, כל שכן שהוספת על דברי, והרי אתה מסייע לי.

וגם בזו אני אומר שהוא חייב כל בן חטאת.

וכמובן מפרש במאי שגג.

קטן אמיה.

רשע, תינוק שנשבע לבין הנוכרים, חייב.

אז כתוב באברייתא שתינוק של משפחיו חטאת. בישת אמר לרבו שמואל, ניחא, זה טוב מאוד.

לפי רבו שמואל, די נמי מחי,

וגם הם חייבים.

ואיכא לאוקמה,

דו אדילי, כאילו בסוף שכח כמעט ניתין. ממילא אפשר לומר,

שלשיטת רבו שמואל, אין הבדל בין לא ידע מעולם לבין אחת שידע ושכח אחר כך.

כמו שמצאנו במשנה, שעדיין חייב חטאת, אחת על הכל.

וברייתא זה קטן, תינוק.

למה כתוב אם כן בברייתא האופן של תינוק שנשבע?

אם גם הכירו בסוף שכחו לרבו שמואל,

וזה נקרא, שחייב על זה חטאת,

היא גוף האצרך להשמיע לנו.

בתינוק עצמו, שיש בזה פלוגתא דמונבז ורבנן.

מה הייתה מעמד דמונבז?

הבניין אב עדיין לא סמי, חייבים לבד שוגג דומיה דמזיד.

כלומר, לבוא ולומר שהוא למד שוגג מלמזיד

בגלל שנראה לו ללמוד בניין אב, בניין אב זה היה כאילו דימוי של שוגג דמזיד על סמך סברתו לבד,

זה ודאי לא מסתבר שזה היה עיקר טעמו של מונבז.

דהאי שוגג חילוב דמזיד, ולכל דמויינו, שהרי אם הוא

יבוא ויגיד ששוגג זה ממש כמו המזיד,

אז אם כן,

היא תמצא שאין הבדל בין שוגג למזיד,

ומכוח זה לבד לא תוכל לדמות אותם זה לזה. דהי חייב היה פטור.

הרי במזיד הוא חייב, אילו בשוגג פטור.

אז על זה הוא אומר, מקי שוגג לא עניין חטאת, למזיד לא עניין כרת.

כלומר, שוגג, חטאת בשוגג, זה דומה לכרת במזיד.

אף אגב דלא דמו,

על כל כך אי כשרה כתוב.

כלומר, אפילו שלמעשה יש פה שוני כלשהו, שזה חטאת וזה כרת,

אבל אתה רואה שהתורה היא כישא. למה התורה היא כישא?

ללמד זה גופה,

שגם אם הייתה לו ידיעה בשעת מעשה,

עדיין שייך לקרוא לו שוגג.

אה, מתי? אז אמרנו, באופן שהוא לא יודע שיש על זה קורבן חטאת. ורבנן,

הכי קש הבעיה ביהושע מלוי.

אבל רבנן שחולקים,

זאת אומרת שאם יש לו ידיעה בשעת מעשה,

הוא נקרא מזיד,

וגם אם הוא לא ידע שיש על זה קורבן,

הוא לא ידיע.

אז אם כן, מה הם דורשים, מה ההיקש?

הם דורשים מה שרבי יהושע בן לוי אמר. כתוב שמה תורה אחת.

לא, לא, לא. אי אפשר ללמוד לגבי מזין שהוא ידע,

הוא לא יודע לגבי הרב.

מה?

לא הבנתי.

יש דברים מחלוקים.

אחד, רבי ראשון, שאומרים מה הוא יודע, את העונש? זה ברבנן, אתה מתבלבל.

אני מדבר על מולבז. אתה מדבר על רבנן. מה שיטת חכמים?

שאומרים שאם יש לו איזה שדה עבשות מעשית, זה פשוט צודיק על מזיד.

שוגג זה באופן אחר, שהוא לא ידע שיש איסור.

השאלה, מה הוא לא יודע שיש איסור? הוא לא ידע בכלל שיש איסור?

או שיודע, גם אם הוא יודע שיש איסור, רק אם הוא לא יודע שיש כרת, זה גם שוגג.

זה כבר שאלה נוספת.

השאלה, אי אפשר שבמזיד עצמו יהיה גם כמה דרגות?

כן.

זה אני אומר, למה שתהיה מחלוקת? אם החכמים אומרים ככה,

כל הצדדים צוקקים. אז עוד פעם. למה אני אומר, כי אחד שידע שזה אסור,

אבל הוא עשה את זה במי. אבל הוא לא ידע.

הדרגות האלה משתנות לפי...

הדרגות הללו משתנות לפי מולבז ולפי רבנן. כל אחד בשיטתו מסביר שהמזיד זה כך והשוקק זה כך.

אתה מבין?

וחכמים סוברים אחרת.

אתה מבין? זה הכל.

מולבז טוען שייתכן מצב שבן אדם יודע בשעת מעשה שזה אסור,

ויודע שיש על זה, על המזיד, כרת.

אבל עצם הדבר שהוא לא יודע שיש גם מושג של חטאת בחטא הזה,

זו סיבה שיגדירו אותו כשוקק.

הבנת?

אי אפשר להגדיר אותו גם מזיד, אבל... לא, הוא לא נקרא מזיד.

הוא נקרא שוגג.

מתי לפי מולבז יהיה מוגדר כמזיד?

רק אם הוא ידע שיש חטאת ויש כרת.

אז הוא נקרא מזיד.

זה לפי מולבז.

אבל לפי החכמים,

אם הוא יודע שיש על זה כרת,

כן?

והוא יודע מה שהוא עושה, שזה אסור, זה כבר מזיד.

אתה שומע?

אם הוא יודע שזה אסור... זה מה שאני אומר, הוא יודע שזה אסור.

ויש כרת, ויש כרת. אני יודע את הדרגה שלכם. תקשיב, אם הוא יודע שזה אסור ויש כרת, אז כולם מודיעים, לפי החכמים, שזה מזיק.

מה יהיה הדין באופן שהוא יודע שזה אסור, אבל לא יודע שיש כרת?

האם זה מוגדר כשוגג או לא?

לדעת רבי יוחנן?

כן, זה מוגדר כשוגג.

אז הם מסתכנים לפי החומרה של העונש.

שאם הוא לא יודע את החומרה של העונש, אז זה נקרא שוגג.

נכון.

זה מי? רבי יוחנן.

חכמים אומרים הפוך, אומרים זה לא קשור כל כך לדרגשון, זה קשור לעצם הידיעה ש... שהוא לא ידע שזה מה זה, לא חכמים, זה רשלקיש, אתה מתמלא, רשלקיש. כן, כן. שצריך שישגוג...

צריך שישגוג... הוא ידע שאיפה הוא, אז הוא לא משנה את דרגשון, הוא שלא. הוא צריך שישגוג ולדע שזה אסור.

רשלקיש? מה אני אומר? רשלקיש סודר עוד יותר.

שמתי הוא שוגג,

שאז ניתנה לו האפשרות להתקפר על ידי חטאת,

רק אם הוא לא ידע בכלל שמה שהוא עושה זה אסור.

אבל אם הוא יודע שזה אסור, רק הוא לא ידע שיש כרת על המזיד,

זה לא נקרא שוגג.

אם יש מישהו פחות או יותר מזה, שמעת?

זה לא נקרא שוגג.

רבי יוחנן סובר שהוא נקרא שוגג,

אפילו אם הוא יודע שזה אסור, רק לא ידע שיש כרת,

זה גם נקרא שוגג.

בסדר?

תשננו את הדברים.

אתם, יש לכם אפשרות אחר כך לחזור ולראות את זה,

ואז תוכלו פשוט לשנן את הדברים.

תורה אחת תהיה לכם לגבי קורבן עבודה זרה, כתיב.

הפסוק הזה נאמר שם בפרשת

שלח לך אנשים.

וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה ואלפינן באוריות.

ובמסכת אוריות 9 בדף ח' נאמר שזה הולך על עבודה זרה.

זו עבודה זרה שהיא שקולה ככל המצוות.

וכתיב תורה אחת, כל התורה במשמע.

כלומר, התורה מכישה כל מצוות שעשה, כל איסורים שעשה בשוגג לעבודה זרה.

הוגשו קורבנות של שגגות של כל עבירות של עבודה זרה.

מה עבודה זרה? קורבן שלה אינו בא אלא על עבירה חמורה,

גמורה, שחייב על זדונו כרת.

זה סמיך לב, הנפש שלו תעשה ביד רמה ונכלתה. כמו שבעבודה זרה,

על מה הוא מביא חטאת כשהוא שוגג?

רק על מה שהוא חייב על זה במזיד כרת.

אז גם כל חטאות שיש על מצוות אחרות,

זה נאמר באותו אופן,

שאלה שיש עליהם במזיד כרת, חייב על השוגג שלהם חטאת.

אף כל התורה אין מבין חטאת,

אלא על דבר שזדונו כרת.

ואין המולבז דם על דמי שהייתה לו ידיעה בשעת מעשה חייב חטאת, לפי מולבז

שסובר שגם אם אדם יש לו ידיעה בשעת מעשה שייך לחייבו חטאת,

זה שגג במאי. אז במה הוא שוגג כשאתה מחייב אותו חטאת?

אגב, בחטאת שגגתם, בשבילך אתה צריך שיהיה שוגג?

אם הוא יודע בשעת מעשה שזה אסור, למה אתה מגדיר אותו כשוגג?

התשובה, תשגג בקורבן. אומר רשי,

אתם רואים, תסתכלו ברשי, אני לא זכיתי שזה כתוב על המצח שלי.

תסתכלו ברשי, תשגג בקורבן,

די יודע שחייב על זדונו כרת, אבל אינו יודע שחייב עליה חטאת.

אבל לפי רבנן,

אם אדם לא יודע שיש חטאת, לא יודע שיש חטאת, לא שמע שגגה, עד ששגג בעבירה עצמה. ורבנן,

זה באו שגגה בעבירה עצמה, שגגה במעיקה, הם מצליחים שיהיה שוגג בעבירה עצמה.

אז מה מוגדר כשוגג?

האם,

גם אם הוא מזיד בכרת,

כן?

גם אם הוא

שוגג בכרת זה מספיק, או לא?

שגגה בחולה מילתא בלאו וכרת, או בכרת לחודא. האם צריך,

בשביל להגדיר אותו כשוגג, שלא ידע שיש איסור, נכון? שכן, שלא ידע שיש כרת,

או שמספיק שהוא לא יודע שיש כרת, גם אם הוא יודע שיש איסור.

ועל זה הבאנו מחלוקת ראש לקיס ורבי יוחנן.

רבי יוחנן, זה אומר, כיוון ששגג בכרת,

אף על גב שיש חטאת,

שאז הקורבן על הכרת הוא בא.

כדי המרן לעושה בשגגה, ושמח לב הנפש לא תעשה. כלומר, הוא לומד מהפסוקים בעבודה זרה,

שהקורבן בא על דבר כזה שהוא יודע שיש על המזיד כרת,

גם אם כן, אבל מאחר שהוא, גם, סליחה, גם אם הוא

עשה פעולה שהוא יודע שזה אסור, רק ששגג בכרת,

זה מספיק כדי להגדירו כשוגג.

זה רבי יוחנן.

זה רבי יוחנן. לא תעשינה היינו לאו, הוא לומד את זה לרשלקיש,

שמהפסוק אשר לא תעשינה, שהשוגג זה צריך להיות בעצם עליו.

ובזה אנחנו מסיימים.