הרב אבנר עוזרי שליט"א מסכת שבת דף סז,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת, דף סמלך זין, עמוד א',

הנקודותיים האחרונות שבעמוד

משום רפואה דברו אבי מאיר.

זוהי ציטטה מן המשנה

במשנה, במשנה מובאה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים.

לדעת רבי מאיר יוצאים בביצת החרגול בשל שועל, במסמר מן הצלוב.

פירשנו אתמול את הדברים

לשם מה היו ולצורך מה היו עושים את זה.

ואגב, ככה אנו רואים

חכמים שאוסרים,

אוסרים לצאת בזה גם ביום חול משום דרכי האמורי.

נאמר בתורה הקדושה בבעיקרא יח' ובחוקותיהם לא תלכו.

אסור

לנהוג באותן הנהגות

שהן בגדר חוקי האמורי.

אלה,

שהזכיר רבי מאיר, טוענים חכמים אסורים גם בחול לעשותם משום דרכי האמורי.

אבל רבי מאיר חולק

וסובר שאין בזה משום דרכי האמורי.

מדוע?

אז הגמרא מבארת, אביי ורבא דאמרי תרוויו כל דבר שיש בו משום רפואה,

אין בו משום דרכי האמורי.

כלומר,

כל פעולה

שעושים לשם רפואה, והרפואה ניכרת וידועה,

שהיא אכן מועילה,

אין איסור בזה לומר שיש בזה משום דרכי האמורי.

מותר.

שואלת הגמרא, הא אין בו משום רפואה,

יש בו משום דרכי האמורי?

כלומר, מתוך דברי אביי ורבא למדים אנו,

שדווקא דבר שרפואתו ניכרת וידועה,

אין בו משום דרכי האמורי.

אבל דבר שאין בו משום רפואה,

היינו, אין רפואתו ניכרת וידועה, כמו למשל

לחש שהיו עושים

לכל מיני סוגי חוליים,

היו עושים כל מיני סוגי לחשים,

משמע מתוך הדברים שיש בו משום דרכי האמורי.

וכי ככה הם הדברים, והתניא, והרי שנינו בברייתא,

אילן שמשאיר פירותיו,

סוקרו בסקרא,

וטוענו באבנים.

בברייתא כתוב,

מה יהיה הדין אילן שמשאיר פירותיו?

מרוב שהוא שמן

ויש בו המון פירות,

אז פירותיו נושרים.

מה צריך לעשות לאילן שכזה?

אומרת הברייתא, סוקרו בסקרא,

צובע אותו בצבע אדום.

ובנוסף, טוענו באבנים.

הוא יעמיס על אילן אבנים.

והגמרא מבארת מהו הטעם שעושים את הדברים הללו,

וגם על פי זה נוכל להבין מה הקושיין מכאן

על דבריו אבים ורבא.

בישלמה טוענו באבנים,

כי היכד לכחושכלה.

כלומר,

העניין הזה שטוענו באבנים מבינים אנו

את התועלת שבזה.

עושים זאת כדי להחליש את כוחו שלא ישאיר יותר את פירותיו,

כי בתוצאה מזה לא יהיו הרבה פירות,

לכן אין בזה משום דרכי האמורי,

אלא, סוקרו בסקרא,

מהי רפואה כעבית.

אבל העניין הזה שהוא צובע את זה בצבע אדום,

לא מובן מה הרפואה שבזה.

אם כן,

זו רפואה שאינה ניכרת,

מדוע, אם כן, אינה אסורה מחמת דרכי האמורי?

הרי מתוך דברי אבים ורבא למדנו לכאורה שרק דבר שהיא רפואתו ניכרת וידועה, אין בו משום דרכי האמורי.

אבל אם אין רפואתו ניכרת,

אז יש בו משום דרכי האמורי.

כלומר, אסור לעשותו כדי שלא יעבור על האיסור, ובחוקתיהם לא תלכו.

עונה הגמרא,

שמה שצובע את האילן באדום זה לא לצורך רפואה,

אלא

כי היכא דלכסייה אינשא ולבאו עלי רחמם.

כדי שהאנשים יראו

את הצבע האדום,

וזה הסימן שעל פיו ידעו שמשאיר האילן את פירותיו,

ואז יבקשו עליו רחמים, כלומר, יתפללו עליו.

כדתניא,

כמו ששנינו בברייתא גם לגבי המצורע.

קראנו את פרשת הזריע המצורע בשבת האחרונה,

מתוך זה נאמר על המצורע שכאשר יוצאו חוץ לגימל מחנות,

הוא משתלח

חוץ לגימל מחנות, מחוץ למחנה ישראל הוא צריך להיות בדד, בדד יושב

מחוץ למחנה מושבו.

נאמר שם בויקרא, יג, פסוק מה,

וטמא טמא יקרא.

הוא צריך

לומר לאחרים שנמצאים בקרבתו שהוא טמא.

צריך להודיע את צערו לרבים.

כלומר, צריכו לומר לרבים

את העניין הזה שהוא בצורה,

לשם מה?

ורבים יבקשו עליו רחמים.

כתוצאה מזה שידעו

את המצב שלו,

זה יועיל שיתפללו עליו, שיתרפא מהצרעת שלו.

על כל פנים רואים

שיש פעמים

שעושים דבר מסוים

וזה לא עניין רפואי,

אלא רק סימן כדי שיתפללו על הדבר.

אמר אבינה

כמנתה לינן קובזה אבדיקלה

כי הי תנא.

נאמרה עכשיו מביאה דבר נוסף שקשור לעניין הזה.

רבינה אומר,

היו פעמים שהיו תולים אשכול תמרים על דקל

וזה גם נועד לסימן מסוים.

ושמה עושים זאת? לסימן שהדקל משאיר פירותיו

ויבקשו עליו רחמים.

כי הי תנא, כמו התנא הזה של הברייתא

לגבי המצורע, שגם זה העניין

שהתורה אמרה ותמא תמא יקרא.

על ידי זה שידעו שהוא תמא היינו מצורע,

יבקשו עליו רחמים.

נראה את רשי.

רשי בדיבור המתחיל

שיש בו משום רפואה

שנראית רפואתו.

כלומר, הרפואה

ניכרת וידועה,

כגון שתיית כוס,

תחבושת מכה.

היה דרכם

לשתות איזשהו כוס

מדברים המרפאים את האדם.

מאחר והרפואה ניכרת וידועה,

אז אין מזה משום דרכי האמורי.

וכן, הנחת תחבושת על מכה.

לבוא ולומר שזה דרכי האמורי, כי גם האמוריים נוהגים כך,

אין בזה, זה פשוט.

כי זה נעשה משום רפואה, וזה ניכר וידוע לכל, שזה משום רפואה.

ופרחינן,

על זה הקשו כאן בגמרא,

האין בו.

מה שמה אם אין בו משום רפואה? אז יש בו משום דרכי האמורי.

כגון לחש,

שאין ניכר שיהיה מרפא.

אם כן, יוצא שיש בו משום דרכי האמורי.

בתמיהה.

כלומר, בתוך הדברים, משמע שאם זה דבר שאין, רפואתו ניכרת וידועה,

אז זה אסור משום דרכי האמורי.

לכאורה זה סותר את מה שמצאנו בברייתא, באילן המשאיר פירותיו.

שם סוקרו בסיקרה, היינו צובעו בצבע אדום.

ושם,

לכאורה,

אין הרפואה בזה ניכרת וידועה, אז מדוע התירו?

הגמרא מפרשת שהעניין זה של טוענו באבנים דליך חושחלה.

רש״י מפרש

שעל ידי שהוא שמן וכוחו רב,

פירותיו נושרין.

אבל סוקרו בסיקרה, לשם מה?

הגמרא חשבה שזה בשום רפואה.

ועל זה השיבו בגמרא, לא, זה לא בשום רפואה,

אלא

כי היכא דלחזיוה אינשה,

כדי שאנשים יראו את הצבע האדום שעל האילן,

ולשימנה עבדלה, עושים זאת לסימן.

לא עוד האדם משאיר פירותיו, להודיע על פי זה שהאילן הזה משאיר פירותיו.

טמא, טמא.

מצאנו במצורע שנאמר עליו, טמא, טמא, יקרא, אומר רש״י,

פירוש הפסוק, הוא עצמו אומר,

הוא עצמו אומר,

טמא אני,

רחקו מעליי.

קובסה אשכול תמרים וסימנו שמשאיר פירותיו.

נחזור לגמרא,

שורה חמישית מסוף העמוד, תנא תנא בפרק אמוראי.

כלומר,

תכף אנחנו נראה ברייתא

פרק אחד

שעוסק בהלכות דרכי האמורי.

הברייתא הזו נמצאת

כאן על מסכת שבת, פרק ז' ופרק ח'.

אז מובא שאיזה חכם שנה פרק אחד שעוסק בהלכות דרכי האמורי,

כמה את רבחיה בר אבין.

עסק בזאת

לפני רבחיה בר אבין. כלומר, רבחיה בר אבין היה שם

והוא שנה את הפרק הזה לפניו.

אמר להם,

רבחיה בר אבין אומר לאותו חכם ששנה את הברייתא,

כולו עידבו משום דרכי האמורי.

כל ההלכות השנויות שם,

יש בו משום דרכי האמורי.

זה אסור.

אתה חייב לגרוס

באותו פרק

שמביא כמה וכמה סוגי עניינים

שכולם יש בהם איסור משום דרכי האמורי. לבר מהנה.

חוץ משתי ההלכות שתכף אומר לך שהם ורק הם אין בהם משום דרכי האמורי.

מהם אותן שתי הלכות

שנזכר שם באותו פרק

ואין בזה משום דרכי האמורי? כלומר, לא עובר על איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו.

ההלכה הראשונה, מי שיש לו עצם בגרונו,

מביא מאותו המין

ומניח לעל קודקודו.

אם חלילה נתקעה לאדם עצם בגרונו, אם של בהמה,

חיה,

עוף או דג,

לוקח מאותו המין, כלומר,

לוקח מאותו מין של העצם שנתקעה בגרונו

ומניח לעצמו על קודקודו, על ראשו, ולאי מהכם,

ויאמר כך,

חד-חד

נחת בלע נחת חד-חד.

זה אין בו משום דרכי האמורי.

זהו סוג לחש

שהוא אומר כדי שהחצם

לא תיתקע בגרונו,

לא תישאר במקומה.

ואחד המפרשים אומר כאן

שמותר גם לנסות את הרפואה הזו, כי היא בדוקה ומנוסה.

רק את הרפואה הזו מותר לנסות,

אבל לא שאר הרפואות,

אגם שזה נזכר בתלמוד,

אבל אסור לנסותן.

זה הלכה אחת, וההלכה השנייה לאידרא לימה הכה, ננעצת כמחת,

ננעלת כתריס,

שיה שיה.

פירושו,

אם אדם רוצה סגולה,

שיחלץ עצם של דג

שנתקע לאדם בצינור הוושט,

שיאמר את הלחש הזה,

ננעצת כמחת, ננעלת כתריס.

כלומר, אתה

קבעת את מקומך שם,

שיה שיה, רד רד. כלומר,

בזה הוא מתכוון

שירד לתוך מיעב, ולא שחלילה יישאר תקוע בגרונו.

כן.

רשי אומר,

בפרק אמוראי, בפרק אחד ששנוי בתוספתא, במסכת שבת, בעלקות דרכי האמורי,

אמר לרבחיה לתנאה, כולו יתבעו.

כל השנויות שם,

אל תתראה לומר באחד מהן, אין בו משום דרכי האמורי,

אלא בכולן אתה שונה, יש בו.

לבר מאן השניים, אלו שאפרש לך.

מי שיש לו עצם ולחש,

דננעצת כמחת, אלו שניים לבדם, אין בהם משום דרכי האמורי.

חד חד נחת, לחשו.

לעיד רע עצם של דג שישב לאדם בוושט,

שיה שיה, לחשו.

רד, רד.

אז אלה שתי הדברים שאין בזה איסור משום דרכי האמורי.

מוסיפה הגמרא ומביאה דברים נוספים,

ששנויים שם באותם פרקים בתוספתא,

והם אסורים משום דרכי האמורי.

האומר, גד גדי וסנוק לו,

אשקה ובושקה יש בו משום דרכי האמורי.

אדם שבא ואומר, גד גדי, פירושו

התמזל ותתגבר מזלי.

בזה הוא מתכוון שהמזל שלו

יהיה

טוב לו

ויהיה מזל טוב.

וסנוק לו, ואל תהיה עייף,

אלא תמיד יהיה השפעה טובה.

מזל זה מלשון נוזל.

היינו שהשפע יורד מלמעלה,

לכן זה נקרא מזל.

אשקה ובושקה,

בין ביום ובין בלילה.

כשאדם אומר זאת, ידע לו,

יש בו משום דרכי האמורי. האמירה הזו

זה דרכי האמורי, ואין ליהודי לומר זאת.

רבי יהודה אומר

גד אינו אלא לשון עבודה זרה,

שנאמר העורכים לגד שולחן.

רבי יהודה טוען שאם אדם אומר לשון

גד גדי, זה לא דרכי האמורי,

זה לשון עבודה זרה.

בישעיה סמכי פסוק יא נאמר העורכים לגד שולחן.

ישעיהו מוכיח את עם ישראל

על זה שהם עורכים שולחן במאכלים,

להקריב לעבודה זרה ששמה גד.

כך שמה?

אז מי שקורא בלשון הזו חייב,

משום שהוא קורא בשם עבודה זרה. כביכול פונה הוא לעבודה זרה שתועיל לו.

זה הרבה יותר חמור.

הוא בשמה והיא בשמו,

יש בו משום דרכי האמורים.

כלומר, שוב יש פה איזשהו

דבר שנהגו האמורים,

שהיו איש ואישה מחליפים שמותיהם זה בזה בלילה.

הוא, קוראים לו בשמה והיא נקראת בשמו.

זה גם עניין של ניחוש.

ויש בו משום דרכי האמורי.

דונו דנא

למה?

למה היו עושים זאת? אני רואה שאחד המפרשים אומר,

מה זה העניין שהיהו הוא בשמה והיא בשמו?

למה החליפו שמותיהם בלילה?

אז בעל הבן יהוידע,

כידוע, בן איש חי, חבר גם

ספר שנקרא בן יהוידע.

ושם הוא מבאר

שהיו עושים זאת כדי להרחיק מהם את השדים והארוחות,

שיש מהם זכרים,

יש מהם נקבות,

ונדבקים לבני אדם לפי שמותיהם.

לכן, מחליפים את שמותיהם כדי שיתרחקו מהם.

שהזכר שמחליף שמו לנקבה כדי שיתרחקו ממנו הזכרים.

והנקבה מחליפה שמה לזכר שהתרחקו ממנו הנקבות.

הלאה. דו נו דנה,

אם הוא אומר לשון דו נו דנה, פירושו שתחזקו החוויות שלי,

יש בו משום דרכי האמורי.

רבי יהודה אומר, אין דן אלא לשון עבודה זרה. גם פה,

כשהוא אומר דו נו דנה, כביכול הוא פונה לעבודה זרה,

כי זה שם של עבודה זרה.

היכן מצאנו שיש שם עבודה זרה בשם דן,

שנאמר בעמוס ח' פסוק י״ד,

נאמר שם, הנשבעים באשמת שומרון

ואמרו ח'י אלוהיך דן.

רואים, אם כן, מן הפסוק

שדן זה לשון עבודה זרה.

שם, בעמוס,

עמוס הנביא מתנבא על העונש של אותם אלה שנשבעים בעגלי הזהב

שיעמיד ירבעם בנבט,

בבית אל.

אותם אלה, שגם באותם אלה שהוא העמיד בדן, עגלי הזהב שהוא העמיד בדן.

לכן נאמר בפסוק,

הנשבעים באשמת שומרון,

שזה עגלי הזהב

שיעמיד ירבעם בנבט.

בבית אל ואמרו אוכל אלוהיך דן זה אותם רגלי זהב שעמיד בדן

אז דן אם כן זה לשון עבודה זרה ולכן

כשאדם אומר לשון דונו דנה

יש בו גם משום כביכול משום הזכרת שם עבודה זרה

מוסיפה הגמרא האומר לעורב צרח

ולעורבת אשריקי ואחזירי לי זנביך לטובה

יש בו משום דרכי האמורים

אם אדם פונה לעורב

ואומר לו לחש

מה הוא אומר בלחש?

כשהעורב קורא אומר לו צרח

כי באותו זמן מבשריו כביכול העורב בשורות אז הוא אומר לו תצרח

ולעורבת ואילו לנקבה של העורב כשהיא קוראת הוא אומר

שריקי תשריקי ותחזירי לי זנביך לטובה

כביכול בזו הוא מתכוון

גם אם אתם עכשיו מתכוונים לבשר בשורות

כי אנחנו לא מבינים בשיחת בעלי החיים

שיחת העופות

אז הוא אבל כן יודע שכשקורא העורב הנקבה של העורב

כוונתה לומר מסורות

שהם יודעים

הוא מתכוון לומר בזה שהוא לא ייפגע מזה

החזירי לי זנביך לטובה כלומר שהוא לא ייפגע מזה

לחש שכזה יש בו משום דרכי האמורים

וכן האומר שחטו תרניגול זה שקרא ערבית

ותרניגולת שקראה גברית יש בו משום דרכי האמורים

כלומר

הוא אומר ותשחטו את התרניגול הזה שהוא קרא ערבית כמו עורב כלומר

ואו שהוא אומר שחטו את התרניגולת הזו

שהיא קראה כמו תרניגול זכר, קראה גברית

העניין הזה זה הנהגות שהיו נוהגים האמורים

ואם כן יהודי שעושה זאת

עובר על איסור ובחוקותיהם לא תלכו יש בו משום דרכי האמורים

אשתה ואותיר אשתה ואותיר יש בו משום דרכי האמורים

היו האמורים

לאחר ששותים אומרים אשתה ואותיר

שגם

אותיר בן השתייה

הברכה תהיה מצויה ביין אז הוא מוסיף ואומר אשתה ואותיר

כוונתו שגם אם הוא שותה אבל עדיין הברכה תהיה מצויה אצלו

הנהגה זו היו נוהגים הגויים, ויש בו משום דרכי האמורי.

המבקעת ביצים בכותל,

בפני האפרוחים,

יש בו משום דרכי האמורי.

כלומר, אם אדם לוקח ביצים ומבקע אותם,

שובר אותם, מכה בהם על הכותל,

בפני האפרוחים, היינו כדי שהאפרוחים יצאו מהם.

ועושה את זאת בשביל לכפר על האפרוחים שלא ימותו.

זה הנהגות שאנחנו לא מבינים הרבה בהן, אבל ככה היו נוהגים הגויים.

אז יש בו משום דרכי האמורי.

והמגיס בפני האפרוחים,

אם אדם לוקח

לובן של ביצה,

כן?

ומגיס, מערב אותו בפני האפרוחים,

גם זו הנהגה של דרכי האמורי.

יש בו משום דרכי האמורי.

כי הדרך הוא שלוקחים לו אובן ביצה ומערבים אותו חזק,

אז זה נהיה גדל והולך. זה רק כצפיו, מה שאנחנו יודעים.

הקצף.

הם עושים היו את זאת לסימן שגם האפרוחים הללו

ירבו ויגדלו בשומן ובשר,

עד שיהיו כפל כפליים ממה שהם.

זה דרכי האמורי.

המרקדת והמונה 71 אפרוחים

בשביל שלא ימותו,

יש בו משום דרכי האמורי.

אם היא הולכת ומרקדת עין ומנפה

ומונה 71 אפרוחים,

היא מונה עד 71, היא אומרת אחת, שתיים, שלוש, ארבעה, רץ מגיע ל-71 וכל זה בפני האפרוחים.

גם זה

עניין של ניחוש בשביל שלא ימותו.

יש בו משום דרכי האמורי.

המרקדת לקותח

והוא הדין.

בשעה שהיא עושה את הקותח, קותח זה היה מאכל

שעשוי מפת מעופשת,

עם חלם.

כשהיא עושה את המאכל הזה,

היא מרקדת

לניחוש כדי שיתחזק.

או המשתקת לעדשים,

כשהיא הולכת ומבשלת עדשים בתוך הגדרה,

אז היא משתקת את כל העומדים מסביב כדי שיתבשלו מהר.

הנהגות מוזרות,

אבל זה מה שהיו האמוריים עושים.

וכן המצווחת לגרסין.

שעה שנותנים גרסין בגדרה לבשלם,

היא הולכת וצועקת בקול רם,

כי הם חושבים שזה מועיל,

שיתבשלו טוב יותר.

כל הנהגות הללו, יש בו משום דרכי האמורי.

המשתנת בפני כדירתה בשביל שתתבשל מהרה, גם זו הנהגה שהיו נוהגים בה עם האמורי,

יש בו משום דרכי האמורי.

אבל,

ישנם דברים שתכף ואז אנחנו נראה,

שהם אין בהם משום דרכי האמורי.

אבל נותנים קסם של תות

ושברי זכוכית בגדרה בשביל שתתבשל מהרה.

אפשר לקחת קסם מעץ התות

שהוא חזק כמו חומץ ומועיל לבישול,

וכן שברי זכוכית שמועילים לבישול

ולהניחה בגדרה בשביל

שהתבשיל

יתבשל מהר יותר.

זה לא ניחוש.

כנראה שזה היה דברים שידעו שהם מועילים.

החכמים אוסרים בשברי זכוכית

מפני הסכנה.

אומנם אין בזה בעיה של דרכי האמורי,

החכמים אומרים אבל יש פה בעיה אחרת,

בעיה של סכנה.

אולי

תוך כדי שהוא אוכל את התבשיל,

תכניס לתוך

פיו

בתוך המאכל גם שברי זכוכית,

ואז יהיה לו סכנה.

כן,

נראה את רשי.

רשי אומר גד גדי

בראש העמוד

התמזל מזלי וסינוק לו עייף על תהר

אשקה ובושקה יום ולילה יש בו משום דרכי האמורי

וכן בכולן עד סוף פירקה גרסינן ארזה מדרכי האמורי

ואחי גרסינן בתוספתא וכך גם גורסים

באותה ברייתא

שכל אלו יש בו בשביל דרכי האמורי.

הוא בשמה והיא בשמו,

הוא ואשתו מחליפים שמו תהיה עם זה בזה בלילה משום ניחוש.

דונו דנה התחזקו חוויותיי,

דן אינו חוק האמורי אלא עבודה זרה ממש,

וחייב משום קורא בשם עבודת גילולים.

האומר לעורב צרח, כשהוא קורא, אומר לו כן,

פני שהוא מבשר בשורות

ולוחש לו לחזה,

שקרא ערבית אחר יותר משאר חבריו,

ולי נראה שקרא כעורב,

שקרא גברית כתרנגול כמו קרא גברא,

אשתה ואותיר כדי שתהיה ברכה מצויה בינוע,

המבקעת ביצים בכותל, והיא דה גרסה, יש גורסים

ביצים

והיא דה גרסה מקבעת

לאחר שיצאו האברוחים,

מחרזת מן הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהן,

וזהו לנחש שלא ימותו. כלומר,

ראסי מבאר שיש כאלה שהיו לוקחים את הקליפות

ועושים את זה כמין מחרוזת סביב איזשהו מקל,

שמה את זה בכותל לפניהן.

זה, בשביל זה משום ניחוש,

שלא ימותו.

גם זה אסור.

המרכזת לקותח, כשעושה קותח מרקדת לפניו,

והוא ניחוש, שיתחזק.

המשתקת לעדשים, כשנותנת בגדרה, משתקת את כל העובדים

כדי שיתבשלו, ולגרסין מצווחת.

אבל נותנים קסם שלטות,

שחזק הוא כחומץ ומועיל לבישול, ואין זה לנחש.

זה לא ניחוש.

אבל עשרו חכמים בשיעורי זכוכית,

אף על פי שמשום דרכי האמורי אין בו.

עשרו חכמים מפני הסכנה שלא יבלע.

תנו רבנן.

נראה את הקטע האחרון של הפרק הזה.

תנו רבנן.

עכשיו נראה ברייתא,

שישנם דברים שנראים כאילו זיגולה,

אבל זה לא משום דרכי האמורי, ומותרים מהם.

מותר לעשותם.

תנו רבנן, שאנו חכמים בבר רייתא.

נותנים בול של מלח לתוך הנר,

בשביל שתאיר ותדליק.

כלומר, מותר לקחת

מלוא אגרוף של מלח,

ולהניח בתוך הנר.

נר זה כלי שיש שם שמש.

ופתילה דולקת.

לשים שם מלח בתוך זה, זה טוב. למה זה טוב?

בשביל שהלהבה תגבר בפתילה ותאיר ותדליק יותר.

זה לא ניחוש,

זהו הטבע, שכך

על ידי ששמניחים מלח,

אז השמן נעשה צלול יותר,

וכך נמשך השמן מהר יותר וטוב אחרי הפתילה.

ונותני נתית וחרסית

תחת הנר בשביל להשתמתין ותדליק.

וגם מותר להניח טית, כלומר מים ועפר מעורבים,

וכן חרסית, לבנה קטושה,

להניח תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק.

כלומר, שידלק זמן רב יותר ולא יסתיים מהר.

כי הטית והחרסית שמניח הוא שם בתוך הנר,

מצננים את השמן.

מילא הוא לא נמשך טוב כל כך אחר הפתילה,

ועל ידי זה לא מתכלה השמן מהר.

ומילא, הפתילה דולקת זמן גדול יותר.

אמר רב זוטרא

הימא דמכסא שרגא דמישחא

ומגלה נפתא כעבר משום בל תשחית.

רב זוטרא אומר, מי שמכסה את הכלי הנר, שיש שם שמן,

ובזה גורם שהשמן יימשך אחר הפתילה ותדלק מהר יותר.

או מגלה נפתא

הוא מסיר את הכיסוי מכלי הנר, שיש שם נפט,

והוא גורם על ידי זה שהאש נמשכת אחריו ובוערת יותר מהר,

דולקת מהר יותר.

בזה הוא עובר משום בל תשחית,

כי על ידי זה הוא גורם שהשמן והנפט יתקלו מהר יותר מכפי הצורך.

ממשיכה הגמרא ומביאה דבר נוסף שאין בו משום דרכי האמורי,

חמרא וחיה אלף אום רבנן,

אין בו משום דרכי האמורי.

כלומר, בעת שאדם מוזג כוס

ונותן לפני המסובים,

זה מצוי באירועים משמחים

שאדם לוקח, בעל הבית,

המארח,

לוקח בקבוק של

יין טוב,

או משהו שהוא עם אלכוהול,

ומוזג לפניהם לתוך לכוסות של המסובים ונותן לכל אחד.

ותוך כדי שהוא מוזג להם ונותן את הכוס לפניהם, הוא אומר,

חמרא וחיה אלף אום רבנן.

כלומר,

יין וחיים יהיה לפי החכמים.

כלומר, הוא מברך אותם

שיחד עם היין יזכו גם לחיים טובים.

האם יש בזה משום דרכי האמורי?

לא. כי זה בתור ברכה,

ולא ניחוש.

וכן היה מעשה באמת, מעשה ברבי עקיבא,

שעשה משתה לבנו. כלומר,

הבן שלו התחתן, של רבי עקיבא.

והוא היה מוזג לפני המסובים, רבי עקיבא בעצמו,

יין לכל המסובים,

נותן לכל אחד את כוסו.

ועל כל כוס וכוס שהביא,

אמר, חמרא וחיה אלף אום רבנן,

מה שנקרא אצלנו לחיים, לחיים, לחיים.

חיה וחמרא לפום רבנן, ולפום תלמידי הון, וגם

לפי התלמידים. כלומר, הוא מברך בזה גם את הרבנן וגם את התלמידים,

שיחד עם שתיית היין יזכו גם לחיים טובים.

כן,

נראה את רשי.

רשי אומר,

בול של מלח,

מלוא אגרוף מלח,

בשביל שתאיר ותדליק

שאין זה ניחוש.

אומר רשי, אין זה ניחוש,

אלא מסייע ממש.

כלומר,

זה דבר שהוא טבעי,

שכשאתם מניחים מלח בתוך

נר היינו שמן ששם דולקת פתילה,

שגורם

להדלקה טובה יותר,

שהמלח צולל את השמן,

גורם לשמן להיות צלול,

ויימשך

אחר הפתילה.

טית וחרסית

מצננין את השמן,

ואינו דולק מהר.

דמיכסא סרגא דמישחא,

שעושה לו כיסוי למעלה,

ממהר להידלק.

נפט, כשמגלין אותו,

האור הולך ונמשך אליו ומבהיר.

חמרה וחיה,

כשמוזגין ונותנין כוס, אומר כן

לברכה בעלמא.

מבאר המהרל

לכאורה קשה.

מדוע הוא אומר את הברכה הזו דווקא על יין,

לא על כל מאכל אחר?

קשה קושייה נוספת.

למה הוא אומר רק לפום רבנן?

כביכול, מברכו רק את החכמים.

והרי כל ישראל צריך להם חיים.

מתרץ

השלה הקדוש,

שכוונת רבי עקיבא בברכה הזו הייתה לעורר

ליבות החכמים ותלמידיהם במשתי היין,

שלא יכוונו בשתייתם להנעת השכרות ומילוי מתנם,

אלא עיקר כוונתם תהיה לתכלית הטובה הנמשכת מזה,

שיפתח ליבם מחמת שמחת משתי היין

ויאמרו דברי תורץ.

נו, נו,

נו, נו, נו. ולכן אמר לפום רבנן

להורות להם

שאין ראוי

לעשות משתי יחד,

אלא כשיהיו החכמים ותלמידיהם מסוימים לבדם.

אך לא כשמעורבים ביניהם גם ההמונים שאינם בני תורה.

שמא ילמדו מהם גם הבעלי בתים

שרימהם להשתכר כמותם וישתכרו באופן שאינו ראוי.

זהו העניין.

לכן

רבי עקיבא פנה רק

לברך

את התלמידים ואת החכמים,

כדי שרק הם

יישתו את היין,

ולא יישתו בחברת כאלה שאינם תלמידי חכמים.

הדרן הלך במיישע בלי נדר, כלל גדול אמרו בשבת,

כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה, בשבתות הרבה

אינו חיה ולחטת אחת.

את זה בעזרת השם

נלמד בשיעור הבא.

אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.