הרב אבנר עוזרי | מסכת שבת סו ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף סוו עמוד ב',

ואמר אביי,

שורה עשירית מסוף העמוד,

שוב אני חוזר, דף סוו עמוד ב', מסכת שבת סוו עמוד ב',

השורה העשירית מסוף העמוד,

ואמר אביי,

כשאתה תראה סוו,

עם שתי נקודות למעלה,

זה עמוד ב', אבל,

אתה מצאת? כן. ואמר אביי,

עשר שורות אתה תתחיל לספור מלמטה. מלמטה.

ואמר אביי.

בדיוק. אמרה לי אם.

הזכרנו אתמול כבר כמה וכמה

בענייני רפואות,

שישנם גם כאלה

שנעשות על ידי לחשים.

אביי בא ואומר שישנם עוד כמה וכמה סוגי דברים,

סוגי חולי שאפשר לרפותם על ידי לחשים.

ואמר אביי, אמרה לי אם.

האם שאמר אביי זה הכוונה האומנת שלו.

היא לימדה אותו.

לאשתה בת יומא לשקול זוזה אחיוורא.

כאשר

אוחזת את האדם

מחלת השחפת.

מה זה בדיוק המחלה הזו? מישהו מכם יודע?

סוברקולורום. זה המחלה שמדממים מהריאות, שגורמת בין היתר לגימום ריאתי.

זה מתים.

אהה.

אז אומר אביי שהרפואל הזה,

לישקול זוזה חיברה. ייקח מטבח,

שבזמנם זה היה נקרא זוז,

אבל מטבע חדש שעשו אותו מכסף צרוף.

צרוף הכוונה שמנוכה לגמרי מן הפסולת

וכולו של כסף,

חדש.

ייקח מטבע שכזו,

זוז חדש של כסף צרוף,

ועלה זה למלחתה,

וילך למקום

שמייצרים שם מלח.

רש״י כותב

שזה היה מקום

שהיו עושים חריצים כעין תעלות

על שפת הים

להמשיך בהן את המים מהים לבריכות,

וכשנתמלאו הבריכות,

היו סותמים את החריצים.

ס׳מר עמוד ב׳.

כן.

כן. עמוד ב׳, שורה עשירית מסוף העמוד.

שוב אני חוזר.

היו מכינים בריכות בסמוך לשפת הים,

ועושים חריצים

שמים מן הים יבואו לאותן בריכות.

תעלה כזאת.

בדיוק.

וכשהבריכה מתמלאת,

מפסיקים את המגע

של החריצים עם הבריכה, זאת אומרת, אוטמים את החריצים,

ולאחר מכן

מניחים לשמש להכות שם על גבי הבריכה,

עד שמהחום של השמש מתאדים המים

ונשאר המלאכות,

ומזה עושים את המלח.

מחום השמש מתאדים המים המלוכים, ומזה נעשה מלח.

זה הדרך שהיו מייצרים מלח.

נו, בשביל מה הוא צריך ללכת לשם?

ולית כל מדכא להם מלחה,

שייקח מלח במשקל של הזוז הזה,

בדיוק באותו משקל,

ולצייר בחללה בצוואר,

יצרור אותו,

את אותו מלח,

ויניח אותו בחלל ואת הצוואר, כלומר מתחת לגרונו,

כאן.

ובניר אברקה,

איך הוא יצרור אותו?

ייקח

חוט של שיער עגול,

ויכרוך עליו כמין טבעת

על אותו גוש של מלח,

שהוא במשקל שווה למשקל הזוז.

זהו, וזה יועיל לו בשביל לרפות אותו מהשחפת.

והיא לא,

אבל אם זה לא,

אם אין לו את הדברים הללו,

או שהוא עשה כך וזה לא הועיל,

כנראה שהמחלה הזו שיש בו היא מחלה שהיא עמוקה יותר.

ולכן לא הועילה התרופה הזו.

ליטו בפרשת דרכים,

שיישב במקום

של צומת דרכים.

שיש, מה זה צומת?

יש כמה וכמה דרכים,

דרך לכאן ודרך לכאן.

יופי.

וכי חזה סומסמנה גם לה,

כשהוא יראה שם נמלה גדולה,

באותה צומת,

דה דה רמידה, שהיא לוקחת איתה איזשהו דבר,

ליש כלה ייקח את הנמלה הזו,

וליש דהיה בגופתא דנחשא,

וישליך אותה לתוך קנה חלול של נחושת.

וליש טמא בעברה,

ולאחר מכן יסתום

את

פתח הקנה בעופרת.

וליכטמא בשיטין גושפנקה,

יעשה שישים סתימות כאלה.

הרש״י אומר שזה לאו דווקא שישים.

יעשה כמה וכמה סתימות.

הוא מביא פה שעופרת,

ועליה שעווה, ועליה על אבזפת, ועל אבטית,

כמה וכמה סוגי סתימות,

שזה להורות שמקומה של הנמלה יהיה שם, ולא יצא לעולם משם.

ולבר זולי,

והוא ינענע את הקנה הזה כאשר בתוכו יש את הנמלה הזו.

ולדרה, והוא יישא את הקנה.

ולמלא, ויאמר לנמלה, טעונך עליי וטעונאי עלך.

המסע שלך עליי.

כלומר, מה שהיית נושא, אני אשא.

אבל המסע שלי, כלומר, החולי,

שאותו אחד נושא,

תשאי את, הוא מטיל את זה על הנמלה.

אמר לזה, זה דברים שאנחנו לא מבינים איך זה פועל,

אבל אם חז״ל אומרים את זה,

כנראה שידעו שזה פועל.

אמר לך רב אחא ברד רב הונא לרב אשי,

שואל אותו רב אחא בנו של רב הונא את רב אשי,

ודילמה איניש אשכחי ויפסק בי.

איך אתה בא ואומר שיגיד,

טעונאי עלך וטעונך עליי? כלומר,

שהוא מקבל עליו את המסע של הנמלה כנגד זה שיתקבל את המסע שלו.

ייתכן שכבר אדם אחר עשה את אותו פעולה בנמלה, שהוא הטיל עליה את החולי שלו,

וכשהוא יבוא ויגיד, טעונאי עלך,

אז הוא לוקח גם את החולי של אותו בן אדם עליו.

אז ודאי שזה לא ראוי שיאמר כך. אז מה ראוי שיגיד? אלא למה ל...

טעונאי וטעונך עלך?

כלומר, שיגיד הנמלה,

המסע שלי והמסע שלך עלייך.

כלומר, בין החולי שאני נושא ובין המסע שעלייך,

תשאי את.

הלאה.

ואילו,

ממשיכה הגמרא, ואם גם זה לא היא,

או שהוא לא יכול לעשות כך,

לישקול קוזה חדתה,

שייקח כלי חרס קטן וחדש,

ולייזי לנארה, וילך לנהר, ולמלא, ויאמר לנהר.

נארה, נארה,

נהר, נהר,

עוז שפן קוזה אדמיה, תלווה לי,

מים מלוא הכלי הזה.

לאור חד יקלע לי, בשביל לתת לאורח של הזדמן לי.

ולי ידרשיו זימני על ראשי, וייקח ויסובב את זה שבע פעמים על ראשו,

את אותו כלי חרס,

כן,

שיש בו מים, כמובן,

שבע פעמים, וליש דיאל לאחורי,

ויזרוק אותיו לאחורה ולנהר, ולמלא, ויאמר לנהר.

נארה, נארה, נהר, נהר,

שכל מאיה דיעבד לי,

טול את המים שנתת לי.

למה? דאורחא דאיקלע לי ביומי עתה וביומי עזה.

האורח שנזדמן לי,

ביומו בא וביומה הלך.

כלומר, הלך באותו יום שבא.

פירושו,

שבדרך הזו הוא מתכוון,

הגיע אומנם אורח לא רצוי כל כך, שהוא השחפת,

אבל בזה אני מתכוון שילך,

יעזוב אותי,

ולא יהיה

צורך בו.

יופי.

אמר אבהונה,

הגמרא מביאה

שיש מין אחר של חולי השחפת

ועל דרך רפואה של אותו חולי.

אמר אבהונה,

אני עכשיו מתקדם לס'ז עמוד א',

לאשתא טילתא,

כן? תהפוך את הדף.

כשאתה תגיע לס'ז עמוד א', עוד, עוד אחת, עוד, עוד, עוד.

זה אמור להיות בצד שמאל.

שלך.

לא, לא. אשתא טילתא.

מצאת על אשתא טילתא?

כן.

אבל גוף הגמרא נמצא בצד שמאל שלך.

לא, אמרתי כן, אבל

גוף הגמרא הוא פה, רק הבאור הוא שם.

אתה יכול איזה להסתכל שם גם כן, אין שום בעיה.

לאשתא טילתא,

כלומר, אם זה השחפת שלישית, מה זה שלישית?

שהיא באה מדי גימל ימים.

כל שלושה ימים הוא מרגיש בחולי הזה.

מה יעשה בשביל לרפות את החולי הזה?

לייטה שבעה סילבה,

שיביא שבעה ענפים קטנים,

משבעה דיקנה, משבעה דקלים,

ושבעה ציבה, משבעה קשורי,

שבעה קסמים, משבע קורות,

ושבעה סיקה, משבעה קשורי,

שבע יתדות, משבעה קשרים,

משבעה קטימה, משבעה תנורי,

משבע מידות של אפר מהתנורים, משבעה תנורים.

ושבעה עפרה,

משבעה סינרה, ושוב שבע מידות של עפר משבע מקומות שיש בדלת.

במשקוף רש״י אומר,

סינרה זה חורים שבמשקוף,

שציר הדלת סובב בהם.

היה הציר שם, מונח נעוץ בקרקע.

זה היה הציר בזמנן של הדלתות,

אז באותו מקום יש,

כמובן זה נכנס לתוך עפר,

אז ייקח משבעה דלתות ושבעה צירים

שבע מידות של עפר מאותו מקום,

מאותם מקומות,

וכן שבעה כופרה משבעה ארבה,

שבע מידות של זפת

משבעה ספינות,

שבע ספינות,

ושבעה בונה קמונה ושבעה בינה

מדקנת היכל בסבא, וגם ייקח שבעה גרעיני קמון,

ועוד שבע שערות מזקן של כלב זקן.

ולצערינו, בחלל הדבי צווארה,

ושוב,

יצרור אותם בחלל בית הצוואר, תחת גרונו,

בנירה ברקה,

יקשור את זה בחוט של שיער,

שצורתו כצורת טבעת,

הקשר יהיה בצורה של טבעת.

וזה מועיל לרפואת החולי הזה,

בדיוק.

אינני יודע.

לא בדקתי את זה.

חז'ל מביאים... עד שאתה תמיד את התרופה, אתה תמיד.

מה? זה לא מה שאחר זה, זה העולמות מעכב בדרך, אתה צריך להתקדם את כל הדברים האלה.

צריך להסיט מכי לב ותתקבל לשיחות. כן. תראה, הנקודה היא... זה כבר לא קריטי. אני אומר לך את האמת.

כנראה שבזמנם

לא היה להם הרבה הרבה דרכים להתמודד כנגד כל מיני סוגי מחלות.

ולכן, נותנים לנו כיוונים כאלה, שגם אם הם קשים, אבל לפחות שזה יהיה.

היום הידע ברפואה הוא הרבה יותר רחב.

שלא צריכים להגיע לכל זה.

אתה מבין?

הלאה, אמר רבי יוחנן,

למה הוא אומר, אמרה להם? כי האימא שלו, שהיא דואגת לו,

באה ולימדה אותו את כל אותם דברים שעלולים

להיווצר ויכולים להיות באדם,

כדי להצילו מהמצב הזה,

זה מה שהיו עושים כנראה בזמנם.

היא לימדה אותו, את הדברים הללו, מה שדרכם של המדינת אדם היה לעשות אז.

אמר רבי יוחנן, לאשתא צמירתא,

לישקל סכינה דחולה פרזלה.

אם חלילה האדם חלה בחולי הקדחת,

שמחמם את כל גופו,

מה יעשה כדי להירפות מזה?

שייקח סכין שכולו ברזל,

ולייזי להיכא דאיכא ורדינא,

שילך למקום שיש שם

את הסנה.

סנה זה שיח.

וליקטר בן נירה ברקה, ויקשור בו בסנה חוט שיער,

העגול כצורת טבעת.

ויומא קמא לכרוך בפורתא, לכרוך בפורתא,

ביום הראשון ייקח את הסכין

ויעשה חריץ כלשהו באחד מעלי הסנה.

ולמה? ויאמר פסוק. איזה פסוק?

פסוק שנאמר לגבי הסנה בשמות פרק ג', פסוק ב' נאמר,

ויירה מלאך השם אליו. הקדוש ברוך הוא התגלה אל

משה רבנו.

המשך הפסוק בלבת אש מתוך הסנה,

וירא והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו עוקל.

זה הפסוק הראשון.

ולמחר,

למחרת, ילך שוב,

וילך רגבי פורתא. שוב יעשה חריץ נוסף,

כן?

חריץ כלשהו בסנה. ולמה?

יאמר את הפסוק הבא אחריו.

ויאמר משה אסור הנאוורא, את הפסוק השני שם.

זה בפרק ג', פסוק ג'.

נאמר הפסוק הזה, ויאמר משה אסור הנאוורא,

את המראה הגדול הזה,

מדוע לא יבער הסנה.

כן?

אז כאילו בגלל שלא יבער החוק של הקדחת.

דקה, כן, תכף אתה תראה.

והעניין הזה, מדוע לא יבער הסנה,

זה סגולה שלא תשלוט באש הקדחת.

המשך, ולמחר, ביום השלישי,

שוב,

לחורק בפורטה,

שוב ילך ויחרוץ עוד חריץ כלשהו בסנה,

ולמה? ואז יאמר את הפסוק הבא אחריו.

ויאר השם כי שר לראות.

והמשך הפסוק, ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה, ויאמר משה משה, ויאמר הנני.

אז בתוך הלשון נאמר כי שר.

מה זה כי שר?

הוא מתכוון לרמז

שבכך יסור ממנו החולי.

יסור. שר?

ללמז שיסור ממנו החולי.

אמר לרבחה ברד רבא לרב אשי. שואל אותו רבחה את רב אשי.

ולמה ויאמר אל תקרב אלום. למה הוא לא אומר גם את הפסוק הבא?

שם, בפסוק ה' נאמר, ויאמר אל תקרב אלום.

של נעליך מעל רגליך,

כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא.

ממילא יהיה משמעות מה זה אל תקרב אלום?

לרמז שהחולי להתקרב אליו.

אלא, אומרת הגמרא, כן,

אכן כך.

ליאמא קמא למה?

ביום הראשון יאמר את שני הפסוקים,

מה שנאמר שם בפרק ג',

זאת אומרת שני הפסוקים, פסוק ב' ופסוק ג'.

ויאמר מלאך ה' אליו, ויאמר משה.

ולמחר למה? ביום השני יגיד, ויער השם גיסא לראות, שזה פסוק ד'.

ולמחר, ביום השלישי,

יאמר את הפסוק הרביעי שהוא שמה בפרק ג' פסוק ה',

ויאמר השם אל תקרב אלום.

וכי פסק ל, וכשמחלימו ממחלתו,

ליטת ולפסיקל,

יספיל את השנה סמוך לקרקע ויחתוך אותו.

ולמה אחר? ויאמר,

השנה השנה.

לא משום דגביהת מכל אילן אשרי הקדוש ברוך הוא שכינתי עלך.

לא בגלל שאתה גבוה מכל האילנות,

אישרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו עליך,

אלא משום דמא אחת מכל אילן,

אלא בגלל שאתה ההפך, שפל ונמוך מכל האילנות,

אשרי קודשיו ברכו שכינתי עלך,

אישרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו עליך.

כלומר, הקדוש ברוך הוא, אדרבא, משרה את שכינתו לא במי שהוא מתגאה

והוא גבוה בעיני עצמו, אלא במי שהוא משפיל עצמו, עניו.

וכי הכי דחמיתא אשתא לחנניה, מישאל ועזריה, ועריקת מן קדומיה.

כמו שהאש,

אותה אש

שרצה המלך,

כן, להשליך, לשרוף בזה את חנניה, מישאל ועזריה,

והאש הזו ברחה מפניהם,

כן תחמיני אשתא לפלוני בר פלונית,

וצערוג מן קדומיה.

כך,

אותה אש,

תיראה לפלוני בן פלוני, כלומר, יאמר את השם של עצמו ואת שם אמו,

ותהרוג מן קדומיה, והיא תברח מפניו.

כלומר, הוא יאמר את הלחץ הזה כדי שאותו חום שנמצא בתוך גופו,

שזה כעין אש שהיא בוערת בו,

תברח ממנו, תתנתק ממנו ולא תחזור אליו.

זה לעניין רפואת חולי הקדחת.

לרפואה של חולי אשכין,

גמרא מביאה גם כן לחש.

מה היה הלחש הזה?

לסמטה,

למאחל,

לרפות את פצעי אשכין שבגופו, יאמר כך,

בזבזיה, נסתכל בפנים, בזבזיה,

מס מסיה,

כס קסיה, שרלי ואמר לי,

הילל מלאחד דה השתלחו מערעד אשדום.

איך זה פועל, איך זה מועיל, לא מבינים.

זה הלחש שצריך להגיד.

רשי אומר שהלשונות הללו,

אהה,

כן, זה הלחש.

בהמשך אנחנו נראה

שמזכיר שמות.

של מלאכים, ולעשאה שכינה כאבין,

ואם הוא בא לרפות

מיני שכין שהם כואבים לו,

זה כבר זה סוג שכין שגורם לו כאבים.

אז בזך יגיד כך, בזך, בזך, בזבזך.

סמסמך,

מסמסך, כמון כמיך,

ענך ביך, ענך ביך,

אטרח בך,

זרעך בקלות, כקלות,

כלומר, רשי אומר שהלשונות הללו

זה שמות של מלאכים.

בזבזיה, בזבזיה, קסקסיה, זה שמות של מלאכים.

מה שהזכרנו מקודם זה שמות של מלאכים גם כן.

וכאן הוא אומר את הלחש הזה לומר שאוהים כל זה

שיש כאן

חולי גדול עד כדי שהשכין כואב לו,

בכל זאת, בראשונה הוא מתפלל

ענך ביך, ענך ביך. כלומר, שזה יישאר במצב שלא יתפשט יותר, לא יחמיר יותר.

ואחר כך הוא אומר, זרעך כקלות.

כלומר, שלא יהיה מצב

שזה יהיה לזה,

יתרחב

הבעיה הזו,

אלא כמו קלות, כמו אדם שלא יכול להוליד.

כקלות.

אז גם אתה לא תצא החוצה. כלומר, שהחולי לא יתפשט עד כדי שזה יצא החוצה גם כן.

וכפרדה דלא פרה ולא רביה.

וכמו הפרדה שהיא לא פרה ורבה כידוע.

כך

לא תפרה ולא תרבה בגופי דפלוני בר פלונית.

כך, אומר הוא להשכין,

למי שממונה על השכין, הכל הלא, הכל מ...

זה ממונים שהקדוש ברוך הוא ממנה בשביל

להכות בני אדם על כל מיני דברים.

אז יאמר, כך אתה, השכין, לא תפרה ולא תרבה בגופו של פלוני בר פלונית. כלומר,

החולה יגיד את שמו ושם אמו, כמו שאמרתי.

לכיפה עליהם אהכי.

אם יש לו אבעמועות והוא רוצה לרפות את זה,

יאמר כך, חרב שלופה

קלע נטושה,

לא שמי יאכב חולין מכאובין.

זה לחש, אין לזה פירוש,

אבל הידוע לחכמים

שלחש כזה

מועיל.

לשדה למהכי, ואם שד הזיק אותו,

יאמר כך,

אבד דפקיק דפקיק אבד,

ליטא טבור ומשומט.

כלומר,

ימקולל ונשבר ומשומט, יהיה השד הזה,

שהשם שלו ברטית,

ברטמא, ברטינה,

כשמגז, מרגז, ואיסטמאי.

לשידא דבית הכיסא אלימה, ואם בבית הכיסא יזיקו שד,

יאמר את הלחש הזה.

אקרקפא דארי,

ואעוסא דגורייתא,

אשכחתו לשד האי,

ברשיריקה פנדה,

ובשרת דכרתה חבאתי, ובלועד החמרה חתרתה.

כלומר, נבאר את הדברים.

בלחש הזה כוונתו לומר,

שבראש הארי הזכר, ובחותם של הלוויה הנקבה,

מצאתי את השד הזה שהשם שלו זה ברשיריקה פנדה,

ובערוגות הכרישין, זה סוג ירק, הפלתי אותו,

ובלחי החמור הלקטי, והיקטתי אותו.

שוב, זה סוג לחש, הוא אומר,

והידוע להם שזה מועיל לרפואה.

עד כאן מה שעוסק בענייני לחשים.

בהמשך נראה עוד כמה וכמה,

כן?

בינתיים נחזור,

נראה את רשי.

נראה את רשי.

כן, אתם רואים איתי יחד את רשי.

רשי, בדף סוו עמוד ב',

בדיבור המתחיל

בת יומא.

בשורה השנייה, מתחילת השורות הרחבות האחרונות שברשי.

כן, שמואל, מצאת?

בת יומא.

ממש סוף השורה.

סוו. עמוד ב'. עמוד ב'.

יש שורות רחבות שברשי?

רשי, רשי.

עכשיו יותר למטה,

יש למטה שורות רחבות.

מדברי רשי יש שורות רחבות, נכון?

השורה השנייה מתחילה את השורות הרחבות

בסוף השורה.

שורה שנייה בסוף השורה.

בת יומא.

או, שהאחזתו בכל יום. כלומר, אם זה שכבת כזו,

שהיא תופסת אותו מדי יום ביומו.

זו זה החיברה הצרוף וחדש

למלחתה למקום שרפת המים,

שעושים נגרים, כלומר חריצים, על שפת הים,

להמשיך מים לברכות רחבות העשויות לכך.

וכשנתמלאו,

סותם החריצים,

והשמש שורף את המים

שמלוכיני ונעשה מלח. כלומר, על ידי השמש

המים מתאדים.

ואז נשאר המלח שיש בו את המים.

בחלל עד זווה צווארו,

תחת גרונו כנגד מפתחי חלוקו,

לשון רבנו הלוי,

נירה ברקה.

נירה ברקה של שיער.

אחד המפרשים אומר, זה חוט

עם טבעת.

יש טבעת קטנה שבה היה עובר

בכיסא העריגה חוטי אשתי.

כיסא העריגה היה בנוי,

שאיך היו הורגים בגדים?

היו יורדים

המון חוטים

לכיוון מטה,

היו משליכים את חוט הערב, איך בנוי בגד?

שתיב ערב.

כשהיו קבוצת חוטים, חוטי שתיל למטה

ומקצת מחוטי השתיל למעלה,

והוא היה משליך את הקנה עם חוט הערב.

ערב זה מלשון שמעורב היטב בחוטי השתיל,

לכן זה נקרא ערב.

ולאחר שהשליך אותו לצד האחד,

אז הפך את הסדר.

אותם חוטים שהיו קודם עליונים, הוריד אותם למטה, ואת אלה שהיו תחתונים,

הוריד אותם למעלה.

ושוב השליך את חוט הערב לצד השני.

וכך הוא

היה מעלה מוריד

עד שמסיים להרוג את הבגד.

אותם חוטים היו דפוסים

בטבעות קטנות, שבכל טבעת קטנה היה עובר חוט אחד בחוטי השתי.

לכן זה נקרא ונקרא, הטבעת הזו נקראת נירה. נירה.

ניר.

זה היה פשוט נירה ברקה. ניר,

כן?

ניר אבל שעשוי משיער.

שיעשה את זה כעם טבעת.

פרשת דרכים,

מקום ששני דרכים מתפרשים.

כלומר צומת.

בגלל שמתפרשים. כלומר,

יש פה איזשהו מצב שהדרך

פונה לכאן ולכאן.

לכן זה נקרא פרשת דרכים.

כי פרשת דרכים, פרשת דבר כאילו נבדלים.

אם קודם הייתה דרך אחת,

מכאן ואילך בצומת נבדלים הם להיות שני דרכים.

האחת פונה ימינה והאחת פונה שמאלה.

כן.

הלאה.

שומשמאלה גם לה הנמלה הגדולה.

דדה רמידה שטוען כלום. כלומר, אם הנמלה נושאת עליה משהו.

לישקל אלה שומשמאלה ייקח את הנמלה וישים אותה בגובטה דנחשה.

כמין קנה של נחושת.

וליסטמא בעבר יסתום פיה בעופרת.

גושפנקה חותמות.

כלומר, יעשה שישים

סתימות כאלה.

אומר עשי, ולאו דווקא שיטין נקט.

לא חייב דווקא שישים.

ולאו דווקא חותמות של צורה.

אלא סתימות הרבה זו על זו.

שעבה על העופרת ושוב זפת ושוב טיט.

שיעשה כמה וכמה סתימות

בשביל ליצור מצב שלא יהיה אפשר שהיא תצא משם.

ולברזוליה ינענענו ולזרעי יישאנו ולמלא לסומשמנה.

טעונך עלי מה שהייד נושא שיינו.

וטעונאי, החולי שלי עלייך.

אי נשאר ככה והפסיק מהחולי כזה שזה עושה.

וכי אמר לי, טעונך עלייך זהו חולי של חברו. כלומר, אם הוא יגיד כך,

פעמים שהוא גם ייקח את החולי של חברו כבר הטיל על הנמלה.

לכן לא ראוי לומר כך, אלא יגיד טעונאי וטעונך עלייך.

כוזה חדתה, כלי חרס קטן חדש.

עוזפה נלווני.

ולידרעי שם זמני הרי שיקיפנו סביבות ראשו.

לאשתא טילתא, הגעתי עכשיו לס״ז עמוד א',

שחפת שלישית, רש״י,

לאשתא טילתא,

שחפת שלישית, שמבאה משלושה ימים לשלושה ימים.

כן, סילבה,

ענפים קטנים,

שמואל, וצבעה ציו כסמים,

קשור קורות, ושבעה סיקי יתדות,

ושבעה קשור גשרים,

שבעה סינרית, צינור הדלת, כלומר חור אסקופה,

שציר הדלת סובב בו.

כי כמו שאמרנו,

אז בזמנם הדלתות היו עם צירים כלפי הקרקע.

אחת כלפי הקרקע ואחת כלפי המשקוף.

וכך היו מסתובבות הדלתות.

כופרי, זפת, שזובתים הספינות,

ארבע ספינות,

ושבעה בוני קמוני, גרעיני קמון,

לישנא אחרינא בוני קמון גרסינן, מלא אגרוף.

טוב,

ושבעה ביני מדקנא דחל וסבא,

שבעה נימים מזקן של כלב, מזקן של כלב זקן.

אשתא צמירתא החולי שמחממת וקודחת את הגוף.

ורדינא סנא לחרוק,

כמודמי ולחרקא יהודי אלו תרופות, כמו שאמרנו, זה חריץ.

שיעשה חריץ כלשהו עם הסכין בסנא.

ויאמר משה, ביום הראשון, יאמר את הפסוק הראשון, משום סיפה.

מדוע לא יבער הסנא?

אה, זה הפסוק השני.

מדוע לא יבער הסנא?

בשלישי כיסר לרעוץ, ללמד שיעשור החולי.

אל תקרב הלום, שלא יקרב זה החולי אליו.

לאחר שיתרפא,

ליטת ולפסיקה, אומר רשי, סמוך לקרקע, ליטת ישפיל, כלומר ישפיל את הסנא,

ואז יגיד, דמייכת, בגלל שאתה שפל, לכן

השרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו עליך.

דחמית אישתא,

כמו שראית את האש,

כמו

סליחה,

שרעתה האש

לשים את השכין,

בזבז יהיה, מסמיס יהיה, קסקיס יהיה, שמות המלאכים,

על שם שקורעים וממסמיסים ומחסחסים אותו.

בז לשון בזע, מערעד סדום, כך הוא הלחש,

ולא מסדום באו,

לא שזו הכוונה שהם באו מסדום, אותם המלאכים שמזיקים אותו על ידי השכין,

אלא כך זה, כך צריך לומר בלחש.

בזעך בזיך, אין לו משמעות, אלא כך הוא הלחש.

הנח ביך,

מרעיך ביך, שלא תעדים יותר, הטריך ביך, שלא תרחיב,

כקלות שנקלט זרעו בשביל ראוי לבטנו שלא יוליד.

לכיפה על הבעבועות, כך לישון רבי, יתחג ברבי מנחם, לוחו עדן, לישון רבותיי,

לכיפה למי שקופא ושת. יש שני פירושים לזה כיפה.

האם הבעבועות, או אחד שחלילה

מרגיש שנכנס בו שד שמזיק אותו,

כופא אותו לעשות כל מיני דברים.

למה אכל לחש בעלמא הוא,

עבד דפקיג דפקיג עבד, לחש הוא,

לי תבר ומשומט, מקולל ונשבר ומשומט יש את זה,

ששמו ברטית ברטינה.

לשד על ידי בית הכיסא,

אם הזיק למה לחזה,

הקרקפה דהרי בראש הארי הזכר,

מהעוז תדגורייתה ובחותם לביאה נקבה,

השכחת לשדי בר-שוויקאי פנדי, קח שמו,

במשר דקרתך אבטה, בערוגת כרישיני פלטיו,

ובלא הדחמר אחתרתה, בלחי החמור הלקטיו.

עכשיו נחזור לגמרא בנקודתיים,

ובני מלכים בזגין.

ממש שתי שורות לפני המשנה הבאה.

בדף סז, עמוד א', שמואל.

הגענו לגמרא שלפני המשנה, שתי שורות קודם.

ובני מלכים בזגין.

כלומר,

רשאים בני המלכים לשאת את הפעמונים,

שהיה עשוי לנוי להם.

תכשיט.

והגמרא והמשנה מביאה, ולא בני מלכים בלבד אמרו,

אלא משום

שכך המציאות,

לשון המשנה, אלא שדיברו חכמים בהווה.

כל הדמותה.

אלה שדיברו חכמים בהווה.

מאן תנא, שואלת הגמרא,

מיהו התנא הזה הסובר,

שכשם שרשאים בני מלכים ללכת עם הפעמונים לקישוט ולתכשיט,

אז גם כל אדם מישראל יכול לעשות זאת?

זה תואם לדעת

רבי שמעון, אמר רבי יושעיה, רבי שמעון, ידע אמר,

כל ישראל ביני מלכים.

הם ראויים, גם אדם עני ראוי הוא מהחמאת שהוא בן בינם של אברהם, יצחק ויעקב.

עוד יותר אנחנו בנים לקדוש ברוך הוא,

אם כן, אנו בני מלכים.

וראויים הפעמונים הללו לכל יהודי ויהודי

שיהיה לו כתכשיט.

לכן אין איסור לכל יהודי לצאת עמה.

רבי אמר,

באריג בכסותו ודברי הכל.

רבי אמר שהמשנה מדברת באופן שהפעמון ארוג בבגד שלו.

ואז כולם יודעים שאין בעיה.

תמיד יש לנו מקום לחשוש שאולי

יסיר את זה ממנו על מנת להראותו לאחרים.

באישה, למשל,

הרבה סוגי תכשיטים שמצאנו, שאסור אישה לעשות את זה בשבת לרשות הרבים,

משום שהוא חשש שמא תסיר את זה ממנה להראותו לחברותיה.

ומתוך כך תבוא לטלטלנו ארבע עמות ברשות הרבים.

אבל כאן, שזה הרוג בכסותו,

אין את החשש הזה, כי זה מחובר לבגד.

הוא לא ילך ויקרע את זה מהבגד.

לכן כולם מודים

באופן הזה שיהיה מותר לכל אדם לצאת,

כי אין חשש באופן זה שיעבירו ברשות הרבים.

יפה.

הגענו למשנה, אבל קודם כשנמשיך את המשנה, נראה את רשי.

מנתנא דקתנא וכל אדם,

ואפילו עני שבישראל,

כן, נראה את לשון רשי.

מנתנא דקתנא וכל אדם, ואפילו עני שבישראל,

רבי שמעון, בפרק שמונה שרצים.

בני מלכים.

אלקח לעני נמי חזיא.

לכן זה ראוי גם לעני, ולא בגנותא דידי דלית חזיא כי אוהרה ושליף.

זה לא גנות בשבילו לומר שזה ייראה כמו יוהרה,

וממילא נחשוש שהוא יסיר את זה ממנו.

לא חוששים לזה.

אין עמי, או גם

דמיגו דחידו שהוא שליף ומחווה.

היה מקום לבוא ולומר, אל תרשה לכל אדם לשאת עם הפעמונים,

מאחר וזה חידוש, כי אין דרך של בן אדם פשוט לשאת את הפעמונים.

אז אולי אחת כזה נאסור עליו,

שמא הוא יסיר את זה ממנו על מנת להראותו לאחרים,

ואז יבוא לטלטל את זה ברשות הרבים.

לא חוששים לזה.

כל ישראל בני מלכים. כשם שבן מלך רשאי

לצאת עם זה,

זה תכשיט בשבילו, ולא חוששים שיסיר את זה ממנו על מנת להראותו לאחרים.

כך

כל יהודי ויהודי שיוצא עם זה, ראוי הוא לזה.

זה לא הרע לגביו,

ואין זה חידוש בשבילו, וממילא לא יסיר את זה ממנו.

אבל לפי דברי רבא, מדובר פה בהרוג בכסותו.

כלומר, זה מחובר

ותפוח בבגד.

ממילא אז, זה לא שליף, לא ומחווה.

אז הוא לא יוכל להוציא את זה ממנו על עורתו לאחרים.

רק אם הוא הרוג בכסותו, מותר לפי רבא.

ועכשיו, בסייעתא דשמיא, נתחיל את המשנה הבאה.

המשנה הבאה אומרת, יוצאין

בביצת החרגול

ובשן שועל

ובמסמר מן הצלוב

משום רפואה, דברי רבי מאיר,

וחכמים אוסרין אב בחול

משום דרכי האמורי.

כלומר, כאן נלמד

שישנם דברים מסוימים

שיש בזה מחלוקת אם מותר לצאת מהם לרשות הרבים.

גם אם זה נעשה לצורך רפואה,

אבל זה לא מוסכם

לדעת כולם שיהיה מותר לצאת מהם לרשות הרבים בשבת.

הדעה הראשונה זה דעת רבי מאיר.

רבי מאיר אומר, יוצאין בביצת החרגול.

כלומר, ביצת החרגול, חרגול זה אחד ממיני החגבים.

ביצה של החגב הזה, שנקרא חרגול,

אפשר לצאת עימו לרשות הרבים בשבת.

הגמרא בהמשך

תביא שהיו לוקחים את זה לצורך רפואה מסוימת.

הגמרא אומרת בהמשך

שהיו לוקחים את הביצה ושמים באוזנו של מי שכואבת לו האוזן.

מניח את זה באוזן, את הביצה הזו של החגב.

זה משהו קטנטן.

כנראה שהיה בזה סגולה רפואית

לרפאות את הכאב שבאוזן.

אז הוא אומר שיוצאין בשבת עם הביצה הזו.

והוא עדין בשן של שועל.

נושא עימו שן של שועל.

לשם מה אדם נושא שן של שועל?

שוב,

לצורך רפואה.

אתה נגד שיעול? לא.

הגמרא מביאה שיש כזה, יש בן אדם שלא יכול לישון,

אז היו לוקחים שן של שועל מהמת,

מהחי,

סליחה,

היו לוקחים

עם שן של שועל שמת בשביל שהוא יוכל לישון אותו יהודי.

ואם זה אדם כזה שישן יותר מדי,

אז לוקחים שן של שועל חי כדי לרפא אותו מזה.

אבל סגולת השן של שועל היא להועיל נגד בעיות שינה.

עם יותר מדי השן או שאינה יכול לישון.

מובן?

אומר רבי מאיר יכול לצאת עם זה בשבת.

מסתעמה היה, נושא את זה עליו, לא בידיו.

ובמסמר מנצלו.

כלומר, גם הוא יכול לקחת מסמר

מעץ שצלבו בו אדם.

אם תלו אדם על עץ,

והוא רוצה לקחת

מסמר שנמצא שם באותו עץ,

שעליו צלבו את אותו אדם,

אדם מסוים,

מותר לו לקחת.

יש בזה עניין סגולה רפואית.

מה הסגולה הרפואית שיש בזה?

אז הוא אומר שאם למשל יש לאדם מכה,

ויש לו כנראה נפיחות

כתוצאה מהמכה הזו,

הוא היה נושא את המסמר הזה,

וסגולתו היה לרפות

את הנפיחות הזו.

זה הכל לדעת רבי מאיר.

אבל לדעת חכמים, וחכמים אוסרים אף בחול.

החכמים אומרים, מה פתאום?

אסור ללכת עם כל הדברים הללו.

אסור לצאת עם זה, ולא רק בשבת,

אלא אפילו ביום חול.

למה אסור?

משום דרכי האמורים.

בתורה הקדושה מצאנו ובחוקותיהם, לא תלכו,

שאסור ללכת בחוקות ובדרכי האמורים.

אלה

חוקות הגויים, חוקות האמורים.

אסור לאדם, אם כן,

להתנהג בהנהגות של הגויים.

מעניין לדעת שרבי מאיר

סובר שכן מותר.

היה באותה תקופה תלמיד של רבי אלישע אחר?

מה?

רבי אלישע אחר.

רבי מאיר היה תלמידו של אלישע אחר, נכון.

מה?

לא, מה הקשר, חס ושלום?

צריך להבין באמת, האם הוא...

יכול להיות שהוא אחשן בעצם בשביל דרכי האמורים.

לא יכול להיות.

נראה שזה ברור שהוא אחשן את זה כך.

השאלה, מה בדיוק נקודת המחלוקת?

למה חכמים חוששים לדרכי האמורים

והוא לא חושש?

אז הריטבה,

למעשה בהמשך אנחנו נראה

את הסיבה לזה.

הם חלוקים ביסוד הזה של דרכי האמורים, מתי יש חשש

ואיסור ללכת בהנהגה כזו

שהגויים עושים אותה.

האם כל הנהגה שהגו עושה זה נקרא דרכי האמורים?

נגיד שהחליטו,

כן,

שללכת עם תספורת מסוימת, שהיהודים היו הולכים בזה תמיד,

אז זה הופך להיות חוקות הגויים.

אמרתי שאתה לומד, או אתה היית כל הזמן,

אז אין מעניין בעניין.

נו, אז נלך הפוך.

אם נאמר לזה שהם לומשים איזשהו בגד מסוים,

ואני החלטתי ללבוש בגלל שאני אוהב שהבגד הזה טוב יותר בשבילי,

הוא מועיל יותר לחמם אותי, לשמור אותי,

האם זה יהפוך להיות חוקות הגויים בגלל זה?

בגלל שהם התחילו עם זה?

כן. אז אם כן, ישנם מגדרים בזה, מתי צריך

לחשוש לעניין של דרכי האמורים, מתי לא?

וגמרא בהמשך תסביר את דעת רבי מאיר,

שמאחר ויש בזה משום רפואה,

אז לא אומרים פה דרכי האמורים.

כי זה כבר,

הידוע להם,

שזה מועיל לרפואה.

זהו, אני אומר, לא חוששים דרכי האמורים פה.

הלאה,

נראה את המשך הגמרא. יוצאים בביצת החרגון

דעבדל לשיחלה.

מה זה העניין של ביצת החרגון, כמו שאמרנו מקודם?

שהיו עושים את זה כדי לרפות את הכאב באוזן.

היו לוקחים ביצה של חרגון, שזה מין ממיני החגבים,

את הביצה היו מנחים באותה אוזן הכואבת.

ובשם של שועל, דעבדל לשינתא.

וכן, שם של שועל, מותר לצאת

כי היה עניינו לרפות את מי שסובל בבעיות שינה.

או שיש לו נדודי שינה, או שהוא ישן יותר מדי.

אז מה היו עושים? דה חיה למאן דנאים.

היו לוקחים שן של שועל חי למי שישן הרבה,

וקשה להקיץ אותו, להעיר אותו.

דמטה למאן דנאים.

לעומת זאת, היו לוקחים שן של שועל שמת

למי שלא מסוגל לישון.

זו הייתה הסגולה בשן של שועל כדי לרפות את מי שיש לו בעיות שינה.

מובן.

הלאה,

במסמר מן הצלום,

דעבדל א-זירפא.

המסמר, כמו שאמרנו, מה שלוקחים מסמר מעץ שתלו בו, צלבו בו אדם,

המלכות, כן, לא מדובר יהודי.

אם במלכות תלו אדם וצלבו אותו,

בגלל שמגיע לו עונש מהמלכות,

אז הסגולה של זה שלוקחים מסמר מהעץ,

ועל ידי זה זה מועיל לרפות איזושהי בעיה. מה הבעיה שהיו לוקחים בשביל זה את המסמר הזה?

דעבדל א-זירפא.

אם יש מכה שהיה כתוצאה מזה,

יש לו נפיחות

כתוצאה מאותה מכה.

אז לוקחים את המסמר, מניחים אותו על המכה,

וזה מועיל לרפות את הנפיחות הזו.

כן,

משום רפואה,

דברי רבי מאיר.

במשנה ראינו

שרבי מאיר אומר שאפשר לצאת בחול אלו,

בסדחרגול, שם של שועל,

מסמר מן הצלום,

משום רפואה.

כי המטרה היא לצורך רפואה, מטיל לצאת עם זה אפילו בשבת,

לא כל שקל בחול,

אבל חכמים אוסרים,

ואפילו בחול בשביל דרכי האמורי.

באה הגמרא עכשיו לבאר מתי יש עניין של לחשוש

לדרכי האמורי, ומתי אין בזה בעיה של דרכי האמורי.

אביי אברה ואדאמרי תרוויו.

כל דבר שיש בו משום רפואה,

אין בו משום דרכי האמורי.

כלומר,

אם הרפואה ידועה וניכרת,

במצב הזה לא אומרים

שזה דרכי האמורי.

גם אם האמורים, הגויים נוהגים בזה,

אין בזה איסור של חוקותיהם,

לא תלך.

לא, זה פשוט.

אני מדבר על יותר מזה.

דבר שאנחנו,

אני אומר, דבר שהוא עניינו סגולי,

ואין לנו הבנה איך זה מועיל,

משהו סגולי.

אז בכל זאת,

מאחר וניכר הוא שזה מועיל,

ידוע שזה מועיל,

מאחר וכבר הוברר לנו באופן מוחלט שזה מועיל לעניין רפואי כלשהו,

אין בזה משום דרכי האמורי.

זה לא סגולה ברובה הזה, זה מועיל, לא, לא.

סגולי פירושו של דבר שאני לא מבין איך זה פועל.

זה רפואי, זה אמור, יש לך דוכי בטן, או יש לך שלשור.

לא משנה.

אתה שם את זה וזה אמור לעשות. לא צריך להתייחס, לומר לי מה בדיוק יש.

כשאתה אומר סגולי פירושו,

שאין לנו הבנה איך זה פועל.

למשל, כשאתה לוקח רפואה, גם כדור, רפואה, לא.

רפואה קונבנציונלית, אתה יכול להבין

שאותם מיני סמים שמרכיבים מהם את הכדור,

זה סמים שיש להם חומרים כאלה שמועילים נגד.

נגד אותם דברים שגרמו את הכאב.

אבל באופן זה סגולי, אתה לא יודע איך זה פועל.

זה משהו סגולי.

איך זה פועל, אף אחד לא יודע איך.

גם אם זה סגולי,

מאחר וזה ניכר וידוע שזה מרפא,

אין בזה משום דרכי האמורי.

אם לא, כמו שאנחנו רואים כאן, אם למשל

זה לא ניכר שזה מועיל,

ולא ידוע שזה מועיל, אלא סתם אנשים לוקחים אותו בגלל שיש גישה כזו אצל ההמון,

ההמון העם הגוי לעשות כך,

יש איסור.

מובן.

החתמים, ההתנדבות,

ההתנדבות, ההתנדבות, אני אומר,

אנחנו בינתיים רואים את הגישה של אבאי ורבא,

ואבאי ורבא, על פי דבריהם, אני יכול להבין את דברי אבי מאיר.

שרבי מאיר, מה שאמר, יוצאין ולא חוששים לדרכי האמורי,

כי הוא אמר בסוף דבריו משום רפואה.

פירושו של דבר,

כי יש בזה עניין רפואי.

כאשר יש בזה עניין רפואי, אין בזה בעיה של דרכי האמורי.

להלכה, מה פוסקים בעניין הזה?

אדרבה,

נראה שפוסקים כדעת רבי מאיר, ולא כדעת חכמים.

אתה מבין?

פופו, כן.

בוא, אתה רוצה שאני אבדוק, אז אני אבדוק דקה.

דקה, צדיק, דקה.

לא קשור.

ישנם פעמים שהתלמוד מכוח ראיות מסוימות

פסק כמו היחיד ולא כמו הרבים.

במקום שאין לך בתלמוד

פסק הלכה,

אז הכלל הוא, כשאין לך פסק הלכה מפורש,

כשאין לך פסק הלכה מפורש, אז אתה צודק.

צריך ללכת לפי הכלל, יחיד ורבים הלכה קרבים.

אבל אם התלמוד פסק הלכה

כיחיד ולא כרבים,

בגלל כל מיני שיקולים,

אז אנחנו צריכים ללכת אחר מה שנפסק.

כן.

אז בואו נראה

מה כתוב לגבי זה.

יוצאין בבית סתא, חרגול בהלכה אני קורא.

והיינו, חגב, כלומר מין ממנה חגבית, כמו שאמרנו,

ובשל של שועל,

ובמסמר הצלוב, בין בכל בין בשבת.

ואין בו משום דרכי האמורי,

וכן בכל דבר שהוא משום רפואה.

אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה,

אסור משום דרכי האמורי.

מובן?

אסור כל דבר שהוא, לעשות מעשה.

כלומר, ללכת ולקחת דברים מסוימים

בתור עניין סגולי,

שלא נודע שזה מרפא,

אלא סתם הגויים משתמשים בו,

אבל לא ידוע לנו שזה מרפא, אסור.

זה לעשות מעשה. אבל לחש, לומר לחשים,

כל לחש מותר, ואפילו אם עדיין לא יתמחו, כלומר, לא נודע בבירור שהם מרפאים.

ואין אנו יודעים שמרפאים, מכל מקום מותר בחול,

שכיוון שאנו יודעים שיש לחשים שמרפאים,

אנו אומרים שמה גם זה ירפא.

ולא אסרו אלא באותן שבדקו ואינם מועילים.

רק אם זה לחשים כאלה,

שכבר בדקו אותם, שוודא אינם מועילים, זה אסור.

אבל אותם לחשים שאתה מסופק בהם,

אז מותר.

אז יוצא שיש פה הבדל בין לחשים לבין לעשות מעשים שעניינם סגולי.

אם זה מעשים שעניינם סגולי,

אז רק אם ברור הדבר שזה מועיל לרפואה, מותר.

אם לא ברור שזה מועיל בשביל רפואה, אסור.

לעומת זאת, לומר לחשים,

אז אדרבה, כל אימת שלא ברור שזה לא מועיל, אז מותר.

רק באופן שברור שזה לא מועיל, אז אסור. אבל אם לא ברור שזה לא מועיל,

אין הספק, רשאי שיאמר את הלחש.

למה אתה הולך ללכת עליו?

מה?

היה תשובה, היה נשמע צריך לתת לו על אדם,

מה צריך למשהו שהוא ספק כמו דברי ההגויים?

מה הגיונדלפות? זה לא ספק, אני מסביר לך.

כמו למשל, אם תבוא ותגיד לבן אדם, תשמע, למה?

אמרו שיש בזה ספק. למה אתה, למה אתה, למה אתה,

מה צריך לקחת דברים, יש מספיק בתורה דברים,

תשובה בחכמים, שיכולים לברק אותך?

אם הם מברכים וזה עובד, מה צריכים לעשות? יש לי שאלה אליך.

אדם שחלילה יש לו איזושהי בעיה,

כן?

מה תגיד לו? האם תגיד לו תעשה תשובה ודי, או תגיד לו תעשה תשובה אבל גם תלך לרופא?

מה תגיד לו?

תלוי, אם משהו שלא...

אני שואל מה אתה תגיד, מה אתה תאמר לו, לאותו אחד?

וישרתם לנפשותיכם, הוא צריך גם, יש ציווי. פשוט,

פשוט.

תאמר לו שילך לרופא.

נו, ואם הרופא הזה עוד לא יודע בבירור בדיוק מה,

איך לפתור את זה, והוא מנסה,

אם ברפואה כזו, אם ברפואה כזו,

האם יהיה אסור לאותו חולה לנסות?

מה אתה אומר, שמואל?

ינסה והוא מחויב לנסות.

משום שהוא מחויב גם לדאוג לרפואת עצמו.

לא יכול לבוא ולהגיד, תשמע, אני סומך על הקדוש ברוך הוא.

אחד כזה, אם יהיה בדורנו, אני אשלוח אותו לאשפוז מיידי.

אבל לא במחלקה קונבנציונלית רגילה, זאת אומרת, לרפואת חולי הגוף,

אלא לאשפז אותו במחלקה סגורה.

אתה מבין?

אמרתי לך, אני לא מאותם אנשים אסטרונאוטים,

מרחבים באוויר.

אני נמצא כאן פה, בעולם העשייה עדיין.

אז אני אומר לו, באותה מידה שאני חושב שבראשונה תעשה תשובה,

תעשה חשבון נפש.

אבל באותה מידה גם תלך ותעשי את ההשתדלות הזו ללכת לרופא.

אז זה מה שהיה, הדרכים שיכלו לרפא כל מיני בעיות.

כן?

ואם כן,

מהו נתנו לך את הגדרים?

אם זה לא גובל באיסור, מותר.

כשזה גובל באיסור, אז כבר אחרת.

מובן? אז אמרו לך, אם זה דבר שוודאי מרפא,

לא שייך פה דרכי המורים.

כי כוונתך לצורך רפואה, וכי כל רפואה שאתה לוקח,

אתה יכול אבל לומר, תשמע,

מאחר וגם הגויים לוקחים את התרופה הזו, אני אסור לי לקחת אותה.

מה הקשר?

אז גם אותם דברים, שאני אינם סגולי,

אבל אם יתברר שזה אכן מועיל,

אז זה בדיוק כל אותן תרופות

שבן אדם מקבל בבית המרקחת,

ואין בזה משום דרכי המורים.

כי יתברר שזה אכן מרפא.

עכשיו, אנחנו חשפנו שלחשים,

מאחר ויש הרבה פעמים שלחשים,

גם אם אתה לא תמיד מועילים,

אבל פעמים שכן מועילים,

אז רשאי לקחת מן הספק גם סוגי לחשים כאלה, שלא הוברר שכבר מועילים מהם.

אבל גם אם זה ידוע שזה נלקח מהגויים?

אותו דבר, מותר.

לחש מהגויים? כן.

זה לא משנה.

באופן של לחש, אין לזה משמעות.

לא, אבל אם זה לא אותם,

מאיזה כוחות הם מביאים את הלחש הזה? אז אני אומר, אם זה במקום שאתה חושש שיש בזה עניין של טומאה, אז אתה צודק.

אבל באופן שזה לחש, אין לו משמעות.

איך יודעים אליו?

זהו. לכן, בשביל זה... הכל דיבור מיפה, יש תורה, יש את הכל... לכן, לכן, לכן... גורמים מפוקפקים, עם גורמים עוינים מפוקפקים.

לכן אני אומר, שאותם לחשים שמוזכרים בתלמוד,

הם כבר הובררו, יש תנאים קדושים. הם כבר הובררו שאתה לא צריך לחשוש, שמא חלילה יש בהם כל מיני דברים שגובלים באיסור. יש את העניין של הכוח המדמה,

שהוא יכול להראות כאילו זה הטוב,

ובתלמוד של דבר יזיק לך,

גם אם זה לא פה.

אז אני אומר,

אותם לחשים שמוזכרים בתלמוד,

הזכירו אותם בגלל שהיה ברור להם שאין בזה עניין של דרכי המורים.

אתה מבין?

לכן, בהלכה כתוב, אם זה דברים שבוודאי לא יועילו,

אז התלמוד ודאי לא הזכיר אותם. התלמוד לא הזכיר דברים שהם ודאי לא מועילים.

רק דברים שהם על כל פנים, על כל הפחות ספק מועילים.

ואלה מותרים הם, אין בזה בשום דרכי המורים.

כמובן,

לחשים אחרים, שאתה לא יודע אם זה לא גובל באיסור,

של הזכרת שמות טומאה או משהו כזה, אז אתה צודק.

יהיה בזה בעיה.

אתה מבין? אתה באת ושאלתם, באתם ושאלתם דרכי המורים, דרכי המורים. התשובה,

אם חזון כתבו אותם ולא חששו,

פירושו של דבר שהם לא חששו שזה גובל באיסור, אז די, אז גם אם ההמורים נוהגים בזה,

אתה יכול ללכת עם זה.

לחשים אחרים שהתווספו במשך הדורות, ואתה לא יודע מהיכן המקור לאותו לחש,

פה יש בעיה.

פה הם רשמו, כל הסוגי הלחשים לא.

בתלמוד אתה מוצא הרבה מקומות העניין הזה.

תעבור על כל התלמוד ותמצא הרבה.

פה ושם כל מיני סוגיות.

הרבה זה הכול או לא הרבה?

יש המון, המון סוגי לחשים שמוזכר בתלמוד,

ובמשך לימוד של כמה וכמה מסכתות בש״ס אתה יכול...

אפס דוקטורט עוד על פי שום לחש וזה טוב, תוכל לעשות דוקטורט. בסדר, אני בינתיים עושה דוקטורט לעולם הבא, מה שאני עושה דוקטורט.

יש לי מה להכין לעולם הבא במקום להכין דוקטורט פה.

אבל יש לחשים,

לא, לא לחשים בעצם, איזה טקס או משהו מסוים שעושים כדי לראות דברים שהם מעבר.

מה אתה שואל?

יש איזשהו...

שמואל,

שמואל.

הוא לא פה, הוא לא פה.

יש איזה דרך שמאפשרת לאדם לראות את הדברים הלא-טובים בבריאה איננה.

חתול שחור

עבר. כל מיני עניינים נחושים. כן, כן. בטוח, אני חושב.

שמיה של חתול שחור,

חתול השחורה שהייתה בהריון, אמרתי תודה.

כן, זה ענייני, כן.

חתול שחור עבר סימן.

ולא מדרכי היבוסי, והחיבי, והגרגשי.

אני אומר, יש כאלה אומרים, יוצאים לאיזשהו עסק, פתאום חובר איזה חתול שחור,

אז זה מהווה סימן שהוא לא יצליח בעסקים.

אז העניינים של נחוש, לא תנחשו ולא תעוננו.

ודאי.

אבל זה,

אמרתי, אותם לחשים, זה לא אינש ל...

לא לחש.

מה שאני אומר, לקחת שלייה של נחמד, חתולה,

לשרוף את השלייה, לשים ביים, ואז זה מה? כן, זה הגמרא מביאה את זה, מסכת ברכות, כן.

מי שרוצה לראות שדים או משהו כזה.

למה הוא רואה פשוט דרכי ההימורים ולא פשוט דרכי הכנענויות?

בתורה הקדושה נזכרת העניין הזה, של ההימורים.