הרב אבנר עוזרי | מסכת שבת סה ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שרשאית אישה לחבר בגד ברצועה

על האבן ואגוז ומטבע,

וכך יוצאת בשבת.

שואלת גמרא, והאמרת רשע פורפת.

כלומר,

כוונת הגמרא לשאול,

הספר של הדברים נאמר,

ובלבד שלא תפרוף עליהם לכתחילה בשבת.

היינו שיש איסור לאישה ללכת ולחבר את הבגד לרצועה בשבת.

ואילו בתחילת הדברים נאמר, פורפת,

מה שמותר לכתחילה לחבר על האבן

את הבגד ברצועה.

אמר רבייה, עונה גמרא תשובה,

אמר רבייה, סיפא אתן למטבע.

מאחר והמשנה הזכירה כמה וכמה סוגי פריפות, היינו חיבורים,

אבן, אגוז, מטבע,

אז באה הספר לומר לי שאף על פי ששייך

שאישה תפרוף בגד ברצועה על המטבע,

אבל לגבי העניין של מטבע זה,

כל ההיתר הוא רק אם

הכינה זאת מערב שבת.

אבל לעשות זאת בשבת,

זה ודאי שאסור.

אין היתר

לקחת מטבע ובו תפרוף את ה... תחבר את הבגד ברצועה,

כי זה מוקצה.

המטבע, מאחר והוא מוקצה, אסור בטלטול.

גם אם תבוא ותייחד אותו לצורך

פריפתו של הבגד, חיבורו של הבגד מערב שבת,

גם אז עדיין יהיה אסור בטלטול.

מה שאין כן אבן או אגוז,

אם היא ייחדה את זה לשם כך,

ראוי הוא לטלטול,

ומותרת

לחבר את האבן או את האגוז,

לקשור עליהם את הבגד על ידי הרצועה,

ואפילו לכתחילה בשבת.

מדוע באמת

יש הבדל בין אבן למטבע?

למה אבן, אם ייחדה אותו לצורך זה,

מותר בטלטול ואינו מוקצה,

ואינה מוקצה,

ואילו המטבע, גם אם ייחדה אותו,

עדיין

יש לו דין מוקצה ואסור בטלטול?

והשאלה בעיקר,

מדוע האבן שונה מן המטבע?

הרי גם האבן

אין עליה תורת כלי,

ואסורה בטלטול,

מצד שזה נקרא מוקצה מחמת גופו.

ובכל זאת רואים אנו שאם ייחדה את זה לצורך

חיבור הבגד

ברצועה על האבן,

מותר.

מדוע במטבע לא יועיל הייחוד הזה?

אז למעשה זו שאלתו של אחד מהראשונים,

והוא מביא שבירושלמי כתוב

שאין הבדל בין מטבע לאבן.

לדעת הירושלמי,

מה שאמרה המשנה פורפת לכתחילה בשבת, זה רק מתייחס לאגוז.

אבל לא במטבע או אבן.

מטבע ואבן שווים הם,

שאסורים בטלטול,

ואסור לפרוף עליהם לכתחילה בשבת,

ואפילו אם ייחד אותם לצורך זה.

אבל כאן בבבלי, בתלמוד שלנו, רואים

שרק במטבע נאמר איסור זה,

ושלא יועיל ייחוד,

ולא בהבן.

מדוע ומה ההבדל ביניהם?

אז יש מן הראשונים שמתרץ.

המטבע, מאחר והוא חשוב,

לא מועיל אצלו ייחוד.

אבן שאינה חשובה,

אז כאשר מייחד הוא לצורך זה,

אכן

מתבטל ממנה דין מוקצה.

מותרת בטלטול,

אבל מטבע שהוא חשוב, לא מועיל לו ייחוד.

מדוע?

כיוון שאין הדרך לייחד מטבע לדבר אחר.

אז גם אם הוא ייחד אותו, בטלה דעתו אצל כל אדם.

ואומר אחד מן האחרונים שמה שלא מועיל ייחוד במטבע זה דווקא אם הוא עושה ייחוד לשבת אחת.

כשהוא מייחד לשבת אחת,

אז לא מועיל הייחוד להתיר את המטבע בטלטול.

אבל אם ייחד את המטבע לעולם לצורך פריפתו, חיבורו של הבגד

ברצועה שיקשור על גבי המטבע,

פה יועיל, אכן, גם במטבע להתירו בטלטול.

כן.

נראה את רשי,

האמרת רשע פה רפת,

והיא ודאי לכתחילה, כאמר, בשבת.

כלומר, רשי מסביר שכוונת קושיית הגמרא,

הלוא מהרשע, מתחילת דברי המשנה,

נאמר לשון פורפת שזה מורה שאפילו לכתחילה מוטל על לפרוף בשבת.

דעי מבעוד יום ונשמעו אינן די הוצאה בו בשבת,

הטעני רשע, מדיעות, פרופות.

משום שאם נאמר שזה מבעוד יום,

ואין היתר לעשות זאת לכתחילה בשבת,

כל החידוש הוא

רק לגבי זה שמוטל על לצאת עם זה בשבת כשפרפה אותו מבעוד יום,

את זה כבר שנינו ברשע,

מקודם לכן,

שהרי המדיעות יוצאות פרופות בשבת.

אז זה שמוטל לצאת בשבת, זה אני יודע מקודם.

מה אם כן נשמע עלינו בהמשך הדברים, על כורחנו שבא לומר לנו?

שמוטל אפילו לפרוף לכתחילה.

ואם כן,

זה סותר את הסיפא ששם כתוב במלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת.

על זה מתרצת את הגמרא,

ואני קורא בתוך רשעי, סיפא דקתנא לא תפרעוף.

מה שנאמר בסיפא שיש איסור לחבר את הבגד לרצועה ולקשור את הרצועה על גבי

אחד מן הדברים הללו,

זה מתייחס רק למטבע, עתן למטבע, דלאו בר טלטולו.

אבל אבן שהקצה לכך,

ראוי לטלטול.

נחזור לגמרא,

ביי אביי,

אישה מהו שתהרים ותפרוף על האגוז,

להוציא לבנה קטן בשבת.

אביי מסתפק,

האם מותר לאישה

מאחר ואמרה המשנה שעל האגוז ועל האבל מותר לתחילה לפרוף בשבת,

האם מותר לאישה

לפרוף את הבגד על האגוז,

ואין כוונתה אלא לצורך הערמה בלבד? כלומר,

יודעת היא שבנה קטן רוצה לאכול אגוז בשבת,

והוא נמצא ברשות הרבים,

והיא רוצה בדרך זו של הערמה להוציא את האגוז בשבת אל בנה קטן שיאכלנו.

האם מותר לה בדרך של הערמה לעשות זאת?

כי הרי אין כוונתה ואין לה צורך

להשתמש באגוז לצורך זה,

לצורך פריפת הבגד. כל כוונתה

זה רק להוליך על ידי זה את האגוז לבנה שיאכלנו.

אביי ממשיך לבאר את הספק,

תיבא אל אמנדה אמר מערימין,

תיבא אל אמנדה אמר אל מערימין.

בהמשך,

כאן במסכת שבת בפרק ט״ז, פרק 16,

מובא שם כמה וכמה דברים שמותר להצילם מפני הדלקה.

מותר לאדם להציל בגדים מפני הדלקה.

האם מותר יהיה להלביש הרבה בגדים זה על זה,

שהאדם יצא ככה עם ריבוי בגדים עליו כדי להצילם מפני הדלקה?

הרי אין כוונתו ללובשם, כל כוונתו

רק לצורך הצלתם מפני הדלקה.

כלומר, הוא מתכוון להערים בדרך של לבישה,

אבל כוונתו לא לצורך לבישה,

אלא לצורך הצלתם מפני הדלקה.

האם מותר או אסור?

אז למעשה יש בזה מחלוקת

האם מותר להערים בדרך זו או לא.

בא, בא ואומר.

שהשאלה שאני שואל לגבי אישה, האם מותר לה

בדרך של הערמה לאישה לפרוף את

הבגד,

לקשור את הרצועה על האגוז וכוונתה להוציא את האגוז

לבנה קטן,

השאלה הזו שייכת בין לפי מי שסובר מהערים היא לגבי עניין הדלקה,

ובין מי שסובר שאסור להערים.

מפרש הבא את הדברים.

בדלקה,

הטעם הוא דאי לא שריתלה, עתה לך בויה.

אבל הכא,

אי לא שריתלה, לא עתה לה פוקי.

יש מקום להסתפק

גם למי שסובר בדלקה, מותר להרים,

וללבוש ריבוי בגדים זה על זה,

ונראה כאילו כוונתו ללובשם, אף על פי שכוונתו להצילה מפני הדלקה.

למה החכמים התירו לו לעשות כך בדרך של הערמה?

כי חז״ל ידעו שאם לא נתיר לו בדרך זו,

יבואו לכבות את הדלקה.

מאחר ואדם בהול על ממונו ויכול לכבות את הדלקה,

התירו לו בדרך זו של הערמה.

אבל כאן,

באישה שמתכוונת להרים כדי להוציא את האגוז

לבנה שנמצא ברשות הרבים,

פה אין את החשש שאם לא נתיר לה,

אז היא תבוא להוציא את זה בידיים ממש.

אז מאחר ואין את החשש הזה,

אולי

גם

זה שאומר לגבי לכמה ערים מין, יאמר כאן שאסור,

כי אין סיבה לחשוש שהיא תבוא לטלטל את האגוז בידיה.

או דילמה,

או מצד שני, אפשר לומר,

להפך,

שהסברה של דעת כולם,

יהיה מותר להרים.

אפילו למאן דאמר אין מערימין בדלקה, גם למי שסובר

שבדלקה

אסור ללבוש הרבה בגדים זה על זה,

כי כוונתו לצורך הערמה ואין כוונתו ללבישה.

כל כוונתו רק להציל על פני הדלקה.

כל זה יכול להיות רק התם

דרך הוצאה בכך.

שם, מדוע היה אסור להערים ולהוציא בגדים?

כי באופן שלובש בכמה בגדים זה על זה,

זה נקרא דרך הוצאה.

מוכרי בגדים, למשל, מוציאים כמה וכמה בגדים

בדרך מלבוש,

אם כי זה הופך להיות כדרך הוצאה,

וזה ודאי אסור.

אבל האחד, אבל כאן אין דרך הוצאה בכך.

כאן זה לא נקרא דרך הוצאה,

זה נקרא בדרך של שינוי.

ואם כן, אימה אשר פרדמא. אז אולי נאמר

שלדעת כולם יהיה מותר לה להערים ולהוציא את האגוז.

והגמרא מסיקה,

תייקו.

תייקו, כלומר, השאלה הזו

תישאר בספק,

ואין פשיטות לספק.

נראה את רשי,

להוציא לבנה הקטן לאוכלו,

תיבא אל אמן ואמר, פלוגתא בכל כתבי הקודש.

המחלוקת הזו נמצאת

בפרק כל כתבי,

בדף קכ עמוד א',

שם נאמרה המחלוקת הזו.

דעת רבי מאיר לובש כל מה שיכול ללבוש.

דברי רבי מאיר, ואפילו עשרה חלוקים זה על זה.

כלומר, רבי מאיר מתיר

ללבוש כמה וכמה בגדים, אף על פי שאין כוונתו אלא להציל לפני הדלקה.

רבי יוסי אומר,

שמונה עשר כלים כדרך שהוא לובש בחול.

כל ההיתר שלו זה רק כדרך שהוא לובש בחול.

ובזמנם

היו פעמים יוצאים

עם שמונה עשר סוגי לבושים.

המשנה שם מונה את אותם בגדים,

סוגי לבושים שהיו לובשים עליהם.

אבל לא מעבר לכך.

כלומר, לדעת רבי יוסי

אין היתר

ללבוש מעבר לשמונה עשר כלים

מאחר ואין דרך ללובשם. אז גם אם יוצא בדרך מלבוש,

מאחר וזה דרך ההרמה וכוונתו רק להציל פני הדלקה,

עושה רבי יוסי.

דרך הוצאה בכך, הגמרא הביאה

שכשאדם יוצא

בריבוי בגדים עליו,

זה נקרא דרך הוצאה.

היכן מצאנו שהאדם יוצא עם כל כך הרבה בגדים?

הרי השמונה עשרה כלים לכאורה זה המקסימום ששייך

שהאדם רגיל לצאת בו בחול.

אומר רשי,

מוצאים זאת אצל מוכרי הבגדים כגון מוכרי כסות,

מוציאים אותו דרך מלבוש.

בסייעתא דשמיא נתחיל את המשנה הבאה.

משנה, השורה האחרונה בעמוד,

זוהי תחילת המשנה הבאה, הקטע יוצא בקו שלו,

דברי רבי מאיר.

ורבי יוסי אוסר.

ואם יש לו בית קיבול קטיטין,

טמא.

סמוכות שלו תמאין מדרס

ויוצאין בהן בשבת,

ונכנסין בהן בעזרה.

כיסא וסמוכות שלו תמאין מדרס,

והן יוצאין בהן בשבת.

והן נכנסין בהן בעזרה.

לוקטימין,

טהורין,

והן יוצאין בהן.

הקטע יוצא בקו שלו.

קטע היינו אדם שנקטעה רגלו.

היו פעמים עושים לו

רגל מלאכותית מעץ.

שהחלק העליון

של אותה רגל מלאכותית

חקוק שם

כעין גומה, שזה מקום

שיניח את

ראש רגלו, מה שנשאר לאחר הקטיעה כמובן.

מותר, אומר רבי מאיר, לאותו אדם שנקטעה רגלו,

לצאת עם אותה רגל מלאכותית.

למה? בגלל שזה נקרא כמנעלו, כמו שהאדם,

מותר לו לצאת עם נעליים,

כי זה חלק מהלבוש שלו.

כך

הרגל המלאכותית הזו,

זה מלבושו של אותו קטע,

זה המנעל שלו,

ואשר על כן מותר לצאת עם זה בשבת.

החידוש כאן אומר אחד מן האחרונים,

שבשביל שיחשב

כמנעל,

אין צורך

שיהיה נקרא מנעל אצל כל אדם,

אלא די במה שהוא נחשב מנעל לגבי הקטעה או בדומה לו,

זה מספיק כדי להגדיר את זה כמנעל וכמלבוש.

אבל, ורבי יוסי עושר,

רבי יוסי סובר,

שסנדל של העץ אינו נקרא מנעל,

ממילא זה נקרא מסע.

זה נקרא מסע,

זה לא נקרא מלבוש.

ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא,

אם חוץ מאותו מקום שמניח שם

את ראש רגלו,

חקקו בו את הרגל מלאכותית,

גם שיהיה מקום להניח שם בגדים רכים

או מוחים, כמו למשל צמר גפן,

זה שיניח את

ראש רגלו עליהם, שלא יכאב לו.

אז יש גם מצב שהרגל המלאכותית הזאת תקבל טומאה.

הכלל הוא לגבי

כלים שעשויים מהעץ,

כלי העץ אינו מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בת קיבול.

כלומר, דבר שאין בו בית קיבול

אלא משטח של העץ

אינו מקבל טומאה.

גם אם הוא משמש את האדם לאיזשהו צורך שהוא,

יש לו איזושהי הגדרה של כלי מאחר וסוף סוף משמש את האדם,

אבל לגבי קבלת טומאה צריך שיהיה בו בית קיבול.

אם

יש שם בית קיבול כתיתין, כמו שהערנו,

כלומר, מקום

שניתן להניח

גם

דברים אחרים, כגון אותם בגדים רכים ומוחים,

מה שהזכרנו מקודם,

אם כן יוצא שזה מוגדר כבית קיבול,

כי בדרך זו מטלטלים את אותם בגדים רכים ומוחים על ידי טלטול הקו שיש בו את

את הבית קיבול הזה

לכן הוא יקבל טומאה.

זו כוונת המשנה במה שאמרה

שאם יש לו בית קיבול קטיטין טמא,

אבל אם לא היה לו בית קיבול קטיטין,

אלא רק מקום להניח שם את רגלו,

את ראש רגלו הנותר לאחר הקטיעה,

זה לא נקרא בית קיבול,

כי אין מקום להוליך עם זה דברים אחרים

ואינו מקבל טומאה.

ממשיכה המשנה ומביאה

שיש פעמים

שהאדם קטע בשתי רגליו

ואינו יכול ללכת

אלא

על שוקיו וברכיו.

היו עושים לאותם אלה

אורות

שהוא מניח מתחת שוקיו ונסמך עליהם.

אלה, אומרת המשנה,

טמאין מדרס.

אם

הקטע הזה נטמא בטומאת זיווה,

אז הסמכות הללו מקבלים טומאה,

טומאה שלהם נקראת טומאת מדרס.

זה נקרא אב הטומאה.

אב הטומאה פירושו שיכול לטמאות גם אדם וכלים.

הוא חמור יותר, אב הטומאה, מאשר

דבר שאינו מטמא אלא בגדר ולד הטומאה.

כאשר זה אב הטומאה, זה מטמא לא רק

אוכלין או משכין כוולד הטומאה,

אלא גם אדם וכלים.

אז כל דבר שהזב נשען עליו ועשוי הוא לשם כך,

זה נקרא שמקבל טומאת מדרס להיותו אב הטומאה.

כשמתבוננים אנו בלשון המשנה שהקפידה לכתוב

עניין של טומאת מדרס רק לגבי זה

שהוא קיטע בשתי רגליו,

מה שאין כן

ברשע שמדובר בקיטע שנקטעה לו רגל אחת,

ששם לא אמרה המשנה טמא מדרס,

אלא אמרה טמא בלבד.

מה שאין דין של טומאת מדרס

לגבי

קיטע שנקטעה רגל אחת

ונסמכנו על הקו הזה.

מדוע כך?

אז מבארים הראשונים,

שכשהוא קיטע ברגל אחת,

הקו אינו עשוי לשמיכת כל גופו,

אלא רק לשמיכת הרגל הקטועה.

אבל קיטע בשתי רגליו,

הרי הסמכות הללו שמחברים

לברכיו ושוקיו,

לאחר שנקטעו רגליו,

בהן נסמך כל גופו.

ואשר על כן,

טמאים מהן טומאת מדרס.

ממשיכה המשנה ואומרת, ויוצאין בהן בשבת,

ונכנסין בהן בעזרה.

כלומר, הסמכות הללו שהזכרנו,

טמאים לגבי דיני טומאה וטהרה, מקבלים מהן טומאה,

טומאת מדרס.

מותר לצאת בהן בשבת,

כי זה מוגדר כמלבוש אצלו,

ונכנסין בהן בעזרה.

אבל זה לא איזה גדר של מנהל,

זה חייבים לומר,

כי הרי אסור לאדם להיכנס להר הבית במנהלו.

הסמכות הללו לא נקראים מנהל,

כי הם לא מונחים

כמו הקו שראש רגלו מונח בתוכו,

אלא בסך הכל

מונחים

לאורך שוקיו,

כדי שלא תתחכך רגלו כאשר הוא גורר אותם,

שלא יתחככו רגליו על גבי הקרקע.

לכן עושים לו סמכות של אור.

מוסיפה המשנה, כיסא וסמכות שלו תמאין מדרס.

זה מתייחס לקטע שנקטעו שתי רגליו,

התייבשו והתכווצו גידי שוקיו,

ואז

גם על ברכיו אינו יכול להלך,

אינו יכול להסתמך

וללכת על ידי שהוא מנענע את ברכיו

לכאן ולכאן,

כאשר אפילו על ברכיו אינו יכול להלך.

הדרך

שהיה אפשר שינוד

על ידי,

שינוד מכאן ומכאן לכאן, זה על ידי שבנו לו איזשהו כיסא,

קושרים אליו כיסא קטנטן,

שקשור אליו,

ונסמכו

על ידיו

בספסלים קטנים שהם בסמוך לו,

וכך דוחפו את גופו קדימה,

כאשר הכיסא גם כן, מאחר וקשורו אליו,

הולך איתו.

ובנוסף, היו עושים

לראשי רגליו או שוקיו, שהיו תלויים באוויר,

מאחר שהוא יושב

על כיסא,

אז היו עושים לראשי רגליו או שוקיו התלויים באוויר סמוכות מעור ומעץ.

כשהוא עוקר את עצמו,

חוץ ממה שהוא נשען על ידיו

כדי להתקדם קדימה,

הוא גם היה נשען מעט על אותן סמוכות,

על אותן

חתיכות של אור שמחברים לראשי רגליו או שוקיו התלויים באוויר.

אז אלה, אומרת המשנה,

כיסא וסמכות שלו תמעיל מדרס.

ואין יוצאין בהל בשבת.

אבל לגבי

לצאת בהל בשבת, אסור.

כי מאחר

ושוקיו תלויים

ואינם מונחים על גבי הקרקע,

חוששים אנו שהסמכות יפלו מרגליו

ויבואו לטלטל אותם ברשות הרבים.

לכן,

אין לצאת

באותן סמוכות בשבת,

ואין נכנסים בהן בעזרה.

אבל לגבי

להיכנס בהן בעזרה,

זה אסור, כי לגבי זה, זה נקרא מנעל בשבילו.

בעל התוספות יום טוב מבאר

בדעת רש״י

שרק הסמוכות נקראים כמנעל ואין להיכנס בהן בעזרה.

אבל הכיסא

והוא הדין הספסלים שהוא מחזיק, משחין עליהם את ידו

כשהוא רוצה להתקדם הלאה,

אלה לא נקראים מנעלים,

מאחר ואינם מונחים בראש הרגל.

ולא כדרך הסמוכות

שהם מחוברים מהן לראשי שוקה וברכיו.

מוסיפה המשנה על לוקטימין טהורים.

לוקטימין,

וכאין מסכה שנותנים

על הפנים להפחית את התינוקות.

אלה טהורים, כלומר, אותם סוגי מסכות,

אינם מקבלים טומאה,

ואין יוצאין בהן.

כלומר, בשבת

אסור לצאת בהן.

זה לא מוגדר כמלבוש.

נראה את רש״י.

הקטע שנקטעה רגלו יוצא בקו שלו.

דמינעל דידהו.

רבי יוסי אוסר דלאו תכשיטו.

ואם יש לו בית קיבול קטיטין שנחקק בו כדי קיבול קטיטין של בגדים רכין ומוחין

להניח ראש שוקו עליהן,

טמא, כלומר, מקבל טומאת מגע.

אבל אם אין לו אלא בית קיבול ראש שוקו ואינו מניח שם קטיטין,

לאו בית קיבול לטומאה.

לאו בית קיבול לטומאה הוא, והבה לה, כי פשוטי קלעץ.

כלומר, כמו שביארנו מקודם,

שאם אין שם אפשרות,

אין שם מקום שמניח...

שם בגדים רכין ומוחין,

זה לא מוגדר ככלי שיש לו בית קיבול, אלא פשוטי כלי עץ,

כמו משטח

שאין בו אפשרות לקבל, ועל ידי זה לטלטל דברים.

ודומיה דסקבה איננו, מפרש רשי,

מהיכן ידועים אנו שצריך

שבשביל לקבל דומה

כלי עץ, אלא אם כן יש לו בית קיבול,

משום שבתורה מצאנו שהתורה הקישה את כלי העץ לשק,

ושק ודאי נועד

לקבל בו דברים,

שקיבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותני לתוכו.

הפסוק

לגבי עניין טומאה וטהרה,

בויקרא יא פסוק ל״ב,

נאמר שם, מכל כלי עץ, או בגד, או עור, או שק.

מכאן

הביא רשי, שלמדו חז״ל,

להקישה תורה כלי עץ לשק, נאמר שדווקא בית קיבול.

שקיבול שלו, אומר רשי, עשוי לטלטל על ידו מה שנותנים לתוכו.

זה הכל, אם יש לו בית קיבול כתיתים.

אבל אם אין לו,

וכל המטרה של אותה רגל מלאכותית

זה רק שיניח את ראש שוקו

על גבי

מקום מיוחד באותה רגל מלאכותית,

אינו מיטלטל על גבי הכלי.

לאחר והשוק לא מיטלטל על ידי הכלי, אלא אדרבה, השוק הוא שמטלטל.

אבל לא הכלי מיטלטל את שוקו,

לכן אין זה בית קיבול וטהור ואינו מקבל טומאה.

סמוכות שלו, סמוכות של קטעיה.

יש קטע בשתי רגליו.

מהלך על שוקיו ועל ארקובותיו,

ועושה סמוכות של אור לשוקיו.

תמעיל מדרס אם זבו,

דעה לסמיכת גופו עביד.

הרי זה כוונת הדברים כדי לסמוך בזה את גופו.

ומדרס הזהב

עושה אב הטומאה.

זה מדובר לגבי הסמוכות, כמו שאמרנו.

ויוצאין בהן בשבת, לתכשיד דידהו,

ונכנסין בהן לעזרה.

לאף אגב דתנן לא ייכנס אדם להר הבית במנעלו.

לכאורה,

הרי יש משנה במסכת ברכות, בדף נ״ד,

האומרת שאין לאדם היתר להיכנס להר הבית

כאשר

מנעלו ברגליו,

מנעליו ברגליו.

אז איך היא תראו כאן להיכנס

עם הרגל המלאכותית הזו לעזרה?

גם אם יש לו בית כיבוד.

אומר רש״י, הן אליו ונענינו.

ללא בראש רגלו אין.

זה לא מתייחס אלא לסמוכות,

שהסמוכות מאחר ואינן בראש רגלו,

אז זה לא נקרא כמנעל.

לא לגבי הרגל המלאכותית. הרגל המלאכותית הזו,

אז

למי שסובר שזה נקרא אכן מנעל,

אז מסתמה גם להיכנס כך להר הבית יהיה אסור.

אבל הסמוכות

אינן מוגדרים כמנעל,

ולכן

מותר להיכנס בהן להר הבית.

כיסא,

יש קטעיה שיבשו וחפצו גידי שוקיו,

ואפילו על ארקומותיו איני יכול ללך,

ועושין כמין כיסא נמוך ויושב עליו,

וכשהוא מעלך,

נסמך על ידיו בספסלים קטנים,

ועוקר גופו מן הארץ,

ונדחף לפניו,

וחוזר ונח על אחוריו,

והכיסא קשור לו מאחוריו.

סמוכות של אותו קטע או סלע סמוכות של אור או של עץ

לראשי שוקיו או רגליו התלויים.

כאשר נתכווצו

ראשי שוקיו או ארקומותיו אינו יכול ללך עליהן,

ואז צריכים, כמו שאמרנו,

לקשור לו איזשהו כיסא,

ושני ספסלים משני צידיו,

שעליהם נשען כדי להתקדם קדימה,

אז הסמוכות על ראשי שוקיו ועל ארקומותיו תלויים.

כשעושים סמוכות של אור

לאותם ראשי שוקיו או רגליו התלויים,

אינם נחשבים כמנעה לגביו,

וכשהוא נשען על ידיו, עוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת, והן יוצאין בהן בשבת.

רבותינו אומרים,

מפני שאינם צריכים לו כל כך.

למה אסור לצאת בהן בשבת?

לאותן סמוכות של זה שנקטעו שתי רגליו,

ואפילו יבשו

וכבצו גידי שוקיו או ארקומותיו,

בגלל שהוא לא חייב אותם,

הוא יכול להסתדר גם בלי זה.

כך רבותיו של ראשי פרשו,

אבל לא נראה לי טעמה.

ראשי אומר שאין הטעם הזה ברור לו כל כך,

ואיכא למימר דאיידה דתלו ולא מנחיה רא זימנין דמשתלפי.

ראשי בא לבאר משלו פירוש

שנראה לו שהטעם בזה, למה אסור לצאת באותן סמוכות?

כי מאחר והם תלויים

ולא מונחים על גבי הקרקע,

חוששים אנו שזה ייפול ממנו,

יבוא לטלטלה בשוגג בשבת.

ואין נכנסין בהן בעזרה דמינעננו.

דלוק תמין

נעשין לצחוק, לצחוק להביא תינוקות.

טהורים מלקבל טומאה.

דהינו לא כלי תשמיש ולא תכשיט.

לכן זה טהור מלקבל טומאה.

חחח.