הרב אבנר עוזרי מסכת שבת 25.3.15

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף סב, עמוד א',

שורה שביעית מהשורות הרחבות,

וההוצאה כלאחר ידי.

הגמרא כאן מתכוונת לשאול על המשנה,

במשנה מצאנו שאישה שיוצאת בטבעת,

שיש עליה חותם,

חייבת חטאת.

והגמרא שואלת, מדוע היא חייבת חטאת?

הרי זו הוצאה שלא כדרך בני אדם.

בני אדם, כשהם מוציאים,

מוציאים ביד,

אבל לא באצבע.

כאן הרי הטבעת

היא עונדת אותה באצבעה.

מדוע, אם כן, אם היא יצאה בטבעת שיש עליה חותם,

חייבת חטאת?

כל מלאכה

שהיא אחת מלמד טית מלאכות בשבת,

אימתי חייב עליהם חטאת בשוגג ושכלה במזיד,

זה רק באופן

שעשה אותם

כדרך שרגילים לעשותה.

אבל במקום ששינה מהדרך,

לא חייב מדאורייתא.

אם כן, כאן, מאחר והיא מניחה את זה באצבעה,

זה לא דרך הוצאה,

שהרי דרך הוצאה זה רק כשהיא נוטלת את הטבעת בידה ממש.

מדוע, אם כן, חייבת חטאת?

אמר רבי ירמיה, באישה גזברית עסקינה.

אז הגמרא מתרצת,

רבי ירמיה אומר,

המשנה שלנו לא מדברת באישה רגילה,

אישה רגילה אכן,

מאחר ואין דרכה

לצאת עם תבעת שיש בה חותם באצבעה,

אז ודאי שזה נקרא שלא כדרך הוצאה, ותהיה פטורה,

לא תעבור כאן על איסור דאורייתא.

כאן המשנה מדברת באישה שהיא גזברית.

פירושו

שיש לה חשיבות כלשהי

שהיא שולחת

איגרות חתומות לאלה שממונים מתחתיה.

צריכה היא לחתום בכל איגרת ואיגרת ששולחת

לממונים מתחתיה,

ודרך אישה שכזו להניח על אצבעה טבעת עם חותם.

לכן,

חייבת חטאת אם יצאה כך לרשות הרבים.

רש״י

מתקשה בקושייה,

אם נאמר שהדרך של אחת שכזו לצאת בטבעת שיש עליה חותם,

אם כן, מדוע שלא ייחשב כתכשיט לה?

אם כן, מצד שזה תכשיט,

לא תהיה חייב לחטאת?

שהרי כל דבר שאדם מוציא,

וזה מלבוש או תכשיט, לא,

הוא לא עובר על איסור הוצאה בשבת.

אם כאן מדובר באישה גזברית,

שהדרך היא שמניחה טבעת שיש עליה חותם באצבעה,

אם כן, תכשיטו לה.

אז מצד שזה תכשיט היה צריך לפטרה מחטאת.

אומר רש״י,

גם אם כן, שדרכה של אישה שכזו לצאת בטבעת, הם חותם באצבעה,

אבל הטבעת היא לא נחשבת כתכשיט,

כי אין דרך הנשים להתקשט בטבעת שכזו.

אמנם זה דרך הוצאה של אישה שכזו,

אבל זה לא תכשיט.

רק דבר שזה בא להתקשט, שדרך

הנשים להתקשט בזה,

כאן אין דרכן של הנשים להתקשט בטבעת שיש עליה חותם.

אמר רבה,

תירצת אישה,

איש מאייקה למימה.

הגמרא מוסיפה להקשות,

גם אם נאמר,

שלתבהר לנו אכן מדוע,

אם אישה יצאה בטבעת שיש עליה חותם, חייבת חתת.

כל זה עונה על

מה שנאמר במשנה, שאישה שיצאה בטבעת שיש עליה חותם, חייבת חתת.

אבל איש שיוצא בטבעת שאין עליה חותם,

שגם על זה אמרה המשנה חייב חתת,

כי ככה עולה לימד אותנו,

שם עדיין יש לשאול, מדוע הוא חייב חתת?

הרי כלפי האיש אין דרכו להניח על אצבעות הבת שאין עליה חותם,

ואם כן עדיין זה שלא כדרך הוצאה,

מדוע אם כן מחייבים אותו חטאת?

אלא אמר רבא,

אכן הגמרא חוזרת בה ומבארת בדרך אחרת את המשנה,

אלא אמר רבא,

פעמים שהאדם נותן לאשתו את הבת

שיש עליה חותם לא הוליכה לקופסה,

ומניחתה בידה עד שמגעת לקופסה,

ופעמים שהאישה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם

לא הוליכה אצל אומן לתקן,

ומניחה בידו עד שמגיע אצל האומן.

רבא עונה להסביר מדוע חייבת האישה אם יצאה

כאשר על אצבעה יש טבעת שיש עליה חותם,

או איש שיצא בטבעת שאין עליה חותם.

מדוע חייב הרי זה שלא כדרך הוצאה?

שהרי דרך הוצאה זה כשנושאים את זה ביד, לא באצבע.

אומר רבא,

זה כן נקרא דרך הוצאה.

למה זה באמת כך?

כי פעמים

שאדם נותן ביום חול לאשתו טבעת

שיש עליה חותם,

דרכם היה שהאנשים מניחים טבעת שיש עליה חותם.

ממילא האדם נותן לאשתו טבעת שכזו, כדי להוליך על הקופסה,

כדי שנניח איזה במקום ששם מצניעים חפצים,

ואשתו מניחה את הטבעת באצבעה עד שמגיעה לקופסה.

אם כן, יש כאן איזושהי דרך שהיא הולכת עם זה גם כשזה באצבעה.

וכן לגבי הטבעת שאין עליה חותם אצל האיש.

שפעמים שהאישה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם,

כדי שיוליך את הטבעת הזו לאומן,

אם צריכה הטבעת תיקון כלשהו,

בעלה מניח את זה באצבעו עד שמגיעה אצל האומה.

אז מכיוון שיש פעמים שדרך האיש ללבוש טבעת שיש עליה חותם,

שאין עליה חותם,

ודרך האישה פעמים לשים על אצבעה גם טבעת שיש עליה חותם,

לכן

כל הוצאת הטבעת נחשבת דרך הוצאה,

ולכן

באופן שהטבעת לא נחשבת כתכשיד להם,

חייבת חתם. כלומר,

באיש,

מאחר שטבעת שאין עליה חותם, זה לא כתכשיד לו,

כי לא היה דרך האנשים לצאת עם טבעת שאין עליה חותם.

לכן חייב חתם, והוא הדין אישה,

שזה לא תכשיד לה לצאת עם טבעת שיש עליה חותם.

אם יצאה, חייבת חתם.

אומר רשי

אז כבר ענינו על זה קודם, אמרנו שרשי נזקק לענות על שאלה הזו ולומר

לבוש זה ודאי שלא, יש פה רק שאלה האם הדרך לצאת ככה או לא

זה הכל, אבל לבוש זה ודאי לא, אלא מה אתה יכול לבוא, אתה מתכוון אולי לשאול

שזה מוגדר כתכשיט

במצב שכזה

כאשר זה נחשב כדרך הוצאה

אומר רשי זה שני סוגיות שונות

כאשר אני בא לדון אם זה דרך הוצאה או לא

די במה שפעמים יוצא באצבעו עם הטבעת שאין עליה חותם

או האישה עם הטבעת שיש עליה חותם,

זה מספיק כדי להגדיר את זה כדרך הוצאה

אבל בשביל שיהיה מוגדר כתכשיט

צריך שהדרך תהיה באופן תמידי להתקשט בזה

אין דרך האיש להתקשט בטבעת שאין עליה חותם ולא האישה בטבעת שיש עליה חותם

כך מפרש רש״י, שזה שני דברים שונים שאין סתירה ביניהם.

בואו נראה ברש״י. בבקשה, רש״י.

דיבור המתחיל וההוצאה כלאחר ידו.

המתניתין כאה.

כלומר, השאלה כאן היא על המשנה.

וההוצאת הבת שמוציאתה דרך מלבוש באצבעה?

הגמרא מתכוונת לשאול,

כאשר אישה מוציאה טבעת

שיש עליה חותם באצבעה?

ואתה אומר שעל זה תהיה חייבת חטאת?

ועל זה השאלה הזו שואלת הגמרא. וזה שאין עוד תכשיד לה מאחר ואתה אומר שטבעת שיש עליה חותם.

זה לא נחשב כתכשיט.

ולכן רוצה אתה לחייבה מדאורייתא כי אם זה היה תכשיט ברור שהיא לא הייתה חייבת מדאורייתא.

אז אם החייבת מדאורייתא, הכול חלוץ זה לא תכשיט.

אבל מאידך יש מקום לפטור אותה

האיסור דאורייתא.

למה? אמה חייבת חטאת, הרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין.

הרי היא לא הוציאה את זה כדרך כל אדם שמוציא דברים לרשות הרבים.

שכל המוציא דבר שאינו תכשיט, לא.

מוציא אותו בידיים,

ולא דרך מלבוש.

דרך הוצאה זה רק אם הוא אוחז אותו בידיו,

ולא כאשר זה מולבש על אחד מאיבריו.

על זה התשובה, מדובר כאן גזברית.

בתשובה הראשונה,

גם כיס אין לי חולקה, גם כיס אין לי חולקה, נכון? כן, בסדר, אין קשר, כן.

גזברית ששולחת חותמות תמיד לממונים תחתיה לאמור תנו כך וכך מעות לפלוני,

וערי החותמה בידה.

כמו שביארנו,

מדובר פה באישה שיש לה מינוי כלשהו ויש פועלים מתחתיה,

והיא צריכה לתת אישורים על מנת שהממונים תחתיה ימלאו את בקשותיה.

איך היא שולחת איגרות

או בקשות לאותם ממונים מתחתיה?

על ידי שכותבת את הבקשה וחותמת על אותה בקשה.

אז אישה גזברית, אכן, דרכה להיות עם טבעת שיש עליה אחותה.

ומיהו, על זה שואל רשי, אז למה זה לא תכשיט?

ומיהו תכשיט לא אוהב ולדידה. זה לא יקרה לגבי התכשיט.

דין דרך נשים בכך.

ומיהו דרך הוצאתה של זו בכך. כלומר, כשאתה בא לדון לגבי דרך הוצאה,

זה אכן דרך הוצאה.

כי דרכה של אישה שכזו לענות טבעת באצבעה גם עם מי שהולך אותה.

אבל,

אבל זה לא תכשיט.

אבל היא הולכת לשבת. מה?

לגוף ספציפי. לא, זה גוף הכתוב, שלא. נו, חייבת לך את הדעת עוד יותר.

זה אישור דהורייתא. אבל היא רגילה.

אז בשביל זה אמרנו.

תכשיט זה לא.

אבל זה דרך הוצאה.

כי דרך הוצאה נמדד אם פעמים יוצאת כך לרשות הרבים.

אז גם גבר זה גם גבר בכלל?

אותו דבר, אם זה בטבעת שאין עליה אחותם. שיש עליה אחותם. לא, יש עליה אחותם.

זה נחשב כמעט כתכשיט לא.

באיש זה הפוך.

בטבעת שאין עליה אחותם, זה נחשב כ...

פה הוא עובר על ישירות דהורייתא. למה זה עכשיו תכשיט לא? כי הוא עדיף, לא. כשיש עליה אחותם. למה הגבר עכשיו חייץ לכשיט? כי הוא עדיף בזה.

לא, בגלל שדרך האנשים לשים על אצבעם בטבעת שיש עליה אחותם. נו, אז לא הייתי.

הדרך, פורסו של דבר, שזה דרך האנשים.

בזה הם מתקשטים שיש עליה אחותם.

כמו שהאישה מתקשטת ומטבעת שאין עליה חותם,

ככה האיש מתקשט ומטבעת שיש עליה חותם.

למה הוא מתקשט?

כי הוא רגיל לצאת עם זה.

לא בגלל שזה רגיל, אלא זה תכשיט בשבילו.

זה נותן לו איזשהו כבוד כלשהו. זה לא נותן לה כבוד?

לא.

כי יש את הכבוד, זה נותן לה כבוד. ההפך, זה מוזר שאישה הולכת בצורה שכזו.

זה מוזר. היא מיוחדת, היא אמורה. זה לא.

זה לא תכשיט.

בזה אין דרכי של אישה להתקשט.

אישה מגילה מהשוק, אבל אישה שעובדת. גם זו. רש״י אומר גם זו, אין זה תכשיט לה.

הלאה. איש, מה איקלם אמר?

דקאמר עולה בחילופיהם באיש.

הרעולה לימד אותנו שבאיש זה בדיוק הפוך מאישה.

היינו,

דמחייב הטבעת שאין עליה חותם.

כלומר, שמה שבאישה, אם זו טבעת שאין עליה חותם,

אין איסור דאורייתא,

כי תכשיטו לה.

באיש זה ממש איסור דאורייתא.

למה איסור דאורייתא? והאה הוצאה כלאחר ידי,

שאין דרכו להוציא בזאת דרך מלבוש.

אז אמרנו, טעם אחר,

כי פעמים שמוציאים את זה תוך כדי שהאיש נותן לה או האישה נותנת לבעלה לקופסה כדי להתניעה שם.

ויש מפרשים שהקופסה חתומה בו,

וכשפותחה, חוזרת וחותמת בה.

כלומר, יש מפרשים שמסבירים

שהקופסה הזו היא נסגרת על ידי הטבעת,

וכשהוא בא לפתוח את הקופסה,

חוזר וסוגר עם אותה הטבעת

ולא נהירה. ואם כן מניחתה באצבעה,

את מחזירתה לבעלה מבעלה. אם כן היה צריך להיות שהיא גומרת

לסגור את הקופסה,

אז היא אמורה לחזור עם הטבעת לבעלה.

אלא מה? נראה שזה לא הכוונה שבזה היה פותח או סוגר את הקופסה,

אלא הקופסה היא מיועדת להצניע שם כל מיני דברים,

וגם הטבעת מצניעה שם.

אצל אומה לתקנה ומניחה באצבעו,

עלמא דרך הוצאה היא.

נחזור לגמרא, ולא בחוליאר

ולא בכובלת.

המשנה אומרת

שאסור לאישה לצאת בחוליאר

וגם לא בכובלת.

מהי קוליאר?

שואלת הגמרא,

מה זה הקוליאר שאמרנו שאין לצאת בו לרשות הרבים,

ואפילו חייב חטאת?

אם האישה יצאה עם זה, אז היא חייבת חטאת? זה איסור גאורייתא.

עכשיו, עכשיו הגמרא שואלת, מה זה?

מה זה קוליאר? מה זה כובלת?

לאט-לאט, הגמרא עונה.

מה זה קוליאר? אמר רב, מחבנתא.

מחבנתא

זה כעין

קרס של כסף או זהב מתכתי,

זה כעין אס באנגלית, האות אס. אתה מכיר את האות אס?

אה?

אז זה כעין אס, שבזה הייתה נועלת

את שני צידי החלוקה, את הפתח שבחלוק,

וגם זה,

כן, זה היה הדרך.

כפתור. כעין כפתור, כן, אבל זה היה עשוי בדרך שאמרתי.

זה משמש לסגור את החלוק שלה.

כפתור. כן.

יש פה שאלות ששואלים הראשונים,

לפי רש״י, שזה קרס שבא,

בו סוגרת את החלוקה,

אז מדוע באמת חייב, חייבת חטאת?

הלוא זה כמו כל לבוש,

זה משמש את המלבוש.

אז אם כן, אם זה כשאר מלבושיה,

מדוע שיהיה חייב,

שתהיה חייבת חטאת?

אז מפרשים שרש״י

למד

שהכרס הזה שהייתה פעמים משתמשת בו על מנת לסגור את מפתחי חלוקה,

זה אומנם,

זה היה הייעוד שלו,

אבל כאן מדובר שבשעה שהיא יצאה איתו בשבת,

היא לא השתמשה בו לזה,

אלא סתם היה מונח שם

על חלוקה, היה תחוף בבגדיה.

מאחר

שאינו משמש למה שהוא מיועד,

ומאידך זה לא משמש אותה כתכשיט,

לכן במצב הזה אין היתר מדאורייתא, אדרבה, זה איסור מדאורייתא.

נחשב כמסוי, כך מסבירים לשיטת רש״י.

אבל זה פשוט,

שאם בשעה שהיא יצאה היא אכן השתמשה בו לסגור את מפתחי חלוקה,

ברור הוא שזה כמו שאר מלבושים,

ולא רק שאין איסור תורה, אלא אפילו מותרת לכתחילה לצאת כך לרשות הרבים.

למה לא נחשוש, על כל פנים מדרבנן,

שאולי תוריד את הסיכה הזו, את הכרס הזה,

כרס בק', כן?

בשביל להראות את זה לחברתה,

כמו שמצאנו בהרבה דברים,

שהאגם שמותר מדאורייתא, אבל חכמים חששו שאולי תסיר את זה ממנה להראותם לחברותיה?

התשובה, בגלל שהיא לא תעשה את זה.

בגלל שאם היא תסיר את זה ממנה,

יתגלה בשרה, וזה ודאי לא חוששים.

תוספות,

מבארים אחרת,

שהקוליאר, כך מביאים כאן,

התוספות אומנם לא פה אלא בבבא בתרא,

לא מדובר, כמו שרשי אומר, שזה משמש לסגור את החלוק,

אלא זה תכשיט עגול כאין עטרה.

למה אם כן היא חייבת חטאת לפי התוספות?

בגלל שרוב הנשים אינן רגילות לצאת עם זה,

לכן חשוב הוא כמסוי.

כך מבארים הראשונים לשיטת התוספות, מדוע חייבת חטאת.

לפי הפירוש שלהם, שזה עטרה,

כן, תכשיט עגול כאין עטרה.

רשי מפרש כך, תוספות מבארים אחרת.

התוספות לא מוכנים לקבל את מה שרשי אומר,

בגלל שאם זה משמש לסגירת חנוכה,

אז בכל מצב זה ייחשב כחלק ממלבושיה.

לכן הם מפרשים שהכוונה, שזה עשוי

כאין עטרה בצורה עגולה על ראשה,

ומה שחייבת חטאת זה בגלל שרוב הנשים לא רגילות לצאת עם

הקוליאר הזה.

מה לפי רשי? רשי אומר אחרת, זה לא מדובר בתכשיט עגול כאין עטרה, כמו שאומרים התוספות.

אלא זה משהו שסוגר את החלוק.

למה לפי רשי? למה לפי רשי סוגר את החלוק ולפי רשי חלק מהמלבוש?

אז לכן אמרנו,

שכבר אומרים המפרשים,

שרשי מדבר לא במצב שהיא השתמשה בו לסגור את החלוק.

אלא היא יצאה בו כאשר זה לא שימש לשם זה.

אומנם הייעוד שלו לשם זה,

אבל מה שהמשנה חייבה חטאת, מדובר שהיא יצאה בו כאשר זה תלוי בחוט,

תלוי בחוט בחלוקה,

אבל לא שימש לסגור את החלוק.

אז במצב שכזה,

יסבור רשי שהיא תהיה חייבת חטאת,

בדרך כלל היא משתמשת בו לסגור את החלוק.

נכון?

פה זה לא היה כך.

זה לא שימש לסגירת החלוק.

לא, לא, לא, זה מונח תפור באיזשהו חיבור כלשהו לחלוק.

אם זה תפור, אז זה תפור.

אמרתי, זה לא אמור להיות כך.

אתה לא שומע.

זה לא אמור להיות כך.

הייעוד של זה בשביל לסגור את החלוק.

וכשלא משמש לסגירת החלוק,

זה לא אמור להיות יחד עם החלוק בכלל.

אבל זה תפור, אם זה תפור, זה תפור. אתה לא שומע.

זה תמיד יהיה עם החלוק. זה לא אמור להיות מחובר לחלוק. מה זה לא אמור?

זה כי אין סיכה שדרך של אישה לטחוב אותה לתוך שני צידי החלוק בשביל לסגור את פתח החלוק.

הסיכה הזו לא נמצאת שם.

פה במצב הזה שהיא יצאה, היא יצאה כאשר זה תחוב בחלוק ולא משמש לסגירת החלוק.

אבל לא תפור לחלוק.

זה תפור אבל באופן... לא, אבל זה תפור לחלוק. אתה לא שומע, זה תפור. משהו זמני.

זה משהו זמני, זה לא כך.

לא כך היא יוצאת בו גם ביום חול.

אתה מבין? יכול להיות שאתה תהיה צודק.

אם אכן זה מחובר לחלוק

בצידו האחד, אז ינחה להאמין. יכול להיות.

זה כמו כפתור.

כפתור שיש לבן אדם, הוא עבר על איסור בזה? זה חלק מהמלבוש.

אתה מבין?

אני מדבר מאחר ואל מעשה זה היה כנראה דבר כזה שלא היה אמור להיות מחובר.

אלא רק כשהיא

באה לסגור את החלוק,

היא תוחבת אותו בשני צידי החלוק על מנת לסגור את הפתח.

תגיד ככה, זה פשיטה שזה, פשיטה שזה... מה פשיטה?

אם זה לא מחובר לחלוק,

אני לא יודע שאם היא יוצאת מזה,

זה לא אמור להיות מחובר. עכשיו, בהוצאה הזו,

היא יצאה כשזה מחובר על ידי חוט כלשהו.

וזו השאלה האם במצב כזה זה נחשב כמסוי או לא.

הלאה.

מה כובלת?

עכשיו נמשיך את הקטע הבא, כובלת. אמרה המשנה, גם כובלת אסור לה לצאת.

מה זה הכובלת הזו?

עונה הגמרא, אמרה,

חומרתא דפילון.

וכן אמר הרב אסי, חומרתא דפילון.

זהו קשר

שהוא עשוי מכסף או זהב,

זה לא נחשב כמו כן בפילון.

אני מסביר.

קשר,

כהן קשר של קמיעות, לוקחים איזשהו דבר מסוים.

נגיד, פה מדובר שהיו לוקחים שמן

שיהיה מעורב בו בושם שירכו ערב,

ושמו של הבושם הזה היה פילון.

והיה קושב את זה עם איזשהו חוט של כסף או זהב, אה? אני לא חומרתא. זה קשר.

חומרתא זה קשר, כן.

קשר של פילון.

בדיוק. קשר שקושרים בו את הפילון. היינו הבושם הזה שהוא עשוי

משמן שמניחים בו בושם שירכו ערב, זה הכול.

לאן קושרנו את זה בושם?

לצוואר שלה.

לא יודעת אם היא לוקחת בקבוק של בושם?

לא בקבוק, זה לא בקבוק.

יש איזושהי, כנראה איזשהו

משהו קטנטן שבו מכניסה

את השמן הזה,

שמעורב בו ריח ערב, ריח טוב.

מה זה משהו קטנטן? מי?

אולי איזשהו פקק קטן

או בקבוקון קטן, אינני יודע. משהו קטנטן, מספיק שיהיה בקבוק קטן, לא צריכה לשאת

משקל של עשרות גרמים.

אפילו די ב...

ממש בכמות קטנה מאוד, מי יותר.

ואז קושרת את זה סביב האוטובוס, היא קושרת עם חוט של כסף או זהב,

ולאחר מכן מחברת לצווארה.

כמו שרשבת, כמו טילון של שרשבת. זהו.

אז זה מה שכתוב כאן.

שהכובלת הזה,

לשיטת רבי מאיר זה איסור דאורייתא,

ולשיטת חכמים אין איסור דאורייתא בזה.

זה מה שכתוב.

כן, אבל זה לא תכשיט, זו הנקודה.

זה לא תכשיט.

לפי רבי מאיר, על כל פנים.

בואו נראה הלאה.

תענו רבנן, לא תצא בכובלת,

ואם יצאה חייבת חטאת,

דברי רבי מאיר.

החכמים אומרים, לא תצא.

הרב, מה זאת אומרת בתכשיט? אתה אומר שזה כסף וזהב.

אם זה זהב ולא תכשיט. כן, אבל לא עשוי לתכשיט.

זה לא עשוי לשם תכשיט.

השאלה, האם בגלל שיש כסף או זהב,

האם זה נותן לזה הגדרה של תכשיט, גם שזה לא מיועד לזה.

בואו נראה הלאה. אנחנו נקבל את הביאור המושלם בהמשך הגמרא.

החכמים אומרים, לא תצא, ואם יצאה פטורה.

רבי אליעזר אומר, יוצאה האישה בכובלת לכתחילה.

כלומר, יש לנו פה גימל דעות.

לדעת רבי מאיר, אם האישה, יצא אישה בכובלת,

חייבת חטאת, כלומר היא עברה פה על איסור דאורייתא.

לדעת חכמים, אסור בטרבנן לצאת עם זה.

ולדעת רבי אליעזר,

אפילו לכתחילה יכולה האישה לצאת עם הכובלת.

עכשיו, הגמרא באה לברר מה כל אחד מהם סובר.

במאי כמברגה, במה חולקים התנאים הללו?

רבי מאיר סבר, מסויו.

רבי מאיר סובר, שהכובלת זה נקרא מסוי.

אם זה לא תכשיט, אז זה מסוי.

ואשר על כן, חייבת חטאת.

יש ששואלים,

למה באמת לחייב חטאת

על הוצאה של הכובלת?

הלו מאחר והתפקיד של הכובלת

זה בשביל להסיר ריח רע ממנה,

הלו זו הייתה המטרה בכובלת.

זה לא תכשיט.

דקה, נכון.

עכשיו, אני לא מדבר עם מצד תכשיט, אני בא מצד אחר.

מאחר וזה בא על מנת להסיר ממנה ריח רע,

אם כן, מדוע שזה לא ייחשב ככמיע מן המומחה?

הרי כמיע מן המומחה, מותר לצאת בו.

למדנו בעבר, אדם אסור לו לצאת בכמיע בזמן שאינו מן המומחה.

אבל אם זה מן המומחה, מותר.

למה? כי ודאי התועלת

בדבר הזה ברורה וידועה שהכן זה מרפא.

אז מאחר וזה יש בזה תועלת,

אז זה נחשב לגבי החולה תכשיט.

כאילו, חלק מהמלבוש.

אז זה מאחר וזה משמש אותו וזה מועיל לו ולכן זה נחשב כאחד ממלבושיו.

נדוע אם כן, כאן בכובלת, שגם עשוי כדי להסיר ממנה את הריח רע,

שלא ייחשב כאותו כמיה שמאחר וזה משמש, הרי הוא כאחד ממלבושיה,

משמש אותה.

אז אחד מן האחרונים רוצה לתרץ,

שמאחר ורוב הנשים אין דרכם לצאת עם הכובלת,

כי הם לא זקוקים לזה.

זה רק נשים מסוימות

שסובלות מהבעיה הזו, הן צריכות לצאת עם זה?

דקה, דקה, דקה, תן לי לסיים.

ממילא, מאחר וכן, אומר המאיר, גם אם נאמר שלגבי אותה אישה,

לגבי אותה אישה,

אכן זה מועיל לה,

אבל מאחר ואין דרך רוב לנשים לצאת עם הכובלת,

זה נחשב כמסוי.

תבוא ותגיד לי, אז גם קמיע,

זה מה שהתכוונת לשאול.

גם קמיע, רק חולה צריך איזה איבר, או כולם הולכים לקמיעות עכשיו.

רק אחרת שהוא חולה, הוא לא יודע אם אין לו את הבעיה,

אז גם קמיע.

אני רוצה שתענה על זה לבד.

האם אין מקום להבדיל בין חולים לבין המצבים הללו,

שזה מיעוט לא שכיח, את בוננטו?

אתה צריך לשים לב, להקשיב,

עד הסוף, ואז תבין מה אני אומר.

חולים,

לצערנו, גם אם לא רוב בני האדם חולים,

אבל יש מיעוט שאכן

זקוק לאותם קמיעים. גם זה יש מיעוט. כלומר, צריכו לרפואה.

בעצם יש, יש, יש דרכים,

זוכרים אותו בשוק הזה. אלה הנשים שסובלות מריח רע,

כנראה זה מיעוט זניח, כלומר לא שכיח בכלל.

לכן זה לא מספיק.

מה, בחולים יש הרבה?

לחולים יש הרבה יותר מאשר הבעיה הזו, כן.

כל אחד עם המחלה שלו, אבל יש.

לכן,

זה יהיה ההבדל, שאשר על כן, תתבונן טוב, אשר על כן,

בחולים, מאחר וזה מצוי יותר, שאנשים נזקקים לרפואות,

בדרך של קמעין או בדרך אחרת,

אז באופן הזה זה נחשב, יכול להיחשב כאחד ממלבושיו.

אבל הבעיה הזו, שהיא כמעט ולא מצויה,

לכן,

זה לא נחשב כתכשיט גם לגבי אותן נשים יחידות שסובלות מן הבעיה הזו.

כך צריך לפרש לשיטת רשי.

עכשיו, מה רב?

מה אכפת לי אם זה נחשב מצוי או לא מצוי?

יש משהו... הרי, הרי, הרי עכשיו אני, יש מי שימוש בזה?

עכשיו אני משתמש בזה?

הרי עכשיו אני לא אהיה חייב, הרי, הרי, הרי, הרי, לפי הדאורייתא, בוא נגיד, על כל פנים, לפי דאורייתא,

נגיד, את רבאנן יכולים לגזור אם זה מצוי או לא מצוי.

אבל אם אתה אומר שזה מצוי מדאורייתא,

אם אתה משתמש בזה... אז זה כבר הסברתי אתמול.

אז דאורייתא לא תגיד מצוי או לא מצוי.

בדאורייתא יש שימוש שימוש לזה או אין שימוש לזה.

אז לאותו פלורני שיש לו שימוש לזה, לא אכפת לי ממה שכל העולם לא מצוי לו. זה השימוש שלי, אז אני אהיה פטור מדאורייתא.

לא מספיק להחשיב את זה כדרך מלבוש,

בגלל שאתה נזקק לזה באופן פרטי.

אתה צריך לדעת שבשביל שיחשב דרך מלבוש, תקשיב,

בשביל שיחשב כדרך מלבוש,

שמדאורייתא לא תהיה בעיה על כל פנים,

זה הכל באופן שזה מקבל הגדרה של נורמה.

היינו,

שדרכם של רבים מבני האדם ללכת עם זה. זה לא שמענו דרך אדם. אבל, אתה לא שמעת, זה מה שכתוב כאן. רגע. שאם הנורמה של רבים מבני האדם ללכת עם זה,

זה נחשב כמלבוש לגבי אותם אנשים, זה ברור.

אבל באופן שזה משהו שהוא מאוד מאוד לא מצוי,

באופן הזה זה לא נחשב כמלבוש,

אלא כמסוי גם לגבי אותם אלה שזקוקים לזה.

כך צריך לפרש... אבל זה נורמה אצל הבן אדם הפרטי,

אצל הבן אדם הפרטי ללכת עם זה.

אז על כל פנים,

מתרבנן תעשור לו. זה לא מספיק,

זה לא מספיק, אני שומע.

זה לא מספיק כדי להגדיר את זה כמלבוש.

אז מה אם, כדי להגדיר כמלבוש זה רק באופן...

עכשיו אין אופנה היום, יש דברים של אופנות.

אז אתה יודע מה? עכשיו אין אופנה, לא נכנס לאופנה, זה נקרא מודה.

מה?

נקרא מודה, אופנה.

נו.

אצל הבן אדם אין אופנה, הולכים אותו לבוש,

אותו זה, אין אופנה.

אבל אצל החילונים יש אופנה היום, אתה יודע, איזה דבר שהוא לא נקרא מהו שקוט בזוי.

עוד איזה אקסושלים, עכשיו זה באופנה, כולם הולכים ככה.

בונה טוב. אתה יודע משהו, זה לא באופנה. אז אני חוזר ואומר, למה זה יהיה באופנה? אז אני חוזר ואומר, אם זה היה אכן

באותה כמות, כמו שאלה שנושאים

את החומרתא דפילון הזה, את הכובלת,

אז אכן, לדעת רבי מאיר, זה ייחשב כמסוי.

אתה בא ואומר לי, אם ככה, ככה צריך לצאת. אם אכן התנאים יהיו זהים לזה,

אז גם שם יהיו אותו דבר, כן.

אתה מבין ככה?

לפי המפרשים שמסבירים שזה המבדיל בין כמיה לבין כובלת.

יש אבל תירוץ אחר,

שאחד מן הראשונים מבאר,

והוא אומר,

שאם היה ברור שהזה אכן היה מעביר לגמרי את הריח הרע ממנה,

אז אכן זה היה נחשב כאחד ממלבושיה,

כמו האדם הנושא כמיה כשהוא חולה,

והכמיע נכתב על ידי המומחה בדבר.

אבל כאן מדובר, אומר אחד מן הראשונים,

כאן מדובר שזה לא מעביר את הריח הרע,

אלא רק מגיד שלא ירגישו כל כך בני אדם בריח הזה.

לכן זה לא נקרא כמו הכמיע שמרפא את החולי,

את החולי עצמו.

מובן כך מבאר אחד מן הראשונים.

זה לא מעביר את הריח הרע ממנה.

זה מדובר במצב כזה שזה פשוט לא גורם לאחרים לסבול מהריח הרע שבא,

אבל הריח רע, מקור הריח עדיין קיים.

לא יודע, יש רפואה מסוימת, זאת אומרת, זה לא רפואה שלמה, אתה יודע, אבל...

לא, זה לא רפואה. זה לא רפואה, זה פשוט מסתיר

מאחרים את העניין הזה.

נכון, אבל לא לה.

לכן זה המבדיל.

אבל כשאתה בא... לא יכול להיות בחברת בני אדם.

אבל כשאתה באת לשאול שזה יהיה דינו ככמיע,

אומר אחד הראשונים,

כמיע פירושו שהוא מרפא את גוף החולי.

פה הכובלת לא מרפאה את הריח,

אלא רק מונע מהאחרים שלא יוכלו לחוש בריח,

זה הכל. אבל זה נותן לה אישית חולה מסוימת.

טוב. למה, אני אגיד, לא, אישית לה, לא לאחרים.

כי עכשיו, היא נמצאת בחברת בני אדם.

אם היא עכשיו עם מרח רע, היא לא יכולה להיות עכשיו ליד החברה שלה,

כי היא תסבול מהריח,

היא צריכה להיות מבודדת.

עכשיו יש לה את ה... אז לפחות החברה שלה לא מעריכה את זה, אז היא יכולה לדבר איתה.

אז זה גם מועיל לה באופן אישי.

יש לה את ה... אבל אני כבר עניתי.

אני חושב שגם אמרתי תשובה.

לא, אז אמרת תשובה על ההוא שמה. אמרתי תשובה,

מדוע זה שונה מכמיע.

ופה אתה עומד ושואל, אבל עם כל זה,

מדוע מחייבים?

כל השאלה הייתה, כל מקור השאלה הייתה, מדוע בכמיע אתה מתיר ואילו כאן אתה אוסר? מה זה שונה?

אז יש הבדל בין כמיע לבין זה, נכון?

כמיע הוא ודאי מועיל לרפות החולי.

פה זה לא מועיל לרפות החולי, זה רק מגן שאחרים לא ירגישו בזה.

אז אתה טוען, זה גם מספיק, זה אתה אומר.

במפרשים, כל מה שנזקקו לשאלה,

רק למה אתה מבדיל בזה בין זה לבין כמיע?

זה הכל, אז אמרנו תשובה.

ורבנן סברי, מה?

אתה אומר שזה לא מרפא לגמרי את החולי, בסדר? לא מרפא לגמרי, זה לא מרפא בכלל את החולי. זה רק מונע מאחרים להרגיש בזה. בסדר, אבל יש לו את העניין שלו. זאת אומרת, בעניין שלו... אני הבנתי אותך, עוד פעם. היא טוענת לעניין שלו,

לעניין א', לא מועילה, לדעת רגע.

אבל עניין ג' זה מועיל. לדעת רבי... אז אני עשיתי, רגע, אני עשיתי את הקמיע הזה לא בשביל עניין א',

אני עשיתי את הקמיע הזה לעניין ג'.

זאת אומרת,

הקמיע הזה מועיל לי, וזה מרפא אותי בעניין ג'. אז בואי נגיד אם עניין א' לא מועיל לי, אבל בעניין ג' זה כן מועיל לי, אז בשביל זה שמתי אותו.

אז זה הקמיע שלי לעניין ג'.

מאה אחוז.

ההתלהבות שלך, התלהבות של קדושה,

אבל רבי מאיר חולק עליך,

והוא סובר שזה לא מספיק בשביל להגדיר את זה כאחד ממלבושיה.

הבנת?

כך סובר רבי מאיר.

ורבנן סברה,

תכשיטו.

רבנן, לעומת זאת, חולקים ואומרים

שמאחר וסוף סוף זה משמש אותה

לשם העניין הזה של

מניעת הריח הרע,

אז נדמה לי זה נחשב כאחד ממלבושיה,

ואינה חייבת חטאת,

אבל מדרבנן אסור לה לצאת עם זה. למה?

דילמה ודילמה שלפה ומחוויה ואת יעלה תו יאה.

למה בכל זאת אסור לה לצאת בה מזה בשבת לכתחילה?

אולי תסיר את זה ממנה כדי להראות את זה לחברותיה ותבוא להעביר את זה ארבע עמות ברשות הרבים. לכן אסור לה לצאת כך

לרשות הרבים.

זה המדרבנן.

רבי אליעזר סבר,

מאן דרכיה למירמיה אישה אשריך רע.

אישה אשריך רע לא שרפה ומחוויה ולא אטיה לאטויה ארבע עמוד ברשות הרבי.

אומר רבי אליעזר,

אין סיבה לחשוש שהיא תסיר את זה ממנה.

קודם כל ברור שזה תכשיט בשבילה,

כלומר זה אחד ממלבושיה,

כי סוף סוף היא חייבת את זה,

כי בלעדי זה קשה לה להלהיות בחברת חברותיה,

שאר הבריות, לא משנה, אבל יש לה תועלת מזה.

זה לחשוב ככה על בושיה.

תבוא ותגיד, אבל תחשוש שתסיר את זה ממנה,

גם לזה לא חוששים. כי מה, מי דרכה ללכת עם כובלת?

רק אישה כזו שסובלת מרח רע.

אחת כזו, לא חוששים שהיא תסיר את הכובלת ממנה על מנת להראותה לחברותיה,

ומילא לא תבוא להוליך את זה ארבע עמוד ברשות הרבים.

שואלת הגמרא,

והתניא,

והרי יש ברייתא אחרת האומרת, רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייתון.

אז כשאתה אומר לשון פוטר, מה זה, מה האשמה שרבי אליעזר סובר?

שיש איסור על כל פנים לצאת עם זה.

זה סותר את מה שאמרנו כאן,

שרבי אליעזר מתיר לכתחילה בכובלת.

עונה הגמרא לא קשיא,

הא כי כאיעד רבי מאיר,

הא כי כאיעד רבנן.

תלוי למי הוא מתייחס.

האם הוא מתייחס לדברי רבי מאיר או מתייחס לדעת חכמים?

הברייתא הזו, אומרת רבי אליעזר פוטר,

זה ביחס לדברי רבי מאיר.

רבי מאיר, שסבר שזה איסור דאורייתא,

בא ואומר, לא, אני פוטר.

כלומר, אין פה איסור דאורייתא.

אבל כאשר זה ביחס לחכמים,

כלומר, כשהוא שומע שחכמים אומרים,

אסור לכתחילה לצאת,

על זה הוא מביא ושרבי אליעזר מתיר, אפילו לכתחילה.

כי כאיעד רבי מאיר דאמר חייב חטאת,

כאשר הוא מתפכח עם רבי מאיר,

שרבי מאיר סבר שחייב חטאת בכובלת,

אמר ליה, פטור.

אז פה אומר רבי אליעזר, מה פתאום אין בזה איסור דאורייתא?

כי כאיעד רבנן, אבל כאשר

מתייחס ולמשהו חכמים אומרים, שיש איסור לכתחילה לצאת עם זה,

דאמרי פטור אבל אסור,

אמר איהו, מותר לכתחילה.

פה אומר רבי אליעזר, לא, מה פתאום, אין שום איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן,

ואפילו מותר לכתחילה לצאת בכובלת.

למה שלא יגידו מותר?

עומר רשי.

שיגיד רבי מאיר, מותר, למה צריך להגיד פטור?

הלאה.

אני לא אשן, למה צריך להגיד עכשיו דעות פטור?

תגיד מותר, לא משנה כשאני קורא אותך לך איזה דבר מדי. כך דרכם של בני אדם

ללכת

על פי הסגנון של אלה שהם חלוקים עליהם.

אם ההוא בא ואומר, זה איסור גמור, ההוא אומר, זה לא נכון, זה לא איסור גמור.

אבל כשבא מישהו ואומר, תשמע, יש פה איזה איסור,

יאמר לו, מה פתאום, אין בזה שום איסור?

תלוי, עם מי אתה מדבר?

אתה מבין?

זה הכול.

רש״י.

נראה את רש״י.

דיבור המתחיל, מחבנתה.

שורה שלישית מההרחבות

בשורות של רש״י, כן?

מחבנתה.

זה כמו שאמרנו, כהן כרס של כסף או זהב.

על שם שמחבנת וקושרת מפתחי החלוק.

מחברים בו את שני צידי הפתח שבחלוק.

חובריטה דה פילון, קשר שקשור בו סם ששמו פילון,

וריחו ערב.

ואישה שריחה רע, טוענתו עליה.

ורבנן סברי תכשיטו, הלקח יצא פטורה.

ומיהו, אבל, לכתחילה לא תצא.

דילמה שלווה ומחוויה.

למירמיה להניח בצווארך,

כמו שקיל ורמי.

הכי גרסינא, ואישה אשר חרא לא שלווה ומחוויה.

שגנותו לה.

לא חוששים שהיא תשאיר את זה ממנה,

כי זה גנות בשבילה, שיריחו את הרערה ממנה.

ואהתענא הרב אליעזר פוטר,

והכה שאלה לכתחילה.

האד דכא תענא פוטר, משהו אמר פוטר,

כי כאיה רבי מאיר.

בהיא מתניתא לא עירו רבנן, באותה בריתא שנאמר שם רבי אליעזר פוטר,

שם רבנן לא הוזכירו שם, אלא רבי מאיר לחודר, רק רבי מאיר אמר את דבריו.

ממילא לגבי החיוב דרבי מאיר, לגבי דברי רבי מאיר שאמר חייב,

שייך למידנר, רבי אליעזר פוטר.

אף על פי שהוא מתיר לכתחילה, אפילו שלמעשה הוא מתיר אפילו לכתחילה לצאת ככה.

אבל הא, כי כאיה רבנן, במתניתא דלעיל,

דייר רבנן בא באותה ברייתא שהזכרנו אותה מקודם ששם נזכר דעת חכמים שאוסרים מידרבנן ואמרו פטור פריש רבי אלעזר בהדיא למלתי השם הוא נזקק לפרש את דבריו לפלוגה עליים כדי לומר שהם חולק גם עליהם ואמר יוצאה לכתחילה

כן

ממשיכה הגמרא ומאי רבי מאיר

ומאי רבי מאיר? כלומר

מהי אותה ברייתא ששם נשנו דברי רבי מאיר ולא חכמים?

עונה הגמרא לתניא בברייתא ההיא כתוב כך לא תצא אישה במפתח שבידה

ואם יצאת חייבת חטאת דברי רבי מאיר

רבי אלעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייתון כלומר בברייתא ההיא

מזכירים את דעת רבי מאיר לגבי אם אישה יצאה במפתח שבידה לרשות הרבי

כלומר זה מפתח כזה כעין טבעת שנתון על אצבעה

האם תהיה חייבת חטאת כשיצא בצורה הזו? לא.

אומר רבי מאיר כן, חייבת חטאת

רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייתון

על זה שואלת הגמרא כובלת מנדכר של מה?

מה נכנס פה כובלת וצלוחית של פלייתון?

רבי מאיר עוד דיבר על זה, רבי מאיר דיבר על מפתח, מפתח

ופתאום מביאים לאור רבי אליעזר פוטר

רבי מאיר והזכיר כובלת,

הזכיר צלוחית של פלייתון?

עונה גמרא חיסורי מחס רב אחי קטני

הברייתא הזו נראה כאילו חסר פה כמה מילים

וכך ראוי לשנות בדברי הברייתא

וכן בכובלת וכן בצלוחית של פלייתון לא תצא,

ואם יצאה חייבת חטאת דברי אבי מאיר

כלומר,

שחוץ ממה שרבי מאיר הזכיר את העניין הזה של מפתח שביד האישה שהיא חייבת חטאת,

הוא עדין, צריך להוסיף באברייתא, שהוא עדין אם יצאה עם כובלת או צלוחית של פלייתון.

ועל זה רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייתון.

ממשיכה אברייתא ואומרת בבית דברים אמורים כשיש בהם בושם.

כל מה שרבי מאיר רבי אליעזר פוטר

את זו שיצאת בכובלת או בצלוחית של פלייתון זה הכל אם יש בתוך הקשר של הכובלת בושם.

אז באופן כזה זה משמש כתכשיט

ואין איסור טוב רייתא לדעת רבי אליעזר ואולי אפילו מוטל כתחילה.

אפילו מוטל כתחילה אבל אין בהם בושם.

אבל אין בהם בושם חייבת.

אבל כשאין בהם בושם

היא חייבת חטאת כי הכובלת והזכויות עצמן הם לא נקראים תכשיט. כלומר, צריך לדעת לא, אבל צריך לדעת לשים לב.

פה מדובר שככה דרך לצאת

בשביל להשאיר את הריח הרע.

אבל מה יהיה אם היא יצאה כך וכבר התנדף הריח הרע, הבושם ממנה?

הבושם נגמר, נעלם עם הזמן.

לא נאמר מאחר ובדרך כלל יש בזה בושם אז זה דרך הוצאה

וזה תכשיט בשבילה? לא.

כשאין בהם בושם אז זה נחשב כמסוי.

זה מה שכתוב כאן.

זה בפולי אלמן.

כן כן, ודאי. כך כתוב פה.

אפשר ללכת עם זה ברחוב,

יש לזה בושם,

הוא הולך ללכת עם זה ברחוב, הוא הולך ללכת הרבה זמן עוד שעה-שעתיים,

ובאמצע ההליכה, לא יודע,

כי העדים היה חום, הכל היה... אמר עבד אבר רבא, נכון. אמר עבד אבר רבא, זאת אומרת,

המוציא אוכלים פחות מכשיעור בכלי,

חייב.

כלומר, רמת אבר רבא אומר, למדים מכאן,

מזה שהברייתא אומרת, אם אין להם בושם,

היא חייבת.

על מה היא חייבת?

על זה שהיא יצאה עם הכובלת או הצלוחית של ברייתון.

מה רואים אם כן?

למה היא חייבת?

בגלל הכלי.

סוף סוף הכלי הזה שהיא יצאה איתו,

היא עברה פה על איסור נשיאת מסע.

השאלה היא, מה יהיה הדין אם אדם יוצא

עם כלי ויש בתוך הכלי אוכל פחות מכשיעור?

הלוא ידוע שאם אדם יוצא עם אוכל, בשביל אחייבו,

הוא חייב חטאת רק אם הוא יצא עם אוכל בשיעור כגרוגרת.

אבל פחות מזה,

הוא לא חייב.

מה יהיה הדין אם הוא יוצא פחות מכשעור אבל זה בתוך כלי?

מה יהיה הדין?

אז גם אם נאמר שמצד האוכל

אין פה בעיה כי זה פחות מכגרוגרת,

אבל על הכלי הוא יהיה חייב.

כלומר, גם אם יש בתוך הכלי מעט אוכל

והיה לו עניין להוציא את הכמות המועטה הזו יחד עם הכלי,

אני לא אומר שהכלי תפן לאוכל.

אלא חייב... רגע, ואם יש שיעור אז הוא יהיה חייב פעמיים?

לא, אז הפוך.

נכון. אם יש בזה חשיבות,

אם יש בזה חשיבות אז הכלי בטל האוכל, אדרבה.

עכשיו מאיפה לוקח רבתא ברבא את היסוד הזה שכשאדם מוציא בכלי אוכל פחות מכשיעור,

אז הוא יהיה חייב על הוצאת הכלי? רגע, ואם יש בכלי שתי קרוב, שתי תפוקים. דהה... אני לא יכול להאריך בזה, הזמן פשוט קצר.

דהה...

לא, לא קשור.

זו הוצאה אחת, לא קשור.

דהה אין בבושם

כפחות מכשיעור בכלי דמי.

שהרי הוצאת כובלת כאשר אין בה בושם,

זה כאילו אדם יוצא עם כלי ויש בו פחות מכשיעור.

וקטן חייבת, ובכל זאת כתוב

שרבי אליעזר מחייב על הוצאת הכובלת.

אני לא אומר שסוף סוף הכובלת, היינו חלק הכלי,

להתאפל לאותו מעט ריח שספוג בו.

לא.

אם אין שם בושם ממשי,

גם אם יש מעט ריח עדיין שספוג בכלי,

זה לא סיבה מספקת כדי שלא יעבור על איסור תורה מצד הכלי.

רב אשי אמר,

בעל מים הלך פטור,

ושעניהך דלת לממש הכלל.

ואז אשי אומר,

אין ראיה מהכובלת לנידון הזה שאנו מדברים עליו,

כאשר אדם יוצא עם כלי ויש בו אוכל פחות משור גרוגרת.

באופן שהוא יוצא עם כובלת ואין בה בושם בכלל, שם אין את הממשות,

אין כלום.

אלא מה?

רק איזשהו מעטרח שספוג בתוך הכלי.

זה לא כלום, זה לא נחשב כדבר שיש בו חשיבות כלשהי,

ולכן חייב על הכלי.

אבל מה שאין כן, באופן

שאדם יצא על כלי ויש ממשות של אוכל,

גם אם זה פחות מכשיעור,

יש ממשות של אוכל בכלי,

ייתכן בהחלט שיהיה פטור.

למה יהיה פטור?

כי הכלי תפעל לאוכל שבתוכו.

ומאחר שבשביל להחשיב את ההוצאה הזו כהוצאה חשובה,

צריך שיהיה שיעור של הוצאה כגרוגרת,

אז זה נקרא שהוא לא עשה פה איסור כלל מדאורייתא,

לא מצד האוכל, כי זה פחות מהשיעור,

ולא מצד הכלי, כי הכלי בטל,

למעט האוכל שיש בתוכו.

ממילא זה הנקודה.

ממילא מאחר וכל המטרה של הכלי בזה שהוא משמש את האוכל,

והוצאה שכזו היא לא הוצאה חשובה, כי יש בזה פחות מכשיעור,

אין בזה חיוב מדאורייתא.

אומר רשי.

אומר שאם יש שם שיעור, אז הכלי בטל, נכון?

הכלי אדרבה, הכלי בטל לאוכל,

זה גובה הדיון, כאשר יש פחות מכשיעור,

האם אז יהיה חייב על הכלי, כי הכלי לא בטל פחות מהשיעור,

או שנאמר לא?

אז רב עדה בר אבווה הבין, רב עדה בר אבווה הבין.

הרי אתה אמרת שאם יש שם, בתוך הכלי,

יש שתי כגופים, אז הוא יהיה חייב פעם אחת.

אז אם הוא יהיה חייב פעם אחת... כי זו הוצאה אחת, זה כבר לא משנה.

אם אדם מוציא גרוגרת או שני גרוגרות או שלוש, זו אותה הוצאה. זה אותו דבר גם פה, זה אם אכפת לי, זו אותה הוצאה אחת. אם אכפת לי אם הכלי טפל או לא טפל.

יש שיעור, יש שם שיעור באוכל,

הכלי הוא כלי, אבל זו הוצאה אחת, אז מה אתה אומר לי הכלי טפל או לא טפל? מה זה משנה אם הכלי טפל או לא טפל? זו הוצאה אחת, תגמר. לא, הנפקמינה במקרה הזה, שיש פחות מהשיעור.

זה הנפקמינה.

אם תאמר שהכלי יש לו חשיבות

והוא לא טפל לאוכל.

אז פה אני בא ואומר כך,

באופן שיש גם שיעור וגם כלי,

אז הוא יהיה חייב על כל פנים,

או מצד האוכל או מצד הכלי.

אבל באופן שזה פחות מהשיעור, אז מצד האוכל הוא לא יהיה חייב, אבל מצד הכלי הוא יהיה חייב.

אבל אם נאמר שהכלי בטל לאוכל,

אז לעולם הכלי בטל לאוכל.

בין אם יש פה שיעור, בין אם אין בו שיעור.

ממילא באופן שאין בו שיעור, הוא לא יהיה חייב אפילו על הכלי, כי הכלי בטל לאוכל והאוכל עצמו הוא לא חשוב. אתה לא יודע, אפילו להשים סיר שלם. רשי. רשי, רשי.

כן, נכון מאוד, רשי.

ומאי רבי מאיר,

סמ״ב עמוד ב׳. אם לא יהיה בכלי אוכל, הוא יהיה חייב.

ואם יהיה בכלי טיפה אוכל, וזה תגיד לא, וזה תגיד הכלי יפה. ומאי רבי מאיר, אתה תראה את זה בהמשך, בעזרת השם. מה שאתה עכשיו כל כך מתפלא,

אתה תגלה בהמשך, שאכן ככה הם הדברים.

ומאי רבי מאיר, בוא נראה ברשי. ומאי רבי מאיר,

היכא אשכחן דאיירבא רבי מאיר, ולא רבנן,

ופליג רבי אליעזר, כלומר היכן מצאנו, מאיזה ברייתא מצאנו,

שנזכר שם דברי רבי מאיר, ולא הושכר שם דעת חכמים,

שעל זה חולק רבי אליעזר.

כן, אני בסמ״ב עמוד ב׳ ברשי.

באמת דברים אמורים את רבי אליעזר פוטר,

והי פוטר, היינו מוטר לכתחילה, כי דאוקים לה.

מה שנאמר רבי אליעזר פוטר,

הרי כבר ביארנו שהכוונה,

שאפילו לכתחילה מוטר לשיטתו.

כל זה דווקא כשיש בה בושם.

פלייתון יש, בה חומרותה עשויה ככמיה,

וכיוון די יש בה בושם,

תכשיט היא לזו שרחרה.

כן, זה תכשיט, ולמיש לה ואתויינה מלו חיש, וגם אין חשש שהיא תסיר את זה ממנה,

לפי רבי אליעזר,

כי דאמרן דגנות אולי, כמו שאמרנו, בגלל שזו דגנות בשבילה אם היא תסיר את זה ממנה.

אבל אין בה בושם אלא חומרתה לחודה,

לאו תכשיטו, וחייבת.

אומר רבי אליעזר בר אביבה, זאת אומרת,

הדקתן אין בה בושם חייבת,

עלמא דקסבר רבי אליעזר,

המוציא אוכלין בשבת בכלי פחות מקשיאו,

דלא מחייב על הוצאת אוכלין פחות מגרוגרת, כדלקמן.

חייב מי על הכלי?

יהיה חייב על כל פנים על הכלי.

ולא אמרינן הכלי תפל העל, ולא מחייהם על העל. לא נאמר שהכלי בטל לאוכל הגם שהוא פחות מגרוגרת,

ממילא לא יהיה חייב על הכלי.

בגלל שלא נתכוון להוציא אליו מישהו באוכלים.

שהרי כל מטרת הכלי זה רק בגלל האוכל, ממילא הוא בטל ותפל לאוכל.

לא נאמר כך. והראייה מכובדת.

ופלוג תא היא על סתם משנה, בשנייה בפרק המצניע, דקתן פטור אף על הכלי.

אנחנו נראה בהמשך, בתפסד ג' עמוד ב',

שבאופן שהוא יוצא פחות מכשיעור,

אז הוא לא רק פטור על הוצאת האכולים, אלא גם על הכלי שבו מניח את אותם מעט אוכל, שזה פחות מכשיעור.

דה אין בו בושם. מה ראיה מזה? דה אין בו בושם. פחות מכשיעור דה.

שהכלי יקלט את הריח,

ושיעור הוצאת בסמים בכלשהו.

כיוון שאינו כלשהו,

מאחר ואין פה כלום,

חווה ריחה פחות מכשיעור,

אז הריח לבד נחשב כפחות מכשיעור,

וקטן לחייבת.

ובכל זאת כתוב שהיא חייבת מצד הוצאת הכלי.

ולא אמרינן נעש הכלי תפל לריח שבתוכו,

והריח הלא מחייב, די פחות מקשור.

אני לא אומר, הכלי הרי תפל לריח.

והריח, הרי לא צריך לחייב אותו,

כי בשביל שיהיה חיוב על הריח צריך שיהיה בו כלשהו.

פה אין פה אפילו את הכלשהו, כי הוא רק ריח בעלמה, אין בו שום ממשות.

ושאני אכא, אומר רב אשי, לא נכון. אי אפשר לדקדק את זה מכאן,

כי יש הבדל בין אם יש מעט אוכל, רק שהוא פחות מקשור,

לבין הריח שאין בו ממשות כלל.

ושאני האכא, אומר רשי,

ולכה לבמר נעשה הכלי תפל לריח שאין בו שום ממש ואפילו פחות מקשור לא מקרה.

אני לא אומר שהכלי יתפל לריח גם אם אין בו ממש. ממילא,

ואז נאמר אפילו פחות מקשור לא נקרא.

כן, לכן הוא יהיה חייב על הכלי, אבל פחות מכשיעור, בדבר שיש בו ממש,

אבל באופן שכן יש ממשות, גם אם היא פחות מכשיעור.

בעוד בכלי,

במצב הזה נעשה הכלי תפל לו, הוא פתור.

במצב הזה ודאי שנוכל עדיין לומר שהכלי יהיה תפל

למעט האוכל שבתוכו,

ויהיה פתור.

כן.