מסכת שבת

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו אמורים להתחיל היום בסמ״ך עמוד ב׳,

אבל אני אחזור בקצרה על השיעור של אתמול,

כי אתמול לא סיימנו את הסוגיה.

סמ״ך עמוד ב׳, כן.

שורה שישית מראש העמוד.

אני אמור להתחיל משם, אבל קודם נסכם בקצרה את השיעור של אתמול.

היה היה היה היה היה היה היה היה

עמוד בו.

תודה רבה.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נכון?

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נכון?

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו במסכת שבת, דף סמות עמוד ב',

אבל קודם שנתחיל את השיעור, נסכם מה למדנו אתמול.

המשנה הביאה את הדין שאסור לאדם לצאת בסנדל המסומר בשבת.

סנדל המסומר,

היינו שהחלק העליון שלו מחובר לחלק התחתון, היינו לסוריה,

על ידי ריבוי מסמרים.

יותר מהרגיל.

ואסרו לצאת בסנדל שכזה, בגלל שהיה מצב

שכתוצאה מנהלת סנדל שכזה קרה תקלה בעם ישראל,

שחששו

קיבוץ של אנשים שהתקבצו במערה או בבית הכנסת, זה תלוי במעשים שבגמרה.

כתוצאה מהחשש מהאויבים,

אז הם דחקו זה את זה והרגו זה את זה באותם סנדלים המסומרים, שלא בכוונה כמובן,

אלא מפני לחץ שפחדו מן האויבים.

לכן נעזרו חכמים שאל יצא אדם בסנדל המסומר בשבת,

ועיקשו בגמרה, אם זה טעם האיסור,

מדוע הם כן גזרו זאת רק בשבת?

היה ראוי לגזור גם בחול.

תרצו בגמרה,

מעשה כי היה בשבת היה,

כלומר, המעשה, מאחר והיה בשבת,

לא ראו עניין ללכת ולהוסיף לגזור גם ביום חול.

שאלה הגמרה, אם ככה, אז למה ביום טוב זה אסור?

הגמרה באמת הוכיחה זאת במשנה במסכת ביצה,

שסנדל המסומר, אסור לנעול אותו גם ביום טוב, לאו דווקא בשבת.

אם אתה אומר שביום חול לא גזרו, משום שהמעשה היה בשבת ולא בחול,

אז אם כן היה ראוי לאתר גם ביום טוב ללכת עם סנדל המסומר,

כי היה רק בשבת ולא ביום טוב.

אז הגמרה עונה,

אבל יש פה איזשהו דמיון של יום טוב לשבת.

מהו הדמיון של יום טוב לשבת?

בגלל שהמעורר שהיה בשבת, בגלל שאנשים התקבצו לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

יום טוב גם כן יש מצב שאנשים מתקבצים,

מתאספים לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

שאלה הגמרה, אם ככה, אז גם תענית ציבור,

יש מצב שהאנשים מתקבצים ונאספים בבתי כנסת על מנת להתפלל את תפילת התענית.

אז מדוע אם כן בתענית ציבור לא אסרו ללכת בסנדל המסומר?

ענתה הגמרה,

כל האיסור היה דווקא בדומה לשבת,

שיש קיבוץ אנשים וזה יום שאסור בעשיית מלאכה.

מילא רק יום טוב שייך לאסור, כי הוא באמת עונה לקריטריון הזה שיש גם קיבוץ אנשים וגם איסור מלאכה.

אבל תענית ציבור, אומנם יש קיבוץ אנשים,

אבל אינו דומה לשבת בעניין הזה של מלאכה,

שהרי שבת אסור, זה אסור במלאכה, אבל תענית ציבור אינו אסור בעשיית מלאכה.

זה הסיכום של מה שלמדנו אתמול בשיעור,

ונראה את המשך הסוגיה.

שורה שישית מראש העמוד.

ואפילו לרבי חנינא בן עקיבא דאמר,

לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה.

הנמילא ירדן דשאנם משאר נהרות.

אבל יום טוב ושבת, כי הדדנינו.

ניתנן אין בין יום טוב לשבת,

אלא אוכל נפש בלבד.

יש בתוספתא ברייתא

במסכת פרה, סוף פרק תשיעי שם,

יש מחלוקת

בעניין של אפר פרה אדומה.

נאמר שם שאסור להעביר

בספינה מי חטאת ואפר חטאת.

למה אסרו חכמים

להעביר בספינה מי חטאת ואפר חטאת?

מי חטאת פירושו

המים שמערבים שם את אפר פרה אדומה.

זה מי חטאת.

אפר חטאת פירושו האפר, קודם שערבו אותו במים,

זה אפר חטאת, האפר של פרה אדומה, לאחר ששורפים את הפרה האדומה, יש אפר.

האפר הזה, מערבים אותו עם מים חיים ומזים ממנו על אלה שטמאים מטומאת מת.

על כל פנים אסרו חכמים להעביר את אלה בספינה.

למה?

בגלל שהיה מעשה שספינה שטה בירדן

והיה בתוך אותה ספינה מי חטאת ואפר חטאת

ונמצא כזית מת תחוב בקרקעית הספינה.

מה זה? כזית מת? כזית מת, כלומר

כזית בשר מן המת היה נמצא שם בקרקעית הספינה

וכתוצאה מזה נטמאו ונפסלו מי חטאת ואפר חטאת.

הגמרא, רשי מבאר במסכת חגיגה שהכלי

שבו היו המי חטאת

והאפר חטאת

היה מאהיל על כזית מן המת.

אז מאחר וכן נטמאו.

השאלה היא,

אז מה אסרו?

אסרו שאדם לא יוליך

מחטאת ואפר חטאת בספינה.

בא רבי חלילה בן עקיבא ואומר

לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה ישעיה.

כלומר כל האיסור הוא רק בנהר הירדן

לא בשאר נהרות

ובנוסף גם בירדן האיסור הוא רק אם מעבירים את זה בספינה

אבל בצורה אחרת מותר.

למה?

אומר רבי חניה בן עקיבא האיסור הוא כמעשה שהיה.

כלומר מאחר והמעשה

היה בספינה ובנהר הירדן

לכן רק שם נאסר להוליך מחטאת ואפר חטאת

ובספינה בדווקא.

כי האיסור היה בדומה למעשה שהיה.

כך סובר רבי חנינה בן עקיבא לא אסרו אלא בירדן ולא בשאר נהרות

ובספינה ולא בדרך העברה אחרת

וכמעשה ישעיה.

כנראה שכן. השאלה מה?

הגודל של הספינה.

אני לא יודע מה היה הגודל של הספינה.

ספינה זה ספינה.

ספינה זה ספינה. השאלה היא האם זה הגדרה של ספינה של היום ושל פעם זה היה אותו דבר.

ייתכן שיש ספינות קטנות שהן עדיין מוגדרות כספינה,

ושייך שיהיו בנער הירדן. על כל פנים,

מה זה שייך אלינו?

אתה רואה שרבי חנינה בן עקיבא

הולך ואומר רק בירדן ולא שאר נער.

לכאורה היה מקום לבוא ולומר... מה זה קשור לנהרות? דקה.

זה קשור לספינה.

נכון מאוד, אבל המעשה שהיה בירדן.

אז כשכבר גזרו, גזרו רק בדומה לזה ולא בדרג אחרת.

עכשיו,

אם כן יש מקום לבוא ולשאול האם מה שאמרנו כאן בסדל המסומר,

שאסרו לנעול את הסדל הזה בין בשבת ובין ביום טוב,

האם זה יכול להסתדר לדעת רבי חנינה בן עקיבא?

כי הרבי חנינה בן עקיבא אמר לגבי האיסור של העברה בספינה מהחטאת באפר חטאת,

שהאיסור הוא דווקא בדומה למעשה שהיה.

אם כן, לכאורה היה צריך לומר שגם לגבי סדל המסומר, כל האיסור יהיה דווקא בשבת,

ולא ביום טוב.

על זה מוסיפה הגמרא ואומרת,

שזה לא כך, אלא גם לפי שיטת רבי חנינה בן עקיבא,

האומר לגבי מחטאת ואפר חטאת, שהאיסור היה דווקא בדומה ממש

למעשה הראשון שבגללו כזרו את אותה גזירה.

אבל לגבי סדל המסומר,

יודעו שלא יהיה הבדל בין יום טוב לשבת, לא נבוא ונאמר שדווקא בשבת, בדומה למעשה שהיה.

מדוע באמת

לגבי מחטאת ואפר חטאת,

אמרנו דווקא בדומה ממש

ולא בשאר נערות?

אומר את הגמרא, אני מילא, ירדן,

דשאני משאר נערות.

כלומר, כל מה שרב חנינה בן עקיבא אמר, דווקא מעין המאורע, בדומה למאורע שהיה,

זה דווקא בעניין הזה של נערות,

ששם ראו צורך לגזור רק בירדן ולא בשאר נערות, כי יש שוני בין שאר נערות לירדן.

הרוחב והעומק

של הירדן הוא שונה מאשר שאר נערות.

לכן סובר הבחנה בין עקיבא

שהנערות האחרים לא שייכים בכלל לגזרה.

אבל יום טוב ושבת, כי הדת איננו.

יום טוב ושבת

הם שווים.

שהרי מצאנו במשנה במסכת מגילה האומרת,

אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.

אז מאחר,

וחוץ מהעניין של אוכל נפש,

שווה היום טוב לשבת,

מילא לא ראו עניין להבדיל ביניהם,

אלא השוו את יום טוב לשבת לגבי האיסור של לנעול את הסנדל המסומר.

קודם שנמשיך נראה את רשי.

אה, את רשי למדנו אתמול, רק נסיים מדיבור המתחיל,

ואפילו רבחניה בן עקיבא.

בפרק חומר בקודש,

שם זה פרק שלישי, מסכת חגיגה,

מובא שם המעשה הזה של מי חטאת ואפר חטאת שהיה בספינה שבנהר הירדן.

אומר רבחניה בן עקיבא, גם בנושא מי חטאת ואפר חטאת,

בירדן ובספינה שנמצא כזית מלמד תחוף בקרקעתה של ספינה ולטמאו.

וכאמר רבנן, באו חכמים שם

וגזרו,

דלא יעביר אדם מחטאת בספינה ולא על הגשר ולא ישיתם על פני המים,

אחד ירדן ואחד שאר נהרות.

כלומר, חכמים סוברים שאין הבדל בין ירדן לשאר נהרות,

אלא האיסור הוא בין בירדן, בין משאר נהרות, בין בספינה ובין בצורת העברה האחרת.

אבל ופליג רבי חנינא, ורב חנינא חולק ואמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה ולא גשר ושאר נהרות.

זה גזרה שגזרו ומחמת המאורע.

אם זה גזרה שגזרו בגלל מאורע שהיה,

אין להם לגזור אלא מעין המאורע.

הגזרה הייתה דווקא בדומה למאורע.

ממילא היה מקום לבוא ולחשוב שלגבי העניין של סנדן המסומר,

אחר וכל העניין הזה של התקלה שהיה מהסנדן הזה, זה היה בשבת,

אז אולי בזה גם כן נאמר להבדיל בין יום טוב לשבת,

נאמר רק בשבת יהיה אסור ולא ביום טוב,

כי המעשה היה בשבת.

על זה עונה הגמרא, שיש מקום להבדיל ביניהם

לעניין מחטאת ואפר חטאת באמת.

לא רצו להשוות את השאר הנהרות לירדן.

למה? כי דתשנא בשאר נהרות, כי הירדן שונה ברוחב או בעומק.

אז שאין כן יום טוב בשבת,

כי הדדנינו היינו שזה שווה

הם שווים זה לזה, ולכן

לא באו ואסרו רק בשבת, אלא הוא הדין ביום טוב.

אומר אחד המפרשים,

אבל צריך לדעת שהאיסור הוא רק ביום טוב,

אבל בחול המועד מותר לצאת בסנדל המשומה.

כמו שמצאנו שמותר לעשות מלאכות לצורך דבר העבד בחול המועד,

וממילא

זה לא בדומה ליום טוב שאסרו לעשות מלאכות.

כל ההיתר במלאכות של יום טוב זה אוכל נפש,

אבל כשזה לא לצורך אוכל נפש אסור.

מה שאין כן בחול המועד,

זה שונה לגמרי,

שהרי תראו כל אותן מלאכות שהן לצורך דבר העבד.

וגם, ובנוסף יש טעם נוסף,

מאחר שנצרכים אנו כדי לאסור שיהיה מצב של כינופיה,

כלומר התקבצות אנשים בדומה למאורע,

צריך לדעת שבחול המועד אין התאספות אנשים רבים כל כך כמו בשבת או ביום טוב.

כך אומר אחד המפרשים,

ולכן אין איסור של סנדל המשומה בחול המועד.

נחזור לגמרא, אמר רבי יהודה,

אמר שמואל,

לא שנו אלא לחזק,

אבל לנוי מותר.

רבי יהודה אומר בשם שמואל,

לא שנו, כלומר הדין הזה שאסור לצאת בסנדל המשומהר,

זה דווקא באופן שהמסמרים שבו עשויים לחזק.

כלומר המטרה במסמרים

זה להדק ולחבר את רצועות האור שנמצאים מעל גבי הסנדל,

כן,

על גבי הרגל,

לסוליה. כשכוונת המסמרים לחזק, היינו להדק ולחבר את רצועות האור לסוליה,

אז נאסר לצאת בסנדל שכזה.

אבל לנוי מותר.

אבל אם כוונת המזמרים זה לנוי בלבד,

ולא להדק ולחבר את הרצועות העליונות לסוליה,

אז יהיה מותר לצאת בסנדל שכזה.

השאלה היא למה? מדוע באמת יהיה הבדל בין אם המסמרים הם לחזק, שאז אסור, לבין אם זה לנוי, שאז מותר.

אז אומרים המפרשים,

רשי במקום אומר,

בגלל שבדרך כלל סנדל מסומר,

או המעשה שהיה, שבגללו קרה התקלה הזו,

זה היה בסוג סנדל שהמסמרים שבו נעשו לחזק.

לכן לא ראו צורך לגזור גם בסנדל שכזה שהמסמרים שבו עשויים לנוי בלבד.

שואלת גמרא, וכמה לנוי?

כלומר,

עד כמה אתה מגדיר,

כמה מסמרים צריך להיות בסנדל,

שתבוא ותאמר שעדיין זה נוי,

אבל מעבר לזה זה כבר לחזק.

רבי יוחנן אמר, חמש בזה וחמש בזה.

כלומר,

אם יש בכל סנדל

חמש מסמרים... מה זה כל כך חשוב, אמה?

כי כנראה בשביל לחזק,

אז היו צריכים להוסיף יותר מסמרים.

החיזוק בא כתוצאה מריבוי המסמרים.

מה סנדל זה?

זה מה שהיה בזמנם. בזמנם היו עושים את החיבוש של הרצועות על ידי זה.

רק מה?

אם העניין הוא בשביל שיהיה חזק יותר, כמו שאמרנו אתמול,

אז נאסר.

ולא באופן שזה לא נעשה לשם חיזוק.

אז בא רבי יוחנן ואומר,

אם זה חמש בזה וחמש בזה,

זה עדיין נוי.

אבל אם זה יותר,

זה לחזק ואסור.

ורבי חנינא אמר,

אם אתם שמים לב,

המבדיל הוא מציאות הדבר, האם זה חמש או יותר,

אבל לא מסתכלים פה על הכוונה.

אם למשל יעשה יותר מחמש,

גם אם כוונתו יהיה לנו, יעשה.

למה באמת זה כך?

כך אומר אחד המפרשים,

שהעניין הזה של אם זה יותר מחמש,

אז זה נקרא לחזק ואסור, זה לא בגלל שכוונתו לחזק,

אלא גם אם הוא, גם אם הוא אישית,

כוונתו לנוי, אלא מה?

שהוא לא מסתפק בחמש כדרכם של בני אדם רגילים, שחמש זה מספיק לנוי,

אלא מוסיף מסמרים יותר,

מאחר וזה נראה כמו סנדל שעשוי לחזק,

נאסר לנעול אותו.

ובנוסף,

צריך לדעת

שהעניין הזה של

בחמש יהיה מותר,

זה דווקא אם כוונתו לנוי,

אבל אם יהיה כוונתו לחזק,

גם אם זה בחמש יהיה אסור.

יוצא אם כן,

שצריך שני תנאים בשביל להתיר,

גם שיהיה לא יותר מחמש בזה וחמש בזה,

וגם שיהיה כוונתו לנוי בלבד.

אבל אם חסר אחד משני התנאים הללו,

יהיה אסור.

כך יוצא בדעת רבי יוחנן, שההבדל לשיטתו בין לנוי לבין לחזק,

זה שאם זה חמש זה לנוי, ואם זה יותר זה לחזק.

אבל רבי חנין אמר,

שבע בזה ושבע בזה.

סובר רבי חנינא שאפילו אם יהיה שבע בכל סנדל,

עדיין זה נקרא לנוי ומותר,

רק אם זה יותר משבע, אסור.

אמר רבי יוחנן, רבי שמן בר אבא,

רבי יוחנן בא לבאר כאן

גם את שיטתו וגם את שיטת רבי חנינא,

זה שחולק הלאה.

אמר רבי יוחנן, רבי שמן בר אבא, יש בזה גרסאות.

ראיתי גרסה כזו,

גרסה כזו.

אסבר הלך, בישיבות קוראים לזה רב שמן בר אבא.

שומע?

ראיתי גרסה שזה רב שמן בר אבא.

לא יודע אם יש לאלה מקורות, בכל אופן,

כך ראיתי.

אסבר הלך, אומר רבי יוחנן, אני אבאר לך איפה נמצאי במסמרים הללו,

שאני ואתה חלוקים אם זה חמש או שבע.

לדידי

שתיים מכאן

ושתיים מכאן ואחת בתרסיותיו.

לשיטתי,

שחמישה מסמרים זה לנוי ומותר,

משום שככה דרך לעשות לנוי.

מה זה בכסות, אה?

תכף נסביר.

שתיים מכאן

ושתיים מכאן, כלומר שתי מסמרים

נמצאים

בצד הימני של הסנדל,

אחד סמוך לאצבעותיו ואחד סמוך לעכב,

וכן בצד השני, בצד השמאלי של הסנדל, עוד שניים,

אחד סמוך לאצבעות

והאחר סמוך לעכב.

אם כן, יש לנו כבר ארבע,

ועוד אחת בתרסיותיו.

בתרסיותיו היינו בראש הרצועות.

כך אומר רבי חנינא, רבי יוחנן, לשיטתו, זה הנוי.

אבל רבי חנינא, שאומר שזה שבעה מסמרים,

שלוש מכאן ושלוש מכאן ואחת בתרסיותיו.

היו עושים

לשם נוי שלוש מכל צד של הנאה, הסנדל,

ובנוסף אחת בתרסיותיו נמצא אם כן שיש שבעה מסמרים ועדיין זה לנוי.

המאירי כותב

היה להם סנדלים שעיקר ההדבקה שלהם לא הייתה על ידי מסמרים,

אלא על ידי רצועות שהיו יוצאות מהסנדל ונכרכות על גבי רגליו.

המסמרים שהיו בו לא היו יכולים לחבר את הסנדל,

אלא שנעשו לנוי בלבד.

אבל הם חיברו בו יותר מסמרים,

הרי זה לחזק, אף שיש בהם רצועות. כלומר,

היה שייך לנעול את הסנדל גם בלי שהדביקו את הרצועות לסנדל.

היה רצועות יוצאות מהסנדל, היינו מהסוליה,

וכורכים את זה על הרגל,

וכך היו הולכים.

ממילא המסמרים שם,

אם זו כמות זעומה,

זה נעשה לנוי.

יותר מזה, שכבר זה לא דרך לנוי,

זה כבר נקרא לחזק.

והם חלוקים ביניהם עד כמה זה עדיין נקרא לנוי, האם חמש או שבע.

כן,

מי טבע שואלת הגמרא שאלה,

קושייה רבי יוחנן,

ישנה ברייתא,

ששם כתוב, סנדל הנוטה עושה לו שבע.

דברי רבי נתן,

ורבי מתיר בשלוש עשרה.

סנדל הנוטה, כלומר, אם הסוליה אינה שווה,

אלא בצד אחד היא עבה, ובצד השני היא דקה.

סוליה?

סוליה שהיא לא שווה.

כלומר, העובי שבסוליה לא שווה בכל מקום.

כמו ששם, כמו זה פה. בצד אחד עבה יותר,

בצד שני זה דק יותר.

ממילא, כשהוא הולך בסנדל,

אז הוא נוטה לצד הדק.

כיוון שאם יש צד אחד עבה והצד אחד דק יותר, אז באופן נורמלי, טבעי,

אז הרגל נוטה לצד הדק. יפה.

מה היו עושים בשביל להגביה את

הסוליה שבצד הדק,

שיהיה שווה לסוליה שבצד העבה,

כן, לצד העבה שבסוליה,

על ידי מסמרים.

היו מנחים מסמרים,

שם, מתחת לצד הדק,

וכך משווים את הגובה,

שהדק יהיה שווה בגובה לחלק העבה שבסוליה.

על כל פנים,

בא רבי נתן ואומר,

כמה, מהי כמות המסמרים שצריך בשביל להגביה את הסדל הזה?

עושה לו שבע מסמרים.

זה הכל, זה מה שהתירו, אבל לא יותר.

ורבי מתיר בשלוש עשרה.

רבי סובר שצריך,

שאפשר אפילו שלוש עשרה מסמרים בשביל להגביה את

הצד הדק שבסוליה.

בי שלמה לרבי חנינא הוא דאמר כרבינתא.

שאלה נשאלת,

הרי אתה אומר שסנדל המסומר אסור לצאת בו.

מדוע אם כן נאמר כאן שהתירו לצאת בסנדל שיש בו משמרים?

לכאורה רבי חנינא שאמר

שזה שבע, זה ההיתר של סנדל המסומר,

עד שבע עמותה, זה נקרא לנוי.

אז הוא אכן סובר כמו רבי נתן, כי גם רבי נתן הזכיר את העניין הזה של שבעה מסמרים,

שבע עמותה.

יותר מכך אסור.

זה טוב מאוד לדעת רבי חנינא.

רבי חנינא מסתדר כי הוא אומר,

יש טענה שאני סובר כמוהו, והוא רבי נתן.

אלא רבי יוחנן,

דאמר כמען אבה רבי יוחנן,

שמתיר רק חמש ולא יותר,

אז כדעת מי הוא אומר את שיטתו שעת חמש ולא יותר?

איזה טענה סובר כמוהו?

הרי אם אני רואה

את התנאים, רבי ורבי נתן,

אין אף אחד מהם שאומר חמש,

אלא אפילו רבי נתן,

שהוא מחמיר יותר, הוא אומר שעת שבעה מותר.

וכל שקל לרבי שהוא סובר שלוש עשרה.

אבל אז אם כך יוצא, יש רבי יוחנן שאמר עד חמש ולא יותר,

אין טענה סובר כמוהו, שרבי יוחנן סובר כמותו.

עונה הגמרא, הוא דאמר

כרבי נאורי.

רבי מאיר פעם?

הוא דאמר כרבי נאורי. נכון מאוד.

נתניה רבי נאורי אומר,

חמש מותר ושבע אסור.

רבי נאורי בברייתא אחרת נזכר שם שהוא אומר במפורש

שחמישה מסמרים מותר,

יותר אסור.

אמר לה אפע לרבה ברבר חנה,

אתון תלמידי רבי יוחנן,

עבידו כרבי יוחנן.

ענן, נא עביד כרבי יוחנן.

היה חכם אחד שקראו לו איפה.

אומר אותו חכם לרבה ברבר חנה,

אתון, כלומר אתם שאתם תלמידי רבי יוחנן,

אתם תעבידו.

פסוק רבי יוחנן,

כלומר רק חמש ולא יותר.

אין לכם לצאת

בסנדל

המסומר אם יש בו יותר מחמש מסמרים גם אם הכוונה לנוי.

כדי להתיר לשיטת רבי יוחנן כמו שאמרנו צריך שני תנאים

שיהיה חמש ולא יותר ושכוונתו יהיה לנוי בלבד.

אבל אנחנו

נאמר כל שאר בני בבל

נעביד כרבי חנינא,

אנחנו נעשה כמו רבי חנינא,

שעת שבע עדיין מותר, זה נקרא לנוי.

השאלה היא,

כמו מי ההלכה?

כשאיפה בא ואומר לרבה בר חנש,

אתה וחבריך תלמידי רבי יוחנן, תעשו כמו רבי יוחנן,

אבל שאר בני בבל יעשו כרבי חנינא.

כמו מי הוא פוסק ההלכה?

האם כרבי יוחנן כמו רבי חנינא?

אז אומר רבנו חנן אלף, אחד מן הראשונים,

שאיפה היינו אותו חכם סבר שההלכה כמו רבי חנינא,

שהוא היה רבו של רבי יוחנן.

מאחר והוא היה רבו של רבי יוחנן,

הלכה כרב לגבי התלמיד.

רבי חנינא שהוא הרב של רבי יוחנן,

הלכה כמוהו.

נשאלת השאלה, אז למה בכל זאת הוא אמר,

שתלמידיו של רבי יוחנן נהגו כמו רבי יוחנן,

מאחר וכבר נהגו במקומו של רבי יוחנן כמו רבי יוחנן,

שלא לנעול סנדל שיש בו יותר מחמש מסמרים,

אז אסור לשנות מזה,

כי יש דין האומר דברים המותרים,

ואחרים נהגו בהם איסור,

אי אתה רשאי להתירם בפניהם.

כלומר, גם אם הדבר מצד ההלכה מותר,

אבל במקום מסוים הם נהגו איסור,

אסור לך לבוא להתיר.

הגם של ההלכה מותר,

אבל אם הם נהגו איסור,

אין לך רשות להתיר זאת בפניהם.

אומר רשי,

אלא לחזק,

אתם מוצאים ברשי?

כן,

שמסמרותיו נעשו לחזק כעקב,

עם הפנתה, הפנתה זה היינו הרצועות,

אבל אינו ימותר,

דלא גזרו אלא מעין המאורע.

והנה הוא, כלומר, ובמאורע מה היה?

בסיפור שבגללו גזרו את הגזרה,

הסנדל, שם המסמרים שבו היו לחזק, לחזק היו,

כי סתם מסמרים זה סנדל, כי זה בדרך כלל מסמרים שבסנדל.

שנועדו לחזק ולא לנוי.

שתיים מכאן לצד חיצון,

אחד בראשו לצד האצבעות ואחד לצד רכבו,

ושתיים מכאן לצד פנימי לעבר בין הרגליים.

תרסיותיו רצועותיו,

סנדל הנוטה שתחתון שלו אינו שווה,

שעב מצד זה ודק מצד זה,

וכשדורס נוטה לצד הדק.

צריך להגביאו שיהיה שווה לצד שכנגדו.

איפה, שם חכם,

ובנו של רבי רחוה דפומדיתא אבה.

רש״י מגלה לנו שאותו חכם שקראו לו כאן איפה,

הוא היה בנו של רבי רחוה דפומדיתא.

היה יהודי שהיה מוכר,

ונזכר כמה פעמים בתלמוד,

רבי רחוה דפומדיתא.

אז בא רש״י ואומר,

החכם הזה שנקרא איפה,

גם אם לא נזכר רבות בתלמוד,

אבל אביו היה מוכר יותר,

הוא מגלה לנו שאותו איפה היה בנו.

כן.

נחזור לגמרא, בא מיני

אורצענא מרבי עמי.

סליחה,

אני דילגתי כמה שורות.

בא מיני רב הונא מרב אשי.

שאל אותו רב הונא, את רב אשי.

סנדל חמש, מה הוא?

כלומר, מה יהיה הדין בסנדל שיש בו חמש? מותר לצאת בו או לא?

אמר לו, אפילו שבע מותר.

אומר לו רב אשי,

אפילו אם יש בו שבע משמרים, מותר.

רב הונא חוזר ושואל את רב אשי, תשע מאי?

אמר לה, אפילו שמונה אסור.

ממילא, מה רואים אנו?

ששבע מותר. יותר מזה, אסור.

אם כן, רואים

שגם רב אשי פסק, כמו רבי חנינא,

שגם אם הוא עושה יותר מחמש,

אלא שבע עדיין מותר, בתנאי שכוונתו לנוי.

בא מיני אורצענא מרבי עמי.

עכשיו הגמרא כאן בהמשך,

תבהר שישנם אופנים שהם לא כלולים בכלל הגזירה.

שאל אותו

אאורצענא, היינו סנדלר, שהיה בזמנם.

שאל את רבי עמי,

צפרו מבפנים, מהו?

מה יהיה הדין

אם הוא חיבר

מנעל של אור

בסנדל המסומר?

אה, אוקיי. משהו שמכסה את הרגל, כן?

שאור שיכול לכסות בו את הרגל, הכניס אותו פנימה,

הכניס אותו פנימה,

שיוכל להכניס את רגלו לתוך,

לתוך אותה אוטונאל.

זה על עצמו שהסנדל היו על האור?

היה סנדל המסומר, בתחילה זה היה סנדל.

ובא סנדלר ורוצה לחבר לתוכו מנעל של אור.

ואז נמצא שהוא משמש כאילו כמו מנעל.

האם יהיה מותר לצאת בו או לא?

האם בדרך הזו שהוא שינה אותו מהצורה המקורית שלו,

כן?

על ידי זה שחיבר

נעל של אור על מנת שה... אז היה צריך יותר מסמירים לעלות.

אז מה היעדים?

האם זה מותר או יהיה אסור?

אמר למותר.

ולא ידענה מה היא טעמה.

אומר לו רבי עמי,

אני שמעתי מרבי יוחנן שבאופן הזה יהיה מותר.

אין איסור לצאת בסנדל שכזה.

אולי המסמירים במצב כזה לא בוטים? לא קשור עכשיו למסמירים. עוד פעם, אני...

עכשיו באים לדבר על עצם זה שזה לא בדומה

לסנדל המסומר שהיה בשעת הגזרה.

האם בזה שהוא שינה אותו מהצורה הרגילה שלו,

על ידי שחיבר לאחר מכן נעל להכניסו בפנים,

האם זה שינה אותו ויהיה מותר או לא?

אומר לו רבי עמי, אני שמעתי מרבי יוחנן שמותר,

אבל לא ידענה מה היא טעמה.

אני לא יודע מה הטעם שהוא התיר.

אמר רב אשי,

ולא ידע מורי טעמה?

שואל אותו רבי הרב אשי את רבי עמי שאומר, אני שמעתי מותר אבל אני לא יודע למה.

שואל אותו רב אשי, אתה לא יודע ולא ידע מורי טעמה?

אתה לא יודע מהו הטעם שמותר?

פשוט, זה פשוט.

כיוון דתפרו מבפנים,

חווה למנהל מאחר שהוא חיבר

אור שיראה כמו נעל,

כן? חיבר את זה לחלק העליון של הסוליה,

אז נמצא זה אופן להיות כמו מנהל.

ממילא, בסנדל גזרו ברבנן,

במנהל לא גזרו ברבנן. הוא שינה את הסתר, מסנדל לנעל.

כל הגזרה הייתה בסנדל ולא במנהל.

לא נבוא ונאמר שמאחר וקודם לכן זה היה מנהל,

זה היה סנדל,

אז גמרנו, זה נעשה גם אם הוא יעשה אותו בצורה,

גם אם הוא יעשה איזשהו שינוי כזה על ידי החיבור של נעל בחלק העליון של הסוליה.

לא, לא, לא, לא.

אם הוא שינה, אכן יהיה מותר, זה כבר לא סנדל, על זה לא גזרו.

בא מן רבי אבא בר זבדא, מרבי אבא בר אבינה.

עשאו כמין כלבוס, מהו?

שואל אותו רב אבא בר זבדא את רבי אבא בר אבינה,

מה יהיה הדין אם הוא עשה את המסמר כמין כלבוס?

כלומר, לקח את המסמר וכופף אותו,

שאז,

ויש בו שני צידיו של המסמר חדים, עם עוקץ.

וכך הכניס אותו פנימה.

המסמר כפוף כמין חצי עיגול

בשני רשב חדים ונעוצים בסנדל.

האם זה בכלל גזירת סנדל המסומר או לא?

האם נאמר שמאחר וזה לא עשוי

כמו הסנדל שעליו אמרו את הגזירה?

נכון מאוד.

אז כבר לא ראו צורך לגזור גם באופן זה.

אתה רואה שכבר קודם למדנו שלא ראו צורך להרחיב את הגזירה יותר ממה שהיה מעין המאורע.

אז לכן, כאן שיש פה שינוי,

זו סיבה כדי לומר שעל זה לא גזרו.

לא קשור זה לזה, אבל בתכלס עכשיו הסנדל הזה

הוא סנדל שונה.

מאחר והוא סנדל שונה,

האם נבוא ונאמר שעל זה לא גזרו,

או שנאמר, כמו שאתה אומר, כי בתכלס

עדיין שייך הטעם.

זה עדיין שפיץ, אתה יכול ללחוץ אותו.

בכל אופן, מאחר שבתשובה אנחנו רואים שגזרו רק מעין המאורע ולא בשונה מעין המאורע,

לכן יהיה מותר. אמר למותר

איתמר רמי, וכך אכן נאמר בבית המדרש, אמר רבי יוסי רב חנינא,

עשאו כמין כלבוס, מותר.

עצם הדבר שהלכו ושינו את הדרך הרגילה,

שלא הניח בו מסמרים כדרך הרגילה,

אז זה כבר סיבה מספקת שלא חוששים שיבוא האדם גם כן לקחת סנדל המסומל.

אמר רב ששת,

יש עוד אופן

שהוא לא כלול בכלל הגזרה.

רב ששת בא ומלמד אותנו עוד אופן.

חיפה הוא כולו במסמרות,

כדי שלא תהיה קרקע אוכלתו,

מותר.

מה יהיה הדין אם הוא שם מסמרים?

ממש בחלק גדול מן הסוליה,

שם מסמרים. כדי שלא תהיה קרקע אוכלתו, היינו שהסוליה לא תתקלקל.

גם פה יהיה מותר.

למה?

כי זה לא בדומה למה שהיה במאורע.

זה לשים מסמרים מלמטה שאתה סנדל? כן, כן, כן. זה שילרים אותו בגובה, שזה לא יעשה את האדמה.

כן, כדי שלא תישחק הסוליה כתוצאה מהקרקע.

כן.

טעניה כבתי את רב ששת.

ישנה ברייתא אכן, שמוכח ממנה כדעת רב ששת.

כתוב באותה ברייתא, לא יוצא האיש בסנדל המסומר.

כלומר, האיסור הזה הוא כמובן בשבת ולרשות הרבים.

ולא יטייל מבית לבית.

וגם אסור לו לטייל מבית לבית באותה חצר, עם הסנדל המסומר.

ואפילו,

אפילו ממיטה למיטה.

אפילו אם זה באותו בית, והוא רוצה ללכת איתו ממיטה למיטה, גם אסור.

כל כך גזרו על זה,

שלא יניח אותו עליו, גם אם רוצה הוא ללכת

מרחק קצר ביותר.

אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו קרעי המיטה.

אבל יהיה מותר, אם כוונתו, לא לנעול אותו,

אלא לכסות בו את הכלי.

או שהרגלי המיטה אינם חזקות דיו,

המיטה מתנדנדת, והוא רוצה להניח את הסנדל מתחת לאחד מקרעי המיטה, מרגלי המיטה,

כדי לייצב את המיטה.

מותר או אסור? מותר.

למה?

כי זה, יש לו איזה שם כלי,

דבר שמשמש את האדם.

אז גם אם נאמר שבשבת הוא אסור,

אבל זה כמו כל כלי שמלאכתו לאיסור.

כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו.

ורבי אלעזר ורבי שמעון אוסר.

הוא סובר

שבכלל הגזרה הייתה שלא לטלטל אותו בשבת,

אפילו עם כוונתו לצורך דבר אחר, ולא בשביל לנעול אותו.

למה באמת גזרו עד כדי כך?

לא מדין מוקצה.

באמת מדין מוקצה היה צריך, מותר.

כמו כל כלי שמלאכתו לאיסור שמטור לטלטלו לצורך גופו ומקומו.

רק חששו חכמים, אומר רבי אלעזר ורבי שמעון,

שאם נתיר לו לשכחת אותו לשימושים אחרים,

שמא יבוא לנעול אותו.

אז אסרו כל שימוש שירצה לעשות באותו סנדל כדי שלא יבוא לנעול.

אבל, אומרת הברייתא, נשרו רוב ממסמרותיו ונשתייר בו ארבע או חמש מותר.

מה הדין

אם היו בו מסמרים רבים,

ורוב המסמרות נפלו ממנו?

כמה נשארו?

ארבע או חמש.

מותר לצאת בו.

מותר לצאת בו.

ורבי,

מתירת שבע.

רבי אומר שמותר אפילו שבע.

מובן?

יוצא, אם כן, שלפי הדעה הראשונה,

כל ההיתר הוא דווקא באופן

שנשתייר שם ארבע או חמש. כלומר, נשרו רוב מסמרותיו,

נשארו שם ארבע או חמש, אבל לא אם נשארו יותר.

ורבי אומר, לא,

אמנם צריך שייפלו רוב מסמרותיו,

אבל לא חייב שהנותר יהיה חמש,

אלא גם עד שבע יהיה מותר.

והוא מוסיף עוד שתיים, חמש גם טוב.

ברור.

זה ברור. הוא בא ואומר, עד שבע.

במקרה הזה זה הפוך.

כן.

חיפה הוא בעור מלמטה,

וקבע לו מסמרות מלמעלה, מותר.

כלומר, אם הוא

לקח חתיכת עור,

והניח מלמטה,

מתחת הסוליה,

וקבע לו מסמרות מלמעלה, כלומר,

חיבר אותו במסמרות מלמעלה, יהיה מותר.

כי במצב הזה הסנדל השתנה ממה שרגיל היה מקודם,

וממילא זה לא בדומה למה שהיה במאורע.

עשאו כמין כלבוס,

כמין כלבוס,

מה שאמרנו קודם, שהוא לקח מסמר וכופף אותו,

נעשה כמין חצי עיגול ושני ראשיו חדים

ונעוצים בסנדל,

או כמין טס, או שראש המסמר

עשה אותו רחב

כמין טס, לא עם עוקץ,

או כמין יתד, או שהוא חד כמין יתד,

או שחיפה הוא כולו במסמרות,

כדי שלא תהא קרקע אוכלתו,

מותר.

כלומר,

פה רואים

שאם לקח,

כן, את הסנדל,

וחיפה אותו במסמרות על מנת שלא תישחק הסוליה.

יהיה מותר, כמו שאמר לנו רב ששת.

אם כן, ודאי וודאי

שכשיש לנו ראייה מברייתא, שזה תנאים, דברי תנאים,

לדעת רב ששת שהיה אמורה,

אז ודאי שאם אין מי שחולק, נוכל לפסוק כמוהו.

הרי יש ברייתא האומרת כמוהו.

כן.

שואלת הגמרא, סתירה בגוף הברייתא.

אה, גוף הקשיא.

הברייתא עצמה,

דבריה סותרים זה את זה.

אמרת נשרו רוב מסמרותיו,

אף אגב דין השתיירו בטובה.

מה אמרה הברייתא?

אם נשרו רוב מסמרות,

מותר.

משמע, אפילו אם נשארו בו הרבה מסמרים.

אבל אם יש רוב, הרוב נפל.

נאמר,

היה בו בהתחלה שלושים,

ונפלו עשרים.

העשרים זה רוב מתוך שלושים? כן.

משמע, שיהיה מותר, אף על פי שנותר, זה עשרה מסמרים.

והדרתנא, ואילו בהמשך מה אתה רואה?

ארבע או חמש, אין.

טפה.

לא.

שרק אם זה ארבע או חמש, מותר, אבל לא יותר.

לכאורה, זו סתירה.

היה ראוי, אם ארבע או חמש בדווקא, היה ראוי שיכתוב.

אם היה סנדליה מסומר, ונפלו ממנו מסמרים, לא משנה כמה,

אבל הנותר הוא ארבע או חמש, מותר.

למה צריכים להגיד רוב מסמרותיו?

אמר רב ששת, לא קשה.

כאן שנגממו,

כאן שנעקרו.

אין קושייה, אין סתירה.

יש מצב שהמסמרים נגממו.

כלומר, הראש נקצץ.

אבל לא נפלו לגמרי מין...

סנדל

ממילא כשזה נגמם היינו נחצץ הראש

פה דווקא

פה אפילו אם נשרו הרוב יהיה מותר אפילו אם נשתיירו יותר מארבעה או חמש

די לנו במה שהרוב נפל

נאמר

היה כמו שאמרנו שלושים

מסמרים

והעשרים נגממו

הם הרוב, נכון?

מאחר והרוב, גם אם רק נגממו

מקצת ראשם, אבל עדיין תקועים הם בסנדל,

יהיה מותר, ואפילו אם הנותר נשארו עדיין מסמרים תקינים, עשרה מסמרים תקינים.

אבל מה שכתוב רק ארבעה או חמש מותר ולא יותר,

מדובר שנעקרו לגמרי.

לא ניכר בכלל שהיה בזה יותר מהכמות הזו.

אין פה הוכחה,

לא ניכר בסנדל שהיה בו יותר מסמרים.

לכן זה כמו,

זה כאילו עשה אותו מלכתחילה כך.

אז אמרו דווקא אם יש בו ארבעה או חמש,

אבל לא יותר.

במובן?

במצב שעדיין רישומם ניכר של המסמרים הללו,

שנשרו.

איך?

איך רישומם ניכר?

על ידי שנקצת רק ראשם.

פה אני אומר, מתי אני מתיר?

אני מתיר אם נשרו הרוב מותר.

ופה לא משנה כמה יישארו.

גם אם יישארו יותר מארבע או חמש,

מאחר שהרוב נגממו, אז יהיה מותר.

אבל אם זה נעקר לגמרי,

אז רק ארבע או חמש מותר, ולא יותר.

ממשיכה הגמרא לבאר את הברייתא.

ארבע או חמש מותר.

האשתא חמש ארי, ארבע, מבעיה.

כתוב לנו בברייתא שארבע או חמש מותר.

ואמרנו שמדובר באופן

ששאר המסמרים נעקרו.

אין רישום ממליקה.

בסדר.

אבל על כל פנים, מה אתה אומר לי ארבע או חמש? תחליט.

ארבע מותר או חמש מותר? מה זה ארבע או חמש?

אם חמש אתה מתיר,

אז בוודאי ובוודאי שארבע.

אפילו חמש מותר, כל שכן ארבע.

מה עונה הגמרא על זה?

עונה הגמרא, אמר רב חיסדא,

ארבע מסנדל קטן,

חמש מסנדל גדול.

מה שאברה הייתה, אמרה ארבע או חמש,

היא דיברה בשני אופנים.

שני גדלים זה יהיה ארבע. אם זה סנדל קטן,

אז דווקא אם נשארו ארבע ולא יותר.

אם נשארו חמש, יהיה אסור.

אבל אם זה סנדל גדול,

אז יהיה מותר אפילו חמש.

אבל יותר, גם סנדל גדול זה יהיה אסור.

הלאה,

ורבי מתיר עד שבע.

ראינו שרבי חולק וסובר,

שלא חייב, לא דווקא ארבע או חמש, אלא אפשר אפילו שבע.

שואלת הגמרא, ועתניא, רבי מתיר עד שלוש עשרה?

הלוא למעלה עלינו ברייתא, שרבי סובר,

שהיה אפילו שלוש עשרה משמרים.

אז מדוע פה עד שבע?

עונה גמרא, נוטה, שני.

שם הוא דיבר

על סנדל הנוטה.

כי מאחר שהמשמרים

צריכו בשביל להשוות

את החלק הדק שבסוליה לחלק העבה,

אז אפילו אחד מהם לא נעשה על מנת לחזק.

המטרה רק על מנת שלא יהיה נוטה, על מנת להשוותו.

לכן רבי התיר עד שלוש עשרה.

אבל כאן מה שרבי מתיר עד שבע, הוא מדבר בסנדל כזה שהמזמרות נעשו על מנת לחזק.

מאחר זה נעשו מלכתחילה על מנת לחזק.

שם כל מה שמותר זה רק עד שבע ולא יותר.

השתא דעתי תלהכם.

עכשיו שהגעת לומר שיש הבדל בין נוטה לאינו נוטה,

רבי יוחנן נמי לא קש, יא נוטה, שענא.

אם אתם זוכרים, ראינו לפני כמה זמן, זאת אומרת,

קודם לכן הבאנו כושע רבי יוחנן

מהברייתא של סנדל הנוטה.

ושאלנו, אתה שאתה אומר שההיתר הוא עד חמש,

בכוונתו לנוי כמובן,

הכל זה עד חמש ולא יותר.

כדעת מי אתה אומר את זה?

הרי פה רואים סנדל הנוטה,

שרבי נתן סובר רק שבע ואילו רבי עד שלוש עשרה, חמש לא מצאנו, מישהו אומר כך.

אז הגמרא הלכה וחיפשה טענה ומצאה את רבי נוראי.

אבל עכשיו שאני אומר שסנדל הנוטה לא מאמד אותנו על סנדל המסומר הרגיל,

ממילא בהחלט צריך לבוא ולומר שאין קושייה מן הברייתא של סנדל נוטה על רבי יוחנן.

רבי יוחנן יכול לבוא ולומר,

אני מדבר בזנדל רגיל,

שהמסמרות נועדו לחזק.

שם אכן,

מאחר והנורמה היא שעד חמש אנשים עושים לנוי, וגם כוונתו לנוי,

אז התירו.

אבל יותר, גם אם כוונתו לא יועיל, כי זה נראה לחזק.

אבל באופן שהוא נוטה,

והמטרה במסמרים זה על מנת להגביה אותו במקצת, להשוות אותו, ולא על מנת לחזק,

שם ברור הדבר שזה דין אחר,

ולכן חלקו שם רבי, רבי נתן ורבי,

האם שבע או שלוש עשרה?

כי המטרה במסמרים זה לא על מנת לחזק.

אמר רב מתנא ואמר לה,

אמר רב אחת בוי בר מתנא אמר רב מתנא.

כלומר,

רב מתנא בא ואמר לנו,

כמו מי ההלכה בעניין הזה.

הלוא יש מחלוקת, תנאים אמרנו,

אם מותר לטלטל סנדל המסומר לצורך גופו.

ראינו שהדעה הראשונה בבריתא אומרת שאם הוא רוצה לטלטל אותו על מנת לכסות בו את הכלי או לסמוך בו קרעה מיתה, מותר.

כי זה כלי אומנם שמלאכתו לאיסור,

כי אסור לנעול את זה בשבת,

אבל כמו שכל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל אותו לצורך גופו ומקומו,

אז גם את הסנדל הזה יהיה מותר להשתמש בו על מנת צורך גופו או מקומו.

לעומת זאת, דעה אחרת, שזה רבי עזרא רב שמעון,

הוא טוען לא,

אסור לגמרי להשתמש בו.

למה?

חשש שמא יבוא לנעול אותו.

כן? זה לא מדין מוקצה.

אסור לטלטל אותו בכלל,

אבל לא מדין מוקצה, אלא חשש שמא יבוא לנעול.

אז כמו מי ההלכה?

האם כמו זה שסובר, כמו התנא הראשון שסובר,

שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו,

או כדעת רבי לעזור ברב שמעון?

אז בא רב מתנא ואומר,

אין הלכה רק רבי לעזור ברב שמעון.

לא.

הלכה לא כמוהו.

מותר לטלטל.

כל זמן שהוא לא נועל אותו, אלא כוונתו בטלטול על מנת להשתמש בשימוש אחר,

יהיה מותר.

שואלת הגמרא, פשיטא?

מה הוא בא לחדש?

פשוט הדבר שהיא ההלכה כמו התנא הקודם, כמו התנא שנזכר בברייתא קודם,

לפני רבי לעזור ברב שמעון.

כי אם נזכר באופן סתמי, כלומר זה דעת הרוב.

אז ודאי שההלכה היא שאם יש מחלוקת בין היחיד לבין הרבים,

יחיד ורבים, הלכה כרבים, אז פשוט שההלכה תהיה לא כמוהו, כי הוא יחיד,

כנגד הרבים.

עונה הגמרא, מהו דתעימה, מסתברא טעם אז רבי אלעזר ברבי שמעון באה.

לא,

יכולתי לטעות ולחשוב שפה כן תהיה הלכה כמו רבי אלעזר ברבי שמעון.

למה?

כי מסתבר הטעם שלו.

אם נתיר לו, חוששים אנחנו שיהיה אולי,

יבוא וינעל את הסנדל.

יש לך סנדל.

כך יכולתי לחשוב, כמה אשמה לאן.

לכן בא רב מתנא להשמיע לנו לו,

שאין הלכה כמוהו,

אלא לא חי שינן ומותר לטלטל.

קסנדל המסומר לצורך

לכסות בו את הכלי או לסמוך בו גרעה מיטה,

כמו כל כלי שמלכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו.

אמר רבי חייא, ופה אנחנו מסיימים את הסוגיה,

אמר רבי חייא,

אלאב דקראו לי בבלי שערי איסורי,

שרי נא בטובה.

אומר רבי חייא, אם לא שהיו קוראים לי הבבלי שמתיר איסורים, הוא בא מבבל,

כן? הוא עלה לארץ ישראל. אם לא שהיו קוראים לי הבבלי שמתיר איסורים,

הייתי מתיר אפילו הרבה מסמרים.

כמה וכמה?

בפומדיתא אמרין עשרים וארבע.

כאילו עשרים וארבע מסבירים.

בסורה אמרין עשרים ותרטן, עשרים ושניים.

אמר רב נחמן בר יצחק בסימנך,

כדי שתזכור

כל מניין, איפה אמרו אותו, הרי אם אתם שמים לב,

בפומדיתא אמרו עשרים וארבע, בסורה עשרים ותרטן,

עשרים ושתיים.

אז כדי שתזכור היכן אמרו עשרים וארבע והיכן אמרו עשרים ושתיים,

אה דעתה מפומבדיתא לסורה חסר תארתה.

כשהוא עלה מבבל לארץ ישראל.

אז בתחילה עבר דרך פומבדיתא.

וכשהמשיך הלאה בדרכו לארץ ישראל דרך סורה נפלו שני מסמרים בדרך.

כלומר בפומבדיתא אמרו 24 ובסורה כבר אמרו שרק 22 אמר הבכייה ולא יותר.

נראה ברש״י

תפרו מבפנים

שנתן מנעל של אור לפנים מן הסנדל ותפרו.

מותר?

שמעתי מרבי יוחנן.

ותאמה לא ידענה.

ותאמה לא ידענה.

מותר לקבוע לו בו מסמרים מבחוץ.

עשאו למסמר כמין כלבוס,

שני ראשים חדים וכפופים,

ונועץ שני ראשים בעץ.

כדברינן בסוטה, כלבוס של ברזל מטילין לה לתוך פיה.

מביא ראיות מעוד מקום בשאס

שהכלבוס

זה שעושים את המסמר

בצורת חצי עיגול

ושני ראשיו חדים.

מותר.

הואיל ונשתנה משאר מסמרים,

זה לא דומה למסמרים שהיה בזמן המאורע.

זה לא גזרו אלא מעין המאורע.

חיפה הוא מלמטה.

אבל מטלטלין אותו לתורת כלי אוהלה.

יש לזה שם כלי של מלכתו לאיסור אמנם,

אבל מותר לטלטל כל כלי של מלכתו לאיסור לגופו ומקומו.

אוסר, אמר רבי אלעזר ושמעון, אוסר דלמא עתן לנועלו, אולי יבוא לנעול אותו.

נשרו רוב מסמרותיו לקמן מפרש לה.

מותר, אוהל ונשתנה מכמות שהיה.

ומעין המאורע גזרו.

עשאו לראש מסמר אחר כמינטס

או שעשאו אחת כמין יתד.

אף על גב דאישתה ארטובה ובלבד שיהי ומיעוט.

לא אכפת לי

שישארו הרבה, העיקר שהרוב נפל זה מספיק.

מתי אני אומר שאם הרוב נפל זה מספיק? אפילו שנשאר יותר מארבע וחמש.

שנגממו מלמעלה ורישומו ניכר בתוך העץ.

אפילו טובה, אז אפילו אם נשארו יותר.

דאמין קר שאינו כבריאתו.

שהרי יש פה ראייה הרושם שבדבר ניכר בסנדל שהוא לא כצורתו.

שנעקרו לגמרי, שאין ניכר שהיה בו יותר.

אז באופן שנעקרו,

דא או ה' אין,

תפלו.

רק ארבע וחמש מותר אם נשאר ארבע או חמש, אבל לא אם נשאר יותר.

פירוש זה למורי ורבי יצחק הלוי, בלשון חברו, איבחר.

אבל יש מי שמסביר בדיוק הפוך.

נוטה ישענא,

שכולי הצליחים לו להשוותו, ואין אחד מהם לחזק.

האשתא דעתית לאחה,

לחלק בין נוטה לשאין נוטה,

לרבי יוחנן נמי, אז גם לפי רבי יוחנן,

דקאפר חד לעל מינא,

שאתה הקשית מנעותה ברייתא, מסנדל הנוטה,

ואמרת דאמר קימאן, שאלת על רבי יוחנן, כמו מי אתה סובר?

הלוא רבי ורבי נתן חלוקים אם זה שבע או שלוש עשרה, אבל אף אחד מהם לא אומר חמש.

היא כאן המיליטרוצה, אז אפשר להתערץ ולומר כך לעולם, כרבי נתן. באמת, רבי יוחנן סובר כמו רבי נתן,

ששבע.

היי לכאורה, אז למה פה הוא אומר חמש?

ונוטה שאלה.

כל מה שרבי נתן אמר שעד שבע מותר זה בנוטה, דעתם מתיר עד שבע.

אבל אין נוטה, אבל אם הסנדל לא נוטה,

אלא

סנדל רגיל,

שם יהיה מותר חמש ותו,

לא, לא יותר.

מסתברה תעמד האסור לטלטל שמים עלינו.

עוולה יש הרי איסור את רבחיה מבבל עבה, כי דבריה בסוכה עלו רבחיה ובנה ויסדוה.

עד עתה רבחיה, כשעלה מבבל לארץ ישראל ובדרך סוריה,

בפומדיתא, חסר תארטה,

נפלו שתיים ממזמירותיו בדרך.

לסורה חסר, דומה אצל דומה.

סורה זה מרמז על חסר. סורה, סר.

אז לכן זה ייתן לך רמז וסימן שעד שהגיע לסורה כבר נפלו שניים,

נחסרו שניים מהכמות המזמירים שאמר מקודם בפומדיתא. זה אמר עשרים וארבע, ואילו בסורה נפלו השניים.

עד כאן