מה יותר קשה מגוג ומגוג

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שתיים עשרה שורות אחר תחילת העמוד,

הבאנו אתמול

את הממרה של רבי יוחנן בשמועו, של רבי שמעון בן יוחאי,

שמיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם

שהודה להקדוש ברוך הוא

עד שבעלייו הודתו.

ולא די בזה, אלא גם ביטאה את זה

בשמו של בנה יהודה,

אשר על כן קראה את שמו יהודה להורות

שהיא מודה לקדוש ברוך הוא על שנתן לה יותר מכפי הראוי לה.

וזו הייתה ההודעה הראשונה שמצאנו בתורה הקדושה

על ידי לאה.

לאחר שפירשנו את הטעם של יהודה,

מדוע נקרא יהודה ומה מבטא השם יהודה?

הגמרא ממשיכה

גם בשמו של גדול הבנים של ראובן.

אומרת הגמרא ראובן, אמר רבי אלחזר,

אמרה לאה, ראו מה בין בני לבין חמי.

די לא בן חמי, אף אגב דמדעתי זמנה לבחירותי,

דכתיב וימכור את בכורתו ליעקב,

חזומה כתיב בה, ויסתום עשיו את יעקב,

וכתיב ויאמר, אך יקרא שמו יעקב,

ויעקבני זה פעמיים,

ואילו בני,

אף על גב דעל כורחי,

שקלה יוסף לבחירותי מיניה,

דכתיב בחללו יצורי אביו,

נתנה בכורתו לבני יוסף,

ואפילו האח לא יקלמה דכתיב, וישמע ראובן ויצילהו מידם.

ראובן, זה השם של בנה הראשון של לאה,

ומהו הטעם שקרא לו ראובן?

אומר רבי אלחזר, הטעם הוא

משום שהיא רצתה להראות את גדולת בנה ראובן,

בלשון ראו בן,

תראו את ההבדל

בין בני לבין בן חמי, שזה עשו.

דאילו בן חמי,

אף על גב דמדעתי זמנה לבחירותי.

עשיו, גם אם ברצונו הוא מכר את הבכורה ליעקב אחיו,

שהרי כתוב, וימכור את בכורתו ליעקב, הוא מכר ברצונו את מעלת הבכורה ליעקב

אבינו בכל זאת

ראו מה כתוב בו, חז ומה כתיב בית, תראו מה נאמר בו

ויסתום עשיו את יעקב

על הברכה אשר ברכו אביו

הוא שנא אותו

ואפילו נצר את איבתו, שמר איבה ושנאה כלפי אחיו יעקב אבינו

עד כדי כך

שויאמר עשיו בליבו יקרבו ימי אבן אביו והרגה את יעקב אחיו

ועוד כתיב

כתוב עוד ויאמר

אחי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים

את בכורתי לקח ואם עתה לקח ברכתי

התלונן עשיו שכביכול יעקב לוקח ממנו את הבכורה במרמה

אז אם כן רואים כל זה שהוא מכר מרצונו

כתוצאה

מזה שהוא רצה שיאכילנו יעקב נזיל עדשים בכל זאת לאחר מכן

שנא אותו עשיו את יעקב

לא השלימו ממצב הזה שהוא מרצונו מכר את בכורתו ליעקב

ואילו בני ראובן

אף על גב בעל כורחו ישקלי יוסף לבחירותי מיני אפילו שהבכורה נתלה בעל כורחו של ראובן

מראובן ליוסף

דכתיב

הרי כתוב ובני ישראל ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור

ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל

כאשר היה העניין שחילל ראובן את יצועי אביו

כמובן בתורה הקדושה

אז כתוב נתנה בכורתו בעל כורחו לא כתוב נתנה לבכורתו לבני יוסף

היינו שהוא מרצונו נתן את הבכורה אלא נתנה בכורתו

נלקחה מראובן ונתנה ליוסף

ואפילו האחר ואף על פי כן לא יקנא ביוסף, הוא לא קינא ביוסף, עם כל זה שנלקחה ממנו הבכורה שלא מרצונו

שהרי כתוב, מהיכן אנו יודעים שהוא לא קינא ביוסף?

שהרי כתוב בפרשת מכירת יוסף

וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נקנו נפש

עם כל זה שהיה לו לכאורה צריך להיות איבה כלפי יוסף

שהרי הבכורה נתנה ליוסף, נלקחה ממנו ונתנה ליוסף

עם כל זה

הוא נשאר אחיו אוהבו עד כדי כך שהוא גם ראה חובה לעצמו לשמור את אחיו יוסף

מידי שאר האחים

...

שואלים המפרשים

איך

יעקב אבינו העביר את הנחלה מראובן,

היינו במקום שיקבל חלקו כבחור שזה פי שניים

מאשר כל אחד מהאחים האחרים

הוא העביר אותה ליוסף

ואומרו ליוסף ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך

היינו חלק אחד בנוסף תקבל ממני חוץ מהמגיע לך

זה החלק שהיה אמור להיות של ראובן והוא נותן אותו ליוסף

איך יעקב אבינו עושה זאת?

הלא הוא עבר על מה שאמרה תורה לא יוכל לבקר את בן האהובה

על פני בן השנואה הבכור

הלא אסור לאבא להעדיף

ולתת

חלק גדול יותר

את חלק הבכורה לתת לקטן ולא לגדול האחים

הלא התורה אומרת שלא יוכל לבקר את בן האהובה

אין לאדם לעשות

הבדלים ולתת את חלק הבכורה לאחד הבנים הקטנים

הגם שאוהב הוא את אמו

ולקחת את חלק הבכורה מהבכור

בגלל שאימו היא שנואה לו

ותרצו,

המפרשים האלה מתרסים כך

יעקב אבינו עשה זאת כתוצאה מפשיעתו של ראובן

אם הבן הבכור לא נוהג שורה ראוי להעביר ממנו את הירושה

יש מי שאומר

שיעקב אבינו עשה זאת

על פי הדיבור, היינו ברוח הקודש ידר שזה רצון השם

ולכן לא חשש לאיסור שלא יוכל לבקר

וכמובן כל זה מדובר קודם שניתנה תורה

קודם שניתנה תורה אז כל מה שיעקב אבינו

כמו שאר האבות הקדושים קיימו

את כל התורה כולה

את כל המצוות כולן

אבל מאחר ובזה היה לו טעם

מכוח שהבין שזה רצון השם

אז הוא לא חשש לעניין הזה שלא יוכל לבקר את בן האהובה

ועל פי זה אפשר להבין גם עוד כמה וכמה דברים

צריכים אנו להבין

מדוע למשל אברהם אבינו חיכה ולא מעלה את עצמו עד שנצטווה על המילה.

הלוא אם הם מקיימים את כל התורה הקדושה,

את כל המצוות כולה,

היה ראוי שימור את עצמו מיד בזמן הראשון שהוא יכול.

מדוע המתין עד שנצטווה מהקדוש ברוך הוא על המילה?

כמו כן, יעקב אבינו נשא שתי אחיות וגם פה צריך להבין,

הלוא בתורה הקדושה יש איסור לאדם לקחת שתי אחיות.

אבל על פי מה שאמרנו הדברים מבוארים, האבות

לא היו מחויבים לקיים את התורה,

עדיין לא מדינה תורה,

הם קיימוה מעצמם מחמת שהם היו

אוהבים את הקדוש ברוך הוא,

חושקים בקרבה לקדוש ברוך הוא.

לכן מאחר וזה בא מרצונם ומתוך יגיעתם ואהבתם לקדוש ברוך הוא,

במקום שהיה נראה להם שאדרבה,

זהו רצונו של הקדוש ברוך הוא,

אז עשו כפי, איך שהבינו שזה מה שיגרום נחת רוח לקדוש ברוך הוא.

אבל לאחר שניתנה תורה,

אין לאדם לעבור על שום דין מדיני התורה הקדושה,

וגם אם יש לו טעמים בדבר,

אלא צריך לקיים את כל מצוות התורה במלוא עם.

הגמרא ממשיכה

בעניין הזה של טעם בשמות

שיש לאדם.

הגמרא מביאה את העניין הזה של רות.

רות.

מהי רות?

אמר רבי יוחנן,

שזכתה ויצא ממנה דוד,

שריבהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.

למה ראו צורך לשאול על רות בדווקא?

אז יש מי שבאר

שרותה לא זה היה שמה קודם שנתגיירה,

ובדרך כלל גר שמתגייר משנה את שמו.

מדוע אם כן לא שינו את שמה שרות תחל גרותה?

מה אתה באמת

בשם הזה, רות,

שזה היה שם כל כך תואם לה,

שבגלל זה לא ראו צורך לשנותו אחר שהיא נתגיירה?

אומר רבי יוחנן,

בגלל שרות זכתה ויצאה ממנה,

היינו מהשושלת של צאצאיה, יצא דוד המלך,

שריבהו היינו השמיעו לקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.

אז על שם המעלה הגדולה שהיה לה,

היה מבני בניה דוד המלך

שהוא עשה נחת רוח לקדוש ברוך הוא בשירותיו ותשבחותיו לפניו,

וריבהו לקדוש ברוך הוא בזה.

עד שאם כן נקראתי רות.

ומנה לן דשמא גרין.

הגמרא ממשיכה ושואלת,

מנין לנו ששמו של אדם גורם לכל מיני מאורעות

שעתידות לבוא עליו.

כשבן אדם מקבל שם,

יש לזה משמעות.

השם שהוא מקבל

בלידתו או במילתו

זה בא לבטא כל מיני מאורעות

שיהיו לו בהמשך חייו.

הגמרא מביאה דוגמה לזה,

הגמרא במסכת יומא מביאה דוגמה לזה

מרבי מאיר.

רבי מאיר,

כשהיה מתארח אצל אדם,

הוא היה מדקדק לבדוק מה שמו של בעל הבית.

כאשר הוא היה שומע שהשם שלו נאה,

זה מורה על הטבה,

אז היה מרשה לעצמו להתארח אצל אדם כזה.

אבל אם הוא לא היה מגלה זאת,

הוא לא היה מתארח.

הגמרא מביאה שהיה מעשה, שרבי מאיר,

שהיה איזשהו אדם שקראו לו קידור.

קידור.

רבי מאיר,

כתוצאה מהמצב שהיה באותו זמן,

כנראה שלא היה לו היכן להיות,

נכנס בכל זאת לאחד כזה,

אבל הוא לא הפקיד את המעות שלו

בידו של אותו אדם.

הוא לא סמך עליו.

לעומת זאת,

אלה שהיו עם רבי מאיר,

האמינו באותו אדם והפקידו את מעותיהם בידו.

ואכן,

לבסוף, כשהם רצו להיפרד מאותו אדם,

טבעו חזרה את כספם.

האדם הזה הכחיש, אמר, לא קיבלתי מעולם.

לא קיבלתי מכם מעולם מעות לפיקדון.

אומר להם רבי מאיר, אתם רואים?

אני יודע מה אני אומר.

מאחר ושמו היה קידור,

זה מעיד על חוסר אמונה.

לא, אי אפשר להאמין באחד כזה. שהרי כתוב בתורה,

כי דור תהפוכות המה.

על אדם כזה אתה לא יכול לסמוך,

יכול להתהפך.

אם כן, אנחנו רואים ששמו של אדם מבטא את המהות שלו,

מבטא בזה את המאורעות העתידות לבוא עליו.

גם במדרש תנחומא, על פרשת האזינו,

מבאר המדרש על הפסוק, זכור גמות עולם, בין ושנות דור ודור.

שלעולם יבדוק אדם מהם השמות שראוי לקרוא לבנו.

לא שיקרא להם בשמות של אנשים רשעים.

השם פעמים שיכול לגרום רע לבן אדם,

אם חלילה ניתן שם שרשע,

או אם חלילה ניתן שם שמורה על

דברים כאלה שיכולים לקרוא לו בעתיד.

צריך לחפש שמות שראויים לאדם צדיק,

שראוי להיות בהם הטבה לעתיד.

ואף שביד האדם לבחור בטוב או מרע,

גם אדם כזה שיש לו שם שלא כל כך מורה על טוב,

אבל לא נשללת ממנו הבחירה לבחור בטוב או מרע.

אבל בכל זאת הקדוש ברוך הוא שצופה את כל העתידות,

הוא שם בפי הורה הילד לקרוא את שמו כפי העתיד לבוא עליו.

אין סתירה בין הדברים.

גם אם הקדוש ברוך הוא

יודע מראש

את מה שעתיד להיות על האדם,

שיכול להיות צדיק,

יכול להיות רשע,

והקדוש ברוך הוא הכל גלוי.

אבל עדיין זה לא אומר שאלו את הבחירה לבחור בטוב או מרע.

וכך מבאר הרמב״ם את המשנה במסכת אבות.

המשנה במסכת אבות, פרק ג', משנה ט״ו אומרת, הכל צפוי והרשות נתונה.

אומר הרמב״ם,

אף על פי שהכל צפוי לקדוש ברוך הוא,

הוא יודע מראש מה שיהיה האדם הזה,

אבל עדיין הרשות ביד האדם נתונה לבחור בטוב או מרע.

אין בזה סתירה.

כי אנחנו באמת...

באמת לא מבינים מה זה ידיעת הקדוש ברוך הוא?

ממילא אין לנו את המקום לשאול שלכאורה זה סותר את הבחירה של האדם.

אם אנחנו אין לנו הבנה מה זה ידיעת הקדוש ברוך הוא,

שידיעת הקדוש ברוך הוא זה לא כידיעתנו.

אבל ממילא יכול להיות בהחלט

שהקדוש ברוך הוא יודע מה יהיה.

עם כל זה, אבל הרשות נתונה ביד האדם לעשות

טוב או רע.

אז הגמרא ממשיכה ואומרת,

אמר רבי אליעזר, דאמר קרא,

לכו חזו מפעלות השם אשר שם שמות בארץ.

אל תקרא שמות אלא שמות.

פירושו של דבר,

לכו חזו מפעלות השם.

תראו את פעולות השם

שעתידות לבוא על האדם.

אשר שם שמות בארץ.

שמות,

פירושו של דבר זה מלשון שממה בארץ.

אומר רבי אליעזר, אל תקרא שמות אלא שמות.

היינו שהפעולות

שהן עתידות לבוא על האדם,

תתבונן ותראה שזה הולך על פי השמות שניתנו לכל אחד ואחד בארץ.

על פי השם,

אז באים עליו אותן מאורעות.

הגמרא ממשיכה להביא מאמר נוסף של רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי.

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי,

קשה תרבות רעה בתוך ביתו של האדם יותר ממלחמת גוג ומגוג.

שנאמר,

נזמור לדוד בברכו מפני אבשלום בנו,

וכתיב בתראה,

השם מר אבו צרי רבים קמים עלי.

ואילו לגבי מלחמת גוג ומגוג כתיב למה רק שגויים ולומים יהגו ריק

ואילו מר אבו צרי לא כתיב.

אומר רבי שאיר רבי יוחנן, בשמו של רבי שמעון בן יוחאי,

קשה מאוד מאוד הדבר כאשר אחד מבני ביתו של אדם גדל בהנהגה רעה.

תרבות,

תרבות משמעותו גידול.

כאשר זו תרבות רעה,

היינו הוא גדל

בצורה רעה,

זה קשה בעיני האדם יותר ממלחמת גוג ומגוג.

מצאנו בתורה כבר לשון תרבות.

נאמר בחומש במדבר, פרק ל״ב, פסוק י״ד,

תרבות אנשים חטאים.

תרבות פירושו גידול.

תלמידים שגדלים מכאלה שהם אנשים חטאים.

כאשר אדם יש לו בתוך ביתו,

אחד מבני ביתו

גדל להיות בהנהגה רעה,

זה קשה בעיניו יותר ממלחמת

גוג ומגוג.

שנאמר,

כאשר דוד ברח מאבשלום בנו שמרד בו,

נאמר שם,

מזמור לדוד מבורכו מפני אבשלום בנו.

אנחנו נראה בהמשך על מה ראוי לומר מזמור.

לכאורה היה ראוי שיהיה פה קינה לדוד,

שדוד היה ראוי שיקונן על המצב הזה שהוא צריך לברוח מאבשלום בנו שרוצה להורגו.

אבל על כל פנים, כאן הגמרא באה לבאר

עד כמה היה קשה בעיני דוד המלך

שאבשלום בנו מרד בו,

עד כדי כך שהוא התבטא ואמר,

השם מה רבו צרי רבים קמים עלי.

כשהוא אומר מה רבו צרי, כוונתו אפילו בנו,

שלכאורה היה ראוי שיהיה אוהבו, בכל זאת נהפך לו לאויב.

זה נקרא כמו רבו צרי,

צרות רבות היה לו כאשר ראו את המצב הזה שבנו אבשלום רודף אחריו מהורגו.

ואילו במזמור שאמר דוד לגבי מלחמת גוג ומגוג,

כתוב שם למה רקשו גויים ולומים יהגו ריק.

כלומר, מה התועלת שיש לגויים שמתקבצים להילחם?

מדוע העמים מדברים

על עניין של ניצחון במלחמה,

דברים כאלה ריקים שאין בהם תועלת?

מלחמת גוג ומגוג תהיה לעתיד לבוא,

והנביא יחזקאל בפרק ל״ח מביא

את העניין הזה שיבוא גוג,

עם חיל גדול איתו, להילחם על בני ישראל,

והמלחמה תהיה גדולה מאוד.

ועל זה

צפה דוד ברוח קודשו,

על אותה תקופה שתהיה

המלחמה הזו של גוג כנגד עם ישראל,

שיתייצבו להילחם נגד ה' מנגד משיחו.

שם אומר דוד המלך, למה רקשו גויים ולומים מהגוריק?

אבל ואילו מרבו צרי לא כתיב,

שם לא כתוב את הלשון שהוא אמר, מרבו צרי.

הוא לא ראה בזה כריבוי צרות.

היכן הוא ראה ריבוי צרות?

כאשר בנו,

שהוא אחד מבני ביתו,

רודף אחריו להורגו.

זוהי תרבות רעה.

אם כן, למדים אנו מכאן שהאדם צריך להתפלל על המצב הזה,

שכל בניו ובנותיו,

כל בני ביתו,

ילכו בדרכו,

ולא יגיע למצב הזה שאחד מבני ביתו

ייהפך לו לאויב.

גם על המצב הזה צריך להתפלל.

אם בן אדם חושב,

אני משקיע בבניי, משקיע בבנותיי,

אני ודאי לא יגיע לי המצב הזה שיהיה אחד מבני ביתי,

בניי או בנותיי,

שיהפך לי לאויב,

יהפך לרדוף אחריי.

לא, אין ערובה, אין ביטחון.

גם על המצב הזה צריך להתפלל מראש מהקדוש ברוך הוא,

שייתן בלב בניו ובנותיו להיות אוהבים אותו וללכת בדרכו, בדרך החינוך שהוא נתן להם.

ואכן,

היו כבר במשך ההיסטוריה מצבים כאלה

שאדם נטל והשקיע בבניו ובנותיו

מעל ומעבר.

אבל ובכל זאת, כאשר גדלו הם קצת,

הוא קיבל מהם

בדיוק ההפך ממה שהוא נטל בהם, ממה שהוא השקיע בהם.

וזה צריך לתת לנו תמרור, אזהרה,

כיוון לדעת תמיד תמיד להתפלל.

התפילה זה הדרך היחידה שיכולה להבטיח את העתיד שיהיה טוב.

תפילה לעולם פועלת.

וגם אם היא לא פועלת לגמרי,

כיוון שפעמים זה תלוי בגזרה,

לא שהיא קשה מאוד ולא קל לבטל את אותה גזרה,

אבל הפעולות...

תפילות לעולם פועלות,

אם לא לבטל כליל את הגזירה, על כל פנים לגמד ולמעט את הגזירה ואת משמעות הכאב שיש בזה.

אדם צריך להרגיל את עצמו הרבה הרבה,

להתפלל לקדוש ברוך הוא על כל מה שיש לו,

על כל מה שעתיד להיות לו.

אומר רש״י,

ראו מה בין בני לבין חמי,

על שם שהעתיד קראה שמו,

כי דמרינא לקמן שמה גרי,

כמו שאמרנו ששמו של האדם

הוא הגורם את המאורעות העתידות לבוא עליו.

רות המואבייה,

משום דאגרא בפירושי השמות,

נקט לה.

לאחר והזכירו

פירושים לכל מיני שמות, כמו שאמרנו, יהודה וראובן, לכן אוסיף גם לדבר על רות.

מדוע נקראת היא רות?

למה רגשו גויים? מה תועלת להם?

על מה הדבר? קל הוא בעיניו.

דוד המלך אומר רש״י,

היה קל בעיניו מלחמת גוג ומגוג,

משום שהוא יודע שאומנם זו תהיה מלחמה לא פשוטה,

אבל מאחר וזה על השם ועל משיחו,

הרי זה ברור שהקדוש ברוך הוא

לא ייתן להם לנצח במלחמה הזו.

הוא רואה את זה כדבר פשוט,

שזה יהיה כך.

והיה קל בעיניו העניין הזה של מלחמת גוג ומגוג,

אבל המצב הזה שגדל תרבות רעה בתוך ביתו,

זה היה קשה בעיניו יותר.

‫טוב, אני חושב שהגיע הזמן.

נצחק את ההלכות.

‫-כן, נצחק את ההלכות.

‫בסימן י' כותב על שולחן ערוך, בסעיף א',

‫טלית שאין ארבע כנפות פטורה.

‫כלומר,

בשביל שהיא תהיה חייבת בציצית,

‫צריך שהבגד של הטלית

‫יהיה בו ארבע כנפות מרובעות.

‫ואם אין בו ארבע כנפות פטורה,

‫הטלית הזו פטורה מציצית.

‫המשנה הברורה מביא שבין בתחילת עשייתו ‫ובין שחתך אחר כך כאן אף אחד ‫לעשה הוא עגול.

‫כלומר,

לא רק

באופן כזה שעדיין לא הניח ציצית,

‫והיה שם אחד מהדלת כלפות עגול,

‫שאז יהיה פטור על מנת שם ציצית,

‫אלא גם אם הוא הטיל ציצית בארבע כנפות, ‫היה ארבע כנפות מרובעות,

‫והטיל ציצית,

‫אבל אחר כך חתך

כנף אחת מן הכנפות,

‫ועשה שם כנף עגול.

‫באופן כזה הטלית פטורה מציצית.

‫לכן אם הוא ירצה

אחר כך להחזיר את הכנף על מקומה,

‫לתפור חזרה את מה שהוא קרר,

‫צריך קודם לכן להסיר את כל הציציות ‫מכל הכנפות,

‫ואחר כך להחזיר את הכנף על מקומה.

‫ולאחר שיחזיר את הכנף על מקומה,

‫אז יטיל ארבע ציציות בארבע הכנפות.

‫אבל אם הוא לא עשה כך,

‫אלא להחזיר את הכנף למקומה ‫ולא התיר את הציציות ‫משאר הכנפות,

‫זה פסול משום תעשה ולא מן עשוי.

‫ואם הוא לא חתך את הכנף,

‫אלא

הכנף נעשתה עגולה ‫מאיזושהי סיבה,

‫אבל הציצית עדיין מחוברת, ‫הפתילות מחוברות לה.

‫הפתילות לא נפסלה למצווה,

‫כי מאחר שבשעת פליית הציצית ‫היה בה דלת כנפות,

‫אז זה לא פוסל את הציצית,

‫ודי בזה שידאג לרביה חזרה ‫את אותו כנף שנתעגלה.

‫מוסיף,

‫המשנה ברור ואומר, טלית

‫שיש לה יותר מארבע כנפות,

‫חייבת.

‫מרן מביא את זה. ‫טלית שיש לה יותר מארבע כנפות, חייבת.

‫חייבת אבל בכמה? ‫ועושה לה ארבע ציציות ‫בארבע הכנפות המרוחקות, ‫זו מזו יותר.

‫כלומר, אם למשל בטלית יש שש כנפות,

‫אז יבחר דלית כנפות,

‫כאשר המרחק ביניהן, ‫בין כנף לכנף,

‫הוא היותר

מאשר הכנפות הצמודות.

‫אם למשל יש שש כנפות,

כמו שהבאנו,

‫זה ישתדל לעשות את הכנפות ‫המרוחקות זו מזו,

‫ולא את הקרובות זו לזו.

‫אבל די בזה שיטיל ציצית ‫בארבע הכנפות ולא יותר.

‫המשנה ברורה מביא שבאופן כזה ‫יש כאלה שפוטרים.

‫לכן ראוי שלא לעשות יותר ‫מארבע הכנפות לכתחילה.

‫יש בפוסקים שכותבים

שציצית כזו שהיא בעלת חמישה כנפות ויותר,

‫פטורה מציצית.

‫לכן צריך להשתדל להימנע

‫מלהגיע לעשות בגד שכזה,

‫ויעשה רק דלת כנפות ולא יותר.

‫לכן צריך להיזהר שפעמים ‫שהטלית

‫נקרעת מאיזשהו צד,

‫ואז יוצא שיש לו יותר בדלת כנפות.

‫אם הקרח הולך על רובו של בגד,

‫רוב הבגד,

‫באורך או ברוחב,

‫אם רוב האורך או רוב הרוחב

קרוע שם,

‫אז זה כבר הופך להיות טלית ‫יותר מארבע כנפות.

‫לכן צריך לתקן כמה שיותר מהר,

‫ולתפור את הקרח.

‫ולא יברך אליי אם כן ייתקנה מקודם.

‫-תודה רבה.

‫מובא במשנה ברורה סעיף קטן יא,

‫באופן שיש בגד בעל שני שכבות.

אומר המשנה ברורה וכן הדין בטלית שתחתיו תפור מעור חייבת

ואם העליון של עור פטורה

כי התחתון תפל העליון שהוא עיקר הבגד

כלומר אם יש בבגד שני שכבות

יש שכבה עליונה ושכבה תחתונה

אז צריך לבדוק

צריך ללכת לפי השכבה העליונה

לא התחתונה

היינו אותו חלק

שהוא כלפי חוץ ולא אותו חלק שנמצא על גופו של האדם

החלק העליון זה החלק שהוא הצד הנגדי מהצד הזה שנמצא על גופו של האדם

הכל הולך לפי זה

אם העליון, חלק, השכבה העליונה היא עשויה מעור למשל

שאין חיוב ציצית באופן כזה

אז כל הטלית פטורה, גם שלמעשה השכבה התחתונה היא עשויה מבד רגיל

ואם להפך שזה עשוי מבד השכבה העליונה ורק התחתון מעור

אז זה חייב

מה שכתב כאן

המשנה ברורה את העניין הזה של תפורים

אם תפורים שני שכבות

זה לאו דווקא

אלא הוא הדין אם האחד אינו בא אלא כתבי לבגד העיקרי

ולשמש לו להצילו מטינוף

או להחזיק עמידתו ביושר

ואין לאדם הנער לבישה ממנו בלבדו

הרי זה אינו מתחייב בציצית

אף על פי שהוא בעל ארבע קרפות ויש בו שוער עטוף

כלומר אם למשל

עיקר הבגד

אינו חייב בציצית

אבל הוא מסנף לזה בד בשביל להחזיק את הצורה של הבגד

או בשביל שלא יהיה מטונף

אז מאחר שזה רק טפל לבגד, עיקר הבגד זה לא מהדברים שמטינים בהם ציצית

אז יהיה פטור בציצית

דוגמה לזה

זה בטנה שמוסיפים למעילים וחליפות

את הבטנה מוסיפים בשביל לחזק ולשפר את הצורה של החליפה

וגם בטלית מוסיפים פעמים איזשהו בד מרובע בצד של הראש

גם אם הוא יהיה גדול כשיעור עטוף אין בו חיוב הטלת ציצית

כי זה טפל לעיקר הבגד

אבל אם נהנים ממנו הנעת לבישה עצמית

אם יש הנעה מגוף הדבר הזה

זה מגן מחום, מגן מחום, כגון למשל פרווה פנימית

שנלווית למעילי החורף או לחליפות ארוכות

ויש באותה פרווה ארבע קרנות, ארבע כנפות

אז באופן כזה אם זה לא תפור יחד

בתפירה אחת ממש כדרך החייטים

יש בזה חשש שאכן היא חייבת בציצית

לכן אם רוצים

להשתמש בבטנה לבגד

והבטנה הזו

היא עשויה לצורך הנעת לבישה

צריך לשים לב, או שלא יהיה בזה ד' כנפות

או אם יש בזה ד' כנפות, על כל פנים לחבר את זה בחיבור גמור

על ידי תפירה

לגוף הבגד

כן, זה מה שאמרתי

ו' כותב השולחן ערוך

אין כופלים את הטלית ומטילים ציסית על כנפיה כמו שהיא כפולה

אלא אם כן תפרה כולה אפילו מרוח אחת.

פעמים שהטלית

או טלית קטן שלו היא רחבה מאוד

האדם הזה יש לו טלית אבל היא גדולה מאוד עליו

הוא רוצה לקפל את זה

כדי שיוכל להתאים לו

צריך להשתדל

שיקפל את זה

שלו בקרנות

אבל אם דרך אחת הקרנות הוא רוצה לקפל

שיעשה את זה לפני שהוא מטיל ציצית

כדוגמא, נאמר שזה הבגד

נאמר שזה הבגד

מאחר שזה גדול מדי בשבילו אז הוא מקפל חלק מהבגד

מחבר את זה

ככה

אז צריך להשתדל שלא להטיל את הציציות

בכנפות האלה

לפני שהוא מחבר את החלק שהוא כפל בחיבור גמור על ידי תפירה

צריך לתפור בשלושת הצדדים

כן מכאן ומכאן וכן בחלק העליון של הכפר

ורק אחר כך להטיל בזה ציציות

כי בלא זה יכול להיות

שהוא לא מניח את הציציות במקומם

רק אחרי שיקפל

ואז זו צורת הבגד

אלה הן הכנפות שלו לאחר שהוא קיפל, אלה הן הכנפות החדשים שלו

אז יוכל להטיל בהם ציצית

ואין הדברים אמורים

אלא בטלית או טלית קטן רחב ממדים

אך עדיין הוא בגדר שראוי ללבישה לאדם בינוני בגודלו

אבל אם הטלית או הטלית קטן גדולים וארוכים מאוד

עד שאין דרך בני אדם ללבוש בגד כזה

זה גדול עד כדי כך שאף אדם לא לובש בגד כזה בגד גדול

יש פוסקים שפותרים בגד כזה לגמרי מציצית כי זה לא נקרא בגד, זה נקרא בד

זה לא נקרא בגד

כי אף אדם לא לובש

בגודל כזה

אז ודאי וודאי שאם הוא רוצה לצאת בו חובת המצווה

חייב הוא להקטין אותו על ידי קיפול

ולאחר שיתפור את החלק שהוא קפל

אז יטיל בו ציצית ורק באופן כזה יוכל להשתמש בו

אם כן יוצא שבטלית כזו שהיא

ראויה לאדם רק שעליו באופן אישי זה גדול קצת

אז פה

הוא יכול להשאיר אותו כמו שהוא

ואם הוא רוצה לקצר אותו

אז יתפור את החלק של הכפל ורק אחר כך יטיל ציציות בדלת כנפו

אבל אם זה בגד כזה שהוא גדול מדי

שהבן אדם לא לובש בגד כזה

אז באופן כזה לאיזה שם בגד

וגם אם הוא ירצה להשתמש בדרך הזו אסור לו

הוא לא יוכל להטיל ציצית

לא יועיל לו לקיים מצוות ציצית

אז מה הוא צריך לעשות?

מקודם לכן לקפל את הבגד ולתפור בתפירה

גמורה מכל הצדדים ורק אחר כך להטיל בזה ציצית

‫אה...