מצוות צריכות כוונה - חלק יא | הרב אמנון יצחק
(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'כאשר ציוה השם' פרק ו עמודים לה-לח. לכתבה על הספר - לחץ כאן)
הכוונה היא עיקר במצוה;
א] מסקנת הפוסקים שהכוונה היא חלק עיקרי במצוה ומבלעדיה לא קיים כלל את מעשה המצוה ואינה כדבר הנלוה אל המצוה שצריך לעשותו יחד עם המצוה. (א)
(א) כתב הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (הליכות שלמה מועדים ראש השנה ויום הכפורים פרק שני אות כ) וזה לשונו: 'ודע דהכוונה בכל מצוות התורה לצאת ידי חובה היא עיקר בעצם קיום מעשה המצוה ואין זה כתנאי צדדי אלא בלעדיה חשיב לגבי דידיה כאילו לא עשה מעשה המצוה דאי לאו הכי מי שתקע בשופר בלא כוונת מצוה איך מועיל מה שחוזר ותוקע הרי לכאורה היה לנו לחושבו כאילו בפעם השנית הוא רק מכוין ולא תוקע כיון שלמעשה כבר תקע בלי שום חסרון בעיקר קיום המצוה ואי אפשר כלל לומר דבשני הפעמים עשה מצוה אלא שהראשונה בלא התנאי דכונה והשניה עם התנאי והרי זה דומה במקצת לנטל לולב ואחר כך נזדמן לו לולב יותר נאה דמעיקר הדין נטילת אותו לולב לאו כלום הוא כי אם חיבוב מצוה בלבד כאנשי ירושלים.
ולכן אית לן למנקט שבלי כוונה אין זה רק חסרון בקיום חובתו ומה שצריך לחזור ולעשות בכוונה הוא רק כדי לצאת גם ידי חובתו אלא חשיב לגמרי כאילו לא עשה כלל מצוה וכמו שכתב רש"י (עירובין צב ד"ה תנא קמא) ועיין גם בהקדמה לספר אגלי טל דמסיק נמי הכי דלאו מצוה היא כלל' עד כאן לשונו.
וכן מבואר בספר אהבת ציון (דרוש י עמוד טז סעיף ד) שכתב: 'ואמר אדוני אבי הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל הטעם: למה שבכל המצות צריך לעשות המצוה לשם שמים! ולא 'על מנת לקבל פרס' מה שאין כן בצדקה? - משום שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש! ואינו עושה כלום!! שהרי אם נטל לולב או הניח תפילין וציצית לולא שיש בזה מצות הבורא יתברך שציונו לעשות כן אין במעשה הזה שום תועלת מצד עצמו ורק מפני שמקיים מצות הבורא שציונו לעשות כן קיום תפארת ויקר חשיבות גורם המצוה המעשה לפיכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש'.
ועיין עוד בערוך השולחן (סימן ס סעיף ח) שכתב: 'ואין לשאול; דאם כן למה צריכות מצות כונה? וכי עדיפי מקדשים?! דגם סתמא כשר! דאין זה דמיון, דהתם הבהמה כבר הוקדשה לפיכך גם בסתמא עומדת בקדושתה מה שאין כן בשארי דברים שהם צריכים עתה להתקדש בקדושת המצוה ואם לא יכוין עתה לשם מצוה אינו כלום'.
וכן מוכח מדברי המשנה ברורה (סימן שא סעיף קטן כו) שכתב על דברי השולחן ערוך שאומר: 'לא יצא בתפילין בשבת' וכו' - משמע שבביתו אין איסור להניח תפילין בשבת ודוקא במניחן שלא לשם מצוה אבל לשם מצוה אסור הרי שהנחת תפילין ללא כונה אינה נחשבת למצוה כלל'.
וכן כתב גם הביאור הלכה (סימן קכח ד"ה דזר) שיש ראיה להא דקיימא לן 'מצוות צריכות כוונה' ממנהג העולם שישראל מברך את חברו בפסוקים של ברכת כהנים וכיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפילה ועל זה אמרה התורה: "אתם" – 'ולא זרים' האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה?! ועל כרחך צריך לומר: כיון שמצוות צריכות כוונה והוא אינו מכוין בשעת ברכתו לקיים את המצוה אינו עובר על איסור זה.
ועיין עוד בספר אור לציון (עמוד קצג) שכתב: 'כתב רבינו בחיי (בספר חובות הלבבות שער עבודת האלקים ריש פרק ד) וזה לשונו: 'והציווי מתחלק לשני (2) חלקים; אחד (1) מהם מצוות הלבבות והם הדברים אשר יתכנו באמונת הלב כיחוד האל והיות הלב שלם עמו ובטוח עליו וכו' (2) ומהן מצוות הלבבות והאברים יחדיו כיחוד הלשון עם ולימודו התורה ספר וקריאת הלב והתפילה הצום והצדקה והשביתה מן המעשים בשבתות ובמועדים ועשיית סוכה ולולב וציצית והדומה לזה'.
נתבונן; שרבינו בחיי לא חילק את המצוות לשלשה (3) דברים; 1] מעשה לבד 2] מעשה ומחשבה 3] ומחשבה לבד, אלא מעשה לבד לא החשיב כלל! מכיון שבמעשה לבד לא עשה עבודת ה' וכגדר שאמרו: 'מצוות צריכות כוונה' זאת אומרת שבעשיית המצוות צריך לצרף את כוונת הלב.
ב] כתב החיי אדם (בספרו קיצור חרדים): 'העושה מצוה בלי כוונה מלבד מה שלא קיים את המצוה! הרי הוא עובר על מצות עשה של: "ולעבדו בכל לבבכם" (ב) לדעת כמה פוסקים לפעמים עובר עבירה נוספת! כגון; הלובש ציצית ולא נתכוין 'לשם מצוה' נחשב לו הדבר כמי שלבש בגד שיש לו "ארבע כנפות" בלי ציצית. (ג)
(ב) וזה לשונו (פרק א אות י): 'נראה לי דלכולי עלמא על כל פנים העושה איזה מצוה מן המצות בלא כוונה ביטל עשה זו ("ולעבדו בכל לבבכם"), שהרי לכולי עלמא נאמר מקרא זה על כל המצוות! ואף למאן דאמר: 'מצוות אינן צריכות כונה' היינו; שעל כל פנים יוצא ידי המצוה ומכל מקום עבר על עשה זו'.
(ג) כן מבואר בביאור הלכה (סימן ס ד"ה ויש אומרים) וזה לשונו: 'אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המצות עשה של ציצית ממילא עובר בזה על המצות עשה אם לא כשמכוין לשם מצוה!' ועיין בספר מצווה ועושה (עמוד תקפב) שכתב: 'החפץ חיים כתב (שם) דברים מבהילים! דלשיטתו מי שלא כיוון בהנחת טלית לקיים מצות ציצית לא רק שלא קיים מצות ציצית אלא הוה ליה כאילו מניח בגד של ארבע כנפות בלי ציצית!' עיין שם ותראה חומר הדברים והוסיף: 'שאף שדברי החפץ חיים הם מרפסין איגרא! מכל מקום שמעתי מידידי הרה"ג מוה"ר משה מרדכי קארפ שליט"א (מירושלים עיר הקודש, בעל מחבר ספר משמרת מועד): 'שמרן החזון איש זצ"ל החשיב מאד את הפסק של הביאור הלכה לענין מצוות צריכות כוונה!'.
ובספר מקראי קודש מהגאון ר' צבי פסח פראנק פסח (חלק ב עמוד קכח) כתב: 'בשם הגאון האדר"ת, שבמצוה שיש עבירה בעשייתה כגון; תקיעת שופר שנאסרה ביום טוב משום 'שבות' ולא הותרה בראש השנה רק לצורך מצוה גם מאן דאמר 'מצוות אין צריכות כוונה' מודה: שצריך כוונה בעשייתה!'.
ג] וכן מה שנאמר: 'שעשה דוחה לא תעשה' היינו; רק כשמקיים את העשה בכוונה לשם מצוה אבל אם אינו מכוון בעשייתו לשם מצוה אינו דוחה את הלאו ונמצא שמלבד מה שלא קיים את המצוה עבר גם על לאו! (ד).
(ד) עיין עוד בספר תורה לדעת (פרשת תצוה) על הפסוק (שמות כח, ח): "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי" שכתב: 'מה פירושו של: "לי"? הג"ר נתן אדלער זצ"ל אמר: 'דהנה בבגדי כהונה היה כלאים! ופסק הרמב"ם (הלכות כלאים פרק י הלכה לב): 'דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה - לוקים מפני האבנט שהוא כלאים! ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה משום 'עשה דוחה לא תעשה'; העשה של לבישת בגדי כהונה שהוא מקיים רק בשעת העבודה דוחה הלא תעשה של שעטנז. והא דאמרו חז"ל (פסחים נ): 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה' זהו בשאר מצוות אבל במצוה שיש בה עבירה וניתרת רק משום עשה דוחה לא תעשה מוכרחים לקיימה רק 'לשמה' דאם אינו מכוון לשם מצוה נשארת רק העבירה!
ולכן כתוב כאן: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי" יש לכוון במצוה זו: 'לשם שמים'; "לי" – 'לשמי' שהרי כתוב אחרי זה: "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש" ויש בגדים שמורכבים מכלאים לכן צריכים לכוון לשם המצוה כדי שהעשה תדחה את הלא תעשה' עד כאן לשונו.
קשה יותר לומר: 'לשם יחוד קודם השיעור' מלהכין את השיעור;
לתושבי שכונת בית וגן בירושלים היה שיעורו הקבוע של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בשבת קודש שעה של קורת רוח מופלגת שיעורו סחף אחריו מאות איש שבאו ליהנות מנופת הצופים שנטפה מפיו של אותו גאון.
מיד לאחר שעלה ארצה מלונדון שם כיהן כאב"ד העיר והתיישב בשכונה הירושלמית ניגש הגר"י אברמסקי אל המרא דאתרא וביקש רשות: 'לומר שיעור' רב השכונה הגר"י אליעזרוב התפלא! ואמר: 'גדול הדור בא אלינו לשכונה ומבקש רשות לומר שיעור?!'
משניתנה לו הרשות החל למסור שיעור עם כמה אנשים בודדים אלא שבתוך תקופה קצרה התמלא בית המדרש על גדותיו ומאות איש הציפו את כל מבואות ההיכל היו אנשים שרכשו דירה בבית וגן אך ורק כדי שיוכלו לשמוע את שיעורו של הגאון בשבת.
הגר"י אברמסקי התכונן היטב לקראת השיעור והיה חוזר על החומר כמה פעמים לפני אמירתו בלכתו לומר את השיעור היה אומר נוסח מיוחד של: 'לשם יחוד קודשא וכו' הריני מכוון לעבוד את השי"ת במצוה ללמד תורה "וללמדה לבני ישראל"'.
והנה למרות שכאמור ההכנה לשיעור עלתה לו במאמצים רבים! העיד על עצמו: שקשה לו יותר להוציא מפיו את נוסח 'הלשם יחוד' הנ"ל מאשר ההכנה בת השעות לפני השיעור! הרב אברמסקי לא הסביר את הדברים אבל נראה שכוונתו היתה: שאמירת שיעור לפני מאות איש מצריכה כוונה טהורה! וצריכה להיות כולה בבחינת: "שמן זית זך" ולהגיע לכוונות שכאלו אין זה מן הדברים הפשוטים. (אנשי שם טז, ב).