מצוות צריכות כוונה - חלק ז | הרב אמנון יצחק

(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'כאשר ציוה השם' פרק ג' עמודים כג-כו לכתבה על הספר - לחץ כאן)

האם מצוות צריכות כוונה?

א] נחלקו הפוסקים: אם מצוות צריכות כוונה? ולהלכה נפסק: שמצוות צריכות כוונה (א) ואם עשה מצוה ולא כיוון: 'שעושה זאת כדי לקיים את ציווי ה' שציוה לעשות אותה מצוה' לא יצא ידי חובה! (ב) וצריך לחזור ולעשות את המצוה בכוונה ראויה (ג).

ב] גם לדעת האומרים: 'שמצוות אין צריכות כוונה' היינו; שבדיעבד יצא ידי חובה גם אם לא כיוון אבל כולם מודים שלכתחילה מצוות צריכות כוונה (ד).

ג] אף על פי שצריך לחזור ולעשות את המצוה שעשה בלי כוונה מכל מקום אינו חוזר ומברך עליה (ה).

ד] יש אומרים: 'שמצוה דרבנן אינה צריכה כוונה' (ו) ופסק המשנה ברורה: 'שגם מצוה דרבנן צריכה כוונה' (ז).

ה] מצוות שהם מדברי קבלה כגון; קריאת המגילה נחשבות כמצוות שמדברי תורה וגם הם צריכות כוונה (ח).

ו] עשה מצוה ומסופק אם נתכוין בה או לא במצוה דאורייתא יחזור לקיימה ובמצוה דרבנן אינו צריך (ט).

ז] הדין שמצוות צריכות כוונה נוהג בנשים כמו באנשים (י) .

ח] בכלל מצות חינוך על ההורים ליידע הילדים את ענין הכוונה במצוות ולהרגילם בכך כל אחד לפי דרגתו וחכמתו (יא).

מקורות ועיונים:

(א) עיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן ס' סעיף ד' שכתב: 'יש אומרים: שאין מצוות צריכות כוונה ויש אומרים: שמצות צריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה' וכן כתב גם הבית יוסף סימן תקפט': שכיון שהרי"ף ראש השנה ז' עיין במלחמות ובר"ן שם והרמב"ם הלכות שופר פרק ב' הלכה ד' והרא"ש ראש השנה פרק ג' סימן יא' מסכימים שמצוות צריכות כוונה נקטינן הכי להלכה.

(ב) שולחן ערוך סימן ס' ומשנה ברורה שם סעיף קטן ח' ואם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה.

 (ג) עיין בספר מצות הלבבות מאת הרה"ג ר' מרדכי ליכטשטיין זצ"ל ממחוז בריסק בפתיחה להלכות כוונת המצות שכתב: 'ולפעמים מטעה את האדם אשר לעבודת ה' אין צריך שום מחשבה ועושה עבודת ה' רק באיברים החיצונים ולבו רחק ממנו עד שלא עלה על לבו מעולם שעושה זה בשביל ה' גם זה דרך רע עד מאד עד שבהמשך הזמן ישכח כלל מיחוד ה' וכל המצוות שיעשה לא יצא בהם ידי חובה לפעמים אף מן התורה ולפעמים מדרבנן לא יצא כמו שכתבתי בהלכות כוונת המצות ועבודת ה' היא לעול קשה עליו.

ויוכל להיות שני אנשים עוסקים בעבודה בשוה התפללו והניחו תפילין וקראו קריאת שמע ונטלו ידיהם וברכו ברכת המזון וכן מנחה וערבית רק הנפקא מינה ביניהם: שזה חשב: 'לשם ה'' - ויצא ידי חובה! והעבודה היתה מתוקה עליו יען שידע שמקיים מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה והתפילין יקר עליו כפנינים ואבני חפץ! בזכרו אשר כ"א (21) אזכרות של הוי"ה יש בהם וכן כל המצוות. והשני לא יצא ידי חובה והעבודה היתה קשה עליו כעול ברזל התפילין היו לו כמשא כבד כמאמר המדרש בס' איכה: 'כל יומא טרון ולא לעי ובצלותא לעי הוי: "כי יגעת בי ישראל"'.

זה ששמע פירוש המלות מכל מה שאומר קיים מצות יראת ה' ואהבת ה' ויחוד ה' ודבקות בה' וזכרון חסדי ה' ובטחון בה' וברכת ה' ואהבת ישראל "ולעבדו בכל לבבכם" אשר על כל אחד מהם נצטוינו כמה פעמים בתורה והשני לא קיים כל אלה ואנו רואים: שהקב"ה מתנהג עמנו בהסתר פנים והוא 'מדה כנגד מדה' כמו שאנו עושים המצות בהסתר פנים ורק באיברים החיצונים כן הקב"ה מסתיר מאד השגחתו העליונה ולכן "סבבונו רבות רעות" ירחם ה'.

(ד) רבינו יונה ברכות ריש פרק א כתב: 'דאפילו מי שאמר 'דאינן צריכות כוונה' מודה לכתחילה צריכות!' וכן כתב הרשב"א ברכות יג' וכן כתב המאירי בהקדמה לבית הבחירה וכן פסק המשנה ברורה בסימן ס' סעיף קטן ז' והוא מדברי הגמרא נדרים סב': 'עשה דברים לשם פעלם' ופירש שם הר"ן: 'לשם הקב"ה שפעלם וצוה עליהם'.

ועיין עוד בשו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קז' אות טז' שכתב: 'כתבו ראשונים: 'גם למאן דאמר: 'דמצות אין צריכות כוונה' היינו; לעכובי אבל לכתחילה ודאי יכוין לשם מצוה וכן נראה מלשון הגמרא ראש השנה כח': 'דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא? ולא קא משמע לן יותר דלכתחילה לא בעי כוונה' וכן רבא דאמר: 'דיעבד' משמע יצא לשיר התוקע ולכתחילה בעי כוונה והנה אמת והנה נכון וראוי לעשות כל מצוה בכוונה בלב שעושה דבר זה לשם מצוה כדי לעשות רצון המצוה ולא תהיה עשיית המצוה "מצות אנשים מלומדה" כמו שעושה דבר הרגיל בה בלי שמכווין לעשותה לכוונת תכלית הענין אלא הרגל נעשה לו טבע ולכן כתיב: "וזכרתם את כל מצות ה'" היינו; שתזכרו קודם עשיה שהיא "מצות ה'" ואחר כך "ועשיתם אותם".

(ה) משנה ברורה סימן ס' סעיף קטן י' וביאור הלכה שם דיבור המתחיל וכן הלכה דלענין ברכה יש לחוש לדעת האומרים שמצוות אין צריכות כוונה.

(ו) מגן אברהם סימן ס' סעיף קטן ג' בשם תשובת הרדב"ז חלק ד' סימן אלף צד' וכתב הב"ח סימן תעה' סעיף ח' שכן היא דעת הרא"ש והטור וכן נקטו להלכה החיי אדם כלל סח' סעיף ט' והחתם סופר שו"ת חלק ו' סימן יט' עיין בפרי מגדים פתיחה לברכות השחר דיבור המתחיל עוד ראיתי שמפרש את טעמו של הרדב"ז כיון שלמעשה מספקא לן אם מצוות צריכות כוונה ומה שנפסק להלכה שמצות צריכות כוונה הוא רק מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא ולפי זה במצות דרבנן דהוי ספקא דרבנן פוסקים לקולא ועיין בביאור הלכה סימן ס' דיבור המתחיל וכן הלכה מה שכתב על דבריו.

(ז) משנה ברורה סימן ס' סעיף קטן י' וכתב: שכן משמע מכמה מקומות בשלחן ערוך וכן משמע מהגר"א ובמחצית השקל סימן תפט' סעיף קטן ח' כתב שגם המגן אברהם פוסק כן להלכה.

 (ח) מגיד משנה הלכות מגילה פרק ב' הלכה ה' והטעם יש לומר משום שהוא דברי קבלה ונחשב כדברי תורה כמו שכתב המחבר בסימן תרצו' סעיף ז'.

(ט) משנה ברורה שם סעיף קטן ח'.

(י) שמעתי מהרה"ג ר' ישראל גואלמן שליט"א.

(יא) ראה משנה ברורה סימן שמג' סעיף ק' ג' שכתב: 'ודע דשיעור החינוך במצות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו כגון; היודע מענין שבת, חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה. היודע להתעטף כהלכה, חייב בציצית וכנ"ל בסימן יז'. וכן כל כיוצא בזה. בין במצוות עשה של תורה, בין בשל דברי סופרים'.

זהירות בקיום מצות השבת אבידה בכוונה;

שמעתי עובדא נפלאה מאחד מרבותי שפעם אחת נזדמן על שמחת נישואין הגאון הקדוש מוהר"ר אליעזר זוסיא פארטוגאל זי"ע האדמו"ר מסקולען וראה שהאדמו"ר מסקולען נכנס לבית הכסא ויצא וחזר ונכנס ויצא שנית מיד 

ושאל אותו בתמיהה לפשר הדבר שנכנס ויצא וחזר ונכנס שנית? 

והשיב האדמו"ר: 'כי ראה שהאור דולק בחדר בית הכסא ואין איש שם ורצה לקיים מצות השבת אבידה לכבות את האור [שלא ילך ממון ישראל לאיבוד] אך כשהיה בבית הכסא לא יכול היה לקיים המצוה כתיקונה בכוונה קודם קיום המצוה כי אין ראוי לכוין שם ולכן יצא מבית הכסא ונטל ידיו ואמר: 'לשם יחוד לקיים מצות השבת אבידה!' וחזר ונכנס לכבות את האור' 

וזה הפלא ופלא!

[ספר מצווה ועושה עמוד תקפב']