מצוות צריכות כוונה - חלק יג | הרב אמנון יצחק
(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'כאשר ציוה השם' לכתבה על הספר - לחץ כאן)
ספר 'כאשר ציוה ה'' (עמודים מד-מו )
ד. מצוה שבמחשבה;
מצוה שבמחשבה כגון; מצות אהבת ה' או אמונה בה' וכן מצות: "ואהבת לרעך כמוך" צריך לכוין לפני המצוה לקיים את המצוה (יב).
ה. מצוה שיש בה הנאה או מעשה;
א] דעת כמה ראשונים (יג) שמצוה שיש בה הנאה כגון; מצות אכילה יוצא בדיעבד ידי חובתו אף אם לא כיון בה וכן פסק השולחן ערוך (יד).
ב] יש אומרים (טו) שמכל מקום באכילת מרור (טז) אם לא כיון בו לא יצא כיון שאינו נהנה באכילתו ומזיק לגרונו מה שאין כן במצה שנהנה באכילתה יצא אפילו אם לא כיון.
ג] ויש שאינם מחלקים בכך ואומרים שאפילו במצוה שיש בה הנאה אם לא כיון בה לא יצא וכן הביא המשנה ברורה (יז).
ד] ומכל מקום אפילו לדעת מי שאומר שיצא היינו דוקא אם ידע שמקיים מצוה באכילתו אבל אם לא ידע שמקיים מצוה כגון שסבור שהיום יום חול או שאין זו מצה לא יצא ידי חובתו (יח)
ה] כתבו עוד הפוסקים שאם נתכוון בפירוש שלא לצאת לא יצא.
מקורות ועיונים:
(יב) דרך פיקודיך (הקדמה א אות ז) יש מצוות שקיומם רק במחשבה כגון; "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב) כאשר יבואר במקומם והנה לדעתי ודאי צריכין כוונה לצאת ידי חובת המצוה אפילו למאן דאמר: 'מצוות אין צריכות כוונה' זהו דוקא מצוה התלויה בעשיה.
ובספר מצות הלבבות (מאת הרה"ג ר' מרדכי ליכטשטיין זצ"ל ממחוז בריסק השמטות למצוות צריכות כוונה) כתב: 'שאלה: מצות הלבבות כגון; שאוהב ישראל או ששמח בחג אם צריך לכוין לשם מצות עשה או לא? תשובה: נראה פשוט שצריך כוונה דוקא לשם מצוה דחזינן דמה שיש בהמצוה יותר מעשה צריך כוונה ביותר'.
וכן הוא בספר יראה ודעת (מאת הרב סגל ראש ישיבת מנצסטר דף פו) שנוקטים להלכה שמצוות צריכות כוונה, והוא הדין גם במצות של יראת שמים ושארי מצוות הנלוות עמו שצריכין לכוון בהן וממילא יוצא שלפני התחלת לימוד המוסר יש לנו לומר: 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצות: "את ה' אלקיך תירא"'.
וכן כתב בספר חובות הלבבות (שער חשבון הנפש פרק ג חשבון ט) אך בחובות הלבבות חייב לפנות לבו ממחשבות העולם וטרדותיו וליחד לבו ומצפונו לאלוקים לבדו בעת ההיא כמו שאמרו על אחד מן הפרושים שהיה אומר בתפילתו לאלוקים: 'אלוקי יגוני בעבורך בטל ממני היגונות ודאגתי ממך הרחיקה מנפשי הדאגות!' ובזה יקבל האלקים מעשהו וירצהו ובכמותם יתכן מה שאמרו רז"ל (ראש השנה כח): 'מצות צריכות כוונה'.
(יג) כן כתב הר"ן (ראש השנה ז) ליישב את סתירת הרמב"ם שלענין תקיעת שופר פסק (הלכות שופר פרק ב הלכה ד): 'שאם לא נתכוון - לא יצא!' ולענין מצה פסק (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ג) שאם אכל מצה בלי כוונה – יצא! שהטעם שיצא במצה כיון שנהנה באכילתה מה שאין כן בשופר.
(יד) סימן תעה סעיף ד שאם אכל מצה בליל פסח ולא נתכוון לשם מצוה כגון; שהכריחוהו גוים לאכלה ולולי זאת לא היה אוכלה יצא ידי חובתו.
(טו) פרי מגדים (פתיחה כוללת חלק שלישי אות ה).
(טז) היינו; בזמן בית המקדש שמצות מן היתה מרור אכילת התורה אבל בזמן הזה שאכילת מרור אינה רק מדרבנן דינו ככל מצוה דרבנן שיוצא בה בדיעבד גם אם לא נתכוון (חק יעקב שם סעיף קטן יח).
(יז) שם (סעיף קטן לד) וזה לשונו: 'ודע דכמה פוסקים חולקין על זה וסבירא להו דלפי מאי דקיימא לן ד: 'מצוות צריכות כוונה' אין לחלק בין מידי דאכילה לשאר מצוות וכל שלא נתכוין באכילה לצאת ידי המצוה לא יצא, וכן פסק הפרי חדש'.
(יח) שולחן ערוך (שם).