עין יעקב - שבת קב-קד | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח. אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב. אנחנו

בפרק שניים ועשרים, חבית קג.

יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי כמדי רבי יוחנן

ויתיב רבי יוחנן וכמנמנם

אמר לרבי חייא בר אבא לרב אסי מפני מעפות שבבבל שמנים.

אני רואה בבבל יש סחורה טובה,

כל התרנגולים שם שמנים,

כמו שצריך. מה מפטמים אותם שהם כל כך שמנים?

אמר ליה קלך למדבר עזה ועירך שמנים מהם.

בוא תארגן מזוודה, אני אלך למדבר עזה,

אני אראה לך שם איזה שמנים התרנגולים.

בטח מהכסף הישראלי, אה?

שמביאים להם שם.

ומפני המועדים שבבבל שמחים,

למה יש שמחה מיוחדת במועדים שבבבל?

יותר מארץ ישראל.

זאת אומרת, בני ארץ ישראל שמחים בחג, אבל לא כמו בני בבל.

בני בבל יש להם שמחה מיוחדת.

וכי שמה ניתנה תורה, בבבל?

וכי שמה זה ארץ ישראל שהם שמחים יותר? למה הם שמחים?

אמר לו, מפני שהם עניים.

אז מה, אני שמח? התשובה היא כן, שמח בחלקו.

זה מה שאמרו רבותינו, איזה הוא עשיר, השמח בחלקו. עשיר, הכוונה,

לא מי שיש לו שתי דירות וארבע מכוניות וחמש נשים. זה לא עשיר.

זה השם ישמור, זו צרת שרורה.

למה אחר כך יש לו מלא מריבות בבית?

ועזבו לאחרים חילם. הון ועושר בביתו אומר מצד אחד, אבל מצד שני, ועזבו לאחרים חילם.

מלחמות, זה אומר ככה, זה בתי משפט, בסוף שום דבר טוב לא יוצא מזה. כל אחד כועס על האבא, לא רוצים להגיד קדיש.

אז איזה תועלת יש בכך?

אלא עשיר, עיניים, שיניים, ידיים, רגליים, ומקיים בהם מצוות. זה העשיר האמיתי.

ומפנימה תלמידי חכמים שבבבל מצוינים הם.

מאיפה יצא התלמוד בבלי?

מבבל.

שם היו תלמידי חכמים בקיאים. הירושלמי אומנם

גם הוא מבורך וחשוב,

אבל הוא יחסית קטן לעומת הבבלי כולו.

היות ותלמידי בבל,

תלמידי חכמים שבבבל מצוינים לפי שאינן בני תורה.

אומר השיעי,

שאינן בני תורה כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם,

ומכבדים אותם מחמת לבושיהם שנראים חשובים.

ככה.

כתוב שכל המענה תלמיד חכם מנכסיו,

הזוכה לעושר, זוכה לטוב בביתו וכו' וכו'. כל שכן וכל שכן,

שקם מכבה תלמידי חכמים.

אבל שם,

בבבל, הם היו לא הכי מדויקים. למה, הנה בבלי, אומרת הגמרא, טיפשה, די כמה מכמה ספר תורה, ולא כמה מכמה תלמידי חכמים.

הם היו מכבדים את הגלימות, הם היו מכבדים את הכובעים,

את החליפות, הם רואים, זה מישהו,

זה כמו אם נכנסתי למקום, אז הוא בא,

אמרתי, אז טוב, אל תלך לטיין, הכל בסדר.

לא צריך לנשק, לא צריך להלכיח את הידיים, הכל בסדר.

אתה רוצה לכבד? אין בעיה, תכבד, תגיד שלום, זה מספיק.

מה, מי שמנשקים לו את היד, הוא נקרע מכובד, זה הכל הצגות, זה הכל שטויות.

זה לא באמת זאת אומרת, יש כאלה שהם מקעת חנפים, הוא בא להתחנף אליך, אז הוא עושה לך כאילו מנשק את היד. אל תנשק את היד ואל תלכלך אותי, הכל בסדר.

תלמיד חכם אמיתי, תראו, מבריח את היד שלו אחורה, לא רוצה שינשקו את היד שלו. הוא בורח מהכבוד המדומה הזה.

יש גם בזה כאלה שהם שחקנים, עושים בכאילו,

בסוף הוא תופס להם טוב, נותנים לו. זה גם סוג של.

אז אומרת עליהם הגמרא, הנה בבלי את טיפשה העדק, כמה מקמאי ספר תורה ומספר תורה, או, שמחים, רוקדים, עומדים לכבודו, אבל כשתלמיד חכם עובר, הם לא אכפת להם, לא עומדים לפניו, לא כלום. אתה יודע שתלמיד חכם מובהק כשהוא עובר, תעמוד לכבודו.

אתה לא עומד בשבילו אישית, הוא לא צריך את העמידה שלך, אתה עומד לכבודה של התורה.

לכן מאוד חשוב להקפיד על הדבר הזה, בפרט לתלמידי חכמים,

שאם כבר אתה צועד ונכנס לבית הכנסת, תהיה עם ספרים ביד.

בעולם האמת ידונו אותך, רגע, רגע, בשביל מה עמדו לכבודך?

אם הוא באמת אמיתי, הוא אומר, לא בשבילי, בשביל התורה שאני מחזיק ביד.

לכן תשימו לב, תמיד שאתם רואים רבנים עם ספר ביד,

תדעו לכם, זו הסיבה.

לא מחזיק את הספר ביד.

מה, אני לא בבית כנסת ספר שהוא הולך למסור שיעור?

התשובה היא, הוא נמנע שיקום לכבודו. הוא לא רוצה שיקומו לכבודו. והם כבר קמו בשביל הספר, בכבוד התורה.

אז בני בבל היו טיפשים בקטע הזה.

מצד שני, אנחנו רואים גאונות עולם שיצאה משם.

כל התלמוד בבלי כולו,

גם בגמרא מוזכר, במערב העמרא,

הכוונה בארץ ישראל, מוזכר כמה מקומות, אבל

התלמוד נקרא על שם בני בבל, כי שם היה הרבה הרבה תורה. אבל רשי לוקח את זה לגנות.

הוא אומר שמה שהם לא היו מכבדים אלא את המלבושים עצמם. היו רואים מישהו עם מלבושי כבוד, פשש, מכבדים אותו. עכשיו זה לא.

יפה מאוד.

ומפני מה עניים?

מפני, סליחה, מפני, ומפני שהם עניים. ומפני עניים הכוונה כנראה בדעת.

ומפני מה התלמידי החכמים שבבבל מצוינים לפי שאינם לתורה? מפני מה בבלים מזוהמים?

מפני שאוכלים שקצים ורמסים.

עד כדי כך, יפה. כנראה אותם אלו שלא מקפידים על התורה והמצוות כולם.

התערר באור רבי יוחנן, אמרו לו דרדקה.

לא כך אמרתי לכם, אמור לחוכמה, אחותי את.

אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך, אמרהו.

ואם לאו, אל תאמרהו.

אדם שרוצה לומר פסק הלכה, אדם שרוצה לומר דבר,

תברר אותו היטב ואז תגיד, לא בושה להגיד אני לא יודע. לא בושה להגיד.

מה קרה, זה מוריד מהכבוד,

מוריד לך למה להראות שאתה יודע. אתה תגיד, לא יודע, אני אבדוק,

אחזור אליך.

קורה לא פעם ולא פעמים ששואלים שאלות

מעבר לזה, לא יודע, אני אבדוק.

אבדוק.

מותר להגיד.

ואנחנו לא בני אדם, אנחנו בני אדם.

יפה מאוד.

אז אם אתה יודע, תאמר, איך אתה יודע?

כמו שאתה מכיר באחותך, שזו אחותך.

אתה רואה אותה מהאחות, אתה אומר, זו אחותי, זהו, זה שתי טיפות דברים.

אני מכיר אותה, זו הצעידה שלה, זו ההליכה שלה, זו התנועה

שהיא מהלכת בה, זו אחותי בדיוק.

אותו דבר כך צריך להיות ברור לתלמיד חכם,

לרב הפוסק, לכל דבר ההלכה על בוריה,

ואם לאו אל תאמרהו. ואמרו לה ולאימה לן

מראה זה מהם

מפני מעופות שבבבל שמני, מפני שלא גלו,

שנאמר בירמיה מ״ח, שאנן מואב מנעוריו, ושוקט הוא אל שמריו,

ובגולה לא הלך.

כשלוקחים ממקום למקום,

בעלי חיים, אמנם מצד אחד זה טוב,

כי כל פעם שהם אוכלים ממקום אחד, נכחד אותו ירק שבמקום.

אתם זוכרים את הגמרא שאמרנו,

מאיפה צמח, צומח כל הדבר?

ודאי שהקדוש ברוך הוא זה שמלוא כל הארץ כבודו, והוא משגיח והכול, מצמיח ודואג לכול,

וכל מהלך ממונה, מכה על הצמח ואומר לו גדל, וכו' וכו'.

אבל הבאנו את הגמרא שמספרת על

שלמה המלך

עם תרנגול הבר,

ושר צבאו של שלמה המלך, שרצה לתפוס תרנגול הבר,

ואז מה מעשיך? הוא אמר שהוא הולך בין הערים, והוא שם שם,

עושה כל מיני חורים עם המקור שלו, ושם שותל את הזרעים,

ובזכות הדבר הזה, הפעולה הזו שהוא עושה, כל ההר צומח, בעצם הוא עושה את הפעולה של הגנן.

ההר מול הבכור, הוא עושה את הפעולה של הגנן, תרנגול הבר, בא, זורע את כל הזה,

כל הצמחים כולם, ואז זה צומח, ככה נהיה יפה. כל זה למה?

שברוכים מסובב, עילת כל העדות וסיבת כל הסיבות.

יבואו מחר הבעלי חיים בבוקר, איך יהיה להם לאכול?

המפרשים על התורה מביאים שאשתו של לוט,

שנסתובבה אחורה,

והמלאכים הזהירו אותה לא להביט לאחור,

נהפכה להיות נציב מלח.

אה,

נהפכה להיות נציב מלח, וזהו, נו, נגמר.

אז מובא שם במפרשים, לא זוכר בשם מי זה,

צריך מאוד להיזהר, כל האומר דבר בשם אמרו וגאולה לעולם, אז לא זוכר בשם מי זה, אבל זה מובא בספר אוצר פלאות התורה.

תראו שם על פרשת

ענון לך לך, כמדומני, או וירא זה בעניין של פרשת סדום,

נראה לי וירא, ושם מופיע שהשברים אוכלים, אוכלים, אוכלים את כל העשב שנמצא שם,

באזור של לפני סדום,

ואז הם רוצים עכשיו משהו, לטעם את העשב שלהם. כמה אתה יכול לאכול חסה?

כמה אתה יכול לאכול פטרוזיליה?

כמה אתה יכול לאכול כוסברה?

צריך קצת משהו למטק או למלח. אז מה הם עושים? הם הולכים לדמות,

הדמות הזאת של אשת לוט,

שכולה נהפכה לנציב מלח, והם מלחכים אותה, שברים, הלשון שלהם.

ככה הם כביכול

מתבלים את מה שהם אכלו,

טעם, מה שנקרא,

של מלח, ואז הם מאוד מאוד מאוד צמאים, והולכים לשתות בנהר

עם האחראי שלהם.

אז כתוב שבספרים שם, שהם מלחכים אותה, את הדמות הזאת, עד שכולה נכחדת.

מה עושה הקדוש ברוך הוא? למחרת היום

יוצאת בחזרה דמות חדשה.

לא יודע, מי שהיה טיול בסדום ראה את זה או לא ראה את זה, אבל ככה רבותינו כותבים.

ואם רבותינו כותבים, זה סימן מובהק שהדבר קיים, לא יודע אם מצאו את זה או לא, אבל

כל יום הדמות שלה,

שהיא נהיית נציב מלח, מתחדשת מחדש.

ועוד פעם השברים מלחכים, ועוד פעם נגמרת, ועוד פעם מתחדש מחדש. כל יום.

עבור מה עבור השברים, וגם למעלה נשמעו ויראו, שהקדוש ברוך הוא אמר כזה דבר, ולא עשית, אז הנה, העונש שלך קיים לעולם.

נפרעים ממנו בגלוי.

עשית משהו שביקשו ממך לעשות, בבקשה, תקבלי את העונש.

יפה.

אז לכן, אותם השברים שאוכלים,

לענייננו פה, זה אותם העופות שאוכלים. ממקום למקום הולכים ואוכלים ואוכלים, ובכל מקום יש צמחייה חדשה,

צמחייה טובה, צמחייה בריאה.

ממילא הם שמנים.

יפה מאוד.

ואחא מנה לנדגלו, דתניא רבי יהודה אומר,

חמישים ושניים שנה לא עבר איש ביהודה,

שנאמר, על ההרים אשא בכי ונהי,

ומעוף השמיים ועד בהמן נדדו, הלכו.

לא הייתה שם שום תנועה במשך חמישים ושתיים שנה.

ביהודה. עד כדי כך היה שממה וחורבן.

בהמה בגימטריה,

חמישים ושתיים.

כן?

ארבעים ועוד עשר, עוד שתיים.

ואמר רבי יעקב, אמר רבי יוחנן, כולן חזרו חוץ מקוליס האיספנין.

מהו קוליס האיספנין? אומר השיעי הקדוש, כולם חזרו דהה עד בהמה.

כתיב, ומכלל דה מכאן ואילך הדור,

חוץ מקוליס כמפרש.

דאמר רב,

הן אמדרי דה בבל מהדרי מאיה לעין עיתם.

המדרונות שבבבל היו מחזירים מים שנשפכים למקום הקרוי עין עיתם,

שהוא מקום גבוה בארץ ישראל, ואותו מעיין היה מביא מים לבית הכוהנים, ששם הכוהנים היו טובלים, ובכללם כוהן גדול בעיצומו של יום הכיפורים.

כמה טבילות היה עושה בעיצומו של יום הכיפורים? שבע טבילות.

שם היה טובל במעיין הזה.

המתוקן בחומת הזרעה על גבי שער המים, כי תאמינו להם בסדר יומה,

בגמרא ביומה, ל״א עמוד א',

עין עיתם גבוה מקרקע הזרעה, 23 אמות.

ואך מחזירים שיש בפרט צילוניות וסולמות למטה מן הקרקע,

ודרך אותן סולמות חוזרים המים לארץ ישראל, וחוזרים לנובים מעיינות,

והדגים חזרו דרך אותן סולמות שנוחין לעלותן יותר מדרך פרט עצמו.

ככה בעצם כל הנושא של המעיין, והדגים וכולי, פרים ורבים שם,

וחוזרים בחזרה,

שוב פעם בחזרה.

ממשיכה הגמרא ואומרת, והי כיוון דלא שריר שדרה,

לא מצי סליק.

יפה מאוד.

אז היות ומה,

הקוליס ההיספנין הזה,

הן השדרה שלו קשה,

לא מצי סליק.

יפה, לא מצוי שם. מפני מהמועדים שבבבל שמחין, ממשיכה הגמרא,

מפני שלא היו באותה קללה דכתיב בהושע ב'

והשבתי כל משוסה,

חגה,

חודשה ושבתה וכל מועדה,

וכתיב בישעיה א', חודשיכם ומועדיכם,

שנאה נפשי. אם אין ישראל עושים רצונו של מקום, החודשים,

הראשי החודשים שניתנו לימים טובים והמועדים נהפכים לקדוש ברוך הוא חס ושלום,

חס וחלילה, לשנואים בעיניו,

עד כדי כך.

זה לא חג הגבינות בשבועות.

זה לא חג הטיולים בפסח.

זה לא תפוח בדבש בראש השנה.

זה הקדוש ברוך הוא שנא, חודשיכם ומועדיכם, שנאה נפשי.

מה כן אני אוהב?

שבאמת בניי באים לבית הכנסת, עושים תשובה,

קוראים בשופר,

אוכלים את הסימנים לא בגלל התאווה שלהם, אלא בגלל קיום המצווה לסימנת אהבה שניהיה לראש ואולי לזנב וכולי,

הרבור זכויותינו כרימון,

וזכותו נלבבנו וכן על זה הדרך, קרע רוע גזר דיננו.

אותו דבר פסח,

אנחנו מקיימים את המצוות, ארבע כוסות, אכילת מצה, אכילת מרור, והגעת לבנך ביום ההוא,

חינוך הבנים,

מה שמורה לנו על כל השנה כולה.

אותו דבר חג השבועות,

אנחנו מקבלים באמת את התורה מחדש.

באמת אנחנו מראים לקדוש ברוך הוא רצון בקבלת התורה,

כי אנחנו חפצים ולומדים ועוסקים בה כל השנה כולה.

אז באמת בן אדם מראה לקדוש ברוך הוא שבאמת הוא נתן תורה למישהו שהוא באמת משתמש בה,

ולא משפה ולחוץ. קיבלנו את התורה, יאללה לילה טוב, הולכים לישון כל היום.

הלו, איפה מתבטאה קבלת התורה שלך,

אם דווקא ביום שבועות העברת את כולו באכילה ושינה?

ככה לא מקבלים את התורה, ככה מקבלים את הכרית.

ואתם מכירים את הסיפור על אותו אחד שחלם על מרשמלו,

בבוקר קם וראה שכל הכרית שלו אכולה.

חלם על מרשמלו, בבוקר הוא קם, ראה כל הכרית אכולה.

אכל את הכרית, כנראה מתוך שינה בלילה.

אז זה ככה לא מקבלים את התורה.

פעם,

בישיבה אני זוכר כמה בחורים נרדמו.

אז ראש הישיבה התעצבן.

הוא אמר, מה זה, זה חודש אלול?

בחורים נרדמים, לא מתביישים?

מה זה, ככה זה, ראש חודש אלול? צריך לעשות תשובה?

היה שיעור א', בחורים צעירים היו אמנם מפחדים מראש הישיבה, היו יושבים ולומדים עד מאוחר,

אבל מצד שני גם היו עייפים עד שהיו קמים בבוקר.

בישיבה זה שבע וחצי תפילה, שבע, שבע וחצי תפילה.

זהו כאלו עצלנים.

אז הוא אמר, מה זה זה?

מה זה, מחבקים את הכרית ולא עוזבים? כל כך אתם רוצים לטעום טעם מיטה?

תעזבו את טעם המיטה. יהודי שקם בבוקר מהר,

אז הוא פחות מטעימה של מיטה, כי מיטה, אמרנו, זה אחד חלקי שישים ממה

מהמוות. אז ככל שהאדם יושן יותר, ככה הוא טועם מהמוות יותר קרוב.

אבל אם אדם מונע את עצמו מלישון, מגיע לקנישתא,

מגיע לתפילה,

תפילה בנץ,

היום ארוך לו, מספיק, חבל על הזמן.

משהו לא מספיק בשאר

ימות השנה שהוא מתפלל מאוחר?

בזמן שהוא קם, משכים לתפילה בנץ, היום כולו ארוך?

תבדקו את זה, תראו.

וכתיב,

לכן חודשיכם ואוהדיכם שנא נפשי היו עלי לטורך, ומה היו עלי לטורך? אמר רבי אלעזר,

אמר הקדוש ברוך הוא, לא דיין לי ישראל שחוטאין לפניי,

אלא שמטריחין אותי לידה איזו גזירה קשה אביא עליהם.

ככה הם רוצים שאני, זה עכשיו, הנה עשו כל מיני תועבות.

הם רוצים שבכוח אני אביא להם כל מיני מחלות וכל מיני מרעין בישין.

ואמר רבי יצחק, אין לך כל רגל ורגל שלא באת בולשת לציפורי.

ואמר רבי חנינה, אין לך כל רגל ורגל שלא באה לטבריה,

הגמון וקטמון,

קמטון, ובעל זה מורר, ומפני מהתלמידי החיים שבבבל מצוינים,

ואת הגמרא לפי שאינן בני מקומן,

דאמרי במטה

שמה היא,

ולא מטה תותב ההיא.

יפה מאוד. אז במטה, במקום שאינה עירי,

שמה היא.

אבל בלא מטה

תותב ההיא. תותב ההיא אומר רשי, כבודי תלוי בשמלתי.

דהיינו, התותבת שלו, מזה עושים, מזה הידור,

גדול. מי הוא, מה הוא? זה רק הגלימה, זה שום דבר.

זה כלום. תסתכל על התוכן של הבן אדם.

על הפנימיות שלו.

זו היראת שמיים האמיתית. לא המראה היפה כלפי חוץ.

קד.

הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל, ישעיה כז.

תענה רבי יוסף, אלו תלמידי חיים של בבל שעושים ציצים ופרחים לתורה.

ומפני בבלים מזוהמים,

אמרו בני בבל מזוהמים,

מפני שלא עמדו על הר סיני,

שבשעה שבה נחש על חווה הטיל בה זוהמה,

וישראל שעמדו על הר סיני, כתוב פסקה זוהמתן.

פסקה זוהמתן, בין נשים, בין גברים. אין נידה.

אין טומאה. כולם נתעררו, כולם נהיו בריאים ושלמים. גם משה רבנו גימגם נהיה בריא.

היה חיגר, נהיה רפואה שלמה, עיוור. כולם נתרפו. למה?

שלא יגידו, לא, לא שמענו, לא ראינו, לא קיבלנו, לא הרגשנו.

כולם בריאים. עכשיו דף חדש, נראה אתכם.

קיבלתם את התורה ובריאות, עכשיו נראה מה התירוצים.

שלא עמדו על הר סיני, אבל בבלים, שלא עמדו על הר סיני, לא פסקה זוהמתן.

אז נשארו בתומתן.

ואמר לרבה, חברי דרא ולרבה, שגרימי.

אמר לאף על גב, דהיני הוא לא הווה, מזל אי הוא הווה.

דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום. דהיינו שהקדוש ברוך הוא נתן את התורה, נתן אותה לכולם. בין למי שהיה,

נוכח, בין למי שלא היה נוכח,

הקדוש ברוך הוא נתן תורה. למה?

שלא יגידו, לא, רק הוא קיבל, אני לא קיבלתי.

אם אני לא קיבלתי, אז אני לא צריך לקיים.

הלו,

בין מי שפה, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום.

כולם קיבלו,

ופליגה.

דרבי אבא בר כהנא, דאמר רבי אבא בר כהנא, עד שלושה דורות לא פסקה זוהמה מאבותינו. אברהם הוליד את ישמעאל, פסולת.

יצחק הוליד את עשיו, או-הו, איזה פסולת. יעקב הוליד 12 שבטים שלא היה בהם שום דופי.

רבותינו אומרים שהדופי של הפסולת שניתנה, ממה?

מיעקב, היות והיה דבק בעשיו, איפה היא ברחה?

היא ברחה, מה שנקרא, לדינה.

היה צריך לבוא במקום דינה בן,

ונולדה דימה, כדי שהפסולת, מה שנקרא,

תצא החוצה, תפרוק החוצה, שכם בן חמור וכו' וכו' וכו',

ומזה נהיה נקיות. מי זוכר לנקות את הנקיות? שניים. 12 השבטים עם יעקב,

והשני, מי שקרוי יסוד, יוסף הצדיק.

עם מי הוא מתחתן?

הוא מתחתן עם אסנת. מי זאת אסנת? בת של מי?

בת של דינה.

דינה, מה? כביכול היא הייתה הפסולת. בה היסוד של הקדושה היא אתקן את הסדרה אחת, אתקן את הפסולת.

לכן, כשאנחנו עושים בימי השואבים תיקון,

מהו התיקון החזק?

תיקון היסוד. יוסף הצדיק, ספירת העומר, יסוד שביסוד. מה מיוחד בו?

זה התיקון של התיקון.

השתבח שמונה.

יפה.

עד כאן נעבור בסייעתא דשמיא הפלא יועץ זכותו תגן עלינו. אמן.

זלזול.

זלזול בכבוד האחרים.

צריך להיזהר הרבה שלא לזלזל בכבודם, לא בדיבור ולא במעשה.

וצריך דעת גדול להבין מהו זלזול.

ואין נקי אלא הזעיר

והזריז לחשוב מאוד קודם עשות שום דבר לחברו.

או דבר דיבור לחברו.

או על חברו שיצייר בעצמו אילו היה חברו עושה לו

או מדבר לו, או עליו כמעשה זה או כדברים האלה.

אם היה נראה לו זלזול ומרגיש צער, אז לא יעשה גם לחברו.

ואמרו זל,

מנדסניה הלך, גמרא בשבת ל״א לחברך לה תעוות.

וזהו כלל גדול בתורה.

כל מה ששנואי עליך לא תעשה לחבריך. מי אמר את זה?

זוכרים? רבי עקיבא.

אמר את זה, מנדסניה הלך לחברך לה תעוות.

ובאמת אמרו בגמרא בנגעים ב״ה כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו.

ואמר החכם, אין נקל בעולם כמו למצוא ולהכיר מומי חברו,

ואין קשה בעולם כמו להכיר מומי עצמו.

הוא יכול לספר לך על השכונה, כולם.

זה ככה, הוא ככה, זה הבעיה שלו.

אשתו, זה העבודה שלו, זה אבא שלו, ימצא לך על כולם סיפורים.

על עצמו הוא מושלם.

והאיש השלמה יראה את השם לא ייטע אחרי הבצע.

ואחר כבוד עצמו ואחר הנאת גופו לזלזל בכבוד חברו, לכבוד עצמו ולהנאתו ולטובתו.

כמו אם חושדים אותו בדבר אשר לא טוב,

לא יאמר אני לא עשיתי ופלוני עשה אותו.

שאמרו בש״ס לידיה שזה נקרא לשון הרע,

וכן בשואה האיומה היו אנשים שמסרו את הנפט, אמרו אנחנו, אנחנו עשינו.

לא הוא, אנחנו עשינו. הם הורגים אותך,

מכור נפט, מכור אותו. לא, לא, אני עשיתי.

הוא היה מוכן להרוג את עצמו ושמה שהחבר שלו, מה?

לא יערד. עד כדי כך היה להם

קדושה ואהבה אמיתית זה לזה.

מה,

רק בגלל שהם היו בצרה? לא, אנחנו צריכים להבין. גם כשאדם לא בצרה, אני צריך להבין את האחר.

כמה האדם עתיד לתת דין וחשבון על הדבר הזה?

כשהוא הולך, הוא אומר,

סיפר לי איזה אחד בסיפור שסיפרתי לכם לפני השיעור בשבוע שעבר,

על נושא מסוים שמעכבים אותו.

הוא אומר לי, זה פלוני אלמוני, ככה הוא עושה,

הוא גרם לעיכוב הזה.

אמרתי, טוב, מהשם נצמח הטוב, מהשם תצמח הישועה.

כנראה זה ניסיון, ואנחנו נעמוד בניסיון הזה.

אדם לא מבין, אביש ברוך הוא עושה לו ניסיון? שתוק, תעמוד בזה, הכל בסדר.

אביש ברוך הוא רוצה לטובתך.

משם אתה תצמח, משם אתה תגדל. פלוני חושב שהוא מנהל את העולם? לא, קוד שבריך הוא מנהל את העולם. שיגי, לא, מה קרה, אל תתייחס.

הכל בסדר. לא מתייחסים, הכל בסדר, דבר מה שרוצה.

אלוהים חשבה לטובה.

לכן שאמרו בשאס בבא קמא,

סליחה, בבא בתרא,

להדיא, שזה נקרא לשון הרע.

וכן יש אנשים רעים וחטאים שכדי להרבות צחוק ושמחה ועוללותו שישחקו עשירים וייתנו להם פיסת יד,

יהיו מזלזלים בכבוד של איש תם ומרבים לדבר ליצנות עליו.

והרם כמתלהליה היורה זיקים ועושה שחוק בדמו של זה. אוי להם, אוי עליהם, שגם לו רעה לנפשם רעה תבוא עליהם.

אומרם זל שהליצנות תחילתו ייסורים וסופו כליה, רחמנא ליצלן.

האדם עשה צחוקים, אה?

ובמושב לצים, אומר דוד המלך, בתהילים, כן? לא ישב.

אמר, עשה צחוק, ליצנות וכולי, תחילתו ייסורים. אותו בן אדם יסבול ייסורים.

אבל סופו, חס ושלום, כליה,

ימות.

וכמו שכתבנו במקומו, ועושה אלה בשרו עליו יכאב, על הכיסו את בוראו. למה כואב לו פה? למה כואב לו שם? תבדוק מה עשית,

איך זלזלת בחברים שלך?

איך התנהגת? איך דיברת? באיזה ביזיון? כמה האדם צריך להיזהר?

בכבודו, בכבוד חברו, בפרט בכבוד הסובבים אותו.

כמה?

כמה האדם יכול להיכשל בקלות על הדבר?

כי חושב דה מצווה כעבד לשמח אנשים, אבל סוף העושים והסמחים. הוא אומר, אני משמח אותם. זה שאני מסתלבט עליו, אני משמח אותם. כן, אבל הוא נפגע עד עמקי נשמתו, אתה תיתן את הדין על כך.

אבל סוף העושים והסמחים בדברים רעים אלו אבלים ירדו שאו להם לא ייתנו ליבם לשוב.

אומה מאוד צריכים להיזהר את תלמידי חמים העוסקם בתורה ובכתבם שלא לדבר דברי זלזול.

כל שנראה לו שאינם לפי כבודו היה מדבר לו חברו, ואפילו אם חברו יצא מן השורה ודיבר קשות,

הוא יעשה את שלו וישמור לפיו מחסום מחטאו בלשונו, בפרט בפני בעלי בתים.

צריך זהירות יתרה לנהוג כבוד זה בזה בדיבורו, והאיש הישר לא יזזל בכבוד שום נברא.

וכל שכן באשתו ובשרתיו שלא בשביל שהם משועבדים לשרתו ניתנה לו רשות לזלזל בכבודו. מה פתאום? בגלל שאתה אדון אתה מזלזל?

סופך שהם יהיו אדונים לך ואתה תהיה עבד. איך תרגיש?

אדם צריך מאוד מאוד להיזהר.

ומה יתרון לאדם על חברו הלא קטון וגדול? אחד הוא.

שם הוא.

ואפילו העבד חופשי יותר מאדוניו לפני המקום.

האדון מחויב יותר מהעבד. תביא לו את הכרית שלך, את הכסות שלך, את הבגד שלך.

העבד מסכן מה יעשה עושה את הפעולה של בעל הבית ונגמר הסיפור.

הוא בכל אופן יסלח לו, בכל אופן ירצה אותו אם הוא עשה משהו. למה?

הכל יתלו את האשמה במי? באדון שלו.

אתה היית צריך לחנך אותו.

הרי בשביל מה מכניסים עבד לאדון שלו כדי שילמד איך להתנהג? זה לא היום כמו נכנסים, בית הכלא יוצאים יותר גרועים.

נכנס שפוי, יצא נרקומן.

נכנס בלי קעקועים, יצא עם קעקועים. לא, זה לא עובד ככה.

היום מביאים אותו לבני טובים, מביאים אותו לבית של רב העיר.

לך תלמד איך מתנהגים.

בית של עזרה לזולת, מדבר יפה.

ככה תלמד להתנהג.

לכן אומר העבד, אם אמור יאמר העבד, אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי. אפשר לדון אותו, זה מאוד קשה. טוב לו בבית של הרב.

הוא נהיה עכשיו משבק של הרב הראשי, מה אתה רוצה?

טוב לו שמה, מה רע לו?

אוכל יש לו, הכל. זה לא דווקא גשמי, גם רוחנית הוא מרגיש שם טוב.

אז הוא ממש צריך עכשיו לחזור להשתעבד.

להבדיל, כמו אחד שבכלא טוב לו, אה? הוא אומר, אני צריך עכשיו לחזור, ביטוח לאומי, מס הכנסה, ירדפו אותי, הנושים שלי ירדפו אותי. עזוב אותי, תן לי להישאר בכלא.

דואגים לי, יש לי מיטה שלי, פינה שלי, הכל טוב לי.

כן, אבל בכלא השם ישמור ויצילי, נכנסת טוב ויצאת גרוע.

בבית של הרב, שהוא באמת רב של אמת,

אז אתה לומד שם באמת דברי אלוקים חיים, אתה לומד שם מוסר, אתה לומד שם דרך ארץ, אתה מתנהג אחרת. ממילא שאתה תגיע ותקים בית, הצורה, הכל תהיה אחרת. לא כמו שהיית, לא כמו הפעולה שעשית.

ולכן, אפילו אם עברו שם רצונו, סליחה,

ואפילו שהעבד חופשי יותר מאדוניו לפני המקום, ולכן אפילו אם עברו שם רצונו, יוכיחם בנועם שיח,

וינעלם בנחת כאשר היה רוצה שיעשו להם, היה משועבט תחת אחרים.

ואפילו לעצמו אין ראוי לנהוג זלזול ולעשות דבר שאינו לפי כבודו, שהתורה חסה על כבודן של בריאות,

ופטרה ממצוות השבת אבידה לזקן שאינו לפי כבודו.

זקן שקשה לו, לא יכול ממש לזוז כיסא גלגלים, שותק, נכה לו.

פטור ממצוות השבת אבידה.

להביא מישהו אחר, שליח, שעשה לו את מצוות השבת אבידה. הוא לא יכול לטרוח.

ומה גם התלמיד חכם, בפרט מי שהוא פרנס על הציבור,

צריך לנהוג סלסול גדול בעצמו,

שלא לזלזל בכבודו לשם שמיים כדי שיהיה מוראו ואימתו מוטלת על הבריאות,

ויהיו דבריו נשמעים כי הוא פרנס על הציבור, שלא יזלזלו בו.

והרי אמרו בגמרא בקידושין ע' עמוד א', כיוון שנתמדה האדם פרנס על הציבור,

אסור לעשות מלאכה בפני שלושה...

יש מקור אחר שאומר,

אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופת שרצים תלויה על

צווארו, נכון?

על כתפו, על צווארו, על צווארו כמדומני.

אז אחד כזה, למה עושים אותו חבר כנסת, כי יש לו קופת שרצים?

אז לא הלכו שם אברכי כוללים צדיקים, כן, אולי שם בודדים כאלה צדיקים,

אבל שמה לא שלחו צדיקים, שלחו שם רק את אלה שהם

יודעים לקחת בלי שייראו אותם.

אז מה אתם רוצים?

מה אתה מצפה מהם?

שלא יעשו עוד פעם בחירות?

מה רע?

הכיסים מרוויחים עוד פעם, מהכיס הזה יוציאו לכיס הזה, מה רע?

והזמינו להם כבר רכבים חדשים,

הם קיבלו כבר את הרכבים.

המדינה אמרת, אנחנו לא יכולים להתחרט, הזמנו להם כבר.

אז מה אם הפעם בחירות? בינתיים הם ייהנו. אחר כך נחליף עוד פעם.

הכול על חשבון העם, משתבח שמו.

וכל תלמיד חכם צריך למעט ישיבתו בבתי כנסיות של עמי הארץ, שלא לדבר עם עמים כל כך.

שבוע הסתגרתי בבית הכנסת מוסיוף, ישבתי, למדתי, חברותה עם איזה מישהו, וואי, וואי, וואי.

איזה כיף. עד 11 בלילה, אורן.

איזה כיף היה להרגש. קודם כל, הרגשתי, מה זה ירושלים של אז?

איפה הקדושה של אז? הבתי כנסת של אז? הכול. אפילו צילמתי את זה. איזה יופי. אתה רואה את הבתי כנסת של אז?

נותרו אותו דבר.

יושבים שם אברכים. היה שם שיעור דף היומי. אני ישבתי בפינה עם איזה מישהו. אחר כך הם הלכו.

עוד יותר למדנו טוב.

עכשיו, הדעה צלולה. שקט. הגם נמצא בירושלים.

האוויר של ארץ ישראל מחכים, בפרט של ירושלים, שכולה קדושה.

איך אמר לי הרב? שם אתה רואה רוגע, קדושה, שלווה, משהו מיוחד. הירושלמים אנשים מיוחדים. יש כאלה ירושלמים שהם לא ירושלמים, כן?

הם לא טובים, אבל יש כאלה ירושלמים, אתה רואה מיוחדים.

אתה הולך שם ברחוב ואתה רגוע.

הולך פה בתל אביב, השם ישמור, אתה לא יודע מי יתקוף אותך מאיזה צד.

ומי זה התוקף? מבהיל?

אני לא יודע מי זה. מה זה? זה יכול להיות כלב? יכול להיות בעל חיים בצורת כלב?

יכול להיות אחד שהוא מדמה את עצמו למישהו אחר, השם ישמור ויציל.

שם אתה הולך, אוויר מיוחד.

עד 11 בלילה ישבתי,

השתבח שמור, גם בשבוע הבא בלא נדר, בעזרת השם.

וכל תלמיד חכם צריך למעט ישיבתו בבתי כנסיות של עמי הארץ, שלא לדבר כל כך עמהם, ואין זה בסוג של גאווה, חס ושלום, שערי אמרו בגמרא ביומת ט' עמוד א',

דמאן דמשטער אשלקיש בהדה

יאי ולאיסקה בלא סעדה, וחס ושלום לחשוב על רישלקיש, שהיה גאה חלילה.

רישלקיש, מה היה? ראש השודדים.

זכה להתחתן עם אחותו של רבי יוחנן.

אומרת הגמרא, הוא ראה אותו מרחוק, את רבי יוחנן נדמה לו היצרה דימה אותו כאישה יפהפייה בשבילו.

מה עשה רישלקיש?

קפץ את הנהר, בכוח תאוותו שרצה לקיים עבירה,

קפץ את הנהר, פתאום הוא רואה, רגע, רגע, זה חרדי? זה מה הולך פה?

לא, מרחוק ראיתי משהו אחר, ופעם בקרוב אני רואה חרדי, לא יכול להיות.

אמר לו רבי יוחנן, מה אתה כל כך מתלהם מזה,

המום? הוא אומר לו, סיפר לו.

אמר לו, תקשיב, אם אתה תקבע על עצמך, ראש השודדים, תארו לכם, לא יודע, איזה אלפרון אחד, לא יודעת איך קוראים לו, ראש המאפיה הגדול.

ופתאום הוא פוגש את הרב זה, חושב שהוא חתירא די איסורא, זה נקרא,

פתאום פתאום הוא רואה איזה רב גדול, הוא אומר לו, בבקשה.

הוא אומר לו, תקשיב, יש לי תנאי איתך, אתה תחזור בתשובה שלמה,

אני אתן לך את אחותי, אמר לו רבי יוחנן, היא יותר יפה ממני פי כמה וכמה.

אמר, ככה אני מסכים, אין בעיה.

מה, זה מכר את העולם הבא שלו בשביל יופי?

אבל יש קיבל על עצמו תשובה.

אומרת הגמרא, בא לחזור את הנהר, לא הצליח.

צ'יק, מטר אחד לא הצליח לקפוץ, צ'יק, נפל המים.

מכאן שתורה מתש את כוחו של אדם, עוד לא למד.

רק קיבל על עצמו, על תורה כבר תש כוחו.

אז חס ושלום, חס וחלילה, לחשוב על רשלה, כי שהיה גאה חלילה, אלא שכן ראוי לנהוג צלצול לפי מה שהוא אדם, ולא התחבר אל המין במינו לפי חוכמתו או לפי שנה. ואמרו רבותינו, זוכרנו וברכה, סנהדרין נב ב, למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ לכיתון של זהב, אכל עימו נעשה של כסף,

שחק עימו נעשה של חרס, נשבר אין לו תקנה.

תלמיד חכם שיושב בחבורת עמי ארצות,

אם יידבק בהם,

יהיה כמותם, יהיה שווה לכלי חרס, שהוא נשבר, אין לו תקנה.

אבל ככל שמה שהוא שומר מרחק מהם,

אז הוא נשאר קיתון של זהב.

רק ללמוד תורה, מה הוא נצרך? רק ללמוד תורה וללמדה וישפיל עצמו כאזור, והרבה דברים עם כל אדם הקטנים עם הגדולים.

וכן איך כל דבר מצווה יעשה בכבודו ובעצמו, וזהו כבודו.

ראינו לא מזמן, עכשיו זה העונה של עוד פעם, שנה חדשה, כן,

אז מגיעים הרבה חיידרים,

גם עכשיו וגם בהמשך השנה, להיבחן אצל גדולי ישראל.

ראינו אצל רב חיים קניבסקי, שמגיעים כל מיני תלמידי חכמים, ילדים קטנים להיבחן,

והוא בוחן אותם ואיך הוא משתעשע איתם. אתה רואה? מה זה גדלות של כזה גדול בישראל? לא אומר, אין לי זמן.

אלה ילדים, יאללה, נו, שישבו, ילמדו חומה, אשרה, שישדה.

בוחן אותם, מתייחס אליהם, וחיוך. אתם יודעים מה זה עושה לילד?

גדול הדור מחייך לו, גדול הדור שמח בוורד שהוא אמר, גדול הדור שמח בסברה שהוא אמר. אתם יודעים מה זה עושה לילד? איזה עוצמות זה?

הילד הזה מקבל פרוז'קטורים של אורות, פרוז'קטורים עצומים של אורות. הוא מגיע לתלמוד תורה, הוא כולו אור.

הוא זוהר, הוא בא הביתה שמח. רק בשביל זה שווה להכניס ילד לגדולי ישראל.

שיבין, תראה, מצד אחד הפשטות שלהם, מצד שני את הגדולה שלהם, איך שהם מתייחסים לכל אחד.

הוא יכול להגיד, עזוב אותי, תן לי לשבת ולעסוק בתורה, אל תפריעו לי.

היו איזה לא מזמן אגודה או ישיבה כזאת שבאו אליו, הוא היה באמצע ללמוד את הדפים היומיים שלו שהוא לומד.

כמה דקות שם הם יושבים כולם,

הרב לומד, הנכד רוצה, הנכד, לא יודע מי זה היה שם, רוצה לקרוא, שום דבר, לא מתייחס אליו.

פשוט,

אדם כי ימות באוהל, לא מתייחס, זה גדלות לראות את הדבר הזה.

אנחנו, אה, רק הטלפון עוד לא רוטט, לפני הראתי את האשת, מי, איזה אחד כבר, כבר, מה זה, מי זה, איך זה?

כמה שאנחנו מוסחים,

כמה שהסביבה לא גוזלת מאיתנו זמן.

גדולי ישראל לא מעניינים אותם שום דבר, יש ללמוד,

כל-כולו נמצא בפנים,

כל-כולו נמצא בפנים, לא מעניין אותו שום דבר.

היי, אם אדם היה מנצל את הדבר הזה

אך ורק לתורה, כמה הוא היה מרוויח.

כשהוא רוצה לעשות את זה פרויקט,

הוא אומר, זהו, אני אלך על זה, אני חייב לגמור את זה, זה.

שהוא רוצה זה משהו, אהב, זה בגשמי,

אם זה ברוחני על אחת כמה וכמה,

ואיזה שכר גדול הוא יקבל.

לכן רק ללמוד תורה הוא למדה ישפיל עצמו כאזור, והרבה דברים עם כל-אדם הקטנים הגדולים, וכן לכל דבר מצווה יעשה בכבודו ובעצמו, וזהו כבודו.

או כמו שמצינו לגדולי ישראל שהיו עושים בעצמם לכבוד שבת.

הגמרא בקיוט שבת אומרת, ודוד המלך עליו השלום היה מחרקר בכל עוז לפני אהרון הקודש.

מיכל בת שאות שוחקת, מה הוא עושה? תראה איך הוא רוקד המלך.

רואים לו את הרגליים, הוא קופץ, ככה, הופ, הופ, הופ. הלו,

זה לכבודה של תורה, את יודעת מה זה? זה שום דבר, אני אפס אפסים לעומת התורה הקדושה.

אז למה שאני לא אשפיל את עצמי? למה שאני לא אשמח לכבודה של תורה?

פה נמדד את הגדלות של האדם.

ואמר ונקל אותי עוד מזאת והייתי שפל וכתיב מכל מלמדי השכלתי ואמרו רבותו נצחה ורבכה איזהו חכם הלומד מכל אדם וזוהי דרך ישרה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לא מן האדם.

אקטואלי מעכשיו חם מהתנורא הייתי בברית.

נברך אתכם בעזרת השם שגשבור וימלא כל משאלות לבכם תורה ברוך אני ופגשמי.

האימא של התינוק רצתה שאבא שלה ישב סנדק.

מצד שני אבא של התינוק אומר נכד ראשון בדרך כלל של ההורים אבא שלי עוד לא ישב אבא שלך כבר ישב אני מאוד רוצה שאבא שלי יישב סנדק.

נהיה קצת מתח.

אמרו המוהל בוא תפתור את הבעיה.

אמרתי אני אל תקן מוהל לא אל תקן רב שלום בית עכשיו.

רב שלום בית זה תעריף שתיים כבר.

אבל לא משנה מה לעשות בשביל לעשות

ברית מלעץ אפשר לעשות גם שלום בית.

יצאתי אליהם החוצה אני רואה את האימא של התינוק בוכה.

בעלי לא מבין אותי מה הייתה לי לידה כל כך קשה ההורים שלי כל כך עזרו לי תמכו בי.

מצד שני הוא גם הוא עצוב והוא אומר מה אבל ההורים שלי אבא שלי לא בא אלינו שבת כן בא אלינו שבת.

מצב לא נעים מה תגיד.

אלו ואלו דברי אלוקים חמים אה שניהם צודקים מה תגיד.

אמרת לו בוא נעשה פשרה זה ישב

ואתה גם תחזיק את הרגל ותתכוון להיות סנדק והכל בסדר הוא גם ככה לא מבין כלום אתה מבין.

מה אמר לי אבא של אבי הבן אני אומר לכם

נדהמתי ממנו איזה גדלות.

הוא אומר לי כבוד הרב אם זה לא מכל הלב אני לא רוצה למה שהשני ייפגע לא רוצה.

טוב לי שהמחותן שלי ייקח אני מוותר על הסנדקאוץ.

אמרתי לו אתה יודע מה אל תהיי ברכת מועל אדיוט קלה בעיניך אני מברך אותך

שבשנה הבאה בעזרת השם יהיו עוד נכד ועוד נכד לתת שף סנדק.

אם ככה אתה מוכן לוותר זה פוגע זה?

מה זה נכד ראשון זה בן שלי זה מגיע לי ויתר על הכל.

הוא אמר אני מוכן לוותר שהשני לא ייפגע מה פתאום.

בשכר זה שוויתרת אמרתי לו שנה הבא יהיה עוד בן ואתה תקבל סנדק.

תראו מה זה איזה גדלות זה לא בן אדם חרדי

זה בן אדם ככה שומר תורה ומצוות ככה נהה.

אולי אולי לייט כזה.

והוא מוכן לוותר מישהו אחר עושה שם בלאגן.

היה זורק שם אולי גם כיסאות מה פתאום זה לא קלה זאת לא

מכיר בכם לא מכיר בנכד שום דבר רמת כל הברית

לא הוציא הגה מהפה.

אמרתי בשבחו.

אמרתי תראו איזה מידה טובה אני בטוח שמה שהתינוק הזה יקבל את המעלות של הסבא שלא יש אבסנדק. לא אלה שיש אבסנדק

אני אומר להם את זה כן? שזה שלא יש אבסנדק. למה כאלו מידות טובות?

שהוא מוכן לוותר שהשני לא ייפגע?

בקלות אני אומר להם בקלות זה קשה.

היה מוכן ככה לוותר?

פעם אמרתי להם יש פשרה אתה לא מוכן לשבת?

אז אתה רוצה לשבת? אין בעיה, בוא נעשה פשרה, המואל ישב.

אתם שניכם תעמדו, תחזיקו את הרגליים, המואל ישב סנדק.

היה לא כולם מסכימים לפשרה הזאת.

או פעם היה ככה גם בלאגן, הושבתי את אבי הבן,

הסבא הזה החזיק את רגל ימין, זה הספיק להם שם.

פה דווקא מהשכונה.

אז זה אנחנו משתדלים לעשות מה שאפשר.

אבל אם אדם זכה ומוותר, יש קונה עולמו בשעה אחת.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

השיעור שמסרנו אלה הוא משמעת הנפטרים וחלם מורביהם ועטרת ראשם בליהו אמינוף בן ישועה, יהודה בן ישועה, יהודה בן תנחום, מליך בן וולו,

איבן בת פרידה, ברוך בן שרה, מורדודי, אליהו בן אסתר.

איך?

מאיר חיים בן מרים?

בכור בן מרים. וגם הרב אהוב ליאב חיון בן רחל,

וגם הרב אחי ידיטינגר בן כרמית,

וגם אביתר חיים בנדלי ארוח, ארונת יחיים בגן עדן.

הם וכל בני ישראל לחשובים, הם בכלל הלכה עם הצלחות, וכן יהי רצון ולומר אמין. רבי חנן אומר כשר, אומר עזר ושפחות דקות ישראל, לפי כך בהם דבר מצוות שנאמר,

ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויעדים.