ירושלים - על 3 דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום

ירושלים- מלון רמדה

                                              ט"ז סיון ה'תשע"ו, 22.06.2016      

ערב טוב. בעזרת השם נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

הערב ננסה לברר למה הדור שלנו חרב.

התורה אומרת: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שערייך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד", כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, אשר ה' אלוקיך נותן לך". כדי לחיות ולרשת את הארץ צריך "צדק צדק תרדוף" .

משנה באבות, רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם עומד. יש גרסה אחרת קיים. על הדין ועל האמת ועל השלום. שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". ככה אומר זכריה הנביא. אז שלושה דברים מקיימים את העולם, עומד: דין, אמת ושלום. וזה הסדר. קודם כל צריך להיות דין ואחר כך אמת ואז בא שלום. אומר הברטנורא, העולם עומד פירוש, יישובן של בני אדם מתקיים על הדין. מה זה הדין? לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, לא להגיד על החייב זכאי, אלא על הזכאי זכאי ועל החייב חייב. אומר הרב עובדיה מברטנורא  "ועל האמת"  שלא ישקרו איש בעמיתו. מה שאנו רואים היום  שזה עולם שלם חי רק על שקר, מתפרנס משקר ולשקר היום יש חוצפה שהוא אפילו לא צריך להישען על קצת אמת, ממש שקר גמור. ועל השלום" שזה בין המלכויות ובין אדם לחברו. ואנחנו רואים שאין מלכות אחת שקטה וכל המלכויות מלחמות וגם בין אדם לחברו בכל החוגים, בכל העם. שלושתם דבר אחד הם, אומר הירושלמי, נעשה הדין,נעשה האמת ,נעשה שלום. אם עושים דין על פי דין, אז נעשה אמת. אם נעשה אמת, אז נעשה שלום. אמר רבן שמעון בן גמליאל :" אל תהא מלגלג בדין, שהוא אחד משלוש רגלי העולם". למה? ששנו חכמים על שלשה דברים העולם עומד. על הדין ועל האמת ועל השלום. תן דעתך שלא תטה את הדין, שאם הטית את הדין אתה מזעזע את העולם, שהוא אחת מרגליו. עכשיו אנחנו נראה מה אומר הרש"ר הריש, רבי שמשון רפאל הירש שחי בין 1808 ל-1888. אז הוא אומר כך: שלושה דברים במשנתנו. דין אמת ושלום והם מכוונים כנגד שלושה עניינים שבאדם. השכל והוא קניין הרוח של האדם. כנגדו, אמר רבן שמעון בן גמליאל: האמת שכן ולא האמת ובגבור השקר, בטל השכל הישר מכל וכל". זה שאתה רואה אנשים חסרי דעת, חסרי שכל, מאיפה זה? בלי אמת, שמתגבר השקר מתבטל השכל הישר מכל וכל. וכך הוא אומר: "תלו את האמת מהכרת האדם ודיבורו, כך שהאמת לא תוכר עוד, לא תלומד עוד, לא תדובר עוד ונישלתם את העולם מקיומו". זה מה שנמצא הדור הזה כרגע. הכרת האמת, הכרת האמת יש לאדם. אנשים מכירים, יודעים מה האמת, אבל לא חיים על פיה, לא מקיימים אותה בכלל. דיבורו של אדם גם לא האמת. כי לפי מה שמשלם ונראה לו שכדאי לו להכיר או לא להגיד, להתערב או לא להתערב, להוכיח או לא להוכיח, לפי זה הוא פועל, לא על פי האמת הצרופה. אז שהאמת לא תוכר עוד, די לא מכירים בערכה של האמת, אם אומרים אמת,זה לא משתלם, תמיד תפסיד. אל תגיד את האמת, תשותק, מה אכפת לך אל תתערב. ככה מחנכים דור שלם, אל תגיד את האמת, אתה רק תסבול. אז אם האמת לא תוכר עוד, לא תלומד עוד, לא מחנכים לאמת, אמת, לא תדובר עוד, כי כולם הולכים למה שמתאים להם. ונישלתם את העולם מקיומו. על זה באים כל המלחמות, המחלוקות, הצרות, המחלות הכלה כל מזה. דבר שני הוא אומר, תלו את הדין מבעלי האדם ומהנהגת ההכרה עד שאנשים לא יכבדו עוד את המשפט כסמכות מקודשת, ששכר מכר לא ישלוט בו, ואשר גם האנוכיות האימתנית תרכין קומתה בפניו ונישלתם את העולם מקיומו. שוב לא יימצא כח עליון שימליץ באין משוא פנים, על יושרו וזכותו של כל אדם ואדם וישמש צנע ומגן מפני תקיפה ותוקפנות. מעתה, איש הישר בעיניו יעשה. כמוש אתם רואים פה בכניסה וכמו שאתם שומעים באחרונה.

נחזור. תלו את הדין מפעולותיו של אדם ומהנהגת ההכרה, עד שאנשים לא יכבדו עוד את המשפט כסמכות מקודשת, ששכר מכר לא  ישלוט בו והיום שכר מכר שולט בדין ואשר גם האנוכיות האימתנית תרכין קומתה בפניו, שגם בעלי זרוע יוכלו להתכופף בפני הדין. אם לא יהיה כך, נישלתם את העולם מקיומו. כי כל מי שהוא גובר, כל מי שהוא אלים מתגבר. וכשיש שכר מכר משתלם להטות את הדין, ממילא נישלתם את העולם מקיומו, לא ימצא יותר כח עליון, שזה הדין, שימליץ באין משוא פנים על יושר וזכות של כל אדם ואדם. חלשים יקופחו, שקופים יתאדו, אף אחד לא יראה את אף אחד, רק ש"ס הערבית תקום על ידי דורעי. יש עכשיו ש"ס ויש ש"ס הערבי. הוא הכריז על ש"ס הערבית. כי הוא מבין שאין מנדטים לפעם הבאה, אז הערבים הם יהיו אלה שיספקו את הסחורה. אז אין כח עליו שישמש צינה ומגן מפני תקיפה ותוקפנות ומעתה איש בעיניו יעשה. הדבר השלישי, אומר הרש"ר, תלו את השלום מלב האדם ומערכתו עד שאנשים לא יהיו נכונים עוד לוותר משלהם משום דרכי שלום. בסוגריים, למענן ראשי האדם להקריב כל מה שנתון ברשותו ובסמכותו, למעט, כמובן, את הכרות מצפנו ואת חובותיו בעולמו. לא כמו שדורשים לנו כולם, יפה השלום, טוב השלום בכל מחיר שלום, אני אוהב את כולם, אני אוהב את כולם, אין דבר כזה. אלא מה היא? אנשים צריכים להיות מוכנים לוותר משלהם משום דרכי שלום. מה זה משלהם? אדם רשאי להקריב כל מה שנתון ברשותו ובסמכותו. יש לך ממון שלך, אתה יכול לוותר. מישהו כיפח אותך, מישהו עזה לך נזק, אתה רוצה לוותר, בשביל השלום? אשרייך ואשרי חלקך, זכותך, את רשאי, אתה יכול, יש לך סמכות לזה. למעט כמובן, את הכרות מצפונן. אם המצפון על פי התורה שאסור לוותר, שחייבים לפעול ההפך מהשלום, שצריך לחלוק על הרשעים, שצריך להעמיד את האמת במקומה, שצריך להינשא את אנשי האמת ולהשפיל את אנשי השקר, אתה לא רשאי בשביל השלום. וגם אתה לא רשאי לוותר על חובותייך בעולמך. אם את אתה מצווה ב"הוכח תוכיח", אפילו שלכאורה לא יהיה שלום, כי אנשים לא אוהבים תוכחת, אתה מחויב מה לעשות? התורה אמרה, היא יודעת מה זה שלום, היא רוצה שלום. אבל שלום של אמת ודין. לא שלום שמתאים לך, שיהיה לך שקט תעשייתי, שתוכל לתת הרצאות ולהתפרנס בשקט ולא יקומו אנשים באמצע וילכו. אלא, שלום שבה לפניו דין ואחריו האמת ואז נעשה שלום. מסכם הרש"ר הירש, תלו בסכמו של דבר שלוש אלה: את האמת ואת הדין ואת השלום מעולם האדם ושוב, אין שום חשיבות מצויה לו לאדם להתגדר ולהתהלל בה. לכל יחסי אנוש עלי אדמות לא יהיה עוד קיום. כי "איש הישר בעיניו יעשה". כל אחד פועל לפי שיקולים שלו. הוא בונה דין לעצמו, הוא יש לו האמת שלו, כמו שכתוב "האמת תעשה עדרים עדרים"  והשלום זה רק אם מטיב לו, אם משתלם לו. אז אין פה שלוש רגליים שעליהם עומד.

הגמרא בשבת י', אומרת: "כל הדן דין אמת לאמיתו, כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". אומר הגאון מווילנה, בכולל אליהו בפרשת שופטים: כי יצטרך לזה שני תנאים כדי לדון דין אמת לאמיתו, שני תנאים. שידע הדין בברור. הדיין חייב לדעת מה הדין בברור, זה תנאי ראשון, להוציא אמת לאמיתה. ודבר שני, הוא אומר, שיהיה חכם להבין עם מי האמת. זה לא מספיק שאתה יודע את הדין, אבל יכול להיות שאחד משני הצדדים שקרן. אתה צריך לדעת עם מי האמת גם, בשביל שתוכל להעמיד אמת לאמיתה. אם תעשה לפי האמת, לפי הדין, אז זה יצא חייב, זה ייצא זכאי או להפך. אבל אם תדע  גם מי באמת האשם, מי הרשע או מי הגזלן, אז תהיה אמת לאמיתה. הוא נותן דוגמה. כי יכול להיות שהשקרן נודעו לו טענות שיכול לצאת זכאי בדין. יש שקרנים שיודעים את הדין, יודעים ה כוחו של הדיין, יודעים מה הוא יכול לפסוק ואם הם יגידו כך וכך, הוא לא יוכל להאשים אותם. הם פיקחים, יודעים את הדין גם. והם יודעים איך לשקר, איך לסלף בלי שירגישו. אז מה צריך להיות הדיין חכם כזה? שיכול להיות שהשקרן נודעו לו טענות שיכול לצאת זכאי בדין, אבל הלב של השני אינו מתפייס כי ליבו ידע את השקר של חברו. ונשארת לו טינה בלב אחרי פסק דין ואז לא יצמח מזה שלום. למה? היה דין, אבל לא יה אמת, איך יהיה שלום? אז הוא נשאר בעל טינה לחברו, כי הוא יודע שהוא שיקר.

זאת אומרת, אתמול לדוגמה, הדביקו מודעות ברחבי ירושלים. הוציאו עשרות אלפי שקלים רק על הדבקת מודעות וכו'. רשע בשם אלחנן בוזגלו מסתובב, קורע מודעות.  עמד מישהו צילם אותו מהרכב, מצלם אותו מהרכב, הוא הבחין שהוא מצלם אותו, התחיל לקלל אותו והתחיל זה.. והתקרב לו לזה..וחטף לו את הטלפון וברח. טוב, ברוך ה' הוא עצור מחמש היום אחר הצהריים עד מחר לפחות. הוא התכוון לבוא להפריע פה, יש לו כנופיה שלמה שעושה את דברו. אבל הוא יכול עמוד מול שופט בלי שום בעיה ולהגיד הוא חטף לי את הטלפון, אין לו שום בעיה. עכשיו יש שתי גרסאות. איך אתה יכול דעת מה, מו, מי? הוא עוד יכול לדחוף לו את הטלפון לפני המשפט בכיס ולהגיד חפשו עליו, תראו שזה אצלו.זאת אומרת אלה מלומדים בשקרים, שרמאות, בנוכלות בכל. אז לכן, הדיין, השופט, צריך להיות חכם גם לדעת מי אשם, אחרת לא יהיה שלום. אבל אם הדיין יודע האמת, הבעלי דינים יוצאים מפושרים בלב שמח, בלי טינה, כי גם השקרן יודע שהוא היה חייב בדין. ועל ידי זה, מי שדן דין אמת לאמתו כזה, נעשה שותף להקב"ה, כי העולם כלו עומד על האמת ועל הדין ועל השלום. בלי זה כל מה שמוכרים לכם, זה שקר גמור.

מדרש תנחומא, פרשת משפטים, פרק ב': "ואלה המשפטים זהו שאמר הכתוב, מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה". פסוק במשלי כ"ט, אומר שלמה המלך: "מלכה של תורה במשפט שהוא עושה מעמיד את הארץ". אמרנו שהעולם עומד על הדין. אז מי שהוא מלך בתורה, מקיים את התורה ועושה משפט על פי תורה, הוא מעמיד את הארץ. ו"איש תרומות יהרסנה": אם השים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזויות הבית, תרומה למי שיודע, ממתינה לכהן שיחזר אחרי הגרונות לבוא לקחת, לא כמו במעשרות שצריך לחפש את הלוי למת לו, אז היא ממתינה התרומה המושלכת בזווית הבית ואומר האדם מה לי בטורח הציבור, מה לי בדינהם? מה לי לשמוע קולם? שלום עלייך נפשי הרי זה מחריב את העולם. זאת אומרת, אדם שיכול להעמיד את הדין, להעמיד את המשפט, להעמיד צדק והוא לא עושה זאת ואומר מה לי לטורח ציבור, מה לי לדינהם, מה לי לשמוע את כולם, ואומר "שלום עלייך נפשי", הרי זה מחריב את העולם. ואיש תרומות, שהוא איש כמו תרומה מונח בזווית, יהרסנה.

מעשה ברבי אסי, כשהיה מסתלק מן העולם, נכנס בן אחותו אצלו, מצא אותו בוכה. אמר לו רב, מפני אתה בוכה? יש תורה שלא למדת ולימדת? הרי תלמידך יושבים לפנייך. יש גמילות חסדים שלא עשית? ועל כל מידות שהיו בך, היית מתרחק מן הדינים. ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צרכי ציבור. אמר לו, בני, עליה אני בוכה. שמא אתן דין וחשבון שהייתי יכול לעשות דינהם, של ישראל. זאת אומרת, על מה בוכה רב אסי? הוא למד ולימד ועימד תלמידים הרבה וגמל חסידים ומידות טרומיות. ועוד משבח אותו ואומר לו שאתה יהיה לך מעל כל המידות, עוד מידה אחת מצוינת שהתרחקת מן הדינין ולא נתת רשות לעצמך להיות ממונה על צרכי ציבור. זאת אומרת, מתרחק מן הרבנות, מצרכי הציבור, מלטפל בציבור, זה מעלה הוא אומר לו. אומר לו, לא! על זה אני בוכה. עכשיו אני אגיע למעלה לשמים ועל זה יכולים שאני אתן  דין וחשבון. יכולתי לעשות דינהן של ישראל ולא עשיתי. אומר המדרש "ואיש תרומות יהרסנה". אם דומה דיין למלך, זה עוד דבר שצריך לדעת, שאינו צריך כלום, יעמיד ארץ. ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות אחר התרומות יהרסנה. זאת אומרת, מאיזה דיין תוכל לקבל דין אמת, למי שלא צריך לציבור ולאף אחד ולא מתפרנס מהם. אבל אם הוא זקוק להם, ככהן המחזר אחרי הגרונות, הוא ישמיע להם איזה ניגון שמתאים להם כדי שיתקבל על הציבור, כדי שיקבל את התרומות, מה שהוא רוצה. זה מחריב את העולם.

הטור מביא שכל גדולי הדורות נהגו בדרך המשפט, החל מאברהם אבינו ועד מלך המשיח. אברהם אבינו "לא ידעו ה' וקראו אוהבי", אלא על אשר הלך בדרך משפט והדריך את בניו. ככתוב: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". משה רבנו עליו השלום, רבן של כל הנביאים, לקח את עצת יתרו בעניין המשפט. להעמיד שופטים, להזהיר את ישראל ולצוותם על דבר המשפט.  וה' הסכים על ידו. יהושע ואחריו כל שופט ושופט, שפט את דורו עד שקם שמואל לנביא נאמן ה'. "וישפוט את ישראל כל ימי חייו. והלך מדי שנה בשנה ,וסבב בית-אל והמצפה והגלגל ושפט את ישראל... וימשח את דוד למלך על ישראל". וגם יהושפט, שהלך בדרכי אביו וגבה לבו בדרכי ה', נתחזק בדבר המשפט. וגם יאשיהו שהכתוב מעיד עליו "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו". וגם מלך המשיח, שיגלה במהרה בימינו, משבח אותו הפסוק בדבר משפט ככתוב: "ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי-ארץ". הווה אומר, שכל העולם מתקיים על הדין, על האמת ועל השלום.

חשוב מאוד שנפנים את זה וחשוב מאוד שנשננן את זה . לכן, אנחנו נשמע עכשיו שיר על המשנה ואתם תצטרפו בבית השני. בבקשה...

אמרו חכמים זיכרונם לברכה: " לעולם אל ישנה אדם בינו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". זאת אומרת, שני סלעים מילת. מילת זה צמר משובח או משי, למאן דאמר. שני סלעים זה לא מספיק לעשות כותנת פסים. המרש"ר  אומר זה הרבה פחות. אז מסבירים שהוא נתן לו חפתים, חפתים מהצמר המשובח  שיהיה לנג עיניו. ובזה נתקנאו בו אחיו שנתן להם פחות ממנו בקצת. בגלל זה נתגלגלו אבותינו וירדו למצרים. אז לעולם אל ישנה, אמרו חכמים, אדם את בנו בין הבנים. צריך להשוות ביניהם עד כמה שאפשר. כמובן שהבנים בנים טובים.

גם לאחר הידיעה, שהשבטים קינאו ביוסף אחיהם הקטן, זה לא קינאה פשוטה, שהרי מדובר בשביטא, אבל אין מקרא יוצא מפשוטו, כתוב במפורש "ויקנאו בו אחיו".זו הייתה מידה דקה מן הדקה, קינאה שטמונה ומכוסה בתוך יראת שמים להפליא כראוי לשבטים הקדושים. אבל הקב"ה חוקר לב ובוחן כליות, גילה לנו בתורה הקדושה שקינאו בו אחיו. הם לא הרגישו, הם לא ידעו, הם חשבו שהם דנים דין אמת. אלמלא המקרא, כתוב אי אפשר לומר זאת. אבל רואים מפה נוראות, עוצם, כח ההרס של מידה אחת. אבל לא מידה חלילה פסולה, אלא כחוט השערה ממידה. כמו שגילו לנו חכמים תורה מן השמים. בגלל שני סלעים מילת, מכרו השבטים את יוסף. מה המקור לכל זה? "ויקנאו בו". והנה לא אמרו חכמים בשביל שאותו אהב אביהם מכל בניו. כתוב מפורש לא בגלל זה. לא אמרו חכמים בגלל זה, אלא בשביל שני סלעים מילת שנתן לו יותר מהם. מפורש שאם לא הייתה קינאה של כתונת הפסים, לא היו באים למעשה הנורא של מכירת אחיהם. כאן הייתה התחלה של הקנאה והשנאה. כמו שכתוב :"ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם", הרי עד כמה ראיית העין גורמת. מה כן? העין ראתה שהוא אוהב. במה הוא אוהב? בזה שהוא נתן לו בקצת יותר מהם.

ובואו נשמע גמרא בשבועות: "מניין לשניים שבאו לדין. אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש גלימה. אומר לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך. תלמוד לומר מדבר שקר תרחק". רש"י אומר "לבוש כמותו- שלא תגרום לנו לשיא לכפנים". זאת אומרת, עומד עשיר, גדול, מאתיים קילו. עומד עני לבוש סמרטוטים, משקל 50 קילו. זה לובש איצטלית בת מאה מנה, עשיר גדול, רואים את זה על מלבושיו והשני לבוש בלאות. מזהים מי העשיר ומי העני? כן. אומרים אסור לדון ככה. יצא פה פסק דין של שקר. צריך להלביש את העשיר בגדי עני או הפוך, להלביש את העני בגדי עשיר. תצאו להחליף ותכנסו ואחר-כך נוכל לדון דין אמת. לא מובן? מה לא זוכרים מי הגדול, מי הקטן , מי העשיר? מי ה...אז מה אם זה? כן, אבל ראית העין, בשעה שאתה רואה את כל ההוד וההדר של העשיר, אתה רואה את העוני, העין משקרת, העין תטה משפט. נראה להם מוגזם, אבל תראו גבאי של בית כנסת. אם נכנס אדם לבוש בלבושו, עם כובע של רב ומחזיק תיק, ישר הוא ירוץ כבודו למזרח, יושיב אותו ליד ההיכל. אבל אם הוא יראה אדם שבא עם קסקט, בגדי עבודה ונכנס, יגיד לו כבודו ישב כאן, באחד המקומות, לא ירוץ ולא יושיב במזרח. מי אמר שזה עם המגבעת יותר חכם ובעל מידות טובות מזה עם הקסקט? העין אמרה! העין השקרנית, היא פוסקת והיא פוסקת שקר, היא פוסקת מה שרואים. כי אדם רואה בעיניים והוא משקר. אומרת הגמרא "מדבר שקר תרחק". אם אתה רוצה להתרחק מן השקר, תלביש אותם בשווה. על מי מדברים? על דיינים שיודעים שבקרב אלוקים ישפוט, ששכינה שרויה בדין, שהם יודעים שגיהנום פתוחה תחתיהם, שאם הם יטו את הדין  הם יכנסו לגיהנום, הם יודעים שחרב נמצאת על ירכותיהם וכל רגע הם עלולים חלילה להידקר. ואם כל זה, רואים כמה האדם יכול לטעות בדבר כל כך ברור וגס.

עכשיו נלמד קל וחומר. אם יש כח כזה גדול של המידה להטעות, אז השבטים הקדושים במשך 22 שנה לא עמדו על הטעות, אז קל וחומר במידה טובה,  שהיא מרובה מידת האמת. אם אדם ילך על-פי אמת, לא על-פי השקר של המידות, כמה הוא יוכל להשיג טובות מרובות ומידות נפלאות לעבודת ה'. וזוהי התכלית של מדרגת האדם לעבוד על תיקון מידותיו. כמה יש אנשים שעושים את זה. הרי יש לנו ציווי שאנחנו אמרו הערב בתפילת ערבית "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך". מה זה בכל לבבך? בשני יצריך. צריך לעבוד את ה' גם עם יצר הרע. איך עובדים את הקב"ה עם יצר הרע? פשוט. צריך לשנות את המידות לכיוון המותר והנכון, כי כל המידות ניתן להשתמש בהם לטוב או לרע, השאלה לאן אתה רוצה להטות אותם. אם אתה הולך אחרי יצרך הרע, אז הוא אומר לך תעשה פה, תעשה שם, תעשה כך והוא מטה אותך לאן שהוא רוצה, שתמלא את תאוותיך ואינטרסיך. אבל אם אתה רוצה להישמע לתורה על פי הדין ועל פי האמת, "לב טהור ברא לי אלוקים", אז אתה תטה את אותם מידות. גם קינאה היא תהיה טובה "קינאת סופרים תרבה חוכמה". ראיתם שהאבא אוהב את יוסף יותר? תקנאו בו! למה? למה הוא אוהב אותו יותר? תהיו כמוהו! אין בעיה. אבל לא בגלל שהוא אוהב אותו אתם תקנאו ותמכרו אותו. זאת אומרת, צריך לעבוד את ה' בשני היצרים. כמו שכתוב: "לבי ובשרי ירננו אל אל חי". מי שמשעבד את מידותיו לירוא את ה', הנכבד והנורא, עליו מובטח הפסוק "אף בשרי ישכון לבטח". גם בעולם הזה לא יהיה לו מחלות, לא יהיה לו צרות וגם לאחר מותו ישכון לבטח, לא ישלטו בו תולעים בכלל! בכלל! אם מידותיו מתוקנות.

עניין המידות עיקרו זה שהאדם יכיר את עצמו. בעין צופיה צריך לעמוד על המשמר, לראות את כל תהלוכות נפשו. והכתוב במשלי אומר "מאור עיניי ישמח לב". שתי העיניים שלנו גודל כזית ובנקודה שחורה קטנה רואה אדם עולם מלא לפניו. ברגע הוא עוצם עיניו, חשך כל העולם בעדו. אפילו אם ישמו לו פיסת נייר קטנה או גרגיר חול אחד, מחשיך מאור עיניו. קטרקט יש לו, לא רואה. גם אם יטה את העיניים הפתוחות לרווחה הצידה, לא ירצה להסתכל במקרים או במצבים מסוימים, לא יראה בשום אופן משישר לנגד עיניו. היום יש אנשים אומרים: בו תשמע, בוא אני אראה לך  סרטונים, בוא, לא, לא רוצה לשמוע, לא רוצה, לא רוצה, תודה, תודה, לא, לא...לא נכנס למחלוקת, לא ,לא... אתה במחלוקת עכשיו! אתה צד במחלוקת, אתה מחליט שהצד ההוא צודק , כי אתה לא רוצה לראות. שמעת את הצדדים? לא! לא רוצה לראות. נו, אז יצא דין אמת? איפה הדין? איפה האמת? ואיך יהיה שלום?

כן, יש עיניים לנפש רבותיי. ככתוב "ליבי ראה הרבה חוכמה ודעת". מכאן שאם יפקח עיניי לבבו  ויסתכל דרך ישרה אז יהיה לו אור מסביב ועד לשמים ולא יכשל ולא ייפול. אבל אם יסתמו הבלי תאוותיו את עיון זכות יושר מבטו, אוי לנפשו כי גמר רעה לעצמו, לשכלו ולדעתו. והרי הכשיל בחושך הולך, לא ידע בין ימינו לשמאלו. חכמים ירדו לעומק בטי הנפש וגדרו בעד האדם, שיחוש אפילו לנגיעה קלה ביותר. כי הם ידעו מה הכח של החומר הגס. הרי איצטלית, גלימה, אנשים רואים גלימה רצים, מנשקים, לא יודעים מי נמצא מאחוריה. אנשים רואים חליפה לא יודעים עשיר או עני, שקרן, נוכל, זייפן. חוץ לארץ שוכרים רולס רויס לעשות עסקה ואין עליו רישיון, סימן שזה משוכר. אז אתה בא אחד בא אלייך עם רולס רויס אתה חושב שהוא אדם עשיר. הוא הלווה כסך להשכיר אותה במאה יורו, בשביל העסקה ואתה מדומיין, כי אתה רואה בעיניים, שיש לפנייך אדם עשיר. חכמים יגעו מה הכח של המידה, כמה נגיעה קלה יכולה להפוך את העיניים  אפילו של הדיין הכי מצטיין.  שמדבר שקר תרחק זה אל תביט למה שאתה רואה. אבל אם אתה לא רואה באותה שעה, אפילו שאתה יודע זה עשיר וזה עני, ידיעה זה לא כמו ראייה. ראייה משפיעה הרבה יותר. לכן, הכתוב מצווה "לא תטה משפט", "לא תיקח שוחד", להתעטף ולשבת לדון בהמה ויראה, לדעת שחרב מונחת בין ירכתיו וגהנום פתוחה לו מתחתיו" איך יכול להיות שאחרי שדיין יודע את כל זה, חתיכת בד יכולה להטות אותו בדין? איך יכול להיות? כן, זה הכח של העין, זה הכח של החומר. לכן פוסלים את הדיון הזה עד שהם יחליפו את הבגדים.

עוד מצינו בחכמים זיכרונם לברכה, בסנהדרין י"ח. אל תחשבו שמדברים באנשים פשוטים ובדיינים פשוטים, כאלו מדברים באיזה דיין בבית דין של ימינו, לא.בסנהדרין י"ח כתוב: אין מושבין מלך וכהן גדול, כהן גדול שזה האדם הכי מיוחד שיש בעם ישראל, בעיבור שנה. מעברים שנה, סנהדרין יושבים ומחליטים מעברים או לא מעברים, מוספים חודש לשנה או לא מוסיפים, לא מושבים אותם. מלך וכהן גדול לא מושיבים. מלך, משום אפסניא. רש"י מפרש, מחלק ממון לחילותיו כך וכך לשנה ונוח לו שיהיו  כל השנים מעוברות, הוא יקבל תקציב יותר גדול על עוד חודש. אז הוא יכול להטות לכיוון זה, עדיך לו שיהיה מעובר. לא מושיבים אותו. דבר שני, כהן גדול למה לא מושיבים? מפני צינה. צינה זה קור. הוא לא רוצה שתתעבר שנה. למה? מצד הצינה. כי כהן גדול הוא צריך לטבול ביום הכיפורים חמש טבילות ועשרה קידושים. ואם תתעבר שנה, אז יצא תשרי במרחשוון והצינה של מרחשוון תהיה בתשרי. זאת אומרת כל העבודה שלו היא בחודש תשרי אבל הוסיפו חודש, יותר קר במרחשוון והוא הולך יחף, הוא הולך יחף בבית המקדש והוא צריך לטבול במים קרים, אז הוא מעדיף שללא תתעבר השני, שיוסיפו חודש, כי אז תשרי ייפול במרחשוון. אז לכן, לא שמים אותו שם. אתם שומעים? הרי שחכמים חשדו באנשים גדולים מלך ישראל וכהן גדול, שהם ראויים מצד עצמם להיות מעברי השנה, שהם הסנהדרין הגדולה של 71 בלשכת הגזית ופסלו אותם מלעבר שנה, מפני חדש נגיעה קלה של אספינה ושל צינה. ולא עוד, אלא שחששן שמא בנגיעתו זה ימצא טענות להכריע את יתר חבריו. איך מעברים שנה? בשלושה, בחמישה ובשבעה, כמו שכתוב בסנהדרין י'. אז יש כח בנגיעה אישית של אדם אחד, להראות פנים ולהטעות שישה מבין החכמים שנותרו מהסנהדרין ושאחד מביניהם צריך להיות ראש בית דין הגדול, שהוא הראש של הישיבה של אחד ושבעים של הסנהדרין ואחד שבגלל צינה או בגלל זה , יראה פנים למה לא לעבר או כן לעבר. ואתם שומעים?  ויוכל להטעות שישה גדולים לא פחות ממנו. איך ייתכן דבר כזה? אלא שהוא אמרנו נגיעה קלה בכוחה לעוור את עיניי השכל של אדם היותר גדול ולהטעותו, להחשיכו, לפתתו. כי "צדק צדק ירדוף". ולשם שמיים הוא מתכוון ולכן הוא משתדל להשפיע על כל העולם ומוסר את נפשו על הדבר, אבל הדבר שבדה מלבו. מה שמניע אותו זה יכול להיות רק כסף וכבוד ושאר הדברים. בכל בעלי מחלוקות יבואו ויעידו שכך הוא הדבר. למה התחילה המחלוקת? בגלל אינטרס. לא, עוד אחד יהיה לו מפלגה? חס ושלום, מה פתאום! רק אנחנו בעולם, אין יותר אדם בעולם. ומי שעושה כזה דבר הוא משומד, מה זה זה? האדם הכי מסוכן לאנושות, חס ושלום, גם הוא רוצה לקיים מצווה כזה? של להחזיר עטרה ליושנה, הכל בגלל נגיעה, לא קטנה, עבה! עבה!

אז איפה האמת? איפה הדין ואיך יהיה שלום. איך? ועוד ממשיכים ומפתחים ואומרים לא, הוא מסוכן גם אחרי 120. למה? הוא רוצה להנהיג! איזה אסון אקולוגי! מה זה? כל האוויר ישתנה, אי אפשר יהיה לנשום. בכל מקום הוא יכנס אנשים יגיעו,אלף אנשים לפחות ברמדה, מה נעשה?

עכשיו נראה עוד דבר אחד מדהים. איך יכולים ליפול גדולים שבגדולים, שבגדולים, שבגדולים. לא גדולים של הדור הזה, לא הכי גדולים של הדור הזה, גדולי הגדולים, אבות האומה. כבר שמענו מהשבטים, עכשיו נשמע מלאה אמנו. 

כמה צריך שמירה מעולה במקום שמתערבת מידה. אפילו בעשיית מצווה לשמה ע"י האדם הגדול ביותר, כמו שמצינו אצל לאה אימנו. שהיא יצאה לקראת יעקב אבינו ואמרה "אלי תבוא, כי שכר שכרתיך בדודאי בני" . אמר רבי אבהו: צפה הקב"ה שלא הייתה כוונתה, אלא לשם שמים, להעמיד שבטים. לפיכך, הצריך הכתוב לומר "וישמע אלוקים אל לאה". ומה היא ילדה מאותו עיבור? את יששכר. תכף נשמע עליו. אבל שומעים? ראובן מצא דודאים בשדה, ראובן הבן הכור של לאה מצא דודאים בשדה. הדודאים הם סגולה להיריון. רחל עקרה, רחל רוצה את הדודאים שתזכה להקים זרע כשר מיעקב. היא מבקשת את הדודאים, לאה אומרת לה אחותה התנאי שאני אהיה היום במקומך. מסכימה רחל. שומעת לאה שיעקב הגיע עם החמור, החומר נוהר, יוצאת לקראתו אומרת לו אלי תבוא. הוא יודע שהיום הוא צריך להיות אצל רחל. "אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני". יש פה אמירה לא טובה, משהו לא טוב? יכול להיות, זה נשמע כזה. אבל, אמר רב אבהו, צפה הקב"ה שלא הייתה כוונתה, אלא לשם שמים, להעמיד שבטים. לפיכך, כותב הפסוק ומעיד "וישמע אלוקים אל לאה". מה היא אמרה? היא לא אמרה כלום. אבל הוא שמע מה היא רוצה בפנימיותה, מאותה שכירות. ברור שהדיבור הזה של לאה אמנו כל-כך זך ונקי, לא היה בו שום תערובת גופנית. כאלו עמדה והתפללה לאלוקים להעמיד שבטים וזכתה להוליד בכוונה הקדושה הזו את יששכר "חמור גרם רובץ בין המשפטיים". מאתים ראשי סנהדראות, אנשי התורה. אתם יודעים מה זה ראש סנהדרין?זה אדם הכי חכם, הכי גדול שיש בעם ישראל, יודע 70 שפות, כולם ידעו  שם בשבעים, באל יודע 70 שפות והיא העמידה מיששכר 200 כאלה! ראשי סנהדראות. שהיום היא ,70 הלכה למשה הלכה משה מסיני. ועוד זכתה בזבולון שהיה עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר והתורה רבה בישראל, כי יכול לשקוד על התורה יששכר וזבולון דואג לו והתורה מתרבה. כל  זה זכתה לאה, מהעיבורים האלה של קדוש וטהרה וכוונות טהרות.

 אבל תשמעו מה זה כח של נגיעה דקה מן הדקה. ומה נורא הדבר שבכל זאת כתוב "ותצא דינה בת לאה". חכמים אומרים "כי אמה ביתה". הבת כמו האימא, יצאנית. כי אמה ביתה ותצא לאה ותצא דינה. מה? איך אומרים עלייה כזה דבר? הרי עכשיו שיבחנו ואמרנו שהכוונות כך והפסוק מעיד והכל. איך חכמים אומרים כזה דבר? "ותצא לאה לקראתו", יצאה מקושטת. לפי כך "ותצא דינה בת לאה". הרי לפנינו דבר שהפה שלנו לא יכול לדבר והאוזן לא יכולה לסבול לשמוע, אם זה לא פסוק. וחכמים מפרשים אותו ואנחנו לא יכולים  להגיד דברים כאלה. אז רואים מפה, חכם שומע ומוסיף לקח. שמשהו תערובת של מידה, אפילו בתוך מצווה שלמה, זכה וברה לשם שמים, כמו שלאה אמנו, משהו תערובת בתוך המידה והקב"ה מעיד עליה "וישמע אלוקים את לאה", אבל המידה הקטנטונת הזאת, הנגיעה, הקב"ה הכל רואה, הוא מפרק את הכל, כל הזהב לפה ואם יש פסולת קטנה, קטנה היא נעלמת, היא קיימת עד שאומרים מה זו יצאנית אז זו יצאנית. לא במובן השלילי של היום. כתוב רק "ותצא לאה", אצל שרה כתוב "והנה באוהל", לא יוצאת. אבל לאה יצאה, יצאה! מה גרם שלאה בתה יצאה ובא שכם בן חמור ועשה מה שעשה.

אז רואים מפה שבלי מוסר, בלי  ללמוד מה כח המידות, אז אי אפשר להחזיק מעמד, אי אפשר שלא לטעות. רק אם אדם ילמד מידות יוכל בעזרת השם יתברך, לעמוד מול כל המידות הרעות שהוא מתהלך על פיהם וחושב שהוא עושה מצוות. יש קבוצות פשע ורשע בוואטסאפ, שכותבים כל היום קללות והשמצות ודברים איומים ונוראיים על עוון  הפלילי שעשיתי פעם בחיי, לדעתם כמובן, ששמעתי לרב שטינמן, לקיים מצווה להציל יהודים ולעזור להם בכל מדאי אשפר ועד היום, כבר 4 שנים הם לא מפסיקם והם מתכוונים להמשיך עד הקבר כמו שהם אמרו, בימנו במהרה אמן!

אז רבותיי, אנחנו נשמע שיר מפיהם של החזנים, הפייטנים, משוררים יהודה חדד ואהרון הכהן על מה שאמרנו עד עתה....

כמה דברים שהרב גלינסקי זצ"ל מעלה, שמא מפריעים להעמיד את הדין, את האמת ואת השלום. פעם אחת הוא בא לפני הרב שך זצ"ל והוא אמר לו: "רבי ענקב, זגה פס"- תגיד משהו. אז אמרתי לו, הוא אומר, הגמרא מספרת שרבי אליעזר חלה ועלה רבי יוחנן לבקרו וראה שהוא מתגורר בבית אפל. גילה את זרעו ונפל אור. כל הבית נתמלא אורה מזה שהוא גילה את הזרוע שלו. הוא לא הלך עם חולצה קצרה כמו היום. אז הוא גילה את זרעו ונפל אור. שואל הרב גלינסקי, וכי הפנים של רבי יוחנן לא קרנו כמו זרעו? למה צריך לחשוף את זרעו בשביל שיהיה אור, מה עם הפנים שלו? אלא מוכח מכאן, הוא אומר שמה שמוסתר, הוא מאיר. הרב שך אהב את זה מאוד מאוד.מה שמוסר הוא שמאיר. ועוד הוסיף, רש"י כותב למה נסמכה פרשת המנורה בעלותך את הנרות לפרשת הנשיאים? קורבנות הנישאים בסוף פרשה הקודמת. לפי שראה אהרון חנוכת הנשיאים שהקריבו קורבנות, חלשה דעתו. הוא לא הקריב. אמר לו הקב"ה "חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות" ובמה גדולה הדלקת הנרות מקורבנות של הנשיאים? שהקורבנות היו על המזבח החיצון ובפרסום והדלקה נעשה בפנים בחשאי. אז שלך גדולה משלהם. שמה זה הקורבנות בפרסום, פה זה בחשאי, שלך גדולה משלהם.

פעם הסברנו באחת האצטדיונים שהיינו... דרך אגב, השלב הבא אמרנו אצטדיון עשרת אלפים ואחר כך חוזרים לאצטדיון בגדול.  אז אמרנו "בעלותך את הנרות". מה זה בעלותך את הנרות? נר ה' נשמת אדם. הנשמה שלנו, זה הנר של ה' שמצוי בתוכנו. בעלותך את הנרות, יש עניין להעלות את הנרות, את הנשמה של האדם. אז אומר לו הקב"ה לאהרון "שלך גדולה משלהם". הם מקריבים קורבנות, אבל אתה מדליק ומטיב את הנרות. מדליק, אתם יודעים בנרות חנוכה, יש אומרים מה אמר לו הקב"ה? שלך גדולה משלהם, רמב"ן אומר שזה חנוכה, נרות חנוכה. הנרות חנוכה שמדליקים כמו החשמונאים. אז ההדלקה הזו נעשית למשך כל הדורות. ומה הדין בחנוכה? הדלקה עושה מצווה. הדלקת את הנר, קיימת את המצווה אפילו אם קבע אינך נצרך לה יותר. אז עצם ההדלקה מצווה. ההדלקה מצווה. אז מי שמדליק את הנרות, את הנשמות של בני ישראל, עושה מצווה. אפילו אם נכבו אחר-כך מחוסר הכרת הטוב. ומה עוד אם הוא מטיב את הנרות, ממשיך עדיין להטיב את הנרות, כל מה שאפשר ולהגיד מוסר ולעורר את האנשים וכו'. שלך גדולה משלהם, אין זכות גדולה יותר מזאת.

על זה ענה לו הרב שך. אמר, זה גם הפשט במעשה בגמרא בעבודה זרה י"ח. תנו רבנן, כשחלה רבי יוסף בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהרחבה את ביתו, ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו, ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת. ואני שמעתי עלייך שאתה יושב ועוסק בתורה והם גזרו על כך ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לך בחיקך. איך אתה עושה כזה דבר? הרי יש להם כח להרוג. אלה החריבו את הבית והשעה משחקת להם והקב"ה לא עושה להם כלום ואתה מעיז להקהיל קהילות ברבים נגד הגזרה שלהם ועוד ספר תורה מונח בחיקך? מה ענה לו? אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמהה אני, אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש. וזה מה שהיה. זה אמר לו רבי יוסף בן קיסמא לרבי חנינא בן תרדיון. אז שואל אותו רבי חנינא את רבי יוסי, אומר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? מה אתה אומר יש לי עולם הבא או אין לי עולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? תגיד לי עשית פעם איזה מעשה שאני יכול לשמוע איך אתה מתנהג? אמר לו: מעות של פורים שהנחתים לסעודת פורים, נתחלפו לי במעוט של צדקה וסבור הייתי שארנק של צדקה הוא ולא נפרעתי מהארנק של צדקה וחילקתיו לעניים. אמר לו: אם כן מחלקך יהיה חלקי ומגורלך יהיה גורלי. בטח שאתה בן העולם הבא. וזה לא מובן. תנא הקדוש מוסר את הנפש להקהיל קהילות ברבים בשעת גזרה ללמד תורה ולהנחיל אותה לבניו של הקב"ה, הוא צריך לשאול על עצמו מה אני לעולם הא, יש לי זכות להיות בעולם הבא? ושואל אותו רבי יוסי בן קיסמא: תגיד לי כלום מעשה בידך? זה מה שמצא? מכל מה שהוא עשה בחייו מצא מעשה אחד שפעם הוא העניק מכיסו מעות צדקה ולא קיזז מקופת הצדקה. זהו? בזה קונים עולם הבא? דרך אגב ככה פוסק הרמב"ן ואומר שאם אדם יעשה מצווה אחת כל ימי חייו, אחת, מכל תרי"ג מצוות, אחת, שהיא הייתה לשמה, ללא שום כוונה זולת לשם ה', לא מחמת כבוד, לא מחמת תאווה, לא לשום צעד, אלא כולה לשמו יתברך, זוכה בה לחיי העולם הבא. מפה, מהמעשה הזה הוא פוסק. ועל זה אומר לו רבי יוסי בן קיסמא: בכך אני מקנא בך. הלוואי עליי.

אז מה כתוב כאן? תקשיבו טוב. להקהיל קהילות ברבים, ללמד תורה במסירות נפש. כמה שזה גדול ונשגב. אבל הכתוב מה הוא אומר? הכתוב אומר: "היגד לך אדם מטוב ומה ה' דורש ממך". לא מה שאתה חושב. תשמעו מה ה' רוצה מאתנו.כי אם עשות משפט, דין ואהבת חסד, לא לעשות חסד רק מתי שמזדמן, לאהוב חסד, לאהוב! לחפש כל פעם לעשות חסדים. כמו אלה שהדביקו מודעות פה במשך ימים, לילות בשביל שאתם תגיעו ותזכו לשמוע דברי תורה. זה אהבת חסד! כמו אלה שתרמו בשביל להעמיד את הערב הזה שעלה יותר למעלה מ-100 אלף שקל! רק על הכיסאות שאתם יושבים פה הערב, שילמו למעלה מ-40 אלף שקל.

אז תדעו, מה ה' שואל, מה הוא דורש? "עשות חסד, אהבת חסד והצנע לכת עם אלוקייך". מה זה הצנע לכת?מה זה לכת? לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה לחופה. זה צריך להיות בהצנע לכת. אבל זה דברים שנעשים בפרסום. כשמכניסים חתן וכלה זה בפרסום, שמוצאים את המת זה בפרסום, ברחובה של עיר. כתוב שגם אם הולכים לשמח חתן וכלה וגם ללוות את המת, צריך להיות בצנע לכת. מאיפה לומדים שלכת זה חתן וכלה והוצאת המת? שנאמר: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". זאת אומרת, אם במקום כזה שהוא בפרסום צריך להצניע את עצמך, על אחת כמה וכמה במקומות שצריך וחייב להצניע את עצמך. כמה אדם צריך להצניע את עצמו ולא לרדוף אחר הכבוד, אחרי הפרסום אחרי בלה בלה.

אחרי שנים אומר הרב גלינסקי שאמר לי הרב שך זצ"ל , הבנתי שהוא לא אמר את זה סתם. כמו שאמרו חכמים "הוא היה אומר". הוא היה קוד, ואחר-כך אומר. רק מה שהוא היה, הוא היה אומר. מה הוא אמר? תשמעו.

לעת זקנתו המופלגת, הוא נפטר בן 107 שנים, תש כוחו. הרב חנניה צולק, יבדל לחיים ארוכים, טיפל בו במסירות. יום אחד שמע ותו גונח: במה אבוא לעולם העליון? מה אביא איתי? נו, אם יהודי כזה בוכה, מנהיג הדור במשך עשרות שנים, למעלה מ-60 שנה, אם בארזים נפלה השלהבת, מה אנחנו נענה אזובי הקיר? שאל אותו הרב צולק : מה פירוש? הרב יבוא עם 70 שנות חינוך ועמדה עשרות אלפי תלמידים. ביטל את  דבריו. במה אתייצב בבית דין של מעלה שב וגנח. עונה לו הרב צולק: כל עולם הישיבות נזקף לזכותך, כל פתיחת התורה בדורנו. במה אבוא למרום? אומר לו בכל הכרכים של האביעזר, על הרמב"ם עם כל המהדורות. מנסה הרב צולק. במה אבוא למרום? הרב צולק אומר לו תסביר לי למה לא יבוא בכל אלה, מי זכה כמותו? אומר לו : הלא תבין, עבור כל אלה קיבלתי כבוד! ולמרום באים עם מפעלים גדולים וכברים ככל שיהיו, אבל שקיבלו עליהם כבוד זה כמו לעלות לאוטובוס עם כרטיסיה מנוקבת. איי אפשר להשתמש בזה עוד פעם, קיבלת כבר! אתם שומעים, כבוד של מרמה בעולם הזה, אין כבוד אמיתי. אתם רואים איך אנשים מתחלפים בין רגע. אין כבוד אמיתי. ולמרות זאת, אם אדם קיבל כבוד, היה לו הנאת כבוד, הכרטיסייה כבר מנוקבת, אי-אשר לנסוע עם זה למעלה, למעלה. במרום מחשבים רק מעשים של "הצנע לכת עם אלוקייך". כמו שהתחלפו לו מעות של צדקה. מישהו היה שם איתו לראות שהוא שילם מכיס שלצדקה? מישהו ראה את זה? היה לו פרסום מזה? היה לו איזה הנאה מזה? שום דבר, רק בינו לבין קונו. הבורא ראה מה עשית ,זה היה אמיתי, לשם שמים- קונים עולם הבא. מפעלים, חתונות פאר, כל החברי הכנסת, כל השרים, נשיאת בית המשפט, חריט-בריט! כולם מגיעים, הכול מנוקב. לא נשאר בכרטיסייה מקום לחורר עוד חור. אין על זה כלום. ויש אפילו לוויות שעושים כאלה, ושבעה שעושים כאלה, ויש כאלה מתראיינים אפילו בשבעה לעיתונים. לא יאומן כי יסופר. אז זאת אומרת, מה שמקבלים עליו כבר כבוד, כבר שילמו לך.

אז אמר על זה  הרב גלינסקי דבר פלא. אומר פסוק מפורש :"אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו ייקח הכול, לא יירד אחריו כבודו", אומר דוד המלך. אל תירא כי יעשיר איש- יש אנשים אומרים: יו, תראה, תראה , קנה עוד אוטו, קנה זה, קנה זה, תראה, יש לו יראה הוא מתעשר כאלו זה על חשבונו. "אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו ייקח הכול, לא יירד אחריו כבודו". מה זה שכתוב כי לא במותו ייקח הכול? הכול הוא לא לוקח וקצת הוא לוקח? הרי אין כיסים בתכריכים. ולא מלווים לאדם לא כסף, לא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, רק תורה ומעשים טובים . אז מה אומר דוד המלך "כי לא במותו ייקח הכול"? הכול לא, אבל קצת כן? מה מתכוון?

הרב גלינסקי היה אדם בעל הומור. אז הוא אמר בדרך הלצה: בדרך-כלל, אנשים עומדים בני אדם אומרים זה שווה 10 מיליון, זה שווה 30 מיליון, זה 50 מיליון. מדביקים לאנשים תוויות. אבל אחרי שהוא נפטר והוא הולך בדרך כל הארץ, היורשים יושבים וסוקרים את  כל הנכסים ואז מתברר שחלק משועבדים לבנק וחלק ממושכנים ואלה ממונפים וחלק איבדו את ערכם. לא צריך לרחם עליהם, נשאר להם כמה מיליונים אבל לא 50 כמו שאמרו. את השאר הוא נטל בעצמו. לא במותו ייקח הכול, הוא השאיר להם את הקצת ואת הכול הוא לקח. מה הכול? שהיה דמיון, כל הדמיון אמרו שיש לו 50, את זה הוא לקח במותו. אבל זה בדרך הלצה, אומר הרב גלינסקי. אבל הפשט של המקרא אומר הרב אבן-עזרא, זה שהוא לא לוקח כלום!  כי כול זה כלום. נפשנו יבשה. אין כול- זה כלום. כי לא במותו ייקח הכול.

אבל מה עוד כתוב: "לא יירד אחריו כבודו". ופה בדרך דרוש, אמר הרב גלינסקי: הכוונה לנכסים הרוחניים. אותם הוא לוקח עימו, אבל לא את הכל. אמרנו שהוא לוקח תורה ומצוות, ממון הוא לא לוקח. אבל לא את הכל! מה הוא לא לוקח? אם הוא עשה הרבה דברים טובים והרבה מצוות, למה הוא לא לוקח הכל? הוא אומר, פשוט מאוד "לא יירד אחריו כבודו"- כל אלה הנכסים הרוחניים שקיבל עליהם כבוד, אלה לא יורדים איתו, אלה כבר איבד אותם, הפסיד. לכן, לא ייקח במותו הכל. גם ברוחניות. מה לא ייקח? לא יירד אחריו כבודו, מה שהוא כבר קיבל בעולם הזה. והחפץ חיים זצוק"ל לברכה אומר: שבכל ההנאות שבעולם רחוק שיקבל בהם אדם שכר על מצוותיו , כי השכר המעותד הרוחני, הוא שכר אדיר והשכר בעולמנו הגשמי הוא קטן ולא קרב זה אצל זה, שהרי "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה". זאת אומרת, אם תיתן ליהודי בעולם העליון קורת רוח, לא טובה, רק קורת רוח, אם תאסוף את כל ההנאות שהיו בעולם הזה לכל הברואים בששת אלפי השנים, כל הברואים כולל בעלי חיים, את כל ההנאות שלכולם, תאסוף ביחד, שזה נקרא כל חיי העולם הזה, אינם משתווים אפילו לקצת, קצת קורת רוח של שעה קלה בעולם הנצח. אתם שומעים איזה תיאור?

לכן, אמרו חכמים "בהי עלמא ליכא אגרא", בזה העולם אין שכר, אדם לא יכול לקבל שכר בעולם הזה, כי אין, אין במה לשלם. אם יתנו לך את כל העולם לא שילמו לך על כלום. אז איך משלמים בכל אופן לאנשים שכר פה ויש להם כל מיני דברים? זה כמו שהם מעריכים את המצוות ככה משלמים להם. נגיד אחד לומד תורה באמצע הלימוד אומר אני חייב לצאת לשאוף סיגריה. אז כדאי לו השאיפה של הסיגריה לבטל 10 דקות תורה? אז כמה שווה 10 דקות? פחות משאיפת סיגריה, כי הוא מעדיף את התורה את השאיפה, אז יתנו לו פקטים בזול. אז לכן,  כל אחד לפי מה שהוא מעריך. אתה מעריך את התפילות, אתה קם בנץ, אתה רץ, אתה מתמודד, אתה קם מתי שאתה רוצה, ככה יעריכו, ככה יתנו לך, לפי מה שאתה אתה.אז זאת אומרת, לכן משלמים שכר זה לא.. זה לפי הערכתך, זה אפשר לשלם כי אתה מעריך בגשמי, אז יתנו לך בגשמי. אבל אם אתה מבין שהערך של מצווה הוא רוחני, נצחי ואתה לא תמיר אותו בדברים של פה, אז לא ישלמו לך, הכל יישאר שם. אהל אומר החפץ חיים, כבוד זה עונג רוחני. וזה מנקים לך כן מהשכר. אז זאת אומרת, כמה צריך להיזהר אדם מליהנות מכבוד. הבורח מן הכבוד, כבוד רודף אחריו", אין מה לעשות זה הכלל. הרודף בורח ממנו. אבל אתה לא נהנה ממנו, לא מכוון ליהנות ממנו, אפילו אם חלקו לך כבוד, אתה לא נפסד. אבל אם אתה מחפש כבוד, ממציא פטנטים לקבל וכו', אז חביבי אל זה מנקים לך.

היה מעשה עם החפץ חיים, הגיע למוסקבה וביקש שלא ימתנו לו בירידה בבית הנתיבות. אחד האנשים אמר לו כבודו מונע מאתנו את הזכות לחלוק כבוד לתורה, כבודו מגיע למוסקבה, אנשים רוצים להקביל את פניו, אתה רוצה למנוע מאתנו את הזכות לחלק כבוד לתורה? אז הוא ענה לו במתק שפתיים, החפץ חיים: אשתך ודאי אופה פשטידה לכבוד השבת והניחוח של הפשטידה נודף בכל הבית. אם תבקש ממנה פשטידה עכשיו, בערב שבת מה היא תגיד לך? את הפשטידה שומרים לשבת. ככה אמר לו החפץ חיים. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. אבל מי שרוצה לאכול בערב שבת, לא יישאר לו בשבת. אז אם אתה רוצה לטעום את הכבוד של העולם הבא בעולם הזה, אכלת את הפשטידה פה, לא יישאר לך שם. לכן, אני לא רוצה שתמתינו לי במוסקבה, כי אני עלול להיכשל בכבוד ואז אכלתי את הפשטידה פה. הבנתם יהודים יקרים?

עכשיו תשמעו פירוש שאני חושב שרבים לא שמעו אותו. מדהים אבל מדהים. הגמרא בבא בתרא ע'ה אומרת: "לעתיד לבוא כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו". ופירושו הגדולים של נובהרדוק שחופה עניינה כיסוי. כמו חיפוי. חופה מלשון כיסוי. אנחנו לומדים תמיד שכל אחד נכווה מחופתו שלחברו, כמו שאומר הרמח"ל, שאדם יגיע לעולם האמת ויראה שלחברו יש חופה יותר גדולה, אז הוא התקנא בו. למה לא התאמצתי כמוהו והייתי מגיע למדרגה שלו? תהיה קנאה, אבל קנאה חיובית. אז הוא אומר אדם נכווה, מה זה נכווה, זה כאלו שורפים אותו, הוא ירגיש ממש שריפה, כמו שאדם מצטער כועס שהוא הפסיד משהו , משהו אוכל אותו. ככה יהיה בעולם האמת. אתה תראה כמה חברך שאתה זלזלת והכל והוא עבד את ה' כמו שצריך, הוא יהיה יותר גבוה ממך, תרד חופתו אתה תיכווה. זה בגן עדן מדובר, לא בגהנום. אבל פה לפי גדולי נובהרדוק, כל אחד נכווה מחופתו שלחברו, מה הכוונה? נכווה מהחופה זה מהכיסוי. שהוא יראה שהוא זכה למעלה גדולה בגלל שהוא הצנע לכת וכיסה את מעשיו, הוא יכווה. ממה שהוא זכה לחפות את המעשים ולא לפרסמם בגלוי. אתם שמעתם? אז יכול להיות שאנשים הפשוטים, שהם לא מפורסמים כל-כך, הם, הם בעצם  אלה שיזכו בגדול. כי הם לא נהנו מכבוד פה בכלל, זלזלו בהם, ביזו אותם.

היה מעשה בשני אדמו"רים שהיו באותה תקופה אחד מפורסם גדול מאוד עם עשרות אלפי חסידים. ואחד שהיה לו בקושי כמה חסידים, אבל גם הוא נקרא אדמו"ר. הוא גם היה הולך לשוק, הוא קונה בעצמו וזה... אף אחד לא החזיק ממנו כלום. יום אחד הוא נפטר והאדמו"ר הגדול, המפורסם הספיד אותו. ואמר: טמנו היום כאן גדול עולם, צדיק יסוד עולם והתחיל לפרט מעלות. כולם תמהו אחרי. שאלו אותו: כבודו יסוד עולם איך אומר עליו? ומי היו לו? איזה תלמידים ? מי שמע לו? הוא היה הולך לשוק לבד. אמר להם: אתם רואים יש מגדל גדול, מפורסם לכל, כולם משבחים את הבניין אבל על מה הוא עומד? על היסודות שטמונים בקרקע ולא נראים. יסוד עולם זה מי שנמצא מבלי שידעו ממעשיו האמיתיים. מה שאדם כל כולו פרסום, זה כבר איבד את הכל, זה לא יסוד ולא עולם ולא בטיח, זה מה שאנחנו אומרים. אז זאת אומרת, צריך לדעת שעד כדי כך הם הדברים.

 ובואו נשמע לאישה חכמה. קראו לה דבורה אשת לפידות. היא הייתה אחת משבע הנביאות של עם ישראל והמעשה שמסופר עליה מדהים. אדם זוכה בהצנע לכת לא רק לעולם הבא, אלא גם להשגות רמות בעולם הזה. כתוב שדבורה הייתה שופטת את ישראל וכתוב שהיא הייתה נביאה. וכתוב במגילה שהייתה עושה פתילות למקדש, להאיר בבית המקדש אבוקות ולפידים. במדרש כתוב, בתנא דבי אליהו רבה, פרק ט': אמר אליהו הנביא מעיד אני עליי את השמים ואת הארץ בין ישראל בנוכרי. שימו לב. בין איש , בין אישה אומר אליהו הנביא, בין עבד בין שפחה. הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו. אומרת אליהו הנביא: לא צריך שאדם יגעו בתורה, יודע את כל הש"ס בעל-פה, לא צריך להיות למדן מובהק,  לא צריך להיות בעל זיכרון, לא משנה. אתה יכול לזכות לרוח הקודש בגלל מעשה. והוא אומר מעיד עליי שמים וארץ בין ישראל , בין אתה ישראל, בין אתה גוי, בין אתה איש, בין אם אתה אישה, בין עבד, בן שפחה, הכל הולך לפי המעשה שעושה, ככה רוח הקודש שורה עליו. וככה אמרו מלמד. מאיפה לומדים? ככה אמרו חכמים. בעלה של דבורה, עם הארץ היה. אמרה לו אשתו, בוא ואעשה לך פתילות והולך אותם לבית המקדש בשילה. מה יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעולם הבא. למה אני אומרת לך? שתהיה כל הזמן עם אנשים כשרים שהולכים לבית המקדש ותזכה עימהם. והוא היה עושה פתילות עבות כדי שהאור יהיה מרובה. ולפי כן נקרא שמו לפידות.

עכשיו בואו נראה איזה לקח יוצא לנו מזה. נבואה לא שורה, אלא על חכם כמו שאומר הרמב"ם. שהוא גדול בחוכמה, בעל דעה רחבה עד מאוד ותהייה לו דעה נכונה להבין ולהשיג ומסתכל בחוכמתו של הקב"ה כולה. אתם שומעים איזה מדרגה הנביא? דבורה הייתה אישה חכמה ונבונה. בעלת השגות מרוממות, נשגבות ונעלות. והיא זכתה לבעל עם הארץ. היא לא הלכה לרבנות, להגיד מקח טעות, אין התאמה, רוצה להתגרש. היא גם לא דחפה אותה ללמוד שלושה סדרים. עם הארץ? שיעשה מה שהוא יודע. יביא פתילות לבית המקדש. ולפי מעשיו תשרה עליו רוח הקודש. הביא פתילות עבות ומאירות והיו קוראים לו לפידות. אחר-כך קראו לו הרב לפידות. ולאשתו איך קראו? אשת לפידות. ולא ידעו שהיא הגתה את הרעיון, היא שעשתה את הפתילות, הוא קיבל את הכבוד, היא הצטנעה וזכתה לנבואה. "שלך גדול משלהם", כי אין שכר גדול כהצנע לכת. הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש? "כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקייך. זה דברים גדולים מאוד, מאוד, מאוד.

אז תשמעו יהודים יקרים. בפרשה זו אנחנו גם למדנו, "זאת אשר ללויים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא  לצבוא צבא בעבודת אהל מועד". ורש"י אומר במקום אחר כתוב מבין שלושים שנה, הכיצד? אז הוא אומר חמש שנים ההפרש זה שהוא בא ללמוד הלכות עבודה. מגיל 25 עד 30 , בגיל 30 הוא נכנס לעבוד. מכאן לומדים, שאם תלמיד לא ראה סימן יפה במשנתו, במשך חמש שנים, שוב הוא לא רואה סימן ברכה. והוא יכול לצאת לשוק לעבוד. בעניין הזה מספר הרב גלינסקי,  שהוא היה בלונדון ושוחח שם עם הרב פרידמן, ראש ישיבה בעיר. והוא מספר לו שיש לו תלמיד, בחור קשיי קליטה. מפה תהיה תקווה גדולה מאוד להרבה אנשים. קשה קליטה ,שתי מגרעות: קשה לשמוע ומהיר לאבד. זה חלק רע, אומרת המשנה. ויושב ולומד ולא מעלה בחכתו כלום. הוא אומר אם זה היה תלמיד אחר,הייתי מעיף אותו מזמן, אבל אבא שלו עשיר והוא תומך בישיבה, אז אני לא יכול לעשות כזה דבר. אבל אחרי שעברו כבר 5 שנים ואין מה לעשות, אז לא ידעתי מ לעשות. החלטתי לספר לאבא שאין תקווה לבן הזה. אין תקווה. אז האבא אמר תחליטו מה שאתם רוצים. אתה ראש הישיבה, תחליטו מה שתחליטו. הוא פחד, ראש הישיבה להחליט לבד. החליט לנסוע לארץ ישראל לסטייפלר זצ"ל. אבא מימן את הכרטיסים, היה עשיר. הגיעו לסייטפלר ונכנסנו אליו והסטייפלר שואל שאלות. אתה לומד בישיבה? כן. מה אתה לומד, גמרא? לא, לא מבין גמרא. משנה? אומר לו, לא, לא מבין משנה. אז הסטייפלר ממשיך לחייך בנועם, אומר לו אז מה אתה לומד. אומר לו הלכה. קיצור שולחן ערוך חיי אדם. ואת זה אתה מבין? כן, הכל. זה הוא אומר, זה אני מבין. אני אומר לו, שואל והוא חוזר הרבה לזכור והוא מסרטט טבלאות, חבל שהוא לא הביא איתו, אומר ראש הישיבה. נו... אז הסטייפלר החיוך שלו מתרחב. והוא פונה לרב פרידמן ואומר לו : תגיד לי אתם ראש הישיבה, אז הוא אומר לו כן. נו, שתצליחו כי אם אני הייתי ראש הישיבה ואתה היית מגיד שיעור, הייתי מפטר אותך. איך מתייאשים מתלמיד, שמתעלה מיום ליום? בכל יום לומד הלכה חדשה. כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. זה נקרא שהוא לא רואה סימן ברכה בלימוד? אתם שומעים? סטייפלר!

 נו, אז אנחנו מתפלאים מסיפור כזה, נכון? אז אנחנו נחזור על גמרא ידועה לכולם, אבל נצא עם הבנה חדשה. עוד אמר לו, הסטייפלר פעם לרבי יעקב גלינסקי: אתה מדבר מפני הרבים, נכון? תגיד להם את מה שאני אומר. רבים סבורים שהצלחה בלימוד נמדדת לפי הערכה שהם זוכים בישיבה, לפי הקרבה שהם רואים מהמגיד שיעור, לפי השאלות המבריקות, התשובות החריפות, לפי עיון מעמיק ובקיאות נרחבת. תאמר להם, טעות בידם! כל דף גמרא שהם יודעים, כל רש"י שהם מבינים, כל תוספות שהם משננים, זו הצלחה! ואילו היו יודעים זאת, היו נחסכות מועקות כה רבות ובני התורה היו ששים ומאושרים ולא כמו היום שמעיפים אותם במשקל מהישיבות, כי הוא לא לומד והוא לא יושב והוא לא... לא ייצא ממנו כלום וכו'. זורקים נשמות לרחובות ונהיים "שבבנקים" יותר גרוע וחוזרים לקלקל אחר-כך את הבנות ואחר-כך הרס הבתים, סכסוכים, גירושים, בלאגן, כי לא השאירו אותם במקום הנכון

השקפה הזו של הסטייפלר היא גמרא ערוכה, כולם יודעים אותה. אני אומר אותה בקצרה. לרבי פרידא היה תלמיד שהיה צריך לשנן לו 400 פעם כל משנה שהוא למד איתו. רק אחרי ה-400, לא 399, רק אחרי ה-400, הוא היה מבין. רבי פרידא היה תנא קדוש. מה לו לבזבז את הזמן על אחד כזה, שישב וילמד אותו 400 פעם? כדאי לך אפילו לשלם לאברך, שני אברכים, שלושה אברכים, חמישה אברכים, שישבו וילמדו אותו ואתה תלמד את שלך והם ילמדו אותו. אז כולם מתפלאים מרבי פרידא. וידוע שבשמים גם התפלאו ממנו ושאלו אותו אם הוא רוצה 400 שנה תוספת לחייו, או שהוא וכל הדור יזכו לעולם הבא. אז הוא אמר, הוא רוצה עולם הבא לכולם. אמר לו, תקבל גם זה וגם זה.

הרב חיים שמואלביץ זצ"ל, אומר כולם מתפלאים מהרב, רבי פרידא. אני מתפלא מהתלמיד! איפה תמצא תלמיד שאתה מתחיל ללמד, לא מבין ורוצה לשבת? ישר הוא אומר אני סתום , עזוב אותי אני הולך.  והתלמיד יושב ושואלים אותו עוד פעם הבנת? לא. הבנת? לא. הבנת? לא. טוב, תנוח, קח בייגלה, נמשך אחר-כך. עוד פעם הבנת? לא. כמה הגענו ? 30. הלאה, הבנת? לא. קח ביסלי. לא, לא.. תבוא בערב. בא בערב, ממשיכים. קח גלידה, לא עוזר. 80 ,90, 100, מחר ממשכים, תבוא בבוקר. ממשיכים, ממשיכים. גמר את כל המזווה, אכל הכל, לא מבין. איפה אנחנו? 150. תמשיך. עוד יום , עוד יום, עוד יום.. 400 פעם! אחרי 400 פעם מבין! או, ברוך השם! אפשר לעבור למשנה הבאה. ועוד יום ובייגלה, וביסקוויטים והכל וגלידות והכל, רק אחרי 400! פעם אחת, פעם אחת הגיעו ל400, לא מבין! רבי פרידא מסתכל שואל אותו, מה קרה היום? אמר לו: ב-250 בערך נכנס מישהו, רצה לדבר עם הרב והרב לא ענה לו בגלל שהיינו עסוקים בלימוד. אבל אני חשבתי שכל רגע הרב יפסיק לדבר איתו, אז לא נתתי את דעתי, לא שמתי לב מה הרב מלמד אותי, אז לא קלטתי. התחילו מחדש עוד 400! כי רק אחרי 400 הוא מבין. 800 פעם! אתם שומעים? ושואל הרב גלינסקי שאלה: אם ככה מגיע לו 800 שנה, לא 400. למה נתנו לו רק 400? אומר 400 הראשונים הוא חייב ללמד אותו. לא מבין? לא מבין? צריך להמשיך, "ושיננתם לבנך". אלו התלמידים. אתה צרך להמשיך ללמד אותו עד שהוא יבין. 400, 800, 1200, אתה חייב ללמד עד שהוא יבין. אבל אם אחרי שהוא כבר מבין, אתה מוסיף עוד פעם 400 שאתה לא חייב, כי הוא לא נתן דעתו, על זה מגיע לך, על התוספת. כמה היה התוספת? 400? על זה אתה מקבל! כמה אתם מכירים אנשים עם סבלנות כזו? ללמד ולחזור ללמד? ולהגיד אותו הדבר? בשנה ועוד שנה, שנתיים, ושלוש, וחמש, ועשר ושלושים שמונה שנה, ובסוף אומרים שהוא פעם אחת הניח תפילין למישהו בכותל!

אז אם כן, אנחנו רואים שחייב יהודי ללמד כל מה שחנן אותו הקב"ה. אבל אחרי כל זה, רחמנא לצלן, עומדים ומבזים תלמיד חכם. ועל זה התורה לא מוחלת. ואני אקריא לכם מעשה איום ונורא. בשולחן ערוך, ביורה דעה רמ"ג ו', נפסק: עוון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים, או לשנואתם וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והוא בכלל כדבר ה' בזה". מדובר כמובן בתלמידי חכמים אמיתיים שמקיימים את התורה קלה כבחמורה ולא מזלזלים אפילו במצווה קלה. שהמזלזל במצווה, ואין לו יראת שמים, אפילו אם הוא תלמיד חכם, הרי הוא כקל שבציבור. כמו שכתוב בשולחן ערוך יורה דעה, סימן רמ"ג, הלכה שלישית. עכשיו המקור הראשון להלכה הוא בפרשת שלח: "כדבר ה' בזה ואת מצוותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה". וככה פסק גם הרב עובדיה יוסף, בספרו 'יביע אומר': שכל המבזה תלמיד חכם או רב בבחירות הוא אפיקורס, אין לו חלק לעולם הבא. וה' ירחם מה מחכה לו בגיהנום.

עכשיו, כתוב בגמרא בשבת כי"ט: "בעוון ביזוי תלמידי חכמים, חרבה ירושלים". לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו תלמידי חכמים. ובאותו מקום, אמר רבי יהודה מרב: "כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו". מפה ידעו כנופיית הרשע מה מחכה להם. וכל יום אנחנו שומעים גזרות ואבדות חדשות. הרבה מסופר על גודל עונו של המזה תלמידי חכמים. אבל אחד המקרים הקשים שאירע לפני כ-460 שנה, ס סלוניקי, נחתם כלמעלה מ-300 שנה מאוחר יותר, כותב האיגרת רבי מרדכי מאושמינה, באיגרת החלום הנוראה מפורסמת שכתב והשאיר אחריו כצוואה לדורות. באיגרת מסופר על מעשה נורא באיש בן בליעל  אחד שהרב יוסף בן לב, הוציא פסק דין נגדו. ואותו רשע בן בליעל שהיה עשיר, פגש את המהר"י בן לה ברחוב וסתר לו על לחיו לעיניי קהל ועדה, ואף אחד לא מחה בידו.  משום שהיה עשיר גדול, תקיף ואלים. אז לכאורה יש הצדקה, לא? אם הוא תקיף ואלים וגם עשיר ונזקקים לו, אז למה להתערב? שתקו, אף אחד לא העיר. הגיע המהר"י בן לב לפני החנות של הבשם, קרע את בגדיו ואמר: "שמו שמים על זאת". באותו לילה, נכנס הבשם לחנות. נר בידו, ראה שם, חוץ מכבודכם, עכבר, ניסה להתקרב אליו, התקלחה סחורה בחנות, פרצה דלקה גדולה ובאותה דלקה עלו באש כ-5000 בתים של יהודים. וכמה בתי כנסת ובתי מדרשות נשרפו עם ספרי תורה. מספר ההרוגים הגיע ל-314. שם שדי, שאמר לעולמו די. די! עד ביזוי תלמיד חכם. והאיגרת שכותב רבי מרדכי מאשמיאני לצדיק מאנטי פלה. הוא מספר: הנה לי לספר לכם מעשה נורא שאירע לי בליל ערב יום כיפור. בלומדי אז שיעור הקבוע לי, נפלה עליי תרדמה וישנתי. בחלומי בא אליי איש הדר ותואר פנים וזקנו מגודל. בהבטתו אליו נרתעתי. אחז בידי ואמר: 'מה לך נרדם, קום קרא אל אלוקים'. נרתעתי. והקץ, והנה חלום. אמרתי חלומות שב וידברו. בכל זאת, ליבי היה נוקפי וחרדה גדולה נפלה עליי. הלכתי עוד לישון על מיטתי, והנה בחלומי בא אליי עוד פעם איש הדר הנ"ל ועוד שני אנשים עימו. אמרו לי שני האנשים: 'תדע, זה חלום אמת, אל תאמר נואש'. השתוממתי מאוד. ואז קרא לי האיש ההדר ואמר לי: אני בשליחות מהעולם העליון בא אלייך. התחזקתי ואמרתי באיזה שליחות באתם אליי? מחמת הקול הגדול שדיברתי, הקצתי משנתי והנה חלום. אמרתי עוד פעם חלומות לא מעלין ולא מורידין. אבל ליבי היה נוקף ונפלה חרדה עליי. לא ישנתי עוד בלילה הזה. ביום כיפור בכיתי מאוד, בכייה גדולה שלא הורגלתי בה מעולם ולא ידעתי על מה הבכייה שאני בוכה כל-כך. אמרתי בליבי, אולי מחמת החלום. ולא חלמתי עד שמיני עצרת. אז ישנתי בלילה בסוכה, והנה בא אליי עוד פעם איש ההדר בבגדי לבן. נרתעתי בהבטתי אל גודל יופיו ומראהו הנורא מאוד, ואז קרא האיש ואמר אליי: הבכי שבכת ביום כיפור הועיל מאוד. עד ששלחוני להבינך ולהגיד לך אשר תוכל לתקן ולבטל הגזרה. אמרתי לו: לא ידעתי מה לתקן ומה הגזרה. שתק עוד רבע שעה. התחלתי לבכות בחלום. אמרתי לו לא ידעתי מה זה החטא הגדול שחטאתי ששולחים לי שלוחים מעולם עליון. בכיתי הרבה בחלום ומחמת גדול הבכייה הקוצתי משנתי. בהקיצי לא אמרתי עוד שזה חלום ודברים בטלים, כי ראיתי כי דבר הוא. וביום שמיני עצרת, הייתי בשמחה גדולה וגם לא ידעתי מה השמחה אשר מעולם לא הייתה לי. בליל שמחת תורה, שישנתי על מיטתי באמצע השינה, בחלום, בא אליי עוד פעם איש ההדר. זיו תוארו היה נורא מאוד, מעוטף בלבנים וקרא אליי ואמר: עד מתי יהיה לי טרחה עבורך ללך אצלך ממקומי הנכבד? התחזקתי ואמרתי לו: בזכות התורה ובזכות התנאים והמוראים שלמדתי אותם ויגעתי בהם, הנני מבקש מכם, להגיד לי כל עניין השליחות שלכם ולבאר לי בביאור יפה שאוכל להבינם. הלך איתי לחדר יפה ונעים, מקושט בתכשיטים. לא תשבע העין מלראות זאת. אמר לי: שב בני ואגלה לך עניין סתר וזוהי השליחות שלי. ישבתי על כיסא אחד והוא יושב אצלי. אמר לי: אני מגלה לך נסתרות. תדע אני מהר"י בן לב ובעת שהייתי בחיים, בזה העולם, ישבתי על כיסא דין לשפוט בין איש ובין רעהו. ובאו אליי שני אנשים בדבר איזה משפט ויצא אחד מהם חייב ולא רצה לציית את הדין מחמת שהיה איש אלים, אז הזהרתי אותו באזהרה ידועה ויצאתי לחוץ. בא אליי האיש, שיצא דין חייב בדין והכה אותי על לחיי. וזה עניין חקוק על עצמותיו עד היום! ואין לו  שום תקומה עד היום. ונגזר עלייך שאתה מיוצאי צאצאיו, לתקן אותו ותהיה לו תקומה על זה. נרתעתי, נשתוממתי, נשארתי כאבן דומה מארך רבע שעה. לאחר זה נגע בפי ואמר לי: מה זה שתקת? התחלתי לבכות. אמרתי : אני לא יודע במה אתקן אותו. אין לי ידיעה בייחודים ובכוונות. אמר לי: תדע שגם נגזר עלייך, כשתקנה את הספר 'שו"ת מהר"י לב', תלמד אותו בקביעות עד שיהיה שגור מפיך מראשו ועד סופו. אז תהיה תקומה אליו ויוכל לעלות ממדרגה למדרגה. אמרתי לו כמה אלמד התשובות האלה, עד שיהיה שגור על פי? אמר לי: לא פחות מ-4 שנים. 4 שנים רצופות ללמוד בעל-פה את הספר מהר"י לב. תיקון לזה שנתן לו סטירה אחרי שנשרפה עיר שלמה כמעט ומתו 324 איש. החלום הנורא המתואר באיגרת נכתב כאמור, כ-150 שנה לאחר ביזויו של המהר"י בן לב, שבעקבותיו התרחש האסון הגדול על יהדות סלוניקי. וכותב האיגרת, רבי מרדכי מאושמינה, היה לגדול מפצי שמו ותשובותיו של המהר"י לב, שהיה מגדולי הפסוקים למעלה מ-400 שנה. הוא לא חת מהעשירים. והיו לו שני סיפורים כואבים לפני כן. פעם הוא דן גם כן עשיר וחייב אותו בדין והוא מן שכר 2:02:32???? ?. ..שרצחו את הבן שלו. ועוד בן אחד נפטר לו בטבילה בים. אחרי זה הוא ברח לסלוניקי ושם קרה המקרה השלישי הזה.

 תראו מה זה ביזוי של תלמיד חכם. למה? כי הוא רצה להעמיד את האמת. הדין, האמת והשלום. רק הרשעים לא רוצים לקבל את האמת. וצריכים להיזהר מזה מאוד, מאוד. וגם לא לשתוק. כי אם שומעים לביזוי תלמיד חכם, שמעתם מה אסון הנורא. על זה מתו במדבר. על זה מתו במשך כל הדורות. כבר הבאנו על זה כמה דרשות. כמה חובה להוכיח. אז חובה על כל יהודי לראות שלא יהיה ביזוי חס ושלום של תלמידי חכמים אמיתיים. ומי ששומע את הדרשות שלנו ועוקב דבר אחר דבר, יודע מי האמיתי ומי לא ולמה. אז לכן, מי שרוצה לזכות להיות שותף בהפצת האמת, להמשיך אותה לכלל ישראל, לעורר את העם מחדש, לא לחוש ולא לפחד מאיש כלל, יש אפשרות... שמו לכם על הכיסאות, דפים שיש בהם מילוי פרטים לאשראי, מי שרוצה לתרום לאצטדיון הקרוב שיהיה ,בעזרת ה', כמה שיותר מהר נשיג את הכסף ככה נוכל לעשות. יש לנו כמה תורמים נכבדים שנתנו תרומות גבוהות ונוכל להשלים את זה, נעשה. בעזרת ה', אני רוצה שישמע שיר גם כן בעניין. אחרי זה, מי שירצה יוכל השיג דיסקים. חילקו לכם אני מאמין. ותמונות.

ונקום כולנו אחר כך לרקוד. בבקשה...