מסכת עירובין דף יד. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בבקשה, אדוני היושב-ראש.

מסכת ערובין, דף יד עמוד א',

בראש העמוד.

למדנו אתמול במשנה שצריך לעשות קורה בפתח המבוי

שתוכל לקבל אריח.

האריח רוחבו

טפח ומחצה,

וגם הקורה צריכה להיות טפח כדי שתוכל לקבל אריח ומחצה,

אריח שהוא טפח ומחצה.

שואלת הגמרא, אם הצרקת טפח ומחצה,

שזה רוחבו של האריח,

אז למה אם כן די שהקורה תהיה טפח?

נקרא את זה בלשון הגמרא, טפח?

טפח ומחצה בעין.

כלומר, איך ייתכן שהקורה תהיה רחבה טפח?

הרי צריך שהיא תהיה רחבה טפח וחצי,

משום שהאריח רוחבו טפח וחצי.

עונה הגמרא, תשובה עקב הדרכה ולקבל טפח,

אידך חצי טפח, מלבן לביתינה,

משהו מהגיסא ומשהו מהגיסא,

וקיימא.

מאחר והקורה כבר ברוחב טפח,

אם כן, כדי להשלים את זה לטפח וחצי,

אפשר לברוח טית

משני צידי הקורה,

ואז

יהיה פה רוחב של טפח וחצי בקורה ביחד עם הטית המרוח משני צידדיה,

וכך יוכל לעמוד האריח על הקורה,

שהיא רמתית שממרח אותה בצד, בצדם שלה,

בשני צדדי הקורה.

לכן די בקורת טפח.

אומרת הגמרא, יש מחלוקת בעניין מהו החוזק

שנצרך

לאותן עתידות שמחזיקות את הקורה.

הרי אמרנו שהקורה צריכה שתהיה בריאה לדעת חכמים כדי לקבל אריח.

אמר רבא והרב הונא,

קורה שאמרו צריכה שתהיה בריאה כדי לקבל אריח.

אמרנו שהקורה צריכה להיות חזקה,

שתוכל להחזיק אריח

בשיעור של טפח וחצי,

ומעמידי קורה אינם צריכים שיהיו בריאים

כדי לקבל קורה ואריח.

כלומר,

אם את הקורה מעמידים על גבי יתדות הבולטים

משני הקטלים שמשני צדי פתח המבוי,

העתידות הללו, עליהן מניחים את הקורה.

העתידות כשלעצמן לא צריכים להיות חזקים

שיוכלו להחזיק גם קורה וגם אריח.

מספיק שהם יכולים להחזיק את הקורה לבד,

גם אם כשישימו את האריח,

העתידות הללו ייפלו.

עם כל זה, זה מספיק

כדי שיהיה הכשר למבוי.

אומנם צריך שהקורה תהיה חזקה כדי לקבל אריח,

זה השיעור שנתנו לקורה כדי שיהיה הכשר לטלטל במבוי,

אבל העתידות הבולטים משני הקטלים שמשני צדי הפתח,

והם על גביהם מניחים את הקורה,

לא צריכים להיות העתידות הללו חזקים שיוכלו לקבל גם קורה וגם אריח.

ילדיי, במה שיכולים להחזיק את הקורה,

הגם שלא יכולים להחזיק קורה ואריח.

רב חיסדא אמר, אחד זה ואחד זה,

צריכים שיהיו בריאים

כדי לקבל קורה ואריח.

כלומר, לועד רב חיסדא, גם העתידות,

חייבים שיהיו חזקים

כדי שיהיו יכולים לקבל את הקורה ביחד עם האריח שהיה על גבה.

אמר רב ששת,

הניח קורה על גבי מבוי

ופרס עליה מחצלת

והגמיה מן הקרקע השלושה,

קורה אין כאן

ומחיצה אין כאן.

גמרא כאן מביאה הלכה נוספת בעניין קורה,

שאם אדם הניח קורה על פתח המבוי

כדי להתיר את הטלטול במבוי,

אבל הוא רוצה

לחזק את היתר הטלטול,

פרס עליה,

על הקורה, מחצלת,

כדי שיהיה, ייחשב כמו מחיצה נוספת,

וזה נמצא בפתח המבוי.

ואת המחצלת הגביהה מן הקרקע שלושה טפחים. כלומר,

היה הפרש בין המחצלת לבין

הקרקע שבפתח המבוי, הפרש של שלושה טפחים או יותר.

והמצב הזה הוא גרע יותר מאשר אם לא היה שם את המחצלת.

במקרה כזה שפרס מחצלת על גבי קורה,

קורה אין כאן

ומחיצה אין כאן. כלומר, גם הקורה נחשבת כאילו לא נמצאת,

וגם המחיצה אינה מועילה להיחשב כאילו סתום הפתח.

קורה אין כאן דע מקסיה.

למה הקורה לא מועילה כאן

וכאילו אינה פה?

שהרי מחוסה היא, היא לא ניכרת.

המחיצה, כלומר, ואם תבוא ותגיד לי שיש כל הפחות יועיל מדין מחיצה שהמחצלת תועיל מדין מחיצה,

תשובה גם זה לא יועיל. מחיצה אין כאן, דהבי על המחיצה שהגדאים בוקעים בה.

כלומר, מאחר ויש שיעור של שלושה טפחים,

חלל,

בין קרקע פתח המבוי לבין המחצלת התלויה,

שיעור חלל שכזה זה שיעור שהגדאים יכולים להיכנס,

דרך אותו חלל.

ומחיצה שכזו שהגדאים בוקעים בה,

אין דינה כמחיצה.

כי הרי מטרת המחיצה זה כדי להוות

חציצה,

שלא יהיה אפשר

לכל אחד להיכנס פנימה.

כאן, מאחר שיש מצב שהגדאים יכולים לבקוע,

וזה נמדד על פי גדאים,

זה מה שקיבלו חז'ל במסורת מרבותיהם,

שאם זו מחיצה שהגדאים בוקעים בה,

אז אינה מחיצה.

זה המודד להגדרת המחיצה.

לכן כאן, שהמחצלת היא בהפרש של שלושה טפחים,

שולי המחצלת

הם בהפרש של שלושה טפחים מן הקרקע של פתח המבוי,

לא יועיל, ואין היתר לתת במבוי הזה.

אז לכן, כדי להתיר את הטלטול במבוי, ראוי שיסיר את המחצלת,

או שימשיך את המחצלת,

והפרש חלל יהיה בינה לבין הקרקע, פחות משלושה טפחים.

נראה את רש״י.

רש״י, הראשון בעמוד,

מלאה בינה לקורה בטינה,

טינה הכוונתית,

ממרח ביתית בשיפוע מלוא אצבע מכאן,

וכנגדו מכאן הוא משווה אותה לקורה.

כלומר,

הוא עושה טיט

בכל אחד מצידי הקורה,

כאשר הרוחב

הוא אצבע,

זה צריך להיות רוחב התוספת של הטיט שהוא מורח

בכל אחד מצידי הקורה,

ואז נמצא שיש כאן

שיעור של שני אצבעות תוספת על הקורה עצמה,

ששני אצבעות זה למעשה חצי טפח.

מלבן לשון לבנים.

אז נאמר פה, לשון הגמרא מלבן,

זה מלשון לבנים, כי היו עושים את הלבנים אמתית.

ומעמידי הקורה, אם היא מניחה על גבי תדות,

אין צריכים שיהיו מרעים לקבל קורה ואריח,

אלא לקבל קורה לבד. כך לדעת רבא בר אבונא.

דע לא יהווה אריח הלאה.

הרי אין צריכים שיהיה במציאות

יהיה להניח אריח על גבי הקורה,

אלא צריך רק לתת אומדן לשיעור הראוי לחוזק הקורה,

שיהיה אפשר שיניחו על זה אריח.

מאחר שלא נותנים במציאות אריח, אלא רק זה שיעור בקורה,

השיעור הזה נאמד רק לגבי הקורה עצמה.

אבל,

ובקורה הוא דבעי עניין קביעות,

כי היחידתי וקרמליה רק לגבי הקורה הצריכו עניין של חוזק,

שזה מהווה ראייה לקביעות כמוך בניין,

ואז זה נקרא היכר לבני המבוי שלא יבואו לטלטל ברשות ערבים.

אבל מעמידיה,

אבל אותן מתעדות שעליהן מנחים את הקורה,

לא טל להיכר המדידו, ההיכר לא תלוי בהם.

לכן די שהם יהיו חזקים כדי לקבל את הקורה,

אך גם שלמעשה לא יוכלו לעמוד אם הניחו גם אריח על גבי הקורה.

אבל לעומת זאת, דעת רב חיסדא,

שצריך

גם שמעמידי הקורה, היינו העיתדות הללו,

יהיו חזקות כדי לקבל קורה ואריח.

קורה הבא היה בריאות דאריח,

ומעמידיה הבא הוא בריאות דקורה ואריח.

כלומר, הקורה צריכה

שהיא תהיה חזקה לקבל אריח,

והמעמידים של הקורה צריכים להיות חזקים,

שיוכלו להחזיק גם קורה כשיש אריח מעליה.

מחצלת להיות מחיצה לייפות כוח היתרו.

כלומר, אם אדם הוסיף לשים מחצלת כדי שיהיה פה מחיצה והוא התכוון

לחזק את כוח היתר הטלטול במבוי שיחשב כאילו יש פה מחיצה ממש.

אבל למעשה הוא גרע במשס המחצלת

ושבשביל שערי יש חלל של שלושה טפחים

בין קרקע פתח המבוי לשולי המחצלת התלויה

ממילא זה נקרא מחיצה שהגדיים בוקעים בה. אומר רש״י,

מה זה שהגדיים בוקעים בה? הואיל וגובהה שלושה

מאחר והחלל בין קרקע פתח המבוי לבין

שולי המחיצה התלויה שלושה טפחים,

אם כן הווה המחיצה תלויה ואינה מטרת.

מחיצה תלויה לא מועילה להתיר

טלטול במבוי.

אני רואה את ההמשך הגמרא.

תלו רבנן.

קורה יוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה,

וכן

שתי קורות,

אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה,

ואינן נוגעות זו בזו.

פחות משלושה אין צריך להביא קורה אחרת.

שלושה צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

פחות מארבעה אין צריך להביא קורה אחרת.

ארבעה צריך להביא קורה אחרת.

נסביר את הדברים.

בברייתא מובא בעניין הקורה,

שהיא המתירה את הטלטלו במבוי.

מה הדין אם הקורה הזו

היא מחוברת

רק לאחד מן הכתלים שבצד אחד

של פתח המבוי,

אבל היא לא מגיעה

עד הכותל שבצד השני של המבוי,

כי היא קצרה יותר מרוחב המבוי. נאמר

שהפתח של המבוי

הוא עשר אמות,

אילו הקורה היא רק תשע אמות.

כשהוא יניח את הקורה,

ראש אחת של הקורה על גבי אחד מן הכתלים,

נמצא שהצד השני של הקורה לא יוכל להגיע לכותל האחר שבצדו השני של הפתח.

מה יהיה הדין בקורה שכזו?

אז תכף נראה מה הדין,

אבל הברייתא מוסיפה.

גם יש מצב נוסף

שבפתח המבוי יש שתי קורות.

אחת יוצאה,

נאמר שהקטלים הם מצפון ומדרום,

אז נאמר שקורה אחת

מונחת על גבי כותל צפון,

קורה אחרת מונחת על כותל דרום,

והם הקורה האחת כנגד חברתה,

אבל אינם נוגעות זו בזו.

מה יהיה הדין?

האם אפשר להתיר טלטול במבוי במצב שכזה או לא?

מרתא ברייתא,

משום שהקורה כאן

היא לא מושלמת.

פחות משלושה,

אין צורך להביא קורה אחרת.

אם המרחק, שימו לב, בשני המצבים,

גם במצב הקודם שהוא הניח קורה אחת ארוכה,

אבל היא לא הגיעה עד לכותל השני,

אלא רק מונחת על כותל אחד ולא הספיקה להגיע לכותל האחר,

אז אם המרחק בין

הצד הזה של הקורה,

ראש האחד של הקורה מן הכותל הוא במרחק של פחות משלושה טפחים,

זה לא צריך להביא קורה אחרת, זה יועיל לאטר טלטול במבוי.

והוא הדין לגבי שני קורות,

ששתי הקורות הללו מונחים על גבי הכתלים, אבל אינן נוגעות זה בזו.

אבל אם המרחק בין שתי ראשי הקורות הללו פחות משלושה טפחים,

יועיל, ולא צריך להביא קורה אחרת.

אבל אם זה שלושה,

אם המרחק בקורה הארוכה,

המרחק בין הראש של הקורה לבין הכותל הוא שלושה טפחים או יותר.

וכן, בשתי הקורות הללו,

שהן מונחות, כל קורה מונחת על כותל אחד ואינן מגיעות ליגה זה בזה,

והמרחק ביניהם הוא שלושה טפחים או יותר,

צריך להביא קורה אחרת.

זה לדעת,

לדעת מי?

לדעת החכמים, תנא קמא.

אבל לדעת,

לדעת רבן שמעון בן גמליאל,

השיעור הוא ארבעה טפחים.

אם המרחק זה היה פחות מארבעה,

אז בסדר, לא צריך להביא קורה אחרת.

רק אם זה ארבעה או יותר,

אז צריך להביא. כלומר,

לדעת חכמים,

הדין לבוד שמצאנו אותו כבר קודם לכן,

שזה אחד מהדברים שנאמרו על אחת משה מסיני.

לבוד זו הלכה למשה מסיני.

לבוד פירושו של דבר כאשר יש מרחק בין דבר מסוים לדבר אחר, פחות משלושה.

כך נאמר לפי החכמים, זה נחשב כאילו זה סתום.

אבל לדעת רבן שמעון בן גמליאל, דין לבוד זה עד ארבעה טפחים. לא עד שלושה, אלא עד ארבעה.

עכשיו, יש לך אפשרות להביא

נייר דקה

כדי לנקות פה שאני יכול לצייר את זה,

או אפילו מגוון או משהו.

זה מספיק, מספיק, מספיק, לא צריך יותר מדי.

מקווה שזה יינקה טוב.

חייבים קצת משהו רטוב.

אין לך את זה במים.

זהו

דיל ראשון

שמוזכר בברייתא לגבי קורה שהיא אומנם ארוכה,

אבל לא מגיעה לכותל האחר שבפתח המבוי.

ומקרה נוסף של שתי קורות קצרות

שהוא הניח כל אחת מהן על גבי כותל אחד,

ואינן נוגעות זו בזו.

אז בזה חלקו חכמים ברבן שמעון בן גמליאל

מהו השיעור הראוי שעדיין זה יהיה מותר לטלטל במבוי.

לדעת רבן שמעון בן גמליאל, לדעת חכמים,

הכל תלוי אם יש פה עד שלושה או משלושה ויותר,

ולדעת רשב״ג עד ארבעה או מארבעה ויותר.

אנחנו נצייר את זה פשוט כדי

שיבינו את העניין.

כלומר,

ציור ראשון,

יש פה

מבוי.

זה פתח המבוי.

זהו פתח המבוי.

הוא הניח קורה מכאן, הניח אותה לכותל הזה,

והגיע עד לפה. כלומר, יש הפרש

בין הכותל הזה לבין הקורה.

אז מה נאמר בזה הדין? שלדעת חכמים,

אם זה פחות משלושה מרחק,

כן, אז זה בסדר.

לא צריך להביא קורה אחרת, אבל אם זה שלושה או יותר,

צריך להביא קורה אחרת. לדעת רשב״ג זה תלוי עד ארבעה או מארבעה ואילך.

אם זה עד ארבעה ולא ארבעה, אז זה עדיין כשר,

אבל אם זה ארבעה ויותר,

אז

זה לא טוב.

עכשיו, יש מקרה נוסף

שהבאנו שתי קורות המתאימות.

מה זה שתי קורות המתאימות? שוב,

יש פה קורה,

יש פה קורה. הנה, יש פה שתי קורות.

שתי קורות, כאשר שתיהן לא מגיעות

האחד לחברתה.

אז גם פה זה תלוי אם זה שלושה לדעת חכמים

או ארבעה לדעת רבן שמעון בן גמליאל.

הלאה.

וכן,

זה שתי קורות שעברנו מקודם, אחת יוצאה מכותל זה ואחת

יוצאה מכותל שני.

וכן, שתי קורות המתאימות,

לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח.

אם מקבלות אריח לרחבות טבח,

אין צריך להביא קורה אחרת.

ואם לאו,

צריך להביא קורה אחרת.

כלומר,

כלומר מה יהיה הדין,

מה אתה אומר?

לא צריך, זה מה שאומר. דקה, דקה.

שתי קורות המתאימות.

מה זה שתי קורות המתאימות?

הוא לקח שתי קורות

שאין בכל אחת מהן רוחב טפח. הלוא אמרנו שהשיעור המינימלי לקורה צריך להיות רוחב טפח.

עכשיו אין בזו רוחב טפח כדי לקבל אריח ואין באחרת כדי לקבל אריח.

אז עכשיו הדין כך, אם כש...

זה לפי מה? זה לפי... אה, טפח, סליחה. זה לא... זה שיעור בשביל שיהיה היכר

לבני ראשות ערבים.

אז כמובא ברייתא כאן, אם מקבלו את אריח לרוחבו, אם כשאתה מצרף אותם יחד,

עדיין יהיה שייך להניח על זה אריח?

לא צריך להביא קורה אחרת.

אבל אם בשתיהם יחד לא יהיה רוחב טפח,

צריך להביא קורה אחרת.

כלומר, לא אכפת לי שיש פה שתי קורות ובצירוף

שניהם יש פה טפח.

זה בסדר. טפח באובי, כאילו אם אני לוקח... באובי, מדובר, מדובר, זה נקרא הרוחב.

זה מה שנקרא אצלנו הרוחב.

כן?

אז זה מה שכתוב כאן.

הרוחב זה הכוונה החלק העליון שעל גבי הקורות.

החלק שהוא רואה את פני השמיים.

זה הרוחב.

אז אם

אם אנו מוצאים

שבזה נאמר יש חצי טפח,

ובקורה השנייה חצי טפח,

אם כן יחד יש פה טפח, אז זה בסדר.

אבל גם אם צרף את שניהם עדיין לא יהיה פה טפח,

אז לא יועיל, אלא צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

אם מקבלות אריח לאורכו שלושה, אין צריך להביא קורה אחרת.

ואם לאו,

צריך להביא קורה אחרת.

כלומר, לדעת רבן שמעון גמליאל,

גם אם בשתיהם יחד אין רוחב טפח,

אבל אם הוא ייקח

אותם וישמיכם זו לזו,

ויושיב אריח לרוחבו על גבי אותם שתי קורות,

כן?

ולא יוכל לעמוד שם.

בכל זאת,

אבל אם הוא ירחיק אותם קצת זה מזה,

יוכלו להניח על זה את האריח באורכו,

באורך שלו.

אז אפשר שיועיל בתור קורה,

אבל עד כמה?

עד שלושה טפחים.

כלומר, השיעור של האורך של האריח,

האורך של האריח זה שלושה טפחים.

הרוחב הוא טבע וחצי.

אומר רבן שמעון גמליאל,

גם אם למשל כשאתה תיקח את שני הקורות,

אתה לא תוכל למצוא שיעור של טפח

בשתי הקורות עצמם ביחד.

אבל יש מצב, יש מצב שאם אתה תעשה מרווח,

כן?

יהיה פה אפשרות לעשות פה, להניח את האריח באורכו.

אז אם עדיין,

כשהמעקורות יהיו רחוקות קצת זו מזו,

יוכלו לקבל אריח לאורכו, דהיינו שלושה טפחים,

לא צריך להביא קורה אחרת,

יניח אותם קצת רחוקות,

ואז

יהיה פה מצב של שלושה טפחים.

אבל אם לאו,

אבל אם הרווח ביניהם הוא יותר משלושה טפחים,

לא יועיל, צריך להביא קורה אחרת.

היו אחת למעלה ואחת למטה.

רבי יוסי ורבי יהודה אומר, רואין את העליונה כאילו היא למטה,

ואת התחתונה כאילו היא למעלה,

ובלבד שלא תהיה עליונה למעלה מעשרים אמה ותחתונה למטה מעשרה.

יש פה מקרה נוסף,

שהקורות מולאכות אחת למעלה ואחת למטה.

קורה אחת הייתה קבועה בכותל במקום גבוה,

האחרת יותר למטה.

עכשיו,

אם היינו באים

להשוות

ולהצמידם זה לזה,

אז היו מונחות זו אצל זו.

נאמר

שיש פה קורה שמונחת בחלק העליון של שני הכתלים הללו שמשני צידי פתח המבוי,

וזה מונח בתוך הטבח הסמוך ביותר לכניסה,

כן?

וקורה אחרת היא מונחת למטה,

מונחת אומנם למטה, אבל היא לא ממש מתחת לקורה העליונה,

אלא מונחת קצת יותר פנימה,

שכאשר תבוא להשוות ולהצמידם זו לזו,

תקבל פה מצב שיש פה שתי קורות יחד שרוחבם טבח.

יועיל או לא יועיל?

אז אומר רבי יוסי ורבי יהודה,

רואין את העליונה כאילו היא למטה,

ורואין את התחתונה כאילו היא למעלה.

כלומר, אפשר

להסתכל על זה כאילו שניהם צמודים זה לזה, או על ידי שתוריד את העליונה ותצמיד אותה לתחתונה ממנה,

או להפך, שתעלה את התחתונה לכיוון למעלה,

ואז תשווה אותה לעליונה, נמצא שהן צמודות זו לזו.

אם אפשר שעל ידי שתשווה אותן ביחד ותצמידן זו לזו,

הן יהיו ברוחב טבח,

אז זה כשר.

אבל צריך לזה תנאי שלא תהיה העליונה למעלה מ-20 ותחתונה למטה מעשרה.

כלומר,

אם העליונה היא למעלה מ-20 ממה, אז זה לא יהיה טוב.

משום שקורה שהיא קבועה למעלה מ-20 ממה,

פסולה, כלומר, לא יועילה אתם תטטו למעמדוי.

וכן תחתונה, אם היא קבועה למטה מעשרה,

גם לא יועיל.

אז מתי אני אומר רואין

בשתי קורות אלו, שהאחת עליונה והאחת תחתונה,

ואם תשווה מזה לזה,

כן?

תוריד את העליונה לכיוון התחתונה, או את התחתונה תעלה לכיוון העליונה ויהיה טפח, אז זה בסדר.

זה רק באופן

ששתי הקורות הללו, שאחד עליונה ואחת תחתונה,

הן בתוך שיעור של מעשרה טבחים עד 20 ממה.

אם הן מעשרה טבחים ומעלה עד 20 ממה ולא יותר,

שייך לומר רואין את העליונה כאילו היא למטה,

או את התחתונה כאילו היא למעלה.

אמר רבייה.

אמר רבייה.

רבי יוסי ורבי יהודה סבר לה כאבוהו בחדה פליג עליהם בחדה.

אביי

בא לבאר את שיטת רבי יוסי ורבי יהודה שלמדנו אותו עתה בברייתא.

רבי יוסי ורבי יהודה שאמר רואין את העליונה כאילו היא למטה,

ואת התחתונה כאילו היא למעלה.

אותו רבי יוסי ורבי יהודה למעשה מוצאים אנו

שבדבר אחד הוא סובל כמו אבא שלו רבי יהודה,

ובדין אחר הוא חולק על אביו,

הוא לא מסכים איתו.

איפה אנו רואים שהוא מסכים עם אביו?

סבר להקה ובחדה דעית לרואין.

הרי פה אנחנו רואים שרבי יוסי ורבי יהודה אומר,

רואין את העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה.

אז למעשה כבר אנו מוצאים זאת בדעת רבי יהודה אביו,

אבא של רבי יוסי הזה.

איפה אתה רואה שרבי יהודה סובר ואומרים רואין?

משום שבמשנה ראינו שהוא אומר אם הייתה של כס ושל קנים,

רואין אותה כאילו היא של מתכת.

וכן אם הייתה עגולה,

רואין אותה כאילו היא פשוטה.

מהו לשון המשנה?

עקומה רואים אותה כאילו היא פשוטה, עגולה רואים אותה כאילו היא מרובה.

כן?

אז אם כן יש את העניין הזה של רואין,

שמתייחסים כאילו זה כך,

זה כבר מוצאים לנו בדעת אביו, רבי יהודה.

אז לגבי העניין של רואין,

שמתייחסים לדברים כאילו זה היה כך,

זה רואין כבר בדעת אביו, והוא סובר כמו אביו בעניין הזה.

אבל הוא פליג עליהם אחת, אבל בדין אחד הוא כן חולק עליו.

מה יש? אילו רבי יהודה סבר למעלה מעשרים.

רבי יוסי ורבי יהודה סבר בתוך עשרים, הנה,

למעלה מעשרים, לא.

רבי יהודה עצמו סובר שקורה כשרה אפילו אם היא למעלה מעשרים אמה.

ואילו רבי יוסי ורבי יהודה סובר, לא,

שרק אם זה בתוך עשרים אמה כשרה,

אבל אם זה למעלה מ-20,

אינה כשרה.

הרי כבר במשנה אנו רואים

שהמשנה הראשונה במסכת

מובאה את המחלוקת הזו בין חכמים לרבי יהודה,

שחכמים שאומרים מבוי שהוא גבוה למעלה מ-20.

עשרים אמה ימעט,

רבי יעמר אינו צריך למעט.

אם כן, כאן שאמר רבי יוסף רבי יהודה שהתנאי שנאמר רואים

זה רק באופן שהקורה העליונה היא בתוך עשרים אמה ולא למעלה מעשרים אמה,

אם כן הוא סובר שלא כדעת אביב בעניין הזה.

אומר רשי

המתאימות

שהיא שכיוון זו אצל זו

כמו תאומים ברשי המתאימות,

אחת למעלה ואחת למטה

ובין שתיהן כדי לקבל אריח

זו אצל זו.

אלא שאחת מעמידיה גבוהים משל חברתה.

אם כן,

היא גבוהה ממנה.

כלומר,

יש פה שתי קורות

שאין בכל אחת מהן כדי לקבל אריח, אין להן רוחב טפח,

אבל כל אחת מהן זה חצי טפח.

אם כן, אלא מה הבעיה? שהקורה האחת היא עליונה יותר והקורה האחרת היא תחתונה,

יותר למטה מהעליונה.

אז אם לא נמצאים המע זו תחת זו אלא בסמוך,

שאם תשמע אותם יחד נמצא שיש פה רוחב טבע בשתי הקורות,

אז כן, אז מותר לטלטל במבוי הזה.

רואין את העליונה כאילו היא למטה,

עד שיהא זו אצל זו בשווה.

אבל כל זה בתנאי אומר רבי יוסף בן רבי יהודה,

שלא יהיה כה עליונה למעלה מעשרים אמה מן הקרקע,

ואין שם הכשר קורה,

ולא תחתונה למטה מעשרה סמוך לקרקע.

דעית לרואין, רבי יוסף רבי יהודה סובר כמו אבא שלו,

שאני רואה את הדבר כאילו,

כאילו זו הייתה המציאות שבדבר.

דעית לרואין,

אומר רשי,

כאבוה דאמר, כמו אבא שלו שאמר במתניתין,

רואין אותה כאילו היא של מתכת.

נראה את המשך הגמרא,

רבי יהודה אומר, רחבה אף על פי

שאינה בריאה.

זה למעשה שלוש שורות מסוף השורות הצרות.

שלוש שורות מסוף השורות הצרות.

מובא פה דעת רבי יהודה שנאמרה במשנה,

שלא צריך שהקורה תהיה בריאה, היינו חזקה לקבל הריח.

די שהיא רחבה טפח,

אגם שאינה חזקה ואינה יכולה לקבל הריח.

אני אומר, רואין כאילו היא חזקה.

כמו שאמר במפורש, אם הייתה של קש,

רואין אותה כאילו היא של מתכת.

רבי יהודה אומר, רחבה אף על פי שאינה בריאה,

מתנה לרבי יהודה לחיה ברב,

כמדרה.

רבי יהודה היה מלמד את חיה בנו של רב,

וזה היה בפני רב,

בפני אבא שלו.

לימד אותו את המשנה

ואמר לו כך, רחבה אף על פי שאין בריאה.

שקורה,

אפשר שיועיל אפילו אם רק רחבה ואינה בריאה, אינה חזקה,

כדי שתוכל להחזיק הריח.

אמר לה, את תהיה רחבה ובריאה.

אז אומר לו רב, רבי יהודה,

תלמד את חיה שצריך שתהיה גם רחבה וגם בריאה.

ואמר רבי אלעאי, רב רחבה ארבעה אף על פי שאינה בריאה.

שואלת הגמרא,

הרבי אלעאי אמר בשמו של רב

שלא צריך שתהיה בריאה, מספיק שתהיה רחבה, כלומר לא צריך שתהיה חזקה.

אז איך פה אנו מביאים שרבי רב אמר לרבי יהודה

ללמד את בנו שקורה צריכה שתהיה גם רחבה וגם בריאה?

עונה הגמרא, רחבה ארבעה שאין.

כלומר,

רב שאה אמר שלא צריך שתהיה בריאה, הוא דיבר ברחבה ארבעה טפחים.

אם היא רחבה וארבעה טפחים,

אז יועיל אפילו שאינה בריאה.

אבל אם הקורה רחבה רק טפח,

סובר רב שצריך שתהיה גם ברחבה,

גם רוחב טפח וגם בריאה, גם חזקה,

כדי לקבל אריח.

הייתה של קש.

ממשיכים לנו את הקטע הנוסף שנאמר במשנה,

שנאמר שם שאם הייתה של קש,

רואים אותה כאילו היא של מתכת.

אנחנו כבר בשורה השנייה מההרחבות.

מהי כמשמע לאן

דאמרינא רואין

היינו הך?

כלומר, לשם מה הוסיפה המשנה את העניין הזה?

היא, אם הייתה של קש,

רואים אותה כאילו היא של מתכת.

כבר אמר את זה רבי יהודה מקודם,

שלא צריך שתהיה בריאה,

בגלל שאני מחשיב את זה כאילו,

כאילו היא בריאה, אפילו שזה לא בריאה בפועל.

אפילו שהקורה אינה חזקה כדי להחזיק הריח,

אבל נחשיבים את זה כאילו זה חזק לקבל הריח.

מהי כמשמע לאן דאמרינא רואין? מה באה המשנה להשמיע לנו?

שאני אומר את הדין הזה של רואין?

ולכן בקורה של כס וקלים רואינו אותה כאילו היא של מתכת?

היינו הך, הרי שנינו את הדין הזה כבר קודם,

שזו הסיבה של רבי יהודה אומר,

מספיק שהיא תהיה רחבה,

אף על פי שאינה בריאה,

כי רואינו אותה כאילו היא בריאה.

עונה הגמרא תשובה, מהו זה תימה?

במינה אמרינה,

שלא במיניה לא אמרינה,

כמשמע לה.

כלומר,

הייתי יכול לחשוב ולומר שרק אם הוא מניח קורה,

קורה שמהמין של הקורה הזה יש קורות חזקות

שיכולות להחזיק הריח, כמו למשל קורה של עץ.

קורה של עץ,

אפשר שיהיה

ברוחב של הטבח להחזיק הריח.

אז גם אם הוא בא והניח קורה של עץ, אבל היא אינה חזקה,

לקבל הריח,

אז נאמר רואינו אותה כאילו היא חזקה.

אבל אם הוא מניח קורה של קש או של קנים,

שלעולם

זה לא יכול להחזיק הריח,

אין דבר כזה שקש או דבר שעשוי מקש או מקנים יוכל להחזיק הריח,

אז הייתי אומר שפה גם רבי יהודה מודה שלא רואין לומר רואין כאילו היא חזקה.

כמה שבעלן, לכן הוסיפה המשנה לומר שגם בזה,

גם אם זו הייתה הקורה הזו,

היא מקש או מקנים,

רואין אותה כאילו היא חזקה,

וכאשר לדעת רבי יהודה מטלטל בממוי על סמך קורה שכזו,

עקומה, רואין אותה כאילו היא פשוטה.

הוסיפה המשנה ואמרה שגם אם הקורה עקומה,

היינו עשויה כעין קשת, כמו שאמרנו.

רואין אותה כאילו היא פשוטה, כאילו היא ישרה.

ועל זה שואלת הגמרא פשיטא,

פשוט שיועיל, כי הרי אמרת שאומרים רואין.

אם כן, כמו שאומרים רואין,

בקורה שאינה חזקה כאילו היא חזקה,

אז גם באופן שהיא עקומה, רואין אותה כאילו היא פשוטה.

כמה שמעלן, עונה הגמרא תשובה.

הדין הזה שבמשנה נכתב,

להשמיע לנו דין שאמר אותו רב זרע.

וכי זה רב זרע.

כלומר, אם הקורה

היא הייתה עקומה,

אבל החלק של העקמומיות שבה היה פונה לכיוון חוץ מהמבוי.

רב זרע אמר, דאמה רב זרע?

היא בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי.

היא בתוך העשרים ועקמימותה למעלה מהעשרים.

היא למעלה מעשרה ועקמימותה למטה מעשרה.

רואים,

כלשהי לא יינטל עקמו מיתה

ואין בין זה לזה שלושה,

אין צריך להביא קורה אחרת.

אבל אם לאו, צריך להביא קורה אחרת.

רב זרע בא לחדש

שמה יהיה הדין אם החלק העקום שבקורה הוא

נמצא בתוך מקום כזה שהוא לא ראוי להניח שם קורה.

כמו למשל,

אם החלק של העקמומית שבקורה הוא פונה לחוץ מהמבוי.

או, יש אופן נוסף,

שהיא עצמה, החלק הישר שבאותה קורה הוא בתוך עשרים אמה,

אבל החלק העקמומית שבקורה הזו למעלה מעשרים אמה.

וכן, להפך,

אם הקורה עצמה מונחת למעלה מעשרה,

אבל העקמומית פונית לתוך עשרה.

הרי מקומות אלו,

חוץ המבוי, או למעלה מעשרים, או למטה מעשרה,

אין זה מקום הראוי להניח שם קורה.

אם כן,

היה מקום לבוא ולומר שגם אם חלק מן הקורה, היינו העקמומית שבקורה הזו,

אם הוא נמצא במקומות הללו,

זה יפסול את הקורה הזו מלטלטל באותו מבוי.

בא רב זרע ואומר,

אתה תהיה צודק, אבל בתנאי מסוים.

כלומר,

אם תיטול את החלק של העקמומית

שבתוך אותו מקום שאינו ראוי לקורה,

ולא יישאר מרחק

בין שתי הקורות הפשוטות,

שהן למעשה משני צדי העקמומית הזו,

אם השיעור ביניהם יהיה

פחות משלושה טווחים,

לא צריך להביא קורה אחרת.

אני מתייחס לזה כאילו זה ישר,

ואני אומר כאן דין לבוד.

אבל אם לאו,

אבל אם כשאתה תיטול את החלק של העקמומית שבקורה,

אז בין שתי הקורות

שמשני צדי העקמומית יש

שלושה או יותר,

צריך להביא קורה אחרת.

עכשיו אנחנו נצייר את זה כדי שיבינו על מה מדובר.

נאמר שהקורה,

החלק של העקמומית זה הקורה,

וזה העקמומיות, וזה החלק הפשוט. יש פה שני חלקים בקורה שזה פשוט,

וחלק אחד יש לו כעין בטן,

שפונה לכיוון או חוץ למבוי,

או שזה למעלה מ-20 ממה החלק הזה,

או שאדרבא הוא הניח את זה בכיוון הפוך,

שזה בתוך עשרה, ולמעלה מעשרה, וזה בתוך עשרה טפחים מן הקרקע.

אז פה אני אומר כך, אם המרחק בין זה לזה

הוא פחות משלושה טפחים,

או בין זה לזה פחות משלושה,

אז זה בסדר.

אבל אם זה שלושה טפחים או יותר,

זה יהיה פשוט לטלטל במבוי הזה.

זה מה שאומר הבזירה,

וזה מה שבאו כאן לחדש במשנה גם כן,

שהעקומה רואים אותה כאילו היא פשוטה,

בא לחדש

שאם הקורה,

החקמימות שבה פונה חוץ למבוי,

או למעלה מ-20,

או בתוך עשרה טפחים,

אז עדיין אם אין מרחק בין שתי חלקי הקורה,

החלק הפשוט שבקורה הזו,

בין שני החלקים הפשוטים שבקורה,

אין שלושה טפחים, אז זה בסדר, אבל אם יש

שלושה או יותר,

אז הקורה הזו פשולה.

שואלת הגמרא, הנבי פשיטא.

נו, גם הדין הזה,

שקורה שהיא עקומה,

ועדיין המרחק בין שתי החלקים הפשוטים שבקורה, פחות משלושה טפחים,

שזה כשרה.

הרי זה פשוט, הרי יש כאן נבוד.

עונה גמרא היא בתוך מבוי,

ועקמו אותה חוץ למבוי צריך עליהן.

עיקר החידוש הוא באופן שהקורה,

החלקים הפשוטים שבקורה הזו הם בתוך המבוי,

אבל העקמומית שבקורה הזו פונה חוץ למבוי.

פה צריך לחדש

שאם יש פחות משלושה טפחים בין שתי החלקים הפשוטים,

אז זה בסדר.

למה? הייתי יכול לחשוב מה עוד התאמה

לחוש דלמעת אל העם שוכי בטרה.

אולי בקורה כזו נחשוש שיימשך אדם אחריה וייטלטל מחוץ למבוי,

עד אותו מקום שהעקמומית נמצאת שם, שזה חוץ המבוי כבר.

כמשמע לאן? לכן באה המשנה להשמיע שאין חשש כזה.

אם המצב הוא

שהמרחק בין שני החלקים הפשוטים שבקורה זה פחות משלושה,

הקורה הזו קשרה.

עגולה, רואים אותה כאילו היא מרובעת.

באה המשנה לומר מה יהיה הדין עם הקורה עגולה,

כלומר

אינה עשויה בריבוע או

אין בה זוויות,

אין בה קצוות, אלא עגולה.

במצב הזה יועיל גם כן

כאילו היא מרובעת.

שואלת הגמרא, עטו, למה לי?

למה צריך להגיד לי את זה שרואים אותה כאילו היא מרובעת?

כמו שאמרנו,

שקורה של קץ וקנים רואים אותה כאילו היא של מתכת,

וכן בקורה שהיא עקומה רואים אותה כאילו היא פשוטה.

אז הוא עדין שבעגולה רואים אותה כאילו היא מרובעת.

עונה הגמרא, סייפה הצריך עליה.

המשנה באה להשמיע לנו בעיקר את ההמשך שנאמר שם באותה משנה.

כל שיש בהיקפו שלושה טפחים,

יש בו רוחב טפח.

כלומר, אם כשאתה בא להקיף

את הקורה,

אתה מוצא שההיקף של הקורה זה שלושה טפחים,

אז דע לך שיש באותה קורה רוחב טפח,

וזה מספיק כדי להתיר את הטלטול במבוי על סמך קורה,

שכזו.

כי אם תחלוק

את הקורה הזו באמצע,

תחלוק אותה לשניים, אתה תגלה שהרוחב הוא טפח.

או אם תבוא ולהסיר

את החלק של העיגול עצמו ותפסל את זה בצורה כזו,

שתסיר רק את החלק הבונט שבעיגול,

תהפוך את זה לברובה, תמצא שעדיין זה ברוחב טפח.

ולכן זה מספיק כדי להתיר טלטול במבוי.

מנה הנמילה, מאיפה אנו לומדים את הכלל הזה,

שבמקום שיש לך דבר עגול

ולהקיף אותו,

זה פי שלושה,

כלומר שלושה טפחים, אז הרוחב שלו זה טפח.

דהיינו שהיקף עיגול הוא שלוש פעמים מאשר רוחב העיגול.

מאיפה אנו לומדים זאת?

אמר רבי יוחנן,

אמר כראה, ויעשת ים מוצק

עשר באמה משפתו עד שפתו עגול סביב,

וחמש באמה קומתו,

וקו שלושים באמה יסוב אותו סביב.

ישנו פסוק במלאכים א' פרק ז', פסוק כג',

שם נדבר על עניין בית המקדש שבנה שלמה.

אז כתוב שם, ויעש את הים מוצק.

הייתה איזושהי בריכה ששלמה עשה אותה,

והיה הרוחב הפנימי

מדופן אחת

לדופן שכנגדה עשר אמות.

וכמה השיעור היה בהיקף של אותה בריכה?

שלושים אמות.

אם כן, מוכח שהיקף העיגול הוא שלוש פעמים

משיעור הרוחב.

שהרי הרוחב כאן,

מצד לצד, כשאתה לוקח ועומד

את הרוחב מכותל, מדופן לדופן, אבל בצורה ישרה,

אתה מגלה,

אתה מגלה שיש פה עשרה, עשר,

עשר אמות.

ואילו ההיקף

שאתה מקיף את הבריכה זה שלושים אמות,

נמצא אם כן שההיקף הוא פי שלושים מאשר הרוחב.

כאשר ישנו דבר עגול,

אז דע לך שאם אתה רוצה לדעת מהו הרוחב,

תקיף

את העיגול הזה,

והשיעור של הרוחב הוא שליש

מההיקף.

שואלת הגמרא, והאיכה שפתו?

הרי כל כלי

יש לו שפה.

לכאורה כשהפסוק אומר שהיקפו של היקף הבריכה היה שלושים אמות,

שפת הכלי גם היא כלולה בחשבון ההיקף,

ואילו הרוחב הוא רק החלל שמבפנים.

נמצא שהיקף העיגול הוא פחות משלוש פעמים מידת הרוחב.

משום שאם אתה היית עומד את העיגול מבפנים,

ייתכן שהיית מוצא פחות משלושים אמות

לשיעור של רוחב של עשר אמות,

כי הרי כשבאו לאמוד את ההיקף

של הבריכה הזו,

שזה היה כלי

גדול בשיעור הזה שנאמר בפסוק,

הרי הם מדדו את ההיקף עם שפתו, עם החלק

של הדפנות של הכלי.

אם כן,

מהיכן אנו יודעים לומר שהיקף הוא פי שליש

מן הרוחב?

אמר רב פאפה,

שפתו שפת פרח שושן כתיב בה.

הכתיב מעוביות טפח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן,

אלפיים בת יחי.

כלומר,

שפת הברכה שעשה שלמה נאמר בפסוק שזה שפת פרח שושן.

כלומר, השפה הייתה דקה מאוד

כמו פרח שושן.

כמו שהפרח הוא כל כך דק,

אז גם הדופן של אותה בריכה היה דופן דק.

כמו שהפסוק אומר שם בפרק ז', פרסוק חבר,

ועוביות טפח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן,

אלפיים בת יחיל.

כלומר, הברכה הייתה מכילה אלפיים בת.

הכוונה, הכמות שהיה אפשר להכניס לשם

זה אלפיים בת,

כל בת.

זה שיעור של שלושים שיאים.

אני אומר לך, תכפיל את זה באלפיים. זה שיעור עצום של קיבולת שהיה באותה בריכה.

אבל על כל פנים רואים מה הפסוק. שעובי הדפנות בתחתיתם היה טבח,

אבל מלמעלה היה עובי הדפנות דק מאוד.

וזה הכוונה, ועוביות טבח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן. כלומר, החלק התחתון שבדופן

היה אמנם טבח,

היה עובי טבח, אבל העובי בחלק העליון

היה דק מאוד כפרח שושן.

ממילא זה שיעור כל כך מועט,

שזה לא מהווה משמעות

לבוא ולומר שאין בהיקף,

שאינו

בדיוק העניין שהרוחב הוא שליש מן ההיקף.

שואלת הגמרא והיכה משהו,

אבל על כל פנים יש פה איזה שיעור רוחב מועט.

איך אתה, אם כן, יכול לבוא ולומר שתמיד הרוחב הוא שליש מן ההיקף.

הרי כאן ההיקף היה יותר,

היה כולל את השפה עצמה,

שזה משהו, נאמר,

שהיה פה שיעור מסוים שהוא תוספת של טבח בשני

השפות.

מה זה משנה?

אבל בתכלית יוצא שאין פה שיעור מדויק,

שזה שלושים כנגד עשר.

עונה הגמרא, כי כחשיב

מגווי כחשיב.

כשהפסוק מונה בהיקף הים שעשה שלמה,

הפסוק אומר שלושים אמות,

שהקיף,

הוא לא הקיף את זה, בדק את זה, על שפת הברכה,

אלא מבפנים.

נכנס אדם פנימה לתוך הברכה ולקח חוט

והצמיד אותו לדופנות הברכה ועמד אותו אחת לאחת על כל ההיקף ומצא שההיקף הוא שלושים אמות.

ואילו הרוחב של הברכה מדופן לדופן

היה עשר אמות. נמצא

שהשיעור של הרוחב הוא שליש מן ההיקף,

כי אם הרוחב הוא עשר אמות וההיקף הוא 30,

וההיקף הוא 30 נמצא שהרוחב הוא שליש מן ההיקף.

נראה את רש״י.

רש״י בדיבור המתחיל

היינו הך.

כלומר, כוונת השאלה כאן מדוע נאמר במשנה הייתה

של קש רואין אותה כאילו היא של מתכת.

הרי זה אני יודע כבר מהרשע של דברי רבי יהודה.

דתנא ברשע,

אומר רש״י, דתנא ברשע רחביו על פי שאינה בריאה.

כלומר, שלא צריך שהיא תהיה בריאה, אלא אני מחשיב את זה כאילו היא בריאה.

ולמה ליטו? אז אם כן, למה צריך לכתוב עוד הייתה של קש דה אינה בריאה, שבצורה הזו היא לא יכולה להחזיק הריח.

רואין אותה כאילו היא של מתכת.

אז זה באה הגמרא ואומרת, יש פה חידוש

שהייתי יכול לחשוב אם היה כתוב רק את הרשע של הדברים, רחבה אף על פי שאינה בריאה,

הייתי אומר,

רק באופן שהקורה עשויה ממין כזה,

שאפשר שזה יחזיק הריח. בריאה במינה אמרינה,

שרגיל להיות באותו המין בריאה כגון קורה של עץ.

מילא במצב הזה, כי אינה בריאה נמי,

רואין כאילו היא בריאה.

אבל של קש ושל קנים דה אין בריאה במינה.

כלומר, אם זה עשוי מכס או מקנים,

שבכל מצב לא תוכל להחזיק הריח,

כי הסוג המין שהוא כס וקנים,

הוא לא חזק כדי לקבל הריח.

המה לאמרי הרואין,

אז הייתי יכול לחשוב שפה לא נאמר רואין כאילו היא של מתכת.

אז זה ענו בגמרא, שגם פה אומרים רואין.

פשיטא דאח הנמי אמרי הרואין דמאי שנאם את רשע.

כלומר, השאלה הבאה הייתה,

למה צריך לכתוב שאם היא הייתה עקומה,

עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה.

ושוב בהמשך, אם הייתה עגולה רואין אותה כאילו היא פשוטה,

כאילו היא...

כן, כאילו היא פשוטה, כן.

בעקומה רואין אותה כאילו, מה אמרנו בעקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה,

ובעגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת.

למה צריך לכתוב את זה? פשיטא דאח הנמי אמרי הרואין,

דמאי שנאם את רשע.

טוב,

עכשיו באה הגמרא ומביאה ראייה מברכה שעשה שלמה,

להוכיח שתמיד הרוחב של דבר עגול הוא שליש מן ההיקף של אותו דבר עגול.

משפתו עד שפתו, כך כתוב בפסוק, חלל שלו,

שימו לב, חלל

של הברכה לבד עובית אופנותיו, כלומר כשאתה מודד מבפנים

את החלל מדופן לדופן בעיגול,

באותה בריכה היה עשר אמות,

וכתיב, והפסוק ממשיך ואומר,

וקו שלושים באמה יסום אותו, כלומר ההיקף היה שלושים אמות.

עלמא, אז מה רואים?

לכל אמה רוחב בעיגולה, איכה שלוש אמות בהיקף.

אם יש לך דבר רגול והוא רוחב של אמה,

אז דע לך שההיקף של העיגול הזה הוא פי שלוש.

והאיכה עובית שפתו,

אם הוא עמד מלמעלה את החלק של ההיקף,

אם כן, יש פה גם את החלק של השפה,

כלומר, את הדופן עצמו,

דאב העודף על העשר של חלל,

שזה כבר יותר מהעשר של החלל עצמו,

ואפילו האחר, וקו שלושים הוא דבי ותו לא.

ובכל זאת,

נאמר בפסוק שהיה שם שלושים בהיקף,

אם כן, רואים

שלושים

שלושים אמר,

זה לא מדויק לומר שזה פי שלוש

מן הרוחב,

אלא למעשה קצת פחות,

כי אם עמדו גם את העובי של הדופנות,

אם כן, נמצא שכשאתה בא לאמוד דבר חגור ממש,

לא תוכל למצוא פי שלוש בהיקף כנגד הרוחב.

על זה ענו בגמרא שהשפה הייתה פרח שושן,

כך כתוב בפסוק, דק מאוד

כפרח שושן זו,

ועוביו טפח, כלומר בשוליו ובדופנותיו מלמטה,

אבל מלמעלה, דק מאוד,

כמעשה שפת

פרח כוס שושן,

מגבי כחשיב קרא לאו קו,

למד להיקף דגבי חשיב לב, מה שנאמר בפסוק

וקו שלושים באמה יסוב אותו,

זה מדובר שעמדו אותו מבפנים,

בתוך הבריכה,

בלי עובי הדפנות,

שאין עובי שפתו מוקב בו.

לא שלא מדדו את זה יחד עם עובי השפה,

אלא קו שלושים הוא מקיף חלל של ים.

אלא,

מדובר פה את החלל עצמו,

שהחלל הזה שהיה רוחבו עשר אמות,

ההיקף של אותו חלל היה שלושים באמה.

כמובן, הדברים מובנים, איך אנחנו יודעים

מכוח הפסוק, איך חז״ל ידעו

את העניין הזה שתמיד ההיקף

הוא פי שלוש

מאשר הרוחב.

איך ידעו את זה?

כאן.

אומנם בצורה מדויקת

אומרים את זה חכמי

ההנדסה,

שזה 3.14. זה לא 3. בדיוק, זה 3.14 פאי, מה שנקרא פאי,

בלשונם.

אבל יש, לא התחשבו, החז״ל לא רצו להתחשב ב-0.14 הזה,

כי היה להם חשבון להתייחס לזה ככה, בצורה מושלמת,

שזה פי שלוש

מן הרוחב.

ההיקף הוא פי שלוש מהרוחב.

נחזור לגמרא.

תניא, רבי יחיא,

תניא רבי יחיא,

העם שעושה על שלמה היה מחזיק

150 מקווה טהרה.

כלומר הברכה הזו

ששלמה עשה,

היה לה קיבולת כזו שיכלו להכניס שם 150 מקוואות.

כל מקווה זה 40 שאה.

כל מקווה זה 40 שאה. דקה.

כל מקווה זה 40 שאה. אם כן, יכלו להכניס שם 150 פעמים 40 שאה.

40 כפול 150. כמה אתה מגיע?

ששת אלפים שאים.

כי אם יש לך 150 ואתה מכפיל את זה ב-40 זה ששת אלפים שאים.

שואלת הגמרא מי כדי מקווה כמה הווה?

40 שאה.

כלומר, הרי מקווה טהרה אתה יודע כמה הוא?

שיעורו זה 40 שאה.

מאיפה אתה יודע שהשיעור הוא 40 שאה?

כדתניא, כי למדנו בברייתא

שאדם שהוא טמא

ורחץ במים.

רחץ במים.

מה זה הלשון במים?

ללמד

במי מקווה.

שאם זה מקום כזה שהמים כבויים ועומדים, כלומר מכונסים ועומדים במקום אחד,

מה שנקרא בלשון חז״ל אשבורן זה נקרא.

כלומר המים מכונסים, זה לא כמו מעיין שהוא מתאר אפילו בזוחלין,

אלא צריך שיהיה באשבורן, מכונסים

ועומדים במקום אחד.

אז אם אדם טובל במי מקווה אז הוא טהור.

עכשיו, מהו השיעור של המים הללו?

כל בשרו.

מה זה כל בשרו?

מים שכל גופו עולה בהם.

אם אתה אומר כל בשרו, פירושו שצריך שיהיה שיעור במים,

שכל גופו יוכל להתכסות בהם במים בבת אחת.

וכמה הם?

מהו השיעור

שבהם יכול אדם סטנדרטי שכל גופו

יהיה בבת אחת בכל המים הללו?

אמה על אמה ברום שלוש אמות.

אם יש

אמה באורך על אמה רוחב והגובה הוא שלוש אמות,

זהו שיעור

שאדם

יכול להיכנס

וכל גופו יהיה בתוך המקווה הזה.

כלומר, מאחר

שהרוחב של אדם זה אמה

והגובה הסטנדרטי זה שלוש אמות.

אז לכן עמדו זאת כך,

מאחר שפעמים שהאדם בא והחלק, האמה שברוחב מידת גופו

נמצא בין צפון לדרום ופעם זה בין מזרח למערב,

לכן הצריכו אמה על אמה שבכל מצב שיטבול שם

יוכל להיות שיעור של אמה על אמה,

והגובה של האדם זה שלוש אמות וזהו השיעור.

עכשיו, עמדו חכמים,

כמה מים נכנס בתוך מקום, בתוך חלל,

ששטחו אמה על אמה בגובה שלוש אמות,

שיערו חכמים, מקווה ארבעים סאה.

ארבעים סאה.

עכשיו,

ממשיכה הגמרא לברר את מידת הים שעשה שלמה.

כמה אבו להוא

חמש מאה גרמידה?

כמה שטח של חלל היה בתוך הברכה הזאת?

שיעור של חמש מאות אמה.

עשר אמות היה אורכו הרי,

ועשר אמות רחבו,

נכון? עשר אמות

על עשר אמות.

אז כמה אם כן השטח כולו?

זה מאה אמות מרבעות, עשר על עשר.

כמה זה ביחד?

כמה זה עשר על העשר? איך אתה מודד שטח?

אורך כפול רוחב.

אז אם יש לך באורך עשר, כי הרי זה דבר עגול.

אז יש לך עשר ועוד עשר, ו-עשר אורך ועשר רוחב.

אז כמה זה?

מאה אמה.

כן?

עכשיו,

מאחר והגובה שלו היה ידוע חמש אמות, כי זה מה שכתוב שם בפסוק שהוא היה בגובה חמש אמות,

אז אתה לוקח

מאה אמה

עד חמש אמות.

נמצא שאתה מכפיל, כדי לדעת את החלל כולו,

אתה מגלה כאן חמש מאות אמה. מאה כפול חמש.

מובן?

אם למשל זה היה אמה על אמה ברום אמה,

כמה היית מוצא פה?

מאה אמות.

נכון? מאה אמות מרובעות.

ואם אתה עושה חמש אמות, אז זה חמש מאות אמה מרובעות.

נו, אז אם כן,

מאחר ואתה יודע שהברכה שעשה שלמה,

זה עשר אמה עורך ועשר אמה רוחב.

אם זה עשר אמות על עשר אמות בגובה של אמה, אז כמה יש פה? מאה אמות.

אז כי אתה מוסיף לומר חמש אמות גובה, אז זה חמש מאות אמה.

נכון מאוד.

על כל פנים, באה הגמרא ושואלת, מאחר ואני יודע שהחלל,

הקיבולת שהיה באותה ברכה זה חמש מאות אמה,

אם כן לתלת מאה,

מאה

למאה וחמישים, חמישים,

מארבעה וחמישים סגיא.

מאחר וכן,

אז בשלוש מאות אמה מעוכבות

תהיה שיעור של מאה מקוואות.

שהרי כל מקווה שיעורו שלוש אמות מעוכבות.

למה זה שלוש אמות?

שהרי זה אמה עלמה בגובה שלוש.

אז כמה אם כן היה השטח?

אמה, אמה על הכולכם.

כמה זה?

שלוש אמות.

שלוש אמות.

אז כשאתה לוקח 300 מתוך החמש מאות שהיה,

אתה מוצא כבר שיעור של כמה?

של מאה מקוואות.

עכשיו, אתה מוציא, לוקח עוד מאה וחמישים, זה עוד חמישים מקוואות.

נמצא שכמה מקוואות אתה יכול לעשות ב-450,

150 מקוואות.

אז אם כן,

למה הכתוב בפסוק?

למה אומר רב חיא

שהים של עשה שלמה היה מכיל

150 מקווה טהרה?

זה היה מכיל אפילו יותר!

משום שבשביל לקבל 150 מקווה טהרה,

שיעור של 450 אמה בשטח של חלל הבריכה.

מובן.

ואילו האמת הייתה שזה היה 500 אמה של חלל הבריכה.

אם כן, למה הוא אומר רק 150?

עונה הגמרא נאמילה בריבוע ים שעשה שלמה הגאולה ים.

כל מה שאתה אמרת

והגעת לחמש מאות אמה,

אתה צודק,

אם הבריכה הייתה מרובעת.

אם הבריכה הייתה מרובעת,

אתה מוצא אורך עשר.

וברוחב העשר,

אז פה אתה יכול לקבל בגובה 500 שיעור של 500 אמה.

אבל הבריכה שעשה שלמה זה היה עגולה.

אם כן,

האורך ורוחב זה היה רק באמצע.

מה שנקרא אצלנו הקוטר.

הקוטר מצד לצד בעיגול,

זה עשר.

החלק,

אם אתה מושך קו מצפון לדרום וממזרח למערב,

שניהם פוגעים באותה נקודה שבמרכז הבריכה.

אז פה אתה מוצא אכן עשר על עשר,

כן?

אבל אתה לא מוצא עשר על עשר מכל מקום שתמשוך בבריכה.

אם אתה למשל תלך לפינות הבריכה,

שם אתה לא תמצא עשר אמות.

אלא תמצא פחות.

זה עגול, נכון מאוד.

בפינות העיגול לא תמצא שם

עשר אמות, אם באורך, אם ברוחה.

לכן החשבון יורד,

ואין פה לא היה בבריכה הזו 500 אמה.

שואלת הגמרא,

מכדי כמה מרובע יותר על העיגול?

רביע.

אם כן, לארבע מאה, מאה.

למאה עשרים וחמישה.

האנה מאה ועשרים וחמישה אמרו לו.

עכשיו באה הגמרא ושואלת, אם כן,

אז איך אתה אומר 150?

היה צריך להיות פחות מ-150.

למה?

משום שאם אתה אומר שאם הייתה בריכה מרובעת,

היה 500 אמה, כן?

אז כי אתה רוצה לאמוד

מהו השיעור בעיגול.

אם יש לך, נאמר, שטח

שהוא מרובע,

הוא 10 על 10

בגובה 5. אתה מגלה 500 אמה.

אתה צודק.

אבל מאחר ואתה עושה את זה בעיגול,

אז נמצא שאתה מחסר

חלק מסוים מהשטח.

משום שבקרנות של העיגול

זה כבר לא בתוך העיגול.

החלק הבולט,

שהוא התוספת שבריבוע על העיגול,

הוא לא נמצא בתוך העיגול.

כמו, למשל, אני אביא לכם לדוגמה, שאתם תבינו מה אני מדבר.

יש לנו כאן

מרובע,

כן?

זה המרובע.

העיגול הוא הולך ככה.

נמצא שהחלקים הללו,

החלקים הפינתיים

שבקצוות המריבוע אינם בתוך העיגול.

אבל אם כן, השטח של העיגול הוא פחות מן הריבוע בשיעור מסוים.

מהו ההפרש

בין שטח

מרובע לשטח

שטח העיגול שבתוכו?

כלומר, עיגול שבתוך מרובע,

העיגול שהוא בתוך מרובע והעיגול הזה הוא נוגע בצלעות המרובע.

כן?

כמה ההפרש יש בין שטח העיגול לשטח הריבוע?

ההפרש, אומרת הגמרא, הוא רבע.

אז אם אתה מוצא שהשיעור בריבוע כמה זה 500 אמה,

תוריד מזה רבע.

אז אם אתה מוריד רבע, כמה אתה מקבל?

אמרנו שהשטח של הריבוע הוא 500 אמה.

אבל כאן הבריכה של עשה שלמה זו הייתה עגולה.

אז בואו עכשיו נבדוק כמה השטח של העיגול הזה,

שאם הוא היה בריבוע 500 אמה, אז כמה הוא העיגול עצמו.

אז ההפרש בין העיגול לריבוע...

כלומר, העיגול פחות מהריבוע ברבע,

25%. אז אם יש לך 500 אמה בריבוע,

תוריד מזה 25%,

כמה אתה מקבל?

מרבע? כן.

רבע מ-500.

כמה זה רבע מ-500?

כי זה 15%. 125, לא?

נכון.

זה מה שאתה מוריד.

כמה, אם כן, נשאר לך בשטח של העיגול?

375. 375. יפה.

מילא אומרת הגמרא,

מאחר ששטח המרובע יותר על העיגול ברביע משטח המרובע,

נמצא של 400,

כלומר ב-400 אמה המעוכבות, אם הן מרובע,

יש 100 מקוואות.

ב-100 אמה נותרות יש 25 מקוואות.

אם כן, תוריד

מתוך אלה,

מתוך ה-425,

שים לב, מתוך 125,

תוריד עכשיו,

אם כן, כמה זה יוצא?

יוצא שזה רק 125 מקוואות.

למה? אם אתה תיקח 375 אמה,

אתה מגלה שם 125 מקוואות בלבד,

ולא, כמו שאמר רב חיה,

שזה 150 מקוואות.

כי אם אתה תמיד טוען שהשטח של הריבוע הוא יותר ברביע מן העיגול,

אז עכשיו ככה, היה 500? אם זה היה בריבוע,

נאמר שטח של 400 מקוואות בריבוע, כמה זה?

כשהם בברובה, כמה זה?

100 מקוואות, נכון?

עכשיו, מהמאה הללו

יש רק מ-400 אתה יוצר 100 מקוואות.

למה? כי הרי,

למה זה באמת ככה? משום שאתה מוריד רבע מן 400. אז אם אתה מוריד מ-400 רבע,

כמה קיבלת? 300. אז הנה, מה 300 הללו, זה שיעור של 100 מקוואות.

שהרי כל מקווה, אמרנו, זה שיעור של 300,

המעלמה ברוב 300 כפול 100, 300 אמות.

אז אם אתה מוריד מ-400, כשזה בריבוע,

אתה מוריד רבע,

אתה מגלה שיש פה שיעור של 300, שהוא למעשה טועם לשיעור של 100 מקוואות.

עכשיו, המאה הנותרים

שנשארו ב-500,

אם אתה לוקח את המאה הנותרים ומוריד מזה רבע,

כמה נשאר לך, אם כן?

כמה נשאר?

75 אמות.

75 אמות, כשאתה מחלק את זה לשלוש,

כי הרי כל מקווה זה 300,

אתה מגלה 25 מקוואות.

אם כן, נמצא שהשיעור המקסימלי שאפשר למצוא בים שעשה שלמה,

רק 125 מקוואות.

אז למה אומר רב חייא שים שעשה שלמה זה ה-150 מקוואות?

עונה הגמרא, תה לרבי בר יחזקאל,

ים שעשה שלמה.

שלוש אמות תחתונות מרובעות

ושתיים עליונות עגולות.

הים הזה לא היה עשוי

כולו בריבוע,

אלא בגובה של שלוש אמות הוא היה עדיין בריבוע.

והשתי האמות העליונות יותר, זה היה בעיגול.

ולכן זה טעם בדיוק לשיעור הזה.

למה?

כי אם אני לוקח

את השלוש אמות

הראשונות שהן היו בריבוע,

שם אתה מוצא שיעור של 100 מקוואות באופן מושלם.

כן? 100 מקוואות.

כמה נשאר אם כן?

מתי?

אז אם ה-200 הללו בריבוע זה היה כמה?

מתי?

אז תוריד את זה, תוריד מזה כמה?

תוריד מזה רבע.

כמה אתה מקבל אם כן?

150. 150 אמות מרובעות.

150 אמה מרובעות.

אתה מגלה שיעור של 50 מקוואות.

שהרי כל מקווה זה שלוש אמות.

אז לכן זה טועים בדיוק

ל-150 מקוואות

שאמר הבכייה,

שזה שיעור שהיה בקיבורת של אותה בריכה שעשה שלמה.

טוב, שואלת הגמרא, נהי דעייבקלו מאצית אמרת.

טוב, אנחנו

מחר, בעזרת השם, נסיים את הסוגיה.

חבר הכנסת נכון, נכון, נכון, נכון.

חבר הכנסת נכון.