מסכת עירובין דף טז: | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

‫-כן,

‫אנחנו למדנו אתמול בשיעור,

‫ולא סיימנו את הרש״י על הסוגיה ‫היא שלמדנו אתמול,

‫לכן אני אחזור מהר על מה שלמדנו אתמול,

‫יחד עם רש״י.

‫מיד בגמרא שאחר המשנה שבעמוד,

‫בדף ט״ז עמוד ב',

‫אחר המשנה

מובא כך,

‫רבי מלונה אומר בשם רב,

‫יש דין שעומד מרובה על הפרוץ,

‫הווה עומד. כלומר,

‫אפשר שאדם יעשה מחיצה ויש בה פרצות,

‫כלומר שיש להם תורת פרצה,

‫אבל כל זמן שזה כמובן ‫לא יותר מעשר אמות,

‫אבל עדיין זה לא יבטל את התורת מחיצה ממנה ‫אם העומד מרובה על הפרוץ. ‫כלומר, החלק הבנוי הוא מרובה רב יותר מאשר

‫החלק של הרווחים שבמחיצה.

‫עכשיו, מצאנו שאם זה במחיצה של אשתי,

‫אז עומד מרובה על הפרעות, ‫הוא רוצה ועומד.

‫אשתי זה הכוונה, מחיצה עומדת.

‫כמו למשל קנים.

‫אם אדם

עושה מחיצה

‫ובונה אותה מלמטה למעלה,

‫יש שם פרצות במחיצה,

‫אם העומד מרובה על הפרוץ, ‫אז זה בסדר.

‫משום שראינו במשנה שאם שיירה,

‫הולכי דרכים

‫הגיעו

לאיזשהו מקום,

‫וזה היה לפני כניסת שבת.

‫היו חייבים לשבות בזה בבקעה.

‫בקעה זה מקום שהיה שם המון שדות.

‫מבחינת ההגדרה ההלכתית ‫של המקום הזה הוא ככרמלית.

‫בכרמלית הרי אסור לטלטל מעבר לארבעה אמות.

‫אז מה יעשו?

‫כדי להתיר להם לטלטל בשטח מסוים,

‫אמרו חכמים שיקיפו אנשי השיירה ‫שטח מסוים

‫על ידי הכלים שיש להם, ‫או אפילו על ידי הגמלים שיש להם,

‫ועל ידי ההיקף הזה ינצר מצב ‫שיש פה דלת מחיצות לשטח ההוא,

‫ואז זה יאכזב כרשות האחר.

‫עכשיו, יש במשנה שמדברת על העניין הזה,

‫שכל מה שצריך לשים לב ‫שלא יהיה פרוץ מרבה על העומד,

‫אבל אם העומד מרבה על הפרוץ,

‫אז זה בסדר.

‫והמחיצה שהמשנה מדברת זה באופן שהוא לוקח,

‫אוכף של בהמה או עוויטין, עוויטין זה כל מיני סוגי כרים כאלה ‫שקשורים לבהמה,

‫הוא שם אותם אחד על השני,

‫וכך עושה מחיצה ‫כדי להקיף את השטח ההוא.

‫אז אם כן מצאנו שבשתי,

‫זה מה שנקרא שתי, מחיצה עומדת,

‫עומד מרבה על הפרוץ, זה נחשב כעומד, ‫ויש לזה תורת מחיצה.

‫באי רבי מנונא, רבי מנונא בא ומסתפק בערם, ‫מה יהיה הדין עם המחיצה הזו?

‫היא שוכבת לרוחה.

‫האם גם פה נאמר שעומד מרבה על הפרוץ ‫זה מספיק?

‫או שפה לא נאמר הלכה של עומד מרבה ‫על הפרוץ יועי.

‫בא הבא ומנסה לפשוט את הספק ‫מן המשנה האחרונה ‫שלמדנו אתמול.

‫במשנה האחרונה שלמדנו אתמול ראינו ‫שיש אפשרות שהשיירה הזו ‫תקיף את השטח בבקעה

‫על ידי חבלים.

‫היא מותחת חבלים סביב השטח ההוא,

‫ואם יש שלושה חבלים כאלה,

‫אפשר יהיה לטלטל באותו שטח.

‫אבל איך הוא צריך לעשת את אותם חבלים?

‫החבל הראשון צריך שיהיה ‫בתוך שלושה לקרקע,

‫כדי שיהיה דין לבות.

‫החבל השני שוב בתוך שלושה טפחים ‫לחבל הראשון,

‫ושוב החבל השלישי בתוך שלושה טפחים ‫לחבל האמצעי.

‫ובנוסף,

צריך להיות שהחבלים,

‫אם החובי שבחבלים,

‫יהיה פה מצב של טבח ושלושה משוהים.

‫משום שהרי אנחנו אומרים

‫שאם יש מרווחים של שלושה טפחים ‫פחות משהו בכל אחד,

‫אז כאשר אנו מוצאים

כפול שלוש, שלוש כפול שלוש,

‫זה תשע פחות שלושה משוהים.

‫אז אם אני מצרף את שיעור חובי החבלים,

‫אז זה משלים מזה לעשרה טפחים,

‫וממילא די בזה כדי שתהיה פה ‫מחיצה בת עשרה טפחים וזהו.

‫וזה כשר.

‫משהו זה הכוונה שיעור מינימלי.

‫אמרו שיעור מינימלי, ‫העיקר שלא תמצא שם

‫מרווח של שלושה טפחים.

‫אם אתה מוצא מרווח ‫בין הקרקע לבין החבל,

‫או בין חבל ראשון לשני, ‫או בין שני לשלישי,

‫שלושה טפחים, זה לא טוב.

‫צריך להיות שלא תמצא ‫את השלושה טפחים מרווח ביניהם.

‫זה הכול.

‫אז עכשיו,

כדי להשלים את המחיצה הזו,

‫שהיא פועלת מדין לבוד כמובן,

‫וזה יהיה עשרה טפחים,

‫אז צריך שהחבלים גם כן יהיה להם ‫עובי כזה,

‫שדרכו יהיה השלמה של עשרה טפחים.

יפה.

‫באה הגמרא ואומרת,

‫לכאורה, אם נאמר שעומד מרבה על הפרוץ,

‫מועיל גם בפחיסת ערב,

‫אז מדוע אתה צריך לעשות שהחבלים יהיו עבים,

‫ועובים מהעוב יהיה טפח ושלושה משויים?

‫למה?

‫שייקח אפילו חוטים דקים.

‫חוט

ראשון יעמיד במרווח של פחות משלושה טפחים לקרקע,

‫ושוב, עוד חוט בפחות משלושה טפחים ‫לחוט הראשון,

‫ושוב חוט שלישי

בהפרש של שלושה טפחים,

של פחות משלושה טפחים,

‫לחבל האמצעי.

סליחה.

החבל הראשון יהיה פחות משלושה טפחים,

‫והחבל השני יהיה לו חלל של ארבעה טפחים.

‫ואז אתה יכול למצוא מצב

‫של עומד מרבה על הפרש.

‫למה?

‫שהרי מכיוון שיש לך שני מרווחים

‫שהם פחות משלושה טפחים,

‫רק המרווח השלישי הוא ארבעה טפחים,

‫הרי נמצא שיש פה שניים שהם פועלים דין לבוד כאן,

‫ומאחר שיש לך דין לבוד, ‫נמצא שזה כאילו הכול סתום,

‫כל השישה טפחים סתומים.

‫אם כן, נמצא שעומד מרובה על הפרוץ.

‫מדוע?

‫אם כן צריכים... למה צריך שיהיה בחבלים ‫עובי של יצר על טפח?

‫כך שאלה הגמרא, אלא ודאי,

‫רואים מכאן שאי אפשר להתיר ‫מחיצת ערב, מה שנקרא מחיצה,

‫שהיא פועלת לרוחב ולא עומדת מלמטה למעלה,

‫אי אפשר לפעול שם, ‫מדינה עומדת מרובה על הפרוץ.

‫לכן צריך שהאווירים,

‫המרווחים שיש בכל חוט וחוט, ‫יהיו פחות משלושה,

‫ולא די בזה, אלא גם שיהיה חופש בחבלים ‫כדי להשלים

את הכול להיות מחיצה של עשרה טפחים.

‫נכון מאוד,

בדיוק כך.

‫נראה את רש״י

על הקטע הזה.

‫הרי אמרו,

‫הרש״י הראשון שאחרי המשנה,

‫כן,

‫הוא בא לפרש את תחילת דברי הגמרא.

‫הרי אמרו, עומד מרובה על הפרוץ בשתי,

‫אה ועומד.

‫אף על גב דייקה פרצות.

‫כלומר, אם זו מחיצה שהיא עומדת, ‫כלומר, מלמטה למעלה,

‫שם ודאי מועיל,

‫אפילו אם יש פרצות, ‫כיוון שהעומד מרובה.

‫כי דתנן לעיל, כמו ששנינו במשנה לעיל,

‫בדף טו עמוד ב',

‫שכתוב שם

שאם הוא עושה מחיצה על ידי כלי הבהמה,

‫שהוא מניח את האוכפים,

‫או את הכרים ששמים על גבי הבהמה

אחד על השני,

‫וכך יוצר גובה של מחיצה,

‫צריך לשים לב שהמרווחים

‫יהיו פחותים מן העומד, ‫ולא יהיו פרצות יתרות על הבניין.

‫וסתם כלי בהמה של שתיעו,

‫הרי כלי בהמה באופן רגיל

‫זה מחיצה עומדת, שעומד על גבי קרקע.

‫בערם מאי,

‫שואל רבי בנונה, ‫מה יעדין עם המחיצה הזו של ערם?

‫מחבלים ומדניתין,

‫לקה למלווה כשרע.

‫כלומר, מה שמצאנו במשנה,

‫בעניין חבלים,

‫אי אפשר ללמוד הכשר

‫לגבי שדין שלו עומד מרובה על הפרוץ

בערב.

למה?

‫דעתם כולה עומדו.

‫במשנה שאמרה שאם עושים

היקף של שלושה חבלים, ‫והמרווחים שביניהם ‫זה פחות משלושה כל אחד,

‫שם לא נוכל ללמוד להקל בעומד מרובה על הפרוץ, ‫משום ששם זה לא נקרא עומד מרובה.

‫אלא כולו עומדו,

‫דכי לבוד דמי, משום שכל אימת

‫שהמרווחים הם פחותים משלושה טפחים,

‫אז זה נקרא כל סתום,

‫מדילבוד.

‫אז באה הגמרא לפשוט את הספק,

‫שאפשר לפשוט את זה מהמשנה.

‫אם נגיד תעומד מרובה על הפרוץ מועיל,

‫אז מדוע צריכים שיהיה חובי בחבלים,

‫יתר על טפח?

‫לביא דבירה אחד פחות משלושה,

‫וחבל משהו.

‫כלומר, בראשונה יעשה אכן מרווח ‫של פחות משלושה,

‫והחבל עצמו לא צריך שיהיה בו עובי, ‫אלא אפילו משהו.

‫וכן שני,

וגם החבל השני יהיה במרווח ‫של פחות משלושה לראשון,

‫ועוביו יהיה אפילו משהו. ‫דאבו אליהו שישה עומד.

‫שאז בצירוף השניים האלה ‫כבר יש לנו שישה טפחים כאילו סתומים,

‫כי פועל בהם דין לבוד.

‫והאביב השלישי פחות מארבעה בחבל, משהו.

‫את האוויר השלישי אני כבר אוכל לעשות,

‫גם במרווח של יותר משלושה, ‫פחות מארבעה.

‫ואז תגלה כבר אפשרות ‫של מחיצה עשרה טפחים.

‫שהרי במצב הזה,

‫הוא עיטי התקשר לפרצת הארבעה ‫בעומד של שישה.

‫אז גם אם הפרצה השלישית כאן ‫היא ארבעה ואין בה דין לבוד,

‫אבל הרי זה נחשב שהעומד מרובה,

‫משום שהשישה טפחים

‫מכוח שני חבלים ראשונים,

‫ופועל בהם דין לבוד,

‫זה כבר סותם כאילו שישה טפחים ‫מתוך מחיצה של עשרה טפחים.

‫כן, אז נא, זהו, עד כאן.

‫ניסתה הגמרא לפשוט את הספק של רבי מנונה.

‫באה הגמרא ודוחה ואומרת,

‫אתה לא צודק.

‫אי אפשר

לומר

את העניין הזה של עומד ברובה ‫על הפרוץ

‫בעניין הזה של חבלים.

‫ולא בגלל שלא אומרים עומד ברובה ‫על הפרוצה ועומד במחיצה שכזו,

‫אלא בגלל

שבאיזה אופן שאתה תרצה לסדר את זה, ‫לא תסתדר. למה?

‫אם תעמיד את המרווח של פחות מארבעה מתחת,

‫כלומר,

‫בין הקרקע לבין החוט הראשון,

‫שם זה לא יהיה טוב,

‫משום שזו מחיצה שהגדיים בוקעים בה.

‫מחיצה שהגדיים בוקעים בה,

‫גם אם יש פה עומד מרובה ‫מכוח שני האווירים העליונים,

‫שכל אחד מהם הוא פחות משלושה,

‫אבל על כל פנים, מאחר והמרווח האחרון, ‫סמוך לקרקע, הוא בארבעה,

‫נמצא שהגדי יכול להיכנס דרכו.

‫והכלל אומר שאם זו מחיצה שהגדיים בוקעים בה, ‫אין איזה תורת מחיצה.

‫ואם תבוא ותגיד לי...

‫ארבעה?

‫פחות מארבעה, כמובן. ‫-בכמה גדיים הוא פוקע? ‫-שלושה.

‫-כן.

‫ואם נבוא ונאמר שהוא יעמיד ‫את המרווח של הארבעה למעלה,

‫בראש המחיצה,

‫כמו שסברנו בקושייה,

‫זה גם לא שייך.

למה?

‫משום שהחוט השלישי יחשב כאילו לא קיים.

‫כי עת האווירא דהאי גיסא, ‫או דהאי גיסא, הוא מבטל אה.

‫האוויר שיש בשני צידם של החוט,

‫יבטלו אותו מלהחשב

‫כיים בכלל.

‫כי מה שיש,

‫אוויר של ארבעה,

‫כן?

‫בין החבל העליון לחבל האמצעי,

‫וכן האוויר שמצידו השני עד הרקיע ‫הוא בשיעור גדול מאוד.

‫והרי שניהם זה נקרא כאוויר, ‫אין פה סתימה.

‫כי מאחר ואין פה פחות משלושה, ‫אלא יותר בשלושה,

‫בין האמצעי לשלישי,

‫אז שייך לומר, ‫את האוויר על דהאי גיסא, ‫עוד דהאי גיסא, הוא מבטל להעביר ‫שיש בצד זה של החוט השלישי,

‫ומצד האחר שלו יבטלו אותו מלהיקרא ‫כאילו קיים. זה לא קיים.

‫ואם תבוא ותגיד לי, ‫שנעמיד את המרווח של פחות מארבעה באמצע,

‫בין החבל הראשון לחבל השני,

‫אבל עדיין לא תוכל להתיר,

‫משום

שגם אם אמנם זה עומד מרובה על הפרוז,

‫אבל זה רק אם זה בצרוף של שתי רוחות.

‫אם אתה לוקח את המרווח

‫הנמוך ביותר והמרווח העליון ביותר,

‫צרוף של שניהם יכול לקבל ‫את העומד מרובה על הפרוץ.

‫אבל כאשר אתה דן כלפי כל אחת ואחד,

‫הרי אם המרווח האמצעי הוא פחות מארבעה,

‫והמרווחים האחרים, הראשון והשלישי,

‫זה פחות משלושה,

‫נמצא שאין פה מרוח אחת עומד מרובה על הפרוץ.

‫והרי זה ודאי שאי אפשר להכשיר, ‫בדין עומד מרובה על הפרוץ, ‫זה רק בשתי רוחות.

‫לכן

לא שייך

לבוא ולומר שיתיר היקף של חבלים בבקעה,

‫מדין עומד מרובה על הפרוץ.

‫שאלה הגמרא,

‫אז באיזה אופן אבימלון עצמו הסתפק?

‫אבל אתה נמצא לנו ציור ‫שלא שייך לבוא ולהתיר ‫מדין עומד מרובה על הפרוץ,

‫בגלל שבמציאות לא שייך.

‫יש פה סיבות אחרות שגורמות לנו ‫לפסול את המצב הזה.

‫אז באיזה אופן אבימלון דיבר ‫שהוא בא אולי להכשיר ‫בדין עומד מרובה על הפרוץ?

‫באיזה אופן?

‫הגמרא אומרת

שהוא בא להכשיר באופן

‫שהאדם בא ולוקח מחצלת,

שהיא

‫בגובה שבעה טפחים ומשהו,

‫והוא חוקק,

חוקק בה עובי של, רוחב של שלושה טפחים,

‫כמו הציור כאן.

אתה, יש לך את המטיב תא?

לא.

‫אם אתה רואה,

‫יש פה את הציור הזה, כאן ציור א',

‫אתה רואה את המחיצה,

את המחצלת.

‫הנה, זו המחצלת, הוא חקק באמצע.

‫פה נשאר ארבעה,

‫כן? ופה נשאר

משהו במטה.

‫עכשיו, המרווח שבין

‫שולי המחצלת לקרקע,

‫זה פחות משלושה,

זה שלושה טפחים,

‫ופחות משלושה טפחים.

‫עכשיו, אם אני אומר כך,

‫אז פה אנחנו יכולים לבוא ולהתיר ‫בדין עומד מרובה על הפרוץ,

‫שהרי החלק שמעל החקק במחצלת זה ארבעה,

‫כן?

‫והחלק של החקקה עצמה זה רק שלושה.

‫אז הנה, באופן הזה,

‫יש עומד מרובה על הפרוץ.

‫שער רבי פנונה, האם גם באופן שכזה,

‫נאמר את הדין של עומד מרובה על הפרוץ, ‫זה יקרא כעומד.

‫נראה לראשי.

‫ראשי, בדיבור המתחיל שהגדיים בוקעים בה.

‫ואפילו למעלה ממנו עומד עשרה טפחים שלמים,

‫הקיימה לה,

‫מחיצה תלויה,

‫אינה מטרת.

כלומר,

‫אם זו מחיצה כזו,

‫שאפילו היא בעצם עשרה טפחים,

‫אבל יש מרווח של שלושה טפחים,

‫וכל שכן יותר, בין הקרקע לבין המחיצה,

‫זה לא מחיצה,

‫כי זו מחיצה שהגדיים בוקעים בה.

‫ואם נבוא ונגיד שאת המרווח של ארבעה ‫לא יעשה למטה,

‫אלא למעלה, באוויר השלישי שהוא העליון,

‫אה תאווירא דמין החבל ולרקיע.

‫והוא דהאי גיסא, כלומר, ‫והחבל בצד שני, שממנו ולאמצעי,

‫דאב אינה מאוויר,

‫שהרי גם שמה יש אוויר, מרווח של ארבעה,

‫והוא יבטל את החבל, ‫כיוון דהאי יותר משלושה.

‫הוא מבטל אל החבל, ‫ואין כאן אלא שישה תחתונים, נמצא עם קן,

‫שאין בכלל מחיצה של עשרה במקרא הזה,

‫כי אם החבל העליון מתבטל מכוח ההלכה ‫שאל תאווירא דהאי גיסא,

‫והגיסא ובתל.

‫נמצא שיש פה רק שני חבלים,

‫ובשני החבלים הללו יש רק שישה טפחים,

‫ביחד עם הדין לבוד,

‫באווירים שביניהם.

‫והיא מוקלה באמצעי, ‫ואם תבוא ותגיד לי, ‫שנעמיד את המרווח של ארבעה, באמצע,

‫אין כאן עומד מרובה על הפרוץ, ‫אלא אם כן תצרף שתי רוחות לבטלו.

‫וזה ודאי לא אומרים.

‫אלא, כיוון, לא אומר, ‫בהשכחת לרבי מנונה, ‫האיך יקע בבעלה?

‫אם אתה אומר שבאין כך אי אפשר ‫למצוא דוגמה שלא עומד מרובה ‫על הפרוץ במחיצת ערב,

‫אז על מר אבן מנונה הסתפק.

‫ושבג בה דלת של ימין, ‫זו גמרא עונה,

‫שמדובר שהוא הביא מחצלת,

‫שהגובה שלה שירה במשהו,

‫וחקק בה שלושה,

‫קרוב לסוף המחצלת.

כן?

ומה יצר שם?

‫שבג בה דלת של ימין למעלה, ‫נשאר עדיין דלת טפחים של ימין מעל החקיקה,

‫ומשהו למטה, וגם נשאר משהו מן המחצלת למטה.

‫והוקמה להאך גיסא דמשהו,

‫כלומר, את המחצלת הזו,

‫העמיד בצורה כזו

שהחקיקה זה לכיוון מטה,

‫ורק נשאר פס של משהו במחצלת,

‫והוא נמצא בסמוך לשלושה על הקרקע, ‫בפחות משלושה סמוך לקרקע.

‫דהש תהווה לעומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת.

‫במצב הזה,

‫זה נקרא עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת, ‫בשביל שהעומד זה ארבעה,

‫ואילו הפרצה זה רק שלושה.

‫ואווירא דאי גיסאו דאי גיסא נמי לקלממה.

‫מה אתה בא ותגיד לי שהמשהו שבמחצלת,

‫יש שם את האפשרות שיבוא אוויר ‫מצד זה ומצד זה ויבטל את זה?

‫התשובה היא, זה אי אפשר לומר.

‫הואיל ועומד מרובה על האוויר,

‫זה תותה מיניה.

‫מאחר

ויש פה מצב של עומד מרובה על הפרוץ מלמעלה,

‫ממילא כבר לא נוכל לומר ‫שהתבטל המשהו הזה

‫בגלל העניין של האווירא דאי גיסאו דאי גיסא.

‫מחיצה תלויה כמבעליה. ‫אז רב אשי אומר פירוש אחר,

‫שרב נונה הסתפק על מחיצה תלויה.

‫אם הוא לקח מחצלת של עשרה טפחים

‫והניח אותה בהפרש של שלושה טפחים ‫או יותר מן הקרקע,

‫פה לא נוכל להתיר מדין אבוד.

‫מאידך,

‫האם נתיר מדין עומד מרובה על הפרוץ?

‫כוונתו הייתה לשאול, ‫האם כמו שהתירו בחורבה מחיצה תלויה,

‫אז גם נתיר...

סליחה,

‫האם כמו הספק שרמי טבלה שאל,

‫מחיצה תלויה בחורבה היא עטרת או לא?

‫הוא הדין שגם פה.

‫האם מחיצה תלויה תועיל להתיר ‫לבני הסיירה לטלטל

‫באותו שטח שהקיפו במחיצות שכאלה ‫שהן תלויות?

‫אז התשובה הייתה שרב ענן לרם טבלה,

‫אין מחיצה תלויה מטרת אלא במים.

‫השאלה, האם כמו שהקלו לגבי מים ‫מחיצה תלויה,

‫האם גם לגבי שיירה הקלו או לא? ‫אומנם בחורבה לא תתיר מחיצה תלויה,

‫מחיצה תלויה פירושו, למשל בחורבה,

‫אם למשל קמה קוטל מכותלי הבית, ‫או שניים או שלוש,

‫שלושה קטלים,

‫נהיה בה פרצה.

‫והחלק העליון נשאר קיים, ‫אילו החלק התחתון שבכותל נפל.

‫נמצא שזה מחיצה תלויה.

‫האם אפשר לטלטל בבית הזה ‫שהוא חרב מכתליו

ולא לגמרי, אלא נותרו בפרצות ‫בחלק התחתון שבכתלים?

‫יש לתוכות שזה יותר קטל?

‫לא,

שלושה ויותר.

‫זה מחיצה תלויה. ‫האם נתירה לו? ‫כך שאל רם טבלה את רם.

‫אומר לו רם לרב טבלה, ‫מחיצה תלויה מתיר רק במים.

‫רק אם זה מחיצה תלויה מים, ‫כגון לשון ים,

‫שנכנס לתוך חצר,

‫ויש שם מחיצה תלויה מעל גבי המים,

‫אז יכול להתיר לאותו בעל חצר ‫לדלות מים מאותו לשון ים ‫שנכנס לחצרו.

‫בעל רם נונה והסתפק,

‫האם כמו שהקילו מחיצה תלויה לגבי מים,

‫יקלו גם לגבי אנשי סיירה ‫שאנחנו מדברים עליהם או לא.

‫כן, נראה את רש״י,

‫נחיצה תלויה מבעלה, מחצלת עשרה,

‫שהגביהה מן הקרקע שלושה יותר,

‫מבעלה לרבי מנונה,

‫היא מבטל עומד

עומד לפרוץ מתחתיו,

‫הואילו פחות ממנו או או לא,

‫או שנאמר שלא יואיל לבוא ולומר ‫שהעומד

יבטל את הפרוץ שמתחתיו.

‫אז הוא אומר לו, רק במים מצאנו, ‫אלא במים לאתר למלות,

‫כגון גזוסטרה, שיהיה למעלה מן המים,

‫בפרק הזה משתפים. ‫הוא הביא לו דוגמה נוספת של גזוסטרה, ‫כבר בעבר דיברנו על זה, לא נאריך.

‫כלומר, אם יש איזושהי מרפסת בולטת,

‫ורוצים לדלות מים

מן המים שמתחת הגזוסטרה,

‫אפשר להתיר על סמך המחיצה התלויה ‫שנמצאת שם כלפי המים, והיא מעל...

היא לא מגיעה עד לקרקע, אלא היא רק מעל גבי המים בלבד.

אז זה מה שאומר, שם הקלו, אבל לא במצב אחר.

עד כאן למדנו אתמול.

עכשיו נראה את הסוגיה הבאה.

מקיפין בקנין.

זה 16 שורות בסוף העמוד.

במשנה ראינו מקיפין בקנין.

בא רבי יהודה ואומר,

הדין הזה שאפשר להקיף

במחיצה של אשתי או במחיצה של ערב,

כלומר על ידי חבלים

או על ידי קווים,

זה רק כולה שהקלו חכמים בשיירה

ולא באופנים אחרים.

בשיירה דיברו.

כך אומר רבי יהודה.

באה הגמרא ושואלת סתירה בדברי רבי יהודה.

בשיירה אין

ביחיד לא,

ועתניא. רבי יהודה אומר,

כל מחיצות שבת

לא התירו ליחיד יותר מבצעת העין.

כלומר, כוונות הגמרא לשאול, מתוך דברי רבי יהודה אנו מבינים

שרק בשיירה התיר רבי יהודה להקיף במחיצה של חברים או קנים,

אבל ביחיד

לא התיר.

איך ייתכן? הרי שנינו בברייתא שרבי יהודה עצמו אומר

שכל מחיצות שבת

לא התירו ליחיד יותר מבצעת העין.

כלומר,

אם יש מחיצות

ואינן גמורות,

אלא או שתי או ערב, זה לא מחיצות של אשתי וערב, אלא או שתי או ערב.

מחיצות כאלה,

אי אפשר להסתמך עליהן לאדם יחיד,

להקיף בהם שטח גדול יותר מבצעתיים ולטלטל באותו שטח.

אם כן, מה רואים מדברי הברייתא הזו?

שאם זה

יותר מבצעתיים,

אז זה לא, אז זה לא טוב, אבל אם זה עד בצעתיים, הוא טעה.

בצעתיים

זה שטח של

חמשת אלפים אמות מרובעות,

שהרי בצעתיים זה מאה אמה על חמישים אמה.

אם אנו מכפילים מאה על חמישים,

אנו מגיעים

לחשבון של חמשת אלפים אמות מרובעות.

בשטח מרובע זה שבעים אמה ושני שליש וקצת יותר,

על שבעים אמה ושתי שליש וקצת יותר.

על כל פנים,

אם כן, איך אתה אומר

שלא הותר מחיצה של אשתי או ערב ליחיד ורק בסיירה,

במזמן שאותו רבי יהודה הובאו דבריו בברייתא האומר שלא יכול לסמוך עליהם עם היחיד, אלא אם כן זה עד בצעתיים ולא יותר מבצעתיים.

עונה הגמרא כי זה אמר רבי נחמן,

ויתימה רבביי ברביי לא נצרכה,

אלא ליתן להן

כל צרכן.

הכנם היא,

ליתן להן

כל צרכן.

הגמרא באה ומתרצת

שמה שאמר רבי יהודה במשנה,

בשיירה דיברו,

זה כמו של רבי נחמן תרץ איזושהי קושייה אחרת,

שאנו נראה את זה בהמשך.

יש אומרים שרבביי ברביי אמרת את ההסבר הזה.

לא נצרכה. כלומר, כל מה שהמשנה באה לומר,

שיש מחיצות שלא מקיפות אותן, מקיפים בהן,

זה רק לעניין זה שאל ניתן להן שטח כדי עשיית כל צרכן. כלומר, אפשר באמת להקיף

ולעתיר עד בהצעתיים.

זה ודאי.

כל מה שנזכר זה רק לגבי העניין הזה שלא ייתנו

במצב הזה שאינן חסדות גמורות את כל הצורך להן.

מה שאמר כאן במשנה רבי יהודה, בשיירה דיברו,

ואי אפשר לסמוך על היקף קנים או חבלים ליחיד,

הכוונה שלא נוכל לתת ליחידים

שטח גדול

כדי עשיית כל הצורך שלהם.

אבל מודה רבי יהודה שנותנים להם בעצת עין,

אנחנו נראה בהמשך

מה זה העניין

של כל צרכה.

איכה איתמר דרב נחמן ואיתמר רבביי בר אביי.

על איזה עניין אמר רבי נחמן את מה שאמר

ויש שאומרים שרבי ובר אביי אמר זאת.

שכל מה שנאמר במשנה זה רק לגבי העניין של לתת להם כל צרכה.

אהד איתנן.

זה הולך על מה ששנינו במשנתנו.

כל מחיצה שאינה של אשתי וערב אינה מחיצה.

דברי רבי יוסי ורבי יהודה.

דעת רבי יוסי ורבי יהודה למדנו את דבריו אתמול

שהוא חולק על אביו רבי יהודה

והוא סובר שאי אפשר להסתמך על מחיצת שתי או ערב היינו חבלים או קנים אפילו לצורך שיירה

וכל שכן לצורך יחיד

ועל זה הקשו

ומי אמר רבי יוסי ורבי יהודה אחי וכי כך אמר רבי יוסי ורבי יהודה

שאי אפשר להסתמך כלל וכלל על מחיצה שאינה של אשתי וערב.

מעתניא

רשנינו בברייתא

אחד יחיד ואחד סיירה לחבלים.

כלומר,

בן יחיד ובן סיירה רשאים להקיף במחיצת חבלים.

כלומר העניין הזה שאדם יגדיר את המקום כרשות היחיד על ידי מחיצת חבלים שזה מחיצה של

ערב

או על ידי קנים שזה מחיצה של אשתי

ולא צריך שתי בערב

זה היתר לאו דווקא לאנשי סיירה אלא גם ליחיד.

ומה בין יחיד לסיירה?

נו אז מה בכל זאת ההבדל

בין אם זה יחיד

כשזה לא לצורך הולכי דרכים

לבין שיירה היינו הולכי דרכים?

יחיד נותנים לו בהצעתיים

שניים נותנים להם בהצעתיים

שלושה נעשו שיירה ונותנים להם

בית שש

דברי רבי יוסי ברבי יהודה.

כלומר אפשר להקיף במחיצת חבלים הגם שזה לא של שתי וערב

אבל תלוי כמה נמצאים שם אם זה לצורך היחיד או לצורך שני אנשים

כל ההיתר להסתמך על מחיצת חבלים זה רק עד ביצעתיים רק אם הם מקיפים שטח

של בית צעתיים ולא שטח גדול יותר

אבל אם זה שלושה אנשים

כבר יש לזה דין של שיירה וכמו שבהולכי דרכים התירו

ככל הצורך להם להקיף כמה שהם צריכים

אז גם

בשלושה

ואז

יקיפו יותר בבית צעתיים

יקיפו יותר בבית צעתיים לא לא ככל הצורך אלא יותר בבית צעתיים כמה?

אומר רבי יוסי רבי יהודה של בית שש כלומר אפשר שיקיפו

אפילו שטח גדול

שהוא שישה עשאין

וחכמים אומרים אחד יחיד ואחד שיירה נותנים להם כל צורכה דעת חכמים

שבין ביחיד בין בשיירה אפשר שיסתמכו על מחיצת חבלים להקיף

כל הצורך להם גם אם זה גם מקום גדול בהרבה

אפילו יותר מבית צ'סין

אבל ובלבד שלא יהיה בית צעתיים פנוי

אבל הכל בתנאי שלא יישאר שטח של בית צעתיים

שאין בו שימוש, שיהיה ריק

על כל פנים מה רואים מדברי הברייתא הזו?

כשרבי יוסי רבי יהודה מתיר ליחיד

להקיף בית צעתיים בחבלים

ולשיירה היינו שלושה אנשים

בית צ'סין

נו, אז איך ייתכן שאצלנו במשנה הוא אומר

שמחיצה שאינה של אשתי וערב אינה מחיצה?

הרי שם הוא התיר ממחיצה של חבלים

שזה רק מחיצה של אשתי ולא של אשתי וערב

התיר אפילו ליחיד

ליחיד ולשני אנשים עד בית צעתיים ולשלושה עד שישה שיא

אמר רב נחמן ויתן מרבבי בר אביי לא נצרך אלא ליתן להן כל צורכן

כל מה שהתכוון הוא שמחיצה שאינה של אשתי וערב אינה מחיצה

הכוונה שמחיצות כאלה לא ייתנו להם

ככל הצורך כמה שהם צריכים

אבל ברור שעד בית צעתיים יתירו ליחיד או לשני אנשים

ואם זה שלושה עד שש שיאים, אם זה שלושה זה שש שיאים

אבל אם זה מחיצה של אשתי וערב פה ייתנו להם כמה שהם צריכים

אפילו שטח גדול של עשרה שיאים ועשרים שיאים לא הבדילו ולא הגבילו את האדם כמה הוא ירצה להקיף

אבל כמובן בשל דעת חכמים צריך לשים לב שלא יהיה בית צעתיים פנוי

שלא יהיה שטח ריק

בגודל של בית צעתיים שהוא יהיה ללא שימוש

אז כמו שמצאנו את רב נחמן

או רבי ויבי רבי שתירץ כך דברי רבי יוסי ברבי יהודה

שבאופן

שרוצים לתת ככל הצורך

צריך שיהיה מחיצה של אשתי וערב

ואם זה עם הגבלה של בית צעתיים ליחיד או לשניים ולשלושה עד בית שש שיאים

זה מחיצה כזו של חבלים אבל לא צריך שתי וערב

אז לפי זה נוכל לתרץ גם את דעת אביו

רבי יהודה

מה שאמר רבי יהודה בשיירה דברו ולא ליחיד

הכוונה שבשיירה אפשר להסתמך

על היקף של חבלים

לתת להם כמה שצריכים

בלי הגבלה

אבל אבל אם זה ביחיד

גם גיבילו אותו שיוכל להסתמך על היקף חבלים עד בית צעתיים

ולא יותר

עכשיו הגמרא מביאה

מה פוסק

רב נחמן להלכה בעניין הזה

דרש רב נחמן משום רבנו שמואל

יחיד נותנים לו בית צעתיים

שניים נותנים להן בית צעתיים

שלושה נעשו שיירה ונותנים להן בית שש

רב נחמן דרש לציבור את ההלכה בעניין הזה

ואמר את זה משמו של רבנו שמואל

שאם זה אדם יחיד ורוצה להסתמך על היקף כזה של חבלים או קנים

אז יכול להקיף שטח של בית צעתיים

והוא עדיף שני אנשים לא התירו אלא עד בית צעתיים

אבל אם זה שלושה אנשים

כבר מוגדרים הם כשיירה ואפשר לתת להם בית שש שאיל

שואלים תלמידי ישיבת רב נחמן שבק את רבנן

ואז את רבי יוסי ורבי יהודה

איך ייתכן שאתה פוסק

כדעת רבי יוסי ורבי יהודה?

הלוא לדעת חכמים

אין הבדל בין יחיד לשיירה

גם היחיד מקבל כל צורכו

אז מדוע הגבלת ואמרת שהיחיד והשניים נותנים להם עד בית צעתיים?

לאחר שהקשו תלמידי הישיבה הרב נחמן את הקושייה הזו

הדה ארוכים רב נחמן אמורא עליך

ודרש

אז הוא חזר והעמיד

מתורגמן

שידרוש לציבור

ואמר כך

דברים שאמרתי לפניכם

טעות הן בידי

דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו

יחיד נותנים לו בצעתיים

שניים נותנים להם בצעתיים שלושה

נעשו שיירה נותנים להן כל צורכן

כלומר

רב נחמן הודה שהוא טעה בדבר

וההלכה היא

שיחיד

נותנים לו בצעתיים

השניים נותנים להם בצעתיים

והשלושה

לאו דווקא בצ'סין אלא כל צורכן

ועל זה גם כן הגמרא מקשה

רשע רבי יוסי ורבי יהודה בספר רבנן

במה שאתה אמרת שנותנים ככל הצורך אם זה בשלושה

זה תואם לדעת חכמים שבברייתא

אבל הרשע של דבריו של רב נחמן

שאמר שביחיד או שניים נותנים עד בצעתיים

זה תואם לדעת רבי יוסי ורבי יהודה דווקא ולא לדעת חכמים

משום שהרי הזכרנו מקודם שלדעת חכמים

בין היחיד בין השאר הנותנים ככל הצורך, כל צורכן

עונה הגמרא אין

נכון

בתחילת דבריו היינו מה שאמר יחיד בשניים

עד בהצעתיים פסק פה רבי יוסי ורבי יהודה

ולא כדעת חכמים שסוברים יש נותנים ככל הצורך אפילו ליחיד

ומדוע?

כשמדכאי אבוה בשיטתך

מאחר וגם רבי יהודה, שהוא היה אביו של רבי יוסי

הוא עומד בשיטתו בעניין הזה

שהרי הוא אמר

שהתירו רק לשיירה להשתמש במחוצת חבלים, להקיף ככל הצורך

ביחיד לא התירו אלא בעת צעתיים

מאחר וזו הייתה גם דעת אביו

ולכן

צירף רב נחמן

את דעת רבי יוסי ורבי יהודה בעניין זה לדעת אביו

לפסוק בזה כנגד חכמים

ואמר שהיחיד או השניים

רק בהצעתיים

ורק בשיירה

אם זה הולכי דרכים

או שלושה שזה נהיה כמו שיירה

אפשר שיסתמך על מחיצת חבלים כמה שצריך ככל הצורך להם

נראה את רשי

דף טז עמוד ב' ברשי

בשורה השנייה מהרחבות

קרוב לסוף העמוד

בשורה השנייה מתחילת השורות הרחבות כל מחיצות שבת

בענק מחיצות רעועות שאין דשתי עוד הערב כמה

הוא מדבר על מחיצות כאלה שאינן גמורות היינו שהן לא של שתי וערב

אלא או של שתי או של הערב

שהיא תירום לרבים על ידי ההדחה כי תירו להסתמך על מחיצות שכאלה

באופן

שהוא דחוק, כלומר לא הלכתחילה.

לא התירום ליחיד,

היא הקיף בהן יותר מבית צעתיים,

אי אפשר להטלטל שם.

האף אגב שהיא הוקף לדירה,

אפילו שבמקרה שיש

היקף לדירה אז, אם למשל זה מחיצה של אשתי בערב,

אפשר, וזה הוקף לדירה,

אפשר שיקיף אפילו יותר בהצעתיים.

ופה גם כן הקיף לדירה.

שהרי לדור בהן בלילי שבת יקיפו מערב שבת.

הרי הוא עשה את זה בשביל לדור שם.

בכל זאת, מאחר ואינן גמרות מחיצות גמורות,

אז לא התירו אלא עד בהצעתיים.

ה, בהצעתיים? מי השאר? רואים הבעיה שבהצעתיים מותר גם ליחיד.

אז מה זה שהוא אומר בשיירי דיברו לא ליחיד?

אז ענתה הגמרא ליתן להם כל צורכה. דהדקה אמר רבי יהודה בשיירה דיברו מולא ליחיד

מה שרבי יהודה אמר, שכל האתר של מלחיצת חבלים

זה רק בשיירה ולא ליחיד.

הכוונה היא רק לגבי העניין הזה שלא נאמר ביחיד,

ניתן לו כל צורכו על אסמך היקף של חבלים,

ניתן לו כל צורכו בענק מחיצות קמה,

אבל בצעתיים?

אבל אם הוא רוצה להקיף בצעתיים בלבד ולצלצל שם,

ודאי יבינה להם, נוכל כן לתת לו,

הואיל ולדירה הקיפה, מאחר זה הוקף לדירה,

ובהאה שיירה עדיפה, ובהאה שיירה עדיפה,

דהבינה לו כל צורכה.

אבל לגבי העניין הזה של מחיצות החבלים,

הגם של היחיד לא התירו אליו עד בהצעתיים,

אבל לאנשי שיירה זה כבר התירו יותר,

ואפשר לתת להם על אסמך חבלים.

כל הצורך להם

לחבלים מותר, בהיקף חבלים אף על פי שאין כאן אלא ערב.

נותנים לו בהצעתיים במחיצה זו, אבל במחיצה מעלייתה, כמה זה בעי?

כלומר, אם המחיצה היא גמורה, כלומר שתי וערב,

אפשר שעקיף כמה שירצה.

לא יגבילו את האדם,

שלא יהיה בהצעתיים פנוי, כך אמרו חכמים,

שלא יקיפו יותר בכדי צורכן בהצעתיים,

ניתן להם כל צורכן.

עד כאמר רבי יוסי, ומתניתי את זה למחיצה,

אין המחיצה לכל צורכן.

מה שאומר רבי יוסי במשנה,

שמחיצה כזו לחבלים היא לא מחיצה,

זה רק לגבי, להסתבך על מחיצה כזו לכל הצורך,

אבל אכן הגבילו אותו במחיצה כזו, אבל מחיצה היא לבית צעתיים,

לאחד ולבית שש, לשיירה.

כלומר, אם זה מחיצה לחבלים,

אז יש הגבלה לומר שליחיד או לשניים עד בית צעתיים,

ואילו השיירה, היינו שלושה אנשים,

בית שש שאין.

רשע רבי יוסי ורבי יהודה, זה כאמר יחיד בצעתיים. אני קורא ברשי שכבר בדף יז עמוד א',

דהי רבנן אפילו ליחיד כל צורכו יאבינה.

משום שילדה וחכמים,

אפשר להסתמך על מחיצות חבלים אפילו ליחיד או אפילו ככל הצורך לו.

לאו דווקא עם הגבלה של בצעתיים.

אז איך ייתכן שבתחילת דבריו הוא פוסק על רבי יוסי ורבי יהודה,

בו בזמן שבסיפה הוא סובר כמו רבנה?

אז על זה עונה גמרא אין, משום שזה כאבוה בשיטתך.

לגבי יחיד כאמר רבי יהודה נמי, דהי נותנים לו אלא בהצעתיים ומחיצת שתי עוררת. כלומר, מאחר

ורבי יוסי ורבי יהודה סובר כאביב

לגבי העניין הזה שאי אפשר להסתמך על מחיצות חבלים ליחיד

או אפילו לשניים אלא אה, אלא להקיף בהצעתיים.

לכן פסקו כשיטתם בעניין הזה,

פסק רבי נחמן כשיטתם.

אבל לעומת זאת,

לגבי שלושה,

שלזה יש דין כמו שערה,

פה סוברו שאפשר לתת ככל הצורך להם.

ולא כדעת רבי יוסי ורבי יהודה שעת בית שסין, אלא אפילו כמה,

אם צריכים הם יותר,

יותר, בפני שלא הבצעתיים פנוי,

כמו שהזכרנו מקודם.

עכשיו נחזור שוב לגמרא בשורה השנייה מראש העמוד.

אמר רב גידל אמר רב שלושה בחמש עשורים,

בשבע מותרים.

אמרו לה,

אמר רב אחי,

אמר לו

אורייתא הנביא אוכתיב אדאמר רב אחי.

כלומר רב גידל אמר בשמו של רב,

לפעמים אנו יכולים לראות

ששיירה של שלושה בני אדם

יהיה אסור להם לטלטל במחיצות כאלה

שאינם של אשתי וערב אלא של אשתי בלבד או של ערב בלבד,

אפילו לטלטל

בהיקף שהקיפו בו בית חמש שיא.

אבל פעמים שמותר אפילו בבית שבע שיא.

כלומר לא הגבילו ואמרו שבכל מצב

זה עד שטח מסוים,

אלא פעמים שיתירו

אפילו את שבע שיא, פעמים שעוזרים אפילו בחמש שיא.

אמרו לה, אמר רב אחי, אז בני הישיבה

שאלו את רב גידל שאמר את הדברים הללו בשם רב, וכי כך

רב יאמר?

זה דבר תמוה,

שפעמים שהחמש אפילו בחמש עשורים,

ופעמים שאפילו בשבע יהיו מותרים.

אז רב גידל נשבע להם

אני נשבע בתורה, ברביעים ובכתובים.

אורי תנביא וכתיבי

דאמר רב אחי, שבאים וכך רב אמר באמת.

טוב,

עכשיו הגמרא באה ודנה מה הייתה התמיהה הגדולה של תלמידי הישיבה ששמעו את דברי הרב גידל?

אמר רבשי, מה היקשיא?

מה כל כך קשה לשמוע את הדברים הללו,

מה שרב אומר?

דלמא אחי כמה?

הוא צריכו לשש והקיפו בשבע,

אפילו בשבע המותרים.

לא צריכו אלא לחמש והקיפו בשבע,

אפילו בחמש הסורים.

כלומר,

אם אנשי השיירה,

הרי אמרנו ששיירה מותרה להם כל צורכה,

ובלבד שלא יהיה בית סנתיים פנוי.

אז זה מה שכתוב כאן,

שאם אנשי השיירה צריכים להקיף שטח גדול,

שגודלו שש שיאים,

והם הקיפו קצת יותר, הקיפו שבע שיאים.

יוצא שהם הקיפו שאה אחת יותר.

פה, אפילו אם זה שבע, הם מותרים.

משום שאין פה בצעתיים פנוי,

אלא רק שטח של בצעה.

אבל אם הם לא צריכו אלא לחמש שיאים,

הלכו והקיפו שבע שיאים. נמצא שהקיפו פה בצעתיים יותר ממה שהם צריכים.

לכן, מאחר שהקיפו שטח של בצעתיים יותר מהצורך להם,

לכן אסורים כלל וכלל לטלטל שם.

ממשיכה הגמרא ומקשה

על מה שאמר רב אשי, ואלא עדי קטני,

ובלבד שלא יהיה בית סנתיים פנוי,

מהי?

מה שאמר,

מה שאמרה הברייתא,

ובלבד שלא יהיה בית סנתיים פנוי,

מהי כוונת הדברים?

להב פנוי מאדם?

האם אין כוונת הברייתא

שלא יהיה בית סנתיים פנוי מאדם?

כמו למשל, שלושה בני אדם הקיפו שטח של שמונה שיאים.

ואז,

גם אם ניתן שני שיאים לכל אדם ואדם,

עדיין נותר בית סנתיים פנוי ולא בעלים.

באופן כזה, המחיצות לא יועילו.

אבל אם הקיפו שטח של שבעה שיאים,

שכשאתה מחלק את השבע על השלושה,

נמצא שאתה נתת לכל אחד

בצעתיים, ונותר רק סניה אחת בלא בעלים.

אם ככה,

וזה המחיצות,

שיחות כאלה, אכן טובות, מועילות לטלטל שם.

אז אם כן,

מה זה שרבשי אומר?

שאם לא יצרכו אל על חמש ויקיבו שבע,

אסורים אף בחמש.

למה? הרי מאחר ולמעשה אפשר שכל אחד יקיף לעצמו,

ייקח לעצמו את הזכות של בן צאתי,

נמצא שהשבע זה רק עודף של שאה אחת.

כי הרי לשלושה יחד יש בית שסין.

עונה הגמרא, לא, פנוי מכלים.

לא הכוונה של הברייתא שלא יהיה בית צעתיים פנוי מאדם,

אלא שלא יהיה פנוי מכלים.

כלומר,

שלא יהיה שם שטח של בית צעתיים

יותר מהנצרך לאותם אנשי שיירות עבור הכלים שלהם.

אם הם צריכים,

יכולים להקיף אפילו יותר משני שאים לכל אחד ואחד.

אבל אם הם לא צריכים,

אלא על בית צעתיים, והקיפו בית ארבעה שאים,

הפחיצות הללו לא יוענו להן בכלל.

אם כן, רב אשי צודק מאוד,

שאם יש פה שלושה אנשים אומנם,

אבל בשביל כל השלושה,

די היה בחמש שיא,

לא היו צריכים יותר.

והם הקיפו שטח של שבע,

נמצא ששטח של בית צעתיים פנוי מכלים.

אין בו צורך

לשימוש להניח שם את כליהם.

ולכן,

מחיצות כאלה אינן מתירות את הטלטול כלל וכלל.

נראה ברש״י,

רש״י, בדיבור המתחיל, שלושה בחמש אסורים.

כלומר, פעמים שלושה אנשים אסורים אפילו בחמשים.

פעמים שמותרים אפילו בשבע.

אוריית הנביא היו כתיבי שבועה.

הוצרכו לשש והקיפו לשבע, אומר רב אשי.

שתי בלא ערב מותרים בשבע.

דלקה בית צעתיים פנוי.

אבל לא הוצרכו אלא לחמש והקיפו לשבע, אפילו בחמש דם יהיה אסורים.

דאשת לא מעל ממחיצות. במצב הזה,

הרי

לא יועילו המחיצות. למה? הועיל והוקפו לבית צעתיים

יותר מכדי צורכה. מאחר שהקיפו פה שטח של שבע בו בזמן שהם צריכים רק חמש,

נמצא שהקיפו שטח של בית צעתיים יותר מהצורך להם.

על זה שאלו,

איך זה ייתכן?

הרי כתוב, במלבד שלא יהיה בית צעתיים פנוי.

מה אליו פנוי מאדם? כגון שלושה שיקיפו שמונה שיאים.

דחייה ותכל אחד בית צעתיים. מכה טיפה שהוא בית צעתיים פנוי ולא בא לי.

רק אם זה היקף של שמונה שיאים לשלושה אנשים,

אז זה בית צעתיים פנוי. כי אחרי שאתה נותן לכל אדם שטח של בית צעתיים, נמצא שהשלושה יש להם שטח של בית שש.

אז אם יקיפו שמונה, זה שטח של בית צעתיים יותר. אבל שבע?

אבל אם יקיבו רק שבע שיעים, לא, זה לא פוגעים, לא מבטל.

זה חייב את בצעתיים לכל אחד.

פה במקרא הזה, גם אם תיתן בצעתיים לכל אחד,

לא פשנה אל אחת בצעה ולא מעלים.

יהיה מצב שרק בצע אחת פנוי

שאין לו מעלים. עונה הגמרא, לא, פנוי מכלים.

כלומר,

שיש בין המחיצות בצעתיים פנוי שלא היו צריכים לו.

ואף אגדין הוא שלושה אם אין צריכין אלא בצעתיים ויקיבו דארץ, יהי נמי

בתני המחיצות. כלומר,

גם אם זה מצב כזה שהיו צריכים בצעתיים ויקיפו את זה, דארץ שיעין, שזה בצעתיים יותר מהצורך להם,

המחיצות הללו בטלות ואין מטלטלים בהם.

כאן אנחנו מסיימים בעזרת השם.

שבוע הבא נמשיך

הלאה את הסוגיה הבאה.