מסכת עירובין דף יח. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת אהובים, דף יח עמוד א',

ארבע שורות קודם סוף השורות הצרות.

הסכמנו אתמול מחלוקת

בעניין הפסוק

ויהי בין ה' אלוקים את הצלה,

כלומר בעניין ברירת האישה.

הרי הקדוש ברוך הוא לקח צלע מן האדם,

האדם הראשון, ומזה מרא את האישה.

אז השאלה היא,

מה זה הצלה?

הצלה זה מלשון צד, כך אומר רשי.

אז יש מחלוקת, רבו שמואל,

האם האדם הראשון נברא בשני פרצופים

וכשהוא רצה הקדוש ברוך הוא ליצור ולברוא את חווה,

אז לקח פרצוף אחד משני הפרצופים ומזה נוצרה ונבראה חווה.

ויש מי שסובר שזה לא היה דו פרצופים לאדם הראשון, אלא רק

זנב היה לו ומן הזנב של האדם הראשון נבראה האישה.

הגמרא מנסה לבדוק כמה וכמה פסוקים על פי מחלוקת זו, איך התפרשו.

הפסוק שנלמד היום,

הפסוק הוא, זכר ונקבה ברעם.

בישתמא למדא אמר פרצוף,

היינו דכתים, זכר ונקבה ברעם,

אלא למדא אמר זנב,

מאי זכר ונקבה ברעם.

זה שסובר שדו פרצופים,

שני פרצופים היו לו לאדם הראשון,

ולקח הקדוש ברוך הוא אחד מן הפרצופים

להיותה לאישה,

אז מובן מה שכתוב בפסוק,

זכר ונקבה ברע, כי כבר מההתחלה נבראו שני פרצופים.

זכר מצד זה ונקבה מצד זה.

אלא למדא אמר זנב, לפי מי שאומר שהיה לו זנב ומן הזנב נבראה האישה,

אם כן, מאי זכר ונקבה ברעם? הרי לשיטת מנדא אמר זה,

לא היה פה שני פרצופים, לא הייתה נקבה מלכתחילה בבריאת אדם הראשון.

עונה הגמרא

לכי דרבי אבאו

זה בא ללמד את מה שרבי אבאו אמר.

רבי אבאו ראמר, רבי אבאו למעשה הקשה קושייה שיש לכאורה סתירה בפסוקים.

כתיב זכר ונקבה ברע,

וכתיב

בצלם אלוקים ברא אותו.

פסוק אחד אומר זכר ונקבה ברע, נראה מתוך הפסוק שנבראו שניהם.

לעומת זאת,

בראשית פרק א', פסוק כז' נאמר,

בצלם אלוקים ברא אותו,

משמע שהאדם נברא לבדו.

אז על זה עונה רבי אבאו תשומה.

בתחילה עלתה במחשבה לברעות שניים,

ולבסוף לא נברא אלא אחד.

כלומר,

במחשבה לפני הקדוש ברוך הוא היה לברוע שניים,

זכר ונקבה.

וזה מה שכתוב, זכר ונקבה ברע,

בגלל שעלה למחשבתו לברעותם שניים,

אבל לבסוף לא נברא אלא אחד.

זה מה שהכתוב אומר, בסלם אלוקים ברא אותו.

כלומר, כשאני לוקח את פשוטם של דברים,

הפסוק זכר ונקבה ברע,

זה מדבר על הכוונה הראשונה של הקדוש ברוך הוא,

שהיה לברות האדם זכר ונקבה,

את המין האנושי זכר ונקבה,

ולבסוף

מדבר שלמעשה נברא האדם לבדו.

וכבר פה צריכים להוסיף

שאין הכוונה שהייתה חזרה אצל הקדוש ברוך הוא,

אלא כך,

כשבאים לקרב את הדברים לשכלנו,

באים ואומרים את זה בצורה שכזו.

זה ודאי שכל הבריאה כולה נבראה בהשגחה של הקדוש ברוך הוא בתכלית השלמות.

כביכול נעשתה הבריאה אחר מחשבה והתבוננות,

שהיה מקור לומר שיבראו שניים,

ובכל זאת גזרה חוכמתו יתברך שזה לא טוב,

אלא ראוי שיהיו אחד.

ולמה באמת

ברא אותם הקדוש ברוך הוא אחד,

ברא אחד ולא זכר ונקבה?

ומבאר אחד מן המפרשים אילו הם נבראו שניים,

היו שניהם במדרגה אחת.

לא הייתה אישה כפופה לאיש,

ואם כן, הייתה מחלוקת ביניהם.

לכן הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא אחד.

האישה נבראה מן הזנב כדי שיהה הוא העיקר והיא תפלה לו.

ואם תבואו ותשאלו,

מדוע צריך הפסוק לומר לנו מה עולה במחשבה בתחילה?

הרי בין כך בסוף זה לא היה אלא נברא אחד.

אם כן, מה זה מוסיף לנו במה שאנו יודעים

שמחשבת הקדוש ברוך הוא בתחילה היה למרות שניים?

אז אותו מפרש, מפני שמחשבת השם עדיין קיימת,

כי מי שלא זכה אשתו משה לתוכלם ואינה כפופה לו.

וכמו שאמרו בגמרא ברמות,

מי שזכה, אשתו עזר לו, היא תפלה לו.

אבל אם אינו זוכה,

היא כנגדו.

משום שאז היא מרגישה את עצמה כשווה לו באותה בדרגה,

ואיננה שומעת לו.

ממשיכה הגמרא ומנסה לבאר פסוק נוסף,

על פי המחלוקת הזו שלמדנו קודם.

בי ישלמה למדה אמר פרצוף,

היינו דכתיב, ויסגור בשר תחתנה,

אלא למדה אמר זנב,

מהי ויסגור בשר תחתנה?

הפסוק בבראשית,

פרק ב' מסוכא אומר, ויפה לה שם אלוקים תרדמה על האדם הישן,

וייקח אחת מצרעותיו ויסגור בשר תחתנה.

אז לשיטת מי שסובר,

שהצלח הכוונה, פרצוף,

היינו שדו פרצופים נבררו באדם הראשון,

ואחד מן הפרצופים ניטל בשביל יצירת בריאת חווה.

אם כן מובן,

למה צריך היה לומר ויסגור בשר תחתנה?

משום שעל מנת לברוא את חווה,

הקדוש ברוך הוא הרי נטל את הפרצוף השני,

שהיה חלק מגוף האדם.

לכן צריך לסגור בשר במקום מה שנטל.

אבל לפי מה, מי שסובר שיעצר על זה זנב,

אם כן, מה זה שאומר הפסוק ויסגור בשר תחתנה?

כביכול הניח בשר באותו מקום.

הרי גם עתה אין לאדם זנב.

אז מה זה הבשר שסגר תחתה?

אמר רב זביד, ויתימה רבי ירמיה, ויתימה רבי נחמן בר יצחק,

לא לצריכה,

אלא למקום חתך.

אז רב זביד עונה על זה, יש אומרים רבי ירמיה,

יש אומרים רבי נחמן בר יצחק,

שסגירת הבשר זה לא היה בשביל למלא במקום הזנב שהיה מקודם.

משום שאכן אין זנב לאדם, אלא

כוונת הפסוק לומר שהרי במקום החתך

נוצר איזשהו מקום מסוים שבו רואים את החיתוך,

ובו הוא סגר את זה במסר, את מקום החיתוך בלבד, אבל לא שהיה חזרה בריאה של זנב באדם.

ממשיכה הגמרא ושואלת שוב הסבר על פסוק נוסף.

משלמה למאן דאמר זנב עין ודפתיב ויבן

אלא למאן דאמר פרצוף מים ויבן?

לפי מי שאומר שהצלע שממנו נבראה ונוצרה חווה זה זנב שהיה באדם

עין ודפתיב זה מה שכתוב בבריאת חווה ויבן השם אלוקים את הצלה אשר לקח מן האדם ואישה ויביאה אל האדם

כי מכיוון שהיא נבראה מן הזנב

אז הייתה מחוסרת בנייה של כל הגוף

מובן אם כן לשון הפסוק ויבן

אל אלמנדא אמר פרצוף ולווילי שאומר שכבר היה פרצוף

ונראה מתוך זה שכבר הייתה בנויה ועומדת

יחד עם איבריה גם כן אלא שהייתה מדומקת באדם מקודם לכן

כל הבנייה זה רק

בזה שהוא הפריד את האישה מן האדם, את חווה מן האדם, מן האדם הראשון

אם כן מה זה הרסון וייבן משמעותו שהיה פה בניין חדש כתוצאה מזה

עונה הגמרא ללכת רב שמעון

בן מנסיה

הפסוק בא ללמד את מה שרב שמעון בן מנסיה אומר, דריש רב שמעון בן מנסיה

וייבן השם אלוקים את הצלה מלמד שקלעה הקדוש ברוך הוא לחווה ויביאה לאדם הראשון

שכן בחלקי הים

קוראי לקלעית בנעית

בפסוק

שהזכרנו מקודם נאמר בסופו

ויהיו בין השם אלוקים ובסופו ויביאיה אל האדם

אומר רב שמעון בן מנסיה הפסוק בא ללמד

שהקדוש ברוך הוא

קלע את שערותיה של חווה

הביאה לאדם הראשון כשהיא קלועה שיער

ומה מאיפה הוא לומד זאת?

כי כתוב באיבל

קליעת שיער גם זה נאמר בלשון בנייה

כי כך מוצאים אנו

בחלקי הים, כלומר במקומות רחוקים, חוץ לארץ

קוראים לאישה שקולעת שיער בנאית

אם כן שייך לומר על קליעת השיער ראשון בניין

וזה כל כוונת הפסוק ברוך שאמר באיבל

אבל לא שהיה צריך לבנות אותה מלכתחילה

לאחר שכבר נוצר אדם הראשון

דבר אחר, ויהי בין השם אלוקים

אמר אל חיתא ואמר אלה במדליתא תנא

מלמד שמנהל הקדוש ברוך הוא לחווה כבניין

אוצר, מה אוצר זה?

רחב מלמטה וקצר מלמעלה כדי לקבל את הפירות?

אף האישה רחבה מלמטה או קצרה מלמעלה

כדי לקבל את הבלעת

כלומר יש מי שמפרש את זה אחרת מה שאמר באיבל השם אלוקים

רב חיסדא פירש

יש אומרים שזה כתוב באברייתא

שהפסוק בא ללמד

שהקדוש ברוך הוא בנה את חווה כמו בניין של אוצר, אוצר פירות,

מקום שבו

שמים פירות, מנחים פירות לזמן

כמו שהאוצר

עושים אותו בדרך כלל כשהוא רחב מלמטה וצר מלמעלה

כדי שיהיה לו את הקיבולת למקום הפירות שמנחים בו

משום שאם היה צר מלמטה ורחב מלמעלה

אז כשהוא היה מתמלא

היה פירות מכבידים על הכתלים, ממתים אותם

לכן

דרכם של בוני האוצרות לעשות אותם רחבים מלמטה וקצרים מלמעלה

אז גם את האישה הקדוש ברוך הוא עשה באותה דרך

שהיא רחבה מלמטה

ומלמעלה היא קצרה יותר.

למה?

כדי לקבל את הבלב,

כדי שיהיה לה את הכוח לשאת את הבלב.

ויביאיה אל האדם,

מה שאומר בהמשך הפסוק שם ויביאיה אל האדם

זה עוד דבר מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא שושבינות

לאדם הראשון

כלומר הוא השתדל

לשמח אותו ולהתעסק בצורכי סעודת חופתו

מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן

ואל ירה לו

אם הקדוש ברוך הוא השתדל בחתונת

אדם חווה לשמח אותו ולהתעסק בצורכי סעודה

אז כל אדם כמה שיהיה גדול וחשוב

ראוי

שיעשה שושבינות

יתעסק בחיתונו ובשמחתו של קטן ממנו

ולא ירה לו במה שהוא מתעסק עם הקטנים

משום שהוא צריך ללמוד מזה מהקדוש ברוך הוא שהוא גבוה מעל גבוה

אין גדול ממנו ובכל זאת נתעסק

בעניין הזה עם האדם הראשון שהוא בשר ודה

ממשיכה הגמרא ושואלת עולמנדה אמר פרצוף הם עיניים שגי ברשע

ושיטה זו הסוברת ששתי פרצופים היו לאדם הראשון

פרצוף מלבנים, פרצוף מאחור

ואחד מן הפרצופים ניתן לצורך יצירת בריאת חווה

אם כן

הם עיניים שגי ברשע, מהו הפרצוף

שהוא היה הולך לפנים? כלומר מה היה קובע

את הליכת אותו אדם קודם

שהקדוש ברוך הוא לקח את הפרצוף לעשיית חווה, לבריאת חווה

אמר רב נחמד בר יצחק מסתברא זה זכר צגי מרשע

מסתבר לומר שמלבנים הלך הזכר

דתניא שהרי במרייתא רואים שאין ראוי לזכר להיות אחורי אישה

לא יהלך אדם אחורי אישה בדרך

שם זה בגלל שמא יבוא לידי הרהור

אלא ילך בדרך אחרת, ואפילו היא אשתו

פה זה כבר תוספת שאפילו אם היא אשתו

זה לא ראוי לו כי זה גנאי לו שהוא ילך אחר אשתו

את ההנהגה הוא צריך להנהיג ולא אשתו, ואם נזדמנה לו על הגשר

יצריכה לה לצדדים

אם נזדמנה לו אשת איש, שאם הלכת לפניו הוא על הגשר

אין לו דרך אחרת ללכת בה,

אז ילך לצידו

ושלא תהיה לפניו

ואז ימהר את

הילוכו כדי שיעבור

הוא ללכת לפניה

כל עובר אחורי אישה בנהר,

אין לו חלק לעולם הבא

שעובר אחורי אשת איש שעוברת בנהר

ופעמים שמרמה בגדיה לבל יירתמו מן המים

ואז יכול חלילה להסתכל בבשרה

שאמור להיות נסתר,

אין לו חלק לעולם הבא לאדם שכזה

אם כן, על כל פנים אנו רואים מתוך דברי הברייתא מה שקשור לענייננו

שאין לאדם ללכת אחרי אישה אפילו עם אשתו

ומסתבר אם כן שהזכר,

הפרצוף של הזכר הוא שהלך ברשע

ולא פרצוף של האישה

נראה את רשי

בדף יח עמוד א' בדיבור המתחיל

אחור בקדם צרתני

מלפנים ומאחור צרתה לי צורת פנים

הצלע בין לרב ובין לשמואל

לשון צדדים כמו ולצלע המשכן השנית

פרצוף

חלקו לשניים

שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן

זנב היה לו לאדם הראשון ונטלו ממנו וברא את חווה

מה יחור בקדם צרתני דה משמע שתי צורות

מאדם עד באמה אדם מוזכר בפורענות תחילה

אך יגרסינן היינו דתי וייצר בתרן יהודין

דה משמע שתי צורות

זה טוב לפי מי שאומר פרצוף

שהיה פרצוף נוסף באדם הראשון

ואשר על כן נעמד פה בייצר בשני יהודים ללמד על שתי צורות שהיו בו

אבל מאנדה אמר שהיה זנב בלבד לא שני פרצופים

מה זה בא ללשון וייצר?

אז אומרת הגמרא שזה בא ללמד

שאוי לי מייצרי אוי לי מיוצרי

שני היהודים באו ללמד שתמיד

תמיד הוא מצטער

אוי לי מייצרי

שמצערני מייעשא רצון יוצרי

כלומר אם אני עושה את רצון השם

אז היצר

מנסה אותי ומצער אותי יותר ויותר על ידי מתן ניסיונות

אם אני אעבור חלילה על רצון יוצרי

מאידך אוי לי מיוצרי אם מאשר רצון יוצרי

זכר ונקבה בראה, משמע מתחילת בריאתו היה זכר ונקבה

זכר מצד זה ונקבה מצד זה

ברא אותו משמע חד.

כלומר הפסוק שאומר ברא אותו משמע אותו זה מלשון שברא אותו אחד.

וייבא אל משמע שהייתה מחוסרת בניין.

מהי וייבא?

הבנויה ועומדת הייתה.

שכלאה קליעה צהר,

אוצר

פחם אל מטה וקצר מן המעלה, שאם היה רחם אל מעלה

כשהוא ממלא אהוב מכביס מסלול הפירות על הקטלים ומטה אותם.

רחבה מלמטה חלל בית הרחם שלה.

שושבינות

שנשתדל בחיתונו לשמחו ולהתעסק בצורכי סעודת חופה.

סגי מהלך

ואפילו אשתו שהוא גנאי לו

נזדמנה לו על הגשר והיא מהלכת לפניו.

יסכן על הצדדים ויעבור לפניה.

בנהר דמידליה למענה הוא מסתכל בביסרא כבר באנות

הדברים קודם שבנהר גילה להגביה את בגדיה כדי שלא יירטבו על ידי המים

ואז אם הוא עובר אחוריה יכול הוא חלילה להסתכל בבשרה ובאשת איש, כאמר,

ולכן לא חולק לעולם הבא לאחד שכזה.

נראה את המשך הגמרא בנקודותיים תנו רמנה.

המרצה מעות

לאישה מידו לידה או מידה לידו

בשביל שיסתכל בה.

אפילו דומה למשה רבנו שקיבל תורה מהר סיני

לא ינקה מדינה של גיהנום.

והרב הכתוב אומר יד ליד לא ינקה רע.

לא ינקה מדינה של גיהנום.

הברייתא מביאה

להראות עד כמה חמור עניין הסתכלות באישה.

אם אדם מונה מעות

לאישה הוא מעביר מידו לידה או מידה לידו כוונתו לקבל ממנה מעות

אבל הוא עושה זאת בשביל שיסתכל בה.

אפילו הוא דומה בתורה ומעשים טובים כמשה רבנו

שקיבל תורה מהר סיני, כלומר מעלת האדם הזו גדולה מאוד

אם כל זה לא ינקה מדינה של גיהנום

ויקבל עונש על חטאו.

שלא יחשוב בליבו שמאחר שהוא גדוש בתורה ומצוות

אז לא יענש על זה.

כל זמן שלא עושה תשובה גמורה על זה ודאי וודאי

שלא תועיל כל גדולתו להצילו מעונש על הדבר הזה.

הפסוק במשלי יהודה א' אומר יד ליד לא ינקה רע

על הכוונה הזו התכוון שלמה המלך במשלי יד ליד לא ינקה רע

מה זה יד ליד?

יד ליד בא ללמד שאם אדם מרצה מעות מיד ליד מידו ליד אישה כדי להסתכל בה

לא ינקה גם אם הוא במעלה גדולה

לא ינקה מדינה של גיהנום ויענש

אומר בעל האורח חיים

שאל לדברים הללו וכיוצא בהם ציווה ה' קדושים תהיו

שלא יאמר אדם

שלא אסר אלא מעשה העריות

אלא אסר גם את ההסתכלות

ואת המחשבה

שגם המה שוללים את הקדושה של היהודי מהקדוש ברוך הוא.

צריך אדם להרחיק את עצמו מהכיעור ומהדומה אלא דומה לו כדי שלא יבוא להיכשל אפילו בדקדוקים אלו.

אמר רם נחמן

אני חוזר לגמרא אמר רם נחמן מנוח

פעם הארץ היה

שנאמר ויקום וילך מנוח אחרי אשתו

רם נחמן אומר

מזה שאנו רואים בפסוק בשופטים י״ג שמנוח אבי שמשון

הלך אחרי אשתו כך כתוב ויקום וילך מנוח אחרי אשתו

איך ייתכן שעשה זאת?

הרי בברייתא רואים לנו שזה אסור

אם כן הדבר היה ברור לכלל ישראל כבר קודם

אלא מה? חייב להיות שהוא היה עם ארץ, הוא לא ידע את האיסור הזה ללכת אחרי אשה ואפילו אשתו

מה תבלה רם נחמן מבר יצחק

אלא מעתה

גבי אלקנה דכתיבה ילך אלקנה אחרי אשתו, הכן עמי?

וגבי אלישע דכתיבה יקום, הילך אחריה הכן עמי?

כלומר, אם אתה מפרש את הדברים כפשוטם,

אם כן

גם אצל אלקנה הרי מצאנו שנאמר בפסוק וילך אלקנה אחרי אשתו

אז גם שם תבלש שהוא הלך אחריה בדרך

אבל הוא היה נביא

לא שייך לומר שהוא היה עם ארץ אם הוא יגיע לדרגת נבואה

ואלישע שהוא בוודאי מוכר וידוע לכולנו שהוא נביא

גם שם נאמר במלכים ב' פרק ד'

נאמר ויעקב ילך אחריה

אחריה אימו של אותו

נער שמת והוא בא להחיות אותו

אז הוא קם והלך אחריה

נו, אך אינם היא וכי גם שם דבריה שהוא הלך אחריה בדרך

ובוודאי הנביא מיידע את העניין הזה, אלא

אחריה דבריה ועצתה

אך אינם היא אחרי דבריה ועצתה

אלא בדרך על כורחנו

שמה שנאמר בעל כנער ובאלישע

זו הכוונה פשוטה של דברים שהלכו אחרי האישה בדרך

אלא הכוונה שיחלכו אחר דבריה ועצתה, כלומר נהגו כפי מה שדיברו ואמרו ויעצו אותן נשים

אם כן גם במנוח שייך לפרש את אותו דבר

שהוא לא רק שצה הלך אחרי אשתו בדרך

אלא הלך אחר דבריה ועצתה

ומילא

אין הוכחה שהוא היה עם ארץ

כך סובר רב נחמן בר יצחק,

אבל רב נחמן הרי ראינו שהוא אומר קודם לא

לא היה פשוט, אצלו זה היה פשוט, שמנוח עם הארץ היה

על זה אומר רב אשי אמר רב אשי ולמה ידע אמר רב נחמן

אם הארץ היה, אפילו מרמנמי לא קרה.

כלומר,

לפי מה שאומר רם נחמן שהוא היה עם ארץ,

והוא מפרש את הדברים כפשוטם שהוא הלך אחרי אשתו בדרך,

אז לא רק שהוא לא ידע את הברייתא,

אלא אפילו את הפסוקים שתינוקות של בית רמב״ם למדים, גם את זה הוא לא ידע.

דכתיבה תקום רבקה מנערותיה ותרקמנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ולא לפני האיש.

אם כן, מתוך לשון הפסוק מדויק שאין לאיש ללכת אחרי אישה, אלא אישה אחרי האיש.

אם כן, אם הוא הלך

אחרי אשתו, הוא לא ידע אפילו את הפסוק הזה.

עכשיו הגמרא מוסיפה להסביר אחרי מי

אסור שאדם ילך חוץ מאישה.

אמר רבי יוחנן, אחרי הארי

ולא אחרי אישה.

אם יש,

יש לו שתי אופציות, או ללכת אחרי אריה,

שיש לו סכנה בדבר אם הוא ילך אחריו,

שהוא בזה מתקרב אליו יותר.

ויש לו מצד שני אופציה ללכת אחרי אישה, אשת איש,

אז עדיף שילך אחרי הארי ולא אחרי אישה.

אחרי אישה ולא אחרי עבודת כוכבים.

כלומר, מעידת, אם יש שתי אופציות, ללכת אחרי אישה או אחרי עבודה זרה,

עדיף שילך אחרי אישה ולא אחרי עבודה זרה, שמא יימשך אחריה.

אחורה עבודות כוכביים ולא אחורה בית הכנסת בשעה שמתפללים.

והחמור ביותר,

שלא ילך

אחורה בית הכנסת בשעה שמתפללים,

משום שהנראה הוא כביכול כופר בה'

שהוא עומד שם ולא נכנס להתפלל.

הגמרא כבר במסכת ברכות

מביאה מתי כל כך חמור העניין של אדם שעובר מאחורי בית הכנסת ולא מתפלל.

יש מצבים

שאין בזה איסור.

‫ואמר רבי ירמיה בן אלעזר

‫כל אותן השנים

שהיה האדם הראשון בנידוי,

‫כל נדרוכין

ושדין ולילין,

‫שנאמר, ויחי אדם שלושים ובעט שנה,

‫ויולד בדמותו כצלמו,

‫מכלל דעד היית נא לב כי תלמו עולי.

רבי ירמיה אומר, רבי ירמיה בן אלעזר אומר,

‫כל אותן השנים

שהיה האדם הראשון בנידוי,

‫כלומר, מאה ושלושים שנה

הוא היה בנידוי.

הקב' ברוך הוא הרי קרס וגער בו

‫על שאכל מעץ הדעת.

‫אמר לו,

‫המין העץ אשר ציוויתיך ובלתי האכול ממנו אכלת?

‫והוא קילל אותו.

‫אם כן, בכל אותם השנים

‫הוא היה מוליד רוחין ושדין ולילין.

‫כלומר,

לא נולדו

‫לא נולדו לו בלדות כצלמו,

‫אלא מיני מזיקין.

מה ההבדל בין שדין, רוחין ולילין?

‫אז רשי במסכת סנזרין אומר, ‫ששדים

יש להם צורת אדם, ‫ואוכלין ושותין כבני אדם.

‫רוחין זה בלי גוף וצורה.

‫לילין צורת אדם, אלא שיש להם כנפיים.

‫שנאמר, ויחי אדם שלושים ומעט שנה, ‫ויולד בדמותו כצלמו.

‫כלומר, רק לאחר 130 שנה,

‫אז נולד לו בדמותו כצלמו, ‫כלומר, אז נולד שט

שהיה בדמותו כצלמו.

‫אבל עד עתה משמע שלא יולד כצלמו,

‫אלא כמו שהזכרנו מקודם,

‫יאלד, רוחין, ושדין ולילין.

‫מתי ושאלו בני הישיבה,

‫היה רבי מאיר אומר,

‫אדם הראשון חסיד גדול היה,

‫כבר שראה שנכנסה מיתה על ידו,

‫ישב בתענית 130 שנה,

‫ופירש מנה אישה 130 שנה,

‫ועלה זרזי תאנים על בשרו 130 שנה.

‫כלומר, הגמרא חשבה שכל אלה, ‫רוחין, שדין ולילין,

‫זה היה מזיווג של אדם עם חווה.

‫על זה באו ועיקשו.

‫אבל רבי מאיר אומר שהאדם הראשון ‫היה החסיד גדול,

‫שלאחר שראה שבכניסה מיתה לעולם על ידו,

‫ישב בתענית 130 שנה, ‫ופירש מאשתו במשך כל הזמן הזה.

‫אז אם כן, אם הוא פירש מאשתו, ‫איך ייתכן

‫שבשנים אלו ילד מחווה את אותם המזיקים?

‫עונה הגמרא, כי כעברינן, ‫הוא בשכבת זרע וחזר לאומצה.

‫כל מה שאמרנו שילד מזיקים,

‫זה בשכבת זרע שהיה רועה לאומצו. ‫ממנו נוצרו, אבל לא מחווה.

‫ואמר רבי ירמיה בן אל חזר,

‫מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו,

‫וכולו שלו בפניו.

‫לאחר והבאנו כבר ממרות ‫שקשורות לענייננו,

‫בשם רבי יש ירמיה בן אלעזר,

‫הגמרא מוסיפה להביא ‫כמה וכמה ממרות נוספות שהוא אמר.

‫אומר רבי ירמיה בן אלעזר,

‫מקצת שבחו של האדם אומרים בפניו.

‫ראוי

שהאדם יאמר מקצת שבחו של האדם בפניו,

‫אבל

דרך ארץ הוא שלא יאמר את כל שבחו בפניו.

‫רק שלא בפניו.

‫ומדוע? אם ירבה ויאמר את כל שבחו בפניו,

‫זה רק אילו הוא בא להחליף לו.

‫מקצת שבחו בפניו, ‫מאיפה למד זאת רבי ירמיה בן אלעזר?

‫דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפניי ‫בדור הזה. ‫הקדוש ברוך הוא משבח את

נוח ואומר לו, אותך ראיתי צדיק.

‫זה מקצת שבחו,

‫משום שכל שבחו נאמר שלא בפניו.

‫כולו שלא בפניו, דכתיב נוח איש צדיק, ‫תמים היה מדור אותיו.

‫כל השבח, שהיה גם צדיק וגם תמים,

‫שהגיע למצב של תמימות ושלמות בצדקותו,

‫זה נאמר לו שלא בפניו.

‫למה נאמר זאת בתורה?

‫זה בא ללמד

את דרך ההנהגה שאנחנו רואים שנתנהג בה,

‫שגם אם באים אנו לשבח בן אדם,

‫נאמר אם זה בפניו רק את מקצת שבחו,

‫ולא כל שבחו, כמו אם זה היה שלא בפניו.

‫ואמר רבי ירמיה בן אלחזר,

‫מה היא דכתיב?

‫והנה ערי זית טרף בפיה.

‫אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא, ‫ריבונו של עולם,

‫יהיו מזונתיים מרועים כזית ומסורים בידך,

‫ואל יהיו מתוקים כדבש ותלויים ביד בשר ודם.

‫כלומר, הפסוק

שמדבר על נוח לאחר שיצא מן התיבה,

‫אחר המבול,

‫מובן שהוא שלח את עיונה לראות,

‫הקלו המים

מעל פני האדמה,

‫אז מובא בגרישית פרק ח',

‫ותבוא אליו עיונה לליאת ערב, ‫עיונה חזרה,

‫והנה עלי זית טרף בפיה.

‫היה בפיה עלי זית.

‫ואז ידע נוח כי כלו המים מעל הארץ.

‫למה היא בחרה דווקא בעלי זית?

‫כוונת הדברים היה לומר,

‫אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא, ‫ריבונו של עולם,

‫יהיו מזונותי מרורים כזית.

‫עדיף לי שהמזונות שאני צריכה ‫יהיו אפילו מרים,

‫כמו הזית שהוא מר,

‫אבל יהיו מסורים בידך, ‫אני אקבל אותם מידך,

‫ושלא יהיו מזונותי אפילו מתוקים כדבש, ‫מיד בשר ודם.

‫היא מעדיפה לחיות, להיות בחוצות,

‫להיות ניזונת בידי הקדוש ברוך הוא. ‫גם אם המזונות שלה יהיו פחות טובים,

‫מאשר להיות בתיבה ולקבל את מזונותיה ‫מאדם,

‫גם אם מזונותיה שם יהיו טובים יותר.

‫כתיבה לך טרף,

‫או כתיבה לך מטריפה לי לחם חוקי.

‫מהיכן לומדים שזה מדבר ‫על מזונות

של היונה?

‫כתוב הרי זית טרף.

‫טרף זה מלשון מאכל,

‫מזונות של אדם או של בעל החיים, ‫זה לשון כולל.

‫מצאנו בפסוק, ‫הטריפני לחם חוקי, ‫נאמר על לחם מלשון הטריפני.

‫כלומר, תאכיל אותי

‫את מאכלי שאני צריך.

‫אז גם פה שאמר הפסוק, ‫הנה הרי זית טרף,

‫הכוונה שביקשה לומר שעדיף

‫שהטרף, היינו המזון,

‫יהיה כעל הזית, שזה מר, ‫וליד הקדוש ברוך הוא מאשר

‫מיד בשר ומדם, אפילו אם זה מתוק.

‫ואמר ירמיה בן אל-עזה, ‫על כל בית שנשבע ‫מלמוד דברי תורה בלילה,

‫שוב אינו נחרהב,

‫שנאמר ולא אמר,

‫איה לא העושה

‫נותן זמירות בלילה.

‫אם עוסקים ולומדים בלילה בבית,

‫נשמעים דברי תורה בבית,

‫שוב אינו נחרה.

‫זכות התורה שלומדים באותו בית,

‫הוא שמציל את הבית

‫מלהגיע למצב של חורבן.

‫מאחד למד זאת רבי ירמיה בן אל-עזר ‫מפסוק שנאמר באיוב ל״ה,

‫ולא אמר, ‫איה אלוה העושה נותן זמירות בלילה.

‫כוונת הפסוק שהאדם ‫שנותן זמירות בלילה,

‫כלומר שלומד תורה בלילה ‫וקולו נשמע,

‫הוא לא יגיע עד כדי כך שיאמר, ‫איה אלוה העושים,

‫שהבית כביכול או הוא עצמו נחרב,

‫כי בית לא יחרב ‫אם נותנים זמירות שם ‫באותו בית בלילה.

‫ואמר ירמיה בן אל-עזר,

‫גמרה בחגיגה ובמנחות

‫מביאה את מעלת הלימוד תורה בלילה.

‫לכן צריך לדעת

שמצד אחד אנחנו אומרים ‫לא אברה תורה, לא אברה לילה אלא לשינה,

‫ומצד שני אומרים ‫לא אברה לילה אלא לגרסה.

צריך לדעת שחייב שייתן כמה שעות ‫גם מתוך הלילה,

‫כדי ללמוד תורה באותן שעות.

כל אחד, לפי מה שהוא רואה לנכון,

‫אם בתחילת הלילה לעסוק בתורה,

‫אם לקראת סוף הלילה.

‫מדי שהמעלה הגדולה ביותר זה ‫שילמד מחצות הלילה ואילך, ‫זו המעלה הגדולה ביותר.

‫אבל אם כתוצאה מזה הוא לא יכל ללמוד ביום,

‫אז מתי שעדיף שיעסוק

‫באותן שעות המוקדמות של הלילה.

‫-ואמר ירמיה בן אל-עזר, ‫מיום שחר בבית המקדש,

‫דיו לעולם שהשתמש בשתי אותיות,

‫שנאמר,

‫כל הנשמה תהלל יה הללויה.

‫כלומר, ירמיה בן אל-עזר אומר,

‫מאז שנחרה בית המקדש,

‫וכבר הכוהנים פוסקו מלברך

‫את ברכת הכוהנים,

‫בשם השם, בין ארבע האותיות, ‫הלוך בבית המקדש

‫היו מזכירים את שם השם ככתיבתו.

‫ולא בכינוי של אדנות,

‫אלא ככתיבתו בלשון הוויה.

‫מאז שנחרה בית המקדש ‫וכבר לא מברכים

את עם ישראל בברכת הכוהנים ‫בשם כזה של בין ארבע האותיות,

‫דיו לעולם, כלומר, כל אדם ואדם בעולם,

‫דיו שישתמש,

‫גם בזמן שמשבח את הקב' ברוך הוא, ‫גם בזמן שהוא מברך את חברו,

‫בשתי אותיות מן השם.

ואיזה אותיות?

י' ו-א'

‫שנאמר שהרי מצאנו בתהילים ‫בפרק האחרון, פרק כ' נ',

‫כל הנשמה תהלל יא הללויה.

‫הכוונה בפסוק כל אדם יכול ‫להלל את הקב' ברוך הוא בשם יודקה.

י' ואילו השם

המלא שבין ארבע האותיות ‫לא ניתן אלא לכהנים בלבד,

‫בזמן בית המקדש.

‫ואמר רבי ירמיה בן אלעזר,

‫נתקללה בבל, נתקללו שכניה,

‫נתקללה שומרון,

‫התברכו שכניה.

‫וירמיה בן אלעזר אומר,

‫אנחנו מוצאים

‫שנתקללה בבל על כל אותן רעות ‫שעשתה לעם ישראל.

‫בבל זה מלאכות נמוכת דצא, ‫שיחרים את בית המקדש הראשון,

‫וגם הוציא את תושבי הארץ לגלות.

‫אז כאשר נתקללה בבל,

‫נתקללו גם שכניה.

‫כמו שאמרו חכמים במסכת שוקה, ‫אוי לרשע,

‫אוי לשכנו.

‫אולם כשנתקללה שומרון, ארחתאיה,

‫נתברכו שכניה.

זה גרם ברכה לשכנים ולדרים מסביבה.

‫העניין הזה של שומרון

‫היה אחרי ימי שלמה המלך,

‫הרי נחלקה מלכות

‫בין מלך יהודה שישב בירושלים ‫למלך ישראל שמעלב בשומרון.

‫מלכי ישראל,

‫ובדרך כלל גם שאר העם שהיה איתם, ‫היו חוטאים ופושעים,

‫ולכך נתקללה שומרון.

‫אבל עם כל זה אבל התברכו שכניה.

‫הגמרא מביאה רעיות לזה.

‫נתקללה בבל, התקללו שכניה,

‫דכתי ושמתיה למורש כיפוד ואגמי מים.

‫זה נאמר בישעיה, פרק י״ד,

‫על אותם קללות שנתקללה בבל,

‫שהיא תהיה ירושה למדורי הכיפוד ולאגמי מים.

‫כלומר, יש שם חיות רעות שמזיקות,

‫ואם כן, כשיש חיות רעות,

‫לא מזיקות גם את המקומות הסמוכים לה.

‫אבל נתקללה שומרון, ‫התברכו שכניה.

‫דכתי ושמתי שומרון לעי השדה,

‫למטעי חרם.

‫הפסוק במיכא א'

‫מביא

מה הקללה שנתקללה שומרון,

‫שהקדוש ברוך הוא ישים את שומרון לעי השדה.

‫היינו לגלי אבנים

מחורבות העיר.

‫למטעי קרם,

‫כלומר, ואז זה יהפוך להיות,

‫במקום בתים יהיה מטעים של קרמים.

‫אז אם כן רואים שעצם זה ששומרון ‫תהפך להיות שדות וקרמים,

‫זו ברכה לאותם שכנים שטרים מסביב, ‫שהם ייהנו מאותם מטעי הקרמים שבאו.

‫-ואמר רבי ירמיה בן אלעזר,

‫בואו ראה שלוק מדעת הקדוש ברוך הוא,

‫מדעת בשר ודם,

‫מדעת בשר ודם, מתחייב אדם הריגה למלכות,

‫ותהילין לא חכה לתוך פיו,

‫כדי שלא יקלל את המלך.

‫מדעת הקדוש ברוך הוא,

‫אדם מתחייב הריגה למקום,

שותק,

‫שנאמר לך דומיה תהילה,

‫ולא עוד,

אלא שמשבח, שנאמר תהילה,

‫ולא עוד,

אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן,

‫שנאמר, ולך ישולם נדר.

‫נימרה נוספת של רבי ירמיה בן אלעזר אמר,

‫בואו ונבחין

את השוני בין הנהגת הקדוש ברוך הוא ‫לבין הנהגת בשר ודם.

‫הנהגת בשר ודם,

אם

אדם מתחייב הריגה במלכות, ‫מאיזה סיבה שתהיה,

‫מניחים לו חתיכת עץ לתוך פיו,

‫כדי שיימנע מלדבר.

‫למה? כדי שלא ייכלל את המלך ‫שחייבו מיתה.

‫אבל אצל הקדוש ברוך הוא,

‫אם אדם מתחייב הריגה למקום,

‫שותק,

הוא לא מגדף,

‫שנאמר, לך דומיה תהילה,

‫שכולם דוממים, שותקים, ‫כנגד הקדוש ברוך הוא.

‫ולא די בזה,

‫אין אשר גם משבח את הקדוש ברוך הוא, ‫שנאמר תהילה,

‫הוא מהלל את הקדוש ברוך הוא.

‫ולא עוד, אלא שדומה לו, ‫כאילו מקריב קורבן.

‫ולא די בזה, אלא גם

‫האיסורים הללו שמקבלו

‫בזמן שמוציאים אותו להורגו,

‫נחשב, אם הוא מקבלה באהבה,

‫כאילו מקריב קורבן

‫על ידי שנדר והקריב את זה להשם,

‫הרי זה מעלה גדולה.

‫כמו שנאמר שם בהמשך הפסוק,

‫ולך ישולם נדר.

‫כל הפסוק הוא, ‫לך דומיה תהילה, ‫ולך ישולם נדר.

‫זה בא ללמד על כל אותם דברים ‫שאמרנו עתה,

‫שחוץ

ממה שהאדם מצד עצמו

‫מקבל את זה בדומיה,

‫ואף מעלל בזה את הקדוש ברוך הוא,

‫זוכר פעמים גם לקבל את זה מאהבה,

‫וכאילו הקרים בזה קורבן להשם.

‫הי נמודה, אמר רבי יהושע בן נאיב, ‫מה ידכתיב עוברי בעמק הבכה ‫מעיין אישיתו גם ברכות יעטה מורה?

‫זה פרק פ״ד בתהילים, פסוק ז׳.

‫עוברי בעמק הבכה,

הפסוק

מדבר על אותם אלה שחוטאים,

‫וכשהם נענשים על חטאם,

‫מצדיקים עליהם את הדין.

‫ואיך דורשים את זה מן הפסוק?

‫עוברי אלו בני אדם ‫שעוברים על רצונו של הקדוש ברוך הוא.

‫עמק שמעמיקים להם גיהינם.

‫הבכה,

‫שבוכים ומורידים דמעות ‫עם עיין של שיטים.

‫זו הכוונה,

‫עוברי בעמק הבכה, ‫מעיין אישיתו.

‫אותם אלה שעוברים על רצונו ‫של הקדוש ברוך הוא,

‫ואז כתוצאה מזה מענישים אותם במה, ‫שמעמיקים להם גיהינום.

‫הבכה, הם בוכים ומורידים דמעות,

‫כמעיין שישיתו, ‫כמעיין של שיטים שהיה במזבח.

‫הלא היה מקום של חלם מתחת למזבח,

‫כדי שאותם

מים או יין שהיו מנסחים אותם ‫על גבי המזבח,

‫ירדו לאותם בורות עמוקים ‫שנקראים שיטים.

‫זה מה שאומר הפסוק,

‫בוכים ומורידים דמעות ‫כמעיין של שיטים שהיה מתחת המזבח.

‫גם ברכות יעטה מורה.

‫מה זה גם ברכות יעטה מורה?

‫יעצבו בברכות הקדוש ברוך הוא,

‫עד שאורה לעוב שם ויפה אורה,

‫שמצדיקים עליהם את הדין ואומרים לפניו,

‫ריבונו של עולם,

‫יפה דנת,

יפה זיכית,

‫יפה חייבת ויפה תיקנת גילינום לרשעים ‫וגן עדן לצדיקים.

‫כלומר, יגיע איזשהו זמן שהם יצדיקו עליהם ‫את הדין ויאמרו הכול בצדק וביושר.

‫כל מה שדנת אותנו, אם לזכות,

אם לחובה,

הרי זה ראוי

על הזכות לקבל

‫כי על עדן,

‫כי על עדן לצדיקים.

‫כי ראוי מאידך,

אם מתחייב אדם לקבל עונשו בגיהינום. ‫זה מה שאומרים כאן, ‫היא יפה תיקנת גיהינום לרשעים.

‫שואלת הגמרא, איני,

‫וכי כך הוא הדבר,

‫שהרשעים הנידונים בגיהינום ‫מצדיקים עליהם את הדין?

‫ואמר רבי שמעון בן לקיש,

‫רשעים אפילו על פתחו של גיהינום,

‫אינם חוזרים בתשובה.

‫רשעים, גם אם הם מגיעים למצב ‫של פתחו של גיהינום, ‫ששם הם אמורים להיות נידונים,

‫גם אז לא חוזרים בתשובה. ‫עומדים עדיין במרדם,

‫שנאמר, ויצאו וראו בפגרי האנשים ‫הפושעים בי.

‫זה מה שנאמר בשעיה פרק ס״ו,

‫שויצאו וראו בפגרי האנשים ‫הפושעים בי.

‫גם לאחר שמקבלים מהם את עונשם, ‫תולעתם לא תמות, ‫אישם לא תכבה, ‫והיהודים לא לאכול בשר,

‫עדיין הם פושעים בי. ‫לא נאמר שפשעו, ‫שפשעו לא נאמר שזה לשון עבר, ‫אלא פושעים, היינו לשון הווה,

‫שפושעים והולכים לעולם.

‫גם לאחר שתולעים אוכלים את זה בשרם,

‫האש בוערת בהם,

‫גם אז ממשיכים הם בפשעיו ובמרדם ‫ואינם חוזרים בתשובה.

‫אם כן, איך אתה אומר ‫שאפילו הרשעים מצדיקים עליהם את הדין?

‫עונה הגמרא לא קשיא,

‫האה בפושעי ישראל,

‫האה בפושעי עובדי כוכבים.

‫פושעי ישראל,

כשמגיעים הם לגיהינם, ‫מצדיקים עליהם את הדין,

‫אבל פושעי עובדי כוכבים

‫אינם שווים בתשובה אפילו על פתחם של גיהינם.

‫אך אינם אם מסתברא,

‫וכך גם מסתבר לומר,

‫שיהיה הבדל בין פושעי ישראל ‫לפושעי עובדי כוכבים.

‫ואם כן,

‫כאשר ידו יש לקיש, ידו יש לקיש.

‫אם נאמר,

רב שמעון מלקיש, ‫שאמר את דבריו,

‫שאינם חוזרים, אינם מציגים את הדין,

‫ועומדים במרמה, זה הולך על פושעי ישראל,

‫אז אם כן דבריו שותרים, דבריו יש לקיש, ‫שוטרים את דבריו במקום אחר.

‫דאמר יש לקיש,

‫פושעי ישראל אין אור גאים, ‫אינם שולטת בהם.

קל וחומר במזבח הזהב, במזבח הזהב שאין עליו אלא כעובד עיניו זהב

עמד כמה שנים ולא שלטה בו ההוא

פושעי ישראל שמלאים מצוות כרימון

כשנאמר

כפלח הרימון על כתך ואמר רבי שמון בן הקיש אל תקרא על הכתך אלא הרי כתיך

שאפילו רקנים שבח מלאים מצוות כרימון

על אחת כמה וכמה

הרי אותו ראש נקי שומר במקום אחר

שלפושעי ישראל אין האש של הגהנום שולטת בהם

אינה שולטת

ומהיכן עומד זאת? קו בחומר ממזבח הזהב

עם המזבח הזהב שהיה בבית המקדש

ולא היה עליו ציפוי זהב אלא רק קרובי דינם זהב, זה דבר מועט

כשהטירו עליו את הקטורת, הפעילו, הבהירו עליו יש מדי יום ביומו

בכל זאת נשאר כמה שנים

לא שלטה בו האור

היה נס

שלא נחסר מהזהב כלום

אם כן פושעי ישראל שהם מלאים מצוות כרימון

יש להם הרבה מצוות

שנאמר בשיר השירים

שהקדוש ברוך הוא מקלס את כנסת ישראל כפה לאחר אמור רקתך

ומה הכוונה אומר רב שמואלה להקיש אל תקרר רקתך אלא רקתיך

כלומר כוונת הפסוק שאפילו רקנין שבאח מלאי מצוות כרימון

אם כן

גם אם הם פושעים אבל הם מלאים מצוות כרימון

אז על אחת כמה וכמה אשלות תשלוט בהם האש

אם כן אם אנו רואים שאין אש שולטת בפושעי ישראל

לא ייתכן שדורשנו את הפסוק ויצאו וראו בפגרה אנשים הפושעים בי

שזה פושעי ישראל

כיוון שבאותו פסוק נאמר שהכן האש שולטת באותם הפושעים

אז מה זה? על כורחנו שמה שנאמר שהאש שולטת

זה פושע עובדי כוכבים

אבל מה שאמר במקום אחר שאין אור של גאין לא שולטת

זה בפושעי ישראל

ואותם פושעי ישראל גם מצדיקים עליהם את הדין

ומברכים את הקדוש ברוך הוא על שדן אותם

בצדק

ודן אותם כראו להם

בעל הכלי יקר שואל

אם הם מלאים מצוות כרימון

אז למה אתה קורא להם רכים?

ותרצו

שהכוונה כשהם שווים בתשובה

אז גם בתחילה הם היו רכים אבל זה מתמלא במצוות

כי על ידי התשובה גם אם עושים תשובה מאהבה הזדונות נעשים כזכויות

ואז גם העוון הופך להיות קריח ניחוח כמו המצוות

ויש מבערים בשם המעריר דיסקין על פי הידוע שהרשעים מלאים חרטות

נמצא שכל יום הם עושים תשובה

ויש בידם מצוות כרימון מחמת התשובה

אך עדיין הם רכנים כי הם רשעים

כלומר מצד אחד

אין בהם את המצוות כי הם רשעים מאידך אבל יש להם גם הרבה מצוות מחמת החרטה שהם מתחרטים

ובספרו של הנאצים מוולוז'ין

הוא מפרש

שהם רכים במצוות חוקיות כלומר אינם מקיימים מצוות שהם בגדר חוק

אבל מנהים במצוות של צדקה, גמילות חסד

אלה משום שאלה הם בטבע של כל יהודי ויהודי

שואלת גמרא אלה עדיפתי ועוברי בעין אגבך

ההוא דמחיילה אישרת בגיהינום ואת אברהם אבינו משיק לו ומכבלו

בעל מישראל שבעל עובד כוכבים

על בת עובד כוכבים

דימשכה אורלתו ולא מבשקר לה

ולא מבשקר לה

כלומר אם אני אומר שאין איש גיהינום שורדת בפושעי ישראל

אז מה זה שכתוב עוברי בעברי קווחה

וזה בוודאי שהכוונה לפושעי ישראל הנידונים בגיהינום

איך זה מסתדר?

עונה הגמרא ההוא דמחיילה אישרתא

כלומר ישנה שעה מסוימת

שישה ימים נידונים בגיהינום

אבל בא מיד אברהם אבינו ומעלה אותם משם ומקבל אותם

כלומר מוציא אותם מן הגיהינום

חוץ

מהיהודי שבא על בת עובד כוכבים על גוי, גויה

שכשהוא נידון בגיהינום הוא נראה כאילו לא מהול, עורלתו נמשכת

ואז אברהם אבינו לא מכיר אותו בכדי להוציא אותו משם

כי נראה לו כאילו לא ממול

אחד כזה נידון בגיהינום עד שהוא משלים את כל מה שמגיע לו

גמרא בחגיגה מביאה

גם כן לשון כזה

שאין עור של גיהינום שולטת בהם

על תלמידי חכמים

אמר רבי אבאו, אמר רבי אלעזר, תלמידי חכמים

אין עור של גיהינום שולטת בהם

קל וחומר מסלמנדרה

זוהי מין חיה היוצאת

מתוך אש

שדולקת במשך שבע שנים

אז מובא שאחד שלוקח מדמה של אותה חיה וסח אותה על בשרו, סח את הדם על בשרו,

אין עור שולטת בו

אם כן, קל וחומר שאין

האור שולט

בתלמידי חכמים, כי אם סלמנדרה שהיא רק

באה מן האש,

אין גופה אש

ואז אין אור שולט בה,

אז תלמידי החכמים שעוסקים בתורה בגופם הופך להיות כאש ממש

ודאי וודאי שאין אור שולטת בהם

ויש פה אם כן מקום לשאול

אז מה המעלה הגדולה של תלמידי החכמים אם אנחנו אומרים פה שאין האור שולטת אפילו בפושעי ישראל?

אז כך באמת נשאלה שאלה כזו בראשונים כבר

ואומרים

שיש הבדל

תלמידי החכמים אין האור שולטת בכלל

אבל בפושעי ישראל גם אם אינה שולטת, אבל בכל זאת פניהם משחירים

יש כאלה שרוצים לומר שזה שולט בהם לצער אותה

אמנם לא מכלא אותם, אבל שולט בהם לצער אותם

הנה, התלמיד החכם זוכה להתנצל מכל זה

מה קיבלה רב כהנא?

האשה דאמהלת

הפושעים דפשרה ואהזלה

אלא מעתה דטיל המוציא

והמעלה דמסיקו דמפיקו

אלא דאסיק ואפיק

אך אינם היא דפשרהו

כלומר מאחר נהילנו

מקודם לכן דברי ראש לקיש

שרשעים אינם שווים תשובה אפילו על פתחו של גיהינום

כי מצאנו שנאמר שם לשון פושעים, לשון הווה, לא נאמר שפשעו

אז באה הגמרא ומקשה על דברי דברים אלו של ראש לקיש

אם ככה שואל רב כהנא את ראש לקיש

אתה אומר הפושעים זה הכוונה שבא הווה לפושעים או אחי

אז מה זה שהפסוק במקרה כב אומר המוציא אתכם מארץ מצרים ויעוד לכם לאלוקים

המוציא

אז מה זה כביכול

מוציא אותם, הוא עוסק בהווה בהוצאת

עם ישראל ממצרים

וכן שם בפרק יא ובעיקרם בפרק יא נאמר המעלה חן מארץ מצרים

וכי

זו הכוונה של ההווה ומעלה אותה

אלא בדי כוונת הפסוק

שהעלה ושהוציא, שהוציא והעלה

אם כן גם פה נוכל לטרש הפושעים

לא הכוונה שעדיין הם פושעים

אלא פשעו בעבר

ומילא אין לנו ראיה מן הפסוק, קסטרו ורב כהנא,

שרשעים אינם שווים בתשובה אפילו על פתחו של גיהינור.

נראה את רש״י

רש״י בדף יח עמוד ב׳

בדיבור המתחיל

המרצה מונה יד דיעד

המרצה מיד דיעד, אפילו כמו משה שקיבל תורה מיד, הקדוש ברוך הוא לידו

אמר ארץ היה, דלא גמר דרך ארץ דמתניתי, דמתנית דקאתני לאל, עליך אדם,

אפילו אחרי אשתו.

אלקנה הנביא היה, כי דמתני בסדר עולם, ויבוא איש האלוקים אל עלי, זה אלקנה.

עשרה נביאים יקראו איש האלוקים, והוא אחד מהם.

ודי כאילו הם אמר עם הארץ היה.

לא שאומר אלקנה, זוכר עם הארץ, ובכל זאת כתוב וילד אלקנה אחרי אשתו.

ואלישיו וודאי שידוע לכולנו שהוא נביא.

אם כן, מה זה שכתוב היום כאילו מילך אחריה,

אלא הכוונה אחרי דבריה והצתה.

ולמה יתקע, אמר רב נחמה?

די אחריה, אחריה ממש. כמה?

לפי מה שאומר רב נחמה,

שמה שאומר הפסוק אחרי זה, הכוונה אחריה ממש,

אפילו ברמנמי לא קרה.

מקרא שקוראים דירוקות של בית רבן.

ולאחורי אישה, אשת איש, ולאחורי עבודת גילולים, שמה ימשק אחריה.

וכתיב הרחק מעליה דרכך, ואמרי לה זו אמינות.

צריך אדם להתרחק

מאלה שיכולים להשפיע עליו לרעה.

אם בדברי כפירה,

אם בדברים שיכולים למשוך אותו על דבר חדרה.

ולא אחורה בית הכנסת, בשעה שהציבור מתפללים,

שנראה כחופר שעומד מאחוריה בית הכנסת, ואינו נכנס.

בנידוי, שישב 130 שנה נזוף.

נשק ארבע הקדוש ברוך הוא הכתיבה מן העץ הזה, וקללו.

זרזי תאנה, חגורות, מתרגמים על זרזים.

שבדלת החזל הנושא, נעשה שדין ורוחנו ללין מן המזיקים.

אומרים בקצת שבחו, כלומר דרכי רצו שאף על פי שאתה משבח את חלרו שלא בפניו הרבה,

אבל אין מרבה בשבחו לפניו.

מפני שנראה כמחניף לו.

לפניו כתיב צדיק, שלא בפניו כתיב צדיק תמים.

תעריו לפיה במאמר פיה, ביקשה שיהיה זית תעריו שלה, והיינו מזון.

בשר ודם נוח. ולא אמר היה אלוה העושי, לא צריך להתאונן, לומר היה אלוה העושי והרן יחרב.

כשנותן זמירות של תורה בלילה.

חג כזה לא מתאונן בכלל, כיוון שלא מגיע לו מצב כזה של חורבן.

ולכן נקת לילה שהכל נשמע למרחוק משם. אמר לילה,

לא הכוונה שרק בלילה ולא ביום, אלא הכוונה שאז הכל נשמע יותר.

מיום שחרה בית המקדש ופסקו הכהנים לברק בשם המפורש.

דאמרי הבן דורשים שהיום מברכים בשם המפורש.

דיון העולם שהשתמש בשם בין שתי אותיות.

בין לשבח לפניו, בין לברק איש את חברו, דרכי כל הנשמה תהלל יהיה.

כלומר זה השם שכל הנשמה כולה ראוי להשתמש בו.

מי כלל? מזה מאשמח זה שם בין ארבע האותיות.

בשם המפורש, לא לכל הנשמה ניתן, אלא לכהנים בלבד.

הכתיבו לברק בשמו עובדי ושמו את שמי המיוחד.

התכללו שכניה מקללתה,

התברכו שכניה מקללתה. למורש כיפות, לשם הולכות החיות רעות

ומזיקות מקומות סמוכות, ליד אוי לרשע ואוי משכנו.

למטרי קרב יענו שכניה ושבחו לה שנזכרת לטובה.

חכה רץ פותח פים שלא יוכל לדבר לאחרי דומייה כל שותקין כנגדך.

שדומה עליו נחיל לו איסורים שכפבלן מאהבה ולכה ישולם נדר.

אותה דומייה שהוא דומם באיסורים דומה לו כשילום נדר.

העין השיתוך כמעיין של שיטין נקל סביב בניין המזבח נסוך העין ומפלים יורד לתוכו כל השנה כדמרה מלולה וערבה.

הפושעים בעד עין ואפילו בשעת תולעתם ביישם.

ואם כן דאדם ראש לכיש בפושעי ישראל מוקיל עלי קראת הכתיבי אישה ותכבה.

אם נאמר שהוא לומד את הפסוק בפושעי ישראל,

על זה נאמר הפושעים בי. אם כן כאשר דידא דידא זה קושי סותר את דבריו במקום אחר שאומר שלא שאלת האש בפושעי ישראל.

ולא אומר באשכרה איננו מכירו שהוא יהודי. דומה לו כמי שאינו נמון.

המוציא אתכם מארץ מצרים

וכן המעלה אתכם מארץ מצרים.

עד לכאן.

בזה אנחנו מסיימים עתה את השיעור.

מחר נמשיך בעזרת השם הרבה.