מסכת עירובין דף טז. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת ערובין, דף ט״ז, עמוד א',

שורה חמישית מראש העמוד.

הזכרנו אתמול את מחלוקת רב פפא ורב הונה ברד רב יהושע,

באופן שאדם הקיף שטח מסוים במחיצות,

ויש

כל מיני פרצות

או רווחים

באותן מחיצות.

אם שווה השטח של הפרצות

כמו השטח של החלק הבנוי שבמחיצות,

הרי ידוע שמחיצה,

צריכה שיהיה בה,

עומד מרובה על הפרוץ,

ולא פרוץ מרובה על העומד.

חלקו ביניהם רב פפא ורב הונה ברד רב יהושע,

מה יהיה הדין אם הפרוץ שווה לעומד,

החלק הפרוץ שווה לחלק הבנוי.

האם זה מספיק?

שהרי העניין הזה של פרוץ ועומד

זה עניין שנאמר על אכן משה מסיני.

וחלוקים רב פאפה ורב הונה ברד רב יהושע,

איך נאמרה ההלכה למשה מסיני?

דעת זה שסובר פרוץ כעומד, מותר סובר הוא

שההלכה נאמרה

שלא יהיה פרוץ מרובה על העומד.

אז מאחר שכאן זה לא פרוץ מרובה על העומד, אלא פרוץ כעומד, אז מותר.

לעומת זאת, המאמר שאומר שפרוץ כעומד אסור וסובר,

שנאמר בהלכה למשה מסיני

שהצריך שהאייה עומד ברובה על הפרוץ,

ואשר על כן, אם פרוץ כעומד הוא, זה אסור.

באה הגמרא ומוכיחה מתוך ברייתא,

כדעת רב הונא ברד רבי יהושע, שפרוץ כעומד אסור,

ואם כן מכאן יהיו אותה ברייתא, יש קושי ערב ואפה.

תא אשמה, בואו ונראה את זה בפנים, תא אשמה.

בואו ותשמע ראיה לדברי אב הונא ברד רבי יהושע,

שפרוץ כעומד אסור.

ישנם ברייתא במסכת כלאיים,

פרק ד' על החזן, כתוב באותה ברייתא, נמצאת, אתה אומר,

שלוש מידות ומחיצות.

העניין הזה של כלאיים,

נאמר בתורה כמה וכמה סוגי כלאיים.

יש סוגי כלאיים שנקרא כלאי זרעים,

כלומר, התורה אוסרת

לזרוע שני מיני זרעים יחדיו.

כמו שכתוב בתורה, שדך לא תזרע כלאיים.

מה פירוש הדבר?

שאין לך לזרוע בשדה שני מיני זרעים ביחד.

זה נקרא איסור כלאי זרעים.

יש סוג נוסף של כלאיים

שנקרא כלאי הכרם.

התורה אומרת לו, תזרע כרמך כלאיים. פירושו

שאדם אסור לו לזרוע מיני זרעים ביחד עם גפנים.

וזה מה שנקרא בלשון המשנה,

כלאי הכרם.

זה מה שהתכוונה התורה, לא תזרע כרמך כלאיים.

מה יהיה הדין

אם אדם רוצה לזרוע זרעים באותה שדה

שזורע בגפנים.

זה לא שהוא זורע את הזרעים ביחד עם הכרם ממש,

אלא במרחק כלשהו.

האם מותר או אסור?

אז מובא במשנה במסכת כלאיים שאפשר שיזרע אם הוא מתרחק מהגפנים,

והמרחק צריך להיות לכל הפחות

שישה טפחים.

אם הוא זורע את הזרועים במרחק של שישה טפחים מן הכרם,

מן הגפנים,

אז מותר.

כי אם הם מרוחקים בשיעור של שישה טפחים,

אינם יונקים זה מזה.

יש אפשרות נוספת שיעשה גדר ביניהם.

וכשעושהו גדר,

כבר לא נראה ככלאי,

הגם שעדיין זה לא מונע את היניקה שביניהם,

שהרי המרחק ביניהם זה פחות משישה טפחים, אם יש גדר ביניהם,

אבל כבר אין פה עניין של מרית העין.

העניין הזה של המחיצה שעושהו בין

הגפן

לבין הזרעים,

צריך שיהיה עליה שם מחיצה שעשויה כהלגתה.

ופה בא ברייתא לומר,

מה סוגי המחיצות שמועילות לזה.

אז הברייתא מקדימה ואומרת, נמצאת, אתה אומר, שלוש מידות במחיצות.

יש שלושה סוגים,

סוגים שונים,

שהם קיימים בעניין מחיצות,

שאפשר שיחצוץ

במחיצות אלה בין זרעים לגפנים,

ואז לא יהיה פה איסור כלאי.

הסוג הראשון זה כלשהו, פחות משלושה,

צריך שלא יהיה בין זה לזה שלושה,

כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש.

כלומר, אם זו מחיצה כזו שעשויה מקנים,

ורוחב כל קנה הוא פחות משלושה טווחים,

אז צריך לשים לב

שהמרחק בין הקנה לקנה יהיה פחות משלושה טווחים.

שאז

לא יוכל הגדי, תוך כדי מרוצתו, להיכנס ביניהם, בין שני הקנים.

זה מה שמתכוונת הברייתא בבת ראש. בבת ראש הכוונה שאינו יכול להיכנס לשם במרוצה, ולא להתעכב מקודם.

אמנם בדוחק יכול הוא להיכנס,

אבל לא תוך כדי מרוצתו להיכנס דרך אותו רווח שבין הקנים.

כאשר אין מרחק כזה של שלושה בין הקנים,

אז חל דין לבוד, הרי זה נחשב כאילו הכל סטור.

מדין לבוד, כמו שהזכרנו כבר בעבר,

מחיצה כזו קשרה.

אפילו אם כאשר אתה עושה את החשבון הכללי

של הפרצות כנגד החלק הבנוי,

אתה מוצא שהפרוט מרובה על העומק,

אבל מאחר ושייך לומר דין לבוד,

אז זה לא נקרא פרצה בכלל, זה נקרא כאילו סטום.

זה סוג ראשון של מחיצה,

שאפשר שיחצוץ בהם

בין הקרם, בין הגפנים,

לבין הזרעים.

סוג שני של מחיצה, אומרת אברייתא,

כל שהוא שלושה,

ומשלושה עד ארבעה

צריך שלא יהיה בין זה לזה כמלואו,

כדי שלא יהיה פרוץ כעומד.

כלומר,

אם יש שם מחיצות וכל עמוד במחיצות הללו,

יש ברוחבו שלושה טפחים,

או אפילו יותר מזה,

אבל עד ארבעה.

היינו משלושה ועד ארבעה טפחים.

אז כדי שהיא תהיה כשרה מחיצה שכזו,

צריך שלא יהיה רווח בין עמוד לעמוד

כשיעור רוחב העמוד.

אם למשל,

העמודים הללו הם שלושה וחצי טפחים כל אחד,

אסור שהרווח ביניהם

יהיה כשיעור של שלושה וחצי טפחים,

כי אז

המחיצה הזו, הפרוץ שבה, הוא שווה לעומד.

כדי שלא יהיה מצב שהפרוץ יהיה כעומד,

לכן ראוי שהרווח שביניהם יהיה פחות

משיעור רוחב

כל עמוד ועמוד שבה.

ואם היה פרוץ מרובה על העומד,

אף כנגד העומד עשו.

הוסיפה הברייתא.

אם יש מצב

שהחלק של המחיצה הפרוץ

הוא מרובע על החלק הבנוי שבה,

אסור לזרוע מצד שני, כאשר יש גפן מצד אחד,

רוצה לזרוע זרועים בצד השני של הגדר,

אין לו לזרוע אפילו כנגד העומד, אפילו כנגד החלק הבנוי.

למה?

מכיוון שכל עמוד במחיצה הזו לא רחב ארבעה טפחים,

אז הוא לא חשוב דיו כדי שייקרא כחוצץ בינו לבין הגפן לבין הזרעים.

לכן, אם הפרוץ מרובה לא יוכל לזרוע גם כנגד העומד,

גם כנגד החלק הבנוי.

עכשיו, מביאה הברייתא סוג שלישי של מחיצה,

כלשהו ארבעה,

ומארבעה עד עשר אמות. עד עשר אמות

צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו,

כדי שלא יהא פרוץ כעומד.

כלומר, אם כל עמוד שבמחיצה יש בו רוחבו ארבעה טפחים,

או אפילו יותר,

על עשר אמות,

צריך

שלא יהיה שיעור ברווח שבין עמוד לעמוד,

כי שיעור רוחב כל עמוד.

אם נאמר שהעמוד הוא שתי עמות,

כל עמוד הוא שתי עמות, אסור שהרווח יהיה שתי עמות גם.

כי אם זה היה שתי עמות,

אז נמצא שהפרוץ הוא כעומד.

במצב הזה שפרוץ כעומד,

זו לא מחיצה שתוכל להועיל

לגבי עניין כלאי.

מוסיפה הברייתא, ואם היה פרוץ כעומד,

כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ, אסור.

אם בכל זאת מוצא אתה שהפרוץ כן שיעור העומד,

אז הרי זה לא יחסום כמחיצה לגמרי,

החיצה אינה עשויה כהלכה במצב שכזה.

אז אומנם נכון

שכנגד החלק הפרוץ יהיה אסור לזרוע,

אבל כנגד העומד יהיה מותר.

למה כנגד העומד מותר? כי סוף סוף יש פה עמוד ברוחב ארבעת טווחים,

שהוא שיעור חשוב כדי לחצות בין הגפן לבין הזרועים.

אז יוכלו לנטוע גפן מצד אחד של העמוד הזה,

וגפני וזרועים מהצד השני של העמוד.

אבל כנגד החלק הפרוץ במחיצה הזו,

ודאי שעשו.

כי זה לא נחשב כפתח בכלל,

זה פרצה.

במצב הזה אין פה חלוקה,

אין פה מחיצה בין,

גם לא הלכתית,

בין הגפן לבין הזרועים.

אם היה מצב

שהרווח שביניהם היה פחות משלושה טווחים,

מוצאנו לזרוע כן

מכל צד,

בין כנגד

החלק הפרוץ, בין כנגד העומד.

משום שעל כל פנים, מבחינה הלכתית,

נאמר כאן דין לבוד, וארבע זה כאילו סתום.

די בזה כדי להתיר לו את זרוע גפן מצד אחד של הגדר,

וזרועים מצד שני של הגדר.

אבל אם זה יותר משלושה,

אז ודאי שאין פה דין לבוד.

אז אין פה עניין של מחיצה,

אלא אם כן העומד מרובה על הפרוץ.

אבל אם העומד אינו מרובה על הפרוץ,

זה לא יכול להוריד.

מוסיפה הבריתא דילים נוספים

שקשורים לעניין מחיצה.

ואם היה עומד

מרובה על הפרוץ,

אף כנגד הפרוץ מותר.

מה יהיה הדין

אם אתה בודד את המחיצה הזו ואתה בודק שהפרוץ

הוא פחות מן העומד?

כלומר,

נאמר שהחלק הבנוי, כל המחיצה היא באורך של עשר אמונות,

והחלק הבנוי שבמחיצה הזו הוא שש אמונות, והפרוץ הוא ארבע אמונות.

פה אפשר לזרוע גם כנגד הפרצות,

משום שמאחר שעומד מרובה על הפרוץ,

הרי זה נחשב כמחיצה גמורה

מבחינה הלכתית.

לכן יכולנו לזרוע מצד אחד של הגדר גפנים, מצד שני זרעים.

ממשיכה הבריתא, נפרצה ביותר מעשר,

אסור.

מה הדין אם יש פרצה שהיא יותר מעשר אמונות?

פה ודאי שאסור

לזרוע במחיצה הזו.

למה?

מאחר שיש כאן פרצה במחיצה.

כאשר יש פרצה במחיצה שהיא יותר מעשר,

זה לא יכול להיקרא פתח.

פרצה שכזו אוסרת את כל המחיצה.

כלומר, הוא לא יוכל לזרוע כלל וכלל,

גם כנגד העומד הוא לא יוכל לזרוע.

מוסיפה ברייתא,

היו שם קנים הדוקרניים.

ועושה להן פאה מלמעלה,

אפילו ביותר מעשר, אסור.

מה הדין אם הוא העמיד

באותה פרצה שהיא יותר מעשר?

קנים שהם חדים

בצד אחד שבהם.

והוא תקע את החוט שבשני הקנים הללו

בתוך האדמה,

בתוך הקרקע,

בתוך השדה,

והניח על גבי אותם קנים

פאה.

כלומר, ענף כזה.

כלומר, יצר פה מצב שנראה פה צורת הפתח.

כאילו יש כאן קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם.

והמצב הזה אפילו ביותר מעשר מותר,

כי מאחר ויש כאן צורת הפתח,

זה לא מוגדר כפרצה,

אלא כמחיצה גמורה,

שהרי במחיצה פעמים שיש פתחים.

כשעשה צורת הפתח,

יותר מעשר שבים אחד זה נקרא פתח,

ולא פרצה.

עד כאן דיברה הברייתא,

שדיברה לענייני כלאיים,

אימתי מותר לזרוע את הגפן מצד אחד של הגדר ואזרעים מצד אחר.

אבל נוכל להישייך מזה גם לעניינינו אנו לגבי ענייני שבת.

איזה עניין אנו רוצים ללמוד משם?

קטע למי את רשע משלושה ועד ארבעה,

ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו.

כלומר, ברשע של הברייתא אנו רואים

שעם העמוד,

יש כמה וכמה עמודים במחיצה,

וירווח ביניהם, אז מה כתוב באותה ברייתא? שאם כל עמוד יש בו

שלושה טפחים ועד ארבעה ולא ארבעה,

אז יהיה,

כדי לזרוע,

זה רק באופן שהרווח שבין עמוד לעמוד

הוא פחות מרווח ברוחב העמוד.

אז אם נאמר למשל שהעמוד הוא שלושה וחצי טפחים,

כל עמוד שכזה,

והרווח שביניהם הוא גם שלוש וחצי, אז זה אסור, זה לא טוב.

מתי כן יהיה מותר?

אם הוא שלוש ורבע הטפחים.

שלושה טפחים ורבע,

שזה פחות משיעור רוחב כל עמוד,

אז זה יכול להועיל, כי אז העומד רובה על הפרוץ.

אבל על כל פנים, מה אתה רואה?

למה זה אסור,

אם יש פרצה, רוחב, רווח,

בין עמוד לעמוד כשיעור עמוד?

למה אסור לזרוע?

בגלל שהפרוץ כעומד.

שיעור הפרצה, היינו הרווח,

הוא שווה לחלק הבנוי,

לעומד.

זאת אומרת שפרוץ כעומד אסור.

אם כן, טיובתא דרב פאפא.

אם כן, נוכל להוכיח מכאן כדעת רב הונא ברד רבי יהושע.

והוא חונג את רב פאפא, אז אומר שפרוץ כעומד מותר.

אמר לך רב פאפא,

מה עם אלוהו?

נכנס ויוצא.

רב פאפא יכול ליישב את הקושייה הזו ולומר

שכשהברייתא דיברה שלא יהיה בין זה לזה כמלואו,

זו הכוונה שלא יהיה רווח שאפשר להכניס עמוד ביניהם

בלי להתאמץ.

אז במצב הזה,

אם יהיה מצב שהעמוד יוכל להיכנס

בלי הרבה מאמץ,

פה ודאי חייב להיות ששיעור הרווח הוא יותר גדול משיעור העמוד.

לכן,

לכן

נמצא שהפרוץ הוא מרובה על העומד.

אם הפרצה היא שיעור כזה שיוכל להכניס עמוד

בלי מאמץ,

אלא נכנס ויוצא אותו עמוד בתוך הרווח הזה,

נמצא שהרווח הזה הוא יותר מן העומד,

יותר משלושה וחצי טווחים,

כי אם זה היה בדיוק מצומצם בשיעור של שלושה וחצי טווחים

כשיעור עמוד,

לא היה אפשר שיכניס ויוציא,

אלא היה צריך להתאמץ בשביל לדחוב אותו פנימה בין שני העמודים.

זה כוונת הבראיתא.

הוא בלבד שלא יהיה בין זה לזה כמלואו. הכוונה שלא יהיה מצב

שיוכל להכניס את העמוד

בלי הרבה מאמץ, אלא נכנס ויוצא.

אבל אם באמת היה מצב שהוא יודע בבירור שהפרוץ כעומד,

השיעור של הפרצה

היא לא גדולה כלל וכלל,

אלא בדיוק בצמצום שווה לשיעור העומד,

אומר רב פאפא, אכן יהיה מותר.

האכן, האם מסתברא. באה הגמרא ומביאה ראיה לתירוץ הזה מלשון הבראיתא,

שבאמת מסתבר לומר כדעת כמו שפרשו פאפא,

שהכוונה בדברי הבראיתא שלא יהיה מצב שהרווח שביניהם יהיה אפשר להכניס

בנכנס ויוצא, היינו,

אפשר להכניס ביניהם בלי הרבה מאמץ.

מדי קטני,

אם היה פרוץ מרובה על העומד, אף כי נגד העומד עשו.

בהמשך הבראיתא כתוב שאם הפרוץ מרובה על העומד,

אסור לזרוח גם כנגד העומד.

משמע, הכעומד מותר.

משמע, מתוך דברי הבראיתא,

שאם הפרוץ שווה לעומד,

אז אין בעיה, רק אם הפרוץ מרובה על העומד זה לא טוב, אבל אם זה כעומד, מותר.

אם כן, אדרבה,

דברי הבראיתא הזו מוכיחים, כדעת רב פאפא,

שפרוץ כעומד מותר.

אם כן,

עכשיו אנחנו מבקשים קושייה הפוכה,

אם ככה, אז מזה קושייה הרבהונה ברד רבי יהושע,

האומר פרוצקא עומד אסור. למאתי בטיובת רבהונה ברד רבי יהושע.

האם נוכל ללמוד מכאן, מאותה ברייתא,

קושייה הרבהונה ברד רבי יהושע,

שסובר פרוץ כעומד אסור, בו בזמן שלישון הברייתא בסבע מוכיח שכל הבעיה רק שלא יהיה פרוץ מרובה על העומד, אבל אם פרוץ כעומד מותר,

אמר לך ולתעמיך,

אין הסבע.

אם היה עומד מרובה על הפרוץ, אף כנגד הפרוץ.

אה, כפרוץ?

אסור.

אומר לו רב הונא,

אומרת הגמרא, רב הונא יכול לתרץ ולומר,

לשיטתך רב פאפה,

שאתה סובר שפרוץ כעומד מותר,

אם ככה,

בוא נראה חלק אחר בברייתא.

בברייתא כתוב שם,

אם היה עומד מרובה על הפרוץ, אף כנגד הפרוץ מותר.

משמע,

שאם זה בדיוק כמו הפרוץ,

אז אסור.

נו, אז אדרבא, מוכיח משם כדבריי

שפרוץ כעומד, אסור.

רק אם העומד מרובה על הפרוץ, אז זה בסדר.

אבל אם אינו מרובה אלא שווה לפרוץ,

אסור.

אם כן, הסיפא של הברייתא מוכיחה כדבריי, אומר רב הונא,

סיפא קשיא על הרב פאפה,

רשא קשיא על הרב הונא ועל רבי יהושע.

כלומר,

חלק אחד בברייתא האומר, אם היה פרוץ מרובה על העומד, אף כנגד העומד אסור.

זה ראייה לדברי רב פאפה, וכנגד רב הונא בר אדם יהושע. למה?

משום שאם הברייתא אומרת, אם היה פרוץ מרובה על העומד אסור,

משמע, שאם פרוץ כעומד, מותר.

מאידך הסיפא,

ששם כתוב, אם היה עומד מרובה על הפרוץ, מותר, אף כנגד העומד.

משמע, שאם זה פרוץ כעומד,

יהיה,

זה לא יהיה טוב.

אם כן, רק צריך שהעומד מרובע על הפרעוץ, אבל לא יועיל עם העומד כפרוץ.

אם כן, קשה מן הספר על רב פאפא,

ואילו מן הרשע קשה על רב הונא, ברד רבי יהושע.

עונה גמרא תשובה,

סיפא לרב פאפא לא קשיא.

עאידה דתנא רשע, הפרעוץ מרובע על העומד,

טענה סיפא עומד מרובע על הפרעוץ.

כלומר,

באת להקשות על רב פאפא,

מתוך הספר.

בספר כתוב,

אם היה עומד מרובה על הפרוץ,

אף כי נגד הפרוץ מותר.

ואז רצית להוכיח

שרק בגלל שהעומד מרובה מותר, אבל אם העומד שווה לפרעות אסור.

הוא אומר לו, הספר הזו זה אגב הרשע.

ברשע דקדקנו,

שכתוב אם היה פרוץ מרובה על העומד אסור.

אבל אם הפרעות לא היה מרובה אלא שווה לעומד, מותר.

מובן?

אז הרשע זה העיקר,

שמזה נוכל לוקח שפרוץ שעומד מותר.

ואם תבוא ותגיד לי, למה בספר כתוב שעומד מרובה הוא שמותר,

הרי אם פרוץ שעומד מותר,

היה ראוי שיאמר, אפילו בעומד שווה לפרוץ, לא צריך שעומד יהיה מרובה על הפרוץ.

מה ששנה בספר עומד מרובה על הפרוץ,

זה אגב הרשע.

מאחר שברשע הזכירו את העניין הזה שהפרוץ מרובה על העומד,

לכן בספר נקט עומד מרובה על הפרוץ. אבל לפי האמת לא צריך שיהיה עומד מרובה על הפרוץ.

אלא גם אם העומד שווה לפרוץ,

עדיין יהיה מותר.

כך מפרש את הדברים רב בפה.

אבל רב הונא ברד רבי יהושע,

מתארץ אחרת.

רשע לרב הונא ברד רבי יהושע, לא קשה,

ואם תבוא ותגיד לי, אבל עדיין יהיה קשה מן הרשע על רב הונא ברד רבי יהושע, שהרי ברשע מצאנו שאם היה פרוץ מרובה על העומד, דווקא נגד העומד עשו.

מה שמה שאם הפרוץ כר עומד, מותר,

מה זה נגד רב הונא ברד רבי יהושע?

אומרת הגמרא, לא קשה על רב הונא. למה?

היית דבע אל ימית נשא והעומד מרובה על הפרוץ,

תנא רשע, פרוץ מרובה על העומד.

העיקר זה הסיפה.

בסיפה שאמרה, ואם היה עומד מרובה על הפרוץ, מותר.

מזה רואים הוכחה ברורה, אומר רב הונא ברד רבי יהושע,

שעומד כפרוץ, אסור.

ואגב, כשאמר בסיפה שזה העיקר,

שצריך שיהיה עומד מרובה,

אז לכן שנה ברשע,

שאם היה להפך שהפרוץ מרובה,

אז אסור לזרוע כנגד אותה מחיצה.

יוצא שהוויכוח ביניהם

מהו הדבר שנשנה בעיקר להלכה,

ומה נשנה בדרך אגב.

האם הרשע זה העיקר, והסיפה אגב הרשע?

או להפך, הסיפה זה העיקר,

והרשע זה אגב הסיפה.

אומרת הגמרא, הביש למה לרב פאפא,

משום מאכל לא ערב לו ותנא לו,

אלא רב הונא ברד רבי יהושע,

נערבינו ולתנינו,

כל שהוא פחות משלושה.

ושלושה,

צריך שלא יהיה בין זה לזה שלושה.

שיטת רב פפא מובן מהו הסדר של הדינים שכתבה אברייתא.

מדוע באמת לא עירב את הדינים הללו ביחד?

הלוא באחד מהדינים הוא מדבר באופן שאין רוחב של שלושה טבחים.

מצד שני הוא מזכיר מה יהיה הדין עם המחיצה הרחבה שלושה טבחים

או יותר עד ארבעה.

למה לא כתבה כלשהו פחות משלושה ושלושה צריך שלא יהיה בין זה לזה שלושה כלומר שאז יש פה דין לבוד.

למה באמת לא שייך לשנות את זה כך?

התשובה

כי אם כל עמוד הוא אין בו רוחב של שלושה טבחים

אז צריך שלא יהיה ביניהם שלושה כדי שלא יצא מתורת לבוד.

אבל אם למשל העמוד היה ברוחב שלושה המחיצה תהיה כשרה אפילו אם יש בין עמוד לעמוד

שלושה טבחים.

אז שוב פעם, אז למה לא נקט

את הדילים הללו ביחד כלשהו פחות משלושה?

הוא שלושה.

צריך שלא יהיה בין זה לזה שלושה.

התשובה היא משום שזה לא נכון לדעת הרב פאפא.

כי אם יש ביניהם שלושה,

אם בכל עמוד יש שלושה,

לא מפריע לי שברוח יהיה שלושה,

משום שערי לשיטת רב פאפא, פרוץ כעומד, מותר.

אז אם היה עניין כזה נכתב, זה היה דיל שאינו נכון.

לכן כתב את זה בשני מצבים.

אם זה פחות משלושה, אם כל רוחב של כל עמוד זה פחות משלושה,

אז צריך שלא יהיה שלושה טבחים ביניהם.

ואז זה נקרא סתום.

אפילו אם הרווח הוא יותר מהקנים עצמם. אבל זה לא מפריע לי.

משום שכשאתה אומר דין לבוד,

זה נחשב כאילו הכל סתום.

אז נאמר כל קנה אפילו הוא חצי טפח.

אבל אם המרחק בין קנה לקנה זה פחות משלושה טבחים,

נקרא הכל סתום.

מצד שני, כשאתה בא ואומר עם העמוד הרחב שלושה,

שם

צריך שלא יהיה הרוחב הרווח יותר מרוחב העמוד.

אבל אם זה שווה לעמוד,

אז זה בסדר, כי פרוץ כבר עומד, מותר.

לכן, מאחר שזה שני דילים שונים,

שבפחות משלושה, באופן שהעמוד פחות משלושה,

אז העיקר שלו יהיה שלושה ברווח.

ואילו כאשר זה שלושה אפשר שיהיה הרווח שלושה כי עדיין

זה יהיה מותר, כי פרוץ כעומד, מותר.

אלא לרב הונא ברד רבי יהושע,

אבל לפי דעת הרב הונא ברד רבי יהושע,

שפרוץ כעומד, אסור.

אם כן, לפי דבריו,

גם כאשר כל עמוד הוא רחב שלושה טבחים,

צריך

שלא יהיה בין עמוד לעמוד רווח של שלושה טבחים.

משום שאם יהיה רווח של שלושה, כאשר עמוד הוא שלושה בלבד,

והרווח הוא שלושה,

יהיה אסור.

אם כן, היה צריך שיכתוב את הכל ביחד.

גם צריך שלא יהיה, שימו לב, צריך שלא יהיה

רווח של שלושה,

גם במקרה שרוחב כל עמוד הוא פחות משלושה,

וגם אם הוא רחב שלושה,

אסור שיהיה בין עמוד לעמוד

שיעור של שלושה טפחים,

כי אז זה יהיה אסור.

מובן לדעת רב בפא,

באופן שזה שלושה טפחים כל עמוד,

לא צריך שיהיה פחות משלושה ביניהם,

אלא גם אם זה שלושה ביניהם,

זה בסדר,

כי אם זה שלושה ביניהם וכל עמוד הוא גם שלושה,

אז זה פרוצקע עומד, ופרוצקע עומד מותר.

אבל לדעת רב הונא ברד רב יהושע עשיס אומר,

פרוצקע עומד אסור,

אם כן, גם אם העמוד הוא שלושה טפחים,

אסור שיהיה רווח ביניהם שלושה,

כי פרוצקע עומד אסור.

כדי להתיר צריך שיהיה פחות משלושה.

אם כן, הראוי שיכתוב ביחד

כלשהו, כל עמוד שהוא פחות משלושה.

או אפילו שלושה,

אסור שיהיה רוחב שלושה ביניהם כדי שיהיה פה דין לבוד.

כלשהו פחות משלושה.

ושלושה, צריך שלא יהיה בין זה לזה שלושה.

עונה גמרא,

משום דלא דמה,

פסולא דרשא ופסולא דספא.

אומנם נכון שבדין,

בדין

זה שווה,

אבל הטעמים הם טעמים שונים.

כלומר,

אומנם מבחינת הדין,

אם העמוד הוא פחות משלושה, או אפילו שלושה,

אסור שיהיה רווח ביניהם שלושה.

זה, בדין הם שווים.

אבל למה חילקו ביניהם ולא כתבו את זה ביחד?

משום שהטעמים הם טעמים שונים.

באופן שהעמוד הוא

פחות משלושה טפחים,

אז שמה טעמו פסולא דרשא, כדי שלא יזדקר הגדים בבת אחת.

כלומר, מדוע אמרו שאסור שיהיה שלושה בין קנה לקנה,

כאשר כל קנה הוא פחות משלושה?

כדי שלא יהיה מצב שיוכל הגדים להיכרס בבת אחת דרך אותו מרווח.

כלומר, כדי שנאמר דין לבוד.

אז כל הטעם שהצריכו באופן שהקנה הוא פחות משלושה,

מדוע הצריכו שהרווח בין הקנים יהיה פחות משלושה?

כדי שיהיה דין לבוד.

מאידך פסולא דשבע,

שלא יהיה פרוץ כעומד. לעומת זאת, אבל אם זה שלושה,

הרוחב של עמוד זה שלושה.

למה אסור שיהיה שלושה ביניהם?

בגלל טעם אחר.

שלא יהיה פרוץ כעומד.

מאחר וזה שני טעמים שונים,

לכן לא כתבו אותם יחד.

אז נחזור שוב.

באופן

שעמוד הוא ברוחב, לפי רב עונה ברית רבי יהושע.

באופן שכל עמוד הוא ברוחב פחות משלושה.

או אפילו שלושה, הדין שווה,

שאסור שיהיה רווח ביניהם שלושה טווחים.

אבל מדוע?

אז זה תלוי.

בחלק הראשון שהרווח עמוד פחות משלושה,

אז למה אסור שיהיה שלושה מרווח ביניהם?

כדי שיתקיים פה דין לבוד.

אבל אם העמוד הוא ברוחב שלושה,

מדוע אסור שהרווח יהיה שלושה?

כדי שלא יהיה פרוץ כעומד.

זה שני טעמים שונים, אגב שהתוצאה

היא שווה.

אם אנו באים לסכם את מה שלמדנו עתה בברייתא,

נוכל לומר,

נוכל לומר כך.

אם החלק של הפרצות הוא פחות משלושה טפחים,

בכל מצב,

הרי הכל כסתום,

כיוון שיש פה דין לבוד.

אם הפרצה היא שלושה ויותר,

שלושה או יותר משלושה,

אז זה פה תלוי כמה רוחב כל עמוד ועמוד שבמחיצה.

אם רוחב

העמוד

הוא פחות מארבעה,

אסור לזרוע גם כנגד

החלק העומד, החלק הבנות.

לעומת זאת, אם מרוחב ארבעה,

אז כנגד העומד יהיה מותר.

כנגד הפרוץ, אסור.

וזה צריך אבל לדעת

שבשביל להכשיר את המחיצה,

אם אין דין לבוד,

צריך שיהיה באופן כללי

עומד מרומה על הפרוץ,

ולא הפרוץ מרומה על העומד.

ואם זה פרוץ כעומד, פה זה כבר תלוי במחלוקת.

רב פאפה אברהם הוא נא ברד רב יהושע.

וצריך בנוסף לזה לדעת,

שלא יהיה פרצה, גם אם נאמר שכאשר אתה עומד את כל המחיצה,

אתה מוצא כאן שהעומד מרומה על הפרוץ,

אבל החלק של הפרצה כאן היא פרצה שהיא יותר מעשר רמות,

במצב שכזה זה אוסר את המחיצה כולה,

ואין עליה שם מחיצה, אלא אם כן עשה צורת הפתח לפרצה הזו שהיא יותר מעשר אמות.

זה הסיכום

של הדברים שלמדנו עתה

בבראיתא.

עכשיו

באה הגמרא ומקשה סתירה בדברי הבראיתא,

אבל קודם שנמשיך

נראה את רשי.

רשי, בשורה השנייה,

שמראש העמוד,

נמצאת, אתה אומר,

רשע במסכת כלאיים

תננה לה.

כלומר אתה מוצא

בפרק ד', משנה ד',

במסכת כלאיים,

את

הדברים הללו שאנו רואים עתה.

כלשהו פחות משלושה,

זה דין ראשון.

כלומר כל גדר עשוי בקנים עומדים,

פחות מרוחב שלושה.

כלומר אם הקנים עצמם הם לא ברוחב שלושה טפחים,

צריך שלא יהיה בין זה לזה שלושה,

כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש.

כלומר, מה הכוונה בבת ראש?

שלא יהיה מצב שיוכל הגדי להיכנס להדיא בלא עיכוב. מה זה להדיא?

מייד.

בלא שיתעכב.

פירושו שאם זה שלושה טפחים,

גם תוך כדי מרוצה הוא יכול להיכנס ברווח הזה.

אבל אם זה פחות משלושה,

הוא צריך להמתין, יהיה לו קצת דוחק להיכנס.

לכן,

במצב שזה פחות משלושה,

אז זה בסדר עדיין,

כי

זה העניין של לבוד.

זו דקירת גדי,

כלומר אם הגדי יכול להיכנס מיד ולא להתעכב,

מבטלה מתורת לבוד.

אז הוא מוציא את זה מהאפשרות של להגיד כמו נבוד.

ומהו הדין לבוד? מתי נאמר דין לבוד? אם זה פחות משלושה, ולא כי זה שלושה.

ואם אין בין זה לזה לשלושה, מה יהיה הדין?

אם אין שלושה טפחים בין כלה לקנה.

אפילו פרוץ מרובה על העומד,

גם אם נאמר,

שבכלל המחיצה אתה בודק

ואתה מוצא שהחלק הפרצות הוא מרובה על החלק הבנוי,

כגון

קנה של שתי אצבעות זה רווח שני טפחים בין זה לזה.

אתה עושה קנים

שכל קנה הוא בין שתי אצבעות בלבד, שזה חצי טפח,

והרווח שביניהם, בין כל קנה לקנה, זה שני טפחים.

נו, זה פי ארבע.

הרווח הוא פי ארבע מגוף הקנה.

אפילו האחר. בכל זאת,

מאחר והרווח הוא פחות משלושה,

ורווח שני טפחים בין זה לזה קשה, אז זה בסדר, למה?

לכל רווח פחות משלושה, אמרי נא לבוד.

כאילו סתום וכו' לא, ועומד.

יש פה מצב

שאתה מסתכל כאילו הכל סגור בסגירה גמורה מכוח דין לבוד,

שזו אחת מן ההלכות למשה בסיני,

משלושה ועד ארבעה, אבל מה יהיה הדין אם הקנה הוא ברוחיו שלושה?

ואפילו יותר, עד ארבעה, ולא ארבעה בכלל.

אז פה יש כבר דין שונה.

שמה?

צריך שלא יהיה בין זה לזה כמלואו.

וכל כמה דלא הווה כמלואו,

כל זמן שאין רווח בשיעור שווה לרוחב העמוד,

אף על גב דהיו רווח שלושה, אפילו שלמעשה זה כבר שלושה טפחים,

אבל אם זה פחות מרוחב העמוד,

כיוון דעומד רווה עליו,

מאחר והחלק הבנוי זה יותר מן המרווחים,

נמצא שהעומד מרובה על הפרוץ.

לכא למימר, אה תעבירא דאי גיסא ודאי גיסא ומבטל.

לא שייך לבוא ולומר במקרה שכזה שהאוויר שבשני צידי העמוד

מבטלים את העמוד.

מתי אני יכול לומר, אה תעבירא דאי גיסא ודאי גיסא ומבטל?

זה הכל עם שיעור המרווחים,

הוא יותר מרוחב העמוד.

אבל במקרה ש... ואז זה נקרא כאילו העמוד לא קיים.

אבל אם זה לא כך,

אלא האוויר הוא פחות מרוחב העמוד.

גם אם האוויר הוא שלושה ש... אין דין לעבוד,

בכל זאת זה לא מבטל את העמוד,

ונמצא שיש פה

עומד מרובה

על הפרוץ. הפרוץ, מה אני מקרא, אם יקרבי אליו? ואבולו פתחים.

זה נקרא פתח.

והרי לא מתבטל של מחיצה, אם יש פתח במחיצה,

כי זה דרכה של מחיצה שיש בה גם פתחים.

ואם הפרוץ,

ואם הפרוץ לקמן מתרץ לה, הגמרא בהמשך מפרש את הדברים.

דהיין, היה פרוץ כעומד אבל אלא מיתנה.

לכאורה,

היה צריך לומר שאפילו בפרוץ כעומד, גם זה אסור.

למה אמרת דווקא אם פרוץ מרובה על העומד?

כל זה קשה רק בשיטת רב הונה ברגע רב יהושע.

בכל אופן, מה כתוב שם?

שאם היה פרוץ מרובה על העומד,

אף כנגד העומד אסור לזרוח, גם כנגד העמוד.

למה באמת גם כנגד העמוד אסור?

סוף סוף יש פה מחיצה בשיעור של שלושה וחצי טפחים, נאמר,

שהיא מבדילה בין הגפן לבין הזרעים.

התשובה היא,

ללועלים עומד זה פחות מארבעה.

כלומר, אין כוח בחלק בנוי שהוא פחות מארבעה טפחים,

למי ששורה כנגדו, להתיר לזרוח בצד השני שלו, אחד זה פרוץ רבי עליו.

אם חלק הפרוץ,

הוא יותר מן החלק העומד,

אז כדי שלא יהיה מצב כזה שהפרוץ מרובה על העומד,

צריך לשים לב

שלא יהיה מרווח

בשיעור שווה לרוחב העמוד.

דין שלישי שאמרה הבריתא, מה יהיה הדין אם זה ארבעה טפחים?

ואפילו יותר עד עשר אמות, ועשר בכלל.

אבל יותר מהעשר,

אבל מה יהיה הדין אם יש פה פרצה שהיא יותר מהעשר?

כגון עומד יב או טו,

ויש פה מצב שהעומד הוא ברובה על הפרוץ,

העומד הוא אפילו יב,

טפחים,

יב עמוד או טו עמוד,

והפרצה היא יותר מהעשר.

לא יוכל לעזור לי, לא מצא למיד נשאור פרצתו במלואו,

לא יצליח לבוא ולומר שאם העומד הוא יב,

אז צריך שלא יהיה שיעור הפרצה כרוחב המחיצה שזה יב,

משום שבמצב הזה שיש פרצה יותר גדולה מעשר זה כבר אסור, לא צריך שדווקא אם זה יב,

אפילו בעצר ממלואו, אפילו אם זה פחות משיעור המחיצה שזה יב,

זה אסור,

דייקה פרצה יותר מעשר,

ואז ודאי מיצר כולו כדי לטענות שבע, כל המחיצה תהיה אסורה,

כמו שאחרים רואים לנו בשבע.

בכל אופן,

נאמר שם שאם הפרצה

אם העומד הוא, החלק של העמוד

הוא ארבעה טפחים או יותר,

ובסך הכללי אתה מוצא פה שהפרצה אינה יותר מן העומד,

אז כנגד העומד מותר על כל פנים לזרוע, הואיל והיקף חשוב,

הואיל והשיעור של ארבעה טפחים זה שיעור חשוב,

ככל שכן יותר, והוא עדין

אם היה פרוץ מרובה.

כלומר, גם אם הפרוץ מרובה,

ואז

אי אפשר לזרוע, זה רק לא לזרוע כנגד הפרוץ,

אבל כנגד העומד אפשר יהיה לזרוע,

ולכמובן מתרץ לה. והגמרא בהמשך

תפרש את הדברים.

אומר רשי, לסכם את דברי הברייתא, הרי כאן שלוש מידות.

נמצא שאנו רואים כאן בברייתא שלושה אופנים

שעל זה הברייתא מדברת ומחלקת ביניהם. במידה ראשונה, דקנים פחותים משלושה.

בסוג הראשון,

שאם הקנים היו פחותים משלושה,

לא קפדינא נמלואו.

לא צריך להקפיד שלא יהיה רווח שווה כמו רוחב הקנה,

אלא אפילו אם הרוחב הוא יותר מן הקנה.

הכל זמן שזה לא שלושה טפחים, זה בסדר, כיוון דמלואולה ופרצה שלושה.

ממילא יש פחות דין לבוד.

ואפילו היותר ממילואו, לא כמדינה.

עד היא כפרצה שלושה. אפילו אם זה יותר מרוחב הקנה,

כל זמן שאין פה פרצה של שלושה טפחים, אז עדיין זה בסדר.

ובמידה שנייה,

לגבי הסוג השני שדיברנו,

שאם העמוד הוא רוחב שלושה,

אז יש פה כבר בעיה קשה יותר.

ובמידה שנייה, כמדינה המלואו,

אנחנו צריכים להקפיד

שלא יהיה הרווח כשיעור העומד.

דהאייקא שיעור פרצה למייבא קרוי עוויר.

אם זה שלושה,

זה כבר שיעור חשוב להיקרא פרצה.

ממילא,

אם זה יהיה מצב שהפרצה,

הפרצה היא יותר מן העומד,

נוכל לומר, ואת האוויר המרובה הוא מבטל העומד.

זה יבטל

את העומד,

ואפילו כנגדו אינו מתיר.

ואז לא יהיה מותר לזרוח אפילו כנגדו.

למה?

משום שעת האוויר עדיי הגיסה והגיסה, הוא מבטל להאוויר שמשני הצדדים,

שהם יותר מרוחב העמוד עצמו.

כל אחד מהם הוא יותר מרוחב העמוד עצמו, אז הוא מבטל.

זה סוג שני של לוחמה חיצה.

ובמידה שלישית,

סוג שלישית דהאייקא עומד, חשוב,

האוויר לא מבטל לה לגמרי. כלומר, אם

החלק העומד זה ארבעה טפחים או יותר,

שם האוויר לא יכול לבטל את המחיצה,

הוא מתיר מיה כנגדה,

ומותר על כל פנים לזרוע כנגד החלק העומד.

אם היה עומד מרובה,

אומר רשייה, כולה כעת.

זה חוזר על כל הברייתא.

ואפילו העומד, משלושה ועד ארבעה.

כלומר, העניין הזה שצריך שיהיה עומד מרובה על הפרוץ, הוא לא פרוץ מרובה על העומד.

זה נאמר אפילו במקרה שהמחיצה, הרווח הוא שלושה טפחים, העמוד הוא שלושה

או יותר.

כן, משלושה ועד ארבעה. דאייקא, אתה נבנה מי.

שהרי גם בעניין הזה, של משלושה ועד ארבעה,

כתוב בברייתא, צריך שלא יהיה בין זה לזה, כי מלואו,

האוויר ממלואו שריה.

מה זמן, אבל אם זה פחות,

כלומר,

שהחלק של האוויר הוא פחות מן העומד,

אז זה בסדר, כי העומד מרובה על הפרוץ.

נפרצה ביותר מעשר עשור, ואפילו כולו עומד.

היו שם קנים הדוקרנים,

משופין כדקר נעוצין בארץ.

כלומר, הוא חידד איזשהם קנים,

שני קנים, בראשיהם,

כדי שיהיה אפשר לתחוב את חוד הקנים בקרקע.

ואז הוא עשה שם שני קנים,

משני צדי הפרצה,

והניח על זה איזשהו ענף קלוע.

ועשה לעין פאה כאילו אה מלמעלה, מזה לזה,

שיש פה צורת הפתח.

אפילו ביותר מעשר אמות מותר,

פה יועיל

להחשיב את הפרצה הזו כפתח.

זה נחשב כמחיצה, לצורת הפתח מעל המחיליים,

אף ליותר מעשר.

מה אם אלוהו נכנס ויוצא?

כלומר, כך מבאר רב פאפה את הדברים,

שמה שכתוב,

שלא יהיה בין זה לזה כמלואו,

לא התכוונה של אסור שיהיה פרוץ כעומד.

הכוונה שלא יהיה שיעור

גדול יותר של הפרצה יותר מן העומד.

כמלואו הכוונה שלא יהיה אפשר להכניס

את אחד מהעמודים שם, במרווח שיש ביניהם,

בקלות, שיהיה נכנס ויוצא. כי אם נכנס ויוצא,

נמצא שיש פה רווח גדול יותר מרוחב העמוד, ואז נמצא שהפרוץ הוא רובה על העומד.

והכם אשמע ברייתא, וכך כוונת הברייתא.

כלשהו שלושה,

ובשלושה ועד ארבעה,

צריך שלא יהיה בין זה לזה מלואו.

כלומר, באופן שכל עמוד הוא שלושה,

או אפילו קצת יותר, ולא ארבעה, עד ארבעה ולא יותר.

אז צריך להשתדל שהפרצות,

לא יהיה בהן שיעור כשיעור העמודים,

אבל באופן שנכנס ויוצא.

כלומר, שלא יהיה פרוץ כעומד ונכנס ויוצא,

דאבה לפרוץ מרובש. לא יהיה מצב שיוכל להכניס אחד מן העמודים שם, בין ה... במרווחים הללו,

באופן שזה ייכנס וייצא מיד.

כי אם נכנס ויוצא מיד, אי אפשר להוציא את זה מיד.

סימן שהחלק של האוויר הוא יותר מן העומד.

ואם היה פרוץ מרבה על העומד, אז כנגד העומד אסור. במצב הזה

אסור לזרוע גם כנגד העומד, גם כנגד החלק הבנוי.

הואיל והוקף בדבר שאינו חשוב,

שאין בו רוחב ד'.

כלומר, אם היה בא עמוד רוחב ארבעה,

אז אפשר לזרוע כנגד העומד,

גם אם אין פה מחיצה,

כי הפרצות הן יתירות מהעמוד.

אבל, כאן שהעמוד הוא פחות מארבעה טווחים,

וכשאתה בודק אתה מוצא שהפרוץ מרובה על העומד שבכלל המחיצה,

במצב הזה אין לזרוע אפילו כנגד העומד.

בכל אופן, הגמרא באה ושאלה שמהרשע לכאורה קשה על מאן דאמר אחד, והספר קשה על מאן דאמר אחר.

הרשע קשה על רב הונא ברד רב יהושע,

ואסף הקשה על רב פאפא.

אז מה עונה לנו?

עונה לנו הגמרא, היידא דיתן הרשע הפרוץ מרובה על העומד אסור,

דלא סגיא דלא קטל אלא

דלגלוי המלואות אלא מסומסם כאמה.

כלומר, מאחר וברשע נאמר,

שאם הפרוץ מרובה על העומד אסור,

וכאן צריכה לכתוב את זה בלשון הזה כדי ללמד

שדווקא אם הפרוץ מרובה על העומד אסור.

ממילא מה שאמרה במילואו, הכוונה רק אם הרווח שביניהם הוא יותר מהעומד,

אז זה אסור.

וגם אשמע לאן, ועל זה בא הרשע להשמיע לי, האק עומד מותר אף נגד הפרוץ.

לכן תנא שבע עומד מרובה על הפרוץ.

אגב,

הרי שהשנה גם בסבע שצריך שיהיה עומד מרובה, ולמעשה לפי האמת,

גם אם העומד כפרוץ זה עדיין מותר, אף אגב לא היית צריך ל...

אפילו שלמעשה לא צריך לכתוב בסבע עומד מרובה על הפרוץ, אלא אפילו אם העומד כפרוץ מותר.

דעמי גופה שמה דמינה, שהרי מתוך דברי הברייתא

יכול אתה ללמוד, ואפילו יש עומד כפרוץ, שרי.

מדתנא ליה שלא יהיה פרוץ כעומד, מזה שאתה אומר

שלא יהיה פרוץ כעומד ותרצין עליו, ונכנס ויוצא,

ה, בצמצום שרי.

וזה שהברייתא אומרת שלא יהיה מצב שהפרוץ כעומד, ואיזה מצב,

רק אם הפרוץ הוא בשיעור כזה שאפשר שיוציא דרכו את...

העמוד באופן מיידי

ולא שהוא מצומצם שם

רק באופן הזה, זה אומר שאסור שיהיה פרוץ כעומד. בגלל שאז במצב הזה נמצא שהפרוץ הוא יותר מהעומד.

וכל שכן

עומד מרבה על הפרוץ. אז אם אתה מוצא שאפילו עומד כפרוץ מותר ורק אם הפרוץ יותר מהעומד אסור אזכל שכן אם העומד מרבה על הפרוץ יהיה מותר.

לא היה צריך לכתוב לי את הספא אלא משום רישא

תנה ספא

רק אם מאחר וברשע כבר נקט שאם האחד מרובה על האחר

כגון הפרוץ מרובה על העומד אז אסור,

לכן כתב בספר את התגומה ההפוגה שאם העומד מרובה על הפרוץ.

אבל לא שתדקדק מזה ולא משום למדק מן הקומה כפרוץ אסור.

אין כוונת הדברים לומר שאם העומד כפרוץ אז אסור.

רשע לרב הונא לא קשיא.

מאידך,

כשבאנו להקשות עליו הונאה

מן הרשע,

שמשם מוכרח שפרוץ כעומד מותר,

גם לא קשה.

למה?

היידא דבעי נמית סיפא עומד מרובה על הפרוץ מותר. מאחר שבספר כתוב

שעומד מרובה על הפרוץ מותר, ומזה נדייק

שדווקא עומד מרובה אבל לא עם העומד כפרוץ,

זה לא סגי דלוקת על אלא.

לא היה שייך שהתנא לא יכתום את העניין הזה שצריך שיהיה עומד מרובה על הפרוץ. זה כמה אשמע לך,

בגלל שהתנא בא להשמיע עלי, כך אומר עבונא ברדא ביהושע,

הכפרוץ אסור.

מאחר והספר הזה, העיקר, להשמיע לנו דווקא עומד מרובה מותר, אם העומד כפרוץ,

לכן תנא נמי רשע, הפרוץ מרובה על העומד.

לכן כתב גם ברשע שאם הפרוץ מרובה על העומד מותר,

אסור,

אבל זה לאו דווקא פרוץ מרובה, אלא גם אם הפרוץ כעומד עדיין זה אסור.

אף אחד לא היה צריך, אפילו שלמעשה לא צריך לכתוב לי

שאם הפרוץ מרובה על העומד אסור, שהרי

דע אפילו כעומד נמי אסור,

שהרב אפילו אם זה היה שווה לעומד,

זה גם כן אסור.

בישתמן לרב בבא דע מה פרוץ כעומד מותר,

לדעת רב בבא שאמר שפרוץ כעומד מותר,

משום מה חלו עריב

שלושה בעדי פחות משלושה.

לכן

הוא לא ערב

את האופנים הללו אם העמוד פחות משלושה או שלושה.

ולמיד נמי יכתוב את הכל ביחד כלשהו, פחות משלושה ושלושה,

צריך שלא יהיה בין זה לזה שלושה.

לא שייך לבוא ולכלול את הכל ביחד, שאם העמוד הוא פחות משלושה או שלושה,

אז צריך שלא יהיה בין זה לזה שלושה.

דלע מצלמי, מה הוא צריך שלא יהיה בין זה לזה שלושה? לא שייך לבוא ולומר שישתדל שלא יהיה מרווח של שלושה ביניהם,

כי

אם נאמר שזה שלושה, העמוד הוא שלושה,

אז לא אכפת לי שיש מרווח של שלושה ביניהם,

וכיוון שעומד שלושה,

מאחר והעומד הוא ברוחב של שלושה טווחים,

לא אכפת לנו פרוץ נמי שלושה, גם אם הפרוץ הוא שלושה,

היה מותר לשיטות רב פאבה, והפרוץ כעומד מותר.

משום מה, כאף שכלאט נהיה גם בפחות מארבעה,

למתנבא כמלואות, ומשמעו ונכנס ויוצא לכן,

לקח את הדין הזה של עמוד שלושה,

וצרף את זה עם עמוד שהוא יותר משלושה עד ארבעה,

שאז הדין שלהם שווה שצריך באופן שהוא שלושה

או יותר,

צריך שיהיה אסור שהרווח ביניהם

יהיה

כמלואו, כמו שיעור העמוד.

הכוונה שלא יהיה שיעור הפרצה יותר מן העמוד, זו הכוונה.

אלא לרב הוא נדע, מר פרוץ כעומד אסור,

אפילו כנגד העומד,

אם ככה, לערב שלושה, בה זה פחות משלושה, שהתנאי יכתוב ביחד

עם עמוד, הוא שלושה,

יחד עם הדין לגבי עם העמוד פחות משלושה.

וליתנא, על זה שניהם יכתוב,

צריך שלא יהיה בין זה לזה שלושה טבחים.

ועל זה התשובה, משום דלא דמה פסולא דשפא פסולא דפחות משלושה לפסולא דשלושה.

אמנם בדין הם שווים,

שאסור שיהיה ביניהם

שלושה טבחים, גם אם העמוד פחות משלושה,

גם אם העמוד הוא שלושה,

אבל

בתרמים זה שני טעמים שונים. דפיסולא זה פחות משלושה.

מדוע באופן שהעמוד הוא פחות משלושה?

אסור שיהיה שלושה ביניהם.

לא אב המצן למידלה בפרוץ מרובה על העומד.

שם הוא לא יכול לבוא ולומר למה זה לא טוב שיהיה שלושה, כי אז נמצא שהפרוץ מרובה על העומד.

דכל כמה זה לא היה בפרוץ שלושה, במקרה כזה שיש

פחות משלושה ביניהם אף עומד טבח בפרוץ ספחיים כשר,

אפילו אם הפרוץ יותר מהעומד בכל זאת כשר,

כי אם אין פה שלושה טבחים ביניהם אז זה דין לבוד, לא אכפת לי כמה יש בעומד,

אבל מכמעט הפרוץ לשלושה רק אם הפרצה תהיה כבר שלושה

השמו עינן זה באכל מקרה פרוץ, רק אז זה נקרא פרוץ

משום מסדקר גדי,

כי אז יכול להתכנס הגדי בבת אחת.

אבל פסול עדי ספא, אבל באופן אחד העומד שלושה

לא מפסיל

משום דיקור גדי, באופן שהעמוד הוא שלושה טבחים

לא יכול להיפסל

בגלל שיכול הגדי להיכנס.

למה? דיעם העומד מרובה,

אם היה מצב שהעומד מרובה על הפרוץ,

לא אכפת לי שהגדי יכול להיכנס,

אלא משום מה אם הפסיל בפרוץ שלושה, אז למה בכל זאת

אם הפרצה שלושה אתה פוסל

כשהעמוד הוא שלושה, משום דעה ופרוץ כעומד.

ותענה לה גמור המידות במחיצה כעתה, אתה בא ללמד אותנו

את ענייני המחיצות, את כל חילוקי הדינים שבהם.

ומכי

מצל חדושת טעמה פחו ומידליה בפסולו אחרי נתניה.

כלומר, כשהוא יכל לבוא ולחדש דין נוסף

ושהטעם שלו הוא טעם שונה,

ראה צורך לכתוב אותו בדין נפרד ולא לכלול את הכל ביחד. כלומר, גם אם

פחות משלושה ושלושה

שווה זה או שניהם שווים בדין,

אבל מאחר והטעמים הם טעמים שונים,

לכן לא כתב את הכל יחד.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.