מסכת עירובין דף יח. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מה אפשר לעשות בשמונה דקות?

מסכת ערובין, דף יח עמוד א',

בגמרא,

מיד אחרי המשנה.

השורה השביעית מראש העמוד

למה המדניתין דלא כחנניה

לטניה עושים פסים לבור וחבלין לסיירה,

וחנניה אומר חבלין לבור אבל לא פסים.

האם

נוכל לומר שהמשנה אצלנו היא לא סוברת כדעת חנניה?

הרי למדנו במשנה שבשביל שיהיה אפשר לדלות מים מן הבור,

התירו חכמים להקיף שטח שסביב הבור על ידי פסים.

דיום דין.

ואילו חנניה סובר שפסים לא מועילים לבור

כדי לדלות ממנו החוצה.

אז אולי נאמר שהמשנה אינה כדעת חנניה.

היכן מוצאים לנו את מחלוקת חנניה והחכמים?

בברייתא, דתניה.

עושים פסים לבור,

לדעת חכמים,

כדי להתיר את הטלטול של אותם המים,

להוציאה מן הבור החוצה,

אפשר שיהיה יקיף את השטח שם

מסביבי לבור על ידי פסים,

כמו שהיה כאן כתוב במשנה,

וחבלים לשיירה.

והיקף של חבלים נאמר בשיירה שנמצאת בדרך

ושעובדת, רוצה לשבות בשבת באיזשהו מקום.

אז כבר למדנו את זה בעבר, שאפשר שיקיף שטח מסוים בבקעה,

שזה מדין, על פי ההגדרה זה כרמלית.

התירו להם, לאנשי הסיירה, להקיף בחבלים שטח מסוים,

כדי לטלטל שם באותו מקום.

וחנניה אומר, חבלים לבור, אבל לא פסים.

כלומר,

מה שהתירו בבור זה רק חבלים פסים.

לא מועילים להתיר את הטלטול של הבור,

של המים מן הבור.

אם כן, לכאורה,

רואים שהמשנה היא שולק דעת חנניה,

משום שהוא סובר שפסים לא יועילים לו.

במשנה כתוב שפסים מועילים.

עונה הגמרא אפילו תימה,

חנניה,

בור לחוד ובאר לחוד.

אין הכרח שיש סתירה בין הדברים.

במשנה דיברו בבאר,

ואילו חנניה מדבר בבור, בור לחוד

ובאר לחוד.

אז חנניאס אומר, אומנם יש היתר

של פסים,

אבל דווקא בבאר

שמימי הנובעים,

וזהו מסכים למשנה,

אבל בור של מים מכונסים,

שם לא יועילו פסים אל החבלים.

למה יש חילוק כזה בין בור לבאר?

משום שהמים של הבור

עשויים להתקלות,

לאחר איזה כמות של מים בחונסים שם,

זה לא נובע מן האדמה.

אז חכמים חששו שגם אחרי שיאכלו המים

ימשיכו לטלטל בין הפסים.

יאמרו, כמו שמותר להוציא מים

מן הבור החוצה,

וגם לטלטל שם באותו שטח המוקף על ידי הפסים,

אז

גם לאחר שיאכלו יטלטלו שם.

ולמעשה,

למעשה,

זה אסור, משום שכל ההיתר של הפסים נעשה לצורך דליית המים,

וכשיש את המים.

אבל כשאין מים,

לא התירו על סמך פסים לטלטל שם.

אבל בבאר שאין את החשש הזה,

כי מאחר והמים נובעים מן האדמה,

אז אינם כלים,

לכן שם אין

בעיה לטלטל

על ידי הפסים.

איכא דאמרי

מדלא קטן אל חנניה, אומר אוסין חוואנין לבור ופסין לבאר,

מכלל דרחנניה לא אשנה בור ולא אשנה באר.

יש שאמרו את השמועה הזו בלשון אחרת.

לא שהיה צד בגמרא לומר

שהמשנה שלא כדעת חננניה ומחלקים לבסוף

בין בור לבאר,

אלא מלכתחילה כבר כשבאנו לדייק

אם אכן המשנה סוברת כחנניה

ומדייקים אנו בתוך דברי חנניה.

חנניה אומר,

עושין חוואנין לבור ופסין לבאר.

כן?

פסים מה הכוונה כזה? סליחה, חנניה לא כתוב, טעיתי,

לא כתוב בחנניה אומר, עושין חוואלין לבור ופסין לבאר, אלא מה אמר?

לבור עושין חוואלין, אבל לא פסים.

מה זה חוואלין?

למה הוא לא ראה צורך?

מה חוואלין?

היקף של חוואלין, כמו שאמרנו בשיירה. זה לא שתי בערב.

לא, לא, חוואלין.

נכון. לא, פסים זה לא שתי בערב.

פסים זה בחיסה של שתי.

עומד. עומד. כן.

חוואלין זה נקרא ערב.

מחיצת ערב.

למה הוא לא חשב שמהמים,

לא מהבאר,

מהבורום שמים, גמור, ואז אין בעיה לקצר את זה. יפה מאוד. וצריך לעשות שם כאילו תיבאר את זה.

כן.

כנראה שהעניין הזה של

החשש שיבואו ויטעו לומר שהמחיצות הן מחיצות ככל המחיצות אחרות,

זה נאמר דווקא בפסיל,

ולא באופן זה חבלים.

חבלים, ידוע היה כנראה שזה מחיצות גרועות,

ולא חששו שיבואו ולטלטל

גם כשיאכלו המים.

על כל פנים,

על כל פנים הגמרא באה ואומרת,

מאחר ואתה לא רואה

שחנניה אומר שלבור עושים חבלים ולמאר עושים פסים,

אז נראה שלחנניה אין הבדל בין בור לבאר.

עובדה שהוא לא הזכיר בדבריו חילוק כזה בין בור לבאר.

ואם כן,

אם בכל זאת

אני אומר עושים חבלים לבור,

ולשיטתו אין הבדל בין בור לבאר,

אם כן יוצא שבכל מצב, בין בבור בין בבאר, חבלים.

הם שמתירים את הטלטול, אבל פסים לא, חבלים, אין.

פסים לא, למה מנטין דלא ככה לניה?

אז לכאורה רואים שהמשנה אינה כדעת חנניה,

שאומרת שיש יותר על ידי הפסים.

עונה הגמרא אפילו תימה,

חנניה.

ומאי דקה אמרת לה? כמה קמא דלא?

גם תאמר שהמשנה, אתה יכול לומר שהמשנה נשנתה גם כדעת חנניה.

ואם תבוא ותגיד לי,

אז למה בברייתא לא אמר העניין הזה של פסים?

כן?

התשובה היא, כמו שאמרנו מקודם,

פסים,

פסים

לדעת תנא כמה מועילים אפילו, גם בבור.

כן? אין הבדל בין באר לבור לדעת תנא כמה.

זה חכמים.

לדעת תנא כמה, זה חכמים, נכון.

בא החנניה ואומר שבבור לא יועיל פסים.

בבור.

אבל בבאר זה אחרת.

ממילא, ממילא המשנה שמדברת,

המשנה שמדברת בבאר,

אכן מודה חנניה שיועילו פסים.

אבל הוא מדבר בבור.

ובור צריך חבלים ולא פסים.

מצד החשש, כמו שאמרנו קודם,

שהבור זה מים מכונסים

ואינם נובעים מן האדמה,

וממילא החשש שמא זה יכלה,

יכלו המים,

ובכל זאת הטלטלו שם.

לעומת זאת, בבאר שאין את החשש הזה, כי מימיו נובעים,

לכן

אפשר להסתמך על פסים בלבד.

ממשיכה הגמרא ודנה, בסדר. אז גם אם הסתדרנו

שהמשנה אינה סותרת את דברי חנניה,

אבל עדיין זה סותר את דברי רבי עקיבא. למה?

למה מדניטין דלא כרבי עקיבא?

דתנא, אחד באר הרבים

ובור הרבים

ובאר היחיד

עושים להן פסים.

אבל בור היחיד עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

דברי רבי עקיבא.

בהמשך אנחנו נראה בדף כב עמוד ב' לדעת רבי עקיבא שסובר,

שבבור,

בבאר בין של רבים בין של יחיד מועיל פסים.

באר, כמו שאמרנו, זה מים נובעים.

בבור יש חילוק בין אם זה של הרבים

לבין אם זה בור היחיד.

בבור של הרבים

עושים פסים.

בבור היחיד

צריך דווקא מחיצה רגילה גבוהה עשרה טפחים.

לא יועילו פסים,

כך סובר רבי עקיבא,

ואילו החא קטן, לבראות.

לבראות אין, לבראות לא.

כאן במשנה מה ראינו עושים פסים לבראות.

בארות מה הכוונה?

בארות.

אבל לא לבראות.

אם כן זה כנגד

כנגד רבי עקיבא.

שרק רבי עקיבא התיר על כל פנים בבור של הרבים,

סליחה, רבי עקיבא אסר בבור היחיד.

בבור הרבים הוא התיר פסים.

ואילו במשנה כתוב רק לבראות,

ולא לבור.

היה צריך על כל פנים להזכיר במשנה שגם בור הרבים

אפשר להתיר על ידי הפסים.

אם לא כתוב, משמע שכל בור לא מועיל פסים.

בן של היחיד, בן של הרבים.

זה כנגד רבי עקיבא.

עונה הגמרא אפילו תמה רבי עקיבא.

באר מים חיים דפסיקה ליה לא שנד רבים ולא שנד יחיד.

קטנה.

באור מכונסין ליה לא פסיקה ליה לא קטנה.

נפרש.

אין הכרח לומר שהמשנה זה לא כדעת רבי עקיבא.

המשנה יכולה באמת לסבור

שבבור הרבים אפשר שיסתמך על פסים.

אבל אותנו יכול לחיות רבי. אין קשר. השאלה האם

המשנה כאן באה,

האם רבי כשכתב את המשנה בא לגלות בשונה מדעת רבי עקיבא.

אז אומרת הגמרא, לא.

רבי דיבר על בראות לא בגלל שהוא בא לשלול את המצב הזה בבורות,

אלא בבראות, שזה מצב שמסתדר בכל עניין בין של הרבים ושל היחיד.

בבארות אפשר שיהיה מותר על ידי הפסים, בין בבאר הרבים ובין בבאר היחיד.

כך גם רבי עקיבא אומר.

מה שאין כן בבור,

שרק של הרבים מותר על סמך פסים ולא של היחיד,

לכן לא רצה להכניס את זה בפנים.

מה ההבדל בין היחיד בזה? אה, פשוט מאוד.

כי אם כל החשש הוא שמא יאכלו המים מן הבור ואז יבואו לטלטל. זה הכל שייך ביחיד.

אבל הרבים, יש כלל רבים מתקירי ההדדה. הרבים

מזכירים זה לזה שלא יבואו להיכשל ולטלטל.

במובן,

בתוך הרבים תמיד מצויים כאלה שהם חרדים וחוששים

לעבור על איסורי תורה, על איסורי מדרבנן, לא משנה.

מאחר שבתוך הרבים מצויים אנשים שכאלה,

ממילא אז אין חשש שיבואו לטלטל, כי אז

הירש המים שביניהם יבואו להזכיר את העניין הזה.

שיזהרו לו לטלטל כשיאכלו המים מן הבור.

ממשיכה הגמרא, למה מדניתין דלא כרבי יהודה בן בבא?

עדיין אבל, זה לא כדעת רבי יהודה בן בבא.

ניתנן, רבי יהודה בן בבא אומר,

אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד,

ואילו אך הקטן אליה ברעות,

לא שנד רבים

ולא שנד יחיד.

במשנה אלקמאן בדף כ״ב מובא דעת רבי יהודה בן בבא

שפסין עושין לבאר הרבים.

מה שמה באר היחיד?

לא עושין פסין.

כל התקנה הייתה לצורך הרבים להסתמך על פסין,

אבל לצורך היחיד לא התירו.

ואילו במשנה מה כתוב?

עושין פסין לברעות.

יש חילוק ביחיד לרבים?

לא.

אז לכאורה זה לא כדעת רבי יהודה בן בבא.

עונה הגמרא אפילו תמיה רבי יהודה בן בבא,

מאי ברעות, ברעות דעלמא.

כלומר, גם אם תבוא ותאמר שהמשנה כדעת רבי יהודה בן בבא,

שההיתר הוא רק בבאר של רבים.

מה שנקט בלשון רבים ברעות הוא לא ברור ברעות,

זה כולל בין של רבים ובין של אחים.

הוא מתכוון לכל בורות הרבים שישנם,

אפשר שיסתמך על ידי הפסין לטלטל את המים מן הבור החוצה.

ברעות זה כאילו בלשון רבים.

אנחנו אומרים, קוראים לזה בארות.

פה גם כתוב באר וכתוב ברעות אחרי זה. ברעות, אני אומר. יש הבדל אולי. לאיפה אתה, רגע, רגע, מה אתה אומר? הבנתי, איפה אתה? מה אמרת הכתב?

יש באר וברעות.

ברעות זה בלשון רבים, אני מסביר לך.

כשאתה מדבר על בארות בלשון רבים, אז אתה אומר ברעות.

זה על כל פנים לפי לשונו של התנא במשנה.

כן. למה זה תן אחד, בעיר ערבים?

בגורח. לא, זה כתב.

לא כתב באר הרב דמעו. הוא כתב בור ערבים. לא הבנתי.

איפה אתה מדבר על דעת רבי עקיבא?

רבי עקיבא בא לומר שאין הבדל אם זה של הרבים בין באר לבור.

אז זה תחילת דבריו.

אחד בין רבים ובור רבים.

אבל הוא באר היחיד. כלומר, בבאר,

ביחיד יש הבדל בין באר לבור.

אתה מבין מה זה? בהתחלה הוא תפס את

המכנה המשותף,

שאם זה של הרבים לא משנה באר ובור.

אבל אם זה של היחיד,

פה יהיה הבדל בין בור לבאר.

שבבאר אפשר להתחיל להסתמך על הפסיד,

ואילו ביחיד לא.

מובן, זו הכוונה.

אבל כשבאים לומר בארות בלשון רבים,

אז אומרים לזה ברעות.

זה מה שאומרת המשנה.

נראה את רשי,

סייעתא דשמיא.

רשי אומר,

חבלים לשארה.

כן, אתה היית בשעון הזה,

רונן, ששיירה שחנתה בבקעה,

ואפשר שיקיפו בחבלים שטח מסוים כדי שיוכלו לטלטל שם.

יש מושג שאם שיירה, הולכי דרכים,

נקלעו באיזשהו

זמן שצריכים לשבות בשבת, והם היו בבקעה.

בקעה הגדולה זה מקום שמלא שדות,

וזה גדר של, אין שם מחיצות,

וזה גדר של כרמלית, אסור לטלטל.

אז מה יעשו אותם אנשי שירה כדי שיהיה מותר להם לטלטל?

בכרמלית, אם אין מחיצה,

בכרמלית אין לטלטל מעבר לארבע אמות.

אז מה אם יהיו מוגבלים מתוך דלת אמות בלבד?

ולכן, מה אמרו?

לכן אמרו, אפשר שיעשו מחיצות,

אפילו מחיצות גרועות, כדי שיהיה אפשר לטלטל שם.

אחד מהדברים שהזכירו, אפשר לעשות מחיצה של חבלים.

מה זה חבלים?

יש לך שלושה חבלים,

ואתה עושה הפרש של אוויר פחות משלושה.

חבל ראשון אתה מקיף,

והוא התחתון.

וההפרש של אוויר בין הקרקע לבינו יהיה פחות משלושה.

ושוב, את השני במרחק של פחות משלושה טפחים

מהחבל הראשון.

ושוב את השלישי אתה עושה ברחוק של פחות משלושה לחבל האמצעי,

ובזה הגעת כביכול להשלמה של עשרה טפחים טובה.

מדין לבוד.

אז זה כתוב פה, חבלים לשערה, כי תתנן בפרקה כמה.

כתתנן בפרקה כמה,

מקיפים שלושה חבלים.

דחולה עומדו, זה נקרא כאילו הכל סגור.

מאיזה דין? מדין אבוד, כמו שאמרנו, כן?

אבל פסים לשיירה, לא.

אבל לא הסתמכו על פסים

בשביל אנשי שיירה לטלטל שם.

שם לב, שמואל.

לא הסתמכו על פסים בשיירה.

דחב בפרוס מרובה, משום שבמצב ההוא

זה פרוס מרובה.

לא התירו אלא לבור, ולא הותר אלא לבור,

כן? משום בהימת עולי הרגלים. כי זה מפרש לכמה.

זה היתר מיוחד שהתירו על סמך הפסים,

הגם שהפרוט מרובה על העומד.

כי אם אתה תיקח את ההפרש בין פס לפס, כמה עמנו, כמה אפשר שיהיה, עד עשר עמוד, נכון?

והפסים עצמם נמרק, אמה מכאן ואמה מכאן, בארבע פינות.

זאת אומרת, מה, זאת הרבה יותר מהעומד. יפה מאוד, מצוין.

ובכל זאת התירו, ולמה?

משום בהימת עולי הרגלים.

תקנה מיוחדת שתיקנו בשביל להתיר,

לדלות מים מן הבור לצורך באמתן של עולי רגלים.

בור, אומר רשי, מה זה בור?

מים מכונסים

ועבידי דה פסקה.

מה זה עבידי דה פסקה?

עשויים מהם שיכלו.

כי אם הם מים, אז יש כמות.

כשנגמר הכמות, נגמר.

ומשום מה, זה היה סלחנניה.

לכן חנניה אוסר

להסתמך על

הפסים

בבור.

דה זמלין דה פסקה מאיה,

פעמים

שייטמו המים, יאכלו המים,

עובד למחיצות.

אז כבר האפשרות של המחיצות,

בתעולת של המחיצות לא מועילה.

ולא הוטרו פסי ברעות אלא בפני מימיהן של בהימת עולי הרגלים.

זה רק כיף.

אז לפי זה, אז לפי זה,

נוכל להבין למה הוא יטיל חבלים.

שאלת קודם שאלה, אז למה חבלים לא חששו?

כי חבלים,

באורגנל זה מחיצה טובה,

משום שהכול נקרא עומד.

אין שם פרות מרובה. למה אין פרות מרובה?

שהרי מכוח דין לבוד יש כאילו סגירה מוחלטת על גובה עשרה טווחים.

לכן, גם אם יאכלו המים ויטלטלו שם, אין בעיה.

אומנם יש דעות הסוברות שלא התירו את זה לכתחילה,

אבל כאן שכל העניין הוא רק גזירה,

כן?

אז לא חששו.

משום שבאמת יש פה מחיצה שכולה עומד,

זה לא פרות מרובה.

באופן שהוא על ידי פסים,

שזה מחיצה מאוד גרועה שהרב פרוץ מרובה על העומד.

אז שם התירו רק לצורך עולה הרגלים.

אבל כשנגמרו המים,

כבר אין צורך כזה.

אם אין צורך כזה, אז בוודאי שאין לטלטל על סמכה פסים.

מובן?

לא אומרים את זה בכל דבר,

כיוון שהותרה, הותרה.

באר, מים, חיים.

באר, מים, חיים.

השם יברך אותך. בכל הברכות ברכות ברכות השם.

מלא השם כל משאלות לברכה לטהרה.

באר, מים, חיים.

וברעות דמדניטין.

מדור קטן הם בורות במים חיים כאמה.

כלומר, מאחר ולא כתוב במשנה בורות,

אלא ברעות,

פירושו שזה מים חיים, זה מים נובעים.

בור הרבים אי פס כמאיה, מת קרע הדדל.

ולא מטלטלי הטעם,

בבור הרבים, אם המים פתאום ייגמרו,

הסברה שכמו שאמרתי לכם,

אז מזכירים, הרבים מזכירים זה לזה.

נראה, אין חשש שיבואו לטלטל לאחר שיגמרו המים שם.

אבל בבור היחיד, שאין מי שיזכיר,

אז אומר רבי עקיבא, פה אין להסתמך על פסים.

בבאר היחיד, דלא פס כמאיה. אם זה באר,

אפילו אם זה יחיד,

אבל אם כך, אין חשש שיגמרו המים

לבורות לא, ואפילו זה רבים.

כלומר, מתוך זה שהמשנה אומרת ברעות,

משמע שבורות אסור,

אפילו אם זה של הרבים.

אז למה באמת לא? הרי אמרנו שיש אפשרות שהבורות תהיה מותר גם כן.

עונה הגמרא,

שהגמרא באה לומר דווקא ברעות,

בגלל שברעות אין הבדל בין רבים יחיד.

מכונסין, אבל בבור, שזה מכונסין,

זה לא פסיקה,

אומר אשי דאיכא בור הרבים דמי האנה ואיכא בור היחיד דלא מהנה,

מאחר שבבור לא תמיד זה מועיל,

ברבים מועיל,

אבל ביחיד לא מועיל,

לא קטנה. אז לכן המשנה לא כתבה,

אבל לא בגלל שהיא סוברת שבדין לא מועיל,

לא מועיל פסים לבורות בכלל,

אלא בגלל שהיא סוברת שבבורות יש חילוק ברבים ליחיד,

לכן לא נקטה בורות.

אבל ברעות אין את זה ברבים ליחיד, תמיד מותר על ידי פסים.

מובן?

זה מה שאומרת הגמרא.

ואילו הכא ברעות קטן,

דמשמע תראה אחד הרבים ואחד יחד הגמרא בהמשך שואלת,

אבל לדעת רבי יהודה בן בבא כתוב באל רבים מותר.

ופה כתוב ברעות, משמע שזה כולל יחיד ורבים,

בין אם זה של יחיד ושל רבים.

אז לכאורה זה נגד רבי יהודה בן בבא.

אומר הגמרא לא, מה שכתוב ברעות בלשון רבים זה לא בא לומר בין של הרבים ושל היחיד.

אלא הכל ברעות כיום,

הוא אומר כל אותן ברעות הרבים שנמצאים אפשר להסתמך על הפסים

ולעולם די רבים.

אבל באמת,

האמת היא שרק בברע רבים מותר,

אפשר לומר שזה כך,

יהיה ברע רבים,

אז אין סתירה מהמשנה לדעת רבי יהודה בן בבא.

עכשיו נראה את המשך הגמרא בסייעתא דשמיא.

מהי דיומדין?

אמרנו שעושים ארבעה דיומדין אם אתם זוכרים.

ארבעה דיומדין זה פירושו כעין רש.

פותחים שתי לוחות

ומחברים אותם.

כאשר יש רוחב עמד בכל לוח,

מחברים אותם בזווית.

זה נהיה כעין רש.

מעמידים את זה,

ארבעה כאלה, ארבעה דיומדין,

בארבע פינות מסביב הבור כדי להקים את השטח.

אז השואל, מה זה הדיומדין שאמרו כאן במשנה,

אמר רבי בבניה בן ארעזר?

דיו עמודין.

כלומר,

אז זה עמודים כפולים.

דיו הכוונה זה שתי דו, כמו שאומרים דו.

דו עמודין, שני עמודים.

יפה.

עכשיו נראה את המשך הגמרא,

מביאה הרבה הרבה אגתות, אז נשתדל לעבור על זה מהר.

דרשות, דרשות חז״ל, פסוקים.

נראה הלאה, תנא נתן.

זה טוב, מה זה לא טוב?

הכל טוב.

אין בתורה דבר שאין אותו.

הכל טוב, הכל, זה רק...

תראה, אם היינו לומדים פה על פי המפרשים שמתעמקים בזה, אני מבין.

אבל אם

הדברים הם רק כפשוטם של דברים.

תנא נתן.

אז אתה רוצה שאנחנו נגמור את השעה עשרה כשנגיע לגיל 200?

תנא נתן.

שנינו שם במשנה, במסכת דמאי, פרק א', משנה א'. רבי יהודה אומר,

כל השיתים פטורים.

חוץ מן הדיופרה...

כן, אבל דיברנו אתמול,

כן,

על העניין הזה של פירות דמאי.

חייבו לעשר פירות שהאדם קונה מעם הארץ,

זה נקרא פירות דמי.

צריך לדעת להבדיל, דמי זה לא פירות ספק תבל.

יש הבדל בין פירות שהן ספק תבל

לבין דמי.

פירות,

פירות שהן ספק תבל,

זה חייב מכוח ספק דאורייתא.

ספק דאורייתא חייב לעשר.

אבל בפירות

שקנה אדם מעם הארץ,

מדין תורה היה אפשר להסתמק על הרוב,

כי רוב עמי הארץ מעשרים.

אלא מה?

חכמים חששו למיעוט ולכן מחייבים להפריש תרומות גם מפירות כאלה, תרומות ומעשרות.

בא רבי יהודה ואומר, כל השיתין פטורין.

שיתין זה סוג של תאנים רעות,

ובהם,

זה תאנים, יש מי שמפרש זה תאנים מדבריות.

על כל פנים, אדם שקונה מעם הארץ את השיתין הללו, את העינים הרעות הללו,

פטורין מלעשרה.

אם לא עוקרים. מאחר והן רעות, אז אין חשש שעם הארץ לא עשר.

או עשר.

זה לא מדבר בהיום, זה מדבר בזמן קדום,

שהיהודים כולם היו שומרי תורה ומצוות, אלא שהיו ביניהם גם עמי הארצות.

אבל אלה שמזלזלים במצוות השם,

אז ודאי שהם לא בגדר דמי הפרש אתה קונה מהם.

זה סווג תבר על כל פנים.

כן.

אז נדמה לי, מאחר והם רעות, אז אדם לא חסה על זה, ומעשר את זה.

חוץ מן הדיופרה, אבל סוג של תאנים

שנקרא דיופרה,

פה חייבו לעשר אותם.

למה באמת,

כן? למה זה באמת כך?

אז כנראה ששם יש חשש

יותר שהוא לא יאסר את זה.

מה היה דיופרה?

מה זה דיופרה? אמרו לה, אילנה עושה דיו פירות בשנה.

דיו מלשון פעמיים, כמו שאמרנו, דו פירות.

פעמיים.

מוציא פעמיים פירות בשנה.

אז רש״י כותב, למה בדיופרה חושים שהוא לא מעשר?

בגלל שהן חשובות יותר.

הרידווה כותב, טעם אחר, עצם זה שהם מוצאים פעמיים בשנה,

שזה דבר שאינו מצוי,

אז

חס עליהם ואינם עשרה.

כן.

אמר רבי ירמיה בן אל-עזר,

דיו פרצוף פנים

היה לו לאדם הראשון.

אולי קודם כשאני רואה את זה, אני רואה את רש״י,

להבדיל בין ההלכה לבין האגדה.

אני רואה את רש״י.

השתין מינית עינים רעות, כדברה למסכת ברכות.

טורין

מנה דמיי.

וכיוון רעות הן, לא חס עליהם, הוא עם הארץ, לא ישרם.

חוץ מנה דיו פירות, דיו פירות, שטוען פירות, בית פעמים בשנה.

כן.

אמר רבי ירמיה בן אל-עזר, דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון.

לפני שהחווה נבראה,

אז לאדם הראשון היה לו שני פרצופים.

אצלנו

בכל אופן,

היה שני פרצופים, אחד מאחורי השני.

כן, שני...

מה אתה חושב, שתי ראשים או ראש אחד עם פרצופים? לא.

מתוך הלשון, אם אני מדייק ללשון, מה שמה?

היה ראש אחד, האם... שתי פרצופים. שתי פנים.

שתי פרצופים, כן, פרצוף.

אה, בעיניים.

נכון.

זה טיעון. כן.

שתוכל להסתכל בלי צורך להפוך את הראש.

שנאמר,

החור והקדם צרטני.

הרי בתהילים

נאמר שם

שהאדם הראשון אומר לה, הקדוש ברוך הוא, האחור והקדם.

אתה צרת אותי,

בלשון צורה,

עם אחור וקדם, שני פרצופי פנים.

אז זה כל הלך.

מה?

וזה מה שהגמרא בהמשך אומרת, שמהפרצוף השני, לפי דעה אחת,

נבראה חווה.

מה היה הפרצוף העיקרי?

או,

מה היה הפרצוף העיקרי?

אז נדמה לי שכתוב,

שאותו פרצוף

שהוא בסוף נשאר אצל האדם הראשון הוא העיקרי.

ואילו החלק שלי נלקח ממנו לצורך

בריאת חווה,

הוא הלא-עיקרי.

טוב, הוא מעכב את זה.

לא, אבל הוא חייב להיות פרצוף שנייה עם מרכז של אבריקאים נשאר בשיגון ההליכה.

לא, לא, לא, לא. הוא הולך אחורה.

לא, זה לא... אתה צודק, אתה שואל איך היה בנוי. נראה שאכן, כמו שאמרנו,

שאותו פרצוף שנשאר בסוף,

הוא שנשאר עם הצורה,

וכל הכיוון היה בכיוון הזה.

אתה לא צריך להסתבך.

אתה לא צריך להסתבך.

הוא היה כמונו,

מבחינת הצורה,

חוץ מתוספת קטנה שהיה לו גם

פרצוף מאחורה.

זה הכול. וזה הקב' ברוך הוא לקח עברו מזה את חווה.

אנחנו נראה את זה בהמשך. ככה עומדת אחד הסברות.

אנחנו נראה את זה כאן בהמשך.

יכול להיות באמת ש...

הוא היה מוכחד עם חווה.

דווקא עכשיו, הנה, מול עיניי אני רואה

שזה בדיוק להפך.

שאחד מהמפרשים אומר, אם היו שניים

באותו אדם,

אז היו שניהם במדרגה אחת.

לא הייתה אישה כפופה לאיש, הייתה מחלוקת ביניהם.

ולכך לא נברא אלא אחד, והאישה נבראה מן הזנב,

כדי שהוא העיקר והיא תפלה לו.

טוב, אולי ניגע בהמשך, אנחנו נראה את זה.

אבל...

יש בשיטה שזה מן הזנתה, אנחנו נראה תכף.

אל נקדים את המאוחר, כי אם אין ככה נגיע לשם.

נמשיך.

כתיב

ויבן השם אלוקים את הצלה.

רב ושמואל, חד אמר פרצוף,

ואחד אמר זנב.

בבראשית פרק ב', פסוק כ״ב, נאמר, ויבן השם אלוקים את הצלה.

בסיום הפסוק, אשר לקח את מן האדם,

אשר לקח מן האדם לאישה,

ויביאה אל האדם.

מה זה הצלה?

כשאתה אומר צלה... יש כאלה אומרים צלה כאילו צלה,

או צלה של הצלעות. צלע זה מלשון צד.

כן.

מהו העבר שהיה בצד שממנו נבראה חווה?

רוסי, נשאלתי אולי מהעצם, אם לא... מעצם זה צלע. זה גם, זה גם הוא ארוך. אבל רגע, אבל נהיה עצם... אמרתי,

הלשון צלע זה מלשון צד.

כן, צד. אבל... כשאתה אומר צלעות, פירושו של דבר כמה וכמה צדדים.

כן. אז הנה.

למה?

לי לא ידוע בעניין הזה, נברא מעצם או לא.

זה מה שכתוב כאן. נברא...

זה שילוב של צלע עם צלע. יכול להיות. אז בואו נראה.

אז בא רבו שמואל וחולקים בדבר מה זה הצלע הזה שנאמר בפסוק.

חד אמר, פרצוף.

מאחר והיה פרצוף נוסף לאדם הראשון,

הקדוש ברוך הוא הרי ברא אותו בשני פרצופים,

אז הוא לקח את הפרצוף האחד מתוך האדם,

ועשה, ברא ממנו את חווה.

להגיד קדוש ברוך הוא ירדים אותו בשביל לברום.

ואחרי זה הוא עפה את זה שהוא ברא את זה.

הוא ניתוח.

עכשיו אני רואה...

קודם אמרתי לכם, לכן אני הסתפקתי מיד אחר כך.

אני אמרתי לכם קודם,

שהקדוש ברוך הוא לקח את הפרצוף, ובאמת זה עשה.

כן? אבל ייתכן,

אנחנו מביאים פה שייתכן,

שכל הגוף של האישה היה

מאחורי האדם.

כלומר, היה פה

פרצוף שלם עם איברים,

עם הכל,

ולומר שזה מחובר היה לגופו של האדם. אז הוא הוריד את זה. ואז הוא ניסר כביכול, ניסר את החלק הזה האחורי,

ובזה נבראה האישה.

זאת אומרת, היה לו ארבע רגליים, ארבע ידיים,

ארבע חוזניים.

כן, דבר שקשה להבין את זה, אבל זה מה שכתוב כאן.

כן.

הוא דן פה, הוא אומר מאיפה הייתה האישה.

האם, הוא אומר שזה שסובר,

אבל הגמרא דנה בהמשך, אם הזכר הלך ראשון או הנקבה.

מזה למדים שהם היו גוף שלם, כי אם רק פרצוף,

אז מה שריך לשאול אם הנקבה הלכה הראשון או

הזכר הלכה ראשון. לא היה כלום, כן.

טוב, על כל פנים, זה לא דבר ברור, אבל נראה ככה,

שזה היה גוף שלם,

אלא דבוק

בשלמות לאדם עצמו.

אבל יש מי שאומר שזה היה זנב בכלל. זה לא הפנים,

לא פרצוף.

אלא זנב, היה לאדם הראשון זנב,

ובאותו הוא נטל ממנו וברא ממנו את חווה.

בפשטות לשון רש״י, משמעו שהיה זה זנב ממש.

כשאר בעל החיים.

הגאון בוילה כותב,

כל החיות יש להן זנב,

לפי שנבראו זכר או נקבה.

כלומר מלכתחילה הקב' ברוך הוא ברא אותם, זכר נקבה.

מה שאין, כי אם תשימו לב באדם, אין זנב.

למה באמת אל זנב?

כי הוא ניטל לצורך בריאת חווה.

במובן?

הערוך כותב שהדבר ברור,

מה שאמר זנב, הוא לא התכוון זנב ממש.

זנב הוא כל דבר שהוא יותר בולט

ואינו כמידת חברו,

והוא משונה ממה שהעולם נוהג.

זנב זה כינוי לעבר שאין בו לא פרצוף

ולא צורה.

גם יבלת שגדלה באדם קרויה זנב.

מה זה זנב?

תוספת שאינה קשורה לעניין הסימטרי שבאדם.

אז גם פה הוא התכוון לזה, אבל זה לא זנב ממש.

בכל אופן, אז יש דעות לכאן, דעות לכאן.

יש על כל פנים בגמרא מחלוקת האם הקב' ברוך הוא ברא דו פרצופין,

אלא שהבדיל אחר כך פרצוף אחד מחברו או שזה זנב בלבד.

זה רק הגוף, זה רק הגוף, שאלה לנצמה שלך.

האם הנצמה שלך באה איתה באדם הראשון לפי אינספירתה?

או שהקב' ברוך הוא לקח משלמה ממקום אחר, או לא מאדם הראשון,

והטיל בגוף פחדה כי הוא ברא מאדם הראשון. לפי מה שאומרים זה לא, זה היה גוף אחד, גם שמה אחת.

רגע, אז ההנגמה אחרת. לא, זה באותו נצמה. אני רוצה שאתה תבין.

אתה צריך להבין שנשמה זה חלק רוחני שקיים באדם.

שייך,

ובנשמה אחת מתפצרת לכמה גופים.

זה לא בעיה.

אבל האדם במהותו...

וזה נשמה של נקבה. אני רוצה לחדש לך שבכל זכר יש נקבה,

ובכל נקבה יש זכר.

הבנת?

עד כאן.

רק נתתי לך רמז,

שתדע שיש לך עדיין מה ללמוד. אז למה אני לא נמצח לבנים?

למה אני לא נמצח? עוד פעם. אם הייתי צייצתם לכמה, הייתי צריך להרגיש גם מציאות.

למה אני לא מרגיש נכון? יש איזשהו דבר.

אני אדבר איתך אולי יותר מאוחר.

לא בשידור. לא בשידור.

אתה מבין? אבל זה ככה.

אתה רואה שיש

בני אדם

שבאים בגלגול במשך שנים.

מאות שנים.

ואולי אלפי שנים.

למה?

זה לא אותה נשמה.

יש הרבה פעמים

שחלקים מסוימים בהנשמה כבר נתקנו,

ואתה בא לתקן את החלקים האחרים,

שעדיין לא נתקנו.

אז רגע, אם יש כמה חלקים... שייך לפצל את הנשמה אפילו לכמה גופים באותו דור.

יש לפעמים כמה וכמה בני אדם ששורשו מזה נשמה אחת.

יש כאלה מאות נשמות שהרב חל כותב, שפלות לבן אדם אחד, שעושה תיקון,

רק ככה, כשזה, יש נשמה כללית, יש נשמות פרטיים.

איך איתו אראר אראר אראר? אני ושמואל עכשיו יש... זה לא לחקות, תודה. אם נחזור עכשיו ביחד,

אז אנחנו נהיה פסלה.

והוא ירצה,

מול שבצליח ירדה ללכת ימינה, ואני ירצה ללכת שמאלה, וכל אחד ירצה אחרת. לא.

כבר פיצול אישיות זה נקרא. לא, שום דבר.

שום פיצול אישיות. הוא אמיר.

מדברים, אתה צריך להבין שזה שורש משמאי אחד.

לא שזה נשמה, זה שורש אחת.

כמו שיש בעץ.

יש אילן, נכון? ישנו שורש,

ישנו גזע, ישנה אדמה,

אבל היא מוציאה כמה וכמה פירות

שכולם מאותו שורש, נכון? אז זה הכול, זה גם פה אותו דבר. זה אני הבנתי שורת, אבל עכשיו, עכשיו יש לו שכל נפרד, לי יש שכל נפרד. נכון, נכון. אז איך יכול להיות עכשיו השכל שלא אומר, לא אלף.

כי לא יש חלקי

נשמיים נתונים כאלה, ולכן יש חלקי נשמיים נתונים אחרים.

כן, אבל בכללים נפרדים, מוצרים קצתים אותם. גם אם תבוא בגלגול פעם נוספת,

אתה בשלמות,

לא מאחל לך, אבל גם.

אבל יכול להיות מצב שיהיה לך שינויים בחשיבה שלך.

משום שענייני חשיבה זה הרבה פעמים

תלוי בכל מיני נסיבות שבהן אתה נמצא.

תלוי הרבה בהשכלה המוקדמת שלך,

זה תלוי מי היו ההורים שלך,

זה תלוי בסביבה שבה אתה חי.

רוב בני האדם בכלל, רוב בני האדם, מעטים, מעטים, מעטים,

שאינם מושפעים מהסובב אותם, אלא הם אובייקטיביים לחשוב,

מחשבה, שזה נובע מתוכם פנימה.

אני מדבר על איזו עצמאות,

שההגה בידיים שלי, אני יכול להנהיג את הגוף שלי

איפה שאני רוצה להנהיג את הגוף שלי, נכון, נכון,

יש לו עצמאות מפרקת, נכון, אז מה אתה רוצה, אז מה קשור?

עכשיו, אם יש שתי אנשים שנמצאים בגוף אחד, עוד פעם,

לא אמרתי,

אתה מדבר על האדם הראשון במצב,

אז שתי השרות שנמצאים בגוף אחד, וכאילו אתה נותן, אין,

אני אמרתי,

אני אמרתי שתי נשמות בגוף אחד, אמרתי, הפוך,

שתי גופים על נשמה אחת.

נשמה אחת, הכוונה שהתפצל חלק מהנשמה הלך לגוף הזה, וחלק מהנשמה הלך לגוף הזה.

בשורש הם יכולים ליד אחת,

השורש, זה גם מה שאומרתי לך, כמו בעץ, כמו באילן,

שהשורש הוא אחד,

אבל הפירות הן כמה וכמה,

כל אחד יונק מאותו שורש.

הוא פיצל את הנשמה, אבל כשמתחברות של הדת של אותו נשמה,

מתחברות, זה נשמה אחת.

מה זה, זו נשמה אחת.

נמשיך הלאה.

בישלמה למאן דאמר פרצוף,

היינו דכתיב, החור והכתם צרטני.

הלשון צרטני שנאמר שם בפסוק,

משמעותו צורה.

אז לפי זה שאומר פרצוף, אני מבין את משמעות הפסוק,

החור והכתם צרטני.

היה פה צורה בין

בקדמו של האדם,

בין בחלק האחורי שבו.

אלא דאמר זנב, מה יהיה אחור והקדם צרטני?

אם זה זנב, לא היו פרצופים.

אז מה זה שהפסוק אומר,

אחור והקדם צרטני? שמה שמקחילו,

היו פה שתי צורות באדם הראשון.

עונה הגמרא כדי רבי עמי דאמר רבי עמי,

אחור למעשה בראשית

וקדם לפרוענות.

לא הכוונה כפשוטו צורת פנים, פרצוף,

אלא הכוונה שהיה אחור למעשה בראשית.

כלומר, הוא היה אחרון.

הוא נברא מתי?

ביום השישי.

נכון?

מצד שני, כתם לפרוענות.

בזמן הפרוענות הוא לקה לפני האחרים.

הקדוש ברוך הוא בא אליו בראשון על החטאו ועל אכילתו מאצע דעת ואמר לו, בזיעת אפיך

תאכל לחם.

כן.

רגע, רגע, יש לי שאלה.

אם עכשיו אני התפצלתי לשתיים,

ובלנחמה אחת יש שם מעשים טובים, הרבה מעשים טובים,

שיהיה מיליון למעלה למעלה. אז מי הוא יצטרך שיהיה מיליון קצת, שיהיה מיליון קצת, שיהיה מיליון קצת. אז לא נצטרך לחכות עכשיו ולעכשיו לחזור שיהיה מיליון קצת. אבל בלנחמה אחת, כפי שהיא תחזור ללנחמה שנייה,

בלנחמה שיש שם מעשים טובים הרבה, היא תצטרך לחכות הרבה זמן עד שראתי שיהיה סתם מעשים טובים, תעלה ל... בשביל זה אמרתי שנשמות שייך לפצל בכמה גופים.

אז מה שנתקן, נתקן.

מה שלא נתקן יבוא שוב בשביל להשלים את התיקון.

אין קשר. אחרי שהתפצלו, התפצלו.

זה הכול.

הם לא חוזרו חזרה?

הם לא חוזרים חזרה?

לא, משום שאם זה גופים שוליים, אז זה משהו אחר. זה כבר... נפרדו זה מזה.

בשורש הם נשמה אחת.

בסוף, בסוף הם לא חוזרים?

בסוף, בסוף, בסוף ייתכן.

ייתכן שאחרי גמר התיקון הגדול,

אז ייתכן עמי,

יחזור להיות הכול,

נשמה אחת.

כדוגמת האדם הראשון שהיה נשמה אחת,

ונשמתו התפצלה לכל האנושות כולה.

ואני מתבטל בין כל הרשימות האלה, אני מתבטל גם מתוך הזמות, אני חושב שישים עצים כזאת.

הלאה.

משאירי הגמרא.

למה באמת,

למה באמת,

הקדוש ברוך הוא ברא את האדם הראשון בסוף.

כל הבריאה כולה, כל העולם כולו,

נברא מקודם.

אבל

האדם הראשון, שהוא

תכלית הבריאה,

הוא נברא בסוף. למה?

הגמרא אומרת,

אם נגיד אני אני ואני ואני אגידו לו, יטוש כדמך. יפה מאוד.

יטוש כדמך.

רונן כדמך.

רונן כדמך.

אז הגמרא בסנהדרין, בדף ל״ח, מביאה את העניין הזה

כדי שלא יהיו המינים,

הכופרים, אומרים,

שותף היה לו לקדוש ברוך הוא מעשה בראשית.

משה מותה אמר לקדוש ברוך הוא, אמר תנאי. לכן ברור אותו אחרון.

דעה אחרת אומרת, כמו שהזכרת,

שאם יבוא ותזוח דעתו עליו,

יאמרו לו יטוש כדמך.

אבל אתה נברא אותה לבסוף.

יש טעם נוסף,

כדי שייכנס

לסעודה מיד.

כלומר, מיד ייכנס לשבת. זה הכל מוכר טוב. כן, הכל מוכר.

תנצה לידעת בשבילך שאלה, קודם כל הוא עושה את האוכל שאפשר לאחר כך, ואחר כך מביא את האוכלים.

ואותו דמקות מביא את האוכלים אחר כך.

אז בואו נמשיך.

בישלם מאחור למעשה בראשית,

זה לא איברד מעלה שבתא.

אלא, וקדם לפורענות, מה היא?

כלומר, מובן הדבר שאמרת,

מה זה אחור למעשה בראשית?

הכוונה שהוא לא נברא

אלא עד ערב שבת, לא קודם לכן.

בשונה מכל הנבראים שנבראו מקודם.

אבל מה שאמר, וקדם לפורענות, מה הכוונה שהיה ראשון לפורענות?

אי למה משום כללה,

הביטחלה נתקלל לחש,

ולבסוף נתקלל לחווה, ולבסוף נתקלל אדם.

בגלל שכשנתקללו הוא היה ראשון? לא נכון.

קודם מתקלל הנחש,

אחר כך חווה, אחר כך בעצוף האדם.

כי הנחש הוא הגורם לבית. כן, אבל הוא לא היה הראשון,

הוא לא היה הראשון לקללה.

יכול להיות באמת שאם הלב הראשון היה נברא לפני הנחש,

אלא הכוונה, אלא לפורען, אלא למבול.

למה הנחש אמר לו,

הנחש אמר לו,

הקדוש ברוך הוא אחר מהעש,

ואחר כך בא לתור ערב,

שזה לא סיפור שהוא לא נברא.

אבל אם הלב הראשון היה נברא לפני הנחש,

אז הוא אומר לך את הסיפורי צורקים,

ואלף לילה ולילה. אתה יכול לחכה לך עכשיו כשאתה תינוק, אתה חפש בספר, אני גדול ממך, ואתה תספר לי מה, מה, מה, מה, כמו אתה, ואתה, אנחנו חיים עדיין בהבנה של ילד בכיתה א',

אתה צריך לדעת שההבנה,

מה היה חלק של אורץ הדעת,

זה משהו עמוק עמוק,

עמוק עמוק בספרי הסוד מסביר,

מסביר שזה היה משהו דק מן הדק,

זה העניין של משהו במחשבה,

שנפגם,

כתוצאה מהפגם הזה, בשביל זה סובלים לנו את העונה של זה שהם, כתוב ויוכל, מה זה ויוכל?

השאלה מה זה האכילה, שייך,

שאדם ייהנה מדבר הגם שהוא לא מכניס אותו לגופו,

אבל עצם הדבר שהיה פה,

הוא נתן מקום למחשבה כזו אצלו,

זה מספיק כדי, כמו שבן אדם אומר, אכלתי אותה, זה עבד עליי,

אתה אומר, זה יכול להיות שעבד עליי,

אלא למבול, מה הכוונה,

אחור למעשה, מה הכוונה קדם לפורענות? הכוונה למבוט,

משום ששמה התורה הזכירה את האדם לפני שאר הנבראים דכתיב,

וימח את כל היקום

אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה.

אז כן הזכירו אותו בראשונה בפורענות המבוט.

משיחה הגמרא אומרת, בישלמה למדע אמר פרצוף,

אין אם דכתיב, וייצר

טרן יודין.

כתוב פעמיים,

שני יהודים, וייצר.

מה זה השני יהודים הללו?

זה לרמש, האדם נוצר בשתי צורות.

אז לזה שאומר פרצוף, אני מבין.

זה מה שכתוב וייצר בשני יהודים, ללמד על דו פרצופים.

אלא למא דאמר זנב, מהי וייצר?

לזה שאומר שלא היה פרצופים, אלא זנב בלבד,

ממנו נבראה חווה,

הם ככה, אז מה זה וייצר בשני יהודים?

עונה הגמרא רק רבי שמעון בן פזי.

ואמר רבי שמעון בן פזי,

אוי לי מי יצרי,

אוי לי מיוצרי.

כל חייו של האדם

הוא בדילמה,

הוא במאבקים,

אוי לי מי יצרי.

אם אני אעשה את רצון יוצרי,

היתר ישגע אותי.

כל הזמן יבוא אליי בניסיונות

לעבור על רצון השם.

מאידך, אם אני אשמע ליצר הרע,

אוי לי מיוצרי.

ברוך הוא,

יעניס אותי.

אז לכן אני נמצא תמיד במצב קשה,

שאני, רק מה, האדם הנבון

מבין שגם שיש לו צער,

יש לו ניסיון,

אבל שווה הצער והניסיון.

זה נותן לו את הקידום, זה נותן לו את העלייה.

כי הניסיון זה מקפצה בשביל האדם,

שיוכל...

להמשיך הלאה, להתקדם הלאה.

ככל שהאדם עומד בניסיון יותר,

כך הוא מתעלה יותר.

לו זה נראה כאילו

זה התעלות רגעית,

אבל שידע לו שאין דבר כזה.

זה מוסיף לו בשלמות,

וזה לנצח.

כשאדם עומד

על דברים שהוא יודע שהוא לקוי בהם,

ובשבילו שם הניסיון יותר קשה,

ובכל זאת עומד בזה,

אז הוא מתעלה בזה

עוד ועוד ועוד ועוד ועוד,

עד שמשלים את עצמו.

ואין בן אדם

שיכול לבוא ולומר שאין לו מה לתקן.

כל בן אדם יעשה התבודדות

בינו לבינו,

ויבדוק בעצמו בחשבון נפש אמיתי מה הדברים שהוא צריך לתקן.

יש הרבה הרבה דברים שזה קשור לענייני מידות,

כשבן אדם לא עובד על עצמו,

אז זה סוחף אותו בלי שירצה.

המידות הללו סוחפות אותו.

בפרט

בדורנו אנו, דור עקביתא דמשיחא,

שהניסיונות היום

קשים מאוד יותר מבעבר.

אפילו העולם

נותן איזשהו כבוד

למי שהוא חצוף יותר,

למי שהוא עז פנים יותר,

למי שהוא מתבטא בלשון זולה ובוטה,

בלשון מזלזלת.

ההפך, לזה נותנים את הכבוד.

אז האדם הטיפש

הולך אחרי זה כעייר,

כמו איזשהו חמור קטן,

שרק אתה נולד,

ואין לו בעולמו אלא רק את השובבות

ללכת אחר יצרו.

אדם צריך לדעת לעשות חשבון בעצמו מה אני,

מה אני צריך לתקן?

כי אם בן אדם לא יודע,

אז זה גרוע יותר מאדם שהוא חולה והוא לא יודע שהוא חולה.

אדם שהוא יודע שהוא חולה,

נו, אז הוא יודע על כל פנים שהוא צריך

לעשות משהו בשביל זה.

אבל אדם שהוא חולה והוא לא יודע שהוא חולה, זה יותר גרוע.

הוא לא עושה כלום, ולפתע הוא יכול להגיע למצב של כריסת מערכות.

לכן האדם

יעשה חשבון.

הוא לא יודע הרי כמה זמן הוא יחיה כאן בעולם הזה. אף אחד לא יכול להיות בטוח.

אין לאף אחד ערובה.

גם אם יהיה גיבור גדול מבחינה גופנית,

בעל גבורה גדול, וגם אם הוא עשה בדיקות רפואיות ואמרו לו, תשמע, חבל על הזמן.

הכל אצלך מתפקד במאה אחוז.

אין בזה שום בעיה.

אבל אצל הקדוש ברוך הוא,

לתוך

שבריר שנייה, והבן אדם יכול להגיע למצב של קריסה גמורה.

למה

הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם ולא אתה?

לכן מן הראוי שתעשה חשבון נפש

יום ביומו.

מה אתה צריך לתקן?

וזה מאוד קשה.

זה מאוד קשה, ואני אומר לכם את הדברים לאחר שכבר כמה עשרות שנים

אנחנו עובדים על דברים, סייעתא דשמיא,

וזה מאוד מאוד מאוד קשה.

האדם, לשנות את עצמו זה הדבר הכי קשה.

הכי קשה.

תאר לך שאומרים לבן אדם,

נגיד שהוא תיקן את חלק המעשה,

כן?

הוא אפילו לא מחלל שבת.

הוא חושב, הוא עמד על זה,

לא מחלל שבת,

אבל יש עניינים של דיבור.

ענייני הדיבור,

הפעמים שהם קלים אצל האדם,

הוא מרשה לעצמו,

לדבר ככל העולה על רוחו.

יש בבן אדם

שאולי דיבור יותר קל לו,

אולי הוא אפילו תיקן אותו,

הוא לא פטפטן,

הוא לא מתלהם לדבר.

אבל יש לפעמים מצבים

שהעיניים שלו לא נשמרות כהוגן,

הן רצידות ימינה ושמאלה,

ועובר על איסורים, איסורים גמורים.

ואם אדם תיקן את זה, אז זה כבר עניין של המחשבות,

שעולות בליבו.

מחשבות שהן איסורי תורה ממש.

אם זה לא תטורו,

אם זה לא תיקום,

אם זה לא תיטור.

לא חסר דברים.

לא תשנא את אחיך בלבביך.

לא חושבים על זה אפילו.

עשה חשבון בעצמך אם אתה אוהב את כולם,

את כל כלל ישראל,

ובאמת אתה רוצה כבוד שמיים,

או לא.

פעמים שאדם כביכול,

בשם כבוד שמיים,

הוא הולך

ושונא את האחר.

צריך לדעת גם אם אתה מחויב להוכיח,

גם אם אתה שונא את הדרך של הרעה הזו,

אבל לחוס ולחמול

על אחד מבניו של הקדוש ברוך הוא

שטועה בדרכו.

אלא אם כן מטרתו ללכת נגד רצון השם.

אחד כזה שהוא בחלק הזה,

גדר של נינים ואפיקורסים,

מחטיאי ערבים,

אלה מצווה לשונאה.

תכלית שנאה שנתים.

ותקוממי חיי תקוטט, אומר דוד המלך.

בדברים הללו,

כן.

אבל ההמון,

המון העם

שבחוסר ידיעה הוא עושה דברים,

אולי בחוסר חינוך, אפילו אם הוא לא מתייחס למה שאתה אומר,

אבל זה לא נובע מתוך זה שהוא חלילה מזלזל בהשם יתברך.

הוא חושב שאתה מחמיר יותר מדי.

באים ואומרים לבן אדם איזשהו דבר,

הוא חושב שאתה מחמיר.

לא, תסביר לו, אדוני, אתה פשוט לא יודע.

יש לך שולחן ערוך,

יש הלכה והמותר באסון.

הלא, אתה מאמין שיש לקדוש ברוך הוא, נכון? אתה מאמין.

נו, אז אם אתה מאמין,

אז יש מערכת חוקים שהקדוש ברוך הוא

נתן בבריאה הזו.

לא ייתכן שבורא ויהיה פה הפקר.

המערכת החוקים הזו

היא נתונה והיא נכתבה על ידי הקדוש ברוך הוא,

משום שהיא הטוב והמושלם ביותר בשביל לקיים את האנושות.

כי מה יותר טוב יותר מאשר מערכת חוקים שהקדוש ברוך הוא נתן?

הלא, כאן בארץ ישראל, במדינת ישראל,

מה שחשבו, חשבו לגדל, אלה

מקימי המדינה, נקרא לזה כך,

חשבו

לגדל משכילים,

כן?

שיש להם אינטליגנציה,

יש להם אולי מבחינה השכלתית,

יש להם ידע רחב,

ידעו לפרנס את עצמם,

תהיה להם איזושהי אידיאולוגיה שעליה הם מקריבים את כל כולם.

אבל מה שקרה,

לאן הגענו?

לאן הגענו?

אומרים שישנה איזה משפט שאמר פעם אחת ממלכימי המדינה,

אמר, חשבנו לגדל

דור של אפיקורסים,

אבל בסוף מה גידלנו?

דור של עמי ארצות.

אני חושב שאני הייתי היום אומר את זה אחרת.

הם חשבו לגדל,

חשבו לגדל

דור של אפיקורסים,

אבל הם גידלו

דור של גנבים,

רוצחים,

אנסים.

בג'ונגל, בקיצור, ג'ונגליסטים.

זו מילה אחת שכוללת את הכול, ג'ונגליסטים.

אלמלא המורה של הציבור

מהמשטרה, מהשלטון,

אז היה מצב הרבה יותר גרוע.

היה הרבה יותר גרוע.

אין אידיאולוגיה.

האידיאולוגיה.

האידיאולוגיה היחידה שיש זה נהנתנות.

להנות מהחיים.

מה זה אומר להנות?

אני במרכז. כולם אמורים לשרת אותי.

בשביל להגיע לזה, מה צריך לעשות?

מה, חסרים כאלה שהיו?

חסרים כאלה שהיו רוצים לברוח מהארץ,

רק אין להם את הכוח לזה,

אם מבחינה כלכלית,

אם מבחינה שלא נוח להם, לא נעים להם.

מה אתה חושב? איזה קשר יש להם לארץ בכלל?

איזה קשר יש להם? שום קשר.

יש הרבה כאלה.

יש כאלה.

איי, איי, איי. טוב, הלאה.