מסכת עירובין דף יז. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נסכת ערובין, דף י״ז עמוד א',

11 שורות מראש העמוד,

איתמר,

שלושה,

באמת אחד מהם,

שניים ונתוספו עליהם,

רבו נא רבי יצחק, אחד אמר שבת גורמת,

ואחד אמר דיורים גורמים.

הזכרנו השבוע שעבר את ההלכה בעניין

היקף שעל ידי מחיצת שתי או ערב,

שאינן נקראות מחיצות גמורות,

משום שרק מחיצת שתי וערב היא מחיצה גמורה,

עד כמה ראשי אדם

להסתמך על מחיצות כאלה

ולטלטל באותו שטח שהקיפו אותו במחיצות כאלה.

אז הבאנו שאם זה היחיד,

או שני אנשים אפילו,

הטילו להם רק עד בית צעתיים

להקיף שטח שהוא בית צעתיים.

זה שטח כולל של אלפיים וחמש מאות אמה.

אבל אם הם שלושה,

מותר להם להקיף ככל צורכיהם, כמה שהם צריכים.

כמובן בתנאי שלא יהיה

שטח של בית צעתיים פנוי,

שאין בו שום צורך לזה.

מה יהיה הדין, לאחר שלמדנו את ההלכה הזו

שבוע שעבר,

היום נלמד בעזרת השם

מה יהיה הדין בציור שהיו שלושה אנשים

והרי זה שיירה.

הסכמנו שאם יהיו שלושה אנשים

עם אלה חנו במקעה

והקיפו מערב שבת שטח

ככל הצורך להם.

אלא מה?

בשבת

מת, אחת מן השלושה הללו.

ונשארו, אם כן, רק שניים.

כשנותרו רק שניים,

נמצא שכל ההיתר,

היתר ההיקף זה רק להטיל עוד בעצי עתיים ולא יותר.

האם נאמר

שמאחר מכניסת השבת היו כבר שלושה,

היו שלושה,

אז הותר כבר לטלטל שם באותו מקום,

וגם אם לאחר מכן מת אחד ונשאר רק שניים בלבד.

עם כל זה, מאחר וכבר הותר בכניסת השבת, אז הותר.

יש עוד אופן נוסף.

מה יהיה הדין אם היו מלכתחילה בערב השבת שניים

והקיפו אבל שטח גדול,

שלהלכה זה לא טוב, אי אפשר להטלטל בשטח כזה, להקים, להטיל טלטל בשטח כזה,

שהוא גדול מבצע עתיים.

אבל מה שקרה, שבא אליהם

אדם נוסף בשבת.

ומעתיים כבר שלושה אנשים,

שלושה אנשים

רשאים להקים ככל הצורך להם.

ואכן זה מה שהיו צריכים.

האם נאמר מאחר ובכניסת השבת היו רק שניים,

והיה אסור להם לטלטל,

גם אם לאחר מכן יתווסף אדם שלישי,

אי אפשר יהיה להסתמך, לטלטל שם באותו מקום,

או שנאמר מאחר ולהתחדש כאן שהאדם שלישי הגיע,

אז יהיה מותר, מאחר שכשיש אדם שלישי,

אפשר להקיף ככל הצורך להם.

בזה מצאנו מחלוקת אמוראיים בשאלה הזו

בין רב הונא לרבי יצחק.

אחד אמר שבת גורמת

ואחד אמר דיורית גורמת. כלומר,

אחד מהם סובר,

שאנחנו דנים לפי המצב בכניסת השבת.

במקרה שהיו שלושה ואז הותר להם להקים ככל הצורך להם,

אז גם אם ימות בשבת אחד מהם,

מאחר וכבר נהיה מותר בכניסת השבת,

נשאר ההיתר לזער במוצאי השבת.

לעומת זאת, במקרה האחר שהיו מלכתחילה שניים,

והיה אסור להם לטלטל בהיקף שהקיפו יותר בבית צעתיים,

כיוון שנאסר,

נאסר גם אם יבוא לאחר מכן אדם שלישי,

להצטרף אליהם.

ואילו מה, שיטה אחרת סוברת, דיורים גורמים.

כלומר, אנחנו דנים אותם לפי המצב עכשיו.

כלומר, אם היו שלושה בכניסת השבת,

ולפתע מת בשבת אחד מהם,

אז מאחר ואין כאן אלא שניים,

לא יוכלו לטלטל באותו מקום,

מאחר שזה מקיף שטח גדול יותר בבית צעתיים.

אבל אם זה מצב הפוך, שבתחילה הקיבו

היו שניים, והקיפו שטח גדול יותר מהצורך להם,

ובא אדם שלישי, מאחר שכבר הגיע אדם שלישי,

אז הרי מותר להם להקיף,

או ממילא מותר להם גם להשתמש בכוח האדם השלישי הזה,

מותר להם לטלטל באותו שטח,

מאחר שבאופן שיש שלושה,

יש אפשרות לטלטל בשטח גדול לפי הצורך להם,

גם אם הוא יותר בבית צעתיים.

עכשיו, הגמרא באה להוכיח מיהו זה שסובר שבת גורמת.

הרי לא נזכר בגמרא מיהו מהם.

נזכר בגמרא שרב אונם רבי יצחק, חלקו בזה.

אבל מיהו שסובר שבת גורמת, ומיהו שסובר דיורים גורמים.

לא הייתה ידועה, לא היה ידועה דעת מי מהם,

מי סובר שבת גורמת ומי סובר דיורים גורמים.

באה הגמרא וננסה להוכיח מעשה שהיה, סיפור שהיה

תסתיים, דרעב הונא, הוא דאמר שבת גורמת

נוכל אולי להוכיח שרעב הונא הוא שסובר שהשבת היא גורמת, כלומר כניסת השבת היא הגורמת את ההיתר

אם מותר היה מלכתחילה, מותר, ואם היה אסור מלכתחילה בכניסת השבת,

נשאר האיסור הזה עד מוצאי השבת

דאמר אבא

רבא אומר בעיימר רב הונא ובעיימר רב יהודה.

אני שאלתי את השאלה הזו גם מרב הונא וגם מרב יהודה.

וערב דרך הפתח מלסתמה פתח,

דרך החלון מלסתמה חלון,

מהו?

כלומר, יש דין שיש שתי חצרות שסמוכות זו לזו,

ויש ביניהן כותל בגובה עשרה טווחים שהוא חוצץ ביניהן.

אז אם יש באותו כותל פתח או חלון

שרוחבו של החלון ארבעה טווחים,

אז אפשר שיערבו שתי החצרות יחד ויוכלו לטלטל מזו לזו,

כי מאחר שיש פתח או חלון בגודל של ארבעה טווחים,

יכולים הם ויש חיבור ביניהם

על ידי הפתח או החלום.

מה יהיה עדיד אם ערב דרך הפתח

או דרך החלום? כלומר, ערבו שתי חצרות יחד

והסתמכו על זה שיש הרי פתח או חלון ביניהם.

אבל בשבת נסתם הפתח או החלון על ידי מפולת של אבנים

או מכל סיבה שהיא.

האם נאמר, מאחר ובכניסת השבת היה מותר להם לטלטל מכאן לכאן,

אז גם עתה שנסתם הפתח או החלון רשאים הם לטלטל?

או שמכיוון שכבר אי אפשר להסתמך על הפתח

או החלון אין היתר פטלטל מזו לזו.

ואמר לי, אומר אבא,

מה שהשיב לי רב הונא ורבי יהודה,

שבת הואיל והותרה, הותרה.

מאחר

וכבר בכניסת השבת היה מותר לטלטל,

כי אז העירוב היה אכן כהוגן וכדין,

גם אם לאחר מכן נסתם הפתח או החלון,

אין סיבה לאסור את הטלטול מחצר לחצר.

מאחר וכך שמענו שרבא אומר בשם רב הונא,

אם כן גם במידות עידן,

שבת הואיל והותרה הותרה. כלומר, הכל תלוי

מה היה בכניסת השבת.

אם בכניסת השבת היו שלושה והיה אפשר לטלטל גם בשטח גדול יותר מבצעתיים,

אז גם אם לאחר מכן מת אחד מהם ונשארו שניים,

נאמר, רואים והותרה, הותרה.

אבל במקרה אלה,

כשבתחילת השבת היו שניים,

והם הלכו והקיפו שטח גדול יותר מבצעתיים,

שהיה אסור להם להסתמך על היקף שכזה,

גם אם אחר כך הגיע עד יום שלישי בשבת חתמה,

אבל מאחר ובכניסת השבת היה אסור להם לדלדל,

האיסור הזה נשאר בעינו עד מוצאי השבת.

תשתיים. ואכן,

הוכחה ברורה היא שכך היא דעת רב הונא,

אם כן רבי יצחק הוא שסובר לא כדעת רב הונא, שדיורים גורמים,

לא השבת גורמת.

בא הגמרא ומנסה לתלות את מחלוקתם של רב הונא ורבי יצחק במחלוקת הנאים.

למה רב הונא ורבי יצחק

בפלוגתא רבי יוסי ורבי יהודה כמפלגה?

אני אחזור שוב למערכה,

בקצרה, על מה שהזכרנו מקודם.

דיברנו

מהי הדין שיירה

שנקלעו לבקעה ביום שישי,

רוצים להם לשבות שם בשבת,

מקיפים איזשהו שטח על ידי היקף של שתי או ערב,

אם על ידי קנים, שזה נקרא מחיצת שתי,

או על ידי חמנים, שזה מחיצת ערב.

זה הרי לא מחיצה גמורה,

מחיצה גמורה זה שתי בערב, אבל אם זה שתי או ערב,

זה מחיצה שאינה גמורה.

אנחנו רואים את כל זה,

כי הקלו להם להסתמך על זה

בשביל להקים איזשהו שטח ואז להגדיר את המקום ההוא כרשות היחיד ולטלטל באותו מקום.

השאלה, עד כמה מותר להם להקיף?

אז נאמר בהלכה שמותר, אם זה ליחיד או לשניים,

מותר עד בית צעתיים.

זה שטח של ארבעה, חמש מאות, ארבעה מרובעות.

אבל אם זה שלושה,

אפשר שיקיפו כל הצורך להם, כמה שהם צריכים.

בתנאי שהם צריכים.

עכשיו נשאלה שאלה בבית המזרש,

מה יהיה הדין אם בכניסת השבת הם היו שלושה והקיבו ככל הצורך,

כי היה מותר להם.

שלושה, מה? שלושה אנשים.

ואז ההלכה הרי אפשר שיקיפו ככל מה שהם צריכים,

אז נאמר, הקיבו שמונה שיאים.

אבל לאחר מכן, בעת בשבת אחד מהם,

אז כבר יישארו שניים.

אם השניים הללו,

עד כניסת השבת היה אסור להם להקיף שטח יותר מבית צעתיים.

האם נאמר, מאחר שבכניסת השבת היה מותר להם

לטלטל שם באותו שטח, כי היו עדיין שלושה,

אז מילא היה מותר גם עד מוצאי השבת, אגם שבאמצע השבת מת אחד מהם,

או שנאמר לא.

מאחר ועכשיו אין את ההיתר, כי נשארו רק שניים,

איש לא מטלטל שם.

זו שאלה אחת. שאלה הפוכה, מה יהיה הדין אם היו שניים והפכו להיות שלושה.

האם נאמר, אם היו שניים והקיבו שטח יותר גדול מבית צעתיים.

במצב הזה אין לטלטל שם,

כי זה שניים בלבד, אי אפשר לטלטל בהיקף של היותר לבית צעתיים. אבל מה?

הגיע בשבת אדם שלישי.

האם נאמר, מאחר והגיע אדם שלישי, מותר לטלטל שם?

או שנאמר, מאחר ובכניסת השבת היה אסור,

אין יותר היתר לטלטל שם?

אז בזה הבאנו מחלוקת אמוראים, רב הונא ורבי יצחק,

והגמרא הלכה להוכיח שרב הונא סובר,

שבת הועיל והותרה אותרה. כלומר, הכל תלוי בכניסת השבת.

אם היה מותר בכניסת השבת,

מותר, גם אם נשתנה הדבר, אחר כך מותר עדיין לטלטל על מוצאי השבת.

מאידך, אם היה אסור בכניסת השבת,

גם אם לאחר כן יש סיבה להתיר,

אבל עדיין האיסור יישאר בעינו.

כך לדעת רב הונא.

רבי יצחק חולק וסובר, לא.

שהכל תלוי כמה אנשים ישנם.

אם נשארו שני אנשים,

והיה פה היקף של יותר מבית צעתיים,

לא יהיה מותר להם לטלטל.

גם אם בכניסת השבת היה מותר, אבל לאחר שהגיע מת אחד מהם,

נשארו רק שניים, אז אסור.

לפני כניסת השבת היה ודאי שהוא יבוא לחשב היתה, זה היה חשש שהוא יבוא. זה לא משנה.

למה אם הם נכנסו לשבת שהוא בסכנה בסיבה? לא, זה לא משנה. בתכל'ס היה מותר, על סמך זה שיש פה בן אדם.

שלישי, שהוא הכוונה שלושה אנשים שהם יכולים ללכת, אבל אחד שהוא שלישי, שהוא קשה כבר. לא קשור. המצב לא יכול ללכת, אין טעם לשמש, כבר כאילו כמו שתיים. לא מצאנו כאן בגמרא רמז להבדיל בין אם הוא היה,

בריא כשור,

או שהוא היה חולה. כל המטרה שהם שומרים שלושה, שהם צריכים את השלושה. אני שומע. פה בגמרא לא נזכר דברים כאלה, להבדיל בין אדם זה לאדם זה.

אלא עצם הדבר שיש שלושה זה כבר סיבה להתיר

היקף שכזה, גם אם זה יותר רבה צענתיים.

על כל פנים,

איפה מצאנו את דבריו עמונה שסובר שהכל תלמיד בכניסת השבת?

הוא דיבר למעשה,

על מצב שיש שתי חצרות, אם זכור לכם,

ויש כותל בין שתי החצרות.

אז אם אין לא פתח ולא חלום,

אז במצב הזה אין להם לטלטל ביחד, אלא אל ערב ביחד.

כל חצר חולה מערבת בעצמה.

אבל מה היה עדין אם יש פתח או חלום?

אפשר לערב ביחד.

מה היה עדין אם אכן הסתמכו על הפתח והחלום?

לערבו יחד.

אבל לאחר מכן, בשבת עצמה, נסתם הפתח.

לא.

סתם הפתח או החלום?

האם נאמר שמאחר וכבר עכשיו אין פתח, אין חלום,

אי אפשר להתלטל? אתה לא אמר שבכניסת זה כבר... אה, אז זה מה שקורה. אומר רב הונא.

רב הונא ענה לו, לרבא, ששאל אותו את השאלה הזו.

שבת הואיל והותרה הותרה.

הכל תראה בכניסה לשבת.

אחר מכניסה לשבת זה היה מותר,

אז ההיתר הזה ממשיך עד מוצאי השבת.

עכשיו,

לאחר שאנו רואים שזה גוף, אז זה המחלוקת מרב הונא לרבי צחק,

שלרב הונא הכל תלוי בכניסת לשבת ורבי יצחק אומר שהכל תלוי בדיורים,

אם יש שניים או שלושה,

אז עכשיו הגמרא באה ומנסה לתלות את מחלוקתם במחלוקת של קודמים להם.

איזה עניין?

במחלוקת של תנאים.

אני כבר מיוצג עמוד א',

לימה רב הונא ורבי יצחק ופלוגתא

ורבי יוסי ורבי יהודה קמת רגל,

מקרוב לאמצע העמוד,

מיוז עמוד א'.

אתה מוצא את זה?

שורה ה-18 מראש העמוד

שורה ה-18 מראש העמוד

בסדר? לימה

אני יכול להתחיל?

הצעת?

כן.

לימה רב הונא ורבי יצחק ופלוגתא רבי יוסי ורבי יהודה קמת רגל.

האם נוכל לומר שמחלוקת רב הונא ורבי יצחק זה תואם למחלוקת התנאים רבי יוסי ורבי יהודה?

מה מצאנו במחלוקת של התנאים?

ניתננו.

נראה משנה בעזרת השם

לקמאן צדיק ד' עמוד א'.

מה יהיה הדין חצר שנפרצה משתי רוחותיה,

וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו,

וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו.

החצר,

בשביל להתיר ולטלטל בתוכה,

צריך שתהיה מוקפת

ארבע מחיצות.

או שיהיה על כל פנים צורת הפתח באחת מן המחיצות.

ואם לא כל הרוח פתוחה, אפשר שיניח פס

מרוח על ארבעה טווחים, אם אתם זוכרים. או שני פסים משני צידי הפרצה.

על כל פנים,

מה יהיה הדין אבל עם החצר הזו?

נפרצה משתי רוחותיה, בשבת.

היה ד' בחיצות,

פתאום נוצר פרצה בשתי רוחות.

ברוח אחת, ושוב ברוח אחרת.

כמו שאתה רואה, אם אתה רואה את זה, יש שם את ציור א', כן?

לפי הציור א', זו אותה פרצה גדולה.

נכון מאוד, זה לא, זה פרצה בקרן זווית.

אבל, אבל, זה שתי רוחות.

הלאה,

וכן

בית שנפרץ בשתי רוחותיו.

אם הבית הזה, הכתלים של הבית

נפרצו

בשתי רוחות שונות.

נאמר, בדרום או במזרח.

או בצפון, במערב.

הלאה.

וכן מבוי,

שנטלו קורותיו לחייו.

מה השאלה כאן?

השאלה, הלאה, בכניסת השבת היה מותר לטלטל בחצר,

כי היו דרג מחיצות.

בבית היו כתלים גמורים.

במבוי היה לחי או קורה.

היה מותר לטלטל. אלא מה?

אחר כך

סיבת ההיתר נפלה.

ההיתר היה בחצר ובבית בגלל המחיצות או הכתלים.

אין כאן ארבעה מחיצות.

ובמבוי זה בגלל לחי או הקורה.

אין פה את הלוחים והקורה עכשיו.

האם נאמר, מאחר ומכניסת השבת היה מותר,

אז ההיתר הזה יישאר גם לאחר

שסיבת ההיתר כבר לא קיימת?

או שנאמר לא,

מאחר וכבר סיבת ההיתר כבר לא קיימת,

יהיה אסור לטלטל מכאן ומאילך.

אז בואו נראה שבזה חולקים תנאים.

אומר רבי יהודה, מותרי לו אותה שבת ואסורי לעתיד לבוא.

דברי רבי יהודה.

אותה שבת מותרי.

למה?

מכיוון שכבר חוטר בכניסת השבת,

גם אחר כך יהיה מותר, עד מותרי השבת.

אבל השבתות אחרות זה ודאי שאסור.

כך סובב מי רבי יהודה. דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר,

רבי יוסי בא ואומר,

אם מותרי לו אותה שבת, מותרי לעתיד לבוא.

אם אסורים לעתיד לבוא, אסורים לאותה שבת.

הגמרא מבארת שכוונתו לומר,

אני לא מסכים איתך לבוא ולומר שאסורים לשבתות אחרות,

ואילו השבת הזו מותרי.

אלא,

כשם שאסורים לשבתות אחרות,

כך אסורים בשבת הזו.

אם כן רואים שמה סובר רבי יוסי?

לא אומרים, הואיל והותרה,

הותרה.

לדעת רבי יהודה,

שבת הואיל והותרה, הותרה. אם בכניסת השבת היה מותר,

אז יהיה מותר, וגם אם אחר כך נפלה סיבת ההיתר,

עדיין יהיה מותר יותר יותר על מוצאי השבת.

רבי יוסי חולק ואומר, לא.

אם סיבת ההיתר נפלה, נגמר, ואין היתר.

אז עכשיו, לפי זה,

לכאורה נאמר שזה מחלוקת.

זה מה שחולקים רב הונא, רבי יצחק, למה רב הונא דאמר, רבי יהודה.

רב הונא שסובר השבת, יהיה גורם את כניסת השבת,

ולכאורה,

כדעת רב,

רבי יהודה.

כן, למה גם יהודה?

ורבי יצחק, דאמר, כרבי יוסי.

לעומת זאת, רבי יצחק, שסובר שלומרים שהשבת גורמת, כניסת השבת גורמת את ההיתר או את האיסור,

הוא סובר, כדאך, רבי יוסי, שלומרי מועיל ואותרה ואותרה.

דברים מובנים.

אמר לך רב הונא,

ענא דאמרי אפילו לרבי יוסי.

עונה הגמרא, מה פתאום? רב הונא יכול לומר לך,

מי שאני אומר שבת הואיל והוא תראה שם, שמותר,

שבת גורמת, זה גם לדעת רבי יוסי.

מה אתה לא מבין להגיד? אבל רבי יוסי הרי אמר שאם חצר נפרצו מחיצותיה, או מית שנפרצו קטלר,

שתי רוחות, או מבוי, אסור לתנתן באותה שבת, לא אומרים אם מותר בכניסת השבת, יהיה מותר אחר כך.

התשובה היא לא, עד כאן לא קמה רבי יוסי הטם,

אלא דליתנו למחיצות.

כל מה שרבי יוסי אמר,

שלא אומרים שבת אוהל ואותרא ואותרא,

זה הכל, בגלל שהמחיצות הללו כבר לא קיימות.

אותן מחיצות שלנו בתחילת השבת כבר לא קיימות.

אז לכן אי אפשר לטלטל מדין אוהל ואותרא ואותרא.

גם בחצר אין את המחיצות הללו, כי צריך ארבע.

אם שתי רוחות נפרצו, אין יותר.

והוא עדי בבית,

הואיל ונפרצו שני כתלים בשתי רוחות,

אין פה, אם כן,

הכתלים הראויים בשביל שיוכלו לטלטל שם.

וכן במבוי,

מאחר שההיתר הוא על ידי הלחי

או הקורה, שהם פועלים לחשוב כמו מחיצה,

כשנפלו, אין פה מחיצות.

האחראה, אבל קהל, כלומר, אומר רב הונא,

כאן במקרה שלנו,

שהיו אנשים,

היו אנשים, אלא מה? המחיצות עדיין קיימות.

השינוי הוא במספר האנשים,

שמתחילה היו שלושה, נאמר, ואחר כך הפכו להיות שניים.

אחר כך העידו למחיצות.

במצב הזה שהיה פה שינוי,

השינוי לא היה במחיצות, אלא איפה היה השינוי?

במספר האנשים,

כן?

שמה?

שאם היו שלושה, או לאחר מכן נשתנו להיות שניים,

אז נאמר, שבת תועיל והותרה, הותרה.

לעומת זאת, להיפך, אם היו שניים,

הקיבו שטח של יותר מבצעתיים,

והשתנה להיות שלושה אנשים,

מאחר ונעזרה בכנסת השבת, המשיכה האיסור על מוצאי השבת.

תגיד על סופי רב הונא, זה יותר לגבי הגדיר שלה, שהיא נחלטה בשבת כבר.

לא, רב הונא לא דיבר על גדר.

רב הונא מדבר על שינוי במספר האנשים.

הוא טוען שזה לא כמו הגדר שני. לא כמו, בדיוק. הוא טוען,

שהכמות של האנשים היא... שאין דבריו... לא משפיע כמו שהחצר נפרצת, זה משהו אחר. חצר נפרצת משנה את הגדר לגמרי.

משהו שאתה לא יכול לרדת. אז אם המחיצות לא קיימות, פה יאמר רב יוסי שלא נאמר שבת אולי ואותרה ואותרה.

אבל בעובד שהשינוי באנשים המחיצות עדיין קיימים,

קיימות,

פה אכן נאמר שהכל תלוי בכניסת השבת.

אם מותר, הוא טען,

עד מוצאי השבת, אם נאסר בכניסה לשבת,

נאסר עד מוצאי השבת.

רבי יצחק אמר,

גם רבי יצחק יש לו טענה,

שהוא לא חייב להסתדר רק לדעת

רבי יוסי,

אלא יכול להסתדר גם בשיטת רבי יהודה.

ענא דאמרי אפילו לרבי יהודה.

הדין שאמרתי יכול להסתדר גם לדעת רבי יהודה.

‫ואם תבוא ותגיד לי איך ייתכן?

‫אז רבי יהודה אומר,

‫הואיל ואותרה, הותרה. ‫הואיל ואותר בקריצת שבת, הותר. ‫אז מה זה שרבי יצחק אומר?

‫אני, שאני טוען שזה תלוי בדיורים, ‫במספר האנשים,

‫איך זה הסתדר לדעת רבי יהודה?

‫עונה גמראה, עד כמה כאבה רבי יהודה, ‫תם אלא דעידו לדיורים.

‫שם מדובר, אדרמה, לדעת רבי יצחק,

‫בגלל שהדיורים,

‫מספר הדיירים שם לא יותר כמו שהוא.

‫אז פה אומר רבי יהודה, ‫הואיל ואותרה, אותרה.

‫אבל כאב שאין את הדיורים המספיקים, ‫כלומר, אין מספיק אנשים,

‫או נהיה פתאום שינוי שנהיה יותר אנשים,

‫המצב הזה שאין הדיירים,

‫באותו מספר כמו שהיו מקודם, ‫היה שינוי במספרם,

‫זו סיבה, אדרמה,

‫לומר שיהיה שינוי גם בדיל ‫של היתר התלתוד.

‫שמה?

‫שאם היו בתחילה שלושה, ‫רופאי המתח על מר...

אם נשארו שניים, יהיה אסור לטלטל,

ואם היו שניים ובין מאה אחר כך שלושה,

בא אחד מהם ויצטרף עליהם,

אז יש פה את שלושה, ויהיה מותר להם

לטלטל שם על סמך השלישי שהגיע בשבת.

יפה מאוד.

מה עם המסקנה הגיעה?

המסקנה שאין קשר בין מחלוקת רב יהודה ורב יוסי

לבין מחלוקת רב אונן ורב יצחק.

כשחלקו רב יוסי ורבי יהודה,

אם נאמר שבת הואיל והותרה הותרה, או שנאמר שאין סיבה לבוא ולומר הואיל והותרה הותרה,

זה הכול, דיברו על עניין מחיצות, שהיה שינוי במחיצות.

אבל אם היה שינוי בדיורים,

פה יש מחלוקת.

רב אונן טוען

שהואיל והותרה הותרה,

אדרבה,

כיוון שהמחיצות קיימות,

הגם שהיה שינוי במספר הדיורים,

עדיין נשאר הדין כמו שהיה בכניסת השבת,

או מה שאת רבי יצחק סובר,

שלא נשאר, הכול תלוי בדיורים,

ומילא אם נשתנה הדיורים ולך על פיהם להחליט אם מותר לטלטל או לא.

כך אומר רבי יצחק

ולהלכה נראה שפושקים,

שבת הואיל והותרה הותרה.

אני רואה את רשי הקדוש,

רשי אומר בדיבור המתחיל,

עומד אחד מהם ביום השבת.

אם תוספו עליהם בשבת,

שבת גורמת

שלושה

ומת אחד מהם,

הואיל וגרמה שבת להתיר,

מותרים לשניים אפילו לרבי יהודה.

כלומר אם היו בכניסת השבת שלושה,

והיה מותר להם להסתמך על היקף שכזה, אפילו אם הקיבו שטח גדול יותר בבית צאתיים.

אלא שפתאום מת אחד מהם בשבת,

אבל מאחר שבכניסת השבת היה מותר,

אז מותר לטלטל גם השניים הנותרים.

אפילו לרבי יהודה,

גם לדעת רבי יהודה של המשנה.

אבל מה יעדי שניים והקיפו, הקיבו יותר בבית צאתיים?

מה יעדי, אם זה שניים,

שהקיפו יותר בבית צאתיים? אז יוצא,

שהיה אסור להם לטלטל שם.

אף על פי שנתפוספו עליהם דיורים.

לא נאמר, עכשיו יש כבר שלושה, מותר, לא.

אסורים, אמרו מי יהודה. הואיל,

וכשנכנסה שבת, גרמה לאיסור.

מאחר

שמכניסת השבת היו אסורים,

אז נשאר האיסור הזה בעינינו עד מוצאי השבת.

דיורים גורמים,

לעומת זאת, אם יצחק סובר, דיורים גורמים, שלושה.

באמת אחד דבט לדיורים, כלומר שפחתו הדיורים, היינו הדיירים שם, הדיירים שם.

אז אסורים,

אסור להם לטלטל, הם יקיפו יותר בבית צאתיים.

אבל לעומת זאת, אם זה שניים,

אם יתפספו עליהם,

מותרים.

דייקה, דיורים, משום שעכשיו יש כבר שלושה.

הרי הם דרך הפתח ונסתם הפתח.

אם היו שתי חצרות, הוא פתח ביניהן.

וערבו.

וערבו.

על דעת הפתח.

עכשיו נסתם בשבת.

כן?

או אם היו שתי חנויות,

ופתח ביניהן.

תערבו על דעת הפתח, ועכשיו נסתם בשבת.

שני נפלאים כדי גדול מפורת.

וואו.

מי ישאר? האם מותר להשתמש של דרך שאר חלונות הפחותות מארבעה?

האם,

הרי בשביל להתיר, לערב שתי חצרות יחד,

אם יש פתח, רק פתח שהוא רחב ארבעה.

עכשיו אם נסתם אותו חלון,

האם מותר יהיה מותר לטלטל על ידי הפתחים הללו הקטנים מארבעה?

אומנם אי אפשר היה להסתמך עליהם לקבוצה לשבת,

אבל מאחר כך הוא כבר הותר,

כי זה ערבו על סמך הפתח הגדול.

נדמה לי, יהיה מותר גם עד כדי מוצאי השבת.

מי ישאר אלה ישתמש של דרך שאר חלונות הפתוחות מארבעה,

שהן ראויות להראות.

כלומר, חלונות שהן פחותות מארבעה, הן לא ראויות להסתמך עליהן, לאחר יש את החצרות יחד,

כדי להראות להם את זה רק חלום.

טוב,

אז הבאנו מחזוקת במשנה ברבי יהודה לרבי יוסי,

מה הדין חצר שנפרצה בשבת משנה רוחותיה, אמר אז.

מפרש מפרק לו גגות.

ויתעמנה כאן משתי רוחותיה. הגמרא בהמשך מסביר למה צריך להגיד משתי רוחותיה.

שנתלה קורתו לחיו בשבת,

מותרין לאותה שבת, ועמרינן שבת,

הואיל והותרה,

והותרה.

רבי יוסי אומר, אם מותרין, מפרשים בפרק לו גגות.

הגמרא,

דף צדיקי תפרש, כמובן רבי יוסי לומר לאיסור.

רבי יוסי לאיסור להכי כמה.

כשאם שאסורים לעתיד לבוא,

כך אשור יהיה לאותה שבת, עלמא.

אז מה מאשמה מתוך גמרא?

שמה הוא שובר? לא אמרינן, הואיל והותרה, הותרה.

ולכאורה זה כמו, כי רבי יצחק, כמו שרבי יצחק אמר קודם.

עד כאן. אז הגמרא מפרשת לא שאין הכרח,

יש שתי מחלוקות שונות,

שם מדובר שהיה שינוי במחיצות,

ורבי יוסי וילול אמרו לנו צריכים לדבר שהיה שינוי בדיורים ולא במחיצות.

אז זה שתי מחלוקות שונות,

ואין הכרח לקשר את הדברים זה לזה.

יפה. עכשיו נמשיך כבר בגמרא.

החכמים אומרים אחד משני דברים.

במשנה ראינו דעת חכמים

שהם אומרים, לא חיה שתי וערב.

אפשר שיהיה או שתי

או ערב.

כי הרי נזכר במשנה, אם אתם זוכרים,

דעתו של אחד מהתנאים,

שזה

רבי יוסי ורבי יהודה,

שאומר,

אם המחיצה הזו היא לא של אשתי בערב,

אין המחיצה.

כן?

הוא בא לחלוק על טענה כמה. הטענה הראשונה מה?

לא,

אפשר להסתם על אשתי או ערב. יש מחלוקת צדדית

האם דיברו דווקא בשיירה או לא.

גמרא בהערה שהכוונה לתת להם היקף ככל הצורך להם.

עד בעצם עדיין ועדיין מותר.

כן?

בא רבי יוסי ורבי יהודה ואומר, לא, מה פתאום?

אם זה לא של אשתי בערב, זה לא מחיצה.

על זה שואלת הגמרא,

אז חכמים שחולקים,

זאת אומרת שדי עם אשתי או בערב.

מה הם באים לעושים? זה כבר תנא כמה.

חכמים אומרים!

אחד משני הדברים. תודה רבה.

זו תקופה שאמרנו מקודם לכן,

בדעת הטענה הראשון שנזכר במשנה,

שדי במחיצת שתי או ערב.

עונה הגמרא,

איכא בעיניו יחיד בישור.

החילוק בין תנא כמה לחכמים.

גם בשביל נראה,

כביכול דעת שניהם שמה שלא צריך מחיצה של שתי וערב.

אלא עדיין במחיצה ההוא של אשתי או ערב,

אבל עדיין

יש אופן שבהם יהיה מחלוקת בין תנא כמה לחכמים.

מתי?

באופן שיחיד עומד בישור, כלומר בעיר, לא בבקעה.

הוא רוצה להקיף איזשהו שטח מסוים בעיר במחיצה כזו גרועה של אשתי או של ערב.

האם אפשר או לא?

לדעת תנא כמה

לא התירו

אלא בבקעה בלבד,

אבל אם הוא ביישוב,

לא יוכל.

אם הוא רוצה להקיף

שטח מסוים

כדי לטלטל שם,

חייב לעשות מחיצה של אשתי.

מה רעיון?

כדוגמה.

מה אמר כדוגמה?

מה יהיה הדין

אם יש לו

איזושהי גינה שאין שם מחיצות?

סמוך לביתו.

אבל אין שם מחיצות.

הוא רוצה לטלטל בגינה.

הוא רוצה להוציא איזשהו שולחן עם כיסאות,

שלא תהיה לו בעיה.

אבל בשביל שיהיה מותר, זה רק שיהיה מחיצות.

כן?

הוא מלמד מישהו אחר שיאסור עליו, הוא דייר יחיד.

אז הקינה הזו שייכת רק לו.

אבל בשביל להתיר צריך שיהיה מוקף במחיצות.

הוא החליט להקיף במחיצות. מה הוא עשה?

עשה קנים

או חבלים.

זה לא מחיצה גמורה.

לדעת הנקם זה לא טוב.

לאחר מזה בתוך היישוב הוא חייב להקיף במחיצה גמורה של אשתי וערב.

פה לא הקלו חכמים.

במצב שזה בקעה,

שזה דבר שהוא לא מצוי להיות.

אז במצב הזה כן הוא להסתפק במחיצה גמורה של אשתי או ערב.

ודאי, אבל באופן שהוא מישהו,

וזה אמור לשמש אותו כל הזמן.

אז פה אמרו,

דווקא אם אתה תעשה מחיצה של אשתי וערב,

על זה באו חכמים וחלקו ואמרו לו,

מותר

אפילו ליחיד,

גם אם הוא עומד ביישוב,

להקיף במחיצה גמורה של אשתי

או ערב

כמה שהוא צריך.

לא חייב של אשתי וערב, אלא גם או של אשתי או של הערב.

נראה את רשי.

רשי דיבור המאסה לעין ותנא קמא.

רבנן קמייך,

כלומר דעת החכמים שנזכר שם

לפני דעתו של רבי יוסי ורבי יהודה במשנה.

דאמרי לו דיברו בסיירה אלא בהווה.

הם הזכירו שאין הבדל בין שיירה לבין יחיד. גם יחיד מותר לו להסתמך על חצי שתי וערב.

כולו עולם יחיד נמי מותר.

אז מה אם כן חכמים באים ומוסיפים?

תשמע, די באחד משני הדברים.

זה כבר תנא קמא אמר.

עונה גמרא היא כמינא הוא יחיד ביישוב

עשי מסביר. זה תנא קמא דעה אמר. לא דיברו בשיירה אלא בהווה.

התנא הראשון שאמר שילד בין שיירה לבין יחיד.

וגם יחיד מותר. הוא לא עולם יחיד נמי מותר.

זה הכל, יחיד דומה בשיירה.

דווקא אם זה בדומה לשיירה, הותר לה יחיד.

זה בדרך, אם זה בדרך ולא ביישוב.

הואיל ויכול לעשות מחיצה הוגנת

של שתי וערב.

כך מי סורר?

תנא קם.

אמר חכמים שנזכרו לדבריהם בסוף,

בסוף המשנה.

רבנן בת ראה,

עמית לדרבי יוסף רבי יהודה כמה ערב.

חכמים שנזכרו נזכרו האחרונים במשנה,

והם חוזרים לחלוק על דבריו יוסף רבי יהודה.

וכאמרי הוא אין המחיצה לא בדרך ולא ביישוב.

הוא אומר שמחיצה כזו שהיא לא של שתי וערב.

זה לא נקרא מחיצה בשום פנים ואופן. לא בדרך ולא ביישוב.

כן?

ואז,

ואמרי רבנן, אחד משני דברים,

או שתי וערב,

מחיציים, אחד יחיד ואחד רבים,

בין בדרך ובין ביישוב.

כמובן.

בשתיהם או שתי וערב?

לא חייב שבשתי וערב.

או שתי או ערב.

מה זה שתיהם?

אתה מתכוון, האם גם תענקם המודה?

אז תענקם המודה רק אם זה יהיה במקעה.

אבל את זה ביישוב הוא אדם יחיד.

לא יתירו לו אלא במחיצה גמורה.

נראה עכשיו את המשנה בסיאתא דשמיא.

אני חוזר לראות בתוך הגמרא.

נתחיל עתה את המשנה.

ארבעה דברים פתרו במחנה.

זוהי המשנה האחרונה בפרק ראשון של אהרובים.

אנחנו מתקדמים בסיאתא דשמיא לסיים את פרק ראשון.

ארבעה דברים פתרו במחנה.

מביאים עצים מכל מקום,

ופטורים מרחיצת ידיים,

מדמאי

ומלערב.

מאחר והזכרנו כבר

בענייני כולות שהקלו לגבי שיירה,

באה הגמרא ומביאה, משנה,

שהקלו גם לגבי אנשי צבא.

נמצאים הם במחנה,

חונים הם באיזשהו מקום.

התירו להם, לאותם אנשי הצבא,

כמה וכמה זרים.

כמובן מדובר

ביוצאים למלחמה.

לא באופן שלא נמצאים במצב

של מלחמה.

כמובן ככה, ארבעה דברים פתרו במחנה.

חכמים פתרו

כמה וכמה דברים לאותם אנשי המחנה, אנשי הצבא היוצאים למלחמה.

דבר ראשון, מביאים עצים מכל מקום.

פה לא מדובר בשבת, פה מדובר סתם באופן, ביום רחוב עניין.

הרי אדם אסור לו להביא

לקחת דבר שהוא נמצא בשדות של אחרים,

זה עניין של גזל.

להם התירו.

התירו להם

להביא עצים לצורך אנשי המחנה מכל מקום.

יש הרבה שימושים בעצים,

לפחות בזמן הקדום שהיו צריכים

לבשל, לחמם,

או לפעמים לבנות כל מיני דברים בעצים, לא משנה.

אם זה צורך אנשי המחנה,

התירו להם,

ולא אמרו להם לחשוש משום גזל,

כי הפקר בית דין, הפקר.

יש כוח בבית דין,

הפקר. נכון מאוד.

דבר שני, הלכה שנייה שהקלו לאנשי המחנה,

ופטורים מלחיצת ידיים.

נטילת? אם הם באים לאכול,

לא חייבים ליטול ידיים קודם או סעודה.

יש שסוברים שאפילו מנטילת ידיים לתפילה לא צריכים.

זה גם להעיר?

עכשיו המאירי כותב, אמרתי, הם נמצאים במצב של...

המאירי כותב

שכל מה שפטרו חכמים את אנשי הנצבה בנטילת ידיים,

זה רק אם לא הוחזקו הידיים בטומאה.

כלומר, אם לא, לא יעזור לו אם נגעו בדבר שטימא אותם או לא.

אבל אם ברור להם שנגעו בטומאה,

הידיים אינן נקיות, הוא חייב ליטול אותן במים.

בשביל שבמצב כזה הם אפילו לא שייכים לברך איזושהי ברכה.

אמנם,

יש מי שסובר שבר,

גם באופן שהוא

ברור לו שידיו טמאות לא חייב ליטול ידיים. יכול לקניח ידיו בצרור או בקיסר.

עכשיו, דבר שלישי שפטרו אותה, מדמיי.

מה זה דמיי?

ידוע שאדם שקונה פרות מעם הארץ,

אז פירותיו הן נקראות דמיי. דמיי פירושו שלא ברור הדבר במאה אחוז

שהן עושרות.

אמנם רוב עמי הארץ מעשירית,

אבל חזר חששו לאותו מיעוט שלה, חשבים לחסר.

לכן הקונה מהם אומרים לו, תעשר, חייב אתה לעשר.

אמנם בלי ברכה, אבל צריך לעשר.

אז אותם אנשי הצבא,

אם פירותיהם הן מגדר דמיי,

כלומר שמקבלים אותם מעמי הרצון ולא ברור במאה אחוז של הסירוב,

לא חייבים לעשיר, כי מסתמכים

על הכלי הרוב עמי הארץ מעשירית,

אבל אם אין את הרוב הזה,

זה כבר ספק,

זה כבר ספק של תבן,

ספק תבן,

אז ודאי צריכים לעשר.

זה דורייתא.

כן, זה ספק דורייתא.

ספק דורייתא.

הקריאה ראשונה צריכה להחמיר, ודאי וודאי מספק.

חובתו להחמיר.

יפה.

דבר רביעי שפתרו אותם זה מלערב.

זה כבר שייך

לתחום של שבת.

אם

יש איזשהו בסיס,

כל אחד יש לו את החצר שלו,

ורוצים לטלטל

מזה לזה,

פטורים מלערב.

יכולים לטלטל

מזה לזה, כמובן מתנאי שיש היקף,

רק לא חייבים תארו,

אגב שיש פה שתי חצרות שונות,

אבל ערב ביניהם הם לא צריכים,

כי כל העניין של ערור זה רק דרבנן.

הקלו

שבאנשי הצבא שיוצאים למלחמה אינם צריכים לעשות ערור.

רשי, אבל מוסיף,

שמדובר במחנה שהם פולג לשניים על ידי מחיצה באמצע.

והיה פתח באותה מחיצה שהוא משמש את שתי החצרות הללו.

פה חכמים אומרים, אגב של מעשה, אם זה לא היה במחנה

אלא ביישוב,

אז היו צריכים אכן לעשות ערור בין שניהם בשביל לטלטל ביניהם.

כאן במחנה פטרו,

רשאים לטלטל מזה לזה לחצרת או לחצרה אחרת,

ולא ערור.

זאת אומרת, גם אם החיילים יבואו, יפכו את שני ביתיים למחנה ערעי,

זה לא משהו מחנה קבוע.

לא, זה לא, לא מצאנו.

חצרו על איזה שני חיילים, חצרו על איזה שני בניינים,

אבל זה,

החיילים השתלטו על זה בזמן מלחמה,

ולא צריכים לעבוד איזשהו... נכון, אם הם נמצאים במצב כזה שזה אמור לצורך שימוש של אנשי המלחמה,

אז זה בסדר.

טענו רבנה.

בברייתא אנו רואים שנזכר העניין הזה,

מה שנזכר במשנה גם כן,

מחנה היוצאת

למלחמת הרשות,

מותרים בגזר עצים,

יבשים.

כלומר,

אם הם יוצאים למלחמה,

גם אם זו מלחמה שהיא מלחמת הרשות,

זו לא מלחמה שמצווים עליה מן התורה.

בדרך כלל מלחמות זה מלחמת רשות.

חוץ ממלחמת יהושע וכיבוש הארץ ואילך,

היא הייתה מלחמת מצווה.

ככה רש״י אומר. אמנם

יש עוד אפשרויות של מלחמת מצווה.

למשל יש דיון לגבי מלחמותיו של דוד, אם מלחמת מצווה או לא.

אבל בכל אופן, ככה רש״י מפרש, אנחנו הולכים על פי דרכו של רש״י,

שסתם מלחמה זה מלחמת הרשות.

האם גם במצב שכזה מותר לאותם אנשי המלחמה לקחת עצים מן השדות

לצורכם ולא לחשוש לאיסור גזר?

זאת אומרת, אבל אולי אתה מותר לקחת עצים

מהשדות.

אגב שלגבי שער בן אדם זה גזל, לגבי אהבה, לגבי אנשי המלחמה אין בעיה, כי הפקר מדין הפקר.

ולא רק עצים רגילים, אלא אפילו עצים כשהם נרשים,

כבר ראויים להעסקה עכשיו, לא צריך להמתין.

לכאורה, בן אדם ודאדם יותר מקפיד כשהעצים כבר מוכנים להעסקה,

בעל השדה.

האם כל זה יכולים לקחת?

רבי יהודה בן תמא אומר, אף חונים בכל מקום.

רבי יהודה בן תמא מוסיף

שיש גם רשות לאנשי המחנה להיות חונים בכל מקום,

אפילו ברשות האחים.

להתמקד באיזשהו בית של מישהו ולראות שם, וזהו זה.

זכותם,

הם יוצאים למען כלל ישראל,

למלחמה בעבור כלל ישראל,

אז יכולים

להתביית

באיזשהו בית, נכון, זה משתתף. ובמקום שנהרגו,

שם נקברים.

אם חלילה נהרגו באותה מלחמה,

באיזשהו מקום,

שם הם נקברים.

הם צריכים גם

להיקבר שם.

בעל המקום לא יכול לומר לא, לא.

זה היה מה שחזר.

חייבו

שנקברים שם.

בעל המקום לא יכול למחות.

עכשיו, אמרה בעל לפרש את הדברים הללו של הברייתא.

מותרים בגלל אצל רצים מרשים.

היי, תקנת די יהושע, אבל.

אמרת שמותר בגלל אצל רצים מרשים.

נו, זה כבר תקנה קדומה.

בשביל יהושע.

התקלה הזו הייתה לא רק לאנשי המלחמה,

אלא לכלל ישראל.

נאמר מר, עשרה תנאים מתנאי יהושע,

שיהיו מרעים בחורשים.

התנאי הראשון,

שאדם יוכל להרעות את בהמותיו ביערות.

אפילו שהיערות האלו הן פרטיים של אנשים מסוימים.

מעל היער לא יכול לעקב על זה שמרחה את בהמותיו שם.

למה? כי היער הזה לא עומד לקצירה.

הוא לא קורא לנו שום הפסד בזה. מה אכפת לך?

תנאי שני,

שתיקן יהושע, הוא מלהקטין עצים משדותיהם.

מותר לכל אדם ללקט עצים מתוך שדותיו של חברו.

אבל זה לא יעזור לעקב הלאה.

אז למה אתה צריך תקנה מיוחדת לאנשי הצבא?

אל תראה איזה כבר תקנה קדומה לכל ישראל מכוח יהושע בן נון.

עונה גמר רעתם באיזמן ואיגה הכה בשאר עצים.

תקנת יהושע זה היה בכל מיני קוצים.

וקוצים מטיר יהושע מלקט משדות אחרים.

כאן, באנשי המלחמה, יש פה יותר מיוחד שמותר להם לקחת לא רק איזמן ואיגה, לא רק מיני קוצים,

אלא גם שאר מיני עצים.

אינם.

או דבר נוסף לומר בעניין הזה.

הטעם במחוברים הכה בתלושים.

שם מדובר שיהיה מותר לקחת עצים שעדיין מחוברים.

אבל אם זה תלושים כבר, וראוי להעסקה, לא.

באו כאן תקנה מיוחדת לאנשי המחנה שמותר לקחת אפילו תלושים לצורך העסקה,

אפילו שלמעשה זה יותר קרוב להיות ראוי לשימוש להעסקה,

כי זה כבר תלוש.

אם כל זה התירו לאנשי המחנה,

אי נמי.

דבר שלישי,

הטעם בלחים.

מה שהתיר יהושע בן נון זה בעצים לחים.

זה עדיין אינם ראויים להעסקה.

אבל אחא, בייבשים.

פה זה כבר חידוש גדול יותר. זה כבר ממש עכשיו אפשר להשיג בו.

זה לא רק תלוש,

אלא גם יבש.

זה לא רק עזמי ריגל. זה כל עץ.

לקחת עצים לצורך העסקה,

הם כבר קלושים, בייבשים.

זה רק לאנשי המחנה הותר, ולא לאלה שאינם

אנשי הצבא.

מוסיפה בליתא לבי יהודה בן תמה אומרת.

אף חונים בכל מקום, ובמקום שנהרגים,

שם נקברים.

כמו שאמרנו, לא יכולים למחות ביד אנשי המלחמה,

שלא יקברו את מתיהם באותו מקום.

כן? בעל החצר לא יכול למחות בהם.

שואלים על הפשיטא,

מת מצווה הוא, ומת מצווה קונה מקומו.

הדין אומר שאם

הוא מת מצווה, כל אדם, כל איש צבא שנהרג במלחמה מוגדר כמת מצווה.

אם כן, קוברים אותו במקום ששם מצאו אותו.

כך הייתה תקנת יהושע ולרב ישראל תכניס אותם לארץ.

אז למה צריך תקנה מיוחדת עבור אנשי הצבא?

סריחה, אף על גבי בלי קוברים.

עונה גמרא,

פה זה חידוש.

פה כשצריכים תקנה מיוחדת לתקן עבור אנשי המחנה,

זה מדובר באופן

שאינו עומד מצווה. מה פירוש אינו עומד מצווה?

כשיש לו קוברים. כלומר, יש אנשים,

יש לו בנים,

שיורשים אותו,

ואם כן, הם ידאגו לקבורתו.

היה מקום לבוא ולומר שבמצב הזה אין לו הגדרה של בית מצווה,

או ממנו במצב הזה כבר אין תקנה של יהושע שהמבית קונה את מקומו.

בכל זאת,

אנשי הצבא יכולים לקבור שם את אותו אדם,

לא יוכלו בעל המקום לעכל נתניה.

איזה הוא מת מצווה?

כל שאין לו קוברים.

קורא ואחרים עומדים אותו, אין זה מת מצווה.

כלומר, הגמרא מביאה ברייתא,

מי זה מוגדר כמת מצווה?

רק אחד כזה שאין לו קוברים. אין מי שיתעסק בכבורתו של אותו מת.

אבל אם הוא קורא ואחרים עונים, כלומר יש מי שמוכן לבוא ולהתעסק בכבורתו,

לא נקרא בית מצווה.

שם הברייתא מדברת אומנם לא לגבי הענייננו אנו,

אלא לגבי כהן. הרי הכהן, גם אם אסור לו לטמות מתים,

אבל מת מצווה, הוא חייב לעסוק בכבורתו.

אז בא הברייתא לומר, מי מוגדר כמת מצווה?

רק אחד כזה שאין לו קוברים, אבל לא אחד כזה שיש אנשים שידאגו לקבורתו.

אבל מכל מקום, לגבי, הרי ענייננו אנו,

העיקרון הזה שייך גם לענייננו אנו,

שהגם שתקנת

יהושע הייתה רק למת מצווה,

ופה במצב הזה, מכוח תקנת יהושע לא היית יכול להתעסק, כי יש לו יורשים, הם ידאגו לקבורתו,

אבל בכל זאת, ואנשי המחנה,

אנשי הצבא היוצאים למלחמה,

מותר להם לקבור את אותם חיילים שמתו באותו מקום.

שואלת הגמרא, עומד מצווה קנה מקומו?

וכי אתה רוצה לומר לי שאדם שמת והוא מוגדר כמת מצווה,

אז קוברים אותו באותו מקום ואי אפשר לטלטלו לקוברו במקום אחר?

ואתה אני אמר, רשנינו בברייתא.

המוצא מת מוטל בסרטיה.

בסרטיה הכוונה דרך מסוימת,

שמהלכים שם רבים, נאמר, דרך בין-עירונית.

מפניהו לימין לסרטיה או לשמאל לסרטיה, אז הוא רשאי לפנות אותו או לימין של הדרך או לשמאל של הדרך.

מה יהיה אדיר שדה בור ושדה ניר?

בצד אחד של הסרטיה, של הדרך,

יש שדה בור, שהיא עדיין לא מעומדת,

ולעומתו שדה השני יש דה ניר.

אז אתה יודע שהוא יפנה, מפניהו לשדה בור,

יפנה את המת לקוברו בשדה שעדיין אינה מעובדת

ולכן אם זה שדה ניר או שדה זרע

וזה שדה חרושה?

לא.

שדה חרושה או שדה בור

כלומר חרושה היא כבר, יש שם מזרעים

סליחה רק חרושה ושדה זרע, שדה ניר ושדה זרע אם זה שדה ניר זה חרושה,

שדה שני יש שדה זרע שהיא כבר זרועה

מפנהו בשדה ניר, הוא צריך לפנות את המת בשדה הזה שעדיין אין בה זרעים.

ומה הדין היו שתיהן נירות,

שתיהן זרועות, שתיהן גורות? כלומר, אם השדות שמשני צידי הדרך הם שוות בדרגתה,

אז מפנהו לכל רוח שיוצא.

אבל על כל פנים, מה אתה רואה?

שלא קונה את מקומו,

הרייה שמפנים אותו לימין הדרך או לשמאל הדרך.

זה תקנת ירושה.

אמר רבי וי,

הכה בלמת מותר על הביצר עסקינם,

מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המצר,

ופנהו לכל רוח שיוצא.

אומר רבי וי,

כאן בברייתא הזו מדובר באופן שהמת נמצא מותר לרוחב הדרך.

מגבול השדה שבצד האחד מגבול השדה שבצד השני לרוחב.

אדם לא יכול לעבור שם בלי שיעיל על המת.

במצב הזה התירו להם לפנותו משם כדי שכוהנים לא יטעו וייעילו עליו תוך כדי שעוברים שם.

ממילא אם כבר מותר לפנותו מן המצר אז כבר התירו להם, אם כבר מותר לפנותו אז התירו להם לפנות בכל רוח שירצה.

אבל אם אין את התקלה הזו אז ודאי שהוא קונה את מקומו. כמו למשל בנידון דידן

שהחייל הזה מת,

נמצא מוטל מת באיזושהי חצר של מישהו,

אז הוא לא יכול לבוא בעל החצר ולהתנגד ולומר לא הוא רשאי

וקוברו שער, רשאים שאר החיילים לעסוק בקבורת אותו מת ולא יכול בעל החצר להתנגד לזה.

אומר רשי

אומר רשי כן

במחנה היוצאת למלחמה

נביאים עצים בין חודשים לגזר

ומלערב עירו בחצרות בפרט.

אתה יודע שבתקופה, תרשה לי לומר לך משהו. כמובן שעושים ציון.

ציון, כלומר מצבה שיכירו.

אבל מה,

היה מצבים כאלה באחת המלחמות, אני יודע את זה לצערי מקרוב,

שבתקופת מלחמת יום הכיפורים מאחר שלא היה זמן

לעסוק בקבורה בסדר בין לוויות והכול,

אז היו קוברים את זה בינתיים בבתי קברות זמניים.

אז היו קוברים בכל מיני מקומות

שראוי לנכון לקוברם, ולאחר מכן היו באים למשפחות

ושואלים אותם,

אנחנו מתכוונים עכשיו, אחרי שנסתיימה המלחמה,

באים למשפחות ואומרים,

אם אתם מעוניינים באיזשהו בית קברות מסוים,

לעלוך לו לוויה כראוי לכבי כבודו,

וככה היה.

זה מה שאני יודע מקרוב.

הוא אומר, נמשיך הלאה, אני חייב לציין.

ממלערב אלו בחצרות,

אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהם,

ויש לה פתח,

אין צלפין לערב למלחמת הרשות, סתם מלחמת רשות, ממלחמת יהושע ואילך שהיא הייתה מלחמת מצווה.

כן, כלומר בדרך כלל מלחמות זה רשות.

חוץ ממלחמות מסוימות, כמו שהזכרנו,

בפרט מלחמת יהושע שהייתה ידועה כמלחמת מצווה.

עצים יבשים וכל שקל אחים,

עשרה תנאים בבא קמה בפרק מרומה,

שמה מובא את עשרת התנאים שהתנא יהושע שיהיו מרענים לחורשים,

שיהיה כל אדם הולך במותו נורא ביער של חברו ולהקפיד בעליה,

כשמדינה ולקצירה קיים.

אך בקושין, אף על פי שהתגושים הבעלים,

אף על פי שהתפלשו מהבעלים לצורכן להישג,

יש בהם שום גזל אצל אחרים.

מותר לאנשי מחנה

מלחמת מצווה קלה מקומו,

אחד מעשרי התנאים שהתנא יהושע,

ואילת קוברי,

שיש לו יושין,

וישרעתי הדרך כיבושה מפנהו ואיזו כדורתך קלה מקומו, אחד מעשרי ומישקל למעטם,

באמת מותר על המצב,

שמושקע ברוחב הדרך ממצב למצב,

מתוך שניתן רשות בפנותו מפני כהנים העושי טהרות שלא יעילו עליו,

מפנהו לכל רוח שירצה.