מסכת עירובין דף טז. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת ערובים דף ט״ז עמוד א׳ שתי שורות אחרונות שבעמוד

אתמול למדנו ברייטה שעוסקת בענייני מחיצות

בעניין הזה של

זריעת כלאיים,

היינו לזרוע זרעים

בסמוך לגפן.

אם יש מחיצה בין הזרעים לבין הגפן

והמחיצה עשויה כהלכתה,

מותר אפילו, זה סומך למחיצה מכאן

וזה סומך למחיצה מכאן. כלומר, אפילו אם יש מצב

שהגפן

נמצא סמוך לגדר,

למחיצה,

והזרועים מצד שני סמוכים למחיצה,

האם כל זה מותר, כיוון שהמחיצה הזו חוצצת

ואין נראה ככלאיים?

בעניין זה אמרה הברייטה כמה וכמה אופנים של סוגי מחיצות

ומה התנאי ומהם הדינים שבהם.

אז ברשת של אותה ברייטה נאמר שאם

המחיצה הזו עשויה מקנים

ורוחב של כל אחד ואחד מהם הוא פחות משלושה טפחים,

אז מתי מותר יהיה לזרוע אם יש רווח בין הקנים?

אמרה הברייטה שבשביל להתיר על סמך מחיצה שכזו שעשויה מקנים שרוחבם פחות משלושה טפחים

ויש רווח בין קנה לקנה

רק אם הרווח הוא פחות משלושה טפחים,

אז יש דין לבוד, הרי זה כאילו הכול סתום.

אני קורא בתוך הגמרא, פחות משלושה,

זה שאמרה ברייטה שצריך שבמצב כזה הרווח ביניהם יהיה פחות משלושה.

מאני,

כלומר כשיטת מי זה נאמר שצריך שיהיה פחות משלושה ולא יותר?

רבנני.

הרי ידוע שיש מחלוקת

בעניין הלבוד.

מתי אני אומר דין לבוד?

האם

רק בפחות משלושה או אפילו יותר משלושה עד ארבעה?

לדעת חכמים,

דווקא אם זה פחות משלושה, אז אומרים לבוד,

ולדעת רשב״ג אפילו יותר.

אם זה פחות מארבעה,

עדיין אמרינא לבוד.

לבוד פירושו

שזה ההלכה למשה מסיני שמחשיבים את המרווח

כאילו זה סתום.

אם יש קנה מצד אחד וקנה מצד שני,

והרווח שביניהם זה פחות משלושה לדעת חכמים,

ולדעת רשב״ג פחות מארבעה,

בזה נאמר דין לבוד והכל כסתום.

אם כן כאן שהברייתא הזכירה שצריך שהמרווח ביניהם יהיה פחות משלושה,

זה תואם לדעת חכמים.

רבנני דאמרי פחות משלושה אמרינא לבוד,

אבל שלושה לא אמרינא לבוד.

רק אם זה פחות משלושה אומרים דין לבוד, ולא כי זה שלושה.

אם ככה, אין מה סיפא.

בואו נבדוק

אם אכן זה תואם גם למה שכתוב בספר של הברייתא.

מובא בהמשך הברייתא, כלשהו שלושה ומשלושה ועד ארבעה.

כלומר,

אם

הקנים

או העמודים שמהם עשויה המחיצה

הם ברוחב שלושה טפחים, או אפילו יותר,

כל זמן שהם לא הגיעו לארבעה טפחים,

אז מותר שיהיה רווח ביניהם, אבל שלא יהיה הרווח

יותר משיעור העמוד.

אם נאמר שהעמוד הוא שלושה,

אסור שיהיה מרוח שבין עמוד לעמוד יותר משלושה,

והוא עדין.

אם זה שלושה וחצי, כל עמוד,

אסור שיהיה הרווח שביניהם

יותר משלושה וחצי, או אפילו שלושה וחצי.

אפילו שלושה וחצי עשרה, צריך שיהיה פחות.

כי אם במצב כזה שהמרווח שביניהם הוא יותר משיעור כל עמוד,

אם כן נמצא שהמחיצה הזו פרוץ שבה מרובה על העומד שבה.

וכשפרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה כלל, ואסור לזרוע, אומרת הברייתא,

גם כנגד העומד, גם כנגד החלק הבנוי.

אם כן,

העניין הזה שאתה תולה את זה,

את זה בעניין של עד פחות מארבעה,

עטל רבן שמעון בן גמליאל,

דאמר פחות מארבעה לבוד.

זה מסתדר רק לדעת רשב״ג, רבן שמעון בן גמליאל, שסובר,

שגם אם יש חלל ביותר משלושה,

אבל אם הוא עדיין פחות מארבעה טבחים, אומרים בו דין לבוד.

וזה מה שכתוב כאן,

שבאופן שכזה,

שהמרווח שביניהם

לא הגיע לארבעה טבחים,

אז מועיל,

מועילה המחיצה הזו

לזרוע מצד שני של אותה מחיצה, גם שבצד האחר יש את הגפן.

נו, מאיזה דין זה מועיל? לומר פחות מארבעה, לכאורה זה מדין אבוד.

דאי רבנן,

אם נאמר

שהספר הזו, שכדעת חכמים,

שדין אבוד נאמר רק בחלל על שילוב פחות משלושה טבחים,

אז מה זה שהברייתא אומרת

משלושה ועד ארבעה?

שלושה וארבעה חד הוא.

מדוע הברייתא מוסיפה, אומרת, שאם

הרווח הוא שלושה

ועד ארבעה,

אז צריך שלא,

צריך לבדוק מה רוחב העמוד כדי שלא יהיה מצב של פרוץ מרובה על העומד.

לשיטתם של חכמים,

אין הבדל בין שלושה לבין ארבעה, שלושה וארבעה זה אותו דבר,

כי מאחר וזה כבר הגיע לשלושה,

כבר לא שייך לומר בזה דין לבוד,

וממילא

הרזק פרצה.

מדוע נקטו בברייתא שלושה ועד ארבעה, בו בזמן שלדעת חכמים

אין הבדל בין שלושה לבין יותר משלושה.

אלא נראה

שהברייתא, החלק הזה בברייתא, זה כדעת רשב״גה אומר,

שכל זמן שאין ארבעה אומרים לבוד.

אם כן,

הברייתא סותרת את עצמה, שברשע רואים כדעת חכמים,

ובספר רואים כדעת רבן שמעון בן גמליאל.

אז הגמרא מנסה לתרץ את הקושייה הזו כך.

תירוץ ראשון אביי אומר,

מדרש אב ארבעייה, מדרש הרבנן,

ספר נא מרבנן.

מאחר ואנו רואים שברשע של הברייתא זה דעת חכמים,

שצריך לומר שהמרווח שביניהם יהיה פחות משלושה,

ואז אומרים דין לבוד,

אז גם בספר זה חייב להסתדר גם כדעת חכמים.

אלא מה?

אם אתה בא ושואל

מדוע נקטו משלושה ועד ארבעה, הרי לשיטתם אין הבדל בין שלושה

לבין ארבעה,

התשובה היא, ומודו רבנן,

דכו למשרה כנגדו,

היא כמקום ארבעה חשיב,

והיא לא לא חשיב.

חכמים מודיעים לרבן שמעון בן גמליאל

שאם

אנו רוצים להתיר כנגד העומד, כנגד הבנוי,

צריך שיהיה שם מקום חשוב שהוא ארבעה טפחים.

לכן הברייתא נקטה את העניין הזה משלושה ועד ארבעה,

ללמד

שאם

החלק העומד

הוא פחות מארבעה,

אז במצב הזה צריך שהמרווח שביניהם לא יעבור את הרוחב הזה של כל עמוד ועמוד,

אבל אם זה עובר,

אז לא יוכל לזרוע אפילו כנגד העומד, מה שאין כן.

במקום שהעמוד עצמו הוא ברוחב ארבעה,

אם העמודים הם ברוחב ארבעה,

אז גם אם יש מצב שהמרווח שביניהם

גדול מהם, ואז נמצא שהפרוץ מרובה על העומד,

זו סיבה שלא יוכל לזרוע כנגד

החלק הפרוץ,

כנגד הפרצות, אבל כנגד

העמוד עצמו אפשר יהיה לזרוע.

זו הסיבה שנקטו כאן בברייתא,

עניין של ארבעה, ללמד

שמארבעה ואילך

כבר יהיה מותר לזרוע על כל פנים כנגד העומד.

רבא אמר, רבא מתרא תירוץ אחר,

מדי סיפה רבן שמעון בן גמליאל

רשע נעמי רבן שמעון בן גמליאל.

לדעתו של רבא, אדרבא,

מהסיפה של הברייתא שמוכיחים לנו שסוברת הברייתא כדעת רבן שמעון בן גמליאל,

שיש הבדל בין ארבעה לבין פחות מארבעה,

אז גם ברשע שאמר שעם המחיצת הקנים

יש ביניהם מרווח של פחות משלושה,

יוכל לזרוע משני צידי המחיצה הזו בכל מקום, גם כנגד הפרצה.

גם זה כדעת רשב״ג. ואם תבוא ותגיד לי, הרי רשב״ג אומר שעד ארבעה אומרים לבוד,

אז לכאורה יהיה מותר ואפשר שיהיה גם

יותר משלושה טפחים, עד ארבעה יעדיין נאמר לבוד.

התשובה היא, וכי אמר רבן שמעון בן גמליאל,

אמרי נא נבוד, הנמילי למעלה,

אבל למטה,

הבה למחיצה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה,

ולא אמרי נא נבוד.

כלומר,

אכן לרשב״ג, לרבן שמעון בן גמליאל,

גם אם זה יותר משלושה,

כל זמן שלא הגיע להיות ארבעה טפחים,

אומרים דין לבוד.

אבל הדין לבוד הזה נאמר,

רק

החלל הוא במקום גבוה,

כמו למשל

מה שנזכר בגמרא לעיל, בדף ט' עמוד א',

שאם יש קורת מבוי

שהיא רחוקה מכותל לאחד מן הכתלים שבפתח המבוי, מרחק שאל עד ארבעה טפחים ולא עד בכלל,

אז שמה נאמר דין לבוד, כאילו הקורה נמשכת ומגיעה עד לכותל עצמו.

אבל למטה, אבל אם החלל סמוך לקרקע,

כגון כאן בנידון דידאן,

שהמרווח זה בין קנה לקנה שבמחיצה,

מאחר וזה סמוך לקרקע,

שם גם אוויר של שלושה טפחים לדעת רשב״ג יפסול את המחיצה.

מדוע?

בגלל שצריך שלא תהיה מחיצה שהגדיים בוקעים בה.

אם יש שלושה,

אז הגדיים יכולים להיכנס שם מיד בלי צורך להתמהמה,

ולכן במקרה שהמחיצה, שזו מחיצה של שלושה,

ואז הגדיים בוקעים בה,

גם לדעת רשב״ג,

גם לדעת רבא שמואל, וגם לי אין, לא נאמר לבוד,

להחשיב את זה כסתום.

תא אשמה.

לאחר שסיימנו לומר שני תירוצים אלו כדי לתרץ

את הסתירה שבבריתא,

חוזרת הגמרא להקשות על שיטת רב פאפא,

שלמדנו

והזכרנו את דעתו כבר לפני

שני שיעורים,

שפרוץ כעומד מותר.

מביאים אנו ראייה כנגדו מברייתא.

תא אשמה. בוא ותשמע ראייה כנגדו,

שפרוץ כעומד אסור, לא כדעתו שמתיר.

בברייתא מובא דפנות הללו,

שרובן פתחים וחלונות,

מותר,

ובלבד

שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

אם אדם עושה דפנות,

והדפנות הללו,

רוב השטח של הדופן, יש בו פתחים,

יש בו חלונות.

עדיין מותר,

עדיין זו מחיצה מטרת,

אבל זה בתנאי שהעומד מרובה על הפרוץ. החלק הבנוי שבמחיצה,

הוא מרובה על הפרצות שבמחיצה הזו.

ומיד שואלת הגמרא איך אי אפשר לפרש את הברייתא הזו,

היא סותרת מיני עובה, הלא הסתירה היא בתוך דברי הברייתא.

שרובן סלקה דעתך, וכי

שייך לומר את המילה הזו, שרובן פתחים וחלונות?

הרי אם רוב המחיצה זה פתחים וחלונות,

איך ייתכן שאתה אומר, בלבד שהעומד מרובה על הפרוץ?

אם רובה פתחים וחלונות,

אז בוודאי שהפרוץ מרובה על העומד, ולא שהעומד מרובה על הפרוץ.

אלא שריבה באה עם פתחים וחלונות, מותר.

אלא תפרש כך את הדברים.

שגם אם יש הרבה פתחים,

הרבה חלונות,

אבל אם העומד מרובה על הפרוץ,

עדיין המחיצה הזו דינה כמחיצה.

על כל פנים, מתוך דברי הברייתא שמביאה את העניין

שצריך שיהיה העומד מרובה על הפרוץ,

משמע אבל אם העומד שווה לפרוץ ואינו מרובה ממנו,

הכפרוץ אסור. אם זה שווה לפרוץ,

אז זה לא טוב.

אם כן, טיובתא דרב פאפא.

אם כן, מכאן קושייה על רב פאפא שסובר פרוץ כעומד ומותר.

אז הגמרא עונה, טיובתא.

אכן,

ברייתא זו

היא פרחה,

היא קושייה עצומה לדברי רב פאפא,

והיא סותרת את דבריו.

באה הגמרא,

עם כל זה,

שהבאנו פרחה לדברי רב פאפא,

פוסקת הלכה והלכתא כבטא את רב פאפא. עם כל זה שיש פרחה לדבריו,

אבל ההלכה כדעתו של רב פאפא,

שפרוץ כעומד מותר.

על זה מקשה הגמרא, טיובתא והלכתא.

הרי מאחר ופרחת את דבריו, הוכחת שלא כדעת רב פאפא,

מתוך ברייתא שזה דברי תנאים,

אז איך אתה יכול לבוא ולפסוק הלכה כמותו,

בו בזמן שדבריו נסתרים מדברי התנאים שקדמו לו.

עונה הגמרא, אין.

עם כל זה,

כך תהיה ההלכה. למה?

משום דא דאי כא מדניתין כבתיה.

משום שאנו מסתמכים על המשנה,

ומן המשנה המדויק יותר,

כדברי רב פאפא, שפרוץ כעומד מותר.

נתנן

ולא יהיו פרצות יתרות על הבניין.

כאן, בדף הקודם, למדנו

שהמשנה אומרת

שבשביל שיהיה לזה גדר של מחיצות ראויות,

צריך שהפרצות של מחיצות לא יהיו יתרות על הבניין.

משמע, הקא בניין מותר, אבל אם זה שווה לבניין,

היינו, הפרוץ והעומד שווה זה לזה,

יהיה מותר אכן,

ויש לזה תורת מחיצה.

ממילא מוכח מן המשנה שפרוץ כעומד מותר,

ולכן להלכה פוסקים, כדעת רב פאפא,

להתיר בפרוץ כעומד.

נראה את רש״י

בדיבור המתחיל פחות משלושה. בדף ט״ז עמוד א',

רש״י,

קרוב לסוף העמוד,

בדיבור המתחיל פחות משלושה, מאני רבנני.

בדיקה מפליג בין פחות משלושה לשלושה,

וזה שהתנא של הברייתא מחלק,

בין אם הרווח שבין הקנים הוא פחות משלושה,

לבין אם זה שלושה,

שמע מינא רבנני.

מה שמע מכאן שהברייתא הזו סוברת כדעת חכמים?

דה מפליג אינם היא

בין פחות משלושה לשלושה,

שמחלקים וסוברים,

שרק בפחות משלושה אומרים לבוד, ולא אם זה שלושה או יותר.

אימא סיפא,

בואו ונראה

האם זה מסתדר גם בסיפא.

בסיפא כתוב כלשהו שלושה,

ומשלושה ועד ארבעה.

מדיקה מפליג בין פחות מארבעה לארבעה.

זה שהברייתא מחלקת

בין

אם העמוד הוא רוחבו פחות מארבעה טפחים,

לבין אם רוחבו ארבעה טפחים,

שתראה דקאמר, הרי הוא אומר, פחות מארבעה,

אם פרוץ יתר עליו,

אף כנגד העומד אסור.

אם

העמוד הוא פחות מארבעה,

והפרוץ הוא יותר מן העומד,

יהיה אסור לזרוע אפילו כנגד העומד.

וד' גופה קטן לסיפא, ואילו אם העומד הוא ד' טפחים,

כתוב מפורש בסיפא שאפילו אם הפרוץ מרובה על העומד,

זה מתיר כנגדו, שיהיה מותר על כל פנים לבנות כנגד, לזרוע כנגד הבנוי,

כנגד העמוד.

ואף אחד יהיה פרוץ יותר עליו, אפילו שכשאתה עומד את כל הפרצה, אתה מושא שהפרצות יתרות מן הבניין.

הפרוץ יותר על העומד.

בכל זאת, כנגד העומד יהיה מותר.

מה פתאום ראית לחלק ולומר שאם זה פחות מארבעה לא יוכל לזרוע גם כנגד העומד, ואילו כשזה ארבעה אפשר לזרוע כנגד העומד?

זה לכאורה טועם לדעת רבן שמעון בן גמליאל, שמע אמינא רבן שמעון בן גמליאלי.

הוסיף רש״י, בעמוד ב'

עתן רבן שמעון בן גמליאל, כלומר עד ארבעה ולא ארבעה בכלל.

מה שנאמר שם, חילוק

בעניין הזה של רוחב ארבעה,

הכוונה שעד ארבעה אז יהיה לו דין אחד.

מארבעה ואילך, כולל ארבעה, זה דין אחר.

דעתן הבבא החריטי,

שמשערי מוצאים אנו בבא נוספת,

באותה ברייתא,

שכתוב שם כלשהו ארבעה, ומארבעה ועד עשר אמות.

כלומר שארבעה זה דין שונה מאשר פחות מארבעה.

אם כן, עתן רבן שמעון בן גמליאל, לכאורה זה תואם לדעת רש״ב״כ,

וכמפליג נמי,

שהוא מחלק גם כן בין פחות מארבעה לארבעה.

אחי גרסינא דהי רבנן משלושה ועד ארבעה?

שלושה וארבעה אחד הוא.

מסביר רש״י,

אם

נאמר

שהברייתא הזו סוברת אותך כדעת חכמים,

אם כן, מה זה שהצבע אומרת שיש הבדל בין,

שיש עניין לומר להבדיל בין שלושה ועד ארבעה,

ולא מארבעה ואילך?

משלושה ועד ארבעה? בתמיהה.

איך הם מפליג ארבעה משלושה? מה פתאום הוא מחלק

בין ד' לבין ג'? זה קטן לעד ולא עד בכלל?

הרי אתה בא ואומר לי שיש הבדל בין אם זה פחות מארבעה,

כן? עד ארבעה ולא עד בכלל. כלומר, זה לא כולל את הארבעה.

דתא לסבע כלשהו ארבעה זה כבר דין אחר.

הר רבנן לשיטת חכמים שלושה וארבעה אחד הוא.

אין הבדל בין אם העומד הוא שלושה,

אם המרווח הוא שלושה, לבין אם המרווח ארבעה.

זה לא משנה.

כבר יצא מתוארת לבוד

והיה ראוי שיהיה לזה דין שווה.

אז הגמרא עונה מה שעונה,

תירוץ של הבית, תירוץ של רבא.

תירוצו של רבא אמר

שכל מה שרשב״ג אומר שאומרים דין לבוד בפחות מארבעה,

אני מילא למעלה,

כי האין קורה.

אבל למטה

לא נאמר דין לבוד,

אלא אם כן המרווח הוא פחות משלושה.

למה?

משום שאם המרווח שבין הקנים

זה שלושה טפחים,

נמצא שזו מחיצה שהגדיים בוקעים בה,

וזה מבטל ממנה תורת מחיצה, אין לזה שם של מחיצה.

נחזור למשנה בטז עמוד ב'

המשנה היא

שבע שורות לאחר תחילת השורות הרחבות.

מקיפין שלושה חבלים,

זה למעלה מזה

וזה למעלה מזה,

ובלבד

שלא יהא בין חבל לחברו שלושה טפחים.

שיעור חבלים

ועוביין יתר על טפח,

כדי שיהא הכל עשרה טפחים.

הלוא הזכרנו כבר במשנה לעיל בדף טו עמוד ב'

את העניין של שיירה שחנתה בבקעה.

חבורה של אנשים

שהחליטה ללכת ממקום למקום

והגיעה ביום שישי

לאיזשהו מקום שנקרא בקעה.

רוצים הם לחנות, כלומר,

לשבות שם באותו מקום, בבקעה הזאת.

מים עדינים

שאפשר שיהיה מותר להם לטלטל

אם יקיפו שטח מסוים בבקעה.

אז מביאה כאן למשנה שיש אפשרות להקיף

את המקום

גם בחבלים.

יכולים הם לקחת

ולהקיף

בשלושה חבלים, כאשר

החבל הראשון

הוא סמוך לקרקע בשלושה טפחים.

ומתוך שלושה טפחים

החבל האחר

גבוה יותר ושוב במרחק של פחות משלושה מהחבל הראשון,

ושוב חבל נוסף

שהוא יהיה

שוב במרחק של פחות משלושה לחבל השני.

נמצא שיש פה שלושה

חבלים.

הרי בשביל שיהיה לזה דין של מחיצה

צריך שיהיה גובה של עשרה טפחים במחיצה.

אפשר שייצור פה מחיצה על ידי שלושת החבלים הללו,

ובטירוף המרווח שביניהם

נמצא שיש כאן מחיצה של עשרה טפחים.

למה?

משום שאם אנו אומרים

שיש לנו שלושה מרווחים

של פחות משלושה טפחים,

נמצא שיש לנו כבר מרווחים, כלל המרווחים כולם

זה קרוב לתשעה טפחים.

ואם נוסיף את שיעור החבלים עצמו,

שזה שיעור כל שלושת החבלים ביחד עם העובי,

הוא טבח בשלושה משואים.

כלומר,

יש פה השלמה של להגיע לעשרה טפחים גובה בצירוף עובי החבלים.

במצב הזה אכן יוכלו לטלטל סביב,

באותו מקום שהקיפו בשלושה חבלים שכזו.

מחיצה כזו היא נקראת מחיצה של ערב.

יש מחיצה של שתי ומחיצה של ערב.

השתי פירושו,

אם הוא מקיף את השטח בקנים,

שזה עומד,

נועץ אותם בקרקע והם בגובה עשרה טפחים,

והמרווח שביניהם זה פחות משלושה,

זה מחיצה של

מה שנקרא שתי.

כמו שמוצאים אנו בכיסא ההריגה,

יש חוטאי השתי שהם עומדים,

הם מלמעלה למטה.

כך קנים,

בדומה להם, נקרא מחיצה של שתי.

אבל יש מחיצה של ערב, שזה החבלים,

שהם למעשה החלק של...

ופונה בצורה אנכית.

מקיפין בקנים,

ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלושה טפחים.

הזכרנו את הדבר שאפשר שיעשה היקף לאותו שטח

גם על ידי קנים,

קנים שעומדים זה בצד זה בגובהם עשרה טפחים,

והמרווח שביניהם

הוא פחות משלושה טפחים.

כאשר זה כך,

כל המקום נקרא כסתום,

כי זה גוף הנאמר בדין לבוד.

הלכה למשה מסיני שאם המרווח

שבין הקנים הללו או בין החבלים הללו זה פחות משלושה טפחים,

הרי זה כאילו הכל סתום.

מוסיפה המשנה ואומרת

שכל מה שאנו מוצאים כאן,

שאפשר לעשות מחיצה

של חבלים, שזו מחיצה שנקראת מחיצת ערב,

או כנראה זה מחיצה של אשתי ולא צריך

מחיצה רגילה וסטנדרטית שזה בנוי משתי וערב,

זה הכול רק בשיירה דיברו.

הכולה שכאילו כאן

להסתפק במחיצה של אשתי או במחיצה של ערב ולא חייבת מחיצה גמורה של אשתי וערב,

זה הכול בשיירה.

כאשר זה מצב כזה בעייתי שהם נקלעו לאיזשהו מקום קודם כניסת השבת,

הסתמכו חזק על מחיצה שכזו להתיר להם

לטלטל בשטח המוקף, בחבלים או בקנים.

דברי רבי יהודה,

כלומר רבי יהודה הוא שאומר שיש הבדל בין שיירה לבין

בשאר מקומות.

כאשר זה לא בשיירה,

אז ודאי וודאי שחייבים לעשות מחיצה גמורה,

ורק במחיצה גמורה שייך להגדיר את המקום המוקף במחיצות שכאלה גמורות,

פשוט היחיד לטלטל שם.

חכמים אומרים,

לא דיברו בשיירה אלא בהווה,

אבל חכמים חולקים על רבי יהודה וסוברים

שלאו דווקא שיירה,

אלא כל אדם ואדם

יכול לעשות מחיצות שכאלה שתי או ערב,

ולא חייב שיהיה מחיצה גמורה של שתי וערב,

ובזה הופך את המקום

שמוקף במחיצות שכאלה,

שיהיה כרשות היחיד, ומותר לו לטלטל שם.

מה שאמרה המשנה כאן, שיירה,

לא דיברו אלא בהווה.

ככה הייתה דרכם,

שאותם בני שיירה שהולכים ממקום למקום

ונקלעים לאיזשהו מקום שחייבים לשבות שם,

אז כך עושים את המחיצות.

אבל זה לאו דווקא,

כך לדעת חכמים.

עכשיו מוסיפה הברייתא דעה שלישית,

כל מחיצה

שאינה של אשתי וערב אינה מחיצה.

כלומר, אין דבר כזה

לומר שתספיק מחיצה של אשתי או של ערב.

חייב להיות מחיצה שהיא מחיצה גמורה,

שעשייה אשתי וערב,

בין אם זה ליחיד, בין אם זה לשיירה.

אין אפשרות להתיר

להגדיר מקום כרשות היחיד כשמוקף הוא במחיצות,

אלא אם כן זה מחיצות גמורות של אשתי וערב.

דברי רבי יוסי ורבי יהודה.

החכמים אומרים

אחד משני דברים, אבל החכמים חולקים עליו

ואומרים שלא צריך מחיצה של אשתי וערב,

אלא אפשר להסתפק או במחיצה של אשתי

או במחיצה של ערב.

אני רואה את רשי.

מקיפים שלושה חבלים,

השיירה שחנתה בבקעקאי.

העניין הזה שהמשנה אומרת שאפשר להקיף מקום או להגדירו כרשות היחיד

על ידי שלושה חבלים,

זה מדבר בשיירה, היינו, הולכי דרכים שנקלעו

למצב כזה שתכף נכנסת השבת,

נמצאים בבקעה.

בקעה כידוע, מבחינה הלכתית, זה מוגדר ככרמלית,

ואין לטלטל שם מעבר לדלת אמות.

אם כן, אם רוצים מהם לטלטל יותר, צריכים להקיף

שטח שהם צריכים אותו על ידי מחיצות.

אפשר להסתפק

לגבי אותם בני שיירה גם במחיצה כזו שעשויה מחבלים.

זה למעלה מזה.

על גבי עתידות סביב,

מן התחתור לקרקע פחות משלושה.

כלומר, יעשו את החבל הראשון

במרחק

של פחות משלושה מן הקרקע,

ואז

יש פה דין לבוד,

והאבק הוא לא עומד, זה כלבוד דם, זה נקרא כאילו הכול סתום.

וממנו לאמצעי

פחות משלושה.

כלומר, וכן,

מן החבל הראשון, הסמוך לקרקע,

עד החבל השני צריך שיהיה מרווח של פחות משלושה.

אם כן, הרי שישה עומד,

פחות שני משואים בשני האווירים. אז אם כבר אנו מוצאים

שבשני החבלים הללו נוצר לנו מצב

של שיעור של שישה טבחים,

כאשר חסר לנו שני משואים, משהו אחד

שהוא כתוצאה מהחבל הראשון,

שהרי מנחם את החבל הראשון

בשיעור של משהו פחות משלושה טבחים,

וכן משהו נוסף

לגבי החבל השני שמניחים אותו בשיעור של משהו בפחות משלושה,

ומאמצעי לעליון פחות משלושה, וכן

מהחבל האמצעי לחבל העליון גם ראוי שלא יהיה מרווח של שלושה אלא פחות משלושה.

הרי בשלושה אווירים תשעה עומד

פחות שלושה משואים. נמצא שיש כאן שלושה מרווחים

והם נחשבים כלבוד, מכיוון שאין ביניהם

אין מרווח שהוא יותר משלושה,

אין שלושה אפילו,

ולכן הרי הכל כסתום.

אלא מה?

שחסר מהתשעה טפחים שלושה משועית.

אבל אם תוסיף גם את שיעור חובי העבלים,

החבלים,

והם יותר על טפח שלושה משועית,

נמצא שהכל ביחד עשרה טפחים, בגלל זה שיהיו הכל

עשרה טפחים מקיפים בקנים נעוצים ועומדים.

זוהי מחיצה של אשתי,

אבל של חבלים, מה במחיצה של הערב?

בשיירה דיברו,

הקלו אצלם.

כלומר רק לגבי

שיירה הולכי דרכים

הקלו

שלא חייבים מחיצה גמורה של אשתי וערב, שאינם צריכים אלא או שתי

או ערב.

אשתי כגון קנים,

ערב כגון חבלים,

אבל ליחיד לא הקלו

עד שיהיו בה אשתי וערב.

כל מחיצה שאינה, רבי יוסי פליג על יד ערבו,

זה מתנית.

כלומר רבי יוסי כאן

חולק על שיטת אביו שהמשנה הביאה את דעתו,

שסובר הוא,

שבשיירה התירו על כל פנים מחיצה של אשתי או של ערב.

וכאמר, ועל זה בא רבי יוסי

ואומר דאפילו לשיירה,

בעיניין שתי וערב,

חכמים אומרים אחד משני דברים.

לא חייב

שיהיה שתי וערב, אלא או שתי

או ערב.

נחזור לגמרא,

אמר רבה מנונא אמר רב,

הרי אמרו

עומד מרובה על הפרות בשתי

הא ועומד.

רבי מנונא בא ואומר בשם רב,

הרי לעיל בדף טו עמוד ב',

ראינו במשנה שכתוב שאם העומד מרובה על הפרוץ,

מחיצה

שהיא עומדת, כלומר זה נקרא שתי,

מחיצה של אשתי.

אם העומד שבא מרובה על הפרוץ,

אז זה נקרא כאילו הכל עומד, כאילו הכל בנוי.

המחיצה הזו כשרה.

איפה רואים את זה?

מובא שם במשנה שאם שיירה חנתה בבקעה

והקיפוה כלי בהמה,

מטלטלין בתוכה.

כלי בהמה

זה מחיצה שהיא

בנויה מלמטה למעלה.

זה נקרא מחיצה של אשתי.

ומובאה באותה משנה, ובלבד שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד.

אבל אם העומד מרובה על הפרוץ, אז אכן כשרה.

אם כן, רואים שעומד מרובה על הפרוץ במחיצת שתי,

הווה עומד, זה אכן מחיצה כשרה.

באי רבי מנונא,

אז אם כן מסתפק רבי מנונא,

בערב מאי.

מה יהיה הדין אם המחיצה הזו היא שוכבת לרוחב?

האם גם פה הכשירו עם עומד מרובה על הפרוץ?

או שהדין הזה אומרים רק במחיצת שתי,

אבל במחיצת ערב?

צריך שיהיה בגובה המחיצה עשרה טפחים שלמים?

כך הסתפק רבי מנונא.

באה הגמרא,

אביי,

ורוצה לפשוט את הספק,

מן המשנה שאנו למדנו עתה.

את האשמה.

בואו ותשמע ראייה,

לפשוט את ספקו של רבי מנונא.

מובא במשנה שלמדנו

שיעור חוולים ועוביין

יתר על טפח,

שיהיו הכל עשרה טפחים.

כלומר כדי להתיר מחיצה שעשויה בשלושה חוולים,

אז יניח את החוולים, כמו שאמרנו,

במרווחים של פחות משלושה,

וכדי להשיג עשרה טפחים צריך שיעור החוולים והעובי

יהיה טפח ושלושה משויים, זה הכוונה, יתר על טפח.

ואז נמצא שבסוף הכללי יש פה גובה של עשרה טפחים.

ואם הייתה,

אם נאמר

שגם במחיצת ערב

מספיק שהעומד יהיה מרובה על הפרוץ,

למה ליתר על טפח?

אז למה צריך שהחוולים יהיה עוביין

יותר מטפח

לבין פחות משלושה,

שיעשה רווח של פחות משלושה מן הקרקע,

וחבל משהו, והחבל יהיה ממש דק,

ושוב

ימתח עוד

חבל

חוט דק,

ברווח של פחות משלושה לחוט הקודם,

וחבל משהו, שוב יהיה עוביו משהו בלבד.

ולאחר מכן

יניע חוט נוסף בפחות מארבעה,

כלומר השיעור של המרווח בין העליון לבין האמצעי יהיה

בפחות מארבעה טפחים,

וחבל משהו.

נמצא אם כן

שיש בו מצב שעומד מרבה על הפרוץ.

מדוע?

משום שהרי

בשני החוולים הראשונים

המרווח שביניהם המרווח הוא פחות משלושה,

או כשזה פחות משלושה, הרי הכל כל אבוד, זה סתום.

אם כן, אם זה סתום,

אז נמצא שפה יש פה רק רווח אחד של ארבעה טפחים.

היינו אותו רווח שבין האמצעי לעליון.

אז כאשר אתה מודד

את כלל המחיצה הזו,

אתה מוצא שישה טפחים סגורים

וארבעה פרוץ.

נו, מדוע אם כן הצריכו

שיהיה שיעור בחבלים ועוב יד יתר על טפח?

יוכל לקחת שלושה חוטים,

חוט ראשון בפחות משלושה על הקרקע, חוט שני בפחות משלושה על הראשון,

בחוץ משלושה אפילו במרחק של ארבעה מן האמצעי.

ועדיין יהיה בסדר, כיוון שעומד מרובה על הפרוץ.

שהרי שני האווירים

שיש

בשני החוטים הראשונים,

זה כסתום.

אם כן, עומד מרובה על הפרוץ, שהרי העומד הוא שישה,

כאילו הפרוץ הוא רק החלק העליון, שזה ארבעה.

אלה ודאי רואים,

אומר אביי, רואים שהם לא אומרים את הכלל,

עומד מרובה על הפרוץ במחיצת ערב,

רק במחיצת שתי.

באה הגמרא ודוחה את הראייה של אביי,

ותסברה

היי פחות מארבעה, היי רמוקי מלה.

כי סבור אתה שאפשר להעמיד

באופן הזה

שיהיה שני רווחים של פחות משלושה ואחד של פחות מארבעה.

היי פחות מארבעה, איך אמו קמלה? איפה אתה רוצה

שיעשה את המרווח של האוויר של פחות מארבעה טפחים?

אם מוקמלה את התאי,

אם יעמיד אותו למטה, היינו.

שיהיה מרווח של ארבעה בין הקרקע לבין החבל הראשון,

ומעליו יהיו

שישה טפחים סתומים על ידי דין לבוד.

אבל הן מחריצה שהגדיים בוקעים בה.

אז אם כן, ודאי שלא יהיה טוב.

שערי הגדיים

יכולים להיכנס מתחת.

אם כן, זו לא מחריצה.

ואם מוקמלה אליי, ואם תבוא ותאמר שבאמת למטה יהיה מרווח של פחות משלושה,

אלא שהחלק של הארבעה יהיה בין האמצעי לבין

לבין העליון, החוט העליון,

אם כן, את האוויר עדיי הגיסה, עדיי הגיסה ומבטל,

אז בכלל לא תהיה חשיבות

לחוט העליון.

משום שהאוויר,

שנמצא בכל צד, משני צדי החוט העליון,

יבטלו את חשיבותו,

וזה נקרא כאילו הוא לא קיים.

אם כן, נמצא שיש פה רק מחריצה בגובה, שישה טפחים.

אם הוקים להם במצרים, ואם תבוא ותגיד

שיעמיד את הארבעה

בין החבל הראשון לחבל השני,

לחבל האמצעי,

אבל העומד מרובה על הפרוץ בשתי רוחות.

אם כן, יוצא

שכל מה שהעומד מרובה על הפרוץ זה רק בצירוף של שתי רוחות פירושו.

הרי אם נאמר שבין הקרקע לחבל הראשון יש פחות משלושה,

ובין החבל האמצעי לעליון שוב פחות משלושה,

אם כן,

הארבעה הוא בין הראשון לשני.

עכשיו, הארבעה

שהוא הפרוץ, כי יש פה ארבעה ואין לבות,

כנגד כל אחד מהסמוכים לו הוא יותר מהם.

האחרים, יש ארבעה רק ברווח של שלושה,

אלה הסמוכים לו, ואילו הוא זה ארבעה.

אלא מה?

נבוא ונגיד, אבל בכל זאת אתה עומד מרובה על הפרוץ, כי אם אתה לוקח

את המרווח

הראשון שסמוך לקרקע,

המרווח העליון ביותר,

בצירוף שניהם יש פה שישה טפחים,

וזה מרובה על הפרוץ, על האמצעי שהוא פרוץ רק בארבעה טפחים.

אבל זה מצב שנקרא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות, רק בצירוף שתי רוחות.

שם דמינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות, והעומד?

אז אם כן אתה תוכל ללמוד מכאן

שאפשר שיהיה להכשיר

גם עם כל העומד, ריבוי העומד על הפרוץ, זה רק בצירוף של שתי רוחות.

אבל הרי הדין הוא לא ככה.

לא שייך לבוא ולומר שדי בעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות.

כדי שיהיה עומד מרובה על הפרוץ,

צריך שיהיה העומד,

והוא ברוח אחת מרובה על הפרוץ,

ולא רק אם היא תצטרף בשתי רוחות,

ואז זה ייחשב כעומד מרובה.

אז לכן לא נוכל להעביר ראיה מן המשנה לעניין הסעיפק של רבים נונה,

משום שגם אם נבוא ונאמר שאומרים עומד מרובה על הפרוץ במחלצת ערב,

אבל את המשנה לא שייך להעמיד בצורה שכזו,

משום שאם נבוא ונאמר ניצור מצב שיהיה מרווח של ארבעה

ונסתפק בחוטים דקים להקיף את המקום,

עדיין לא נוכל להתיר,

או בגלל שאם תעשה את המרווח של ארבעה למטה, זה מחליט שהגדלים בוקעים בה,

ואם תאמר למעלה,

אז גם לא יהיה, משום שהעביר אותה, הגיסה אותה, הגיסה, יבטל את החוט העליון,

ואם תאמר באמצע,

לא יהיה פה מצב של עומד מרובה על פרוץ מרוח אחת אלא משתי רוחות.

לכן אין מקום

לבוא ולהוכיח זאת מן המשנה.

עכשיו באה הגמרא

לברר

את הספק ובאיזה אופן הסתפק רבי מנונה.

הרי מאחר שביארנו עתה

שאי אפשר שהמשנה שדיברה על היתר

היקף חבלים בשיירה,

אי אפשר שיהיה עומד מרובה

להסתמך על זה מדין עומד מרובה, כיוון שאז

ייווצר בעיה הלכתית אחרת.

אז אם כן,

על איזה מחיצה דיבר רבי מנונה שהיה לו צד

שנוכל להכשיר מחיצת

ערב

מדין עומד מרובה על הפרוץ?

אלא רבי מנונה הריקה ובאיאליה.

כל מה של רבי מנונה הסתפק

הוא הסתפק

באופן זה.

שמה?

כגון דהייטה מחצלת

דה ושבעה ומשהו.

הוא הביא מחצלת

שהגובה שלה

הוא שבעה טבחים ומשהו,

קצת יותר משבעה.

וחקק בה שלושה.

במהלך הוא

וחקק כלומר הסיר חלק

מן הגובה

אבל לא מקצה לקצה

אלא רק

בדרך של חקיקה.

חקק בה שלושה ושבק בה ארבעה ומשהו

ומתחת לאותו חקק

הותיר

ארבעה טבחים

סליחה

לא מתחת לאותו חקק אלא מעל לאותו חקק.

מעל לאותו חקק

הותיר ארבעה טבחים ומשהו.

ארבעה טבחים הם למעלה מהחקק והמשהו זה מתחת החקיקה.

והוקמה בפחות משלושה.

הוא לקח את אותה מחצלת

והעמיד אותה בצורה כזו שהמרווח שבין הקרקע

לבין תחילת המחצלת

הוא פחות משלושה טבחים.

מה הוא רצה אז להרוויח?

מאחר והחלל שבין המחיצה לקרקע

הוא פחות משלושה,

אם כן הראו כאילו סתום מכוח דין לבוד.

אם כן נמצא

שיש פה מחיצת ערב

של עומד ברובה על הפרוץ,

משום שהארבעה טבחים העליונים סתומים על ידי המחצלת.

והאחרים,

במרווח שמן הקרקע עד

תחילת המחצלת זה מדין לבוד.

אז יש פה, אם כן, עומד של שבעה טבחים,

ורק שלושת האמצעיים פרוצים.

על זה הסתפק רבי מנונה אם המחיצה הזאת תהיה כשרה או לא.

רב אשי אמר,

מחיצה תלויה היא באלה.

רב אשי טוען שרבי מנונה הסתפק

על מחיצה תלויה.

כלומר הוא לקח מחצלת

שהיא עשרה טבחים

והעמיד אותה בגובה שלושה טבחים או יותר מן הקרקע.

אז יש הפרש של שלושה טבחים

או אפילו יותר.

אז השאלה היא,

פה כבר לא נוכל לומר דין לבוד, כי הרי יש מרחק של שלושה

בין הקרקע לבין המחצלת.

אבל

המחצלת עצמה היא כולה בנויה,

אלא שהיא תלויה באוויר.

פה הסתפק רבי מנונה,

האם מאחר והעומד מרובה על הפרוץ

אז זה מבטל את הפרוץ, והרי כאילו הכול זה טונקה,

או שאין דין עומד מרובה על הפרוץ,

כי רק במחיצת שתי אומרים את הדין הזה, ולא במחיצת עומד,

לא במחיצת ערב.

כדמה מן רבתבלה מרב,

וכאילו אותו ספק

שרבתבלה שאל את רב.

מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה.

כלומר, אם אתה מוצא חורבה,

היינו בית שחלק מהמחיצות נפרצו, נוצרות בהן פרצות.

ויש עדיין

חלק מן הכתלים שיש להם גובה חסרה טווחים, אלא מה שהם תלויים ועומדים.

כלומר,

הם לא מגיעים עד לקרקע, אלא יש פרצות מתחתיהם.

הכתלים הללו הם תלויים ועומדים.

האם מועילה פחיצת קטלים כזו להתיר לטלטל בתוך החורבה או לא?

אז אותה שאלה ששאל

רבתבלה את רב לגבי חורבה,

אומר רב אשי גם אברהם לונה הסתפק באותו עניין לגבי שיירה.

אם השיירה הזו חנתה בבקעה,

רוצים להקיף איזשהו מקום כדי שיהיה מותר לטלטל.

האם נוכל להתיר

את המחיצה שמסביב אותו שטח,

כן, בית דין עומד מרובה על הפרוץ,

ומדובר במחיצה תלויה,

אמר ליה,

רב עונה לרב טבלה, וזה שייך לגבי שאלתו של רב טבלה, אכן,

אין מחיצה תלויה מטרת,

אלא במים.

קלו שהקלו חכמים במים.

רב עונה לרב טבלה,

לא יכול להתיר טלטול בחורבה.

מחיצה תלויה,

החכמים הסתמכו על זה לעקב על סמך מחיצה שכזו

רק במים.

מה זה מים?

כלומר, אם המחיצה הזו נמצאת מעל מקום שיש שם מים,

והוא רוצה לטלטל ולקחת מים משם,

זה יתירו.

אם אתם זוכרים, דיברנו על העניין

שאם יש איזשהו מקום מסוים,

לשון ים שנכנס לתוך חצר,

ועדיין יש מחיצה...

תלויה

שהיא מעל גבי המים,

פה אפשר שבעל החצר ידלה מים משם,

זה לא נחשב

שהוא לוקח מכרמלית, מהים.

אלא זה כאילו המים מונחים ברשות היחיד כתוצאה מן המחיצה הזו,

הגם שהיא מחיצה תלויה.

פה הוא אמר שזה המשך של כרמלית יכול להיות.

אבל את הכרמלית אסור, אנחנו מחפשים להתיר.

בשביל להתיר,

יסתמכו גם על מחיצה תלויה.

תלויה פרשנית, היא לא מגיעה עד לקרקע,

אלא יש אוויר ביניהם,

יש מרווח.

מדברים פה על רחל קורה,

פה מדברים על,

אני אסכם את הדברים בקצרה.

המשניות האחרונות דיברו על מצב שהולכי דרכים יוצאים,

הרי בזמנם עד היו מגיעים,

רוצים ללכת ממדינה למדינה,

אז צריכים לוקח הרבה ימים.

עד אם זה לוקח אפילו יותר משבוע,

משבועיים,

אז במשך הנסיעה,

פעמים שהם צריכים לשבות באיזה מקום.

טוב, הולכי הדרכים הללו

הגיעו לפני השבת, יום שישי,

לאיזשהו שטח שמלא שדות, מה שנקרא בקעה.

יחליטו, זה המקום האידיאלי בשביל להישאר שם בשבת.

אבל איך יהיה מותר להם לטלטל?

הרי אם אין מחיצות,

אז הבקעה הזו היא כרמלית,

ואין לטלטל שם

מעבר לדלת אמות.

אמרו להם חכמים, אתם יכולים לעשות מחיצות,

להקיף שטח מסוים במחיצות,

ועל ידי זה תוכלו לטלטל שם באותו שטח שהקבתם במחיצות.

עכשיו,

באה המשנה כאן בענייננו פה,

ואמרה שאם זה שיירה,

הוא יכול לעשות את זה בכל מיני מחיצות פרוביזוריות,

מה שנקרא.

מחיצה לשעתה בצורה ארעית.

אפשר שייקחו את כלי הבהמה וייניחו אותם

אחד על השני וייצרו כעין היקף.

אפשר שייקחו בהמות, גמלים,

ויעמידו אותם,

וישימו אותם בהיקף, בצורה כזו שלא יזוזו.

אפשר

שייקחו את הכלים האישיים שלהם, אם זה כריות,

זה שמיכות,

וליצור כעין גובה של עשרה טווחים ולהקים את השטח.

ואפשר שייקיפו את המקום על ידי חבלים או קנים.

אז מה זה חבלים, מה זה קנים?

אם אנחנו מתבוננים טוב,

חבלים זה נקרא מחיצה של ערב,

וקנים זה מחיצה של אשתי.

מה זה אשתי?

אשתי, כידוע, בכיסא העריגה,

זה מה שהוא פונה מלמעלה למטה.

כלומר, מחיצה שהיא בנויה מלמעלה למטה, היא נקראת שתי.

זה נקרא החלק של העומד. מחיצה עומדת,

זה נקרא השתי.

היא הולכת לאורך.

ואילו הערב,

חוט הערב, הוא הולך לרוחב.

אז החבלים הללו, הם הולכים לרוחב.

ואילו הקנים, זה הולך

לכיוון מעלה.

זה נקרא מחיצה של שתי.

אז אפשר,

אומרת המשנה,

ליצור מצב שהמקום יהיה מוקף או על ידי חללים

או על ידי קנים.

אלא מה? החללים הללו,

חייב לדאוג,

אם יש לו שלושה חבלים,

הוא כבר יכול להיות מסודר.

איך?

כאשר יעשו מרווחים

של פחות משלושה,

בין הקרקע על החבל הראשון, ובין הראשון לשני, ובין השלישי,

ובין השני לשלישי,

כן? והחבלים הרי מחצון עבים

טבח

ושלושה משובים, מה שנקרא,

וחצי נגיד.

אז בצירוף המרווחים אתה יוצר פה מצה שלנו, חצי עשרה טבחים.

למה?

כי אם יש לנו שלושה אווירים, שלושה מרווחים,

שכל אחד מהם הוא פחות משלושה,

נמצא שיש לנו פה כאילו סגירה של תשעה טבחים.

בצירוף עובי החבלים עצמו,

מגיע עמנו לעשרה טבחים.

כמובן?

יש אפשרות שיעשם חיצה של קנים,

יעמיד קנה אחד ועוד קנה בסמוך לו,

ועוד קנה, עד שייצור היקף.

אבל צריך לשים לב שהמרווח שבין קנה לקנה יהיה פחות

משלושה

טבחים.

עכשיו מצאנו במשנה לאוהל

שאם יש מחיצה שהפרוץ

מרובה על העומד,

זה לא מחיצה.

אבל אם העומד מרובה על הפרוץ,

זה כן טוב.

שער רמנונה,

מה יהיה הדין במחיצה שהיא ערב?

בשתי אני רואה ברור במשנה הקודמת

שמועיל עם העומד מרובה על הפרוץ, זה מועיל.

אבל מה יהיה הדין במחיצה שהיא ערב?

כגון בחבלים הללו.

אם יהיה מצב

שלא נוכל לומר דין לבוד בכל שלושת הערירים,

אבל נוכל להתיר מדין עומד מרובה על הפרוץ.

שייך?

עקרונית זה לא שייך,

אבל

עדיין הספק שייך

או באופן שיעשה, יביא מחצלת,

שהגובה שלה הוא שבעה טפחים ומשהו,

וייצור חקיקה, יחקוק,

יחקוק בה חקיקה כלשהי,

כמו שאתה, יש לך את הציור מול עיניך?

אני לא אמור, זה לא היה לייצור, לא היה לייצור, לא היה לייצור.

אה,

יש פה את הציור אצלי,

שאפשר, אני לא יודע אם אתם

תוכלו לראות, אתם רואים את הציור.

זוהי המחצלת, בציור א'.

הבנתי, זה עומד. ומה מרחק שלו עד הקרקע?

אוה, פחות משלושה.

בסדר.

כן? זה או לבוד או אבוד אחי, אבוד אחי. פחות משלושה.

והחקק עצמו הוא שלושה.

עכשיו,

החקק? החקק זה מה שהוא חתך במחצלת ונוצר מצב שנשאר רק

ארבעה למעלה ועוד משהו למטה.

אה, זה השארית הזאת.

כן.

החקק זה החלק,

המרווח שנוצר בתוך המחצלת.

זה החקיקה.

זו אפשרות אחת, שזו הייתה השאלה,

האם נוכל לאתר אם זה עומד מרובע על הפרוץ או לא.

ורב אשי טוען שהספק של רבי מנונה היה אם המחיצה תלויה באוויר.

כלומר, אמנם

המחצלת היא עשרה טבחים,

אבל המרווח שבין הקרקע לבינה זה שלושה טבחים.

אז אין פה דין לבות,

אבל מצד שני, יש פה מחיצה תלויה.

המחיצה עצמה היא חסרה טבחים.

הגובה סביר ונורמלי.

זה הגובה שצריך.

אבל הבעיה שיש מרווח,

ואז זה מחיצה תלויה, ואז זה מחיצה תלויה.

זה אתה צריך לדעת.

מחיצה תלויה זה פסול אחר.

האם

אפשר לקרוא למחיצה תלויה מחיצה?

מחיצה נורמלית וסבירה זו מחיצה

שאינה תלויה, היא בנויה על גבי הקרקע.

אבל לתלות אותה?

זה לא מוצאים לנו.

לכן יש מקום להסתפק במחיצה שכזו, האם מותרת היא לגבי אנשי הסיירה או לא. במובן אם יש להם שמיכות

לעשרה טבחים.

הם רוצים

שהשמיכה תהיה יותר עליונה ויוצר מצב שיש מרווח

בין השמיכה לבין הקרקע.

מרווח של שלושה טבחים.

האם זה יועיל או לא?

כי הרי במצב הזה זה נקרא מחיצה תלויה.

אם היה פחות משלושה זה לא היה נקרא מחיצה תלויה, כי מכוח דין לבוד הרי הכל כס אטום.

אבל כמו שהמרווח הוא שלושה,

אז אין פה דין לבוד.

זה לפי חכמים עזורי לפי רבן שמעון גמליאל אמר. כן, כן.

אנחנו מדברים על זה. אז הם יכלו לספיק. לא, אבל הגמרא, רבא לימד אותנו קודם, לפני שהגעת.

למדנו קל בדעת רבא, שאומר שאם זה למטה, גם רשב״ג יודה שאם המרווח הוא שלושה זה לא טוב, כי זה נקרא מחיצה שהגדיים מוקרים בה.

כל מה שהוא דיבר עד ארבעה זה לגבי למעלה. אם הקורה שמו אותה על פתח המבוי והמרווח שבין הקורה לבין הכותל

הוא פחות מארבעה. אבל גדל של מחיצה זה בעיה.

אבל כאשר אתה רוצה לטעון מחיצה וזה מחצה שעה גדיים בוקרים בה,

זה לא טוב. לכן אם זה שלושה זה נקרא מחצה שעה גדיים בוקרים בה. זאת אומרת, שישים שתי חוטים או משהו כזה, ויעטפו את זה מסתביב, וזהו.

מה הבעיה?

טוב.

בעזרת השם, כאשר נחפש את הייעוץ,

נפנה ללשכת היועץ,

ואז תגיד לנו את ההצעה שלך, מה אתה אומר.

למה לא פה? אפשר לעשות שם לעטוף את זה ככה. לא כאן לעטוב, ליצור שיהיה פחות משלושה פרחים.

אנחנו עכשיו לא מדברים

על מה הדרך.

יש הרבה אפשרויות. דיברנו, מה יהיה הדין, אם עשו כך? מותר או עשו?

זה כל השאלה.

דרכים להתיר כבר עלייה בשנה כמה וכמה אופנים.

מתי התחלתי אתה יודע?