מסכת עירובין דף יט: | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת ערובין,

דף יט עמוד ב',

בשורה הראשונה מהרחבות

בא מיני אביי מרבא

העריך בדיום דין כשיעור פשוטין

לרבי מאיר מאו.

הבאנו בשיעור שעבר

את העניין הזה שאסור שבין הדיום דין

שבזה מקיף את השטח שסביב הבור,

שיהיה יותר משיעור עשר עמוד לרבי מאיר

ויותר משלוש עשרה עמוד ושליש לדעת רבי יהודה.

רבי מאיר

טוען שאם

הרווח שבין הדיום דין הוא למעלה מעשר עמוד,

מניח באמצע פס פשוט

כדי להמעיט את הרווח

שבין הדיום דין.

נשאלה כאן שאלה שהביא שואל את רבא מה יהיה הדין אם הוא לא רוצה להניח פסים פשוטים

אלא להעריך בדיום דין. הלוא כידוע הדיום דין

זה בנוי כעין רש

וכל צלע מהרש הזו היא בשיעור המה, ברוחב המה.

אם כן, אם הוא רוצה, מאחר שיש לו מציאות כזו

שהרווח שבין הדיום דין

הוא יותר מעשר עמוד,

אז במקום להניח פסים פשוטים ביניהם,

הוא רוצה להעריך את רוחב הדיום דין,

שכל צלע מהרש שהזכרנו

יהיה בשיעור גדול יותר,

כך שהרווח שביניהם, בין הדיום דין,

לא יהיה יותר מעשר עמוד.

האם זה יהיה טוב או לא?

האם נאמר

שכל מה שצריך,

פשוטים, זה רק על מנת כדי לקצר את הרווח שבין הדיום דין,

או ממילא, גם אם הוא יכול לעשות על ידי שיערך את הדיום דין,

ולא יצטרך לשים פסים פשוטים ביניהם?

או שנאמר לא, במצב הזה שהוא לא יעשה פסים פשוטים,

לא יהיה כל כך הכר בדבר,

יבואו לטעות ולחשוב שאפשר שיעשה דיום דין

גם אם השיעור הוא גדול יותר מעשר אמות רווח ביניהם,

כי לא כל אדם יודע להבחין בין אם הצלע שבדיומד הוא בשיעור אמה או יותר מן האמה.

אמר לה את הניתוח.

אז רבה עונה לאבייה,

הדין הזה כבר שנינו את זה במשנתנו.

כתוב במשנה ובלבד שירבה בפסים.

כלומר, המשנה באה ואומרת שאפשר לעשות

כמה שירצה להרחיק מן הבור.

כלומר, שהשטח שסביב הבור יהיה יותר גדול

כמה שיהיה גדול, אבל ובלבד שירבה בפסים.

הכל בתנאי

שיעשה פסים

בין הדיום דין,

כדי למעט שלא יהיה רווח יותר מעשר אמות.

בא הרבה ואומר,

מאי לאו דמאריך בדיום דין?

האם לא הכוונה שמאריך בדיום דין הללו

שיהיה יותר מרוחב אמה ועל ידי כן יתמעט הרווח מלהיות

יותר מעשר אמות ביניהם, בין הדיום דין?

עונה הגמרא, לא, דמפיש ועביד פשוטים.

אין כוונת המשנה שירבה ויוסיף בדיום דין, אלא העריכם יותר מרוחב אמה,

אלא כוונת המשנה שירבה ויעשה פסים נוספים ביניהם,

כדי שלא יהיה מצב שיהיה שיעור של רווח יותר מעשר אמות.

שואל את הגמרא, יאחה,

היי, ובלבד שירבה בפסים?

עד שירבה פסים ממילא.

אם זו כוונת המשנה שהוא מוסיף פשוטין בין הדיום דין,

כדי למעט את הרווח שלו יותר מעשר אמות,

אם כן, מה זה שהמשנה אמרה, ובלבד שירבה בפסים?

וכי להוספת פשוטין הלשון הזו מתאימה, ובלבד שירבה בפסים?

היה צריך לומר עד שירבה פסים.

בפסים משמע, כשיש כבר פסים אתה מרבה, מגדיל אותו יותר.

ואילו אם אתה בא ואומר שצריך שירבה פסים,

היה צריך לומר לא בפסים אלא עד שירבה פסים.

עונה הגמרא, תני עד שירבה פסים.

אכן תשנה במשנה שיעד זה הרבה פסים. ממילא אין הכרח לומר שאפשר יהיה להוסיף על לאורך הדיום, ארוחה בדיום דין,

אלא יכול להיות שכוונת המשנה רק שיוסיף פשוטין בין הדיום דין,

כדי שלא יהיה רווח יותר מעשר אמות ביניהם.

איכא דאמרא,

יש שניסחו את התשובה של אבא לאבאים בדרך אחרת.

אמר לה תניטוה ובלבד שירבה בפסים.

מה, איליו דמפיש ועביד פשוטין?

שנינו במשנה שמותר להרחיק כמה שצריך, כמה שירצה,

אבל הוא בלבד שירבה בפסים.

האם לא הכוונה בדברים שירבה ויעשה פסים

פשוטים ביניהם אם כן רואים שאין אפשרות להסתפק בהארכת הדיום דין הללו?

עונה הגמרא, לא,

זה מאריך בדיום דין.

אין לך הכרח.

ההכרח, אולי באמת כוונת המשנה,

שיעשה רוחב גדול יותר בדיום דין,

שלא נסתפק

ברוחב אמה,

אלא שיעשה רוחב גדול יותר,

כדי שיתמעט החלל שביניהם

ולא יהיה יותר מעשר אמות.

אך אינם היא מסתברא.

ובאמת מסתבר כך לומר שזו כוונת המשנה,

שיעריך את הדיום דין ולא שיוסיף פשוטים ביניהם.

מי דקטנא הוא בלבד שירבה בפסים שמע אמינאה.

כשאומרת הלשון הזה, בפסים, המשנה אומרת כך, בפסים,

לא אמר הוא בלבד שירבה פסים.

משמע שאותם דיום דין,

שלמעשה כל דיומד הוא מורכב משני פסים המחוברים זה לזה,

נאמר רשון בפסים, דהיינו שירחיב את הפסים שמהם עושים את הדיום דין,

שיהיו יותר מרוחב אמה,

כדי למעט שלא יהיה רווח ביניהם

בשיעור של יותר מעשר אמות.

רש״י אומר,

בדיבור המתחיל האריך בדיום דין

יותר מאמה לכל צד, עד שיעמיד רווח של בינתיים

על עשר אמות.

מהו?

דווקא פשוטים, כאמר?

האם הכוונה לדעת רבי מאיר שיוסיף דווקא פסים פשוטים בין הדיומדין,

ולא נוכל להסתפק במה שיאריך את רוחב הדיומדין?

דכיוון די הרחיקן יותר משיעור חכמים?

למה באמת לא נסתפק בהרחבת הדיומדין אלא צריך פסים פשוטים ביניהם?

אולי נאמר, מאחר והרחיק

יותר ממה שחכמים

התירו לו,

הרי התירו עד עשר אמות והרחיק יותר.

ממילא בעינן הכר ביני ביני,

צריך שיהיה הכר ביניהם, בין הדיומדין.

ממילא הכר הזה נמצא רק באופן שהוא מוסיף ממש פסים,

ולא סאגי בהערכת דיומדין,

ולא נסתפק בזה שהוא מאריך

את רוחב הדיומדין, שיהיה יותר מהמה.

אלא מה צריך לעשות? מרחיק פורטה מן הפס ונותן שם פשוט.

הוא צריך לקחת

איזשהו עמוד או איזה קרש קטן

בגובה עשרה טווחים,

ומרחיק

קצת מהדיומד,

ושם נותן את הפס הפשוט.

וכן לאידך גיסא, והוא עדין

לצד שני של הדיומד שעומד בצד שני.

משום דליו איכר, כדי שבזה יהיה הכר שכוונתו הייתה לקצר את הרווח שביניהם.

או דילמה,

או אולי כיוון שסוף סוף עשר רווח הוא דעיקה,

מאחר שבמציאות

על ידי הערכת הדיומדין

אין פה רווח של יותר מעשר על העשר בלבד.

לא מיצר.

אז אולי בזה זה נספיק, ולא יהיה עשר.

כן, נחזור לגמרא.

בא מיני אביי מרבא.

שאל אותו אביי את רבא שאלה נוספת.

אנחנו בשורה השישית מתחילת השורות הרחבות.

בא מיני אביי מרבא.

יותר משלוש עשרה אמה ושליש לרבי יהודה מהו?

פשוטין עביד

או בדיומדין מאריך?

הרי רבי יהודה

לא נזכר בדבריו

שצריכו

להוסיף פסים פשוטים

בין הדיומדין.

נראה את לשון המשנה.

רבי מאיר אומר,

שמונה נראים כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטים.

ואילו רבי יהודה אומר שעושים ארבעה דיומדין שנראים כשמונה. כל מקור דיומד

הוא בנוי למעשה משני פסים שמחברים אותם בקצה ונעשה כעין רש.

וזה הארבעה דיומדין שהם כשמונה.

לא נזכר בדבריו שהוא מניח בין הדיומדין פסים.

שואל אותו הבית רבא מה יהיה הדין?

אבל מאחר ואני יודע שלדעת רבי יהודה אסור

שיהיה רוחב בין הדיומדין יותר משלוש עשרה אמה הוא שליש,

אז האם יועיל

למעט אותו על ידי פשוטים,

או שיאריך

בדיומדין?

האם כדעת רבי מאיר, שהזכיר בדבריו,

שאם יסורה לך גדול יותר מהשיעור המותר,

אז מניח פסים פשוטים בין הדיומדין?

ממילא גם לשיטת רבי יהודה יעשה פסים פשוטים

אם הרווח הוא יותר משלוש עשרה אמה הוא שליש,

או שאולי דווקא יאריך בדיומדין.

מאחר ולא הזכיר בדבריו שאפשר למעט את הרווח על ידי הנחת פסים פשוטים,

אולי כוונת רבי יהודה לומר שדווקא יאריך בדיומדין, יעשה את הרוחב

של הדיומד יותר מאמה.

ומאחר ואמרנו שזה למעשה שני פסים, הדיומד מורכב משני פסים פשוטים

שגובהן עשרה טווחים ורוחבן אמה,

אז שמא יאריך שלא יסתפק ברוחב אמה,

אלא יעשינו יותר מרוחב אמה,

כדי שלא יהיה הרווח שבין הדיומדין

יותר משלוש עשרה אמה ושליש.

אמר לה את הניתוח, אז רבי אונן אבייל,

את הדין הזה שנינו בברייתא.

כמה הן מקורבים?

כדי ראשה ורובה של פרעה.

כלומר, הברייתא אומרת

עד כמה אפשר לקרב את הדיומדין לבור?

כדי שמשפת הבאר עד בין הדיומדין

יוכל להיכנס אורך של הראש והארוב של הפרעה,

כדי שתוכל לעמוד בפנים ולשתות מן הבאר שהוא שתי אמות.

אבל

ובפחות מזה, כלומר שתי אמות הכוונה,

המרחק

שבין הדיומדין עד הבור זה שתי אמות.

אבל אם זה פחות מכך,

אם הוא רוצה לקרב לזה יותר ויותר לבור עד כדי שלא נשאר מרחק של שתי אמות מן הדיומדין עד הבור,

פה זה לא יהיה טוב.

וכמה המרוחקים?

מוסיפה הברייתא.

ואם הוא רוצה להרחיק את הדיומדין מן הבור, עד כמה הוא יכול להרחיק?

מהו השיעור?

אומרת הברייתא אפילו, כור ואפילו כוראי,

אפשר שירחיק כמה שהוא רוצה.

אפילו מקום שאפשר לזרוע שם כור של תבואה,

זה שטח עצום מאוד.

שיעור של בצעתיים זה חמשת אלפים אמן רובעות.

אז נכפיל את זה בחמש עשרה, זה שיעור של כור, וכוליים זה שיעור עוד יותר כפול מזה.

רבי יהודה אומר,

בצעתיים מותר,

יותר מבצעתיים אסור.

רבי יהודה טוען,

אם השטח שבין הפסים הוא בצעתיים,

שאפשר לזרוע שם תבואה בשיעור שתי שיאים,

זה שטח של מאה על חמישים, דהיינו חמשת אלפים אמן רובעות,

אז מותר לטלטל שם.

אבל אם השטח הוא יותר מבצעתיים,

זה שיעור שכבר אסור לטלטל בו,

ואי אפשר להקיף אותו על ידי הדיום דין.

אמרו לו רבי יהודה,

אם אתה מודה בדיר,

בשר ומוקצה בחצר,

אפילו בת חמשת כורים, אפילו בת עשרה כורים, שמותר?

שואלים אותו חכמים, את רבי יהודה,

וכי לא מצאנו מצבים כאלה שאפשר יהיה להקיף

גם שיעור שטח של חמשת כורים,

אפילו עשרה כורים, שזה שיעור עצום.

ואפשר יהיה לטלטל באותו שטח,

כמו למשל דיר של בהמות.

אם רוצים להקיף בתוך השדה גדרות,

והבהמות יהיו בתוך השטח הזה,

כדי שיזבלו את השדה על ידי הגללים.

או מקום שנקרא סהר,

מקיפים אותו לבהמות של העיר, כדי לשומרם שם.

או למשל מוקצה רחבה מאחורי הבתים,

או חצר שלפני הבית.

הרי זה אלה שהזכרנו,

שזה דיר, סהר, מוקצה וחצר.

אלה אפילו, אם השטח הוא כזה גדול,

שבת חמשת כורים,

ואפילו בת עשרה כורים, מותר לטלטל בה.

אם כן, מדוע בפסי ביראות אתה טוען שרק בהצעתיים מותר, ולא יותר?

אמר להן,

זו מחיצה, ואלו פסים.

רבי יהודה עונה לחכמים,

אתם לא יכולים לדמות

את

היקף הדיר וסהר ומוקצה וחצר להיקף הביראות שאנחנו מדברים עליהן.

כשבאים להקיף את הדיר, סהר, מוקצה וחצר,

זוהי מחיצה שלמה.

מקיפים אותה במחיצות שלמות.

כאשר זה מחיצות שלמות,

אפשר יהיה להקיף אפילו שטח גדול של יותר מבית צעתיים.

אפילו חמשת קורים או עשרה קורים.

אבל אלו, כלומר,

כאן לגבי הביראות,

כל מה שאנחנו רוצים להטיל את הטלטול זה על סמך פסין בלבד.

פסין, כל אחד אינו אלא מה.

אם כן, בין הפסין הרי פרוצו.

מאחר שיש שם פרצות ואין זה מחיצות שלמות,

לא נוכל להתיר יותר מבית צעתיים.

ואם היא טעה, זו המחיצה, וזו המחיצה מבעיליהם.

ואם אכן דעת רבי יהודה,

שאם הרווח בין הדיום דין גדול מהשיעור המותר,

אפשר למעט,

צריך למעט אותו דווקא על ידי הארכת הדיום דין,

ולא על ידי פסים נוספים ביניהם,

אז הוא לא היה צריך לומר שהחילוק בין פסים ירעות

למחיצת דרסר מוקצה וחצר,

שזו מחיצה ואלו פסים.

אלא היה לו לרבי יהודה לומר

זו מחיצה וזו מחיצה.

מה פירוש?

כשהוא בא להגדיל את השטח עד בהצעתיים,

והוא מאריך את הדיום דין

הוא בא להאריך את הדיום דין עד שלא יהיה ביניהם אלא 13 ארבע ושליש,

אז הרי מחיצה שלמה יש כאן,

משום שהעומד נורבה על הפרוץ.

אם כן, לרבי יהודה היה צריך לעשות חילוק

למה באמת יש הבדל בין

היקף של דיר סער מוקצה וחצר לבין היקף הבור. הלוא לכאורה בשני המצבים יש פה מחיצה,

משום שהעומד נורבה על הפרוץ,

אז מה זה שהוא אומר הוא,

זו מחיצה ואלו פסים.

הרי גם במצב

שההיקף הוא גדול

וצריך הוא להגדיל ברוחב הדיומנט,

עדיין נמצא שזה מחיצה, משום שהעומד באברובה על הפרוץ.

עונה גמרא, האחי קאמה.

באמת כוונת רבי יהודה שמאריך בדיום דין.

ואם תבוא ותשאל,

אז מה אם כן רבי יהודה אמר בברייתא שזו מחיצה ואלו פסים?

כוונתו כך, זו תורת מחיצה עליה ופרצותיה ב-10,

ואלו תורת פסים עליהן ופרצותיהן

בשלוש עשרי אמה ושליש.

כלומר,

כאן במחיצה שבאים להתיר את הטלטול בדיר או שהר מוקצה בחצר,

יש לך על זה תורת מחיצה?

הפרצה שם היא פוסלת אם היא יותר מ-10 אמות.

אכן, מאחר

שהמחיצה הזו,

תורת מחיצה עליה, והראיה שכבר בפרצה של יותר מ-10

פוגם במחיצה,

אם כן,

היא יכולה להתיר גם היקף של יותר מבצעתיים.

אבל בפסי הביראות

שבאים להתיר את הטלטול

על ידי דבר שאינו מוגדר כמחיצה, אלא תורת פסים עליהן,

והראיה שהפרצה שביניהם יכולה להיות יותר מ-10 אמות,

עד 3 רמה ושליש.

מאחר ואתה רואה שיש לזה תורת פסים, לא תורת מחיצה,

לכן, כמו שהקלו לומר שאפשר שהרווח ביניהם יהיה 3 רמה ושליש,

מאידך החמירו שלא יוכל להקיף יותר מבצעתיים.

כן, זו שאלה שנייה עם התשובה של רבה.

ונראה עכשיו את רשי על הדברים הללו.

רשי בדיבור המתחיל לרבי יהודה.

לרבי יהודה דלועד כר פשוטין

ה' עדיפה'לה.

מאחר ורבי יהודה לא הזכיר בדבריו

פסים פשוטים שמניח בין הדיומדין,

אלא רק אמר ארבעה דיומדין עירים כשמונה.

אז מה הכוונה כשיש יותר מעזרא מהו שליש?

האם פשוטין עדיפה'לה?

האם

עדיף לשיטתו שיניח פשוטין בין הדיומדין?

ואיפה ישים אותם? הם מרוחקין מן הדיומדין י'ג אמה,

וישים לב שהמרחק שבין הפשוטין לדיומדין

יהיה י'ג אמה. למי והיכר הבן לבנה?

כדי שיהיה הכר

ביניהם בין הדיומדין, ולא סגי בהערכת דיומדין.

ממילא לא יועיל להעריך את הדיומדין,

או הערכת דיומדין עדיפה.

או אולי עדיף להעריך בדיומדין

דלולטי האווירא דייגיסאו דייגיסאו ולבטלה.

שאם יניח פס פשוט ולא יעריך בדיומדין,

שמא נאמר שהאוויר שמכל צד,

ששיעורו גדול יותר מנוחב הפס,

יבטל אותו ויחשב כאילו אינו.

כמה אין מקורבין לבור?

אז הביא אברהם ואביבי ברייתא.

כתוב כמה אפשר שיהיה מקורב לבור? אז הבאנו את השיעור.

ואחר כך הוספנו שאם הוא רוצה להרחיק את זה מן הבור,

אז לדעת חכמים אפילו כור,

ובלבד שירבה בפסים.

אבל לדעת רבי יהודה,

עד בית צעתיים יותר מבית צעתיים אסור,

שזה שיעור כל היקף שלא כתקנו. כלומר,

כל אימת שההיקף, המחיצה,

המקיפה את המקום אינה כתקנה,

אז אי אפשר שיקיף יותר מבית צעתיים.

לעומת זאת, דיר

מוקף לדירה, שהרועד הרשם בלילה,

אז מאחר וזה נקרא מוקף לדירה, והמחיצה היא שלמה,

אז לכן אפשר שיקיף

אפילו יותר מבית צעתיים.

זו מחיצה שלמה היא.

ואלו פסיני ובין כל אחד ואחד שלוש עשרה אמה,

שלוש עשרה אמות.

ואין עומד אלא פס אמה בין כל שלוש עשרה ושלוש עשרה.

כלומר, ביניהם יש

פס אמה,

כדי שהרווח שביניהם יהיה לא יותר משלוש עשרה אמה ושליש.

אלמא לרבי יהודה הפשוטין עבי.

אז לכאורה רואים של דעת רבי יהודה,

עושהו פשוטין בין הדיום דין, שהרי הוא אמר ואלו פסיני.

דהי בדיום דין מעריך, המחיצה היא.

משום שאם הוא מעריך בדיום דין,

על לכאורה זה גם מחיצה.

ומדוע אתה אומר, לא, זה לא מחיצה, זה פסיל.

באה הגמרא ותרצה, שהוא התכוון,

הוא התכוון שאין לזה תורת מחיצה רק בהיקף של דרסר מוקצה בחצר,

ופרצתה אוסרת ביותר מהעשר. אז זה תורת מחיצה, אבל אלו תורת פסיל עליהן.

יש את גימל אמה בין הערכה להערכה.

וכך,

מי יותר מבית צאתא אם לא מתקשר.

לכן אי אפשר שיעקיף שטח שהוא יותר מבית צאתא אם.

שאלה שלישית, נחזור לגמרא על שאלה שלישית ששאל אביי את רבא.

בא מיני אביי אמר רבא, זה באמצע השורות הרחבות.

בא מיני אביי אמר רבא,

תהיה למתלקט עשרה מתוך ארבע,

נידון משום דיומד או אינו נידון משום דיומד?

אביי שואל את רבא, מה יהיה הדין

אם יש באחת מפינות השטח שרוצים לעשות אותו, להקיף אותו בדיומדין?

אלא מה? באחת מן הפינות יש איזשהו תל,

תל שהוא משופר, והשיפוע שלו הוא בשיעור כזה,

שכשהוא מגיע,

הוא מגיע לגובה עשר הטבחים

לפני שנמשך ארבע אמות. כלומר, לפני שמגיעים לעבור מן הקרקע שסביב התל

עד הגובה

של עשרה טבחים,

אין ארבע אמות.

כלומר, אם אני מודד את זה בצורה אנכית,

אז אם כן אני מוצא שכבר בשיעור של הילוך

בתל פחות מארבע אמות, אני מוצא את הגובה של עשרה טבחים.

תל כזה שהשיפוע שלו הוא מגובה עשרה טבחים לפני שהלכתי שם במשך ארבע אמות,

זה תל שבדרך כלל נחשב כרשות היחיד.

אז גם,

השאלה היא האם גם באופן שהתל הזה עומד על שפת הבור במקום אחד מן הדיומדין,

האם נוכל להחשיב אותו כדיומד,

או לא?

הרי מאחר וזה השיעור,

אז למעלה נוכל לחקוק בו כביכול

שיעור של

דיומד אמר לכאן ואמר לכאן כמו הדיומד.

השאלה אם נסתפק בזה או לא.

אמר לי את הניתוח,

אז הבא הרב עונה לאביי,

גם את זה שונים אנו בברייתא.

רבי שמעון בן אליעזר אומר,

הייתה שם אבן מרובעת,

פועיד

כל שאילו תחלק ויש בה עמל לכאן ועמל לכאן,

נידון משום דיומד, ואם לאו,

אינו נידון משום דיומד.

אז בברייתא כתוב, מה יהיה הדין אם על שפת הבור יש אבן מרובעת

ואפשר שאם נעשה חקיקה,

נוכל ליצור מצב שיש עמל לכאן ועמל לכאן כמו הדיומד.

ומדובר כמובן שזה בגובה עשרה טפחים.

אומר לנו רבן שמעון בן אליעזר,

שאם יש מצב שנוכל לראות כאילו יש עמל לכאן ועמל לכאן, אם היא תחלק,

כלומר ייטלו מהעובי הפנימי של האבן, ויהיה מצב שיישאר עמל לכאן ועמל לכאן,

כמו שהזכרנו כמורש,

אז זה נידון משום דיומד. זה יועיל

להיקרא דיומד, ואם לאו,

אבל אם לא יישאר שיעור עמל לכל צד,

אינו נידון משום דיומד.

במילים אחרות, אם שתי צלעות מתוך האבן, הלוא האבן היא מרומת, היא מורכבת מארבע צלעות,

אז אם שתי הצלעות הללו שאותן אנחנו רוצים להשתמש בתור דיומד,

הן בשיעור עמל לכל צד,

אז אפשר להשתמש בזה משום דיומד,

אבל אם לא, לא נוכל להשתמש בזה.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה אומר,

הייתה שם אבן עגולה, רועין,

כל שאילו תחקק ותחלק,

ויש בה עמל לכאן ועמל לכאן,

נדון משום דיומד, ואם לאו, אינו נדון משום דיומד.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה מוסיף,

שלא רק אבן מרובעת

נוכל לומר, רועין, כל שאילו תחלק,

כלומר יתלו את העובי הפנימי,

וייווצר עמל לכאן ועמל לכאן,

אז זה נידון משום דיומט.

אלא אפילו אם האבן היא עגולה.

אבל אם על ידי חקיקה

נוכל ליצור מצב

שלאחר חקיקה וחלוקה,

נוכל ליצור מצב שנמצא עמל לכאן ועמל לכאן,

אז זה נחשב כאילו נחקקה ונחלקה.

ממילא אם יהיה אחר חקיקה וחילוק

אמר לכאן ואמר לכאן,

יהיה נידון משום דיומט.

אבל אם לא, אינו נידון משום דיומט. אבל אם לא כן,

זה לא טוב.

אז יוצא שכל המחלוקת ביניהם זה רק האם

נוכל להסתפק רק כשהאבן מרובעת או גם כשהאבן עגולה.

במה חולקים הם?

רבי שמעון בן אלעזר

ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

מרס אמר,

כלומר רבי שמעון בן אלעזרס אומר,

חד רואין אמרינה,

תראה רואין לא אמרינה.

כלומר, במקום שאתה

תוכל להגיע לשיעור המלאכן והמלאכן

על ידי שתאמר רואין פעם אחת,

באבן מרובעת אתה מסתפק ברואין פעם אחת.

רואין, שאם תחלק, היינו תעשה איזשהו

חילוק בעובי הפנימי של האבן

ותסיר את זה מהאבן וייווצר מצב שתראה את זה כאילו אמר לכאן ואמר לך,

אז במצב הזה תוכל להשתמש בתור דיומד.

אבל באבן עגולה,

שכדי להכשיר צריך לתמר פעמיים רואין,

גם כאילו נחקקה וגם כאילו נחלקה.

במצב הזה לא אומרים כדי להכשיר את זה משום דיומד.

אבל אומר, סבר, עבר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

סובר,

אפילו תראה רואין, נא מיאמרינא.

גם אם אנו צריכים להגיע לפעמיים רואין,

זה גם אומרים.

ולכן מותר גם באבן עגולה,

ולא חייב דווקא אבן מרובעת.

אבל על כל פנים,

אבל על כל פנים

אנו רואים את היסוד הזה,

כמו שהייתה בשאלה של אביי.

תל המתלקל עשרה מתוך ארבעה מאות,

מאחר ולמעשה תוכל ליצור מצב

שעל ידי חקיקה,

הסרת הבליטות מסביב תמצא אמר לכאן ואמר לך,

במצב הזה אכן תוכל להשתמש בתל המתלקט שיהיה כדיומד.

מה שואל כבודו?

ואומר לכאן ואמר לכאן, כדי להשתמש בכלל.

אבן ממותר, כדי להשתמש בכלל.

כמו עגולה.

זה צריך לדעת, שהעניין הזה של פסי ביראות,

או יהודים ששמים מסביב לבור,

זה כולה שהקלו חכמים.

לכן כל מה שהם הסתפקו,

אם יש שם איזשהו שטח

שאפשר, שמקיף את השטח סביב הבור.

זה יכול להיות גם בדימוי אבן.

מספיק שאתה יודע שיש

שיעור של עמל חן ועמל חן, זה השיעור המינימלי

שחייבו כדי להקים את השטח,

אז גם אם אתה לא רואה בעיניים את העמל חן ועמל חן,

כן? אבל במציאות יש פה עמל חן ועמל חן.

ברור הדבר, יש עמל.

אלא מה? אתה רואה את העיגול, אתה רואה את הריבוע.

אבל עמל חן ועמל חן יש, כי אם לא כן לא היה מטרת.

זה מספיק כדי להקל.

אבל כל העניין הזה של הקיף בדיום דין,

זה כולה מיוחדת שהקלו.

לא מצאנו את זה בשאר המקומות.

בשאר המקומות צריך מחיצה.

הקלו לפעמים שיסתפק במחיצת שתי,

או ערב, שתי זה הכוונה קנים,

שהמרחק ביניהם זה פחות משלושה טפחים,

או שמצב שזה נקרא ערב, חבלים,

שהמרחק ביניהם פחות משלושה.

אבל לעשות כזה רווח בין דיומד לדיומד,

עד עשר רמות לרב מאיר ועד שלוש רמות ושליש לדעת רבי יהודה,

זה כולה שהקלו מה שלא נאמר בלכוד מחיצה באופן רגיל.

למה לא זו פועל כאלה?

פשוט מאוד. למה בכלל הצריכו את זה?

כי העניין הזה תיקנו לעולי הרגלים, שעולי הרגלים

צריכים לעלות לירושלים, ועולים מבהמותיהם,

הרבה פעמים בשביל הקרבת הקורבנות,

ולפעמים גם סתם,

בשביל שהם צריכים לרכוב עליהם עד שמגיעים לירושלים,

אם זה לא בהם כשרות, אלא אתונות או חמורים וכדומה.

אז כאילו שאפשר יהיה להסתמך

על היקף כזה שהוא פרוויזורי, מה שנקרא,

כדי שלא תהיה מניעה לאותם עולי הרגלים לעלות לרגל.

יש להם את המים שמצויים בתוך הבורות.

כי הרי בהמה לא יכולה לרדת

למים מלמטה, היא טיפול.

אז מה צריך לעשות בשביל זה?

לדלות. ולדלות זה בעיה, הבור הוא רשות היחיד.

אם יש בו גובה עשרה טפחים

ושיעור של דלת על דלת טפחים באורך לרוחב,

זה רשות היחיד.

ואילו שפת הבור, מה נקרא?

פשוט הרבים.

אז זה חדלה.

לכן אמרו, על ידי שעשי דין אתה כאילו מקיף את השטח סביב הבור להיות רשות היחיד.

זה הופך להיות כרשות היחיד.

מאחר וזה כולה מיוחדת להסתפק עם חיצות שכאלה,

לכן מצאנו כולה יותר מאשר באופנים רגילים.

מובן?

אבל,

אבל אם זה לא לצורך עולר גלים,

אז ודאי שלא יסתמכו על זה.

ללכת ולקחת עימותים ולהקים שטח

סתם באופן פרטי.

למה, איך אפשר לדעת את זה?

למי שיש עכשיו מקום ברשות הרבים, בור מים.

הוא ציבורי.

נכון.

כלומר, נגיד זה לא עולר לגלים או לא לא עולים? המציאות היא שבדרך כלל העולים שעולים לירושלים עוברים דרך שם,

משתמשים שם.

זה מספיק.

ואין, נגיד שלא.

נגיד שלא, הם לא משתמשים בקור הזה, אבל הוא ציבורי. זאת אומרת, הוא נמצא במקום שה... זה גם מספיק, זה מספיק.

עצם הדבר, שייתכן שישתמשו בזה,

זה מספיק כולה להקל להם בזה.

אבל אני מתכוון... אז מה ההבדל בעצם בין בפרטי של בן אדם וחיבורי? לא, אני מתכוון לומר שמאחר וכל הכולה היה רק לצורך מיוחד,

ולא סתם

כשאין את הצורך הזה לא הקלו.

אז לכן הקלו גם לעניין הזה שתוכל להסתפק בדיומט שכזה, שעשוי עם אבן עגולה,

לדעת רבי שמעון ראשון רבי חנוכה, או מאבן מרובעת, לדעת רבי שמואל בן עזר.

מובן.

אבל באופן רגיל זה לא נוכל להקל.

כי במצב הזה הרי פרוץ מרובע על העומד.

הכלל הוא שבמחיצה אם הפרוץ מרובע על העומד,

המחיצה הזו אינה מחיצה.

ופה ודאי שהפרוץ מרובע על העומד.

משום שאם אתה לוקח את הדיומד,

מה זה הדיומד?

זה ערש.

בנוי ככה.

עכשיו ביניהם יש עשר אמות,

והשיעור של כל צלע מהרש,

מהרש הזו הוא רק אמה.

אז אמה, אמה מצד שני ובזעזע עשר.

אז מה יש לך?

יש לך מצב שהעומד הוא שתי אמות,

אילו הפרוץ הוא עשר.

בכל זאת, זה כאילו.

זה דבר שלא מצאנו אותו במקום אחר.

כמובן.

בכל זאת,

כמו שאמרנו, בכל זאת הקלו ולכן הקלו גם לומר את העניין הזה של רועין.

רועין כאילו נחקק, כאילו נחלק.

נראה את רשי,

תל המתלקט עשרה טווחים מתוך ארבע אמות.

אומר רשי, תל משופק קצת,

אבל מדרונו זקוף.

כלומר, התל יש בו קצת שיפוח,

אבל על כל פנים,

עדיין זה לא שיפוע באופן מלא.

אבל מדרונו זקוף, שקודם שיימשך ד' אמות,

קודם שהוא הולך, צריך לעלות במשך ארבע אמות,

כבר עלה ולהתלקט גובהו לעשרה טפחים.

כלומר, הוא יותר זקוף מאשר תל רגיל.

וקיים רב הזורק במסכת שבת,

מצאנו בפרק הזורק במסכת שבת, לעניין שבת, הברשות היחיד.

התל הזה, במצב הזה, נקרא רשות היחיד.

האכה, מה, כאן לגבי העניין שרצוננו להסתפק בזה בתור דיומד,

מה יהיה הדין? היכא במקום אחד מן הדיומדים.

אם עומד

תל כזה,

כן, במקום אחד מן הדיומדים.

מיהו כדיומד, האם זה מועיל להיות כמו דיומד או לא?

הוא נקרא ארבע.

למה הוא נקט אם מתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות?

שאם היה מדרונו משופע יפה ואינו מתלקט לגובה עשרה עד שיימשך יותר מדלת אמות,

אם היה מצב שהמדרון הוא לא כזה זקוף אלא משופע הרבה יותר,

וגובה עשרה בו זה רק אחרי שנלך יותר מארבעה אמות,

במצב הזה אפילו עלה גובה לשיפוע לעשר אמות,

סליחה, ואפילו עלה גובה לשיפוע לעשר אמות,

ארעס מכתאי.

אם השיפוע, כן, הוא לא כזה חזק, לא כזה חד,

אז אפילו אם בסוף אתה מוצא גובה של עשר אמות,

אבל מאחר וההילוך הוא במצב שכל עשר ארבע אמות אתה לא מגיע לגובה עשרה טווחים מן הקרקע,

זה לא מחשיב

את המקום כרשות בפני עצמה.

כן, מרובעת, אומר רשי,

כן,

מרובעת אמה על אמה,

ואינה מחוסרת אלא חליקה.

מה פירוש חליקה?

שיינטל עובי שבינתיים, העובי הפנימי שבאבן יינטל ותעשה כמרזב, דופן לכאן

ודופן לכאן.

עגולה מחוסרת חקיקה לחקוק וליטול מליטת עיגול

ולהשוות אמצעה לפאותיה. קודם כול, דבר ראשון, ליצור אותה כאילו היא מרובעת.

אותה היא מרובעת.

ועדיין אם חוסרת חליקה, ולאחר שאתה יוצר כאילו ריבוע,

אתה מוציא מן הריבוע את החלק הפנימי כדי ליצור מאמן לכאן ומאמן לכאן.

אז מאחר וזה פעמיים רואין,

אז רק לפי רבי ישמעאל אומרים פעמיים רואין. אמרי נא נא מצרי רואין לרבי ישמעאל?

ממילא מאחר ואתה רואה

שכל הוויכוח עם דווקא המרובעת או אפילו עגולה,

אבל אפשר להשתמש, לדעת כולם, במרובעת.

בתור דיומאד,

אז ממילא ותל נמי כאבן עגולה דמא.

תל נמי, אה, התל הוא דומה יותר לאבן עגולה, הוא טוען.

ממילא מאחר וכן,

אז לתנא קמא לא אמרינן תרא רואין, לפי תנא קמא לא יועיל.

אבל לפי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה, אכן יועיל.

יוצא שהרבא בא לפשוט לו שיש

בזה מחלוקת תנאים לגבי תל המתלקט

עשרה מתוך ארבע אמות.

עכשיו נראה את המשך הגמרא,

שאלה רביעית ששואל אביה את רבא.

בא אם הנה אביה מרבא,

חיצת הקנים,

קנה קנה פחות משלושה,

נדון משום דיומאד או לאו.

הספק הרביעי,

מה יהיה הדין עם המחיצה הזו עשויה מקנים בודדים?

האם יועיל להיחשב כדיומאד או לא?

כך שואל אותו אביה את רבא.

יפה מאוד,

יפה מאוד.

בואו אנחנו נסביר את השאלה.

אז עוד פעם, איך מורכב הדיומאד?

הדיומאד הזה היה בנוי בצורה כזו, שזה לא מחוברים הקנים זה לזה,

אלא הוא עשה קרש,

אבל מקנים שהמרחק ביניהם

הוא פחות משלושה טפחים.

אז אתה שואל, מה הבעיה?

יש פה דין לבוד.

האם יועיל להיחשב בשביל דיומאד או לא? האם הקלו כאן

במחיצה הזו,

שזה למעשה מחיצה של אשתי ולא ערב, זו השאלה,

או שלא התירו?

רק אם זו מחיצה של אשתי וערב.

במילים אחרות,

מאחר ואתה מקל את הכולה הזו של דיומאד

להקיף את השטח של אשתי והבור,

האם הקלו רק את הכולה הזו?

אבל לא הסתפקו,

לא אמרו שאפשר להקל יותר מלהסתפק במחיצה של קנים,

שמשל מחיצת קנים זו רק מחיצה שנקראת מחיצת שתי,

היינו עומד ולא ערב.

אם זה דיומאד ממש,

שזה מחיצה של אשתי וערב, זה סגור אלמאטי באופן מוחלט,

אז הוא לוקח שתי פלטות או שתי דיקטים,

ויותר מהם כערש,

אז זו מחיצה גמורה,

אבל באופן שזה קנים,

שהם מרוחקים אחד מהשני במרחק של פחות משלושה,

זה לא ייקרא אשתי וערב.

גם אם זה מבחינת ההלכה,

יש פה די נבוד, אבל זה הלכתי.

והם תמצאו את זה פה אשתי וערב.

האם הסתפקו בזה להתיר בתור דיומאד או לא?

הוא מסתפק על דין נבוד באופן מוחלט?

לא, לא, לא, לא, הוא מסתפק כאן.

למה דווקא כאן ולא במקומות? הסבבנו, מכיוון שפה זה כולה, שכבר הקלו

יותר מאשר בשאר המקומות,

הם אמרו, בסדר, אנחנו מקלים להסתפק בדיומאד, אבל לא אפילו לומר שמחיצת קנים יועיל.

אבל מצד שזה עדיין לא ניכר, זה אומר,

ניכר מזה נחשב, במקרה שבמציאות אין כאן שתי וערב.

בהלכה, מבחינה הלכתית, יש פה דין נבוד,

אבל מאידך, אתה לא רואה במוחנך עד תשתיב הערב.

נכון, נכון.

אמר לה תניתוה.

אז רבא עונה לאבייה, שנינו את הדין הזה בברייתא.

היה שם אילן,

או גדר,

או חיצת הקנים,

נידון משום דיומאד.

מה, אלא אב, קנה, קנה, פחות משלושה?

אומר לו הרבא, הדין הזה מפורש בברייתא.

כתוב שאם סמוך לבור היה איזשהו אילן, או גדר של אבנים,

או אפילו חיצת הקנים,

אפשר שיהיה יקרה דיומאד?

מה זה חיצת הקנים? זה לא הכוונה שהוא ישתמש בתור קנים שמרחק ביניהם,

כל אחד ואחד זה פחות משלושה,

וזה גם מועיל יקרה דיומאד? לא זה הכוונה? לכאורה זו הכוונה.

אם כן, יהיה לך פה פשיטות לספק שלך, בזה אנחנו פושטים את הספק שלך.

עונה כבר לא, גדריתא דקנה.

מי אמר לך?

יכול להיות שמדובר

באופן שהקבוצת קנים מחוברים למטה יחד בעץ אחד הסמוך לקרקע,

ורק כשהם

עולים בגובה של שלושה טפחים,

הם נפרדים זה מזה.

בקיצור, זה סוג של גזע אחד שבחלק העליון משלושה טפחים ומעלה מתפרדים להיות כמה וכמה.

אז על זה אמרו, נידונים יהיה דיומאד,

אבל באופן שזו מחיצה מקנים בודדים, שגם מלמטה יש רווח בין קנה לקנה.

אולי פה לא יהיה נידון משום דיומאד.

איך זה ניתן, איך זה ניתן, איך זה ניתן, איך זה ניתן, איך זה ניתן, מה פירוש, אם בן אדם עכשיו רואה גזע אחד

שהוא שלושה טפחים ולמעלה מתחיל להתפצל

כמו למשל כדוגמת הצולב,

כן?

במצב הזה זה יותר טוב מאשר כשהוא עושה מחיצת קנים

זה מה שהגמרא

אני מדבר עכשיו על אילן, זה כמו באילן, אה, עוד מעט

הגמרא שואלת, יא אחי, היינו אילן

אם מחיצת הקנים זה קנים שמחוברים יחד למטה,

אז מה אתה בא לחדש?

הרי זה ממש אילן,

למטה הוא רחב ולמעלה, לנפרד לענפים.

לא, זה לא היה קשה.

לא היה קשה משום שהאילן כשלעצמו,

מדובר שיש בו את השיעור של עמל אחד ועמל אחד,

בגזעו.

זה לא נקרא דבר כזה, זה אדם רואה אילן, אני חושב שזה כשהצרנו אותי בכל מקום החיצה.

לא צריך.

עוד פעם, לא צריך.

במצב הזה שיש במציאות,

אמר לכאן ואמר לך,

אז זה מספיק, כדי שייקרד יאמר.

הקלו להסתפק באילן.

הרגמרא שואלת,

אם אתה אומר שמדובר פה בחיצת הקנים, היינו שלמטה זה מחובר לגמרי, זה ממש גזע אחת.

רק למעלה זה מתפצל, אז מה ההרדל בין אילן לבין זה?

עונה הגמרא, אלא מה, קנה פחות משלושה?

לשיטתך שאתה רוצה להוכיח מכוח קושייה זו,

שחיצת הקנים זה לא הכוונה שלמטה זה היה גוש אחד, גזע אחד,

אלא אתה רוצה להבין מתוך זה שמדובר באמת שהיה הפרש בין קנה לקנה פחות משלושה, ויש הפרש בין קנה לקנה עד למטה?

אם ככה היינו גדר.

זה בדיוק כמו גדר, כמו שכבר הזכרנו מקודם.

הרי גם מחיצה של אשתי נקראת גדר.

מה ההבדל?

אם מחיצה של ערב לא יהיה טוב?

כן? אם מחיצה של ערב טוב, אז ודאי שמחיצה של אשתי תהיה טוב. אשתי הכוונה מהקנים הללו.

אלא מאיתך למימה

תרגבני גדר, הכה נמי תרגבני גדר.

אלא מה אתה חייב לומר כדי לבאר את הברייתא?

שיש שני סוגי גדר, הברייתא באה לומר.

יש גדר אבנים

ויש גדר שעשויה מקנים שהיא נקראת מחיצת שתי ללא ערב.

ממילא אם לפי דבריך לא יהיה קשה מגדר, כי אתה אומר, תראה, גבני גדר.

הכנה מתרגבני עילה. אז אפשר גם לפרש את הברייתא שבאמת מדובר במחיצת הקנים, זה קנים שמחוברים למטה ורק למעלה מתפצלים.

ואם תשאל מה זה, אבל זה אילן, התשובה יתראה גם נעילה.

יש אילן שלם,

ששם

כדי למצוא את המצב של דיורת אתה צריך לומר כאילו נחקק או כאילו נחלק.

כלומר קודם ליצור אותו כאילו מורבא או לאחר מכן להסיר את החוקי הפנימי

ועל ידי זה נוצר אמר לך למה אמר לך.

ויש אופן של קיבוצת קנים שאפילו שלא שייך בה לומר כאילו יחקק ויחלק,

אלא זה למטה מחובר ולמעלה מתפצל וגם נידון משום דיומנט.

אבל זה הכל בגלל שהכל גוש אחד למטה,

גזע אחד.

אבל יכול להיות עדיין שאם זה קנה קנה פחות משלושה לא יהיה נידון כדיומנט.

אז זה הגמרא רוצה לטעון שאין ראיה לפשוט את הספק של הביית

ממה שמובא בברייתא,

איכא דאמרא, יש אומרים

גודריתא דקנקא מבעלה.

יש כאלה טוענים שאביי לא שאל על חיצת הקנים,

היינו, חיצה כזו שההפרש בין כל קנה לקנה עד הקרקע זה פחות משלושה,

אלא אביי מלכתחילה שאל אותו על גודריתא דקנקא.

מה זה גודריתא דקנקא? היינו שגזע אחד עד שלושה טפחים זה גזע אחד,

ומכאן ולמעלה מתפצל להיות קנים סמוכים זה לזה בהפרש של שלושה טפחים.

האם זה כשר להיות כדיומד או לא?

גודריתא דקנקא, זו הייתה השאלה.

אמר לאה, תניטוה,

היה שם גדר העולילה לנו חיצה דקנים, נידון משום דיומד.

אז על זה הביא לו רבא הראיה מן הברייתא שכתוב חיצת הקנים, נידון משום דיומד.

מה אליו גודריתא דקנקא?

האם לא הכוונה המחיצה הזו שנאמר שם חיצת הקנים

זו הכוונה, כהן השאלה שאתה שואל אותנו, אבייה.

כשזה גודריתא דקנקא, היינו שאלמטה זה גזע אחד ולמעלה משלושה טפחים ואילך זה מתפצל לקנים.

עונה הגמרא, לא,

קנה קנה פחות משלושה.

אולי הברייתא המדברת מחיצה שעשויה מקנים לפרדים

ועד הקרקע, וההפרש בין קנה לקנה זה פחות משלושה.

אייכא היינו גדם?

אם ככה שואל אותו רבא את אבייה,

אז מה החידוש?

אם זה קנה פחות משלושה זה כבר כמו גדר, אז למה צריך להגיד לי את זה?

ואלא מאי, גודריתא דקנקא?

היינו אילן?

אז שואל אותו אבייה, ואם אתה רוצה לומר לי כדבריך שזה גודריתא דקנקא,

אז גם כן קשה.

זה ממש דומה לאילן?

אלא מאי ידלח למימרת רגבני אילן?

אך הנמית רגבני גדר.

אז כמו שלשיטתך,

גם אם נאמר שמדובר בגדריתא דקנקא,

אתה חייב לומר שזה תראי גבני אילן,

שנאמר פה שתי מצבים של אילנות,

או אילן כזה שהוא באורגינל אילן,

שיש פה גזע בגובה עשרה טווחים, ואתה צריך לומר בזה רואים

שכאילו הוא נחקק ונחלק,

אז אתה מוסיף ללחיצת הקנים שזה עשוי מגזע אחד של למעלה משלושה ממנו,

מן הקרקע זה מתפצל להיות קו הקנים.

אך הנמית רגבני גדר. אז גם לשיטתי נוכל לומר שמה שנאמר חיצת קנים זה קנים נפרדים עד הקרקע,

וההפרש בין כל קנה לקנה זה פחות משלושה.

ואם תבוא ותשאל אותי אבל סוף סוף זה גדר,

התשובה היא זה שני סוגי גדרות.

ישנה גדר שלמה ויש גדר שעשויה מקנים שאין בה אלא שתי.

נראה את רשי,

רשי בדיבור המתחיל חיצת קנים

שעשאה לכאן ולכאן

כהן דיומט.

גדרית דקנה

קנים מחוברים הרבה בארץ אחת סמוך לארץ

ומלמעלה הן מתפרשים,

כלומר למעלה נהיה כביכול ענפים נפרדים זה מזה,

קנים נפרדים זה מזה.

תראה גם נעילה, השמועינן אילן שלם,

די קלממר יחלק ויחקק,

ואישמועינן היי,

באים להשמיע לי, אף על גב די קלממר הכי שר,

אפילו שאי אפשר לומר,

כן,

שאי אפשר לומר כאן כך, בעניין הקנים שלמטה זה גזע אחד עד שלושה טווחים,

בכל זאת, הואיל ותחתיו אחד הוא כדיומד,

כלומר במצב הזה שהקנים למעלה נפרדים זה מזה, אבל למטה זה גזע אחד,

זה מועיל יחשב כדיומד, אבל קנה קנה פחות משלושה לא,

אבל באופן שעד למטה זה נחלקים זה מזה,

אולי באמת לא יועיל.

מה אילה אבגודריתא דקנה?

האם לא הקמנה בברייתא שהיה עשוי כעין זה, שלמטה זה גזע אחד ולמעלה נפרדים הקנים כעין ענפי האילן?

ושמע מנה, ובאיה הברייתא להשמיע לנו,

דאף על גב דאנן עוביו,

דאנן עוביו,

שלושה בגובה עשרה, אברינה רואי,

אפילו שאין פה

מצב כזה שהעובי שלו נמשך עד גובה עשרה, אלא רק שלושה טפחים,

זה מספיק כדי שזה יועיל.

לא, קנה קנה פחות משלושה, דעשוי כדיומד ממש,

ובגלו רואי ניקא תיקון מעריא, גם לי צריך להגיד רואין,

יש פה תיקון טוב על ידי,

כמו שאמרנו מקודם, יש פה דין לבון,

קנה קנה פחות משלושה.

כן,

ניגענו בסייעתא דשמיא לדף כ, עמוד א',

נראה עכשיו את הספק החמישי

ששאל אותו אביית רבא.

קודם שנראה את שאלתו של אביית רבא,

נקדים איזושהי הקדמה.

ידוע שאם ישנן חצרות שפתוחות למבוי,

כבר הזכרנו את זה גם כשלמדנו את ההקדמה,

וגם כשלמדנו מסכת שבת הזכרנו את העניין הזה,

שאם ישנן כמה חצרות שפתוחות למבוי,

מן התורה מותר לטלטל מהחצרות למבוי

ומהמבוי לחצרות.

כי הכל נקרא רשות האחים,

כי מקום שהוא מוקף

בג' מלחיצות,

צריך לדעת שזה רשות האחים.

גם המבוי, לפי ההגדרה של התורה, זה נקרא רשות האחים.

אז אם כן, אין בעיה מצד התורה להוציא מן החצר זו רשות האחים לתוך המבוי שהוא רשות האחים.

אלא מה?

באו חכמים ואמרו שאסור לטלטל

מתוך החצר

לתוך המבוי.

למה? כי מאחר

שהחצר היא רשות של

אדם אחד,

או קבוצת בני אדם שגרים באותה חצרה,

מה שעיקר המבוי הוא רשות לכמה וכמה חצרות יחד.

ומילא, אז יש פה כביכול

טלטול מחצר שהיא של היחיד

לתוך חצר שהיא יותר שייכת לרבים,

לתוך המבוי שהוא יותר של רבים.

ומילא, אז

אם למשל יש מצב כזה שלא יעשו כל אנשי החצרות תיקון יחד,

אז אי אפשר יהיה להוציא מן החצר למבוי,

מאחר וכל החצרות יש דיורים במבוי, מה זה דיורים?

היינו שרשאים להשתמש במבוי,

אז חצר אחת אוסרת על חברתה. היינו, אם לא ישתמשו,

אם לא עשו תיקון יחד כל בני החצרות הללו,

אלא יש חצר אחת מביניהם שלא עשתה תיקון יחד עימם,

אסור יהיה לטלטל מן החצר למבוי.

והוא הדין בחצרות אותו דבר.

אי אפשר יהיה לטלטל

מחצר לחצר

אם לא עשו תיקון החצרות יחד

או אפילו מן הבתים לחצר.

אם למשל

ישנם כמה וכמה בתים שפתוחים לחצר

ולא עשו עירוב חצרות,

כל אנשי החצר, היינו כל הדיירים ששייכת להם אותה חצר,

עשו, זה רבנה.

למה? כי זה נראה כאילו כל אחד מוציא מביתו לחצר שהיא יותר שייכת לרבים, לכמה וכמה אנשים.

אז אם כן לא יוכלו לטלטל, אלא אם כן עשו עירוב

כל אנשי החצרות יחד

כדי שיהיה אפשר לטלטל

בתוך המבוי.

עכשיו, מה יהיה הדין לאחר כל ההקדמה הזו, הגמרא כאן דנה, מה יהיה הדין בחצר שהיא פתוחה לתוך השטח שבין הפסים שלה לבאר?

ישנם פסים,

הבאר הזה היה בסמוך לאיזושהי חצר והחצר הזו פתוחה

לתוך השטח הזה.

האם

יהיה אפשר לטלטל מהחצר לשם?