מסכת עירובין דף יד: | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שמעתי שמוכרים בפתח תקווה, אורלוב

מסכת ערובין,

דף י' עמוד ב'

אבל נסכם

בקצרה את מה שלמדנו אתמול.

הגמרא אמרה

שדבר עגול,

שההיקף שלו הוא שלושה

וההיקף היה שלושים.

הגמרא אומרת למסקנה שהקיפו את זה מבפנים,

אם כן נמצא שהרוחב הוא שליש מן ההיקף.

לאחר מכן

מביאה הגמרא את רבחיה שהביא ברייתא

שים שעשה שלמה היה מחזיק 150 מקווה טהרה.

כלומר כמה קיבולת של מים יכולה להיות בתוך אותו ים שעשה שלמה,

אותה בריכה?

כמה? 150 מקוואות.

הגמרא דנה בזה,

איך אנחנו מגיעים ל-150 מקוואות.

הרי כידוע,

מקווה

שהשטח שלו הוא אמה על אמה ברום שלוש אמות.

רום הכוונה בגובה שלוש אמות.

אם כן נמצא

שהשטח

של המקווה שמכיל ארבעה ימצאה הוא שטח של שלוש אמות.

מאחר וכן

זה לקבל 150 מקוואות כאלה,

אז נחלק,

נכפיל

150 כפול שלוש, לכמה הגענו?

450 אמה.

אם כן, איך אומר רבחיה שהים שעשה שלמה מחזיק 150 ומשמש שלא יותר?

הרי מאחר

והאורך והרוחב שלו

היה 10 על 10,

ובנוסף,

הגובה היה 5,

אז אם כן, כמה זה השטח של אותו ים?

השטח הוא

מאה אמה ברום 500. כלומר, 500 אמות.

אם כן, איך אתה אומר שהים הזה שעשה שלמה מחזיק 150 מקוואות טהרה,

ומשמש משהו שלא יותר?

הרי

כדי לקבל 150 מקוואות, די לנו ב-450 אמות.

ואילו בים שעשה שלמה היה יותר, היה 500. זו הייתה שאלת הגמרא.

הגמרא עונה,

כל מה שאני אומר,

שהיה בים שעשה שלמה

500 אמה,

זה הכול אם זה היה בריבוע.

אם

היה שטח שמרובע 10 על 10,

בגובה של 500 אתה מקבל 500 אמה.

אבל ים שעשה שלמה זה לא היה בריבוע, אלא היה עגול.

אם כן,

ה-10 הוא רק באמצע הים, באמצע הבריכה.

אבל בקצוות אתה לא מוצא 10 אמות.

אם כן, יוצא שהשטח הוא פחות

מ-10 על 10,

זה שטח של פחות מ-100 אמה.

שואלת הגמרא, בסדר, גם אם תאמר כך, עדיין

לא נוכל להסתדר עם מה שאמר הבכייה.

למה?

כי הרי ההפרש בין

שטח מרובע לשטח עגול

הוא הפרש של רבע.

כלומר, העגול,

שטח עגול,

אם למשל יש ריבוע,

כשאתה מעגלו מבפנים,

בתוך הריבוע,

אתה מקבל למעשה 75% מתוך השטח הכללי של המרובע.

העגול מכיל 75% מהשטח של המרובע,

משום שאתה חסר בעיגול רבע ממה שיש בריבוע.

שואלת הגמרא, בסדר, גם אם תבוא ותגיד

שזה היה עגול,

אבל עדיין לא הסתדרנו, משום,

הרי אמרנו 500 אמה אם זה היה בריבוע.

אז נאמר שה-400 אמה הראשונים,

אתה מוריד רבע,

שהרי זה היה הפרש בין העגול לריבוע.

רגע, רגע, רגע. אמרנו 15, צריך להוריד רבע מ-500?

אה, 15. אמרנו שזה 25%. 25%. מתוך מה? מתוך השטח? מתוך השטח המרובע.

אז אם מתוך 500 אתה מוריד,

מוריד 25%. זה לא 25%. כן.

זה 125? נכון, זה 125 בקבעות טהרה.

הגמרא אבל באה ועושה חשבון בדרך שונה, אבל התוצאה היא אותה תוצאה.

כלומר, אם אני לוקח

את ה-400 אמה שבתוך שטח המרובע ומוריד מזה רביע.

רבע מתוך 400 זה 100, אז הגענו ל-300.

הורדנו מ-400 100, שזה רבע מתוך ה-400,

הגענו ל-300.

אם כן, ב-300 הללו יש 100 מקוואות.

כמה נשאר, אם כן,

הפרש?

עוד 100, מה?

מרובעות.

רגע, אבל לא למה מרובעות? כמה מ-375?

מה 375?

בשטח, באופן כללי.

אבל כמה מקוואות, לא, זה ברור.

אנחנו עכשיו פשוט, אנחנו נגיע לאותה תוצאה, אבל אני רוצה להגיע לאותה תוצאה

לפי מהלך של הגמרא.

אנחנו עשינו במהלך שונה, והגענו לתוצאה, שזה 125 מקוואות.

משום שאם אני מוריד מה-500, 25 אחוז,

אז אנחנו מגיעים ל-375.

375 זה 125 מקוואות, כן?

אבל הגמרא באה והולכת בדרך שונה,

אומנם היא הגיעה לאותה תוצאה.

כלומר, אם אני לוקח את ה-400,

אם היה מרובע, היה פה 500, נכון?

ניקח את ה-400 מתוכם, בוא נוריד מזה רבע.

כמה הגענו?

ל-300.

300 זה למעשה מכיל 100 מקוואות טהרה.

כמה נותר לנו, אם כן? 100 במרובע,

ושמזה את המוריד עוד רבע.

תוריד מה-100 הרבע, כמה הגענו?

75. שטח מרובע.

75 לחלק ל-3, כי כל מקווה זה 300,

הגעת לעוד 25 מקוואות.

אם כן, יש פה בצירוף המאה שהזכרנו מקודם, 125 מקוואות.

אז למה עדיין קשה?

מדוע הרב חיה אומר שהיה הים שעשה שלמה מכיל 150 מקוואות טהרה?

הגמרא באה עם רעיון כזה שהים שעשה שלמה הוא לא היה כולו בריבוע ולא היה כולו בעיגון,

אלא

השלוש אמות הראשונות מן הקרקע,

כן, עד גובה שלוש אמות, זה היה מרובע.

עשר על עשר בריבוע.

השתי אמות העליונות, הרי אמרנו שהגובה שלו היה 500. אבל לא היה שווה,

כן,

האמות התחתונות לאמות העליונות,

אלא שלוש אמות התחתונות

שבגובה הברקה הזו,

מן הקרקע עד תום שלוש אמות בגובה,

זה היה בריבוע.

מכאן ואילך היה בעיגון.

אם כן,

אם היה החלק התחתון

שלוש אמות, עשר על עשר, ברום שלוש אמות.

אז כמה מקוואות הגענו?

זה למעשה 100 כפול שלוש.

אז זה 300. 300 כמה מקוואות זה 100. עכשיו ההשפעה,

שתי האמות הנותרות בגובה, השתי אמות העליונות,

הן בעיגון.

עכשיו בואו נעשה חשבון.

אלה

זה למעשה 200.

למה?

אם זה היה בריבוע זה היה 200, נכון?

עכשיו תוריד מן ה-200 רבע, כמה אנו מקבלים?

150 אמות.

150 אמות לחלק לשלוש,

כדי לדעת כמה מקוואות יש בתוך 150. יש לנו, אם כן, 50. תוסיף את זה על המאה שהזכרנו קודם,

נמצא שיש לנו כאן יחד 150. זה מה ש... לכאן הגענו אתמול.

מובן?

אני חוזר שוב. תא נערב לי בר יחזקאל.

ים שעשה שלמה שלוש אמות תחתונות מרובעות,

ושתיים העליונות עגולות.

שואלת הגמרא שאלה,

נהי דיפקא לא מצית מארט,

די שפתו עגול סביב,

אלא המה חדה?

כלומר,

מניין לקח רבי בר יחזקאל לבוא ולומר שהשלוש אמות הראשונות מן הקרקע,

שלוש אמות שבגובה, מן הקרקע,

הן היו מרובעות,

ואילו השתי אמות העליונות הן היו בעיגול.

מי אמר לא?

אולי לא?

אולי זה היה להפך,

שהיה קודם העגולות ואחר כך מרובעות?

הוא אומר, לא שייך לבוא ולומר איפכא.

אי אפשר לומר להפך שהתחתונות היו העגולות והעליונות מרובעות.

משום שהרי בפסוק כתוב,

שפתו עגול סביב.

ראינו ששפת הבריכה היה בעיגול.

כן, אז אומנם לא שייך לבוא ולשאול

שנהפך את הדברים ולומר שהתחתונות הן עגולות או עליונות מרובעות.

אבל עדיין שייך לשאול מאיפה לקח רמי בר יחזקאל לומר

שהחלק,

האמות העליונות הן היו שתי אמות עליונות בעיגול,

אולי אמה אחת בלבד הייתה בעיגול.

כלומר,

ארבעת האמות הראשונות מן הקרקע הן היו מרובעות.

והאמה האחרונה בגובה היא הייתה עגולה.

מי אמר לרמי בר יחזקאל שזה השתי אמות בגובה?

השאלה מובנת.

תארץ את הגמרא, לא סלקה דעתך.

אי אפשר שתעלה בדעתך לומר כך.

דכתיב.

שהרי שם,

שם באותו עניין שמדבר על הים שעשה שלמה,

נאמר כמה הקיבולת של אותו ים, אותה בריכה.

נאמר שם אלפיים בת יחיל.

אני בטעות, אתמול אמרתי שבת זה שלושים שיאים.

זה טעות.

יש פסוק שאומר, עשרת הבתים חומר.

כלומר, כל בת, כמו שהגמרא אומרת, בת קם אהביה שלוש שיאים.

בת היא מכילה שלוש שיאים.

כפול עשר זה כור.

אבל לא משנה, אז הבת היא שלוש שיאים.

רגע, שלושים שיאה וכור לבן?

זה כור, נכון מאוד.

עכשיו, גם מה שמוזכר בנביא,

לשון חומר, חומר זה הכוונה,

מה שנקרא אצלנו, קור.

זה שלושים שיאים.

כמה בתים אתה צריך בשביל להגיע לקור?

עשרת הבתים.

כלומר, כל בת זה היה שלושים,

אז אם אתה מכפיל את זה כפול עשר, אתה מגיע לשלושים שיאים.

זה מה שכתוב כאן. ביחזקאל, כאשר התנבא על הבניין העתידי,

אז מובא שישראל יפרישו למעשר מן השמן,

מעשר הבת מן הקור.

כלומר, עשירית מן הקור.

הקור זה שלושים שיאים.

אם כן,

עשירית מתוך זה, שהרי זה מעשר. המעשר זה פירושו אחד מהעשר.

כמה הוא?

בת.

כלומר, זה שלוש שיאים.

אם הקור הוא שלישים,

העשירית ממנו זה שלוש, ולזה קורא הנביא יחזקאל בת.

אם כן, נמצא שבת זה שלוש שיאים.

דהבה לו שיטה על וגרי, כלומר, מאחר ונאמר,

אלפיים בת יחיל, כלומר

הקיבולת של הים שעשה שלמה זה אלפיים כפול שלוש.

אז אם זה אלפיים כפול שלוש,

כמה שאין יכולת להכניס

בתוך הים שעשה שלמה?

אז אתה מכפיל אלפיים כפול שלוש.

כי אם כתוב אלפיים בת,

כלומר אלפיים כפול שלוש זה שיעור של בת.

אם כן הגענו לששת אלפים שאין,

עכשיו, אם אתה מחלק ששת אלפים שאים לארבעים שאה,

אתה מוצא בדיוק מאה וחמישים מקוואות.

מובן?

כי מאה וחמישים

מקוואות כפול ארבעים שאה, לכמה הגעת?

לששת אלפים.

בדיוק.

מאה וחמישים כפול ארבע זה שש מאות.

ואם כן, מאה וחמישים כפול ארבעים זה ששת אלפים.

בדיוק כך. אז אם כן,

חייב להיות ששתי האמות העליונות היו עגולות,

ולא רק אמה אחת עגולה, כי אם אמה אחת הייתה עגולה בלבד,

היה צריך להיות שיעור יותר גדול מאשר 150 מקוואות, היינו יותר מאשר ששת אלפים אמה.

שואל את הגמרא, וכתיב,

נכון מאוד,

וכתיב,

אני בשורה החמישית מן הרחבות,

יד עמוד ב ברחבות, ועקתיב,

מחזיק בתים,

שלושת אלפים.

כלומר, הגמרא באה לשאול,

וכי הים שעשה שלמה הכיל רק אלפיים בתים?

כלומר, שיעור של ששת אלפים שאה,

שזה 150 מקוואות?

הרי בדברי הימים ב', פרק ד', פסוק ה',

נאמר שם על הים שעשה שלמה,

מחזיק בתים, שלושת אלפים.

אם כן נמצא שזה הכיל שלושת אלפים בתים,

כל וחצי.

לא, זה יותר ממה שנאמר,

כן, במלכים.

במלכים נאמר שזה הכיל אלפיים בת.

מובן.

ואילו בדברי הימים,

ואילו בדברי הימים,

כתוב שם שזה היה מכיל שלושת אלפים בתים.

אולי עוד אחד רק אחד היה פה? כלומר, עוד אלף.

אם ככה יוצא שהים שעשה שלמה,

שהוא שלושת אלפים בת,

זה כמה?

יפה, תשעת אלפים שיאים.

תשעת אלפים שיאים, אתה מקבל 225 מקוואות,

ולא 150. רגע, אפשר לחלק את זה ל-9,000?

משום שאם אתה מקבל בששת אלפים 150 מקוואות,

כלומר, כל שלושת אלפים זה,

כל שלושת אלפים זה 75, נכון?

תשעת אלפים לחלק 150. לחלק, כן, לחלק ל... לחלק ל-40.

לחלק ל-40, כן, לא ל-150, ל-40.

זה 275, מה אתה מסתבך?

כן, לא, כן.

זה פשוט.

עונה הגמרא...

זה היה של כל עברית, אנחנו לא קוראים. עונה הגמרא,

זה חשבון פסול.

משום שאם יש לך ששת אלפים, אתה מגיע ל-150,

כלומר שכל... וזה 2,000 בת.

כלומר, כל אלף בת זה 75. אז אם זה 3,000 בת,

אז יש לך כפול שלוש.

75 כפול שלוש, זה ב-2,000 25. עונה הגמרא, האו לגוצ'א, האו לגוצ'א.

כלומר,

מה שנזכר שם בדברי הימים שהים של עצה שלמה,

זה החזיק שלושת אלפים בת,

זה הכוונה שהיה פה תוספת של הגודש.

כלומר, אם היו עכשיו

ממלאים את הים וגם עושים גודש מעליו,

קודש, היינו כמות נוספת שזה עובר את שפת הים,

כיבול מעלה. הרי הרבה פעמים אתה לוקח,

כן, למשל, בדבר יבש שייך לעשות את זה. אתה לוקח כוס,

והרבה פעמים אתה יכול למלא את הכוס ואפילו קצת לעשות גודש בכוס למעלה, נכון?

אז זה מה שהוא אומר.

היה פה תוספת...

זה גודש גדול מאוד.

אם אלפיים זה המילוי,

אז עוד אלף זה גודל? זה לא יכול להיות. חצי זה גודל? עוד מעט. כמו שאתה מלא חצי... כן, כן, כן, כן, תכף אתה תראה.

תכף תראה.

אז אלא אם כן הוא עשה איזשהו מתקן מיוחד... לא עשה שום מתקן. מאחר והשטח היה גדול,

אז כבר בגודש כלשהו יכולת להגיע לשעון.

יכולת להגיע לשעון הזה שהגודש הוא שליש

מהקיבולת הפנימית של הכלי.

זה לא רק שליש, למעשה זה חצי.

זה שליש, זה חצי.

כן,

זה שליש מהסך הכללי.

הסך הכללי, אבל אלף ואלפיים. קיצור, זה שליש מלבר ופלגה מלגב.

אם אתה מבין מה זה מלגב, מה זה מלבר.

טוב, לא משנה.

ההולה קבוצה,

אז מילא אין סתירה.

הקיבולת הפנימית של הים שעשה שלמה אחיינה היה רק אלפיים בת,

אבל מביא הפסוק בדברי הימים לומר שאם למשל היו מנחים שם

דברים יבשים,

כן, צבועה נאמר,

אז היה אפשר להוסיף שם עוד שליש.

ואז נמצא שיש פה שלושת אלפים, בת, בתים.

אמר אבייה.

אמר אבייה.

את ההיגיון תשאיר באוניברסיטה.

אנחנו כאן לומדים

דברי אלוקים חיים.

הגיוני, לא הגיוני, זה לא שייך אלינו.

אז אם אתה עומד אלוהים, זה נוצר עונג, זה מה שקורה על הטבע. לא, שום דבר.

מה לא מלכים? לא צריך להגיע לנסים.

50 אחוז, אם תיקח כוס רגיל טובים. 50 אחוז. לא צריך להגיע לנסים.

למה זה? כל הקורבנות שלו, המים... אין קשר, אין קשר. כל אדם היה נקווה... אין קשר. הים שעשה שלמה זה ים שהוא עשה,

זה לא שייך לבית המקדש.

ים שעשה שלמה זה לצרכים אחרים.

אז זה שייך עכשיו לנס.

והגמרא הרי לומדת מכאן דבר שהוא מעבר היה לכל

ההיסטוריה כולה.

לאו דווקא לזמן שבית המקדש היה בנוי.

אמר אבייה.

אמר אבייה, תראה, אתה בא לפה,

כן?

תזרוק את כל מה שמוכנים לך בבות החוצה.

עכשיו, לא נסים, לא נסים, לא נסים, לא כלום. אנחנו עכשיו נמצאים כאן, בעולם הזה.

אז אין נסים, אין כלום. באים לומר לך מה הייתה המציאות.

המציאות היא שאם יש כלי שהוא מחזיק מבחינת הקיבולת הפנימית שלו,

הוא מחזיק איזשהו שיעור מסוים,

דע לך שבדבר יווה שאתה יכול להקדיש אותו בעוד חצי מהקיבולת הפנימית.

זה באמת, זה מים. לכן אמרתי שמה שנאמר שם,

שמחזיק שלושת אלפים בת,

הכוונה, אם היה דברים יבשים, היה שייך,

שיהיה תוספת.

יבשים, לא במים.

ודאי, ודאי. אבל הוא מילה שמים.

נכון, אז הוא רק אומר, מחזיק הכוונה שיכולנו להניח שם דברים יבשים בשיעור של שלושת אלפים בת.

מובן?

אבל במציאות לא היה.

במציאות זה מים, ומים זה צריך...

זה רק בא ללמד אותך דבר נוסף.

שתלמד... תווה את זה, כי זה נכון.

בשביל זה הוא בא ללמד אותך דבר נוסף.

שתדע את הכלל גם לגבי

ההיסטוריה כולה. כלומר, גם לשנים הבאות.

שמה?

הנה, בוא תראה בהמשך.

אמר אביה

שמע אמינא

היי גוצה טילטא הווה.

אמר אביה אומר... טילטא שלוש. שליש שם. כלומר, מאחר והגמרא תרצה

שהפסוק בדברי הימים מדבר

על חלק שנוסף שם בגלל הגודש שבו,

אם כן, מזה נלמד

שתמיד אם יש לך כלי

שהגובה שלו

הוא מחצית מאורכו של הכלי

וכן ברוחבו,

אז דע לך שהגודש שאתה יכול להקדיש ולהוסיף עליו

עוד שליש מהסך הכלל, כלומר, חצי מהקיבורת הפנימית.

מאחר שאנחנו מדברים

שהים שעשה שלמה

זה היה חמש. עשר.

חמש בכלוך.

נדבר עשר באורך ועשר ברוחב.

אז הגובה נמצא שוב חצי מהאורך ורוחב.

אז אם יש לך כלי כזה שהגובה הוא חצי מהאורך ומהרוחב,

אז הגודש שאתה יכול להקדיש עליו,

תוספת של עוד חצי מהקיבורת הפנימית, זה נמצא השליש ביחס לכל.

בדיוק. לכל דבר רביש כמובן.

זה הכל.

זה מה שרוצים ללמד אותך.

ותנען נעמי,

ושנינו כך גם במשנה,

זו משנה במסכת כלים ובמסכת אוהלות,

שידה,

שידה,

תיבה ומגדל,

כוורת הקש

וכוורת הקנים

ובור ספינה אלכסנדרית,

אף על פי שיש להן שוליים,

והן מחזיקות ארבעים שאה בלח

ושהן קוראים ביבש, טהורים.

משנה שמובאת במסכת כלים ואוהלות,

שמשם לומדים גם כן את היסוד הזה,

שאם יש לך כלי

שהגובה הוא חצי מהאורך והרוחב,

אתה יכול להקדיש אותו בשליש,

כלומר הגודש הוא שליש מהסך הכללי שיש כאן.

היכן רואים זאת?

המשנה אומרת כך,

אם יש לך שידה,

שידה

זה ארגז

שמחובר לעגלה,

ארגז עם קרון,

ששם

יושבים בדרך כלל אלה שמחפשים את הצניעות,

אם זה אנשים חשובים שלא רוצים שיראו אותם,

או נשים שנמצאות שם,

אז עושים איזה שיעה משהו, ארגז סגור,

מה שנקרא,

קרון.

יפה.

עכשיו, או תיבה,

תיבה זה ארונית כזו,

שהיא עומדת בשביל לשמש את הבנקאי.

בזמנם היה מושג שנקרא שולחני.

שולחני זה היה אדם שעומד באיזשהו מקום

בשעת המסחר ומחליף מטבעות למי שהיה זקוק. כמובן שהוא לוקח עמלה על זה,

כן?

אז זה סוג של ארונית כזו.

ומגדל, מגדל זה ארון רגיל של עץ.

או כוורת הקש.

כוורת הקש זה סל גדול שעשוי מקש.

או כוורת הקנים, סל גדול שעשוי מקנים.

ובור ספינה אלכסנדרית.

זה ברכה של עץ שהיו עושים בספינה גדולה,

והיו מניחים שם מים מתוקים לשתייה. הרי יוצאים בספינה להרבה הרבה זמן, לישון בים.

אם כן, לא יכולים לשתות מן הים,

מים מלוכים.

ומאחסינים בתוך

הבור הזה, שנקרא בור ספינה אלכסנדרית,

מים מתוקים לשתייה.

עכשיו, היו פעמים שהקיבולת שלהם הייתה כזה גדולה,

שיכלו להכניס שם 40 סאה של מים.

אף על פי שיש להם שוליים,

שוליים הכוונה שהתחתית שלהם לא הייתה חדה,

אלא

בצורה ישרה,

שיכול להחזיק את מה שמניחים עליהם.

הם יכולים להושיבם על הקרקע,

ואי אפשר לטלטלם ממקום למקום,

בפרט כשהם מלאים.

זה אמור להיות מונח במקום אחד.

והקיבולת שלהם, אומרת המשנה,

40 סאה בלח שהן קוריים ביבש.

כלומר, אם אתה תרצה להניח שם דברים לחיים,

תוכל לאחסן שם 40 סאה.

אבל אם זה יבש,

תוכל להניח שם קוריים. קוריים זה שתי קורים.

כל קור זה שלושים סיעה. אם כן, זה שישים סיעה.

כלומר, בלח ארבעים סיעה ושישים סיעה ביבש.

כן, אם כן, אז מהו ההפרש

בין היבש לבין הלח?

אם הלח זה ארבעים, והיבש הוא שישים?

מה, זה שום אחרי שלנו.

שליש.

נכון.

אם כן, ועל זה אמרה המשנה תורין, שכלים כאלה גדולים

הם לא מקבלים טומאה,

כי יש לנו גילוי בתורה שרק כלי כזה שהוא מטלטל מלא וריקן, גם בין שהוא מלא ובין שהוא ריקן, אז הוא מקבל טומאה.

אבל אם זה כלי כזה גדול שאם הוא היה מלא, אי אפשר לטלטלו,

לא מקבל טומאה.

על כל פנים,

מה שרוצים אנו ללמוד מזה, את היסוד,

שלמה בלח זה מקבל ארבעים ובייבש

זה קוראי?

מה ההפרש? ההפרש הוא.

בגלל שהייבש אתה יכול לעשות גודש.

אם כן, נמצא שהגודש הוא שליש יותר מאשר ההלח.

נמצא שהחלק של הגודש הוא שליש.

מזה לומדים את היסוד

שהגודש הוא שליש.

הא גוצ'ה,

טילתא הווה גוצ'ה.

הגודש.

הוא שליש

מהסך הכללי,

כולל מה שאתה מכניס בקיבולת הפנימית,

עם הגודש.

אבל כמו שאנחנו דקדקנו היטב,

ודווקא בדומה לים שעשה שלמה,

שהגובה הוא מחצית מהאורך ורוחב,

אבל אם תמצא למשל שהכלי הוא גבוה מחד,

אבל מצד שני הוא צר באורך ורוחב.

אז בוודאי שהגודש שלו יהיה פחות.

ככל שאתה מוצא שזה מתרחב יותר, האורך ורוחב הוא יותר,

מה שנקרא יותר מפי, הוא פי שניים מהגובה,

אז תוכל למצוא בגודש, בדבר יבש,

הפרש של חצי מהקיבולת הפנימית, שזה שליש

אם אתה עומד את הכל ביחד.

תמיד זה כפול.

אני אומר, אם אתה מוצא כלי כזה,

שהגובה הוא חצי מהאורך ורוחב,

אז הגודש,

אתה יכול להקדיש אותו ביבש בשליש יותר מאשר אם היית מניח שם את הדברים לחיים.

אומר רש״י,

אנחנו נראה את רש״י

בדף י״ד עמוד א',

מקווה טהרה, ממש רש״י האחרון בעמוד.

מקווה טהרה,

ארבעים שיאה.

בסדר?

עכשיו תהפכו בבקשה את הדף.

במים, משמע מים, חומרים יחדיו.

כמה אהבו לו להנח עשר על עשר ברום חמש אמות.

כלומר,

מסביר רש״י,

כמה גובה יש בהם

באמה על המה ברבועו של מקווה.

כלומר, אם אתה רוצה לאמוד

כמה הקיבולת של הים שעשה שלמה.

הרי אם אתה יודע שהאורך והרוחב, כל אחד מהם היה עשר.

אז זה היה עשר כפול עשר. איך אתה מודד שטח? אורך כפול רוחב.

אם כן, יש פה מאה.

בגובה חמש, אתה מכפיל את זה בחמש.

נמצא שהקיבולת של הכלי

הוא חמש מאות אמה.

חמתק גרמידה, מה זה תק גרמידה? חמש מאות אמה. כיצד?

אז רש״י

הולך בדרך שלו בשביל

להוביל אותנו למסקנה על התוצאה הזו

שהים של עשה שלמה היה חמש מאות אמה.

חלקהו לעשר רצועות.

אם אתה לוקח את הכלי שהוא מרובע,

עשר על עשר,

ואתה עושה ממנו עשר רצועות,

וכמובן שכל רצועה היא שווה לחברתה.

אז אם כן, הרי לכל רצועה עשר אמות רוחב ורוחב אמה ורום חמש.

כי אם אתה לוקח ועושה עשר רצועות

באורך

שהוא עשר,

נמצא שיש פה עשר ברוחב אמה, כל רצועה ברוחב אמה על גובה חמש.

בסדר?

חתיכם לחתיכות של אמה אמה.

עכשיו תיקח את כל רצועה או רצועה ותחלק מהם.

תעשה אמה על אמה, יש לך עשר אמות ברוחב אמה.

עכשיו תחלק את זה לעשר, תקבל עשר

שיעורים שכל אחד מהם זה אמה על אמה.

אז אם כל רצועה אתה מוצא עשר רצועות שכל אמה על אמה,

אז כפול עשר רצועות כמה אתה מגיע?

למאה אמה, 100 אמות.

אם כן, יש לך פה 100 אמות בגובה חמש אמות, הרי 100 חתיכות של אמה על אמה ברוב חמש אמות.

אם אתה, מה?

רציתי להגיד, כמה זה אמה? שישה טפחים.

כמה זה שישה טפחים?

טפח זה בערך או שמונה

או 9.6. זה תלוי במחלוקת.

אז ככה פעם היו, זו הייתה השפה.

כן.

לא היה סנטימטר או מטר.

היו מודדים מזה על פי זה.

שים זו על זו אמה על אמה ברוב חמש,

כאשר אתה תיקח את כל החתיכות הללו

ותשים אותן אחת על השני,

תגיע לגובה חמש מאות אמות.

הבא חמש מאות אמות.

בקיצור,

זה הדרך שהרש״י הלך בה.

אנחנו, כפי שלמדנו

בצעירותנו, יודעים ששטח,

אפשר להגיע לזה באופן פשוט.

אתה מכפיל אורג ברוחב,

כפול הגובה, אתה מגיע לדעת כמה שטח יש כאן בכל הים שעשה שלמה.

אבל זה הכל אם זה בריבוע.

אבל כאן זה היה בעיגול.

הלאה, לתלת מאה הגובה, אז כמה אתה מגיע,

לכמה מקוואות אתה מגיע אם יש לך חמש מאות אמה?

אז לשלוש מאות מה גובה, לשלוש מאות גובה,

מאה מקוואות, שלוש מאות למקווה.

נמצא שיש לך מאתיים מיותרים.

במאתיים נכנס יותר מ-50 מקוואות.

נמצא שיש לך יותר מ-150 מקוואות טהרה,

אם זה היה בריבוע.

עונה הגמרא הנאמילי בריבוע.

נכון, אם היה הים של חשש כמו מרובע,

אז זה היה די ב-450 קיבולת באותו ים

כדי להגיע ל-150 מקוואות.

אבל כאם היה מרובע שיהיה בו אורך ורוחב.

מה זה? לצדדים.

כי באמצעיתו,

כלומר, בכל מצב שאתה תמדוד

ותמתח קו

מדופן לדופן,

אתה תגלה אותו שיעור של עשר על העשר,

אז יהיה ריבוע, ויהיו רצועותיו שוות

בעשר עשר אמות לרצועה כדי פרישית.

תוכל לעשות מזה, כמו שאמרנו, רצועות,

ואת הרצועות לחלק שוב לחתיכות של המעלמה,

אבל ים שעשה שלמה עגול היה, כי דכתיב, כמו שכתוב, עגול סביב, ונמצא,

שאין אורך הרצועות עשר אמות,

אלא רצועה אמצעית לבדה.

רק אותו קו שאתה מותח באמצע של העיגול,

אז תמצא שם עשר אמות.

אבל אם אתה מותח,

כן, נאמר,

אתה לוקח מצפון לדרום ומותח חוט, הגעת לעשר אמות, אם זה באמצע.

אבל כשאתה פונה כבר לצדדים ואתה מותן מצפון לדרום,

מתקצר לך השיעור מהעשר.

ככל שאתה מתרחק יותר,

ככל שאתה מתרחק יותר ואתה מותן מצפון לדרום, אתה מקבל שיעור

קטן יותר

מבחינת האורך.

ואותו דבר ברוחב.

וכל דבר עגול רחב באמצעיתו

מקצר לכל צדדיו.

נכון מאוד, אבל זה העניין של עיגול,

שאומנם חלק האמצע שבו,

הקו שאתה מותח אותו באמצע הוא אומנם רחב,

אבל שאר הקווים הם קצרים יותר. אם זה בצדדים,

זה כבר קצר יותר.

שואלת הגמרא, בסדר, גם אם נגיד כך, מי יבדק כמה מרובע יותר על העיגול? רביע.

הרי מה ההפרש בין שטח של מרובע יותר מאשר העיגול? זה לא חלקם. ברבע.

דה, כל עיגול שרוחבו אמה,

יש בו אי קו שלוש אמות.

הרי אמרנו, שאיך אני יודע כמה רוחב העיגול? אם אני יודע שההיקף שלו הוא שלוש,

אז הרוחב הוא שליש ממנו.

אם כן,

מאחר ואתה יודע את זה כבר מתוך מה שלמדנו קודם,

שכל עיגול שרוחבו אמה יש בו היקף שלוש אמות,

ממילא, ואם היה מרובע אמה על אמה,

היה לו היקף ד' אמות, אמה נוח הרוח.

אם היית לוקח אמה על אמה

ומקיף אותו מחוץ,

איזה אורך היה צריך להיות בחוץ הזה?

ארבע אמות.

שבשביל מה זה ריבוע?

ריבוע פרסום דבר יש לו ארבע הצלעות,

נכון?

כל צלע הוא אמה.

אז הנה אתה מוטה מושך חוד בצלע אחת,

צלע שני עוד אמה,

שלישי עוד אמה,

צלע רביעי עוד אמה, אתה מקבל פה היקף של ארבע אמות.

זה הכל אם זה מרובע.

אבל הרי העיגול הוא קטן יותר.

שיעור העיגול הוא פחות מ-25%, כלומר,

הוא קטן מן המרובע ברבע.

אז איך אני מקבל ארבע אמות?

בהיקף של מרובע אני מדבר.

רק בהיקף כאילו מה אם אני... אם יש לך אמה על אמה.

אוקיי. נדבר בלשוננו, מטר על מטר.

ואתה רוצה לקחת חוט ולהקיף

את המטר על מטר הזה. כמה אורך היה צריך להיות בחוט הזה? ארבע מטר. ארבע מטר.

צריך לעשות את הדבר במקום שנדבר במטר.

דיברנו מה אמה, זה הכל.

ומילא, מאחר ואם היה מרובע, היה לו היקף דלת אמות, המהלוך הרוח,

נמצא מרובע יותר על העיגול, הביא.

שהרעל העיגול, אתה אומר, כדי להקיף רוחב של אמה בעיגול אתה מספיק לך שלוש,

ואילו אם זה בריבוע אתה מקיף אותו בארבע.

נמצא מרובע את רעל העיגול, הביא. נלקח.

לכן אומר רש״י, היי ים עגול.

נשארנו בחמש מאות אמים

במרובע מאחר שהים הזה שיערנו אותו בתחילה בתור חמש מאות אמה, אם זה היה מרובע.

אבל האמת זה היה עגול.

לכן בעיינה לביצור יריב עמיניו. צריכים אנו להוריד מזה רבע מאה חמש מאות.

אם כן,

אם יתלהו ארבע מאה לתלת מאה, אז תוריד מ-400 שהיה לנו קודם ל-300, הורדנו רבע מ-400,

הורדנו את זה ל-300, נכון?

אם כן, אם קיבלנו בשלוש מאות מאה המקוואות.

כמה נותר לנו אם כן? עוד מאה. מהמאה תוריד עוד רבע, כמה נשאר לנו?

שבעים וחמש.

אם אני מוריד רבע מ-100, כמה נשאר לנו?

שבעים וחמש.

שבעים וחמש זה עוד 25 מקוואות.

נמצא שזה 125 מקוואות ולא יותר.

זה מה שהוא אומר, על מאה עמין.

אני חוזר שוב, אם עוד לא ארבע מאה לתלת מאה, אז אתה ממעט מ-400 ל-300.

די נון, מאה מקוואות,

שהם 12, מאה מקוואות.

ולמאה עמין,

ולמאה עמין די שתייר רבו 25 מקוואות, ולמאה עמות,

שנשאר במרובע.

כן? אתה מוריד מזה רבע, שזה 25, נשאר לך 35 אמות,

ובזה אתה יכול למצוא עוד 25 מקוואות.

400 למקווה.

כן?

האנה ארבע, תלת הודעה, והוא שער, אמות קצרות.

משום שאם אתה לוקח את ה-25 מקוואות,

ומודד את זה כפול שלוש,

אתה מגיע ל-35.

שלוש אמות תחתונות מרובעות, אומר רשי,

ויש בהן עשר רצועות של עשר עשר,

שהן מאה אמה ברום שלוש, ברוחב אמה.

דהיינו שלוש מאות, תלת מאה, אמין גובה, מאמה על אמה,

והן מאה מקוואות.

כלומר, אמרנו שהיה משל רצה שלמה,

אז השלוש תחתו, האמות התחתונות,

הן היו מרובעות.

כן?

עשר על עשר,

בגובה שלוש.

והשתיים, האמות העליונות, הן היו בעיגול,

ושתי העליונות עגולות, והיא, הן מרובעות.

אם היו הן מרובעות גם השתי האמות העליונות,

אז כמה זה היה יוצא הבלעומתן גרבידיה?

זה היה יוצא 200 אמות.

האשתדים, נון עגולות,

אבל עכשיו שהן עגולות, אז תוריד רבע,

כי בצר טריבה,

כאשר תוריד רבע מתוך המתיים,

תגיע ל-150 אמות.

150 אמות, זה עוד 50 מקוואות, פשוט הוא 150,

קנ,

קנ זה 150,

דנ, נון מקוואות, שזה 50 מקוואות.

על זה באה הגמרא ושואלת, נהי דבקה לא מצית מהר, נכון שהפוכה אתה לא יכול לומר, זה לתחתונות עגולות ועליונות מרובעות,

אי אפשר לבוא ולשאול אולי התחתונות הן היו העגולות והעליונות מרובעות,

משום שהפסוק אומר ששפתו עגול, כתוב שפתו עגול.

אז רואים שהחלק העליון הוא היה עגול,

ולא התחתון, אלא

עדיין ניתן לשאול שתיים עגולות מנהלן, מי אמר לך שהשתי אמות העליונות הן היו עגולות, אולי אחת בלבד,

דילמחד אהודה ועגולה ותו לא,

ממילא הוא תפיים ב-150 מקוואות, אבל הוא מחזיק,

אז יוצא שזה היה מחזיק יותר מ-150 מקוואות.

עונה הגמרא לא סרקא דעתך, זה אי אפשר לומר,

שיהיה מחזיק יותר מ-150 מקוואות. למה?

כי כתוב מעשר הבת מן הקור.

מה זה מעשר הבת מן הקור? באים לגלות לך כמה זה בת. מה זה בת?

בלשון הנביא זה שלושים.

כי נאמר מעשר הבת מן הקור.

כמה זה מעשר?

עשירי.

אז מה זה,

כשאתה בא לאמוד מתוך קור שהוא שלושים שיאים,

עשירית זה שלושים.

ולזה קורא הנביא בת.

כלומר, כמה מעשר לקחת מן הקור? בת.

מה זה? שלושים.

מוריד את הרש כאילו?

מה? מה? מוריד את הרש? איזה רש?

לא בת, זה לא מוריד את הסיפור.

לא בת.

לא, מעשר הבת.

כלומר, המעשר שהוא למעשה בת, הוא העשירית מתוך הכל.

כן.

אומר השיכור שלושים שיא.

תחיע ואבת מאסר דילה.

אז אם אתה לוקח את המידה הזו שנקראת בת,

וזה נקרא מעשר מתוך הקור.

איש תכח, דגימל.

שיא נביה. נמצא שהבת זה שלוש שיאים.

אז אם כתוב אלפיים בת יחיד, אז כמה זה?

דהב לו אנחנו אלפיים בת, ששת אלפים שיאים.

ששת אלפים שיאים זה מאה חמישים,

שאין מאה חמישים מקוואות.

אם כן, דלת אלפים, הווי ארבע מאות שיאים,

שהם מאה מקוואות של ארבע מאות שיאים,

של 40 שיאים.

מתוך דלת האלפים שיש,

אתה לוקח את זה, ויותר מזה

100 מקוואות.

משום שאם יש לך כל מקווה זה 40 סאה.

אז כמה ב-4,000 סאה אתה מקבל כמה מקוואות?

100. ו-2,000 שיאים?

עוד 50 מקוואות.

אתם מבינים אותי למה?

כי אם זה 4,000, אתה מחלק את זה ל-4,000,

הגעת ל-100,

ויהיה 2,000 לחלק ל-4,000,

בגלל עוד חמישים.

אז מאה חמישים גם.

בדיוק.

מחזיק בתים שלושת אלפים

מים שעשה שלמה כתיב בדברי הימים.

לגוצ'ה, כשמות הדין בו יבש.

שידע כי מן הארגז תלוי בעגלה למרכב נשים חשובות.

מגדל אני קורא ברשי, כן?

ובור ספינה אלכסנדרית.

עושה בה כענבור

ונותן שם מים מתוקים.

טהורים,

לפי שגדולים יותר מדי

ואין טהורת קריאה להם,

שהרי אינם מטולטלין,

מלא וריקן.

כלומר,

למה באמת הם טוערים?

כי בשביל להיכרות כלי צריך שיהיה מיטלטל בין כשהוא מלא ובין כשהוא ריקן.

אבל שיעור כזה גדול שכשהוא מלא הוא לא יכול להיטלטל,

אינו מוגדר ככלי לקבל טומאה, הוא לא מקבל טומאה.

שאין קוראים בייבש. ולמעשה,

אם אתה שם שמה דברים לחים אתה יכול לקבל ארבעים שיאים.

אבל אם זה יבש, אתה יכול להניח שם קוראים.

מה זה קוראים שישים שיאים?

שאדם יכול לקדוש. הרי איך אתה מגיע בייבש ליותר מהלך? בגלל שבייבש אתה יכול לעשות גודש.

על מה? אם כן, מה אשמח? שגוד שתילתא.

הגודש הוא שליש.

זאת אומרת, אם שאה אפשר להבין אותו פעמיים.

ובכלי שגובהו וחצי אורכו ורוחבו כאמר, כל זה מדבר בכלי שהגובה שלו

הוא חצי מהאורך והרוחב.

אז לפי ההוספה של הגודש,

אני שומע.

בסדר, למה אתה יכול להגיד שגודש זה אלם?

אם אתה תדע בדיוק.

אתה יודע שזה אלפיים. לא.

זה הכל בגלל שאתה יודע,

בגלל שאתה מבין

שאם יש לך פה שליש,

אם אתה תמצא שיש פה בגודש שליש,

אז תוכל לדעת מה האורך והרוחב של הדבר.

זה נכון, האורך והרוחב והגובה.

אבל אם למשל תמצא שהגודש הוא יותר משליש,

אתה יודע מתי יכול להיות מצב של יותר משליש?

אה?

כאשר הכלי הוא רחב יותר.

האורך והרוחב הם יותר מפי שניים מהגובה.

אז תוכל למצוא יותר בגודש.

מאידך,

אם אתה תצמצם ותמצא שהאורך והרוחב פחות מהחצי מהגובה,

כן?

פחות.

זאת אומרת, זה לא פי שניים

מהגובה,

אלא פי אחת וחצי.

אתה מרגיש אותו פחות. אז הגודש הוא פחות, נכון. זה לא חמש אחוז. נכון.

צריך לדעת לפי החשבון.

ישנה איזושהי נוסחה שעל פיה אתה יכול להגיע לזה.

אבל זה הכיוון, קיצור.

עכשיו נראה את המשנה הבאה,

י'ד עמוד ב'

לחיים שאמרו

גובהן עשרה טפחים

ורוחבן ואהוביאן כלשהו.

רבי יוסי אומר,

רוחבן שלושה טפחים.

אנחנו עכשיו ראינו את המשנה.

קודם דיברנו על קורה,

ועכשיו למדים אנו על הדין הזה של לחי.

אמרנו שאפשר להתיר טלטול במבוי אם מנוחים שם או קורה או לחי.

מה צריך להיות בלחי?

איזה לחי יהיה כשר?

לטלטל במבוי הזה ששמו בו לחי?

קודם כל צריך להיות שהוא יהיה בגובה עשרה טפחים.

זה דבר ראשון.

אבל דע לך שהרוחב והעובי לא מפריע לי, כמה שיהיה.

כלשהו.

כלשהו.

רבי יוסי אומר,

רוחבן

שלושה טפחים.

אומר לו, אמנם העובי

אפילו משהו,

אבל הרוחב

צריך להיות שלושה טפחים.

מה זה הרוחב?

צריך להיות שהרוחב זה הכוונה, החלק

שפונה לתוך חלל הפתח,

לא החלק שפונה לתוך חלל המבוי.

זה נקרא הרוחב.

החלק שפונה לתוך חלל המבוי הוא נקרא עובי.

אז בעובי לא צריך,

מובן?

לתוך החלל, בין ה...

זה כבר מזוזר, זה העובי.

בקיצור,

רוחב, אוהב. אם היה לנו פה... אם היה לנו פה

תישור לנקות, זה היה טוב מלא להניח. אין לנו עכשיו.

נספק בזה. אז תביא לי את זה. תביא לי.

אין צורך.

למה? נכון.

טוב, אני מסתפק בזה.

שימו לב.

יש לנו כאן

מבוי סתום,

בסדר?

מבוי סתום.

מבוי סתום יש לו פתח.

הצלצלמים הנלכים לחי שהגובה עשרה טפחים.

לדעת רבי יוסי צריך להיות שיהיה מכאן עד לכאן לחי של שלושה טפחים.

העובי זה החלק שפונה לתוך חלל המבוי.

זה לא צריך שיהיה בושעות.

אבל החלק של הרוחב, היינו, הוא מעמיד אותו בצורה כזו שהוא יהיה פונה לכיוון חלל פתח,

חלל הפתח, לכאן.

כמו שאמרנו, שיהיה מונח מכאן ועד לכאן.

כמה חלק חלק חלק?

שלושה טפחים לדעת רבי יוסי.

הגובה לדעת כולן צריך להיות עשרה.

הרוחב, בזה חלוקים חכמים ורבי יוסי. תנא קמא, שזה חכמים סוברים,

שכלשהו,

כלומר, לא נאמר בזה שיעור,

אלא כמה שיהיה יהיה.

עומד זאת רבי יוסי אומר, לא, צריך שהרוחב יהיה שלושה טפחים.

בסדר? מובן?

יפה.

עכשיו בואו נראה

בגמרא את המשך הדברים.

וכיין שאמרו,

זו הציטטה מן המשנה,

שואלת הגמרא, למה אתנען סתמה אקרא בני עזר?

דאמר וכיין בעינה.

הגמרא כאן באה לענות

למה המשנה הביאה נוסח של לךיין שאמרו.

למה לא נאמר במשנה לכי שאמרו. הרי כל מבוי

אנחנו יודעים שדי לא בלחי אחד,

כן?

למה נאמר לךיין? היה צריך לומר לכי שאמרו.

צריך שכבו יהיה עשרה טפחים

ברחבו ואומר לו כלשהו.

מה זה הלשון שנאמר בלשון רבים לחיין?

אולי נדקדק מתוך לשון זה

שהמשנה באה כאן לסתום. כלומר,

לפסוק להלכה

כדעת רבי אליעזר שסובר שלהכשר מבוי צריך שתלך יין

לא מועיל לכי אחד לדעת רבי אליעזר.

עונה הגמרא, לא.

מאי לךיין?

לךיין דעלמא.

המשנה כשאמרה לך יין היא לא התכוונה

לומר שצריך שתלך יין בפתח מבוי

אלא התכוונה לדבר על כל המבואות הללו

שאנו באים להתיר אותה בלחיין. כל מבוי והלחי שלו,

כמה צריך להיות בלחיין שעומדים בכל פתחי המבואות הללו?

עשרה טפחים.

דרך אגב, זה לא יכול להיות מעקב.

זה יכול להיות קצת מעלה גם. העיקר שיש לזה... לבוד, לבוד.

שואל את הגמרא, נכון? שואל את הגמרא, היא הכי

קורה נמי נדנה?

קורות.

ומהי קורות?

קורות בעלמא.

אם ככה, אז למה לא אלבד דף יג כשבאה המשנה לדבר על דין קורה?

איך צריכה להיות הקורה?

אז שמה לא נאמר בלשון רבים הקורות, אלא מה נאמר? קורה. למה?

שיאמר גם כן קורות,

ונפרש שהקורות שאמר התנא,

כוונתו קורות שעומדות בכל פתחי המבואות, שמתירים אותן בקורה.

עונה הגמרא, הכי כאמר,

אותן לך יין שנחלקו בהן לרבי אליעזר מהחכמים,

כמובן עשרה טפחים ורוחבן ועוביין כלשהו.

כלומר, הגמרא חוזרת מהתירוץ הקודם,

ומתירץ לתירוץ אחר,

שבאמת מה שאמרה, מה שאמר התנא לך יין,

אין כוונתו לומר שהוא חוזר על כל פתחי המבואות הללו שמתירים אותן בלחי,

אלא כשאמר לך יין, הוא בא לומר כך.

הרי אמרנו שהמחלוקת רבי אליעזר וחכמים צריכה

של חיי עודאים בלחי אחד.

המחלוקת הזו שהזכרנו בזה לדעת מנדאמר אחד שצריך לחיי,

צריך לדעת שהגובה של הלחי לדעת חכמים,

ועל חייים לדעת רבי אליעזר,

גובה של עשרה טפחים, אבל הרוחב והעובי כלשהו,

וכמה כלשהו,

עד כמה זה יהיה

יצטמצם מהשיעור ותגיד עדיין שזה טוען.

וכשר,

למה אתה קורא כלשהו?

עונה הגמרא, טאנר הבחיה, אפילו כחוט הסרבל.

אפילו שהעובי והרוחב לדעת חכמים הוא דג כל כך

כמו החוט שהיו קושרים בו את הכותונת.

הגרטל, מה שנקרא.

אתם מכירים את הגרטל? חוט כזה דק, דקיק,

שבו היו קושרים את הכותונת.

זה גם מספיק, רוחב העובי כזה זה מספיק.

יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא.

נראה את רשי?

נראה את רשי.

רשי במשנה לחיה אין ד'עלמא, הכל מברות יא חל

רישא דקתנא

רישא דקתני הקורה שאמרו, לתנא למי הקורות שאמרו, והמא מי קורות?

קורות דה עלמא.

נחיין שנחלקו בהן רבי אליעזר והחכמים,

רבי אליעזר תארטה, ולרבנן חדה,

מה שהזכרנו שלפי רבי אליעזר צריכים שניים,

ואילו לפי חכמים אחד,

זהו שיעורן. השיעור הוא כזה מפרקס, כמו שאמרה המשנה,

שהגובה עשרה והרוחבה עובי, לא משנה כמה שיהיה,

מיהו סתמה, לא כמרדאיקה ולא כמרדאיקה,

ממילא אין פה ראייה מהמשנה כאן ששנתה את הדברים בתור סתם,

לא לפסוק הלכה, לא כדעת חכמים,

לא כדעת רבי אליעזר.

לא נזכר פה לדעת

כמו מי מתכוון נתנא לפסוק.

הסרבט,

הוא אומר פה מילה בלועזית, שכבר אמרנו, קידל,

כותונת,

זה הסרבט.

לא יתברך, אמרו את זה.

כן, טוב, נסיים בזה להיום, סייעתה תשמיא.

מחר,

נמשיך הלאה.