מסכת עירובין דף טו: | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת ערובין, דף טו עמוד ב',

בשורה השנייה מראש העמוד, תחילת הגמרא.

במשנה האחרונה דיברנו על העניין הזה, האם

אפשר שיעשה דבר שיש בו רוח חיים כלחי למבוי.

אז בזה ראינו מחלוקת

בין תנא קמא לבין רבי מאיר,

וכן מחלוקת דומה נאמרה

לגבי טומאת גולל.

אנחנו תכף נסביר גם את זה,

וגם לגבי גט אישה.

עכשיו, נראה את הברייתא שהגמרא מביאה, תניא. רבי מאיר אומר,

כל דבר שיש בו רוח חיים, אין עושין אותו,

לא דופן לסוכה,

ולא לחי למבוי,

ולא פסין לביראות,

ולא גולל לקבר.

משום רבי יוסי הגלילי אמרו,

אף אין כותבין עליו

גטא נשים.

כלומר,

דבר שיש בו רוח חיים, דהיינו בעל חי.

אומר רבי מאיר,

אי אפשר שבן אדם ייקח את זה בתור דופן לסוכה.

כלומר, נאמר שחסר לו איזושהי דופן, דופן נפלה,

והוא רוצה לקשור בהמה,

שהיא תהיה כאחד מהדפנות של הסוכה.

יועיל או לא יועיל?

אומר רבי מאיר, לא.

הגמרא בסוכה מבארת מדוע לא,

והוא הדין

שאין לקחת בהמה להשתמש בה בתור לא אחרי למבוי. למה לא?

הגמרא מביאה... בסוכה, כן? כן.

הגמרא מביאה במסכת שוכה שהטעם הוא

בגלל שחיישינן שאם ימותו יתכווצו.

מה זה?

חיישינן שימותו, הבעל חי. זה עזר מלא חיים, בוודאי. לא, לא בגלל זה.

ואז

הגובה כבר ייפחד מלהיות עשרה טווחים,

והוא לא ישים לב לזה.

לא טער מלחי? אין שום בעיה ללכת... מה אין שום בעיה? כשזה משמש את האדם,

אין בעיה. בשביל זה נועדו הבעל חיים, שישמשו את האדם. כן, זה משמש. אז אם זה אחד מסוגי השימושים שאפשר שיועיל בזה לאדם,

מדוע לא?

אנחנו לא הולכים פה לפי ההרגשות.

צריכים לדעת מה ההלכה.

כמו שאפשר שיעשה ניסוי בבעל חי,

מכיוון שזה מועיל לבני אדם,

לדעת

כל מיני סוגי צרופות, אם אכן אוהילים מהם לאדם או לא, עושים ניסויים בבעל חיים. זה הצלת חיים.

אז הכלל הוא פשוט, לא בגלל הצלת חיים,

אלא הכלל הוא דבר שהוא לצורך האדם,

לזה הבעל חי מיועד.

עכשיו השאלה היא האם הוא יכול לקחת את זה גם לצורך שימוש שכזה,

שיהיה דופן לסוכה.

אומר לנו רבי מאיר, לא, אי אפשר.

משום החשש, כמו שהזכרנו, שמא ימות ואז

יתכווץ ויהיה פחות מעשרה טפחים גובה, וזה וזה לא מועיל בסוכה.

צריך שהשיעור המינימלי יהיה עשרה טפחים.

באופן טבעי, כשבעל חי מת,

אז הוא נופל.

אפשר לעשות לזה מתקן כזה. או, אז הגמרת דנה, מה יהיה הדין אם הוא קשר אותו.

או למשל פיל,

שגם

בגלל מאוימות עדיין יישאר בו עשרה טפחים.

הגמרת דנה בזה.

טוב, אבל אנחנו לא לומדים מסכת סוכה,

בעזרת השם, נגיע למסכת סוכה, אני רואה את זה שם.

אפשר שם אמרו גם שהם יעדו אותו מהחוק שלהם.

מדובר שהוא קושר.

קושר את זה קשר טוב.

טוב, בכל אופן,

מוסיף רבי מאיר גם לא לעשות את הבעל חי הזה כלחי למבוי.

והוא, הדין שלו עושים אותו פסי לביראות.

הרי אמרנו, מה זה פסי לביראות?

שהיה בורות מים

ברשות הרבים,

ואי אפשר היה לדלות מים מן הבור שהוא הרשות האחיד החוצה לרשות הרבים.

לכן תיקנו חכמים שיוכל לתקן את השטח שמסביב הבור,

שיהפוך להיות הרשות האחידה, על ידי שיניח בארבע פינות השטח ההוא דיומדין,

מה שנקרא דו-עמודין, שני עמודים,

שכל אחד מהם ברוך הבמה,

וזה יהיה עשוי כעין רש.

כלומר, הפסים האלה הם כל אחד עשוי כעין רש. ארבע כאלה,

מניח אותם בארבע פינות השטח, הוא שהוא רוצה כביכול

לגדור אותו,

שיהיה נחשב כרשות האחיד,

שיוכל לגדות מים מן הבור לאותו שטח.

האם אפשר לקחת בהמה לצורך הפסים הללו?

התשובה היא לא.

אי אפשר להשתמש בזה בתור פסי לביראות.

ובנוסף,

ולא גולל הקבר.

זה אנחנו קוראים בפרשת השבוע,

השבת.

כתוב בתורה הקדושה על עניין טומאת מת,

שפרה אדומה מטמאה את האדם מטומאת מת.

התורה גוללת לנו,

כלומר, כותבת כמה וכמה עניינים שקשורים לטומאת של מת,

בתוכם טומאת אוהל.

עכשיו, התורה אומרת שלא רק מת

מטמא באוהל,

אלא גם גולל. מה זה גולל?

למדים מן הפסוק, וכל אשר ייגע על פני השדה,

המילה הזו, כל, למדו חז״ל לרבות גולל ודופק.

מה זה גולל?

אז רש״י שם מבאר שזה ממש מנחם על גבי אהרון.

אם מכסים את אהרון המת

באיזשהו דבר,

אז זה נקרא גולל, ויש בזה טומאאה באוהל.

עכשיו, השאלה היא אם אפשר שבעל חי יטמא משום גולל.

נאמר, ייקח בעל חי,

ויקשור אותו לכסות בזה את אהרון המת.

באופן זמני, עד שימצא את ההוא, ואז,

אז כתוב ברב מאיר,

שגם אם הוא עשה את זה,

לא יטמא אותו בעל חי טומאת גולל.

אם הוא לקח איזשהו קרש,

או אפילו אבן,

והניח על גבי אהרון המת,

אז יש לזה טומאת גולל שמטמא באוהל.

מה זה באוהל?

שאם הדברים הללו, כמו המת,

נמצאים עם אדם וחילים, האדם וחילים הללו נטמאים.

מובן?

זה מה שאומר לנו רב מאיר בעניין בעל חי.

עכשיו יש פה תוספת של רבי יוסי הגלילי,

אומרים בשמו של רבי יוסי הגלילי דין נוסף,

שאין כותבין על בעל חי גיתן השם.

אם אדם רוצה לכתוב גט אישה על גבי הקרן של הפרה,

ולאחר מכן לתת את הבעל חי במתנה לאישה כמתנת פרידה.

אגב כך, שתתגרש בזה.

אפשרי או לא?

אז אומרים בשמו של רבי יוסי הגלילי,

שאי אפשר שיכתוב על זה גט אישה.

ומדוע?

שואלת הגמרא, מהי טעמה על רבי יוסי הגלילי?

מה הטעם של רבי יוסי הגלילי,

שלא כותבים גיתן השם על בעלי חיים?

עונה הגמרא דתניא.

יש מרא איתו שמסבירה את הדברים.

יש,

בפרשת כי תצא, חומש דברים,

בפרק כד פסוק א', נאמר שם כי ייקח איש

אישה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו,

כי מצא בחרווה דבר וכתב לה ספר כריתות,

ונטל בידה ושהילחם בביתו.

כלומר, התורה מכנה את הגט,

מה שאנחנו קוראים לזה גט גירושין,

קורא לזה ספר כריתות.

למה ספר? מה זה ספר?

ספר, בדרך כלל, כשהתורה אומרת ספר,

זה דבר שראוי לכתוב עליו, ספר תורה, שזה קלף.

אם כן,

היה מקום לבוא ולחשוב,

כתוב ספר.

אפשר שיכתוב גט אישה,

לגרש בו את האישה, רק על גבי ספר.

ספר, אין לי אלא ספר.

אין לי ראיה מן הפסוק הזה שאפשר לכתוב גט כריתות,

אלא רק על גבי קלף,

כמו שכתוב בתורה, ספר.

מניין רבות כל דבר.

מאיפה נדע ללמוד

שגם דבר אחר שאינו קלף,

אפשר שיכתוב עליו

גט אישה?

תלמוד לומר וכתב לה.

התורה אומרת וכתב לה ספר כריתות.

למה התורה צריכה לכתוב וכתב לה ונתן?

היה צריך לומר ונתן ספר כריתות בידה.

ואני מבין לבד.

כשאומרים לנתן ספר כריתות בידה,

כל רשו של דבר שיש שם

בתוך הספר את נוסח הגט.

מה שכתב, את כלבי התורה וכתב לה, בא ללמד,

שיש פה דברים נוספים שהוא יכול לכתוב עליהם,

חוץ מן הספר.

מובן,

הריבוי, העיטור, הלשון שאמר וכתב

בא ללמד שאפשר שיכתוב גם על דבר שאינו ספר, היינו שאינו קלף,

ואם תבוא ותגיד לי, אז למה התורה אמרה קלף?

ואם כן, מה תלמוד לומר ספר?

למה התורה אמרה ספר, שלכאורה משמעותו קלף?

לומר לך מה הספר, דבר שאין בו רוח חיים

ואינו אוכל,

אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל.

כמו שקלף

זה דבר שאין בו רוח חיים,

וגם אינו מאכל, לא אוכלים את זה.

אז בא ללמד שאפשר שיכתוב על כל דבר, אבל בתנאי

שיהיה את השני תנאים הללו.

היינו, שלא יהיה בו רוח חיים,

ובנוסף לא יהיה אוכל.

אבל אם מתקיימים תנאים אלו, הוא יכול לכתוב.

אם זה דבר שאינו אוכל ואין בו רוח חיים, אפשר שיכתוב עליו,

גם אם אינו קלף.

מה?

אוקיי.

אז אם כן, על כל פנים,

מפה לומד רבי יוסי את העניין הזה,

שגט שנכתב

על בעל חי,

פסוק, כתוב ספר.

צריך להיות בדומה לספר שאין בו רוח חיים.

ורבנן,

שואלת הגמרא,

אז מה אלה החולקים על רבי יוסי הגלילי שסוברים,

שכן אפשר לכתוב גט על גבי בעל חי?

איך הם ידרשו את הפסוק הזה?

אבל לכאורה מן הפסוק רואים שדווקא בדומה לספר,

שאין בו רוח חיים.

עונה הגמרא,

מי הכתיב בספר?

ספר כתיב.

בספירת דברים בעלמה הוא דעתה.

כלומר, וכי כתוב,

וכתב לה כריתות בספר.

אם מה כתוב וכתב לה כריתות בספר, בתוספת האות ב',

אז אפשר היה להבין, צריך לכתוב דווקא על ספר.

אבל כבר כתוב כך, כתוב וכתב לה ספר כריתות.

אז לכאורה זה לא בא לגלות

על מה לכתוב,

אלא בא לגלות מה לכתוב.

שמים לב למה שאני אומר.

אם מה כתוב בספר,

אז משמעות הדבר שהתורה מצווה שיכתוב את זה בספר.

היינו, על גבי הקלף.

אבל אם לא כתוב בה, אלא וכתב ספר,

פירושו שהתורה באה ללמד מה יכתוב.

הלשון ספר באה ללמד ספירת דברים בעלמה. כלומר,

שיכתוב את סיפור הכריתות שביניהם.

כלומר, יכתוב שם האיש,

שם האישה,

שהגיע הבעל הזה לבית דין,

ורצו לגרש

את אשתו פלונית. איש פלוני הגיע לבית דין לגרש את איש הפלונית,

יכתוב שם את הזמן שבגט, את הזמן שבכתיבת הגט.

יחצו מועדים על הדבר.

כלומר, התורה רק באה לגלות לא היכן יכתוב,

אלא מה יכתוב.

מה יכתוב?

יכתוב את

המשמעות הזו שאומרת שהוא בא לגרש את אשתו.

ורבנן,

היי וכתב לה, מה עידר שבהם?

שואלת הגמרא,

אז המובן אם כן,

למה באמת

אי אפשר להימנע מלכתוב על בעל חי לדעתם?

כי הם לא לומדים את הפסוק ספר הזה,

בא לגלות על מה לכתוב,

אלא רק לגלות מה לכתוב.

אבל על כל פנים,

רבי יוסי הגלילי דרש את הפסוק וכתב לה.

מה הם דורשים מהמילים הללו? וכתב לה.

הרי לשיטתם,

לשיטתם לא היה צריך לכתוב וכתב,

לגלות שהוא בספר שיכתוב על כל דבר.

כי בין כך אין ראיה בתורה שהתורה באה להגביל את האדם על מה לכתוב.

לשיטת רבי יוסי הגלילי, שמשמעות ספר זה על מה יכתוב.

אז פה מובן שצריך ריבוי של וכתב לה,

ללמד שאל תחשוב שזה רק קלף, אלא כל דבר.

אבל לדעת חכמים שסוברים,

שהמילה ספר שאמרה תורה זה לא בלגלות על מה לכתוב,

יוצא שהתורה לא אמרה לי בכלל על מה לכתוב.

היא לא אמרה על מה לכתוב,

אז אני יודע מסברה שאפשר שיכתוב על כל דבר, כי התורה לא הגבילה.

אם כן, אז למה התורה כתבה וחתם לה? לכאורה מילים על העלות מיותר רעות.

מספיק שהתורה תכתוב ונתן לה ספר כאיתור, ואני אבין את זה לבד.

עונה הגמרא, ההוא מבעלה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף.

הפסוק הזה, לשיטתם, בא ללמד

למעט

שאי אפשר לגרש אישה בכסף.

רק

בגט.

אם יבואו וייתן לה כסף ויאמר לה, הרי את מגורשת בו?

אינה מגורשת.

מדוע צריכים להגיד לי את זה?

יכולתי לחשוב שאפשר שאישה תתגרש בכסף.

מנין נדע שאפשר שתתגרש?

מה פתאום שנטעה לחשוב שאפשר לגרש בכסף?

סלקת אבטא חמינא,

הואיל ויתקש יציאה להוויה.

מה הוויה בכסף?

אף יציאה בכסף.

יכול היה להעלות בדעתי ולומר שמאחר ומצאנו שהתורה היא קישה,

יציאה להוויה, כתוב בפסוק, ויצאה מביתו

והלכה והייתה.

ויצאה והייתה. מה זה יציאה? גירושין.

מה זה והייתה? קידושין.

אז התורה היא קישה בפסוק הזה,

כלומר השוותה

את היציאה להוויה.

נו, קידושין,

שזה ההוויה.

אפשר לקדש אישה בכסף? ודאי וודאי.

אם כן, היה מקום לומר שמכוח ההיקש והיציאה להוויה,

נאמר שאפשר גם לגרש אישה בכסף.

מובן? כמה אשמה לאן? לכן באה התורה וכתבה את העניין הזה, וכתב,

שזה ייתור לשון, ללמד רק בכתיבה אפשר להתגרש,

ולא על ידי נתינת כסף.

ורבי יוסי הגלילי, היי סברה, מנלך.

שואלת הגמרא, אם ככה,

אז מאיפה רבי יוסי הגלילי ידע למעט שהאילה מתגרשת בכסף?

הרי מאחר ולשיטתו אף אחד טבלה הוא לא מיותר, אלא בא ללמד

שאפשר שיכתוב על כל דבר, אולי דווקא על ספר, לאו דווקא על כלף.

אז אם אין פה איתור לשון,

מניין נדע שאי אפשר להתגרש בכסף?

הרי אין לי פה לימוד שמכוחו נמעט את האפשרות גירושין בכסף.

עונה גמרא נפקא מספר כריתות.

לומדים את זה מהמילה,

מזה שהתורה הסמיכה

את הכריתות לספר,

ללמד ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.

מה עושה את הכריתות

בין בני הזוג?

עוד עתה היא הייתה קשורה בו,

ולא יכולה הייתה להינשא לאדם אחר.

על ידי הגירושין מה נעשה? כריתות. מה זה כריתות?

מה זה כריתות?

ניתוק הקשר שביניהם.

הקשר שביניהם נחרט, נפסק.

מה גורם את הכריתות?

אומר הפסוק, ספר כריתות.

הספר עושה את הכריתות.

אבל כסף, דבר אחר, לא יכול לעשות את הכריתות הזו.

מובן?

כמה יצא את הכריתות?

מה?

מה אתה אומר?

למה כסף?

למה כסף מה?

לא יכול לעשות את הכריתות.

טעמים בזה אינני יודע.

למה התורה אמרה...

אתה יכול להסביר סברות משל עצמך,

אבל השאלה אם זה מקובל על הראשונים להסביר את הדברים האלה בדרך הזו.

כי בדרך כלל כשזה ספר זה יותר קשה.

עד שהולכים לכתוב,

עד שרוצים סופר שיודע לכתוב את הנוסח.

אבל אמרנו לא שזה ספר.

אה?

אמרנו שזה ספר סלחים. כן, אבל את הנוסח של הכתיבה,

יש נוסח.

אם זה היה בקסף, לא הייתה בעיה.

אתה מבין?

היה נותן לה דבר שיפתה אותה.

אפילו לא צריך שיפתה, בעצם הוא לא צריך, אישה מתגרשת בעל כורחה.

נותן להיה עשר שקל,

הרי את מתגרשת בזה ונגמר הסיפור.

תאר לך שהיה מצב כזה שאפשר שיגרש אותה בדרך הזו.

כמה גירושים היו בישראל?

שמר אחר.

משום שבאיזשהו כעס שיש לו,

כן? יחתוך עליין.

אין בעיה.

אם היום, אחרי כל הקושי,

אחרי כל ההתמהמהות

בענייני גיטין,

עדיין אומרים שהגירושין,

כן, בציבור שאינו שלנו,

הוא אחת לשלוש,

אולי אפילו יותר, אני לא יודע,

אחת מתוך שלוש זוגות מתגרש.

כלומר, שליש

מהנשואים מתגרשים.

שליש. אתה יודע מה זה?

זה כמות אדירה.

אבל זה עם כל הקושי שיש

לתת גט.

זה תהליך ארוך ומייגע.

דיונים,

וכתיבות, ובתי הדין מקשים את העניין, ומסבירים, ומדברים, ואולי, ואולי,

ובכל זאת שליש מתגרשים.

אז תאר לך מה אם זה היה בקלות?

כל אחד שהיה כוסר אשתו איזשהו כעס קל,

טוב, נגמור את הסיפור, מה הבעיה?

איך יש כאלה שאומרים, בציבור האחר?

הוא אומר, אני בפרק שני.

יש כאלה מוסיפים שכבר פרק שלישי.

בקיצור, יש כאלה בהיסטוריה,

בחיים שלהם זה כבר ספר שלם, זה כבר ספר בין כמה פרקים. זה ספר גליתות. ממש ספר בין כמה פרקים, משום שיש להם כמה וכמה פרקים.

רק יש אחת שהמסכת שלו דקה והוא מסתפק בשני פרקים,

ואחר כך יש לך מסכת ארוכה יותר, זה שלושה פרקים.

ואולי יש כאלה שיש להם מסכת עוד יותר ארוכה, ארבעה וחמישה פרקים.

תבין.

שמעתי את הביטוי הזה, צחקתי.

אני בפרק שני.

אני בפרק שלישי ואני בפרק רביעי.

טוב,

עד שיגיע הסוף של הספר.

איי, איי, טוב.

צריך לדעת שבשביל

להחזיק חיי נישואין,

אם בן אדם בא מתוך הרגשה שהוא נושא אישה,

בשביל שלא יהיה טוב,

והוא דואג רק לעצמו,

אז יש פה פיצוץ.

משום שכשני הצדדים הם כאלה,

אז אי אפשר שישכון בית בצורה נכונה.

בית חייב להיות עם

הבנה עדתית.

פעמים שזה מוותר לזה, פעמים שזה מוותר לזה.

הבנה עדתית.

לחיות האחד את השני ולהרגיש את השני.

אבל אם כל אחד מסתכל רק,

כל החיים שלו זה, יש לו מראה אחת מולו,

ובו הוא רואה רק את עצמו,

אז הפיצוץ מגיע מאוד מהר.

וזה המפליא, אתם מבינים?

המפליא הוא שאותם אלה שכבר נכשלו פעם, פעמיים, שלוש,

עדיין מדמיינים לעצמי שהם יוכלו לחיות פרק נוסף.

אני לא מבין, אתה רואה שנכשלת כבר פעמיים, שלוש.

אז למה אתה לא זה?

תמיד הוא מטיל את האשמה בצד השני.

זה כל אחד ככה.

במקום לעשות את החושבים על עצמו,

יש כאלה אחרים.

יש כאלה שתדעו לכם,

שהיה להם

קטעים של גירושין,

אבל זה נותן להם את החרדה שלא יקרה מצב דומה

בהמשך גם כן לנישואים הבאים.

אז באמת הם מתקנים את עצמם.

אבל היום,

לצערנו, יש כאלה שבשבילם זה חוויה, זה חוויה.

מדי פעם בפעם להחליף.

אתה מבין?

איך אמר פעם הרב אבנון?

אמר שפעם הם מקבלים טלפון, זוג מקבלים טלפון

מהילדים.

הבעל מקבל טלפון מהילדים,

שיש בלאגן בבית, שיבואו מהר.

שואלת אותו אשתו, מה קרה?

הוא אומר, הילדים שלך לא יביצו לילדים שלי.

לא, בעצם הילדים שלי והילדים שלך לא יביצו לילדים שלנו.

צחוק.

צחוק מר, מה אני אגיד לך?

כן, לטערנו.

נמשיך הלאה. ורבנן,

היי ספר כריתות מבעלה לדבר הקורד בינו לבינה.

לדעת חכמים

שלומדים

מהמילים וכתב לה כבר ללמד שאין דבר אחר קורתה אלא רק ספר,

היינו רק

גט ולא דבר אחר.

אם כן, לשם מה כתבה התורה ספר כריתות? האם זה בא ללמד אותנו

משהו מעבר למה שאמר לנו רבי יוסי הגלילי?

אומרת הגמרא,

לדעת חכמים המילים ספר כריתות בא ללמד

שצריך שיהיה דבר הקורד בינו לבינה.

כלומר, הבגט יהיה סיפור דברים שמשמעותם שבזה יש את ההבדל בינו לבינה.

אבל אם עדיין יש איזשהו משהו בתוך הגט

שמקשר אותה איתו באיזושהי צורה,

מגביל אותה באיזשהו שלב בגלל הנישואין הללו,

גט שכזה אינו גט.

הנה דוגמה לזה.

לך דתניא.

וכמו שלמדנו בברייתא,

מה יהיה הדין אדם שאומר לאישה, הרי זה גטיך,

על מנת שלא תשתי יין,

על מנת שלא תלכי לבית אביך,

לעולם

אין זה כריתות,

אם עדיין היא מוגבלת

בגלל התנאי שעשה הבעל בנתינת הגט,

שלא תשתה יין לעולם,

או שלא תלך לבית אביה לעולם.

גט שכזה הוא לא גט,

משום שעדיין

יש פה איזשהו דבר שהוא מקשר אותה איתו

בזה שהיא תמלא את התנאי הזה לעולם.

מאחר שהיא עדיין קשורה בו,

זה לא כריתות.

אז הגט הזה הוא לא גט בכלל,

היא לא יכולה להינשא בו.

אבל אם הוא אמר לה כל שלושים יום,

הרי זה כריתות.

אבל מה יהיה הדין אם הוא עשה תנאי אבל נתנה את זה?

הוא הוגבל לזמן מסוים,

נאמר למשך שלושים יום.

במצב הזה זה אכן כריתות.

למה?

כי אמנם נכון,

כי אמנם נכון שיש פה איזשהו תנאי,

אבל מאחר וזמן מסוים אחר כך

כבר היא תוכל לעשות ככל העולה ארוחה ואין לה שום הגבלה מכאן ואילך,

במצב הזה הרי זה כריתות,

ואכן הגירושים חלים מיד,

ותוכל להינשא לאחר, וכמובן בתנאי,

שיהיה ברור הדבר,

שתוכל לעמוד בתנאי שלא תלך לבית אביה או שלא תשתה יין במשך שלושים יום.

רבי יוסי הגלילי מאיפה ידע שהגט צריך שיהיה דבר הקורה בינו לבינם ולא יהיה תנאי שמקשר אותה איתו?

עונה כבר ענף כאליה, מי כרת כריתות? הלשון כריתות,

לשון כפול.

החלטה תורה לכתוב ספר כרת.

מה זה כריתות?

מזה למדים שני דברים.

א',

שספר כרתה ואין דבר אחר כרתה.

כלומר, אי אפשר להתגרש על ידי כסף או דבר דומה, רק על ידי גט.

ובנוסף לומדים לימוד נוסף שצריך שיהיה דבר הקורת בינה לבינה,

ולא שיהיה תנאי בגירושים שיגביל אותה לעולם מלעשות איזשהו דבר מסוים.

ורבנן,

מה רבנן ידרשו מהמילה כריתות?

לכאורה כריתות זה שתי משמעויות

שנוכל ללמוד מזה שני דברים.

עונה כבר רק כרת כריתות לא דרשה.

לדעתם,

אין פה אריכות לשון לומר שתי דרשות מזה,

אלא רק דרשה אחת.

ואשר על כן,

לדעתם הכריתות באה ללמד רק את העניין הזה,

שצריך שיהיה דבר הכורת

בינו לבינה,

שלא יהיה תנאי שמגביל אותה.

נראה ברשי יחד איתכם,

ולא גולל הקבר. אני כבר הזכרתי בכמה הזדמנויות

שבן אדם שרוצה

שיהיה לו מצוות תלמוד תורה,

שיוציא בפיו, זה עדיף מאשר שיקיים את זה בדין שומע עכאונה.

בואו נראה את הדברים בפנים. ולא גולל הקבר.

שורה שנייה ברשי. אתם רואים?

אני קורא ברשי, כן?

מייד אחרי הגמרא.

ולא גולל הקבר, כלומר, אם עשאו גולל,

אין שם גולל, חל עליו לטמא.

גולל הוא כיסוי שנותנים דף

על המת.

ספר, וכתב לה ספר כריתות.

ספר,

משמע קלף,

כדכתיב,

ואני כותב על הספר בדיון.

והדר קרי למגילה, כי דכתיב אחרי שרף המלך

את המגילה.

כלומר,

זה מלמד

שאם הספר שאמר קודם זה היה מגילה,

אז זה תואם

לדבר שעושים כמו במגילה, שזה קלף.

נכון?

מנין לרבות כל דבר. מאיפה נדע שאפשר שיכתוב גם על דבר שאינו קלף?

שיכתוב הגט עליו?

אז ענתה הגמרא מה שענתה.

כתוב וכתב לה.

אי אבקתי וכתב לה כריתות בספר,

אבל משמע מגילה.

אם היה כתוב בספר,

אז הייתי מבין שפה התורה באה להורות לנו על מה היא יכתוב.

אז הייתי יכול לומר שכוונת התורה ללמד

שיכתוב על גבי קלף, שזה מגילה.

אבל השתד הכתיב ספר, אבל עכשיו כשכתוב ספר זה בא ללמד איזה נוסח היא יכתוב,

מה הדברים שיכתוב בגט.

היי ספר, ספירת דברים הוא, ואחם משמע.

וזה כבלת הפסוק. זוהי משמעות הדברים לפי הפירוש הזה. וכתב לה דברי כריתות.

כשכתוב ספר כריתות, הכוונה כאילו כתבה תורה דברי כריתות.

כלומר שיהיה משמע מהדברים שבזה יש כריתות בינו לבינה.

אבל לא קבע לו מקום לכותבו,

אבל התורה לא באה להגביל אותו לומר על מה יכתוב.

וממילא, מאשמע, מאחר ואין שום הגבלה,

בכל מקום שירצה יכתבנו.

וממילא, אני מבין שאם אין הגבלה,

אז יכול לכתוב את זה על כל דבר שהוא רוצה.

וכתב לה מאי דר שבה.

כלומר, לפי דעת חכמים,

מה דורשים מהמילה וכתב? כיוון לספר רב, קלף משמע.

ממילא, הלא קבע לקלף, ובכל דבר משמע.

מאחר וספר,

זה לא משמעותו קלף,

אז אם כן רוצה שהתורה לא הגבילה אותו לכתוב דווקא על קלף,

אז אפשר שיכלום על כל דבר גם בלי המילים וכתב לה.

אז אם כן, למה למכתב וכתב לרבות כל דבר?

למה צריכה התורה לכתוב וכתב, שמצדני ללמד לרבות כל דבר?

לכתוב, שהתורה תכתוב, ונתן לספר כריתות.

הגמרא לא עונה, זה בא ללמד רק בכתיבה מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף.

אם נתן הכסף,

ואמר התגרשי בו.

כתוב בפסוק, ויצאה והייתה,

ויצא בביתו ולכה והייתה לאיש אחר.

מה זה והייתה? היינו קידושי.

מהוויה בכסף? כמו שקידושין, אפשר להתקדש איתו בכסף.

דגברי במשכת קידושין, כיחה, כיחה משדה העפרון.

לומדים את זה גזירה שווה,

כן?

משדה העפרון,

שכמו שנאמר, כי ייקח איש אישה.

כי ייקח איש אישה.

לומדים משדה העפרון שנאמר שם,

גם כן לשון כיחה,

שזה היה נתינת כסף.

שדה עפרון. כן, אז כמו ששדה עפרון שמכר לאברהם,

נאמר שם לשון ככה וזה היה על ידי נתינת כסף.

אז גם שאמרה תורה כי כאיש אישה היינו על ידי כסף.

אם כן הייתי יכול לטעות ולחשוב שכמו שקידושין

אפשר שייקדש בכסף.

אפשר למכור בכסף. אז גם אפשר להיגרש בכסף.

כך יכולתי לחשוב.

מספר כריתות, מדכתיב כריתות עמוק לספר.

למעט דאמר אחר, הוא אומר מאיפה לומדים למעט

גירושין על ידי כסף?

כי אם התורה כתבה כריתות בסמוך לספר, זה בא ללמד

שרק ספר כורתה ולא דבר אחר.

רבנן, מה יענו על זה?

זה בא ללמד את הדבר הקורת בינו לבינה, שלא יטיל תנאי בגט

שיקשרם יחד.

אלא דברי הבדליו,

שהמשמעות של המילים יהיה,

בזה נבדלת הוא ממנו,

שתוכל לעשות מעתה מה שהיא רוצה.

אז אם הוא אמר, עשה תנאי.

והוא מגביל אותה לעולם מכוח התנאי.

אין זה כריתות.

דע כל ימי הקשורה בו, שמחמתו היא נמלעת מלשתות יין.

ותנאי זה תלוי והולך לעולם. אין זה הבדלה.

אבל מכאן ועד שלושים יום, הרי זה כריתות מיד.

שהרי דברי ההבדלה הן לסוף שלושים יום.

שהרה על כל פנים לאחר שלושים יום היא מודדרת ממנו.

אז זה כן נקרא כריתות.

ומותרת מיד לאיש אחר.

לכן הגט-גט,

היא יכולה להינשא

להישחרר מיד. אלא מה? כמובן שרק אם היא תהיה בטוחה, שהיא תוכל לקיים את התנאי.

אם לא תקיים את התנאי, אז שוב פעם היא מתגלה למפריע שהגטן נוגד.

נחזור לגמרא.

אנחנו הגענו למעשה למשנה.

שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה.

מטלטלין בתוכה.

ובלבד שיהיה גדר גבוה עשרה טפחים.

ולא יהיו פרצות יתרות על הבניין.

כל פרצה שהיא בעשר אמות

מותרת מפני שהיא כפתח.

יותר מכאן אסור.

המשנה הזו מדברת

בעניין שיירה.

אם שיירה חנתה בשבת

במקום שאינו מוקף מחיצות.

עכשיו, הם רוצים אבל שיוכלו באותה שבת גם לטלטל בהיכן שהם שובתים.

בשביל לטלטל צריך שיהיה רשות היחיד.

איך אפשר שיהיה רשות היחיד? על ידי עשיית מחיצות.

אז אומרת המשנה.

שיירה שחנתה בבקעה.

נקרא היינו במקום שיש שם המון שדות.

הגיעה לשם ביום שישי,

והם מתכוונים לשבות שם בשבת.

מתחזים היקיפוה כלי בהמה.

כלומר, שטח מסוים משם,

הניחו כלים של בהמה.

למשל, אוכף,

כרים,

כסתות,

מסעות וכדומה.

ויצרו בזה כעין מחיצה והקיפו בזה שטח מסוים.

מטלטלין בתוכה, אפשר לטלטל,

בתוך השטח הזה בשבת.

ובלבד

שיהיה גדר גבוה, עשרה טפחים.

זה מקעה, זה מקום שאנשים בדרך כלל לא שובתים שם.

אז רק הם

כנראה באו ממקום מסוים.

בזמנם

היו הולכים ימים רבים,

ולא תמיד מגיעים באותו יום למחוז חבצה.

אז פעמים שהם היו נתקעים לפני שבת,

והנה הם רואים שאו-טו-טו נכנסת שבת.

לא יכלו, גם שקלה,

חייבים הם לשבות באותו מקום.

נו, הגיעו לבקעה.

נו, מצאו מקום טוב יחסית, כן? מי שיפריע להם.

הם מתמקמים באותה בקעה

ויוצרים מחיצות מסביב,

וכך יכלו לטלטל בשטח המוקף.

אבל זה הכל בתנאי שהכלים הללו, שהם עושים את זה בתור גדר,

זה יהיה גבוה עשרה טפחים.

אבל אם זה לא עשרה טפחים, זה לא טוב.

חיצה הגובה שלה צריכה להיות לכל הפחות

עשרה טפחים.

מוסיפה המשנה,

ולא יהיו פרצות יתרות על הבניין.

מה יהיה אם יש רווחים?

עד שלושה טפחים.

אם יש רווחים ביניהם, לא נדבר,

אני מדבר אפילו

שיש

שלא יהיה מרובה על הפרוץ.

זה לא הבעיה של לבוד, אתה צריך לדעת שיש פה שתי הלכות.

הלכה אחת,

שאם יש לבוד, אז זה נקרא הכל שתום.

אין בזה שום בעיה.

כאן מדברים באופן שאין לבוד.

וגם כן אפשר שיהיה מותר, אבל מה?

בתנאי שבאופן כללי כל המחיצה העומד מרובה על הפרוץ.

או עומד כפרוץ.

זה מחלוקת.

אנחנו נראה בהמשך

מה יהיה הדין אם זה בדיוק הפרוץ שווה לעומד.

פרוץ, הכוונה,

מקום הרווחים ששם אין מחיצות.

העומד זה הכוונה, המקום שיש שם את המחיצות.

אם נאמר שכל המחיצה היא באורך של עשר מטר,

ועשר מטר זה,

סליחה, ארבעה מטר זה פרוץ,

שש מטר מחיצה. זה בסדר או לא?

כן.

זה נקרא עומד מרובה על הפרוץ.

אבל להפך,

אם למשל הפרצה היא שש

והעומד הוא ארבע,

אז זה לא טוב.

למה?

כי מחיצה כזו שהפרוץ מרובה על העומד,

אינה מחיצה.

מובן?

מה יהיה הדין אם הפרוץ כעומד, כלומר זה שווה?

אם זה שווה, אז המחלוקת כבר עם אורעים,

שאנחנו נראה את זה כאן בהמשך בגמרא.

דין נוסף, אומרת המשנה, כל פרצה שיקרא עשר אמות מותרת.

כלומר, אם יש פרצה,

אבל בתנאי עדיין,

שימו לב,

שהעומד מרובה על הפרוץ.

אלא מה?

הפרצה היא לא עוברת עשר אמות.

האם זה פרצה או פתח? מה נקרא המקום הזה?

זה לא פוסק.

למה?

פרצה שהיא כעשר אמות מותרת, מפני שהיא כפתח,

אבל יותר מכאן עשו.

אם הפרצה יותר מעשר, כבר לא יועיל,

שהעומד מרובה על הפרוץ.

גם אם באופן כללי, בכל המחיצה,

אתה מוצא למשל

מאה אמה,

מאה אמה אורך המחיצה.

מתוך המאה אמה יש 85 אמות של מחיצה עומדת.

כלומר, זה העומד.

ופתאום באמצע יש רוחב, רווח של יותר מעשר אמות.

זה לא יועיל.

זה נקרא פרצה במחיצה.

אז צריך שני תנאים. גם שיהיה פרצה שהיא לא עוברת יותר מעשר אמות,

וגם שבסך הכללי של המחיצה יהיה מצב שהעומד מרובה על הפרוץ.

כמובן שהפרצה הזו שאמרנו היא מלמעלה מעשר אמות,

אפשר שיתקן אותה על ידי שיעשה צורת הפתח.

זה ברוך השם כבר שמעתם את זה

בעבר הרבה פעמים שצורת הפתח מועילה לתקן את הפרצה הזו שהיא רחבה מהעשר,

שמכאן ואילך תיחשב כפתח ולא פרצה.

איתמה,

נאמר מחלוקת בבית המדרש,

פרוץ כעומד. מה יהיה הדין מחיצה שהשיעור של הפרוץ שבה

הוא כמו החלק העומד במחיצה?

כמו החלק הבנוי שבמחיצה.

כלומר זה שווה.

אבל אחת מן ההלכות למשה מסיני אמרנו

שצריך שיהיה,

למדנו עניין שמחיצות,

מה נקרא מחיצות?

זה קיבלנו בהלכה למשה מסיני.

ואחד מן הדברים שצריך שיהיה העומד מרובה על הפרוץ

ולא שהפרוץ מרובה על העומד.

נשאלה שאלה בבית המדרש, מה יהיה הדין אם הפרוץ כעומד?

כלומר זה בדיוק שווה.

האם ההלכה נאמרה בעיקר לומר שלא יהיה פרוץ מרובה על העומד?

אבל אם הפרוץ אינו מרובה על העומד,

זה טוב

וזה מועיל גם אם הפרוץ לא עומד?

או שנאמר לא.

בהלכה נאמר שצריך שיהיה דווקא עומד מרובה על הפרוץ.

אבל אם זה לא מרובה על הפרוץ, גם אם זה שווה,

אין זה מועיל.

אז בזה אנו רואים מחלוקת.

רב פאפה ורעבו נא ברד רב יהושע.

רב פאפה אמר מותר.

רב הונא ברד רב יהושע אמר אסור.

הוא סובר שמה?

הוא סובר שאסור להשתמש במחיצה שהפרוץ כעומד.

מה בדיוק היא סוד המחלוקת ביניהם?

למה זה אומר זה בסדר וזה אומר לא בסדר?

מה? זה אומר שזה אולי זה לא בדיוק.

זה קצת יותר, אפשר להוסיף.

אנחנו הסברנו את זה אחרת, כבר הסברתי את זה בעבר. זה אומר שיכול להיות שאחד יישחק קצת. בואו נראה בגמרא.

רב פאפה אמר מותר,

הכי אה גמירה רחמנה למשה.

לא תפרוץ רובה.

ומאחר וזה אחת מן ההלכות למשה מסיני,

אומר רב פאפה,

הקדוש ברוך הוא לימד את משה בסיני

שלא יהיה מצב שהפרוץ מרובע על העומד.

זה מה שחשוב.

אבל אם זה לא מרובה,

זה מועיל, אפילו אם זה שווה.

לא צריך שיהיה עומד מרובה על הפרוץ.

צריך שלא יהיה מצב שהפרוץ מרובה על העומד.

לכן, מאחר שזה פרוץ כעומד,

נמצא שלא קיימת פה מחיצה שהפרוץ מרובה על העומד,

אז זה בסדר.

אבל רב הונא ברד רבי יהושע אמר אסור.

הכי הגמרא רחמנא למשה,

גדור רובה.

כלומר, הוא סובר

שאיך נתקבלה ההלכה למשה מסיני, הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו,

שצריך

שיהיה העומד מרובה על הפרוץ.

אבל אם העומד לא מרובה על הפרוץ,

לא יועיל, אפילו אם אין הפרוץ מרובה על העומד.

מובן?

זו המחלוקת בין רב פאפא לבין רב הונא ברד רב יהושע.

ומה אומר

ה...? יש מחלוקת דומה מה יהיה הדין אם אדם שוחט

בהמה

הוא שחט אומנם שני סימנים, אבל לא באופן מושלם,

אלא כל סימן שחט את החצי

על מחצה.

בדיוק חצי.

האם זה יועיל או לא יועיל?

הרי זה ברור שאם הוא שחט רובו של סימן,

כן, שחט שני סימנים,

ובשני הסימנים שחט

בכל סימן את הרוב.

אז זה ודאי בסדר.

השאלה מה יהיה הדין

אם הוא עושה את החצי ולא מעבר.

יועיל או לא יועיל?

אמר רב חולין מביאה על זה גם כן מחלוקת

אם יועיל שחיטה שכזו או לא.

מה נפסק להלכה?

מה שנפסק להלכה זה דעת רב פאפא.

זה מוהי.

תנן

למה? ספק ברכות, כאילו ברכות. תנן.

לא קשור, לא קשור, לא קשור.

תנן,

כן?

ולא יהיו פרצות יתרות על הבניין.

הגמרא עכשיו מביאה ראיה מהמשנה,

המשנה שלנו, שלמדנו עתה,

לדעת רב פאפא.

המילא קשה מכאן

על דברי רב הונא ברד רבי יהושע.

במשנה כתוב, לא יהיו פרצות יתרות על הבניין.

מה פירוש?

שאסור שהפרוץ יהיה מרובה על

העומד.

משמע שהעיקר שלו יהיה הפרוץ מרובה.

אבל אם הפרוץ כמו העומד, אז זה בסדר.

ה כבניין, מותר. משמע אבל אם הפרצות שוות לבניין,

כלומר הפרוץ כעומד, המותר.

אם כן, מוכיח את דעת רב פאפא הוא כנגד רב הונא ברד רבי יהושע.

עונה הגמרא, לא תימה אכא בניין מותר,

אלא המה אם בניין יתר על הפרצה,

מותר.

כלומר, אל תדייק מדברי המשנה כך כמו שרצית,

שאם זה שווה לבניין, אז זה בסדר.

אלא תדייק כך,

שדווקא באופן

שהבניין יותר על הפרצה, אז מותר.

אבל אם לא יותר,

אם הבניין לא יותר מן הפרוץ,

אז זה לא טוב.

שואלת הגמרא, אבל כבניין, מה היא?

אז מה אתה רוצה לדייק מכאן?

שדווקא אם הבניין יותר, אבל אם הבניין כמו הפרצה,

אז זה יהיה אסור.

יהא חל יתנה ולא יהיו פרצות כבניין, פרצות כבניין,

אם כי דברך רב הונא ברד רבי יהושע,

הייתה המשנה צריכה לכתוב,

ולא יהיו פרצות כבניין.

מזה שכתוב לא יהיו פרצות יתר עוד על הבניין,

משמע רק שלא יהיו פרצות יתר עוד על הבניין.

אבל אם זה שווה, זה בסדר.

אם כן, מוכח, מפורש,

כדעת רב פאפה, שפרוצקה עומד מותר,

ולא כדעת רב יהושע אומר שפרוצקה עומד אסור.

מה עשת המסקנה?

קשיא.

קשיא.

קשיא מכאן,

ואין לזה תשובה. התלמוד

לא הביא לנו כאן תשובה

לענות על קשיא זו שמקשים מן המשנה על דברי רב הונא ברד רבי יהושע.

כן.

תא אשמה.

נו?

יש מצב שהם מקיימים את התא.

מה זה תא?

באים לבית מדרש.

אבל צריך להוסיף גם שמה.

להיות מרוכזים ולשמוע.

תא אשמה.

אומנם זו מעלה שהם מקיימים את התא.

מגיעים.

אבל המעלה היותר גדולה, שגם היא תשמע.

תא אשמה.

המקרא סוכתו בשיפודין,

או בארוכות המיטה.

אם יש רווח ביניהם כמותן,

קשר רע.

אמרתם, יש פה עניין סוכה.

נו, אנחנו מתקרבים לחג הסוכות.

עוד שלושה חודשים, שלושה חודשים וחצי,

אנחנו כבר מגיעים לסוכות.

מובא במסכת סוכה, שם במדף טו מובא מה יהיה הדין אם אדם מסכך

עושה סוכה בשפודין.

אתם רואים מה זה שיפודין,

אה?

אתם רואים יותר טוב ממני מה זה שיפודין. אני בקושי יודע.

אני לא משתמש הרבה בדברים הללו.

אצלי בבית לא משתמשים, רק לפעמים כשאני מגיע לכל מיני אירועים משמחים, אז

אני רואה את זה.

על כל פנים,

אם אדם לקח שיפודין,

היינו זה מוט שמשמש לצליית בשר,

והניח אותו על גבי

הגג של הסוכה.

הוא רוצה

כך לסכך את סוכתו,

או בארוכות המיטה.

הוא לוקח את הקרשים של המיטה,

אלה שנמצאים באורך המיטה,

והם כמובן

פסולים לסיכוך,

כי הם נקראים

דברים המקבלים טומאה,

אז אי אפשר שייסכך בהם.

מה היעדים?

אז זה ודאי שאם

הסכך בנוי מהם, זה פשוט, זה פסול.

השאלה היא, מה יעדים אם הוא שם מקצת,

וביניהם

הוא מניח סכך כשר?

בין שיפוד לשיפוד,

או בין

קרש לקרש,

שקרש הוא פסול לסיכוך,

הוא רוצה להניח סכך כשר.

אם הוא מניח סכך פסול ועושה רווח בין סכך פסול לסכך פסול אחר,

ובאמצע מניח סכך כשר,

האם אפשר שהסוכה תהיה כשרה במצב הזה או לא?

אם יש רווח ביניהן כמותן כשרה.

כלומר, אם נאמר

ששיעור השיפודים

הוא 20 סנטימטר,

ובין השיפוד לשיפוד הוא גם כן הניח סכך כשר,

כמו רוחב השיפוד, שזה 20 סנטימטר,

הסוכה כשרה.

למה?

למה?

אומנם הסכך הפסול,

כן?

הסכך הפסול הוא לא יותר מן הסכך הכשר,

אבל מצד שני הסכך הכשר הוא לא יותר מן הסכך הפסול,

הוא שווה.

אלא מה רואים?

שלא צריך שיהיה הכשר מרובה מן הפסול.

אלא שגם אם זה שווה, סכך כשר ופסול,

זה שווה.

אז כמו שלגבי

עשיית סכך,

אפשר שיועיל

סכך כשר,

כמו שיעור הסכך הפסול שבו.

אז אם כן, גם בעניין פרוץ כעומד.

אם הפרוץ כעומד, יועיל.

אם כן, מכאן נקשה גם כן,

ארמונה ברד רבי יהושע.

עונה גמרא אחת במעסקינן,

משנכנס ויוצא.

המשנה הזו שמדברת...

על ענייני סוכה שהניח שיפודים וישכח כשר ביניהם

זה מדבר שנכנס ויוצא.

יש מקום בין שיפוד לשיפוד,

שיעור כזה שיכול להכניס

שיפוד נוסף

שייכנס וייצא ברווח.

אז במצב הזה שיכול להכניס ולהוציא ברווח

שיפוד נוסף,

על כורחנו שזה רחב במקצת

מהשיפוד עצמו.

במובן,

לאחר הוא יכול להכניס את זה להתאמץ,

אלא ברווח,

מוכרח אם כן שהחלק

של הרווח שבין השיפוד לשיפוד

הוא יותר גדול מרוחבו של השיפוד עצמו.

שואלת גמראו, האפשר לצמצם?

כלומר,

מאיפה אתה בא ולוקח

שזה נכנס ויוצא?

בגלל שלא שייך שיהיה מצומצם?

למה לא?

אפשר שיהיה בדיוק בשיעור שווה לשיפוד.

הרווח שביניהם

יהיה בשיעור שווה לשיפוד, אפשר לצמצם.

אמר רבי עמי,

במעדיף.

רבי עמי מתרץ,

אמנם נכון אם בן אדם מתכוון

לעשות בצורה מצומצמת ששיעור הרווח שבין השיפודים יהיה, כי שיעור השיפודים שייך.

כאן מדברים באופן

שהוא לא התאמץ בדבר לצמצם, אלא

הניח שיפוד,

ושוב שיפוד במרחק מה?

הוא רוצה לדעת

אם יש פה רווח שבשיעור ראוי שישים שם משכר כשר.

לקח שיפוד נוסף והניח ביניהם בלי להתאמץ,

בלי לדחוק אותו.

הניח ואחרי כן זה נכנס.

מזה ודאי מוכח ששיעור הרווח הוא יותר גדול משיעור השיפוד.

לכן אם מדובר פה באדם שהוא לא צמצם,

אלא הניח מקום בין שיפוד לשיפוד ברווח,

שיהיה אפשר להכניס שם שיפוד נוסף ברווח.

מוכח אם כן שהחלק

של הרווח הוא גדול יותר, ולכן אם הוא יניח שם שם שכר כשר,

נמצא שאז ככה כשר, מרובה על הפסול.

רבא אמר,

אם היו נתונים ערב,

נותנו שיטים.

הגמרא מביאה תירוץ נוסף.

המשנה הזו באמת

יכולה, יכול להיות שהיא עוסקת באופן שאדם יניח

רווח בין השיפודים בשיעור שווה ובצמצום בשיעור שווה לשיפודים.

רק מה, תבוא ותגיד לי, אם ככה אז למה זה כשר?

למה זה כשר?

הלוא לדעת רב הונא בן רבי יהושע,

אם זה שווה בדיוק,

זה לא צריך להועיל.

אז אומר רבא,

מדובר שהוא הניח את אזככ הכשר בצורה שונה ממה שהניח את השיפודים הללו.

אם היו נתונים ערב, כלומר,

אם השיפודים היו מונחים לומר לרוחב הסוכה ממזרח למערב,

אז הוא ייתן את אזככ הכשר בצורה של אשתי,

כלומר מצפון לדרום,

וכן להפך, אם השיפודים היו נתונים מצפון לדרום,

יניח את אזככ הכשר ממזרח למערב.

במצב הזה, ודאי שאזככ הכשר,

שראשו האחד מונח על השיפוד האחד וראשו האחר מונח על השיפוד השני,

ודאי וודאי שאזככ הכשר במצב כזה מרובה על הפסול

ומבטל אותו,

אשר על כן הסוכה כשרה.

ערב אשתי, אתם יודעים, כבר הסברנו בעבר במסכת שבת,

שהחלק של היורד,

החלק הארוך של החוטים

הוא השתי.

הוא היורד בכיסא האורגין, אם אתם זוכרים,

שבו מכניסים, משחילים את חוט הערב, לכן זה נקרא ערב,

שהוא הופך להיות מעורב בין שני השורות של חוטי השתי.

כמה שאתם זוכרים איך היה עשוי כיסא האורגין, כן?

התן יורד כזה.

בדיוק.

ברוך השם.

לפני שאני אעבור לדף הבא,

הייתי רוצה לקרוא לאחד אתכם את רש״י במשנה,

כן?

יש,

רש״י באמצע דבריו מביא, מתניתי, ולא יהיו פרצות יתרות על הבניין,

כן?

ואפילו הן פרצות קטנות פחותות מהעשר.

כלומר,

אל תחשוב שאם הפרצות פחותות מ-10,

אז זה אפשר שיהיה קשה אפילו עם הפרוץ שיותר על העומד,

מרובה על העומד. לא.

צריך שגם אם הפרצות קטנות מ-10 רמות,

עדיין זה רק בתנאי שהפרוץ אינו מרובה על העומד.

כל פרצה שהיא כ-10 מותרת מפני שהיא כפתח,

כלומר, ושיהיה בה עומד רב עליהן, כלומר,

גם אם נגיד שהעומד מרובה על הפרוץ,

אבל בתנאי שאין שם פרצה אחת שהיא יותר מהעשר, אלא רק עד העשר.

אבל יותר מכאן אסורה,

פרצה אחת

אוסרת כל ההיקף אפילו כולו עומד,

כי זה מפרש בברית הרקמה.

פרוצקה עומד,

כל ההיקף כולו עשוי כן.

הגמרא רחמנא למשה,

כי דמר בריש פרקים, מחיצות בעמקותיהן,

הלכה על משה מסיני.

אז התווכחו ביניהם רב פאפה ורב וונא ורב יהושע,

האם ההלכה אמרה שלא יהיה פרוץ

מרובה על העומד, אבל אם הפרוץ כעומד מותר,

או שההלכה אמרה שלא יהיה, שצריך שיהיה עומד מרובה על הפרוץ, אבל לא שיהיה שווה לפרוץ.

שיפודין וארוחות אמיתה הפסולין נסכך בהן לפי שכלים הן,

ומקבלין טומאה ותנען,

כל דמר המקבל טומאה הן מסככין בו.

ארוחות, הוא מביא פה מילה בלועזית.

כן, אלה העמותות שלאורך המיטה.

אם יש רווח ביניהן כמותן, נסכך שם מסכך כשר.

עלמא פרוץ כעומד, מותר, דאחה, פסול ככשר.

במצב הזה שיש רווח שווה

בין שיפוד לשיפוד כרוחב השיפוד,

נמצא שזה בדיוק שווה, ובכל זאת בשאר אין.

בכל זאת מותר,

כאשר אם כן נמי אהל רב הונאה, אז מפה נקשה גם כעל רב הונאה.

בנכנס ויוצא,

שיש שיפוד יכול להיכנס וליצא ברווח שבינתיים,

ואז במצב הזה דאז שלא רווח טפה משיעור שיפוד

ואינו מצומצם,

אז במצב הזה שנכנס ויוצא, אז ודאי וודאי שהרווח שביניהם הוא קצת יותר משיעור השיפוד עצמו,

והיה אפשר לצמצם.

דאחר כדעתך דהי דקא מתרץ ונכנס ויוצא,

הכי כמתרץ,

לכל כמותן בין נכנס ויוצא הוא דרך לצמצם. כלומר, המקשה חשב שהכוונה של עולם

חייב להיות שזה יהיה נכנס ויוצא.

גם אם הוא לא מתכוון שזה יוצא נכנס ויוצא, לקח פריך, לכן שעל המקשה והיה אפשר לצמצם

ולכוון שלא יהיה לו רווח יותר, ואין כמותן תנא.

הרי אפשר שיהיה בדיוק.

ואם כן, ואהרי כתוב, אדרבה במשנה משמע, שאם הרווח ביניהם כמותן, אז זה בסדר.

אמר רבי עמי, אז רבי עמי מתארץ מתניתין בלא צמצם.

מדובר במשנה דווקא באופן שידוע שהוא לא צמצם,

לא עשה את שיעור הרווח שביניהם

בדיוק כמו שיעור הרוחב והשיפוד עצמו,

אלא במעדיף רווח יותר משיעור שיפודין,

וכמותן דקתן כי שיעור שיפודין נכנס ויוצא. מה שכתוב כמותן,

הכוונה שמכניס ביניהן שיפוד שנכנס ויוצא ברווח.

אם היו שיפודין נתון עם אשתי,

נותן לאשכך כשר ערב.

ואפילו לא יעדיף הרווח, אפילו אם לא תהיה פה עדיפות

של הרווח בין שיפוד לשיפוד

יותר מאשר שיעור השיפוד, אבל עדיין, מאחר והאשכך הכשר נמצא על גבי השיפודים,

אי אשכך כשר טפה.

וכיוון זה נותנו ערב, אי אפשר לעמוד עליהם כי ראשו אחד מונח על השיפוד מכאן,

וראשו אחד מונח על השיפוד מכאן.

נמשיך עוד קטע קטן.

תא השמה,

שיירה שחנתה בבקעה, בגמרא,

שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלים,

באוקפות,

בעוויתים, בשליפים, בקנים,

בכל אחות, בטלטלין בתוכה.

ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל, כמלו גמל,

ובין עוקף לעוקף, כמלו עוקף,

ובין עבית לעבית, כמלו עבית,

הברייתא אומרת כך,

מה יהיה הדין?

שיירה שחנתה בבקעה,

יקיפו שטח מסוים בבקעה על ידי גמלים,

או על ידי אוכפות,

אוכף זה מה שיושבים שם על הגמל,

או עביתים זה קר שמניחים תחת האוכף,

או בשליפים, שזה המסעות,

או על ידי קנים, או כלחי ירקות.

בקיצור,

היה איתם כל מיני דברים שעשו בזה עשו מחיצה.

אז אפשר לטלטל בתוך השטח הזה, שייקיפו במחיצות שכאלה.

ובלבד,

אבל בתנאי שהשיעור של הרווח,

למשל בגמלים, שלא יהיה בין גמל לגמל כמלוא גמל.

אם למשל רוחב הגמל הוא אמה והוא מעמיד גמלים

כדי להקיף את השטח הזה,

צריך שישים לב שהשיעור של הרווח שבין הגמלים

לא יהיה

שווה לשיעור הגמל עצמו.

למה? כי אז נמצא פה שהפרוץ שעומד,

וכן בין עבית לעבית, כי אם לא עבית, אותו דבר

אם זה דברים אחרים שעושים מזה מחיצה.

למשל עביתים, שזה כרים שמניחים תחת האוכף.

אם הוא מקיף בכריות את כל השטח,

אבל עדיין יש רווחים בין הכריות, צריך להשתדל לשים לב שהרווח שבין

הכריות לא יהיה שווה לרוחב הכריות עצמו.

למה? כי אם זה שווה, נמצא שהפרוץ כה עומד,

וזה אסור.

אם כי רואים כדעת רבי אונא ברית רבי יהושע, שפרוץ כה עומד אסור,

ונגד רב פאפא.

עונה הגמרא הכה נמי כשנכנס ויוצא.

גם הברייתא הזו,

מה שאמרה שאסור שיהיה

השיעור שבין גמל לגמל כמלו רחב גמל,

מדובר שהכוונה שלא יהיה אפשר שיכניס שם

רוחב של גמל ברווח

על ידי שייכנס וייצא בלי מאמץ.

אם למשל

זה יהיה מצב כזה שיוכל להכניס באותו מרווח

גמל בלי צורך להתאמץ,

מוכרח אם כן שהרווח שביניהם הוא קצת יותר מרוחב הגמל,

ולכן זה בסדר.

ולכן

זה בסדר, אומר הרב פאפא.

סליחה, לכן, אם זה,

אם הרווח שביניהם

הוא על ידי שמכניס ויוצא גמל ברווח,

מוכרח שהפרצה היא יותר מן הגמלים עצמם, לכן זה לא טוב.

אבל אם למשל זה בדיוק שווה,

אז זה היה בסדר,

כי פרוץ כעומד מותר.

עומר רשי, עוויתין,

קר שתחתו קו הגמל,

כי דמתרגמינן בחרא גמל בעמיתא דגמלה.

פסוקו בראשית ל״א,

תרגם התרגום על המילה קר, עוויתא.

שליפין מסעות

קולחות כרחי ירקות.

בזה, בעזרת השם,

אנחנו מסיימים היום,

אז מחר בעזרת השם נמשיך הלאה.