מסכת עירובין דף טו. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת ערובין, דף טו עמוד א',

שמונה שורות קודם סוף השורות הצרות.

אני חוזר שוב, ערובין,

דף טו עמוד א',

שמונה שורות קודם סוף השורות הצרות.

תא שמה,

אילן המסר על הארץ,

עמד נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים,

מטלטלין תחתיו.

עסקנו בשיעור שעבר בעניין לחי העומד מאליו,

כלומר אם בפתח המבוי

ישנו לחי

שלא הכינו אותו לשם שיתקן את המבוי בטלטול,

אלא זה היה לסיבה אחרת

שיעמידו אותו שם.

אבל רוצים מכאן ואילך לסמוך עליו

שישמש בתור לחי המכשיר ומתקן את המבוי בטלטול.

האם אפשר לסמוך

ולהסתפק בלחי שכזה או לא?

הבאנו שזה מחלוקת אביי ורבא.

אבייס אומר,

הוה לחי,

ורבא אומר שזה לא לחי.

כמובן,

כל המחלוקת דווקא באופן

שאם בערב שבת חשבו על אותו לחי,

שישמש אותם גם למען היתר הטלטול במבוי.

באה הגמרא ומביאה ראיה

להוכיח כדעת אחת מהשיטות הללו.

משנה בהמשך כאן במסכת ערובין, דף צדק ת' עמוד ב',

אומרת אילן המסך על הארץ.

אילן,

שהיה לו גזע שגובהו היה עשרה טפחים,

ויש לו ענפים מכל צדדיו.

עד כדי כך,

כל כך הרבה ענפים היו עד שנכפפים לארץ,

לקרקע שמסביב.

אם אין נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים,

כלומר, אם הענפים

הם מגיעים כמעט עד לקרקע,

וההפרש בינם לקרקע זה פחות משלושה טפחים,

אז מטלטלים תחתיו.

אפשר לטלטל מתחת

האילן הזה,

משום שהענפים נחשבים כמו מחיצות

להגדיר את השטח שביניהם

כרשות היחיד,

ולכן מותר לטלטל.

אם כן, מה אתה רואה?

הרי כאן זה מחיצה שנעשית מאליה.

לא הייתה פה כוונה מיוחדת

שתיחשב כמחיצה.

באופן סתמי, האדם

שנוטע אילן,

הוא נוטע אותו כדי שישמש אותו לצורך אחר,

אם לצורך הפירות שבו,

אם לצורך

שיעשה איזשהו צל, אבל לא למען שיחשב כמחיצה.

ואם בכל זאת אתה רואה

שהאדם יכול לסמוך על זה בתור מחיצות

ולטלטל בשטח שבין ענפי האילן הללו,

אם כן רואים שמחיצה הנעשית מאליה מועילה לעניין השבת להיחשב כמחיצה.

אם כן, אז גם לחי העשוי מאליו

ייחשב כמחיצה.

אם כן, מכאן נוכל להקשות על דברי רבה האומר שלא הווה לחי.

עונה הגמרא שאין ראיה משם.

הכנם היא במאי עסקינן שנטעו מתחילה לכך.

גם בדין אילן המסך על הארץ

עוסקים אנו באילן כזה שנטרו אותו מתחילה לשם זה שהענפים

יהיו כמחיצות

ולכן זה מועיל.

אבל יכול להיות שאם הוא לא היה מתכוון לכך,

אז באמת לא יועיל להיחשב כמחיצה.

בא הגמרא ומקשה על התירוץ הזה, אי האחר,

ליטלטל מחולו.

אם כך,

שהמשנה הזו עוסקת באילן

שנטרו אותו מתחילה לכך,

אם כן זה נקרא מחיצה שנעשתה בידי אדם,

כי זו הייתה הכוונה מלכתחילה בנטיעת האילן שיהיה פה מחיצות,

אם כן, ליטלטל בחולו, שיהיה מותר לטלטל תחת כל האילן, אפילו אם הוא גדול ביותר,

אפילו אם השטח שבין ענפי האילן הוא כל כך גדול,

גם אז יוכל לטלטל בו.

למה אמר רב הונא ברד רב יהושע, למה אמר רב הונא ברד רב יהושע אומר,

אין מטלטלין בו אלא בית צעתיים?

אילן כזה שהוא משך, היינו שהענפים מגיעים,

הענפים שמכל צדדיו מגיעים כמעט עד לקרקע,

גם אם אומנם מותר לו לטלטל, אבל זה רק

אם השטח שביניהם זה עד בית צעתיים.

כלומר, שטח מרובע של בית צעתיים,

בית צעתיים זה מעל חמישים,

שטח מרובע של זה,

זה 73 ומשהו,

73 ושני שליש,

73 ושתי שליש. על כל פנים,

רק אם זה שטח שכזה יכול הוא לטלטל,

אבל אם זה גדול יותר משטח של בית צעתיים,

אין היתר לטלטל אלא בארבע עמוד של האדם בלבד.

אני שואל את השאלה, למה?

הרי

כמו שחצר שמקיפים אותה כדי לדור בה,

מותר לטלטל שם אפילו אם היא גדולה יותר מבית צעתיים.

אז מדוע אם כן באילן זה שנטעו אותו מתחילה שיחשב הענפים שבו כמחיצה,

מדוע שלא יהיה מותר לטלטל שם גם אם זה יותר מבית צעתיים?

עונה הגמרא משום דהבת דירה שתשמישה לאוויר.

וכל דירה שתשמישה לאוויר,

אין מיטלטלין בו,

וכל דירה שתשמישה לאוויר, אין מיטלטלין בה אלא בית צעתיים.

כלומר, מהו הטעם

שאם אילן גדול בבית צעתיים אסור לטלטל בו? לא,

כי זה נקרא דירה שתשמישה לאוויר.

כלומר, כל דירה שהיא לא עשויה לצורך ההשתמשות בתוכה,

אלא לצורך האוויר שחוצה לה,

זה לא יכול להיחשב

כמקום המוקף במחיצות לצורך דירה.

אומנם במקום שהוא יקף אותו במחיצות לשם דירה,

אז אכן יהיה מוטלטל אפילו ביותר מבית צעתיים.

אבל כאן זה לא נעשה לשם כך.

גם אם הוא נטע את האילן בשביל שיהיה עם מחיצה,

אבל זה לא יועיל להיחשב כמחיצה לדור בה.

רק לגבי אותם שומרי השדות ששומרים

על השדות שסביב האילן, כדי שיהיה להם צל,

של אותם ענפי אילן.

אם כן נמצא, מאחר ועיקר שהות השומרים

זה בעל כורחם כדי לשמור על השדות שבחוץ,

אין זה נקרא שנעשה זה לשם דירה,

ודירה כזו שאין תשמישה לצורך דירה אלא לצורך האוויר שחוצה לה,

כדי לשמר את השדות שמסביב,

שטח שכזה אין מיטלטלין בה אלא בעצת העין.

אי אפשר יהיה לטלטל שם,

אלא רק עד בצעתיים ולא יותר.

אם השטח הוא יותר מבצעתיים,

הופקע מלהיקרג רשות היחיד לגבי הטלטלטול,

ואין לטלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.

תא שמה, מוסיפה הגמרא

להביא ראיה,

שמחיצה שנעשית מאלה זה מחיצה.

ובא בברייתא,

שבת בתל

שהוא גבוה עשרה,

והוא מארבע אמות ועד בצעתיים,

וכן בנקע שהוא עמוק עשרה,

והוא מארבע אמות ועד בצעתיים,

וקמה קצורה ושיבורות מקיפות אותה,

מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה.

מה יהיה הדין אם אדם שבת בתל

שהוא גבוה עשרה טפחים.

והוא היה בתל כשנכנסה השבת,

השטח של התל הזה שהוא בגבוה עשרה טפחים,

השטח הוא בין ארבע אמות

לבית צעתיים. כלומר,

אם הוא בשטח של לכל הפחות

ארבע על ארבע,

ועד בית צעתיים,

אז הדין הוא כדלהלן,

שמותר ללכת שם אלפיים אמה.

תכף אנחנו נראה בהמשך הברייתא את הדברים הללו.

ויש לנו דוגמה נוספת שהוא שווה בדין לתל שהוא גבוה עשרה,

אם הוא עומד באיזשהו נקע, נקע הכוונה איזשהו נקיק שבין הסלעים,

איזושהי

גומה בין שני סלעים,

והוא עמוק עשרה.

הנקיק הזה,

הנקע הזה,

עמוק עשרה טפחים.

השטח של הנקע זה לכל הפחות ארבע אמות על ארבע אמות ועד בית צעתיים.

השיעור המקסימלי

זה שטח של בית צעתיים.

וכן אם אדם שובט

בקמה קצורה,

כלומר קצרו תבואה,

והמקום שם נעשה פנוי מתבואה.

אחר שקצרו את התבואה,

הרי יש שם מקום פנוי,

ושיבולות מקיפות אותה.

הקמה הזו עדיין שם.

השיבולים

שהם בגובה עשרה טפחים מקיפות את השטח הזה של אותו מקום שקצרו משם את התבואה,

את השטח של הקמה הקצורה.

אם השטח הזה הוא

שיעור מינימלי של ארבע אמות על ארבע אמות,

והשטח המקסימלי שלו זה בית צעתיים,

בכל המצבים הללו,

אם זה תל, אם זה נקע,

אם זה קמה,

מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה.

מותר לו ללכת בשבת

בכל השטח שבתל, או הנקע או הקמה,

זה מקום שביתתו.

ולא די בזה,

אלא גם יכול ללכת משם

אלפיים אמה מחוץ לאותו המקום.

כי זה הדין שאם אדם שובת באיזשהו מקום,

יכול ללכת בשבת אלפיים אמה מחוץ למקום שביתתו.

על כל פנים,

נבוא לדון איך מותר לו בכלל ללכת כולה

ואף חוצה לאלפיים אמה.

הרי לכאורה,

אם נאמר שמחיצה נעשית מאליה, אינה מחיצה.

הרי המחיצה הזו נעשה ללא כוונה שישתמשו כמו מחיצות.

לא התל ולא הנקע, זה הכל משמיים.

וכן השיבולות, השיבולות הללו נוצרו שם,

משום שזה החלק בשלב העבודה,

שקצרו את התבואה,

והגיעה השבת קודם שהספיקו לפנות את שיבולי התבואה משם.

ובכל זאת,

יכולים להיחשב כל אלו כמחיצות.

אם כן, רואה אתה שמחיצה הנעשית מאליה נחשבת כמחיצה.

וכי תימא חנמי שעשה מתחילה לכך,

ואם תבוא ותגיד לי,

גם פה הבריתא עוסקת שהוא עשה את המחיצות מההתחלה לשם זה,

שזה ישמש לו בתור מחיצות.

זה לא שייך בכל הדברים הללו שהזכרנו,

אלא בשלמה כמה לחייה.

זה יכול להיות מובן,

בכמה, בכמה נוכל לקבל את זה שהוא עשה את זה מתחילה לכך.

אלא תל ונקע, שזה עשוי כך מימות עולם,

מה ייקא למימר?

איך אפשר לבאר את העניין,

אם לא שנוכיח מכאן שגם אם זה נעשית מאליה, אהבה מחיצה.

מכוח ראיה זו,

הגמרא רוצה להוכיח נגד רבה האומר שלחי העומד מאליו,

לא אבי לחי.

עונה גמרא אלא במחיצות כולי עלמא לא פליגי דהבי המחיצה,

כי פליגי ולחי.

אביי לטעמה דאמר לחי משום מחיצה,

ומחיצה עשויה מאליה הבי המחיצה.

ורבה לטעמה דאמר לחי משום הכר,

היא עבידה בידיים הבי הכר,

והיא לא לא הבי הכר.

כלומר, במחיצות כאלו, שהן נעשית מאליהן,

אז כולם מודים

שזה יכול להיחשב כמחיצה. גם רבא מודה שאם זו מחיצה,

מחיצה נעשית מאליה, זה מועיל להיחשב כמחיצה.

כמו שאכן הוכחנו מן הברייתא הזו,

שמדברת בשבת בתל או בנקע.

אלא מה? כי פליגי ולחי.

אבל עדיין

המחלוקת תישאר לגבי לחי.

פה רבא מתעקש לומר שלחי שעומד מאליו לא הווה לחי,

שונה הוא מדין מחיצה.

הגמרא מפרשת את סברתו של אביי ואת סברתו של רבא.

אביי לטעמה, אביי שסובר שלחי הנעשן מאליו,

הווה לחי, זה מועיל להיחשב כלחי.

הוא הולך לשיטתו דאמר לחי משום מחיצה.

כל התועלת שבלחי,

משום שזה נחשב כאילו הוא עשה פה מחיצה בפתח המבוי.

מאחר וזה מועיל מדין מחיצה,

מחיצה נעשויה מאליה והמחיצה.

זה אכן יכול להיחשב כמחיצה.

אבל רבא שחולק, לטעמה, הוא הולך לשיטתו

שהוא סובר של לחי משום היכר.

העניין של הטלטול במבוי שהותר על ידי שמניח לחי

בפתח המבוי זה רק בגלל שצריך שיהיה הכר לבני המבוי, שלא יבואו לטלטל ברשות הרבים.

לכן, למתי זה יכול להיחשב כהיכר?

היא עבידה בידיים, אבי ההיכר. רק אם נעשה הלחי בידיים לשם לחי,

אז זה יכול להיות כהיכר.

אבל אם זה לא נעשה בידיים, אלא עומד שם מאליו,

אין זה הכר.

ולכן,

אינו לחי.

והראשונים מבארים זאת יותר,

שכשבאים לעשות לחי

לשם לחי,

אז יש לזה קול, יש לזה פרסום.

ממילא יש בזה היכר,

אבל אם לא עשו זאת לשם לחי, אין בזה שום פרסום, אין בזה קול.

באשר על כן, חסר פה את העניין של ההיכר בלחי הזה.

ולכן, זאת אומרת, רבה שלחי שכזה אינו מועיל להיחשב כלחי.

תא שמה.

באה הגמרא עכשיו ודנה על לחי עצמו, אם נעשה מאליו,

אם יש לו דין לחי או לא.

ישנה ברייתא, אבני גדר היוצאות מן הגדר ומובדלות זו מזו.

פחות משלושה, אין צריך לחי אחר.

שלושה, צריך לחי אחר.

מה זה אבני גדר היוצאות מן הגדר?

כלומר, אם ישנן אבנים

שהן בולטות מכותל המבוי לתוך רוחב המבוי,

והאבנים הללו

נמצאות בתוך גובה של עשרה טפחים,

האבנים הללו, אחת למעלה מחברתה,

למעשה,

מובדלות

אחת מהאחרת באיזשהו רווח או כלשהו,

והאבנים הללו הן בולטות בגובה עשרה טפחים מן הקרקע.

אז אם זה פחות משלושה, אם הרווח שבין האבנים

זה פחות משלושה טפחים,

אז שייך לומר דין אבוד,

ואם כן, לא צריך לחי אחר למבוי.

משום שהאבנים הללו נחשבות כאילו מחוברות אחת לאחרת,

ואז זה יכול להיחשב כלחי.

אבל שלושה,

אבל אם זה שלושה טפחים, הרווח שביניהם,

צריך לחי אחר.

לא יועיל, אם כן, להיחשב כלחי,

כי הרי אין פה קשר בין אבן אחת לחברתה,

אז אין פה לחי שהוא מועיל,

אין פה לחי בגובה עשרה טפחים.

על כל פנים, מה אתה רואה מכאן?

שאם זה בתוך עשרה טפחים,

אם האבנים הללו

הן נמצאות

עד גובה עשרה טפחים, ההפרש מביניהם פחות משלושה,

הרי זה יכול להיחשב כלחי.

באופן סתמי, כשאדם בונה כותל,

אז זה ודאי לא נעשה בשביל שהאבנים הללו יהיו בולטות ולשם לחי,

אלא זה חלק מצורת הבניין.

מאחר וכן, אז למה אם כן זה מועיל בתור לחי?

אלא מה רואים?

שגם אם עשיית הלחי לא הייתה לשם לחי,

מועיל.

אם כן, מכאן לכאורה נוכל להוכיח כנגד רבא,

שאומר שלחי העומד מאליו, לא אבה לחי.

עונה הגמרא, חנמי,

שמנאן מתחילה לכך?

מה שכתוב שם בברייתא,

מדובר באופן

שהוא מלכתחילה

עשה את זה באופן מיוחד, שהאבנים יהיו בולטות

לשם לחי?

ומילא אין להוכיח מכאן על לחי העומד מאליו,

הנעשה מאליו.

שואלת הגמרא, יא אחי פשיטא?

האם מדובר שהוא עשה אותם מלכתחילה לשם לחי?

אז פשוט הוא שיהיה כשר.

מה בא הברייתא ללמד אותנו?

עונה הגמרא, מאהודתימה

למסר בניין אהודא אבידא.

כמה אשמאללה.

כלומר,

יכולנו לחשוב ולומר

שגם אם הוא בא ועושה את האבנים הללו לשם לחי,

לא יעלו להיות לחי.

למה?

אין פה את ההיכר שנעשה ללחי.

האדם שרואה את זה, מה הוא אומר?

כל מה שנעשה כך זה בשביל להחזיק

איזשהו כותל נוסף אם הוא ירצה לבנות שם. כלומר, הוא מכין תשתית

לזה שהוא יוכל לחבר כותל נוסף

לאותן אבנים.

ממילא, מאחר ולא ניכר שזה נעשה לשם לחי.

לא ניכר בכלל כלחי.

אם כן,

יכולנו לחשוב שאפילו אם הוא עשה את זה מלכתחילה לשם לחי, לא יועיל.

לכן בא הברייתא להשמיע לנו, לא, שאם הוא עשה את זה מלכתחילה לשם לחי,

אז זה כשר ומועיל להיות כלחי.

תא השמה.

מוסיפה הגמרא להעביר ראיה נוספת

שלחי העומד מאליו, יש לו דין לחי.

ניתן לרבחייה.

רבחייה שנה ברייתא,

כותל שצידו אחד קנוש מחברו,

בן שנראה מבחוץ ושווה מבפנים,

ובן שנראה מבפנים ושווה מבחוץ

נידון משום לחי.

עם הכותל

של המבוי.

הרי יש שני כתלים שהם למעשה משני צידי

פתח המבוי.

אם אחד מהכתלים הללו

הוא כנוס מחברו, צידו האחד כנוס מחברו,

הוא בורט פנימה

לצד הבתים שמאחריו,

יותר מהצד האחר.

כלומר,

כותל המבוי באורכו צר יותר בצד אחד של המבוי מבצד האחר.

מילא זה יותר לנו מצב שבאמצע כותל המבוי ישנה כמין בליטה.

בין שנראה מבחוץ ושווה מבפנים.

בין אם נאמר שהבליטה הזו ניכרת רק מחוץ למבוי,

לאנשי רשות הרבים.

אבל בתוך המבוי הבליטה הזו לא נראית.

כלומר, באופן כזה שהצד הכנוס והעצר של הכותל

הוא בחלק החיצון של המבוי,

באופן הזה הוא ניכר רק מבחוץ ולא מבפנים.

יש אבל מצב שנראה מבפנים ושווה מבחוץ.

כלומר,

שכשאתה נכנס פנימה,

כן,

רק אנשי המבוי רואים את הבליטה הזו.

אם המקום הצר שבכותל

הוא בשידו הפנימי של המבוי,

אז המקום הבולט אם כן נראה לאנשי המבוי ולא לאנשי רשות הרבים.

בכל מצב, נידור משום לחי.

כלומר, מאחר ולמעשה

אחד מן הכתלים שהם למעשה עומדים בפתח המבוי

הוא צר יותר מחברו.

אלא שפעמים

שהחלק הצר הוא יותר פנים בפנים המבוי,

והבליטה אם כן ניכרת לאנשי המבוי,

ויש פעמים

שהחלק שהכותל צר בו זה כלפי חיצוניות המבוי.

כלומר, יותר קרוב לרשות הרבים.

ואז זה ניכר רק לבני רשות הרבים ולא לבני המבוי.

האם כל זה נידון משום לחי?

נשאלת השאלה,

הרי מסתבר בכותל שכזה,

שכשעשו את הכותל לא עשו אותו שייצר יותר מחברו לשם לחי.

אז למה בכל זאת זה מועיל?

אם כן רואים,

אם בכל זאת זה מועיל, רואים שלחי העומד מאליו,

האוה לחי.

כלומר, גם אם זה לא נעשה לשם לחי,

יכול להועיל כלחי.

באה הגמרא ודוחה את הרעייה הזו, הכנה משעשאו מתחילה לכך.

שם אפשר לפרש שבאמת עשו את הכותל במיוחד בצורה שכזו,

שחלק אחד מן הכותל יהיה צר יותר,

שלא יהיה עובי שווה בכל הכותל,

אלא בחלקו יהיה

צר יותר,

כדי שישמש החלק הזה,

שהוא שונה בכותל,

כלחי למען היתר הטלטול במבוי.

אם כן, מאחר וכך,

אין ראייה לגבי לחי העומד מאליו, כי פה מדובר שהוא עשה אותו מלכתחילה לשם זה.

יא הכה, מאי כמה אשמעלן, שואלת הגמרא אם ככה,

שהוא עשה אותו מלכתחילה לשם לכת, מה בא הברייתא להשמיע לנו?

ברור הדבר שיהיה כשר.

עונה גמרא, הא כמה אשמעלן,

נראה מבחוץ ושווה מבפנים,

נידון משום לחי. הברייתא באה להשמיע לנו שלחי יכול להיות גם

בנראה מבחוץ ושווה מבפנים. גם אם כלפי פנים המבוי, כלפי היושבים במבוי,

לא ניכרת המליטה,

אלא רק לבני רשות הרבים,

עדיין יכול להיחשב כלחי.

אבל באמת,

מדובר בלחי כזה שהוא נעשה לשם כך,

כלומר בניית הכותל,

שבחלק מן הכותל עשו אותו צר יותר,

זה בשביל

שיהיה השוני הזה בכותל ייחשב כלחי,

ולכן זה יכול להועיל,

אלא שבאו לחדש

שגם אם נורא כנורא מבחוץ ולא מבפנים,

עדיין יכול להיחשב כלחי.

טוב, אבל עדיין הגמרא מנסה להעביר ראייה נוספת,

שלך לי העומד מאליו נדון משום לחי ממעשה שהיה,

תא שמה בואו ותשמע ראייה

דרב הווייתיב והוא מבואה, היה מעשה שרב ישב באיזשהו מבוי אחד,

הווייתיב רב הונא קמא,

רב הונא יושב לפניו,

אמר לה, כלומר ללמוד ממנו תורה,

אמר לה לשמייך

זיל אייתה לי איכוזה דמאיה.

אז רב אומר לשמש שלו,

לך בבקשה ותביא לי

כלי חרס קטן של מים.

עד דעתה נפל לחייה.

עד שהגיע אותו שמש,

הלחי של אותו מבוי נפל ממקומו.

אך ולמידיה.

אז רב רמז לאותו שמש,

שהעירוב נפל,

כלומר אסור לו יותר לטלטל את הכלי עם המים.

קמא דחטא, אז השמש נשאר לעמוד על מקומו.

אמר לרב הונא, לא סבר למהר

לי ישמוך עד איכלה.

אז רב הונא אומר לרב,

וכי אתה לא סובר שנוכל במקרה זה לסמוך על הדקל? היה שם דקל בפתח המבוי.

ואם כן נוכל לסמוך על זה בתור

בתור לחי,

גם אם הלחי שהוקבע שם מלכתחילה לשם לחי נפל,

אבל נוכל לסמוך על הדקל שקיים שם בין כך.

אמר דמי היימר רבנן

כמנדלו פרשין ששמעתה.

אז רב

אומר על רב הונא,

נדמה שהחכם זה, כלומר רב הונא,

כאילו לא פירשו לו את הסוגיה הזו של לחי.

כלומר,

הוא לא יודע שכל מה שמדובר בלחי העומד מאליו זה רק באופן שסמכנו על זה מאתמול,

כמי סמכי נעלה מאתמול, וכי כאן במקרה דנן

סמכנו על הדקל הזה מערב שבת שיהיה כלחי?

הרי לא סמכנו על זה.

משמע מתוך הדברים הללו,

מזה שרב שלל את האפשרות לטלטל במבוי רק בגלל שלא סמכנו עליו מאתמול,

תעמדלו סמכי נא.

אה, סמכי נא, נא ולחי.

משמע, אבל אם היינו סומכים

על הדקל מערב שבת,

אז גם רב היה מודה שיכול להיות הוא כלחי ולטלטל באותו מבוי.

אם כן, מוכח מדברי רב

שההלכה היא כאביי שלחי העומד מאליו כשסמכו עליו מערב שבת,

ולחי כשר.

ממשיכה הגמרא

ומבררת האם נוכל לדחות את הראייה

ואולי אדרבא נוכל להוכיח משם כנגד אביי

למה אביי ורבא אבדלו סמכי נא עליה פליגיה.

הא סמכי נא עליהם.

המלחי.

כלומר,

האם נוכל לומר שכל מחלוקת אביי ורבא בלחי העומד מאליו,

זה רק אם לא סמכו על הלחי מהערב שבת.

אבל אם סמכי נסמכו על זה מאתמול,

מהערב שבת,

לדעת שניהם זה לחי.

אם ככה,

אז ייתכן

שאדרבא רב פוסק את דעת רבא.

משום שזה גופו בא ואומר.

שלמה לא סומכים? למה לא סומכים לטלטל בממור על סמך אותו דקל שהיה שם?

בגלל שלא סמכנו עליו מאתמול.

אבל באופן שאנחנו סומכים, אז גם רבא יודע שזה יחשב כלחי.

אולי כך נבהר את הדברים, ואם כן נוכיח כנגד אביי ואדרבא

יהיה דעתו של רבא כדעת רבא.

עונה הגמרא, לא סמכה דעתך, אתה לא יכול להעלות בדעתך,

לומר דבר שכזה,

שמחלוקת אביי ורבא זה בלחי שלא סמכו עליו מערב שבת.

ודאי וודאי שמחלוקתם היא בלחי

שסמכו עליו מערב שבת.

אם כן נמצא שלפי רבא, לעולם לא יועיל ללחי.

לחי העומד מאליו לא בסמכו ולא בלא סמכו.

כל ההבדל בין סמכו ללא סמכו זה לדעת אביי,

שבאופן שלא סמכו עליו מערב שבת,

גם הוא מודה שאין לו לחי.

אבל אם סמכו עליו מערב שבת,

אז לדעת אביי על כל פנים יועילו להיחשב כלחי.

מאיפה אנו יודעים שמחלוקת אביי ורבא זה באופן שסמכו עליו מערב שבת ודווקא?

דאהו ברקא, דאווה בברחבו,

היה מעשה באיזשהו יציע מרפסת

שהייתה במבוי של בר-חבו.

בר-חבו הזה הגמרא מביאה מסכת במציאה

שהוא היה בזמנו של אביי,

הוא היה כותב תפילין.

היה לו איזשהו,

באותו מבוי שהוא נמצא שם,

היה שם איזשהו יציע מרפסת.

והיה עמוד בפתח המבוי שהיה מחזיק את אותה מרפסת.

כלומר, עמוד כזה שהוא נעשה על מנת לתמוך

את היציע, את המרפסת הזו.

ואז דאב ופליגה בה אביי ורבא,

ועל זה נחלקו אביי ורבא,

כולי שנהיו כל ימיהם,

אם כשרו ללחי אותו עמוד או לא. הבית התיר

לסמוך עליו,

ורבא עשה.

אם אתה רואה שהם חלקו כל ימיהם בעניין,

ודאי אם כן שמחלוקתם זה בלחי העומד מאליו,

מחלוקתם בלחי העומד מאליו,

זה בדבר כזה שסמכו עליו מערב שבת.

אבל אם לא סמכו עליו מערב שבת,

לא יהיה כשר משום לחי.

כי אם נגיד

שסמכו עליו מערב שבת, דקו לעלמא,

זה לחי,

גם רבא יודה בזה.

אם כן, למה הרבא חלק על זה כל ימיו, לומר שזה לא מועיל?

נכון אמנם שבשבת מסוימת שנפל, אם היה שם לחי ונפל,

לא יוכלו לסמוך על העמוד הזה.

אבל השבת הבאה

יוכלו לסמוך על העמוד הזה, וכן השבתות הבאות.

אלא ודאי מוכח שלדעת רבא זה לא לחי,

אפילו שסמכו על זה מערב שבת,

ולכן בכל שנות

שונותיהם

סבר הרבא שזה לא אוהבי לחי.

מה שאין כן לדעת אביה,

מה שאין כן לדעת אביה,

שסובר זה לחי,

זה באופן שכל השבתות האחרות

היה שייך לסמוך על זה,

כי סמכו על זה מערב שבת.

אומר רשי,

רשי בדיבור המתחיל, המסך.

רשי הזה הוא קרוב

לתחילת השורות הצרות שברשי.

בראש העמוד יש ארבע שורות

רחבות יותר,

ולאחר מכן מתחיל שורות צרות.

עשר שורות בתחילת השורות הצרות שברשי,

דיבור המתחיל, המסך,

מסביר רשי, נופו נוטה

עד סמוך לארץ.

ראש הנוף בפחות משלושה לקרקע,

ועיקרו במקום שמחובר לאילן

גבוה עשרה.

כלומר, הענפים הללו

היו כמובן

מתחילים בגזר

בלמעלה מעשרה טפחים מן הגזר,

ו...

פונים לכיוון הקרקע,

וכך יוצרים כעין מחיצה בשטח,

ואז יש פה היקף של ענפי האילן

לאותו שטח שביניהם.

אז אומרת הברייתא, אין מטלטלין בו,

אומרת המשנה, אין מטלטלין בו,

אם היה היקפו יותר מבצעתיים,

כחצר המשכן.

כלומר,

למה תפסו את העניין הזה של בית צעתיים?

כי זה מה שמצאנו,

שזה היה המידה של חצר המשכן,

שהיה שם מאה על חמישים אמה, מאה אמה על חמישים אמה,

ושיעור זה

נתנו חכמים לכל היקף המתוקן,

ואינו מתוקן כל צורכו.

כלומר, את העניין הזה שזה עד בית צעתיים ולא יותר,

זה אם המקום הוא מוקף בפחיצות,

אבל חסר בו בעניין ההיקף. כלומר, זה לא מתוקן ככל הצורך,

כגון למחיצה שאין בה שתי וערב.

זו לא מחיצה שעשויה שתי וערב, אלא

היא עשויה שתי בלבד או ערב בלבד.

בעיי פירקה, אז אני אראה בעזרת השם בהמשך כאן, בדף ט׳ עמוד ב',

וכן ולהיקף שלא הוקף לדירה.

אם יש היקף של מחיצות אבל לא הוקף לצורך לדורשא,

אז גם זה, מאחר ולא תוקנו את זה כהלכה,

אז זה לא יועיל אלא לטלטל בו עד בית צעתיים,

אבל לא כשעשו יותר,

כשזה מקיף יותר מבית צעתיים.

וההכנה מי,

וגם פה לגבי

הרנפי האילן הללו,

שמקיפים את השטח,

אם העומד מאליו, מוקמת לה שפיר.

אם תאמר,

כלומר, אם מדובר פה, מאחר וזה עומד מאליו,

כן?

אז אפשר להבין, הואיל ולאחר אבידא היבו ברבנן איש יאורא.

הואיל וזה לא נעשה לשם

היקף השטח,

אז נוכל להבין מדוע הרבנן הגבילו את השימוש,

שרק אם זה עם השטח שביניהם זה אחד בהצעתיים ולא יותר.

אבל אם נאמר

שאין בזה בעיה,

אם כן,

אבל השאלה היא למה באמת זה מותר,

למה בכלל מותר לטלטל שם,

אלא ודאי נוכל להוכיח שמחיצה עומדת מאליה ומחיצה.

כך הגמרא רצתה להוכיח.

הגמרא שואלת,

למה באמת,

אם זה מדובר לדעת רבא,

שהוא נטע אותם את חילה לכך,

אז למה אסור לטלטל יותר מבית צאתיים?

כשמדעה ודירש תשמישה עליו היאו.

לעולם, שנטעו מתחילה לכך.

באמת מדובר

שהוא נטע את האילן על מנת שהענפים ישמשו אותו בתור היקף לשטח שבין ענפי האילן הזה.

והיקף לדירה הוא.

נו, אז אם זה היקף לדירה,

מדוע אם כן לא יועיל לטלטל יותר מבית צאתיים?

אבל דירה זו אינה עשויה לצורך תוכה.

הדירה הזו למעשה היא לא דירה רגילה שדרים שם.

זה נעשה בדוחק לצורך

אוויר שחוצה לה, לדור שם שומרי השדות,

ועשויים להציל מן החמה כדי ששומרי השדות

לא יהיה להם בעיה בזמן שהשמש לא תהיה קופחת על ראשיהם,

אז עשו שם את האילן כדי שישמש כצל בעד אותם שומרים.

ואין מטלטלין בדירה זו אלא בעת צאתיים.

ולכן, מכיוון שזה לא נעשה לצורך דירה רגילה,

אז לא יוכל לטלטל אלא בעת צאתיים,

כדי טענה בפרק שני,

כמו שנראה בברייתא בפרק שני, דף כב עמוד א',

כלל אמר רבי שמעון בן אל-עזר,

כלל אביר שתשמישו לדירה כגון דיר, מסר ומוקצה וחצר,

ואפילו עשרה קורים מותר.

כלומר,

אם זה היקף של מחיצות,

וזה נעשה לצורך

לדור שם,

אז זה לא משנה,

לא הגבילו אותו עד בעת צאתיים, אלא אפילו אם השטח הוא גדול,

יהיה מותר עדיין לטלטל שם בכל השטח.

אבל לכל דירה שתשמישה לאוויר,

כגון בורגנין שבשדות, כלומר, אותן אלה, מחיצות,

שהן עשויות רק לצורך השומרים שבשדות,

זו לא דירה האורגינלית שאנשים דרים בה,

בעת צאתיים יהיה מותר. אם זה שטח שלא עד בעת צאתיים, אז מותר.

אבל יותר מבעת צאתיים אסור.

דליו דירה הוא, זה לא נקרא דירד, על כורחו הוא דר שם.

השומר שם דר שם על כורחו,

אבל לא שהיה רוצה לדור שם מלכתחילה.

שבת בתל, זה המשך הברייתא האחרת,

שמובא שאם אדם שבת בתל קדש עליו היום בתל,

וקנה שם שביתתו.

גבוה עשרה דאברינן גוד השיג מחיצותיו,

כל סביבותיו, והרי הוא מוקף.

כלומר,

התל הזה נחשב כאילו החלק העליון שנמצא בתל,

יש לו מחיצות.

למה?

כי המחיצות התל הן למעשה נחשב כאילו משמשות כמחיצות גם לגבי החלק העליון שבתל.

כי ההמחיצות של התל, נחשיב כאילו אני מושך אותן כלפי מעלה,

וזה מה שנקרא גוד השיג, אתה מושך

את המחיצות הללו של התל

ומעלה אותם כלפי מעלה מסביבותיו של התל הזה, ואם כן נמצא שהוא מוקף פה, ד' מחיצות.

וכן נקע, אחד מנקקי הסרעים,

והוא מדלת עמוד עד בית סעתיים.

כלומר, אם השטח המינימלי זה דלת עמוד עד דלת עמוד,

והמקסימום זה בית סעתיים.

הואיל בשבת באוויר מחיצותיו,

נעשה את ביתו, מאחר ושם הוא שבת.

אז ממילא זה נקרא כמו ביתו וכולו, או כארבעה מותיו,

בבית שלו יכול הוא ללכת ולטלטל כמה שירצה.

זה כמו כל הבית כולו, כמו דלת עמוד של האדם.

ילקח מהלך את כולו, לכן ודאי שמותר לו להלך את כל השטח הזה על התל,

או בנקע,

או אפילו בהקמה הקצורה באותו שטח שבשיבולות מקיפות אותה,

ולא רק את כולו, אלא חוצה לו אלפיים ממה, גם לצאת משם אלפיים ממה,

כמו כל אדם ששובת בעיר,

שרשאי לצאת מחוץ לעיר אלפיים, עד אלפיים ממה.

אבל יעבדפם מבית צעתיים,

אבל אם השטח שם

של גובה התל או הנקע,

זה יותר מבית צעתיים,

הן מחיצותיו מועילות לו,

שהיקף שאינו עשוי לדירה אינו מועיל אלא לבית צעתיים, רק עד בית צעתיים.

לאח נקת מארבעה מות ואילך. למה נקתה הברייתא,

שצריך להיות שהשטח המינימלי פחות מארבע אמות?

ואם היה פחות מארבע אמות, מה עם ההלכת כולו איכא?

מה שאיך לומר בהלכת כולו,

הלוא בכל מצב יש לאדם אפשרות ללכת דל אדמות,

או מחיצותיו מה עם מהנה?

אם כן, מה המחיצות הועילו?

הלילי לשם ללכת דל אדמות לא צריך מחיצות בכלל,

בלא מחיצה נעמים מקום כל אדם דל אדמות.

וכל זה מובא בפרק מי שהוציאו כאן לקמאן בדף מימה, עמוד ב'.

ושיבולות מקיפות אותה,

שהניח גבולי עשבים מלקצור,

ובשיבולים גבוהים עשרה עסקינה.

תל ונקע מהי כאן, מימר ממות עולמם,

היוצאות מן הגדר זו למעלה מזו,

למסר בניין האשים,

ירצה לעשות מחיצה מכותל זה לכותל שכנגדו,

יתקשר באבנים הללו, כלומר יוכל לחבר כותל אחר לאותן אבנים הבולטות,

שכן דרך הבנאים לעשות,

ובעניין אחר,

אבל אם לא היה עושה זאת, אינו יכול לדבק בליל חדש

בבניין ישר.

לסמוך אדיק לה, דקל היה עומד אצל פתח המבוי.

הסמכי לענא ולכי, על מהלכה כאביה?

למה אבדו סמכי לענא פליגה? אולי נאמר שמחלוקתם דווקא אם לא סמכו על זה מאתמול,

ואביה דשארי כאשר לאה עובדא דרב, אז אם כן,

אדרבה, נוכל להוכיח במעשה של רב כנגד אביה שהתיר

דרב לא סמכ אדיק לה,

הרב לא סמך על הדקל,

בגלל שלא סמכו, אם כן,

ועננקים לה נלכתה כאביה, ולכי העומד מאליו, הרי להלכה פוסקים כדעת אביה,

שללכי העומד מאליו, הווה לחי.

אז אולי נאמר שמחלוקתם בלא סמכו, אבל בסמכו כן,

ואם כן,

רב

נמצא שסותרו את דברי אביה,

עונה הגמרא ומתערץ, לא סרקה דעתך.

אי אפשר לומר, כמו שאמרת,

שהמחלוקת הם בלא סמכו עליו מאתמול.

זה ודאי, בלי סמכין עליה פליגיה.

זה ודאי שכל מחלוקתם, רק אם סמכו עליו.

אבל לא סמכי נא, דברי הכל אינו לחי.

כאה עובדא דדיק לה דרב, כמו שמצאנו במעשה של רב,

שמאחר

ולא סמכו, אז זה לא לחי.

מה שמה, אבל אם היו סומכים?

היה כן מועילות כלחי, וזה כדעת אביה.

ברכה יציאה דאביה ברחבו ובאיה עמוד הסומכת היציאה עומד בראש מבוי אחר,

והפליגו בה כולי שנהו.

אביה שר אליהם מסמכ עליה

רבה עשר.

עלמא,

על משמע אם כן מצמחין עליה פליגיה.

הלכת כאביה בהא.

למעשה הלכה כמו אביה במחלוקת זו של אביה, ורב ההלכה כאביה.

כי הרי

זוהי אחת מיעל כגם שהלכה כאביה.

כלומר,

מובא בתלמוד בכמה מקומות

שאביה ורב ההלכה חלקו בהרבה מחלוקות.

אבל הכלל להלכה,

שבשש מקומות בלבד הלכה כאביה היכן שחלק הרמה.

אבל בשאר המקומות הלכה כאביה.

מהם

המקומות שהלכה כאביה?

בשש מקומות.

יעאל כגם, זה הסימן של המקומות שחלוקים מהם, ובזה הלכה כאביה.

לגבי העניין של יהושלום מדעת,

שבזה פסקו ההלכה כאבייה.

בעניין

עת זומם, אם למאפרח נפסל או למכאן או לאבא נפסל, זה מובא בבא קמא,

גם בזה ההלכה כאבייה.

והלמד שמובא זה לחי העומד מאליו, שגם בזה ההלכה כאבייה.

וכגם ק' זה העניין של קידושין, שלא נמסרו לביאה, יהיה בו קידושין או לא הבו קידושין,

גם בזה ההלכה כאבייה.

וגם בג', ג' זה עניין של גילוי דעתה בגיתה, אם מועיל או לא מועיל.

גם פה הלכה כאביה,

והמקום האחרון של הלכה בו כאביה,

זה בעניין מומר,

אוכל נבלות לתיאבון,

שבזה גם חלקו אביה רבא בהלכה כאביה.

נראה את המשנה בסייעתא דשמיא.

המשנה היא ממש בשתי שורות אחרונות שבעמוד,

בכל עושים לך יין.

אפילו בדבר שיש בו רוח חיים,

ורבי מאיר אוסר.

כאן המשנה מדברת באיזה דברים אפשר לעשות לחי.

האם אפשר לעשות לחי מבעל חי?

אז באה הדעה הראשונה במשנה ואומרת, בכל עושים לחיין.

אפשר לעשות לחי למבואי מכל דבר,

אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, אפילו מבעל החיים.

כלומר, אם למשל הוא לקח בעל חי

וקשר אותו שם בפתח המבוי,

זה יכול להיחשב כלחי.

כך לדעת הנקמה.

אבל רבי מאיר אוסר, רבי מאיר סובר,

שלא ניתן לעשות לחי

מבעלי חיים.

חיים.

הגמרא במסכת סוכה

מבארת מדוע לדעת רבי מאיר

לא נוכל להשתמש בבעלי חיים

שיהיו כלחי.

אז הגמרא שם מבארת, רבי חבר יעקב מפרש את דברי

רבי מאיר,

בגלל שכל מחיצה שעומדת על ידי רוח

אינה מחיצה.

כלומר, אם למשל

לוקח אדם

איזשהו סוג כלי

שכל הווייתו על ידי שממלאים אותו ברוח,

זה לא יכול להיחשב כמחיצה.

ממילא הוא עדין בבעלי חיים,

מאחר שאם ימותו יתכווצו.

לא תהיה פה מחיצה שכמו עשרה טפחים.

אז אם כן, עמידה שכזו,

שהיא תלויה ברוח החיים שבהם,

אין זה כמחיצה,

לא יכול להיחשב

כדבר שיש בו ממש.

אז מאחר וכן, גם אם הם חיים עכשיו,

לא יהיו כשרים לעשות מהם מחיצה.

הוסיפה המשנה ומטמא

משום גולל.

עדין אומר,

שאם

ישנה איזשהו

דבר שמניחים

על ארון המת,

שמניחים אותו לכסות בו את ארון המת,

אז למדים מן הפסוק

שמקבל הוא טומאה.

יש לו דין גולל,

וכל מי שנמצא עם הגולל הזה באוהל,

אחד, וזה מטמא אותו.

כמו שמת

מטמא באוהל,

כלומר אם יש מת באיזשהו מקום

בתוך איזשהו מקום שיש אוהל אחד משותף

למת ולאנשים אחרים או לכלים שנמצאים באותו אוהל.

הרי האדם והכלים שנמצאים שם מקבלים טומאה

מן המת, וזה נקרא טומאת אוהל.

אם כן, באה התורה לחדש

שלא רק

אם המת עצמו נמצא שם, אלא יש מושג שנקרא גולל.

האלוהים, הכיסוי של ארון המת

נמצא באיזשהו מקום,

בתוך אוהל אחד יחד עם אדם וכלים שנמצאים שם,

אז הוא מטמא את האדם וכלים שנמצאים שם.

והבאה, משנה קל החדש,

שדין גולל זה גם לבעל חי.

גם אם השתמשו בתור

כיסוי לארון המת בזה שהוא בעל חי,

יכולו

לקבל תורת גולל, לטמא את האדם

בכלים אם נמצאים יחד באותו אוהל.

הגמרא מביאה, רש״י מביא במקום,

שבתורה כתוב

כל אשר ייגע על פני השדה,

זה בפרשת השבוע שנקרא שבת הבאה,

בעזרת השם, פרשת חוקת,

שם מדובר על ענייני טובאת מת.

אז כשאמרה תורה כל אשר ייגע על פני השדה, מזה למדו חכמים,

שזה בא לרבות

גולל ודופק.

גולל זה מה שהזכרנו,

שזה כיסוי

שנעשה כיסוי על ארון המת,

ולכן יש לו טומאת אוהל כמו המת עצמו.

ורבי מאיר מטהר,

אבל רבי מאיר סובר,

אין דבר כזה שבערכה יוכל להחשב

כחלק ממחיצה בארון המת,

לכן אין לו דין גולל,

וכותבין עליו גיטנשים.

ובנוסף אפשר לכתוב על בעל חי, אומרת המשנה,

גט אישה.

יכול לכתוב

על איזשהו בעל חי נוסח גט כדי לגרש בו את אשתו,

והוא נותן את הבעל חי לאישה, וכך היא מגורשת.

יש משנה בגיטינה אומרת,

שאדם יכול לכתוב את הגט על הקרן של הפרה,

ונותן לה את הפרה.

למה שלא ייתן לה את הקרן בלבד?

זו גמרא מבארת שם

מדוע לא טוב.

צריך

שמיד אחר כתיבה יקיים ונתן לה.

אבל אם אחר כתיבה הוא עדיין צריך לקצוץ,

אז יוצא שלא מתקיים פה וכתב ונתן.

זה נקרא וכתב וקצץ ונתן, וזה כבר לא טוב.

לכן צריך שייתן את כל הפרה

לאישה.

רבי יוסי הגלילי פוסל, לעומת זאת רבי יוסי הגלילי חולק וסובר

שאין לך שיר גט

שנכתב על בעל חי.

רש״י אומר, הוא מטמא משום גולל.

אם עשאו גולל לקבר,

מטמא לעולם באוהל כמל עצמו,

ואפילו ניטל משם.

לטניא בפרק בהמה מקשה כל אשר יגע על פני השדה,

לרבות גולל ודופק.

ורבי מאיר מטהר,

טו עמוד ב', ורבי מאיר מטהר,

ותמת רבי מאיר מפרש במסכת סוכה בחולו,

משום זה כסבר,

כל מחיצה העומדת ברוח חיים

אינה מחיצה.

נמשיך בגמרא, תניא, רבי מאיר אומר,

כל דבר שיש בו רוח חיים,

אין עושין אותו, לא דופן לסוכה,

ולא לכי למבוי,

לא פסים לביראות,

ולא גולל לקבר.

שום רבי יוסי הגלילי אמרו,

אף אין כותבין עליו,

ייתן אשים.

ישנה ברייתא,

שהיא מזכירה את הדילים שכבר למדנו אותם במשנה כאן.

על פי אותה ברייתא נוכל לבאר את מחלוקת התנאים שבמשנה.

בברייתא מובא שרבי מאיר אומר,

שאם זה דבר שיש בו רוח חיים, כלומר בעל חי,

אי אפשר לעשות אותו דופן לסוכה, הוא לא יכול לשמש

בתור דופן לסוכה,

אפילו אם הוא קשר אותו שם,

ולא לחי למבוי.

כלומר, אם אדם רוצה להשתמש

באותו בעל חי

בתור לחי למבוי,

יקשור אותו באחד

מצידי פתח המבוי סמוך לכותל, גם זה לא טוב, אי אפשר.

מוסיף רבי מאיר, וגם לו פסים לבין רעות.

אבל הזכרנו כבר בעבר שבורות מים שהיו רוצים לדלות מים

מהם בשבת על מנת להשקות את בהמתם,

בשביל להתיר לדלות מים מן הבור, שהוא על רשות הרבי, הרשות היחיד,

על שפת הבור, שהוא רשות הרבי,

אז תקנו חכמים שיעשה דיום דין, כלומר פסים,

בארבע פינות מהשטח שסביב הבור יקיף

בארבע פינות השטח הזה יעמיד שם פסים.

כלומר הפסים הללו זה

כעין רש

בכל פינה,

וכל פס

הוא אמה, כלומר,

נאמר עמל המזרח ועמל הצפון,

עמל המזרח ועמל הדרום,

וכן עמל הדרום ועמל המערב,

ושוב עמל המערב ועמל הצפון.

זה פסים שהתירו בזה לדלות מים מן הבורות על מנת להשקות את בהמתם,

אבל לבוא להשתמש בבהמה בתור פס לביראות זה אסור,

ולא גולל הקבר.

וגם אם עשו את זה גולל הקבר, כמו שכבר דיברנו קודם,

אין לו טומאת גולל,

משום

שלחשב

כגולל צריך שיהיה דווקא דבר שאין בו רוח חיים,

ולא דבר שיש בו רוח חיים.

הביאו בשמו של רבי יוסי הגלילי

דבר נוסף

שלא יוכל אדם לעשות בבעל חי,

גם לא לכתוב עליו גיטי נשים.

מה הייתה מעל רבי יוסי הגלילי?

שואלת הגמרא, מהו הטעם

שרבי יוסי הגלילי שסובר שאין כותבים גיטי נשים על בעלי חיים?

עונה הגמרא דתניא,

ספר, אין לי אלא ספר,

מניין לרבות כל דבר,

תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום.

כלומר, בפרשות גירושין

נאמר בדברים כ״ד פסוק א׳ כי ייקח איש אישה

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בערווה דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידיו שלחם מביתו.

כלומר,

הגט מכונה בתורה בלשון ספר כריתות,

שבזה כורת הוא את הקשר בינו לבינה,

ולאחר שהוא נותן לה ביד את הגט,

אז בזה היא משולחת מביתו ויכולה להינשא לאדם אחר.

מדייקים מן הפסוק,

לכאורה אם כתוב ספר,

זה רק ספר, כלומר קלף.

מאיפה נוכל לרבות שאפשר שיכתוב על כל דבר גם אם אינו קלף?

אומרת הברייתא,

מאחר וכתוב וכתב לה,

לא כתוב ונתן ספר כריתות בידה,

אלא כתוב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה.

זה בא ללמד

שיכול לכתוב על כל דבר ששייך לכתוב עליו.

אם כן, מה תלמוד לומר ספר?

אם אתה אומר שאפשר לכתוב על כל דבר,

אז למה אתה רק כתבה ספר?

הרי אפשר לכתוב על כל דבר.

לומר לך,

אז אומרת הברייתא, ללמד

מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל,

אף כל דבר שאין בו רוח חיים

ואינו אוכל.

הספר בא להגביל

שדווקא בדומה לספר אפשר שיכתוב גט.

דווקא דבר שאין בו רוח חיים וגם אינו מאכל.

אבל אם יש בו רוח חיים

או שהוא דבר מאכל,

אי אפשר יהיה לכתוב עליו את הגט.

זה לא דומה למה שהיא אמרה תורה ספר.

ספר דומה למהלך

תודה רבה.