מסכת עירובין יג: | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת עירובין, דף יג עמוד ב',

19 שורות מראש העמוד.

אני חוזר שוב, עירובין, דף יג עמוד ב',

19 שורות מראש העמוד.

אמר רבי אבהו, אמר רבי יוחנן,

תלמיד היה לו לרבי מאיר,

ושום חוץ שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה,

48 טעמי טומאה,

על כל דבר ודבר של טהרה,

48 טעמי טהרה. רק אחד פחות ממשה רבינו.

כלומר,

כאן באים,

מכיוון שאתמול דיברנו על רבי מאיר,

שלא היה בדורו כמותו,

היה חריף מאוד

להראות

פעמים שעל דבר טמאה הביא טעמים לטהר,

ופעמים שעל דבר טהור הביא טעמים לטמא.

הוסיפו לספר כאן גם מחריפותו של תלמידו של רבי מאיר.

התלמיד הזה קראו לו סומכוס,

והוא היה אומר על כל דבר ודבר שדינו להיות טמאה 48 טעמים.

כל דבר ודבר שדינו להיות טהור, 48 טעמים לטהר.

תנא, תלמיד ותיק היה ביבנה,

שהיה מטהר את השרץ

ב-150 טעמים.

מרם מביאה מעשה נוסף להראות חריפות לתלמידים.

בברייתא מסופר שהוא תלמיד ותיק,

ותיק הכוונה שהוא למד הרבה תורה.

הוא היה ביבנה.

היה ביבנה.

בשביל מה אתם מספרים לנו את העניין הזה שהיה ביבנה?

משום ששם

הייתה ישיבה גדולה של תלמידי חכמים.

לא, אבל אחד בן זכאי שם. הוא ישב שם והתייגע הרבה בתלמוד.

אז אותו תלמיד היה יכול בכוח חריפותו לטהר את השרץ.

גם ששרץ

שמת ומטמא,

יכל הוא לומר כמה וכמה טעמים, טעמים רבים.

הגמרא מציינת פה 150 טעמים

לטהר את השרץ שלא יטמא.

אמר רבינא אני אדון ואתה ערנו.

רבינא שמע זאת

ואומר הוא שהוא יכול בקל וחומר להגיע לטהר את השרץ.

אלמלא שהתורה הייתה כותבת במפורש

שהשרץ מטמא,

הוא היה יכול לומר טעם לטהר.

מה הראייה ומה הנחש שממית

ומרבה טומאה טהור,

שרץ שאין ממית ואין מרבה טומאה,

שאין ממית ומרבה טומאה, לכל שכן.

כלומר,

נחש הרי כידוע הוא לא מוזכר כאחד מהשמונה שרצים שמטמאים במותם.

עכשיו אותו נחש

ממית

בני אדם, בהמות, אם הוא מכיש אותה.

נמלא על ידי זה הוא מרבה טומאה בעולם.

על ידי שהורג בני אדם, הרי מרבה הוא טומאת מת.

ואם הורג בהמות, מרבה הוא טומאת נבלות.

ובכל זאת הוא עצמו טהור.

כלומר, הוא לא מטמא במותו.

אז שרץ שהוא לא מגיע למצב של להמית ולהרבות טומאה,

לא כל שכן שהוא יהיה טהור במותו.

ולא היא.

והגמרא טוענת שהקל וחומר הזה אינו נכון,

אין בו ממש.

למה?

מעשה קוץ בעלמא כאבי.

הנחש,

אומנם נכון,

הוא ממית, הוא מרבה טומאה,

אבל מעשה הנחש דומה לקוץ וממית.

כמו שיש קוצים בעולם,

שגם הם ממיתים ומרבים טומאה בעולם,

אבל אינם מתאמים,

אז גם הנחש הוא באותו דבר,

אותו דבר שגם אם הוא ממית עם הרבה טומאה בעולם זה לא חייב להיות וזו לא סיבה שייטמא.

לכן

אין זה עדיין ראייה להוכיח שהשרץ

אמור להיות טהור כמו הנחש.

משום שאין סיבה זו שהנחש ממית זה סיבה לבוא ולומר שהוא יהיה טמא יותר מאשר השרצים.

לכן

יש בזה כמובן טעמים

שאין לנו יודעים אותם.

זה טעמים נסתרים, מדוע דווקא שמונה שרוצים שהתורה מנתה בפרשות שמיני הם-הם המטמאים במותם ולא אחרים. יש נאמר שהם המשפחות, זה לא חשוב. החולת, נכון מאוד, החולת, עכמר, צם,

הנקה, כוח, לטאה, חומת, תנשמת.

כל אלה, השמונה שרוצים הללו הם המטמאים

ולא אחרים.

מדוע?

משום שכל ענייני טומאה זה צריך לדעת, זה בגדר חוק,

זה דברים שאנחנו לא מבינים אותם,

אלא זה חוק.

חוק פירושו,

כך רצון השם, שכך יתנהגו עם ישראל בעניינים מסוימים, שדברים מסוימים יהיו בגדר טמאים וצריך להתרחק מהם,

ואחרים אין בהם טומאה ואין צורך להתרחק,

אבל זה לא דברים שאנחנו מבינים אותם בשכלנו.

לכן אין,

אי אפשר לבוא וללמוד מזה על זה.

אמר רבי אבא, מר שימואל,

שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל.

הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו.

יצאה בת קול ואמרה,

אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן

והלכה כבית הלל.

כלומר,

בית שמאי ובית הלל נחלקו שלוש שנים, כדעת מי ההלכה?

הרי ידוע שהיה מעלה לבית שמאי שהם היו חריפים בבית הלל. כל אותה קבוצה של תלמידי חכמים השייכים לבית שמאי, הם היו חריפים יותר.

האחרים, בית הלל,

אומנם הם אינם חריפים, אבל הם היו רבים יותר.

נחלקו כמו מי ההלכה, האם תהיה ההלכה כבית הלל שהם הרוב,

או שאדרבה, בית שמאי שהם חריפים יותר, יודעים יותר בתורה יותר,

ראוי שתהיה הלכה כמותם כי אין בכלל את העניין הזה של ללכת אחר הרוב

כשהרוב הם פחותים בערכם מאשר החולקים עליהם. כמותנו והאמוראים.

אז כאלה טענו הלכה כמותנו ואלה טענו הלכה כמותנו

עד שיצאה בת קול משמיים ואמרה

אלו ואלו דברי אלוקים חיימה.

צריך לדעת שדברי שניהם אמת הם, גם של אלה וגם של אלה.

וההלכה כבית הילה.

איך ייתכן

לבוא ולומר אלו ואלו דברי אלוקים חיים?

אז אף על פי שבאותה הלכה עצמה אומר זה מותר וזה אומר אסור,

מכל מקום כל אחד נותן טעם לדבריו ומדמה דבריו לעניין אחר הנראה לו לדמות יותר.

דברי שניהם אמת כפי שלפעמים שייך יותר הטעם של האחד,

לפעמים שייך יותר הטעם של חברו.

הרידוה מבאר שכשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו מן השמיים

על כל דבר ודבר ארבעים ותשעה פנים לאיסור וארבעים ותשעה פנים להיתר.

ואז הוא שואל את הקדוש ברוך הוא על העניין הזה, לשם מה הוא צריך

לבוא ולתת לו ארבעה פנים, ארבעה, סליחה, ארבעים ותשעה פנים להיתר

וארבעים ותשעה פנים לאיסור.

אומר לו הקב' ברוך הוא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור

לדון בדבר ותהיה ההכרעה כמותה.

כלומר,

מאחר ונאמרו ארבעים ותשעה טעמים לאיסור וכן ארבעים ותשעה טעמים להיתר,

הרי זה גם כן שייך לחלק התורה הקדושה שניתנה לנו במתן תורה על ידי משה רבנו,

רשאים אנו לדון

בטעמים כלשהם אם להתיר, אם לאסור, כל אחד לפי מה שמתגלה לו.

ממילא מאחר ונאמרו הטעמים הללו ובין היתר בין לאיסור,

אם כן שייך לומר שהכל אמת והכל ניתן מן השמיים.

לזה נראה טעם זה ולאחר נראה טעם זה, ועם כל זה הכל אמת.

והלכה כבית הלל אבל,

תדע לך שעם כל זה שאלו ואלו דברי אלוקים חיים,

אבל ההלכה, כלומר כשתבוא לדעת איך לנהוג הלכה למעשה,

אתה צריך לדעת כי זה ההלכה כבית הלל.

שואלת הגמרא וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים,

מפני מה זכו בית הלל לקבוע ההלכה כמותה?

מדוע באמת נפסקה ההלכה כבית הלל?

למה? הרי גם דברי בית שמאי הם נכונים לדעת תורה.

מדוע אם כן להלכה נפסקה כמו בית הלל?

משיבה הגמרא מפני שנוחין ועלובין היו.

כלומר בית הלל היו נוחין לבריות והיו ענבים.

מאחר והיה להם את המעלה הזו,

לכן זכו שתקבע ההלכה כמותם. ושונים דבריהם

מדברי בית שמאי.

כלומר,

כשהיו בית

שמאי מביאים ראייה לדבריהם מן התורה,

בית הלל, יש להם ראייה אחרת,

בשביל זה הם חלקו עליהם,

בית שמאי לא היו מזלזלים מדבריהם של בית שמאי,

אלא דנים גם בדברי בית שמאי,

ורואים לנכון להשיב תשובה ולפרוח את רעייתם של בית שמאי.

לכן מאחר והם גם למדו את דעת בית שמאי,

והתחשבו בדעת בית שמאי לבדוק האם

האמת כדבריהם או לא,

והחליטו בכל זאת לפסוק כדעתם הם,

אז ודאי שראוי שההלכה תיקבע כמותם.

ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם.

כשהיו באים

לומר את המחלוקת, היו מקדימים ואומרים שדעת בית שמאי כך,

ואילו אנו בת הלל אוחזים כך.

יש

כאן עניין

לומר מה שמובא

בכמה וכמה מקומות בראשונים על העניין הזה של מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

שמאי והלל עצמם לא נחלקו אלא בשלושה דברים,

אלא שתלמידיהם נחלקו בעוד מקומות הרבה.

בשמונה עשר דבר נחלקו בית שמאי ובית הלל,

מצאנו את זה במסכת שבת, כידוע,

שם נפסקה הלכה כבית שמאי,

ובית הלל הסכימו לכך,

מאחר שנמנו וראו שבית שמאי שם הם הרוב.

הם נפגשו במשיבתו, זה אומר,

כן,

כך

משמע מרשי במסכת שבת.

אבל הרמב״ם כותב ששמונה עשר גזרות שנאמר שם במסכת שבת,

לא נפלה בהם מחלוקת כלל, לא היה בכלל מחלוקת.

בירושלמי לעומת זאת מובא שבית שמאי עמדו בפתח עליית חנניה בלחזקיה בן גרון,

שזה שם הם, כתוב שהם עלו לעליית חנניה בלחזקיה בן גרון כדי לדון באותן שמונה עשר גזרות.

אז מובא שהם עמדו בפתח העלייה בחרבות וברמחים.

בית שמאי

החזיקו בידיהם חרבות ורמחים ולא הניחו לבית הלל לעלות

כדי שיהיו רובם מבית שמאי.

כך מובא בירושלמי

שם במסכת שבת בירושלמי,

פרק א' הלכה ד'.

כן,

על כל פנים,

זכו בכל זאת

מכוח אותה בת קול שתיקבע הלכה כבית הלל,

מאחר ולמעשה הם היו נוחין ועלובין.

אומר רבי יהוידע, מה זה שנזכר כאן העניין

של נוחין ועלובין?

יש בני אדם, אומר רבי יהוידע, שנוחין לבריות כלפי חוץ.

אבל ליבם פנימה בוער כאש להווה ורע להם אם יחלוק עליהם אדם.

כלומר, יש כאלה שבחוץ הם משדרים כאילו ג'נטלמן.

מדבר איתך בניחותא,

שומע אותך,

בתוכו פנימה הוא לא מסוגל להבין שיש מישהו חולק עליו,

הוא גם לא מסוגל לקבל את העובדה הזו שיש מישהו חולק עליו.

אך בתילל היו גם נוחין מבחוץ וגם עלובין בליבם.

זבשת נוחין ועלובין. נוחין היינו גם מבחוץ,

ועלובין היינו שהיה להם ענווה בליבם גם פנימה.

והיו שלמים במידת הענווה מבפנים ומבחוץ.

כשאדם,

כשאדם הוא ענו ודורש את האמת ורק את האמת בלבד,

הוא מוכן לשמוע גם מה שחברו אומר,

כדי לדעת ולבדוק האם האמת איתו או שלא, כדעת זה שאומר כמה הוא,

שאומר בשונה ממנו,

במצב הזה זוכה הוא שהוא מכוון יותר לאמת,

כאותה ששנינו.

מביאים בברייתא ראייה שבתילל היו כל כך ענבים שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם,

ממשנה שמצאנו במסכת סוכה.

מובא במסכת סוכה, דף כח עמוד א',

מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין מי שהיה ראשו ורובו בסוכה

ושולחנו בתוך הבית.

אדם שיושב

שהוא ראשו ורובו בתוך הסוכה,

אבל על השולחן שלו הוא בתוך הבית.

נמצא שהשולחנו לא בסוכה.

בית שמאי פוסלים, טוענים שישיבה שכזו אינו יוצא בה ידי חובה.

למה? גזרו חכמים שמא יימשך אחר שולחנו ואז יאכל שלא בסוכה.

אבל בית הלל מכשירים.

כלומר, הם לא חששו לזה והכשירו גם במצב ששולחנו בתוך הבית.

אמרו בית הלל לבית שמאי.

לא ככה המעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית

ומצאו יושב ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית.

ושולחנו בתוך הבית.

כלומר, בית הלל טוענים לבית שמאי, איך אתם פוסלים?

הרי ידוע שהיה מעשה שהזקנים שלנו ושלכם, בית שמאי ובית הלל,

הלכו פעם לבקר את רבי יוחנן בן החורנית בחג הסוכות.

ראו שהוא היה יושב ראשו ורובו בסוכה והשולחן בבית.

אף אחד לא העיר לו על זה.

אם כי הנה טוענים כדברינו שאין סיבה לפסול.

אמרו להם בית שמאי, משם ראיה.

אז בית שמאי עונים לבית הלל,

וכי משם אתם רוצים להוכיח הוכחה כדבריכם?

אדרבה,

אם אתם מביאים את המעשה הזה, אנחנו נוכיח כדברינו.

אף הם אמרו לו,

אם ככה היית נוהג, לא קיימת מצוות סוכה מימיך.

אתם פשוט לא יודעים, אומרים בית שמאי לבית הלל.

ודאי וודאי שהזקנים הוכיחו את רבי יוחנן בן החורנית ואמרו לו,

אתה לא נוהג כהלכה.

אם ככה היית נוהג, לא קיימת מצוות סוכה מימיך.

ממילא,

מהמשנה הזו אנחנו נוכל ללמוד

שבבית הלל היו נוהגים כבוד

בבית שמאי להקדים דבריהם לדברי עצמם. שהרי כשהביאו בית הלל ראיה מאותו מעשה שהיה,

הקדימו להזכיר את זקני בית שמאי לפני זקני בית הלל.

לכן מאחר והיה להם הנהגות של ענווה,

זכו שתיקבע ההלכה כמותם.

ללמדך,

הנה הגמרא מוסיפה ואומרת מה שדיברנו,

שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו.

אדם שמשפיל עצמו ונוהג בענווה כלפי האמת שזוהי דעת תורה,

הקדוש ברוך הוא מגביהו. כמובן,

כל זה כמובן שהוא משפיל עצמו בשביל לקיים את רצון השם,

בשביל לכבד

את השם יתברך.

כאשר זה נובע מתוך מטרה אחת וחידה, כבוד השם,

רצון השם,

והוא בכלל,

כבודו הוא לא קיים בכלל כנגד כבוד השם,

וזה מתבטא גם כשהוא בא ממחלוקת עם האחר,

אז הוא שומע את האחר בשביל שהוא רוצה לדעת מהי האמת, האמת, האם האמת כדברי זה שחולק עליו,

או שהאמת כמו שהוא אומר.

וכן ההנהגה בפועל עם בני אדם זה בהנהגה של ענווה,

ואינו מגביה עצמו עליהם,

אלא אדרבה, משפיל עצמו,

שלא להחזיק את עצמו גבוה מהם, לדעת שכל אדם ואדם יש לו מקום משלו,

יש לו את הייחודיות שלו,

כולם הם נבראים של הקדוש ברוך הוא,

כולם נבראו בצלם,

וחביבי לישראל שיש להם מעלה יתרה,

שאף נקראו בנים למקום,

כשאחד נוהג בהנהגה שכזו של לדעת ולתת לכל אחד את כבודו המיוחד לו,

משום שזהו כבוד השם שהוא מכבד את בריאותיו של הקדוש ברוך הוא.

אז אחד שכזה, הקדוש ברוך הוא מגביהו.

לכל המגביה עצמו, הקדוש ברוך הוא משפילו.

אבל אדם שהוא נוהג בהפך מזה,

אלא נוהג בגאווה כלפי השם,

גם כשהוא יודע שדעת תורה שונה מדבריו,

עדיין אוחז הוא כדעתו,

ולא מוכן להשפיל עצמו בשביל לקיים דעת תורה ורצון השם,

הקדוש ברוך הוא משפיל אותו.

ללמד אותך שהאדם ראוי שיתנהג בהנהגה שכזו,

וממילא יתרחק מן השררה והכבוד, משום שזה יכול לשבש אותו,

לגרום לו לדעת ולסטות מדעת תורה ומדרך תורה.

שכל המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו.

מי שרודף אחר השררה,

השררה בורחת ממנו, אינו מקובל יותר בעייני הבריות.

וכל הבורח מן הגדולה, כשהוא נוח לבריות,

גדולה מחזרת אחריו.

וללמדך דבר נוסף, וכל הדוחק את השעה,

שעה דוחקתו. מי שמתייגע לעשיר ולהתגדל,

הוא רואה שהוא לא מצליח, ובכל זאת מנסה מכל הכיוונים על מנת להצליח

כדי להיות עשיר.

שעה דוחקתו צריך לדעת שהמזל של אותה שעה

שבה הוא רואה שאינה שעה ראויה,

זה ידחק אותו ולא יצליח.

שלא יתאמץ מעל ומעבר. צריך לדעת לעשות את ההשתדלות בפרנסה,

אבל לא למסור את הנפש בשביל פרנסה.

זה ודאי שלא.

וכל הנדחה מפני השעה,

שעה עומדת לו. אבל מי שהוא לא מצליח בגלל שהשעה הזו אינה ראויה להצלחה,

אז מה יעשה?

שיעשה את ההשתדלות המעטה שהוא צריך,

אם אפשר,

ויתפלל וידע בבטחה,

ויחזק את עצמו באמונה שהכל הוא רצון השם ורק ממנו הוא העושר והכבוד,

ושעה עומדת לו, בשעה אחרת

יגיע השעה שיאיר מזלו ויצליח.

תנו רבנה,

שתי שנים ומי החצה נחלקו בית שמאי ובית הלל.

הללו אומרים, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.

ברית המובשה היה מחלוקת של שנתיים וחצי

בין בית שמאי ובית הלל,

מה טוב לו יותר לאדם.

האם עדיף לו שלא נברא יותר משנברא, או להפך?

הללו אומרים,

לא נאמר כאן מי זה הללו, בדיוק. מה נאמר לפני פה? כתוב, ויכוח בית שמאי, בית הלל, מה נכון? נחלקו בית שמאי ובית הלל.

זה לא לתשעה שמאי, זה הראשון. לא, בשביל זה לא הדגישו כאן מי הם שאמרו.

לא, אבל זה רק בטח הראשון.

כי בדרך כלל כשאתה אומר את המשפט הקודם, אתה אומר הללו.

מי זה הללו? זה הראשונים, בית שמאי ובית הלל. כי כתוב לפני זה בית שמאי ובית הלל.

בדרך כלל לקחת את זה במשפט. תמיד אלה שהראשונים נאמר. אם היה כתוב בית הלל, בית שמאי, זה משהו אחר, אתה יודע. אבל כתוב שבית שמאי ובית הללו, הללו, הללו הראשונים. יכול להיות שאתה צודק,

אבל לא מובא כאן מי הם.

אומנם

אומנם

מובא כאן שהחתם סופר מבאר את המחלוקת הזו במחלוקת אחרת

שחלקו בצמאי ובבית הלל,

ועל פי דבריו מוכיח כדבריך שבצמאי טענו הדעה הראשונה שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא,

ואילו בית הלל אחזו שנוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.

מבאר את הדברים. מה פירוש נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא?

עדיף לאדם שלא היה נברא יותר משנברא.

כי מאחר ונברא עוונותם מרובים מאלו לא היה נברא.

כלומר, אם אני מודד

לפי המעשים של האדם,

האדם עוונותיו למעשה מאחר שנברא הם יותר מאשר,

הם יותר באשר הזכויות שהוא עושה.

אבל הללו אומרים,

לעומת זאת, הדעה האחרת אוחזת,

נוח לא לאדם שנברא יותר משלא נברא.

מאחר ונברא,

אז הוא מקיים את מצוות העשה.

אם לא היה נברא, הוא לא היה יכול לקיים את מצוות העשה הללו.

אז ודאי שעדיף,

עדיף שיברא ויקיים את מצוות העשה יותר משלא נברא,

בגלל שאז הוא לא יוכל לקיים כלום, לא את העשה ולא יעבור הלא תעשה.

אז הגם של מעשה הוא נכנס פה בסכנה גדולה אחר שנברא,

שמא יעבור עבירות ועוונותיו יהיו מרובים על זכויותיו,

אבל זה שווה משום שעל העבירות הוא יקבל את העונש, אבל עדיין

יהיה לו שכר על קיום מעשה שהוא עשה.

כך טענה דעה זו.

החתם סובר מבאר שלמעשה המחלוקת הזו כאן

תלויה במחלוקת אחרת שנחלקו בצמאי ובטילה.

מצאנו במסכת ביצה דף טז שיש חילוקי

הנהגה בין בית שמאי ובית הילל.

בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך,

כלומר כבר מיום הראשון של ימי השמות השבוע יזכור

את השבת,

כלומר

במילים אחרות אדם יזכור כל ימיו את העולם הבא שהוא יום שכולו שבת,

בית הלל אומרים ברוך השם יום יום,

כלומר כשאני משייך את זה לענייני עולם הזה ועולם הבא

יפה שעה אחת לצדיקים בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא.

לכך

לבית הלל נוח לו לאדם שנברא שאם הוא זוכה למדרגה שיפה לו שעה אחת בעולם הזה יפה לו שנברא

כי אז הוא מתקן את העבירות

ומילא נשאר רק במצוות עשה של מה שהוא עשה

אבל בצמאי אומרים כיוון שרובם אינם זוכים לדרגה זו

והלוואי שיזכרו בימי חייהם את העולם הבא

אם כן נוח לו לאדם

שלא נברא.

זה מבהיל לראות

את הוויכוח הזה מה עדיף לו לאדם יותר קשה מאוד מאוד להבין

את הדעה הזו האומרת נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא

הרי אנו יודעים הקדוש ברוך הוא כן ברא

כן ברא את האדם

אז ודאי שכשקדוש ברוך הוא ברא את האדם זה על מנת להיטיב לו

אז מה זה שאמרו ובפרט שבמסקנה אתה רואה שנמנו וגמרו

כלומר הרוב של אותם חכמים שחלקו ביניהם קבעו שנוח לאדם שלא נברא יותר משנברא

עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמר אלי יימשמש במעשיו

זה מבהיל ביותר. זאת אומרת הסיכון הזה שמא יהיה רובו עוונות הוא סכנה גדולה.

ולמה?

משום שאתה יכול לבחון

שרוב בני האדם

חלילה עוברי עבירות

שוכחים מטרת בריאתם

חגם שלמעשה אולי הם מאמינים

אבל איך אומרים האמונה בלב

ולא עושים מעבר לזה כלום

ממילא הם טועים בדרכם

וגם מטעים פרסמים שגם מטעים את האחרים

אז כמה אם כן יש כאלה שעושים מצוות?

מרעת

מרעת מצוות הם עושים

כמה אתה מוצא שעושים מצוות באופן מושלם?

זה ממש מעט כנגד כלל האומה אתה מוצא שזה מרעת

ועוד יותר, המעט שבמעט זה אלה שהם בבחינת צדיקים

שעושים את הכול בצורה מושלמת ביותר

ממש מעט מן המעט.

אם כן אתה ודאי רואה שהאחוז,

אחוזי הסכנה שכשאדם מגיע לכאן להיות בעולם הזה

זה אחוזי סכנה גדולים שהייתי אומר

אולי זה 95-96% שהוא ייפול

ואולי 4% שגם ה-4% הזה הללו הם לא באופן מושלם

זה אחוזי סכנה גבוהים ביותר.

לכן ודאי וודאי שאם היינו הולכים מבחינת ההבנה שלנו הפשוטה

כאשר אנחנו מכניסים את בן אדם ואומרים לו, תשמע יש כאן 95 אחוזי אי-הצלחה

ו-4% הצלחה אז בן אדם נורמלי מה יבוא ויאמר?

ודאי שאני לא אכנס לזה?

מה לי להיכנס לכל העניין הזה שכל אחוזי ההצלחה זה 4% בלבד?

אבל הקדוש ברוך הוא בכל זאת החליט

ששווה להוריד אותו כאן לעולם.

הוא יגיע לתיקון שלו,

אם ברצונו ואם שלא ברצונו.

אם ברצונו ויעשה תשובה ויתקן את עצמו אז יגיע לתיקון באופן שהוא בחר לעצמו ואם לא ברצונו, אם הוא לא עושה תשובה אז הוא מועבר לדרך של איסור

ודרך של גלגולים

ודרך חתחתים

שהיא קשה מאוד, שאנחנו כאן בעולם הזה לא יודעים מה אלה שכבר

סיימו את העולם הזה עוברים בשביל להגיע לתיקון.

אבל מי שקצת לומד מבין שהדברים הם כלל-כלל לא פשוטים,

וראוי שבן אדם שהוא קצת עם חוכמה יבין שלא שווה לו לקחת את

הסיכון הזה שיתייסר בייסורים גדולים.

ישנם כאלה שחושבים,

נו, אני אשוב בתשובה.

מתי?

יותר מאוחר.

מי נתן לך את הערובה שאתה תחיה כשתרצה לעשות תשובה?

אולי כבר

יקטפו אותו מן העולם קודם,

הרי לא חסר כל מיני סיפורים,

שבני אדם מקבלים כל מיני דברים שכבר אז לא יכולים לשוב בתשובה.

אלא אדרבא, ישוב היום,

שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה.

באיזה גדול. בכל עת יהיו בגדיך לבנים

ושמן על ראשך אל יחסר.

לכן אומרים חזר כאן, עכשיו שנברא,

אם אתה כבר נמצא פה בעולם,

אז כדי להיות מצליח במעשיך,

כלומר כדי שלא תיכנס לסיכונים הללו של רוב עוונות,

תלך בדרך של פשפוש במעשים

או משמוש במעשים.

פירושו שניהם נכונים.

צריך גם את הפשפוש וגם את המשמוש.

הפשפוש בא ואומר שהוא יבדוק את העבירות שבידו כדי שישוב בתשובה עליהן,

לסלק אותן ממנו.

ובנוסף, גם יימשמש במעשיו. גם את המעשים הללו

שהוא עושה אותם והם ראויים להיעשות,

אבל לא תמיד הם בשלמות,

יימשמש בהם

כדי להביא אותם למצב של שלמות.

כלומר, את העבירות שידוע לנו לכל שהן עבירות,

ודאי וודאי שיתרחק מהן עד כמה שהוא יכול,

באופן מקסימלי,

כדי לדעת את זה, משום שזה נגד רצון השם.

וגם באותן מצוות שהוא מקיים,

שיקיים אותן באופן מושלם. אדם מניח תפילין,

אז צריך לדעת שבשביל שהתפילין,

מצוות התפילין תהיה כראוי וכהלכה,

יש בהלכה.

צריכים לשמר את הגוף שיהיה גוף נקי,

צריך לשמר שהראש יהיה עם מחשבות טהורות,

צריך לדעת שהתפילין ושער ראשו מחייבים אותו להיות עם עול למלכות שמיים,

והתפילה תהיה

הגונה, הברכות יהיו הגונות, כל המצוות, השבת תהיה ראויה והגונה,

כל מצוות ומצוות שהוא עושה הוא צריך לבדוק ולמשמש

כדי לדעת שהם יהיו בצורה המושלמת ביותר

ושזה יעשה נחת רוח לבורא יתברך

וזה רק בדרך זו של להימשמש, להיפשפש,

יגיע הוא לידי שלמות

ובזה יביא את עצמו למצב שיגיע לעולם הבא

ללא ייסורים

יקבל את חלקו באופן מושלם.

המהרשע מבאר במחלוקת בית שמאי ובית הלל

מה זה נמנו וגמרו שנוח לו לאדם שלא נברא.

היינו שבאו ומנעו מניין המצוות וראו שהלווים הם יותר מהעשי.

הרי אם אנחנו רואים,

הרי בתורה הקדושה יש רמח מצוות עשה ושסה מצוות לא תעשה.

כלומר, ישנם 248 מצוות עשה,

לעומתם 365 מצוות לא תעשה.

אם כן,

ודאי שזה גורם,

שבגלל זה הסכימו וגמרו שלא נברא האדם

בשביל עצמו, שהרי יותר טוב היה שלא נברא כי הוא קרוב להפסד בגלל הלווים שהם רבים

ורחוק לשכר מצד העסן שהם מועטים.

אבל עכשיו שנברא, לא נברא אלא לכבוד המקום

שנאמר כל הנברא בשמי ולכבודי ברטיב יצרתי ואף עשיתי.

כלומר, כשיעשה מצווה אחת באופן מושלם,

צריך לדעת שכבר מצווה אחת

תזכה אותו בעולם הבא.

הרמב״ם. הרמב״ם אומר, בדיוק, שעל מצווה אחת שהוא יעשה בצורה מושלמת ביותר,

בלא כוונה של אינטרסים, אלא באמת לשם שמיים,

שהעשייה תהיה עם כל הפרטים

בצורה מושלמת ביותר,

בזה כבר די כדי שיזכה, משום שבמצווה הזו הוא כבר מקשר את עצמו לעולם הבא,

כי החלק הרוחני שבא לו מכוח המצווה זהו קשר שלא ימות לעולם,

והוא שיביא אותו אחר מותו לקבל את חלקו בעולם הבא.

לכן בן אדם צריך לדעת

לקפוץ משמחה על זה שהוא נברא יהודי,

ולא רק נברא יהודי, אלא

מאמין בהשם, ולא רק מאמין בהשם,

אלא גם מקיים מצוות השם,

ועוד יותר ועוד יותר אם הוא גם קובע עיתים לתורה,

ועוד יותר ועוד יותר אם הוא גם עמל בתורה,

זה שהגיע לדרגות שכאלה של להאמין בהשם באמונה שלמה,

ולקיים מצוות באופן מושלם,

וללמוד תורה ולעמוד בתורה ובמצוות,

אחד כזה בדור כזה הוא בחינה של צדיק גמור.

כמובן, כל זה כשהוא בודק את עצמו היטב שהכל הולך על פי דעת תורה ורצון השם.

אומר רשי,

רשי בדיבור המתחיל,

נחש וממית,

כן?

נחש וממית ומביא טומאה בעולם, נחש וממית אדם ובהמה ומביא טומאה בעולם.

שמואל, מצאת?

למה לתת?

נחש וממית.

ברצונך?

אין שום בעיה.

כן?

נחש וממית אדם ובהמה ומביא טומאה בעולם,

טהור כשמת.

למה? דאה שמונה שורצים כתיבה.

תורה כתבה רק שמונה שורצים ולא נכלל בתוך המנחש.

אך יגרסינא מעשה קץ בעלמא כאבי.

עלובין סבלנין.

כלומר, סבלנות

זה מודד לדעת הענווה של אדם,

שגם הגם שיש כאלה אחרים שגורמים לו לכעוס,

אם כל זה הוא סבלן כלפיהם

לכפוף את דעתו ולשמוע את דבריהם. העלבים זה אינם עולבים. כן, העלבים, כן. העלבים ואינם עולבים, נכון מאוד.

ושונים דבריהם ודברי בית שמאי.

כשהיו בית שמאי מביאים ראיה לדבריהם מן התורה,

ובית הלל מביאים ראיה ממקרא אחר,

היו בית הלל דורשים את המקרא של בית שמאי לעם הבא,

ולא היה קל בעיניהם. כלומר, לא התייחסו לזה בזלזול,

אלא בדקו היטב מה לענות על הבעיה שהביאו בית שמאי לדבריהם.

כאותה ששנינו במסכת ברכות. רש״ם הביא לזה דוגמה.

במסכת ברכות, דף י' עמוד ב', מובא מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים,

בערב כל אדם יטה ויקרא,

ובבוקר יעמוד.

שנאמר, בשוך בך ובקומך.

בית שמאי לומדים את פשוטם של דברים.

קריאת שמא של ערבית תהיה במצב של שכיבה,

וקריאת שמא של הבוקר של שכרית תהיה במצב של עמידה.

ובקומך, כתוב.

אבל בבית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו,

שנאמרו מלאכתך בדרך.

לא מחייבים את הבן אדם, שכיבה, עמידה.

כל אחד יכול לקרות כדרכו, גם כשהוא הולך.

אלא מה?

אז למה, אם כן, למה נאמר בשוכבך ובקומך?

זה לא ללמד על המצב

שיהיה האדם בו כדי שיוכל לקרוא לו,

אלא בא ללמד על הזמן.

מהו זמן חיוב קריאת שמא?

בשעה שדרך בני אדם שוכבים, שזה הלילה,

ובשעה שדרך בני אדם עומדים, שזה הבוקר.

שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.

וכאמרי לו הוא, מה עשה שהלכו זקני בית שמאי?

והדר זקני בית הלל.

ככה הוא בא בתוך המעשה שהיה עם רבי יוחנן בן אוחרנית,

שהם הלכו ואמרו,

מעשה שהלכו, זקני בית שמאי, זקני בית הלל. מי אומר את זה? בית הלל אומרים.

כלומר, הקדימו להזכיר את בית שמאי לפני זקניהם הם.

הדוחק את השעה, מתייגע לעשיר ולהתגדל,

ורואה שאינו מצליח,

ואף על פי כן חוזר והולך למרחקים ומכניס עצמו לגבעות.

אחד כזה, שעה דוחקתו.

אבל אם אדם נדחק מפני השעה, מבין, זה לא הזמן,

שעה עומדת לו. לאחר זמן עמידה לעמוד לו שעה מצלחת.

כלומר, לאחר שעובר הזמן, מגיע.

כלומר, אדם יכול להבחין

המטה זו שעה ראויה ואיזו שעה שאינה ראויה.

אם הוא משתדל בפרנסה,

והוא רואה שזה קושי,

שלא אמור להיות קושי כזה,

צריך להבין, זה לא הזמן.

אבל אם הוא רואה שאדרמה,

ההשתדלות הזו מניבה לו פירות, והאדרמה זה מושך אותו ומקדם אותו הלאה והלאה,

אחד כזה ידע לו שהוא תפס את השעה הטובה בשבילו,

ויכול להמשיך בזה.

יפשפש במעשיו שעשה כבר, ויבדוק עבירות שבידו,

ויתוודה וישוב.

כך ראוי לכל אדם שיעשה.

בשביל זה צריך ללמוד מוסר.

בחלק של זמן המוסר שהוא לומד,

אמור להיות שיבדוק את עצמו היטב מה הוא צריך לתקן.

לא שילמד מוסר בשביל לדעת מה יתקן חברו.

לא שיאמר, אשם, נו,

בגדנו,

מעיר לחברו. לא.

כדי לדעת מה הוא צריך להגיד בעל פה להגיד. אלא האשמנו שיגיד לעצמו ויבדוק היטב

שמה באמת הוא עושה כדי להתוודות על מה שהוא עושה,

יימשמש במעשיו כגון

אם באה המצווה לידו,

ייחשב הפסד מצווה כנגד שכרה.

כלומר, כשהאדם מזדמנת לו מצווה,

שיבדוק היטב אם חלילה יבזבז את הזמן ולא יקיים את המצווה הזו, כמה יפסיד כנגד הרווח שהדמיוני שכביכול ירוויח אם לא יעשינה ולא יניח מלעשותה בשביל ההפסד.

שלא יתבטל מלעשות את המצווה הזו בגלל שיפסיד כביכול את השכר כאן בעולם הזה.

שהרי שכרה עתיד לבוא שידע לו שאם הוא יקיים את המצווה,

הוא יקבע על זה שכר פעמים שאפילו כבר בעולם הזה וברוב פעמים

בעולם הבא על כל פנים, כי זה העיקר, העיקר זה העולם הבא.

ואם באת לידו עבירה,

ייחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו כנגד הפסדה העתיד להיפרע ממנו.

ואם הגיע לידו, יזדמן לידו איזשהו דבר כזה רע,

אז יבדוק היטב

שהנה זה זמן כזה שהוא נמצא בניסיון.

הוא יכול מחד להתפתות ולעבור את העבירה,

כן?

ואז כביכול הוא מרוויח, מרוויח איזושהי הנאה,

הנאה רגעית שהוא מקבל מהעבירה.

אבל שידע לו לעשות חשבון שאחר כך הוא יאכל אותה, כמו שאומרים.

הוא יקבל עונש גדול בגלל זה.

לכן האדם החכם עושה את החשבונות הללו,

היסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה,

וזה ייתן לו את החוזק הראוי כדי לעמוד בדעתו

לא חלילה לעשות נגד רצון השם,

אלא הכל, כל מה שיהיה מול עיניו זה מהו רצון השם ועל פי זה לעשות.

כמובן שאדם אסור להכניס את עצמו למצב של ניסיון.

האדם צריך לדעת

שאין

אדם צריך

להתפלא על זה, שלא ייכנס למצב של ניסיון.

אם נזדמן לו מצב של ניסיון,

אז שידע לו שזה התיקון שלו,

שאם זימנו לו כך,

ידע שזה התיקון.

ואם אדרבה הוא ייפול,

אז חלילה הוא ינצל את ההזדמנות שנתנו לו וזימנו לו בשביל להתקדם הלאה.

אז אתה אומר שאדם מבקש לא להיכנס, שהוא לא יכניס את עצמו לידי ניסיון? זה אלף, וגם להתפלא על זה.

לקבל מידע שזה רק ממנו ישירות זמרות לתקן. נכון מאוד.

שלום עליכם רב. נכון מאוד.

כן,

אנחנו במשנה.

הקורה שאמרו

רחבה כדי לקבל אריח,

ואריח חצי לבנה של שלושה טפחים. אנחנו במשנה.

כאן באים חכמים במשנה לגלות

מה השיעור של הקורה שמתירה את הטלטול במבוי.

מהו השיעור?

השיעור הוא שהיא צריכה להיות רחבה,

שיוכלו להניח עליה אריח.

מה זה אריח? אריח זה חצי לבנה של שלושה טפחים.

כלומר, לבנה היא

ברוחב של שלושה טפחים.

האריח זה שיעור מחצה מהלבנה, שזה טפח ומחצה.

אם כן,

אם

יש קורה שרוחבה תואם לשיעור האריח,

אז היא כשרה ואפשר לטלטל במבוי הזה.

דיה לקורה

תהא רחבה טפח

כדי לקבל אריח לרוחבו.

רחבה כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח.

רבי יהודה אומר, רחבה אף על פי שאין בריאה.

כלומר,

אמנם נכון שהזכרנו שהקורה צריכה להיות רחבה,

שיוכלו להניח עליה אריח,

אבל לא צריך שתהיה רחבה טפח וחצי כשיעור רוחב האריח,

אלא די שהקורה תהיה רחבה טפח,

ואז

יהיה לה את השיעור הראוי.

וגם צריך להיות בריאה.

בריאה פירושו של דבר שתהיה חזקה

כדי לקבל אריח,

שאם אין נכון עליה אריח, היא לא תשבר.

רבי יהודה אומר,

רחבה אף על פי שאין בריאה.

לקורה מספיק שהיא תהיה רחבה,

ולא צריך שתהיה בריאה שלא תהיה חזקה כדי לקבל את האריח.

הייתה של כעש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת.

הייתה של כעש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת.

אם הקורה עשויה מקש או מקנאים זה מספיק,

אפילו של מעשה.

כן, כלומר דבר דק הכוונה.

זה גוף הכתוב פה, שלא צריך שתהיה בריאה. זה גוף הבאים לומר פה.

רואין אותה כאילו היא של מתכת.

אומרים מאחר ולמעשה יש פה רוחב ראוי,

כן, היא רחבה.

אלא מה אתה אומר, אבל אולי אם תניח על זה האריח זה ייפול,

הקורה תישבר.

התשובה היא, רואין אותה כאילו היא לא צריכה שתהיה בריאה.

מספיק שתהיה רחבה.

זה גוף ה... תחזיק את הלמינם? זה גוף מה שרבי יהודה אומר. לא,

אבל זה גוף הכתוב פה, שלא צריך

שתהיה עשויה ממשהו שיהיה לו את הכוח להחזיק את האריח.

אלא גם אם לא, אבל בעצם זה שזה רחב זה מספיק.

כן, אבל אם ישימו על זה,

זה לא יחזיק.

זה ייפול.

אבל לא צריך לשים על זה אריח.

זה רק אומדן.

השאלה אם זה גם לפי דעת רבי יהודה. לפי הדעה הראשונה צריך להיות גם רחבה וגם בריאה.

לכן לא יועיל, זאת אומרת טפח ומעלה.

שתהיה גם

בשיעור כזה שהיא יכולה לקבל אריח, שיעור של הרוחב כרוחב אריח,

וגם שתהיה חזקה. כלומר, שאם יניחה לאריח, היא לא תיפול.

אבל לדעת רבי יהודה מספיק שתהיה רחבה ואפילו שאינה בריאה. לכן, אם יש קורה שעשויה מקש ומקנים ואירחבה,

גם אם היא לא בריאה לקבל, רואים אותה כאילו היא של מתכת.

עקומה, רואים אותה כאילו היא פשוטה.

מה יהיה הדין אם הקורה הזו עקומה?

כלומר, היא עשויה כמנקשת.

והריח במצב הזה לא יכול לעמוד עליה, בגלל שהיא עגלגלה.

בכל זאת,

זה יועיל, כי רואים אותה כאילו היא פשוטה.

בעצם זה שהיא רחבה, זה מספיק.

ויועיל

קורה כזו,

אגם שלמעשה אי אפשר בפועל להניח עליה ריח, בגלל שהיא עגולה.

היא כאילו עשויה כמנקשת.

ועגולה, ואם היא עגולה, כלומר,

העובי

של הקורה זה קורה עגולה,

לא שהיא עשויה כמנקשת,

אלא באמת הקורה הטמעי היא ישרה.

אבל בעובי היא עגולה, כמו

העמודים שהיו פעם של החשמל,

עמוד עגלגל,

כן?

אז מה הדין במקרה שכזה?

עגולה, רואים אותה כאילו היא מרובעת.

עכשיו, כשהיא עגולה,

כמה צריך להיות בשיעור של העיגול כדי לדעת אם יש בה את הרוחב הזה שאנחנו צריכים?

צריכים.

כל שיש בהיקפו שלושה טפחים,

יש בו רוחב טפח.

כמו שאתה רואה בציור גימל כאן,

יש פה את הקורה העגולה.

לכן, אם יש היקף של שלושה טפחים,

אז אתה יכול להיות בטוח שהרוחב שלה אכן זה טפח,

ודי בזה כדי להתיר את הטלטול במבוי.

נראה את רש״י.

רחבה כדי לקבל אריח שתהיה דומה לקביעות

לבנות עליה בניין.

כלומר,

שזה ייראה

כאילו ראוי להניח על זה אריח שהוא חלק מבניין.

והאריח, חצי לבנה של שלושה טפחים,

נמצא אריח טפח ומחצה ארוכה.

כלומר, אם הלבנה רוחבה השלושה,

אז כמה אם כן הרוחב של האריח שהוא חצי מזה?

טפח וחצי.

דיה לקורה ברוחב טפח כדי לקבל אריח זה ברוחבו.

אז מספיק שהקורה תהיה רחבה טפח,

ואז יש פה רוחב הראוי להיות כאריח.

נשאלת השאלה על האריח לפני רגע, אמרת שהוא כמה?

טפח וחצי.

אז איך אתה אומר שהקורה מספיק שתהיה טפח?

אז הגמרא בהמשך,

אנו נראה שהיא שואלת את השאלה הזו. בגמרא פריך,

טפח ומחצה באריך, צריך טפח וחצי.

למה דיה לקורה שתהיה רחבה טפח?

הייתה של כאשר רבי יהודה כאמר לה,

עקומה שאין אריח יכול לעמוד עליה,

עגולה ואין אריח יכול לעמוד עליה,

אבל עווי שאם תחלק, יהיה רוחבה טפח.

רועין אותה כאילו היא מרובעת, נפסלת או חלוקה.

נפסלת לא רק כמונה מלשון פסול,

אלא מלשון פסול.

כאילו אתה יוצר מצב שאתה מפסל ממנה,

חותך בעיגול, כדי ליצור מצב שהיא תהיה מרובעת.

ואיזוהי מידת עגולה להכשיר?

כלומר, איזה קורה שהיא עגולה, מה המידה של העגולה

שאז אתה מכשיר אותה?

כל שיש בהיקפה גימל טפחים.

כשהיא צריכה חוט ארוך גימל טפחים להקיפה סביב.

ואז, בידוע שיש בה רוחב טפח, אם תחלק.

אז תדע לך שאם אתה תחתוך את זה באמצע,

אתה תגלה שהרוחב של הקורה הזו

היא אכן טפח.

משום שאם אתה צריך לזה עיגול של שלושה טפחים,

נמצא שהרוחב באמצע הוא טפח.

שואלת הגמרא, עכשיו אני ממשיך את הגמרא בדף י״ד עמוד א',

טפח.

טפח הוא מרצה בעיה.

כלומר,

מה זה שאתה אומר דיה לקורה שתהיה רחבה טפח?

הרי בתחילה אמרת,

צריך שהקורה תהיה רחבה כדי לקבל אריח לרוחבו. והאריח הרי קמה רוחבו?

טפח וחצי.

נו, זה היה צריך להיות שהקורה תהיה רחבה טפח וחצי.

מה זה שאתה אומר דיה לקורה שתהיה רחבה טפח?

עונה הגמרא כיוון דרכה ולקבל טפח.

אידך חצי טבע

מלבנה בטינה משהו בהגיסה ומשהו מההגיסה וקיימא

כלומר הגמרא משיבה תשובה בזה

כיוון שהקורה היא רחבה ויכול לקבל דבר שהוא ברוחב טבח

הרוחב הזה מספיק כדי שתוכל לקבל את האריח, הגם שרוחב האריח הוא טבח וחצי, למה?

לכאורה אבל חסר חצי טבח

החצי טבח החסר בקורה מרוחב האריח הוא יכול למורח בצד הקורה טיט

מעט

מצד אחד ומעט מצד שני

אז מרחיב את הקורה להיות רחבה טבח וחצי

בקיצור משלים את החצי טבח החסר על ידי שמורח טיט

משני צדי הקורה

ונמצא אם כן שיש כאן

מצב שהאריח

שהוא ברוחב טבח וחצי יכול לעמוד

על הקורה הזו שטיט מהרוח בצדה

לא מצלמר, תראה לי, מה אתה נובע? לא לגמרי

בואו נקרא את זה