מסכת עירובין דף יב. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת ערובים, דף יב, עמוד א',

שורה שלישית מסוף העמוד.

ת'נו רבנן,

לישון ים הנכנס לחצר,

אין ממלא נאמנו בשבת, אלא אם כן יש לו מחיצה גבוהה

עשרה טפחים.

הברייתא הזו מדברת בעניין חצר שנפרצה לים.

לשון ים, פירושו של דבר,

חלק מן הים פרץ מחיצה בחצר ונכנסו המים לתוך החצר.

מדובר אבל באופן שהדופן לא נפרצה באופן מלא.

נאמר,

שלישון ים זה פרץ את המחיצה שברוח המזרחית,

לא נפרצה כל המחיצה שברוח המזרחית,

אלא עדיין

יש יריים מכאן ומכאן בפרצה.

אז מה הדין במקרה שכזה?

האם מותר למלות מים

בשבת מתוך המים שבחצר אל הבית ובחצר?

אומרת הברייתא אין ממלעין הימנו בשבת,

אסור למלות מאותם מים שנכנסו לחצר,

כי מאחר והים דינו ככרמלית,

הלשון הזה עדיין מחובר הוא לים,

לכן

אין לזה היתר לדלות מן המים ששם

אל הבית, כי בזה מכניסו מכרמלית לרשות היחיד.

אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

אבל אם בפתח החצר,

כלומר היכן שהייתה הפרצה,

הניחו שם מחיצה בגובה עשרה טפחים,

המחיצה הזו מועילה לומר שאותו חלק מן הים

שנמצא בתוך החצר עתה,

הרי הוא כרשות היחיד,

וממילא זה מתיר לו לדלות מן המים ששם אל הבית.

במה דברים אמורים?

כפרצתו ביותר מהעשר.

אבל עשר אין צריך כאילו.

כל מה שאני אומר שעשו למעלות מים ללא תיקון של מחיצה גבוהה עשרה טפחים,

זה הכל עם הפרצה

שברוח המזרחית, במחיצה שברוח המזרחית

הייתה פרצה שרחבה מעשר אמות,

למעלה מעשר אמות.

אבל אם אינה אלא עד עשר אמות ולא יותר,

לא צריך כלום, כלומר לא צריך תיקון,

כי מאחר שיש

שיריים

מאותו מחיצה, מכאן ומכאן, משני צידי הפרצה,

והמחיצה הזו היא גם כן אינה יותר מהעשר,

אין זה מוגדר כפרצה אלא כפתח.

ממשיכה הגמרא לברר את דברי הברייתא הזו.

מים להו דלא ממלעינא,

הטלטו להם אל טלטלינא.

מתוך דברי הברייתא שאמרה

שאם הפרצה יותר מעשר

אסור למלות מן המים הללו שבתוך החצר

ולהכניסם לבית,

משמע שכל האיסור הוא דווקא למלות מים

מאותה חצר אל הבית,

אבל לטלטל ברשות היחיד.

נכון הוא לטלטל.

השאלה נשאלת,

איך מותר לטלטל, והה נפרצה חצר במילואה

למקום האסור לה.

הרי מאחר ויש כאן פרצה

שהיא יותר מהעשר,

היא נפרצה לים, ים זה מקום שאסור,

אסור לה בטלטול.

אם כן, זה מקבל את הדין כמו בים, כמו הים שאסור בטלטול, כי דינו ככרמלית.

אז גם החצר שהיא פתוחה ונפרצה לתוך אותה,

לתוך הים.

אם כן, היה מן הדין לאסור את כל החצר גם בטלטול ולא רק לבלוט מים מאותו לשון ים שנכנס בחצר.

תרצת הגמרא הכא במעסקינן,

דהית לגידודי.

כלומר, מדובר

שלא מחק היעל הים את כל המחיצה,

אלא מן הפרצה נשתיירה המחיצה בגובה עשרה טפחים.

ומהים כיסו אותה.

אז מאחר ולמעשה

עדיין יש שם

מחיצה בגובה עשרה ברוח המזרחית,

אלא שהלשון ים רק עשה פרצה בחלק העליון שבאותה מחיצה,

אז ממילא אין איסור טלטול,

כי אין פה מצב שנפרץ למקום האסור,

אבל מאידך ללכת ולשאוב מים מן הים,

שנמצא מהחלק של המים שבחצר אל תוך הבית,

זה אסור.

נראה ברש״י,

רש״י בדיבור המתחיל

בדף יב עמוד א',

שנכנס לחצר.

כן, רונן, אתה רואה את זה ביב עמוד א',

דיבור המתחיל שנכנס לחצר,

דרך פרצת הכותל.

וכשלא נפרץ במילואו עסקינא,

מדובר שלא הייתה פה פרצה באופן מלא,

כלומר שכל המחיצה שברוח המזרחית

נפלה כתוצאה

מהלשון ים הזה.

מדי מפליג בין עשר ליותר מעשר.

מאחר ואתה רואה

שיש הבדל אם הפרצה היא עד עשר אמות או יותר מעשר אמות,

על כורחנו שמדובר בלא נפרץ במילואו,

מה ההסבר בזה. ההסבר הוא

שהכלל הוא, בשביל

שזה ייחשב כפתח ולא כפרצה,

צריך שני תנאים.

גם,

שלא הייתה פרצה באופן מלא באותה רוח,

כלומר המחיצה שברוח המזרחית

לא נפרצה לגמרי,

וגם שלא יהיה

למעלה מעשר.

אבל אם זה למעלה מעשר,

אז זה נקרא כפרצה ולא כפתח,

אף על פי שזה לא נפרץ באופן מלא. מאידך,

זה נפרץ באופן מלא,

אף על פי שאין שם רוחב של יותר מעשר,

זה מוגדר כפרצה,

אלא אם כן עשו מחיצה. אני ממשיך ברש״י הבא.

אלא אם כן עשו מחיצה לגדור פרצת כותל לחצר עד עשר.

אבל עשר, אין צריך כלום.

כלומר, כל מה שאמרנו שחייב לעשות מחיצה,

זה הכל באופן שהפרצה היא יותר מעשר אמות.

אז כשיעשה מחיצה ויצמצם את הפרצה שלא יהיה רוחב של יותר מהעשר,

בזה יספיק כדי להתיר את הטלטול,

את הדליית מים מאותו לשון ים שנכנס בחצר.

אבל אם מלכתחילה כל הפרצה הייתה רק עשר, עד עשר ולא יותר,

אין צריך כלום, לא צריך תיקון.

למה? שהרי יש שיעור מכאן ומכאן, אז מותר גם לדלות מים.

ממשיכה הגמרא ומדייקת מזה שאתה רואה שאם הפרצה יותר מעשר

ועדיין נשארו שיעריים מכאן ומכאן, כמו שאמר רשי,

אסור לדלות מים אבל מותר לטלטל,

כך משמע מתוך הדברים שאמרת אין ממלאין ממנו מים בשבת,

משמע מים להו דלא ממלאינן,

רק למלאות מים אסור, בשום זה מטלטל מכרמלית לרשות היחיד,

כי בזה שהוא דולה מים מהמים הללו,

שהם נכנסו בחצר, והרי הם מחוברים לים,

אם כן הים דינו ככרמלית וגם המים הללו דינם ככרמלית,

ואשר על כן אין לטלטל משם הביתה,

שזה רשות היחיד.

אבל הטלטול מטלטלין על בעיה חצר, מה זה אבל לטלטל בחצר?

רשאי.

והשאלה היא, מדוע מותר לטלטל?

הרי כאן יש פרצה,

הגמרא נקטה, נפרצה במלואה למקום האסור לה.

אומר רשי, מה שכתוב כאן בגמרא במלואה, לאו דווקא.

אל הכל יותר מ-10, כר הנה מלואה. כלומר,

כמו שביארנו מקודם, שאם הפרצה היא יותר מ-10,

אז זה כמו שנפרץ באופן מלא.

מאחר ויש לזה הגדרה של פרצה אם זה יותר מ-10,

כי אין רגילות לעשות פתח יותר מ-10.

לכן,

אין זה מוגדר כפתח אם זה יותר מ-10.

אז זה נקרא נפרצה למקום האסור לה.

כאילו נפרצה במלואה,

כאילו כל המחיצה שברוח המזרחית נפל.

אז אם כן, למה מותר לטלטל בחצר?

עונה הגמרא, מדובר דהיד ליגי דודה.

כלומר, אומר רשי, אני הפכתי את הדף.

מה שנשאר מן הפרצה בגובה עשרה.

אבל הים כיסהו.

יש עדיין גובה עשרה טפחים

בפרצה, במחיצה הזו.

גם באותו חלק שנפרץ.

לכן,

לגבי טלטול, אין בעיה לטלטל.

מאידך,

לדלות מים זה אסור, כי סוף-סוף

זה נחשב שהים עדיין,

המים הללו מחוברים לים שהוא כרמלית,

ורק אם יעשה מחיצה ויצמצם את

רוחב הפרצה שיהיה עד 10 ולא יותר,

בזה הוא הופך אותה להיות כרשות היחיד גמורה שגם לגבי המים הנמצאים בתוכה.

נחזור לגמרא,

אנחנו מתחילים עכשיו, שורה ראשונה בדף יב עמוד ב.

אמר רבי יהודה, מבוי שלא נשתתפו בו,

הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייו.

הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור.

כאן הגמרא מביאה

דברים שאמר רבי יהודה בעניין מבוי,

שלא עשו בו שיתוף מבואות.

הרי כידוע,

כדי שיהיה אפשר להוציא מן החצרות למבוי,

צריך שיהיה שיתוף מבואות.

פירושו

שכל החצרות הפתוחות למבוי

יביאו פט או דבר מאכל אחר

ויניחו את זה באחת מהחצרות שבמבוי,

וכך יהיה מותר לטלטל לכל בני החצרות הללו באותו מבוי.

מה יהיה הדין, אבל אם לא עשו בו שיתופי מבואות,

מבוי שלא נשתתפו בו.

אז מה הדין?

הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייו.

אם,

הוא הכין, אכן, שמו לחי בפתח המבוי,

ואז התיר בטלטול את הכלים שנמצאים כבר בתוך המבוי,

אז בזה הוא הספיק

כדי שהמקום יהיה מוגדר כרשות היחיד.

המבוי הזה כבר רשות היחיד מכוח הלחי,

וממילא אם אדם זרק לתוכו מרשות הרבים, יהיה חייו.

זה נקרא זורק מרשות הרבים לרשות היחיד.

הלחי שנמצא בראש המבוי,

יש לו דין של מחיצה.

אם כן, זה נקרא שהמבוי הזה יש לו,

אמנם במציאות שלוש מחיצות גמורות ורוח רביעית לחי,

אבל מאחר והלחי יש לו תורת מחיצה, יש לו דין של מחיצה,

אז זה נקרא כאילו שיש פה גם ברוח הרביעית מחיצה, והוא סתום מכל דלת רוחותיו.

אז לכן נחשב כרשות היחיד,

ואשר על כן, אז זורק מרשות הרבים לתוכו חייו.

אבל אם הכשירו בלחי,

הרי בטליל אמרו שאפשר להכשיר או מלחי או בלחי. מה יהיה הדין אם הוא הכשיר

והתיר אותו לטלטול על ידי שעשה קורה בראשו.

הזורק לתוכו פטור.

כלומר, בזה שעשה קורה לא הפך את המקום להיות כרשות היחיד.

ואשר על כן, אם אדם יזרוק מרשות הרבים לתוכו,

יהיה פטור.

לא נקרא שזורק מרשות הרבים לתוכו רשות היחיד.

כי לקורה אין דין מחיצה.

זה רק היכר בעלמא,

שלא יבואו לטלטל החוצה מן המבוי לרשות הרבים.

כך סובר רבי יהודה,

שהקורה אינה כמחיצה.

בעיקרון לא המחיצה?

או,

ואם תבוא ותשאל,

אבל לכאורה אנו יודעים שגם שלוש מחיצות מספיק כדי להגדיר את המקום כרשות היחיד.

זה לדעת חכמים.

וחכמים אחרים סוברים שדי בג' מחיצותיו. הרבי יהודה סובר שבשביל שהמקום יהיה מוגדר כרשות היחיד,

צריך ארבע מחיצות.

מדובר על פי דין תורה שכך יהיה.

כלומר,

זה לא רק עניין שלא יהיה מותר לטלטל, אלא בד' מחיצות.

זה כבר ראינו שגם לפי חכמים אחרים

מצריכים שיהיה ד' מחיצות בשביל היתר טלטול.

אנו מדברים בשביל להגדיר את המקום כרשות היחיד מדאורייתא,

ואז יתחייב מי שזורק מרשות הרבים לשם.

אומר רבי יהודה, לדעתי,

מתי זה מוגדר כרשות היחיד מן התורה?

רק אם זה ד' מחיצות.

רק שלא צריך ד' מחיצות גמורות,

אלא די בשלוש מחיצות גמורות, וברוח הרביעית לחי.

אבל אם תשימו לב,

רבי יהודה הקדים בתחילת דבריו שכל ההבדל הזה בין אם הכשירו בלחי,

שאז יש לזה תורת מחיצה,

לבין אם הכשירו בקורה, שאז אין לזה תורת מחיצה,

זה הכל לגבי מבוי שלא נשתתפו בו. אז יהיה הבדל בין אם תקנוע על ידי לחיות תקנוע על ידי קורה.

משמע שאם נשתתפו בו, הדין יהיה שונה.

נו, מה הוא מתכוון? שמה יהיה?

אז בואו נראה בגמרא.

מה תקיף לה הרב ששת?

הרב ששת דיקשה על דברי רבי יהודה.

אתה מקדים בדבריך לומר מבוי שלא נשתתפו בו.

טעמה דלא נשתתפו בו.

בתבריך אתה רבי יהודה מאשמה שרק בגלל שלא נשתתפו בו,

אז יהיה הבדל בין לחי לקורה,

שאם זה יהיה בקורה אז יהיה לזה דין של

כרמלית ולא רשות היחיד.

אה, נשתתפו בו.

מאשמה, אבל אם היו עושים שיתופי מבואות,

אפילו הכשירו בקורה נע מחייו.

מתוך הדברים שלך נראה שיצבר לומר שאם נשתתפו,

אז אפילו אם הכשיר אותו בקורה גם יהיה חייו הזורק לתוכו.

למה?

אם אתה סובר שמדאורייתא צריך ד' מחיצות.

ומה זה נקרא ד' מחיצות?

ג' מחיצות גמורות ולחי, קורה זה לא מחיצה.

אז אם כן, למה אם הכשירו בקורה במבוי שלא נשתתפו בו, אז אתה אומר שיהיה חייו?

אמנם הוא לא אומר זאת מפורשות, אבל ככה מבינים אנו מתוך דבריו.

מאחר והוא הזכיר בתחילה דבריו במבוי שלא נשתתפו בו.

הכשירו בלחי חייו. בקורה פתור, משמע שהם נשתתפו בו.

הכשירו בקורה נמיה חייו.

מדוע?

הרי אם צריך ד' מחיצות,

שלוש מחיצות גמורות ולחי ברוח הרווחית,

אם כן, איך

יועיל קורן לזה, להפוך את המקום לרשות היחיד?

מה תגיד, בגלל שאספו כיכר לחם ועשו שיתופי מבואות?

וכי כיכר זו עושה אותו רשות היחיד או רשות הרבים?

וכי הכיכר מגדירה את המקום עם רשות היחיד או רשות הרבים?

הרי ברור שבשביל להגדיר את המקום צריך את העניין הזה של

הייעוד של המקום.

המחיצות הן מגדירות את המקום להיות הרשות האחיד,

או הייעוד של המקום מגדיר אותו כרשות עם רשות הרבים או רשות אחרת.

אבל כיכר,

איך זה שייך שעל פי הכיכר תחליט אם המקום הוא רשות האחיד או רשות הרבים?

רגע, הרב,

לכי בתורה לא מספיק טוב גם להשתתף.

כן.

אני אסביר למה.

הדין של לחיו קוראה זה בשביל להתיר את הכלים שנמצאים במבוי מערב שבת.

אז אמרו,

שאם יש לחיו קוראה,

מותר לטלטל במבוי,

כן, אותם כלים שהיו בתוכו מקודם השבת.

או שהביא אותם בדרך היתר

לתוך המבוי.

כלומר, אם למשל הוא הביא אותם דרך מלבוש, לבש אותם.

גמרא בהמשך אנחנו נראה שיש אפשרות

שהביא אותם והכניסו אותם בדרך היתר למבוי.

שם הלוחים והקורה מספיק כדי שיהיה מותר לטלטל.

מה, אם לא נראה לטלטל, לטלטל בתוכו?

בתוך המבוי, במבוי, כן. כן. כשעושים המבוי לחצר?

או,

אבל,

אבל להעביר את זה מחצר למבוי או מבוי לחצר,

לזה לא יועיל, אלא אם כן עשו שיתופי מבואות,

משום שהמבוי הוא נראה יותר כרשות ערבים,

אלו החצרות, כל חצר היא רשות לעצמה.

לכן,

בשביל שיחשב כאילו כל החצרות כחצר אחת

והמבוי הוא אינו אלא לחצר אחת,

על זה צריך שיתופי מבואות.

אני לא רוצה לוקח את מה שאתה אומר ברוך הוא, שאפילו אם אני אעשה את הערוב הכי יפח כזה בכל פרי ברק,

אני חושב שהרב עוד יהיה קדימה,

אם הם לא יתעצבן, נכון.

אנחנו לא יכולים להוציא את הנוכחייה של הבית ביום כזה. נכון מאוד,

אבל הרב המקומי תמיד מזכה לכלל,

לכל בני העיר, את החלק שנקרא שיתוף מבואות.

בזה אין בעיה.

בשביל שיחשב כאילו כל חצר וחצר הביאה את הפת שלה,

את חלקה בפת העירוב, כן?

מספיק שמישהו יזכה להם כאילו חלק בפת העירוב שהוא... אבל זה לא נקרא פוסח, כאילו... לא נקרא פוסח, כאילו... לא נקרא פוסח, כאילו אני שכחתי... לא, לא, לא, זה לא קשור.

זה מדובר, אתה מדבר בערובי תבשילין.

אל תתבלבל.

אל תערב בעירובים. כן, אבל אני יכול לדבר לכולם,

לזכור שבת,

כשאתה נפגע לאורך הערובים,

כן, כי זה זכות לאדם, נכון, זה זכות לאדם.

אלא אם כן יש כאן מישהו שאינו מודה בערובה, אז אנחנו בבעיה.

מישהו חילוני?

חילוני, לא כל חילוני.

אחד כזה שהוא לא מעוניין, ודווקא.

אז פה מסתמכים

טוב, זו כבר פרשה נפרדת, אז אנחנו נגיע לזה.

מסתמכים על ההיתר להשתמש שם מכוח השלטונות,

שאם יש רשות שלטונית שיכולה להיכנס לשם,

אז זה נקרא כאילו הם בעלי בתים גם לגבי זה,

ואז עושים איתם את ההסכמים הללו, שכאילו,

נאמר למשטרה או לאחת מהרשויות של השלטון.

טוב,

על כל פנים,

כאן אנו רואים את היסוד הזה,

שרבי יהודה מקדימה אומר, ההבדל בין לחי לקורה זה מבוי שלא נשתתפו בו.

מאס ועבדים זה מבוי שנשתתפו בו,

גם אם יכשירו בקורה יהיה חייב.

והשאלה היא,

מה מועיל קורה? הרי אם רבי יהודה סובר שקורה אינה אלא היכר ולא מחיצה,

אם כן, מה יועיל?

מה אתה אומר, בגלל שעשו שיתופי מבואות זה הופך את המקום לרשות היחיד, אפילו שאין פה ד' מחיצות?

איך ייתכן? וכי הכיכר של שיתופי המבואות הופך את המקום להיות רשות היחיד?

רשות האחיד או רשות הרבים,

והתניא, הגמרא מוסיפה להקשות קושייה נוספת

חוץ

ממה שהקשה רב ששת.

איך ייתכן שהשיתופי מבואות משנה את ההגדרה של המקום?

להחשיב איתו כרשות היחיד,

אם נשתתפו בו,

יש פה קושייה נוספת. והתניא, חצרות של רבים,

ומבואות שאין להן מפולשים,

בין ערבום

ובין לא ערבום

הזורק לתוכן הים.

אז כתוב במפורש,

אם יש חצרות שבתים רבים פיתוחים לכל חצר וחצר כזו,

או מבואות שאינן מפולשים, כלומר מבואי סתום,

בין אם ערבו,

כלומר בין אם בחצרות עשו ערבו ובחצרות מבואות עשו שיתופים מבואות,

בין אם לא ערבו ביניהם,

לעולם הזורק לתוכו חיים.

ולמה?

על כורחנו, בגלל שהמקום מוגדר כרשות היחיד,

בלי קשר לעניין העירוב, אם עשו העירוב או לא עשו העירוב.

אם כן, מתוך דברי הברייתא

שלא חלקה בדבר, אלא כל מבוי שאינו מפולש,

הגדירה את זה הברייתא כרשות היחיד, ועל כן הזורק לתוכו חייו,

אם כן, מוכח שלא כדברי רבי יהודה.

איך אתה רבי יהודה אומר שבמבואות יש לו עשו שיתופים מבואות?

אם יכשירו בקורה אז הוא יהיה פטור.

הרי ברייתא לא כתוב.

ועוד דבר, אתה הבדלת בין עשו שיתופי מבואות ללא עשו שיתופי מבואות.

ברייתא כתוב מפורשות שאין הבדל, לעולם המקום הנחשב כרשות היחיד,

בין ערבו ולא ערבו.

רבי יהודה הוא האמורה, הוא לא היה תנא.

כן, רבי יהודה שבכאן הוא אמורה.

איך הוא יכול לחלוק על ברייתא שאומרת מפורשות נגדו, שמספיק בגימל מחצות כדי לומר שהמקום רשות היחיד.

אולי שם הבעיה הייתה אחרת.

אלא יתמר אחרי יתמר.

אלא אם כבר נאמר דברים בשלם רבי יהודה לגבי מבוי שאין בו שיתוף מבואות,

זה בדרך אחרת, נאמר בצורה אחרת.

מה באמת נאמר שם? אמר רבי יהודה,

מבוי שאינו ראוי לשיתוף,

היכשירו בלחי הזורק לתוכו חייו,

היכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור.

כך כוונת דבריו יהודה.

מה זה מבוי שלא נשתתפו בו הכוונה?

מבוי כזה שלא נשתתפו בגלל שהוא לא ראוי לשיתוף.

ולמה?

מדובר במבוי מפולש,

ששני ראשיו פתוחים לרשות הרבים,

ועד לפני שהוא מתקן אותו כהלך הרי,

לא יאמר שיתוף מבואות בלבד כדי להתיר לטלטל בו.

נכון?

אם לא עשו תיקון

של לחי או קורה באחד מן הפתחים

וצורת הפתח חודרת בצד השני,

בפתח האחר,

לא יעזור שיתופי מבואות,

זה מה שהתקווה רבי יהודה. מבוי כזה שהוא מפולש

ולא ראוי לשיתוף. פירושו לא יועיל שיתוף בלבד כדי להתירו, אם לא עשו תיקון נוסף של לחי או קורה.

אז זה מה שכתוב, שאם יבוא ויתקן אותו,

אז אם יכשירו בלחי,

אם הוא תיקן אותו והתיר אותו לטלטול על ידי שעשה לחי בראשו של המבוי.

חזורק לתוכו, חייב.

אף על פי שלמעשה זה עדיין לא יועיל מדרבנן לטלטל בתוכו,

כי לחי לבד

לא מספיק, צריך צורת הפתח באחד מן הפתחים,

אבל מאחר ולמעשה יש פה לחי

ועוד שתי מחיצות, שהרי זה מבוי מפולש,

אז יש שתי מחיצות גמורות ועוד לחי.

כן?

הלחי הזה הופך את המקום לרשות היחיד,

כי לחי משום מחיצה.

ועכשיו על כן הזורק לתוכו יהיה חייב,

אבל אם יכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור.

אבל אם הוא עשה קורה ולא לחי,

הקורה אינה מחיצה, אלא מה?

זה מועיל רק מצד היכר,

אבל זה לא נקרא כמחיצה,

צורת הפתח.

לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, אל תתבלבל.

לא צורת הפתח ולא כלום.

אנחנו מדברים בקורה בלבד,

שהיא לא נעשית בתור צורת הפתח.

בשביל זה אמרנו, יש אופנים שהוא

תלה את הקורה,

יש אופנים שהוא שם את הקורה מהצד של הכותל,

יש כמה וכמה אופנים שזה לא מועיל להיות צורת הפתח,

כי צורת הפתח צריך שיהיה כנה מכאן וכנה מכאן וכנה על גביהן.

לא היה.

אבל אמרנו ש... זה לא כלום. נכון, זה גוף, לכן אני אומר. אז זה לא מועיל להיות צורת הפתח,

אבל מועיל,

אם היה פה למשל מבוי סתום, זה היה מועיל להטיל ולטלטל בתוך המבוי,

כיוון שהכשיר אותו בקורה.

זה גוף הכתוב כאן, שאם

יש מבוי שיש בו רק שתי מחיצות גמורות,

כן?

אז אין פה שלוש מחיצות גמורות, רק שתי מחיצות.

אז אם הוא עכשיו הוסיף לחי באחד מפתחי המבוי הזה,

הלחי הזה הופך את המקום כאילו יש בו גמר מחיצות, כי הלכה נקרא מחיצה,

וממילא מה?

יש בו גמר מחיצות.

אז אומר רב יהודה באמת, לא כמו שהבנו בהתחלה,

זה גופה כמרא חוזרת בה,

שמספיק גמר מחיצות בדאורייתא.

אז ממילא הלחי הזה יש לו תורת מחיצה,

וממילא זה רשות היחיד, ולכן הזורק לתוכו חיה.

אבל אם הוא עשה קורה,

אומנם

הקורה הזאת תועיל במצבים מסוימים,

אם ייצרו לו את הפתח בפתח האחר,

כדי להתיר ולטלטל במבוי.

אבל כאן, כשהוא הניח קורה בלבד,

ועדיין הפתח האחר אין בו שום דבר,

פתוח לגמרי, לא נכון ולא קורה שם.

אז במצב הזה שיש פה רק שני מחיצות

וקורה בלבד,

אין המקום מוגדר כרשות היחיד,

ולכן הזורק לתוכו פטול,

מי שזרק מרשות הערבים לשם,

לא יתחייב כדין,

זורק מרשות הערבים לרשות היחיד.

זה לא נסלח, אם אתה אמרת שיהיה לי בכפולה.

אבל לחי זה נחשב כמחיצה.

אז נכון מאוד שזה לא יועיל לה טרלטלטל,

אבל כשאני בא לדון כלפי הרשות,

אם זה רשות היחיד מדאורייתא או לא,

זה רשות היחיד מדאורייתא.

כי מה קובע את המקום להיות כרשות היחיד מדאורייתא?

ג' מחיצות.

יש פה ג' מחיצות? כן. הלחי הוא אחת מן המחיצות.

מה?

הלחי יש לו תורת מחיצה.

אתה פשוט היית שומע את השיעורים הקודמים. כן, אבל מחיצה בסיסויות נכורית.

גם שיעור הוא מחיצה. גם לזה חידשו חכמים,

שזה בתורת מחיצה.

זה הכול.

כי תורת מחיצה,

מה נקרא מחיצה? לא.

לא אמרו שזה מועיל באופן שיש שתי פתחים,

שני מחיצות ולחי בצד שלישי.

זה נקבע מסתמה מכוח הלכה למשה מסיני,

שגם דבר שכזה מועיל להיחשב כמחיצה.

אבל קורה זה חידוש החכמים חיצו, שיועיל בתורת היכר,

אבל לא בתורת מחיצה.

זאת אומרת כבר אתה אומר שיש תחידותיך, זאת מחיצה. נכון.

אלמקה סבר,

אלמקה סבר,

אלמקה סבר,

צריך לדעת לא לבלבל את המושגים,

אבל בעיקרון אתה אומר נכון.

אלמקה סבר, לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. אם כן, מה אתה רואה?

למה באמת יש הבדל בין לחי לבין קורה? כי הלחי נקרא מחיצה,

נקרא מחיצה, ולא הקורה, מה נקרא? מועיל רק מצד היכר, ולא בתורת מחיצה.

כן, זה ממילא, זה פשוט, אבל אפילו,

אבל אפילו לא.

באו ואמרו שכל אימת

להלכה של לחי לא צריך

שיהיה בו רוחב,

אלא אפילו משהו.

צריך שיהיה בו גובה עשרה טפחים,

אבל לא עובי.

רוחב זה מחלוקת תנאים,

תנאים, יש מי שסובר שלושה,

כן?

יש מי שסובר שאפילו משהו.

אז להלכה כמדומני פוסקים שאפילו לא חייב את ה...

זה כמדומני.

שאפילו משהו הוא מועד.

מאחר וכן,

סמוך לאחד לפתחי המבוי.

אם הוא היה יותר בגילי טפחים זה לא היה דומה.

כן, מסתם הלא.

רק כשהוא סמוך לאחד לפתחי המבוי.

וכן אמר רבא,

לחי משום מחיצה וקורה משום היקר. כלומר, כמו שאמר לנו רב יהודה כאן,

גם רבא סובר כך.

ורב אמר,

אחד זה ואחד זה משום היקר.

אתם שומעים?

רבא סובר שגם לחי

זה לא מועיל מדין מחיצה,

אלא זה הכר בעלמא כמו בקורה.

וממילא מאחר וזה לא מועיל להיחשב כמחיצה,

ממילא המקום לא ייקרא רשות היחיד, לדעת רבא.

הייתי ורב יעקב בר אבא לרבא.

בא רב יעקב בר אבא והקשה קושייה רבא.

אז זורק למבוי.

יש לו לחי חייב.

אין לו לחי פטור.

אבל רייתא מובא שהאדם שזרק חפץ מרשות הרבים למבוי.

זה למבוי.

מדובר פה מסתמה.

במבוי מפולש.

לכן יש הבדל בין עשה לחי לבין לא עשה לחי.

כן?

מבוי מפולש.

אז אם יש לו לחי, בברייתא כתוב במפורש, אם יש לו לחי,

חייב.

נו, למה באמת חייב? מה ההבדל?

בגלל שבזה הוא הופך את המקום להיות רשות החי.

אבל אין לו לחי.

פטור.

מה משמע?

שהכל תלוי בלחי.

כלומר, שהלחי, הוא נחשב כמחיצה או לא?

לא.

אם אין לו לחי, פטור. אבל אם יש לו לחי,

חייב. למה?

בגלל שהלחי הופך את זה לג' מחיצות.

אם כן,

אם כן, איך אתה רב הבא ואומר

שגם לחי מועיל רק בתורת היכר ולא בתורת מחיצה?

כי אתה יכול לחלוק על ברייתא שמוכח מדבריה המפורשות שזה משום מחיצה.

באה הגברה ומתרצת שלא יהיה קשה מן הברייתא על רבא. והוא זוג שטה.

למה זה לא תגיד שהברייתא מבוייתא לא מבוייתא סתום?

מה אתה אומר?

אם זה מבוי סתום לא משנה אם יש לו לחי או אלא לחי.

לכו לאלמה. כן, ג' וג', מחיצות זה מספיק. לכו לאלמה. כן, כן, כן.

עונה הגמרא הכי כאמר.

האחי קאמר, זה מה שרואים כאן. אמנם

יש דעה, רמב״ם סובר, שצריך

שלוש מחיצות,

ארבע מחיצות,

אבל כשאתה רואה את מהלך דברי הגמרא,

לפי איך שאתה רואה גם את תחילת הסוגיה אצלנו,

רואים שג' מחיצות זה מספיק.

שצריך ד' מחיצות בשביל להגדיר את המקום כבר של ת'אחי.

טוב, זו פרשה נפרדת.

אז אם אתה אומר שתגידו את זה, אז זה לא צריך כמו להגדיר את המקום כרשות היחיד.

נכון,

נכון,

נכון, פה מדובר, בשביל זה עניתי, מה אמרתי? מדובר על מבוי מפולש.

אשר על כן,

מבוי מפולש יש לו שתי מחיצות גמורות.

מבוי, בשביל להגדיר את המקום כרשות היחיד, כן, זה מספיק.

משהו אחר, לגבי תלגוד זה עוד עניין. אני מדבר לגבי המקום, אם הוא מוגדר כרשות היחיד או לא.

לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. גם חצר רשות היחיד.

לא ידעתי. גם חצר רשות היחיד, בכל זאת אסרו.

אתה לא צריך ללכת לחורך.

אז אני אומר, בשביל זה אני אומר.

בשביל זה אני אומר.

רבנן באו והחמירו.

שגם שהמקום על פי דיני תורה הוא כרשות היחיד, אבל לטלטל בתוכו צריך דבר נוסף בפתח המבוא.

גם אם יש גימל מחיצות, צריך, עולה חיו קורה.

השאלה... גם אם יש כלים מערב סבת, בתוכו המבוי. על זה מדובר.

על זה מדובר.

על הצוד היחיד זה אורייתא, אתה אומר לי. נכון.

ככה הוא מטלטל. כן, יעשה לחיו קורה, ברוך השם.

כן, כן.

על זה מדובר, על הכלים שנמצאים במבוי.

או שהם ידיעו בדרך של היתר למבוי.

אבל צודק. אבל לטלטל מן החצר לשם יהיה אסור, גם אם יהיה לחיו קורה.

אלא אם כן לעשות שיתופי מבואות.

פשטאי.

נכון.

עכשיו אנו דנים לגבי הגדרת המקום לפי התורה הקדושה.

מהי גימל מחיצות?

אז איך זה גימל מחיצות? אז אם יש שתי מחיצות גמורות, ועוד ללכים באחד מפתחי המבואי,

יש פה גימל מחיצות.

ככה מה שמענו מברייתא?

ואילו רבא אומר, לא, לא, לא, לא. לחי זה לא מחיצה, לחי זה הכר.

איך הוא יסתדר עם הברייתא הזו, שהיא לכאורה סותרת את דבריו.

עונה הגמרא, אחי כומר, אחי כומר.

כוונת התנא ששנה את הברייתא זה כך.

דובר פה במבוי שאינו מפולש.

סתום.

נכון, מבוי סתום. יש כבר שלוש מחיצות.

אז זה מה שכתוב.

אינו צריך אלא לחי הזורק לתוכו חייו.

זה גובה כתוב.

אם

מה שחסר כאן זה רק לחי,

אז באופן שכזה, כלומר,

מה אני יודע? מתי מספיק לחי? כשהמבוי הוא מבוי סתום.

אז מספיק לחי.

זה גובה כתוב בברייתא.

שאם אינו צריך אלא לחי,

אז פה המקום כבר מוגדר כרשות היחיד מקודם, לפני הלחי.

יהיה חייב בעצם זריקתו מרשות הרבים לשם.

אבל צריך דבר אחר. לחי בדבר אחר. אבל אם צריך גם דבר נוסף. מה זה דבר נוסף?

שיהיה בפתח השני צורת הפתח עוד דלת.

כלומר, אם זה מבוי מפולש,

ואז לא יועיל לחי אחד,

באחד מפתחה המבוי,

אלא צריך בפתח האחר צורת הפתח עוד דלת. זה מחלוק קטנה כמה וחנניה.

אז באופן הזה שהוא מבוי מפולש,

אז זורק לתוכו פתום.

למה צריך להגיד שאחד רגיל, הנה מבוי סתום, קיים.

לא מבוי מפולש, פתום. שאלה מצוינת,

אבל זה כוונת הברייתא. אתה צודק.

אתה צודק.

פה הוא רצה להרוויח את הדברים,

את הכל ביחד.

כלומר, להסביר

שבמבוי סתום

צריך לחי בלבד,

במבוי מפולש צריך, חוץ מלחי, עוד דבר נוסף.

זה כוונת דברי הטבע של הברייתא.

על כל פנים, מאחר וכך מתפרשת הברייתא,

אז אין סתירה מכאן, אין קושיה מכאן על רבה.

למה?

משום שבאמת לחי הוא היכר בלבד.

תבוא ותגיד לי, אז למה כתוב יש לו לחי חייו? לא הכוונה, יש לו לחי חייו מכוח הלחי.

הכוונה, אם הוא צריך רק לחי,

אם כן נמצא שמדברים פה במבוי שהוא סתום.

מבוי סתום, אז זה כבר רשות היחיד, בלי הקשר ללחי.

יש פה גמל מחיצות.

לכן, הזורק לתוך החייו.

אבל אם אין לו לחי, מה הפרשנות של לחי?

אם לא יועיל לו לחי בלבד, אלא צריך דבר נוסף, כלומר, אתם מדברים על המון מפולש,

וצריך תיקון ואחד בפתח האחר,

שזה צורת הפתח או דלת,

במצב הזה הזורק לתוכו פתור.

כלומר, אם יש רק שתי מחיצות,

לא יועיל,

שתניח לחי בלבד, זה לא יהפוך את המקום ברשות האחרים.

כן, אבל אם הוא הניח שתלחי, זה יהיה חייב.

לא!

אם הוא הניח. לא, רבא סובר שלו,

זה גוף הבאים לתרוס את הדברים של תל אביב.

רבא יבוא ויאמר שאם יש רק שתי מחיצות גמורות,

לא יועיל לחי. מה כן יועיל?

צורת הפתח,

כל שכן דלת.

מובן?

שיווח שליטי.

ברוך שלשי, בפתח, באחד מפתחי המבוי.

יש פה שתי פתחים.

כן, כן, כן, כן.

באה הגמרא ושואלת קושיה נוספת על רבא. אמרו זוג שתיים. מה אתה אומר?

כן, זה כן קם מחיצה.

צורת הפתח זה דין כמחיצה לכל דבר.

הייתי ושואל אותו רבי יעקב בר אבא את רבא.

קושיה נוספת

מבריתא אחרת.

יתר על כן, אמר רבי יהודה, מי שיש לו שני בתים משני צידי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן

או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע.

זה רק קצת, עמותה אמרה.

אמרו לו, למדנו את זה במשחקת שבת.

אמרו לו, אין מערבין

רשות הרבים בכך.

רבי יהודה בא ואמר חידוש.

כך אברהי הייתה מביאה, נכון מאוד.

כן אבל בראשונה למדנו את זה במשחקת שבת.

נכון מאוד.

איי איי איי איי איי יתר על כן אמר רבי יהודה בא ואומר שמה הדין

אם יש לו שני בתים

בשני צידי רשות הרבים.

רשות הרבים הלכת בין שני הבתים שלה.

כן?

והבית האחד

כנגד הבית האחר.

זה משני צידי רשות הרבים.

והוא רוצה לטלטל

ולהעביר מבית לבית

בשטח שבין רוחב שני הבתים

ברשות הרבים.

יש אפשרות שיוכל לטלטל שם ולהעביר מבית לבית או לא?

אומר לנו רבי יהודה, אפשר. איך, מה הוא יעשה?

או שיעשה לחי מכאן ולחי מכאן,

או קורה מכאן וקורה מכאן,

או שיעשה לחי

בקצה אחד של בית אחד,

ובקצה השני של אותו בית יעשה לחי נוסף.

נמצא שיש פה שני לחייים,

שהם מבדילים

את המקום

שהוא בדיוק מול שני הבתים,

להיחשב כרשות היחיד מכוח על החייים הללו.

אין לך את זה מול העיניים?

יש פה את זה לא, בית עמוד בית.

היי ציור דלת, יב עמוד בית וציור דלת.

אני יכול להראות

שאלה אם ה...

אני יכול להראות לכם.

הנה.

תראה בבקשה ציור דלת.

אתה רואה פה ציור דלת?

איפה זה ציור דלת? פה.

בסדר?

נו, מה אתה אומר?

הבנת את זה או לא?

לחי מכאן ולחי מכאן. כלומר, יש לו שני בתים.

אז בבית אחד הוא ישים שני לחיים בשתי הקצוות. בכל קצה של בית של אותו בית ישים לחי.

לפי רבי יהודה זה בסדר.

איפה אמרת?

אנחנו מדברים עכשיו לשיטת רבי יהודה.

רבי יהודה אומר שאפשר לתקן את רשות הרבים,

שחלק מרשות הרבים יהפוך להיות רשות היחד.

כלומר, בהגדרה הלכתית מבחינת דין תורה.

על ידי המחיצות הללו. הנה, יש פה, אם תשים לב,

לחי ולחי.

בסדר, אז מה זה?

אז לא כל ה...

אז יש פה, אם כן, כמה מחיצות יש לנו פה.

כמה מחיצות יש לנו פה?

לכאורה ארבע.

נכון?

אז מה הקשר בין הלחי הזה לבית השני?

זה לא משנה, אבל יש פה דופן אחד ועוד,

דופן שני של הבית, ועוד תחילת שתי דפנות נוספות לרוחב.

זה מספיק כדי שהמקום יהיה מוגדר כך לפי רמי יהודה.

זה מספיק שיחשב שהוא סתם פה את כל החלק הזה כאילו במחיצות.

כמה צריך להיות בין בית לבית? כמה זמן? אפילו חילומטר? לא הבדיל.

לא הבדיל. לא מסתמה, מסתמה יהיה.

מסתמה זה מה שהרשות הרבים הרגילה, נורמלי.

טז נמה.

זה הכל, אבל אם המרחק הוא נכון,

איך אומרים,

כל כך גדול,

מסתמה שזה לא יהיה כך. אני לא יודע את השעור. אתה שואל, טוב, אני לא יודע מהו השעור, עד כמה זה יהיה,

מה השעור המקסימלי.

בכל אופן,

איך הקיד הזה ירשם כקיר אחד, הרי על אדם אנושי יש פמצה,

אמר אנושי, לפני ההנחיה, אם יש פה שתי מחיצות?

אמרנו רגע, אמרנו שתי מחיצות. אני רוצה שאתה תקשיב. אנחנו פשוט מבזבזים את הזמן. רגע, רגע, אמרנו, עשרה עמוד פמצה, נכון?

עכשיו, תעשו פרצה, זה לא קשור עכשיו לפרצה, זה לא פרצה.

אנחנו עכשיו באים לראות איפה יש ד' מחיצות, אז אני עכשיו אסביר.

לפני שהיו ההנחיה, אם היה פה שתי מחיצות?

זו מול זו?

כן.

עכשיו, כל לחי יוצר סתימה לעוד רוח.

נאמר שבית אחד היה סגר את הרוח הצפונית,

הבית האחר סגר את הרוח הדרומית.

מה שנותר לנו זה הרוח המזרחית ומערבית.

אז תחילת המחיצות, תחילת החיים, זה כאילו תחילת הרוח המזרחית ותחילת הרוח המערבית.

זה הכול.

כך אומר רבי יהודה, ומוסיף, אז מה שאמרנו פעם קבלה למדנו, זה כתב, כתב, כתב, שנפרצה כל הכתב,

אמרנו, אתה מקשה, גברא, גברא קרמית. אנחנו עכשיו מדברים על רבי יהודה.

מה רבי יהודה סובר?

שם היו נקראת עשר עשר אמות,

אז אדם אמרנו, זה עשר אמות, ככה אמרנו, זה עשר אמות,

זה נקרא פיצה, לא יעזור לאחד את זה.

ככה אמרנו,

אתה מדבר על רבי יהודה או רבי יהודה? יש הבדל.

יש רב יהודה ויש רבי יהודה.

כאן אתה מדבר על רבי יהודה,

רבי יהודה התנא.

אני לא יודע, יכול להיות שזה רבי יהודה ברבילאי,

שהוא תנא,

אבל זה ברור שהוא תנא, כי זה מוזכר בברייתא.

או רבי יהודה הנשיא.

או רבי יהודה בן בבא, לא רבי יהודה בן הנשיא. רבי יהודה הנשיא היה מוזכר בשמו.

רבי או רבי יהודה הנשיא, אבל לא סתמי.

הלאה. רבי יהודה בן בבא הוא אמור. אבל בדרך כלל רבי יהודה זה רבי יהודה ברבילאי.

לא, מה פתאום הוא תנא?

כן, ודאי.

טוב, עושה לחם מכאן ולחם מכאן.

או קורה מכאן וקורה מכאן. או באופן, נכון. או באופן

של שתי קורות.

כן?

אתה רואה את הדוגמה של שתי קורות.

באחד משני, הוא מניח קורה אחת ראשונה מקצה לקצה של שני הבתים,

ושוב קורה נוספת בשני הקצוות האחרים של אותם שני בתים.

וכך יהיה מותר לו לטלטל ביניהם.

אמרו לו,

ואז בנושא ונותן באמצע, ואז מותר לצאת ולתת ביניהם.

אמרו לו, אין מערבין רשות ערבים בכך.

לא,

לא ניתן להתיר רשות ערבים על ידי לחיים או קורה.

אין מערבין רשות ערבים.

על כל פנים, מה אתה רואה מדבריו ביהודה?

שללכי זה נקרא מחיצה.

ולכן מותר לטלטל כשעצה שני לחיים. אבל יש מחלוקת אם זה דין של היכר או מחיצה. אם כן, אז איך אתה רבה אומר שגם ללכי זה מצד היכר,

על המפורשות אתה רואה,

מפורשות אתה רואה שללכי זה מחיצה.

מה תבוא ותגיד לי?

מה אתה מקשה עם רבי יהודה?

אבל הרי חכמים חולקים.

חכמים אומרים שלא, אי אפשר להסתמך על החיים הללו.

התשובה היא לא. חכמים אמנם חולקים, אבל למה?

בגלל שזו רשות הרבים.

אז הם טוענים שאי אפשר לעשות תיקון לרשות הרבים על ידי מחיצות.

כי זה מה שנקרא עטו רבים ועובדת להם מחיצתא.

הרבים שעוברים שם מבדלים את המחיצות מליקרי המחיצות.

אבל אם למשל זה היה מבוי לרשות הרבים, זה לא סוף כזה. והיה מפולש גם כן, לא היה בעיה.

אולי הוא לא עושה משהו לרשות הרבים. אם כן, גם הם מודים.

אז למה הוא מתיר בלחייים? נו.

יש פה בית מול בית?

כן.

יש פה למעשה הבית,

שתי מחיצות יש בו בלבד.

לא, לא.

הבית, יש המחיצה של הבית. נכון.

הוא הולך כל המחיצה של הבית כנגד הבית השני. מה זה משנה?

רק אם הוא מתיר השני, אז הלחייה זה רק מיכר, לא מכיסה. אני שואל... אז בלי הלחייים.

בלי הלחייים. כמה מחיצות יש כאן?

שתיים.

שתיים. הגמרא היא הפשוטה, שיותר מחיצות, גם רבי יהודה סובר שזה לא רשות היחיד.

אז איך זה מועיל בכל זאת? על כורחנו, בגלל שהלחי הופך את זה למחיצה.

הבנת?

ממילא, אז איך אתה, רבי יהודה אומר? איך אתה רב האומר שמחי משום היכר ולא מחיצה?

בוא, בזמן שגם רבי יהודה וגם חכמים סוברים שזה משום מחיצה.

ברבי יהודה אתה רואה את זה מפורשות.

בחכמים, גם אם הם חולקים עליו, זה רק בגלל שזה רשות הרבים. אבל אם זה לא היה רשות הרבים,

היה אפשר להסתמך על הלחי להיכר ומחיצה.

כי הוא סובר שצריך ארבע מחיצות.

ככה הגמרא סברה. צריך ארבע.

בואו נראה את תירוץ הגמרא. עונה הגמרא,

התם כסבר רבי יהודה שתי מחיצות לא ראית.

אתם שומעים?

התירוץ הוא

התירוץ הוא

באמת, לא צריך בכלל,

לא צריך

לדעת רבי יהודה יותר מאשר שתי מחיצות.

מן התורה שתי מחיצות

זה מספיק.

אז המקום מוגדר כרשות היחיד מעצם היות שתי מחיצות כאן.

רק מה?

מדרבנן נסו.

באו חכמים ואמרו,

אבל אסור להעביר מבית לבית דרך אותו חלק שהוא ביניהם.

אבל זה הכול, בלי לחיים.

אבל אם הוא עושה לחיים,

זה מהווה היכר,

וממילא ידעו בדיוק היכן לטלטל.

אותו בעל הבית ידע בדיוק את המיקום ולא יטעה להוציא את זה החוצה כנגד שני הבתים.

זה הכי רבי יהודה. כן.

ואם תבוא ותגיד לי, אז למה חכמים חולקים?

חכמים סוברים של אוטו.

למה?

זה לא בגלל שהם סוברים.

עכשיו זה לפי המסקנה,

שהרבים, אטו רבים, הוא מבטלה מחיצתא, הוא מבטלה מחיצה. לא בגלל שהרבים מבטלים את המחיצות,

אלא בגלל שלדעתם צריך שלוש מחיצות גמורות.

ואין פה שלוש מחיצות.

ולכי או קורה הרי אינם מועילים להיות כמחיצה.

שיטת רבא, ככה מפרש רבי רבא,

לכן המקום לא נחשב כרשות היחיד, גם באופן

שעשו פה שתי חיים, כאשר יש פה רק שתי מחיצות.

נראה את רשי.

אומר רשי, אומר רשי,

הכשירו בלחי.

אתם מוצאים ברשי?

כן?

ואתם הדבקים, בה' אלוהיכם חיים כולכם היום.

אתם חיים.

איך אמר רבשלך בפעם איזשהו כנס?

אנחנו חיים,

אתם מביאים.

כתוב מפורש, אתם מדבקים, חיים.

מה הם כן אנו רואים?

מכלל הם, אתה שומע, לאו.

מי שדבק בתורה, הוא חי.

מי שלא, הוא לא חי.

גם אם אתה רואה אותו עובד,

הולך,

עושה פעולה כזו, פעולה אחרת,

אוכל,

בועט, אני לא יודע מה.

זו לא ההגדרה האמיתית לחי ומת,

לפי מה שאתה רואה בגוף.

גם בהמה עושה פעולות, אז מה?

האב כך חי גם כאשר אתה רואה אותו.

ודאי.

צדיקים במיתתם כראויים חיים.

רשע אפילו בחייו כראוי מת.

למה? כי מה ההגדרה של חי, מה ההגדרה של מת?

ההגדרה האמיתית, לפי דעת התורה, אם

אם האדם, כן, האדם, או לא משנה, כל דבר

שיש לו כל בריאה מסוימת, שיש לו ייעוד מסוים,

והוא מקיים את יעודו, הוא נקרא חי.

אם הוא לא מקיים את יעודו,

גם אם הוא עושה דברים אחרים, הוא נקרא מת.

הבהמה שכל יעודה זה לעזור לבני האדם, אם זה יעודה, זה חיה.

ברגע שהיא הפסיקה את יעודה, היא מתה.

האדם שייעודו זה לעובדה ולשומרה,

לעובדה

ומצוות עשה ולשומרה ומצוות לא תעשה,

זה יעודו.

אם כן,

כשהוא מקיים את יעודו זה, הוא חי.

ולא, הוא מת.

עצם זה שהם

קיימו את יעודם,

זה כבר נותן להם את הקשר למכור החיים.

ומכור החיים זה הקדוש ברוך הוא, אז בוודאי שהם חיים.

אבל למה אתה רצח בחייו נקרא גם חי?

הפוך.

במותו גם נקרא חי,

כי צדיקים במיטתם קוראים חיים.

אמרתי שרשעים,

אפילו בחייהם גרועים מתים.

הבנת?

רשעים, אפילו בחייהם קוראים מתים.

ואילו הצדיקים,

צדיקים אפילו במיטתם קוראים חיים.

זאת אומרת, מישהו מחזיר אותו בקור.

זה חי.

ודאי וודאי.

אין ספק.

מחייה מתים. זאת אומרת, אני קראתי גם, שבעצם מי שמחזיר בתשובה, זה כאילו יותר מאשר אותו בן אדם מת,

וכמו טען רשעים מחזיר לו את המחמור היה חי.

אבל אחרים אומרים שזה מי שמחזיר בתשובה, אז בעצם יותר.

כי פה הבנאדם נראה חי, ובעצם הוא מת על התן. זאת אומרת, יספו אותו לחיים,

ובהתאם הוא נתן לשמות חזרו. לכן, לכן,

אדם שפועל להפך והוא מחטיא מבן אדם אחר, המחטיאו... המחטיאו גדול...

כן,

מחטיאו גדול, זה

כשרון שהוא יותר מבן ארגו.

ואם אתה עוסק בחינוך של ילדי ישראל,

אתה מתקן את מידותיהם, אז אתה רופא חולי,

זה רק שעשית ביתים או לא, זה כוחות, אם אדם בכלל לא מקיים את תיעודו על האדמות,

ובא צדיק או צדיקים, לא משנה,

ופועלים להחזיר אנשים בתשובה, זה מחיימתי,

ממש ככה.

נכון מאוד, אומר רש״י,

היכשירו בלחי

תקנו בלחי,

כן, אתם איתי ברש״י השני,

בשורה השנייה,

היכשירו בלחי אם תקנו בלחי הזורק לתוכו ברשותו רבים חיה.

זה כסבר אחרי משום מחיצה.

הכשירו בקורה, זורק לתוכו פטור, זה קורה משום היכר.

וכסבר, כך סובר רבי יהודה, כך הגמרא סברה בהתחלה,

ארבעה מחיצות דאוריתא, בין נקולה, בין לחומה.

כלומר, צריך ארבעה מחיצות, ורק באופן שכזה זה נקרא רשות היחיד בדאוריתא,

בין להקל, לטלטל שם, ובין להחמיר שאם אדם זורק לשם הוא יהיה חייב,

ובלי דלת מחיצות הוא יהיה פטור.

חצרות של רבים,

שפתוחים בתים הרבה לחצר ואוסרים בני הבתים זה על זה, הרי זה הדין שאם יש כמה וכמה בתים פתוחים לחצר אחת,

אין היתר לטלטל בחצר, ראינו להוציא

מן הבתים לחצר ללא עירו חצרות.

כי אוסרים בני הבתים זה על זה, שאין יכולים להוציא מן הבתים לחצר בלא עירו,

מפני שהבית רשות מיוחדת לו, כלומר כל בית הוא רשות מיוחדת לאותו בעל הבית.

אבל בחצר רשות חבר או מושל בה, הרי זו רשות משותפת.

ונמצא מוציאים רשות לרשות.

ורבנן גזו, באו רבנן וגזרו שלא רוצים רשות האחד לרשות האחיד

גזירה דלמטרה פוקה עם רשות האחיד לרשות הרבים גם אם לפי ההגדרה האמיתית של התורה החצר רשות האחיד כי יש שם דלת מחיצות

אבל מאחר וזה נראה כמו רשות הרבים כי זה רשות הרבים שולטת שם

לכן גזרו שלא יוצאים לבית לחצר כדי שלא יבואו לטלטל מרשות היחיד לרשות הערבים

אבל בחצר, אבל מה יהיה הדין?

אם יש כלים בחצר והוא רוצה לטלטל בחצר עצמה בחצר מותר לטלטל בה

כל האיסור רק להוציא מן הבית לחצרה, אבל לא בחצרה עצמה.

כי זה אמרה במסכת שבת, בפרקה בנייעזר, אומר, אם לא הביא כלי וכו'.

שאינו ראוי שיתוף מפולש,

לחי משום מחיצה וכסבר שלושה מחיצות דאור רייטא.

כלומר, אם זה מבוי סתום,

אז באמת זה מספיק.

סליחה, אם זה מבוי כזה, ככה הגמרא סברה,

שאם זה מבוי כזה,

שיש פה שתי מחיצות גמורות ועוד לחי,

אז זה מחיצה,

ומהם אלה יש פה שלוש מחיצות.

אבל אם זה קורה ולא לחי, אז זה יהיה רק שתי מחיצות, זה לא רשות היחיד.

אז זורק למבוי, על מה לחי משום מחיצה?

אז רואים נגד ראבה.

ועל זה ראב הבא אמר, אם אין לו צריך אלא לחי, היינו שאינו מפולש,

כלומר זה מבוי סתום, חייב, אף אחד לא יכול לתת ללחי.

לשלוש מחיצות דאור רייטא, כי שלוש מחיצות יש קל מזה, דאור רייטא,

רשות היחיד.

אבל אם צריך להחיימת דבר אחר, כלומר צורת הפתח,

כתורת מפולש,

אז זורק לתוכו פטור, אף אגב דא אבד דאחי. יתר על כן, לא אל מיני עיירא

בבוני העלייה,

על גבי שני בתים בפרק כל גגות.

לכו מכאן, אלמא, ללכת משום מחיצה,

ואפילו רבנן לא מפליגה עליה, אלא ברשות הרבים, אבל מאמורים מפולש, לא.

שתי מחיצות של שני בתים, לבד על חיי,

ועל חיי מתקבץ לכם ביהודה,

משום הכר בעלמא.

זהו, בזה אנחנו מסיימים היום.

בעזרת השם, השבוע הבא נמשיך את השתיים.