מסכת עירובין דף י: | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כבוד הרב, בכבוד.

מסכת ארורין, דף י' עמוד ב',

ארבע שורות מסוף העמוד.

אם יש לו צורת הפתח,

אף על פי שרחב מעשר אמות, לא צריך למעט.

למעשה זוהי ציטטה מן המשנה בתחילת המסכת.

ראינו במשנה שאם

הפתח המבוי רחב מעשר אמות,

צריך למעט מרוחב הפתח, שיהיה

עד העשר אמות ולא יותר.

אבל אם עשה שם צורת הפתח,

אז גם אם זה רחב מעשר, הוא לא צריך למעט.

באה הגמרא ומבררת כמה וכמה דינים

בקשר להכשיר את פתח המבוי.

אשכחן צורת הפתח דמהניה ברוחבו,

אמלתרה דמהניה בגובהו.

כאן במשנה אנו רואים

שצורת הפתח מועילה להכשיר פתח שרחב מעשר אמות.

וכמו כן, ראינו לעיל בדף ג' עמוד א',

שאם הקורה גבוהה יותר מהעשרים אמה,

אז הגם שבדרך כלל

הדין אומר שהקורה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה,

אבל באופן שיש אמלתרה,

אז זה מועיל אפילו לקורה גבוהה מהעשרים אמה.

מה זה אמלתרה?

אם בקורה יש כל מיני ציורים

או פיתוחים

שגורמים לעין של האדם להבחין בזה,

אז יועיל גם אם הקורה גבוהה למעלה מעשרים אמה.

שואלת גמרא, יפקע עמי,

מה יהיה הדין להפך?

האם תועיל צורת הפתח להכשיר מבוי שהוא גבוה יותר מעשרים אמה,

או רק שזה מועיל רק לגבי,

עם הפתח רחב מעשר אמות.

אבל לא יועיל צורת הפתח להכשיר מבוי

שגובה הקורה שבו זה למעלה מעשרים אמה.

עונה הגמרא תאה שמה,

דתניא, מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, ימעט.

ואם יש לו צורת הפתח, אינו צריך למעט.

בריתא מפורשת,

האומרת,

שזה מועיל צורת הפתח גם באופן

שהמבוי גבוה למעלה מעשרים אמה.

אם אין צורת הפתח,

אז בוודאי שחייב להשפיל את הקורה,

שתהיה בתוך עשרים אמה מקרקע פתח המבוי.

אבל אם למבוי יש צורת הפתח,

היינו, בפתח המבוי עשו

צורת הפתח,

שזה קנה משני הצדדים,

קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן,

זה מועיל להכשיר את המבוי גם אם הוא גבוה למעלה מעשרים אמה.

באה הגמרא ומוסיפה לברר, עמלת ראה ברוחבו מהי.

מה יהיה הדין

באופן

שישנה קורה שיש בה פיתוחים או ציורים,

כמו שהזכרנו מקודם?

האם זה יועיל להכשיר מבוי שפתחו של המבוי

רחב מעשר אמות?

הייתה אשמה מביאה הגמרא ברייתא בעניין הזה.

לתניא,

כתוב בברייתא, מבוי שהוא גבוה, מעשרים אמה ימעט.

והרחב מעשר ימעט.

ואם יש לו צורת הפתח, אינו צריך למעט.

ואם יש לו עמלתרה, אינו צריך למעט.

כלומר,

כאן נזכר בתחילת הברייתא גם עניין הזה של גובה המבוי,

שיהיה עד עשרים אמה ולא יותר,

וגם רוחב פתח המבוי שיהיה עד עשר ולא יותר.

אבל מוסיפה הברייתא, אם יש לפתח המבוי צורת הפתח,

לא צריך למעט.

ובנוסף,

גם אם יש לו המלתרה,

היינו אותם ציורים ופיתוחים

בקורה שלו,

לא צריך למעט.

מהי לאו הסיפא?

מה הכוונה כשאמרה הברייתא, אם יש לו עמלתרה,

אינו צריך למעט?

האם זה לא חוזר לומר גם על הסיפא, היינו גם על פתח מבוי

שרחב מעשר אמות, שגם בזה יהיה מותר,

אם בקורה יש עמלתרה?

עונה הגמרא, לא, הרשע.

כל מה שנאמר, אם יש לו עמלתרה,

אינו צריך למעט,

זה מתייחס רק לרשע של הדברי הברייתא,

במבוי שהוא גבוה מעשרים אמה.

אז יועיל המלתרה להכשיר גם עם הקורה למעלה מעשרים אמה.

אבל במבוי שפיתחו הוא רחב מעשר אמות,

לא יועיל המלתרה.

מתנה לי רב יהודה לחיי אבריו

כמה אדריו.

אינו צריך למעט.

אמר לה,

עד נהיה צריך למעט.

רב יהודה היה שונה את המשנה לחייה ברב.

לפני אבא של הוריו

הוא היה מלמד אותו את המשנה שהרחב מהעשר אמות ימעט.

אם יש לו צורת הפתח,

יועיל

אף על פי שזה רחב מהעשר אמות.

כלומר, אם יש צורת הפתח, לא צריך למעט.

כך לימד רב יהודה את חייה ברב.

ואז רב שומע זאת ואומר לרב יהודה,

אל תשנה לבן שלי את המשנה באופן הזה שאינו צריך למעט.

אלא תשנה לו, צריך למעט.

כלומר, אף על פי שיהיה צורת הפתח.

בכל אופן, צריך למעט את רוחב הפתח.

מה זה עכשיו, רב? כי לדעתי,

לדעתי,

כך אומר לו רב לרב יהודה,

אם המבוא יירחם מהעשר אמות, לא יועיל צורת הפתח.

אמר רב יוסף, אנחנו כבר בדף יא עמוד א',

השורה העשירית מראש העמוד.

אמר רב יוסף,

מדברי רבנו נלמד

חצר שרובה פתחים וחלונות

אינה ניטרת בצורת הפתח.

רב יוסף בא ללמוד דין נוסף מדברי רב.

אומר רב יוסף,

מדברי רב אנו לומדים.

אם צורת הפתח

לא מועילה, להתיר פתח שוב לאחר מאה עשר,

אם כן נוכל ללמוד מזה דין נוסף.

מה יהיה הדין חצר?

שרובה פתחים וחלונות.

כלומר, החצר היא למעשה מורכבת מארבע דפנות,

ארבע מחיצות,

ורוב, כל דופן ודופן בדיוק,

יש בו פתחים, חלונות,

דהיינו הפרוץ

מרובה על העומד.

זה בעיה.

בכל מחיצה ומחיצה מהחצר הזו,

כן, הרי יש ארבע רוחות.

בכל מחיצה מהארבע רוחות יש שם הרבה פתחים וחלונות, עד כדי כך שהפרוץ מרובה על העומד.

האם יועיל צורת הפתח שבעצם זה שכל פרצה,

כל חלון,

כל פתח,

כן, כל פתח יש בו צורת הפתח.

יועיל או לא יועיל,

אומר הרבי יוסף מדבריו בנו רב רועים,

שלא יועיל צורת הפתח.

אפילו מהחידוש הוא,

אף על פי שכל אחד מהם לא רחב מהעשר אמות.

פה זה חידוש.

אף על פי שכל אחד מהם לא רחב מהעשר אמות,

אבל בסך הכל הם יותר מהאמן, פרוץ והמרובה.

או, יפה.

ראש ישר ברוך השם.

אז זה גוף המשהו בא ואומר,

הרי כשאתה בא לדון על כלל המחיצה,

זה פרוץ מרובה על העומד,

כן?

אז עכשיו השאלה אם יועיל צורת הפתח להחשיב את זה כסתום. הרי אם היה מועיל צורת הפתח,

היה מקום לומר צורת הפתח מועילה להחשיב את הכול כסתום.

ואז זה לא נקרא פרוץ מרובה על העומד.

אדרבה, כל אותו מקום

שיש שם צורת הפתח, אחרי זה כאילו סתום.

אם כן, אתה צריך לבדוק רק כלפי אותם פתחים שאין שם צורת הפתח.

האם הם מרובים על העומדים או לא?

מובן.

אז בא רבי יוסף ואומר, מדברי רבנו רב אנו רואים

שצורת הפתח לא מועילה,

כמו שבכל מבוי של אחר מאה עשר אמות.

אומר רב, לא צרי, לא יועיל צורת הפתח,

אז גם בחצר...

שיש בכל אחת מהמחיצות של החצר הזו

הרבה פתחים וחלונות, עד כדי כך שהפרוץ מרובה על העומד

לא יועיל צורת הפתח.

מה היא טעמה?

למה באמת לא יועיל צורת הפתח? הועיל

ויותר מעשר,

אוסר במבוי,

ופרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר.

אנו מוצאים

דינים שווים

במבוי או בחצר.

במבוי אני רואה

שאם הפתח רחב מהעשר אמות,

אז הטלטול במבוי אסור,

נכון?

ובחצר כנל. אם אני מוצא מחיצות

שהפרוץ מרובה על העומד שם בכל אחת מן המדלת מחיצות,

זה אוסר את הטלטול בחצר.

יותר חמור. אז כמו שבמבוי אתה רואה

שלא מועיל צורת הפתח להתיר את הצלטול במבוי,

כשהפתח רחב מהעשר אמות,

מה יותר מהעשר האוסר במבוי?

אינו ניתר בצורת הפתח.

אף פרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר,

אינו ניתר בצורת הפתח.

בכל אופן,

זה מה שכתוב כאן.

מה שרבי יוסף רצה ללמוד מדבריו.

אם צורת הפתח לא מועילה,

אז גם לא יועיל

באופן שיש פרוץ מרובה על העומד בחצר.

שואלת הגמרא,

מה פתאום? מה הקשר בין זה לזה?

מה ליותר מעשר האוסר במבוי?

שכן לא התרת בו אצל פסי ביראות לרבי מאיר.

תאמר בפרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר,

שכן התרת בו אצל פסי ביראות לדברי הכל.

אומרת הגמרא כך, איך אתה רוצה ללמוד

את הדין של פרוץ מרובה על העומד שאוסר בחצר

מדין פתח שרחב מעשר אמות האוסר במבוי?

פתח שרחב יותר מעשר אמות שהוא סיבה להסירות המבוי בטלטון.

שם למדינו חמור ולא יאכלו את צורת הפתח,

בגלל שמצאת חומרה נוספת,

שהרי לא התרת את הטלטול בשבת בשום מקום, אפילו לא אצל פסי ביראות.

הרי כידוע, כמו שהזכרנו, שהיו בורות עשויים לעולי רגלים,

וכדי שיוכלו להשקות את בהם טעם,

ויוכלו לדלות מים מן הבור,

לעלותם על שפת הבור,

ולא יעברו על איסור טלטול מן הבור שהוא רשות היחיד

לשפת הבור, שזה רשות הרבים,

אז עברו חכמים, יעשה פסי ביראות. מה זה פסי ביראות?

דיום דין.

מה זה דיום דין?

בארבע פינות, כן, מהשטח שמקיף את הבור,

יעמידו בכל פינה שני עמודים שהם כעין רש,

כן?

וזה יתיר את הטלטול בתוך אותו שטח.

להתיר, היינו לו, לדלות מים מן הבור או להעלותם על שפת הבור.

בפסי ביראות, כמה המרחק

צריך להיות בין פס לפס?

יש מחלוקת, אבל. רבי מאיר אומר עד העשר, רבי מאיר אומר עד העשר.

רבי יהודה שלוש עשר. כן, אבל פה אני מדגיש לדעת רבי מאיר.

אז זה מה שהוא אומר, אם אתה מוצא שיותר מעשר אוסר במבוי,

וגם זו סיבה לאסור בפסי ביראות שלא התרת את הטלטול,

אלא אם כן המרחק בין

פס לפס אינו יותר מהעשר אמות,

אז אולי שם באמת נחמיר שצורת הפתח לא תהיה.

כי אתה רואה שפתח שהוא רחם מהעשר אמות,

כל כך החמירו בו חכמים, אפילו בפסי ביראות שהיה ראוי לעכל שם.

בכל זאת החמירו שלא התירו יותר מאשר

העשר אמות, הפרש בין פס לפס.

אז לכן, לגבי העשר אמות, שזה דבר שהחז״ל החמירו בו,

שדווקא שם לא יועיל צורת הפתח.

אבל פרוץ מרובה על העומד, שנאמר בדין חצר,

מצאנו בפרוץ מרובה על העומד שמותר בפסי ביראות.

אם כן, פרוץ מרובה על העומד הוא יותר קל?

כי הרי בפסי ביראות ודאי שהפרוץ הוא מרובה על העומד.

כי הרי אמרנו, כמה יש

דיומדין? ארבעה דיומדין. כמה על רוחב?

בכל דיומד זה דיומד.

בכל דיומד זה אמה מכאן ואמה מכאן, כאר רש.

אמה ואמה.

מעמיד את זה בפינה אחת, בפינה שנייה, שוב, אמה ואמה.

והאוויר שביניהם

הוא הרבה יותר מהדיומדין,

מהפסין הללו.

ובכל זאת, התירו חכמים

לעשות את המקום כרשות היחיד, הגם שהפרוץ מרובה על

העומד.

אם כן, אתה רואה שפרוץ מרובה על העומד הוא יותר קל מאשר מבוי שהוא רחב מעשר רמות.

ממלא יכול להיות שאגב שמצאת שלא יועד צורת הפתח במקום שזה רחב מעשר רמות,

אבל עדיין יועילו במקום שהמחיצה היא פרוץ מרובה על העומד.

אם כן, אין ראייה,

טוענת הגמרא, מה שרבי יוסף רצה ללמוד,

דין פרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר,

מדין

פתח של רחב מעשר אמות האוסר את הטלטול במבוי.

בפתח, ושוב אני חוזר, בפתח רחב מעשר אמות,

שמא רק שם יאמר רב

שלא יועיל להתיר גם אם יהיה צורת הפתח,

בגלל שפתח של רחב מעשר אמות

הוא חמור בעיני חכמים,

ועד כדי כך שאפילו פרוץ מרובה על העומד שהיה ראוי להקל,

לא התירו בפתח רחב יותר מעשר, ככה נאמר לדעת רבי מאיר.

מה שאין כן פרוץ מרובה על העומד הוא יותר קל.

אם כל הסיבה לאסור את זה מדין פרוץ מרובה על העומד,

הרי מצאנו שיקילו בו בפרוץ מרובה, ואם כן, דין הוא שיקלו גם שיועיל צורת הפתח.

אם כן, יש לנו פה שני גישות.

האם חצר,

האם חצר,

שכל אחת מהמחיצות,

יש שם פרוץ מרובה על העומד,

האם יועיל צורת הפתח או לא, לדעת רבי יוסף? לא.

לדעת הגמרא, זה לא נכון.

נוכל כן להתיר

בצורת הפתח.

למה מסייע?

באה הגמרא ובכל זאת מנסה להוכיח כדבר הרבי יוסף.

צורת פתח לכל אחד?

בכל אותו מקום שיש צורת הפתח,

שניכר שם

כהן שני מזוזות ממשקאוף,

זה אוי, כמו שאתה רואה בתמונה. אחד כולל להכות? כמו שאתה רואה בתמונה. אתה רואה בתמונה.

לא, לא. למה? שזה ייראה, שזה מיוחד לאותה פרצה. זה מיוחד. אחד גדול להכות.

אתה רואה, תסתכל. מה אתה יוצר כאילו הוא אומר?

אבל תסתכל בבקשה בציור א',

למה הוא קורא צורת הפתח, אתה שם לב?

אותה הדגשה בציור שהוא מביא כאן בפתחים.

השלושה פתחים. בפתחים הגדולים, כן.

אז הגמרא דנה, האם זה יועיל לחשיב את המקום כסתום,

וממילא זה כבר יתיר את כל המחיצה,

כי אם נחשיב את הכל כסתום,

כבר לא יהיה מצב של פרוץ מרובה על העומד,

אלא אדרבה, עומד מרובה על הפרוץ.

בכל אופן, זה הדיון כאן.

אז הגמרא באה ומנסה להעביר אייל דברי רבי יוסף,

שהוא צודק,

שיועל צורות הפתח, אה, שלא יועל צורות הפתח.

למה?

כתוב בברייתא, דבנות הללו, שרובה על פתחים וחלונות,

מותר, ובלבד שיהיה עומד מרובה על הפרוץ.

כלומר, אם יש דבנות,

יש הרבה פתחים וחלונות,

מותר לטלטל, אבל בתנאי,

בתנאי שהעומד מרובה על הפרוץ.

שואלת הגמרא, רובה לסלקת דעתה,

מה זה שרובן פתחים וחלונות?

איך ייתכן שרוב הדבנות,

רוב כל דופן ודופן, יש פה פתחים וחלונות, ועדיין יהיה

עומד מרובה על הפרוץ?

תלוי מהמרחק בין ה... איך ייתכן?

אם יש עד, בין שלחות שם, אתה מדבר על זה? לא, אבל כשאתה אומר שרובן,

תשים לב,

שרובן, מה זה שרובן?

רוב כל מחיצה הוא פתח וחלונות.

אז הרוב הוא מהו? פרוץ.

אז איך ייתכן שאתה אומר,

אם הרוב פה פתחים וחלונות,

מותר אם יהיה עומד מרובה על הפרוץ.

אז זה כבר, אז זה משהו אחר.

אז אם עומד מרובה על הפרוץ, אז זה לא עומד מרובה על הפרוץ.

אם רובו פתחים וחלונות,

אז זה לא עומד מרובה על הפרוץ. זה שני דברים שסותרים זה את זה.

אז הגמרא עונה, אלא המה שריבה בהן פתחים וחלונות.

אל תגרוס שרובן, אלא שריבה.

היינו, הוא עשה הרבה פתחים וחלונות.

זה עדיין לא עופקת בהרבה פרוץ. עדיין לא אוסר את הטלטול בחצר,

אם העומד מרובה עדיין על הפרוץ,

ובלבד שיהיה עומד מרובה על הפרוץ.

אם כן, מה אתה רואה?

פתחי וחלונות,

אוסר את הברייתא,

אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ.

לא אמרה שצורת הפתח יועיל לזה,

רואים

שאין יותר גם אם יהיה צורת הפתח,

לא יועיל, אלא אם כן עומד מרובה על הפרעות.

אמר רב כהנא, בא רב כהנא ודוחה.

את הראיה שהגמרא רצה להביא מהברייתא לדבריו יוסף.

אמר רב כהנא כי תניא ההיא בפתחי שימאי.

הברייתא הזו מדברת

בפתחים מקולקלים,

כלומר צורת הפתח שבהם לא עשויה כתקנה, עוד מעט נראה למה.

לכן

לא יואי,

לכן אומרים אנו שמתי מותר לטלטל בחצר,

דווקא אם עומד מרובה על הפרוץ.

אבל ייתכן בהחלט שאם צורת הפתח תהיה עשויה כהלכתה,

אז זה יתיר אפילו בפרוץ מרובה על העומד.

מאי פתחי שימאי.

מה זה פתחי שימאי?

מהו הקלקול שאתה קורא לזה קלקול כשזה פתחי שימאי?

אז בזה פליגה בא רב רחומי ורב יוסף.

נחלקו בעניין הזה מה זה פתחי שימאי. רב רחומי ורב יוסף, כל אחד מסביר הסבר אחר.

כי טניה היא, זה פתחי שימאי? כן, כי טניה היא, כלומר הברייתה הזו שאמרה,

דפנות הללו שריבה בהן פתחים וחלונות מותר ובלבד שעומד מרובה על הפרוץ,

מדובר שצורת הפתח מקולקלת.

הצורה מקולקלת, היא לא עשויה כהלכה.

אבל אם היא עשויה כהלכה באמת,

יועיל אפילו פרוץ מרובה על העומד.

השאלה היא, מה זה פתחי שימאי?

כשאתה אומר זה מקולקל.

מהו הקלקול שבהם?

אחד אמר

דלדלו שיקפה.

כלומר, אין להם משקופים מתוקנים.

אבני המזוזות, הלוא מה זה המזוזות?

זה שני צידי הפתח, זה נקרא מזוזות.

יש את המשקוף,

יש את המזוזות.

משני צידי הפתח זה המזוזות.

אז מדובר שאבני המזוזות לא עומדות זו על זו כסדרן,

אלא אחת נכנסת ואחת יוצאת.

אתם רואים פה בציור ב'?

לא צורת בנייה. בדיוק.

אם זה היה עשוי בצורה ישרה,

כן?

אין בעיה.

שם זה אין צורות הפתח, לא.

זה לא צורות הפתח,

כך זה לא פתח.

כך זה לא פתח.

לכן זה נקרא פרצה.

ואם אחר כך זה נקרא פרצה,

אז צריך לבדוק כבר כללית על כל המחיצה,

אם יש פרוץ מרובה על העומד, או לא?

אם לא, צריך צורות הפתח, זה יהיה עשיר. זה רק צורות הפתח. מובן.

אחד אמר,

ואחד מהם אומר,

מה זה פתחי שמאי? דלית לוד תקרא, מה שיש פה מציור ג'.

כדי שיהיה צורות הפתח,

צריך שתי, שתי מזוזות ומשקוף.

מובן?

אם לא היה זה, זה לא טוב.

ואף רבי יוחנן סבר לה לה דרב.

דאמר רבי אינבר רבה דאמר רבי יצחק.

מעשה בה אדם אחד

מבקעת בית חורתן,

שנעץ ארבעה קונדסין בארבע פינות השדה,

ומתח זמורה עליהם.

כלומר,

מה שאמרנו קודם בשם רב, שצורת הפתח לא מועילה להתיר פתח שהוא רחב מהעשר אמות,

גם רבי יוחנן סובר כך.

כדעת רב.

שצורת הפתח לא מועילה.

איפה אנו יודעים את דברי,

שכך סובר רבי יוחנן?

רבי נדבר רב עדה

אמר לנו שרבי יצחק אמר לו כך,

היה מעשה באדם אחד

שהיה גר במקום ששמו בקעת בית חורתן,

והוא נעץ ארבעה קונדסין בארבע פינות השדה. קונדסין היינו קנים כלשהם,

בארבע פינות השדה.

הוא מתח זמורה עליהם,

הוא לקח איזו חתיכת

זמורות שיש בה מהגפנים,

ומטח מעל הקונדסין הללו.

אז זה היה נראה כמו צורת הפתח, ארבעה קונדסין,

כלומר יש פה בכל צעד שניים, ולמעלה זמורה.

נו,

ובא המעשה לפני החכמים,

והתירו לו לעניין כלאיים.

שמעתם?

כלומר, הדין אומר בכלאיים שאסור לזרוע בסמוך,

כן?

שני זרעים שהם שני מינים,

נכון? אסור לזרוע שני מינים.

בכלאי.

בכלאי. אסור לזרוע חיטה ליד סעורה בכלאי, לא תזרע.

כתוב בתורה שאסור לזרוע כלאי.

יש איסור כלאי זרעים.

יש איסור כלאי הקרם, יש כלאי זרעים.

על כל פנים,

כל זה דווקא באופן שאין מחיצה ביניהם.

אבל אם יש מחיצה ביניהם,

ואת החיטה הוא זורע מצד אחד של המחיצה,

ואת השעורה הוא זורע מהצד האחר של המחיצה,

אז מה הדין?

זה בסדר.

עכשיו בא כאן לומר שלא צריך מחיצה מציאותית,

אלא מועיל גם מחיצה הלכתית.

כלומר, אם הוא יעשה צורת הפתח,

הרי זה כאילו סתום,

הוא באמת לא יוכל

לתת חיטה מכאן ושעורה מכאן.

ואמר

ריש לקיש,

למרות שאם אתה עושה את זה, במצב שזה ייגע לך, אתה בקריתא בכלעיון.

זה לא משנה, זה גוף הכתוב.

האמת שמדרבנן

הצליחו להבדיל את העלים,

שכל אחד ילך למקום אחר.

אבל אין איסור כשהוא עושה את ההפרדה הזו.

למה?

כי במציאות

יש כאן מחיצה שמפרידה ביניהם. מה זה מציאות? זאת אומרת, מבחינת ההלכה יש פה מחיצה.

מהי המחיצה?

צורת הפתח.

ואמר ריש לקיש,

בר ריש לקיש ואמר,

כדרך שהתירו לו לעניין כליים,

כך התירו לו לעניין שבת.

ריש לקיש, טען, כמו שחכמים

התירו את המחיצה הזו,

שהיא צורת הפתח,

לגבי כלאי,

כך לגבי שבת יהיה מותר.

כלומר,

יהיה אדם יכול לטלטל בתוך השדה הזו,

שהיא מוקפת בארבע קונדסין,

כאשר זמורה מתוחה על גביהן.

זה נחשב כמו מחיצות.

זה כרשות היחיד נחשב.

רבי יוחנן אמר,

לכלאיים התירו לו,

לעניין שבת,

לא התירו לו.

הפוך, לכלאיים מותר,

אבל להתיר את הטלטול מכוח צורת הפתח,

זה אסור.

שלא כדעת ריש לקיש,

שסובר שכשם שזה מועיל לכלאיים,

כשם שזה נקרא מחיצות לענייני כלאיים,

כך נקרא מחיצות לעניין שבת.

לא.

סובר רבי יוחנן, רק לגבי כלאיים מותר.

לגבי שבת,

לא יועיל צורת הפתח.

שואלת הגמרא, במה עסקינה?

אבל עדיין לא סיימנו לברר את הדברים היטב,

מה היה פה בדיוק, איך היה צורת הפתח.

במה עסקינה?

במה מדובר כאן?

אי למה מן הצד,

אם נאמר שאת הענף הזמורה הזה

הוא מתח מן הצד ולא על גביהם,

לא הניח על גבי היתדות,

הקומדסים, אלא מן הצד,

כמו שאתם רואים פה בציור ה', אתם רואים פה ציור ה'?

שמואל.

והאמר רב חיסדא, צורת הפתח שעשה מן הצד,

לא עשה ולא כלום,

אבל זה פשוט, זה לא נקרא צורת הפתח,

כשאותו קנה,

כן, או זמורה במקרה דנן,

הוא נמצא מן הצד ולא על גבי שני המזוזות, שני הקומדסים,

זה לא יועיל בשום פנים ואופן, זה לא צורת הפתח,

אלא על גבם.

אלה ודאי חייבים לומר

שאת הענף הזה, את הזמורה, הוא מתח על גבי הקומדסים מלמעלה.

נו, בסדר, אם כן הוא בבית.

מה היה פה

ההפרש

בין קונדס לקונדס? כלומר, בין קנה לקנה, כמה היה?

האם עשר

או יותר מעשר?

אי למה בעשר?

אם נאמר שמדובר פה שהרוחב היה עד עשר אמות,

בהל אמר רבי יוחנן ושבת, לא.

וכי בזה יאמר רבי יוחנן שזה לא יועיל לגבי שבת?

הלוא זה ברור שבאופן שזה עשר ולא יותר זה לא מוגדר כפרצה.

אז למה לא יועיל?

אלא לא ביותר, ביותר מעשר. אלא ודאי מדובר

שההפרש בין קונדס לקונדס זה יותר מעשר אמות.

ועל זה אמר רבי יוחנן

שלא יועיל צורת הפתח.

אז מה רואים?

שזאת אומר רבי יוחנן שצורת הפתח לא מועיל,

אלא אם כן עד עשר אמות.

אבל יותר מעשר לא יועיל.

מובן?

כך באה הגמרא להוכיח שרבי יוחנן סובר

שלא יועיל צורת הפתח.

אם הפתח,

הפרצה היא יותר מעשר אמות,

עונה הגמרא לו, מה פתאום? זה לא הוכחה.

בעשר.

לעולם בעשר.

ומן הצד.

ובית רב חיזק המפלגה.

מי אמר לך שמדובר פה בפתח שהוא רחב מעשר אמות,

ועל זה, וזו הסיבה שרבי יוחנן אסר גם בצורת הפתח?

מי אמר?

אולי באמת מדובר פה בפתח כזה שהרוחב שלו היה עד עשר אמות, ולא יותר.

אלא מה? אז למה רבי יוחנן אסר?

אתה יודע למה?

בגלל שמדובר שהזמורה שם הייתה מן הצד,

ולא מלמעלה.

נו, נשאלת השאלה, אבל אז איך ייתכן שרב חיזק התיר ואמר שגם לגבי שבת זה מועיל?

הרי רב חיזדא אמר

שצורת הפתח שעשה מן הצד לא עשה ולא כלום.

תשובה, באיזה גוף חולקים עמזה על זה בדין של רב חיזדא?

האם יועיל גם באופן שעשה מן הצד,

או דווקא שיעשה על גביהם?

ריש לקיס אומר שגם צורת הפתח שעשה מן הצד מועיל.

ולכן אמר שצורת הפתח הזו מועילה לא רק לגבי כלאיים,

אלא גם לגבי שבת.

תאומה זאת,

רבי יוחנן יסבור שמאחר ועשה מן הצד זה לא צורת הפתח שמועילה לשבת,

ולכן אסר את הטלטול בזה באותו מקום בשבת.

טוב, אם כך הם הדברים שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש,

האם מועיל לעשות צורת הפתח מן הצד או לא,

אם כן מוצאים לנו סתירה בדברי רבי יוחנן וריש לקיש.

ורמד רבי יוחנן עד רבי יוחנן,

ורמד ריש לקיש עד ריש לקיש.

נוכל להקשות מכאן סתירה

בדברי רבי יוחנן עצמה,

וכן סתירה בדברי ריש לקיש עצמה.

עצמו.

דאמר יש לקיש בשום רבי יהודה אברהם חנינא,

פאה מותרת לעינן כליים,

אבל לא לעניין שבת, אבל לא לשבת.

רבי יוחנן אמר, כי מחיצות לשבת דלא,

כך מחיצות לכליים דלא.

מה זה פאה?

פאה זה צורת הפתח.

אם הוא לקח איזשהו ענף

ומתח אותו מקונדס לקונדס,

כמו שהזכרנו מקודם.

במיקום זמורה הוא מתח על שסיעה.

כן.

לקח ענף קלוע ומתח אותו היטב,

וכך משך אותו מקונדס לקונדס.

קיצור, יש בו צורת הפתח.

אז אומר לנו ריש לקיש,

מותרת לעינן כלאיים.

זה עדיין מותר, מתיר.

לגבי כלאיים היינו לזרוח שני מיני זרעים משני צדי צורת הפתח הזו.

אבל לגבי שבת, זה לא מחיצה.

זה לא מחיצה.

רבי יוחנן סובר?

לא.

זה לא רק לא מחיצה לגבי שבת, אלא גם לגבי כלאיים לא.

אם כן, אתה רואה פה שרבי יוחנן וריש לקיש

סותרים את מה שהזכירו מקודם.

הרי רבי יוחנן אמר,

למעלה הוא אמר שצורת הפתח כזו מתירה בכלאיים, לא מתירה לשבת.

ואילו פה מה הוא אומר? זה לא מתיר לא לכלאיים,

לא מתיר לא לשבת ולא לכלאיים.

וריש לקיש גם סותר את עצמו.

לעיל הוא אמר שצורת הפתח מועילה, גם לשבת. בין לכלאיים ובין לשבת. ופה הוא אומר,

רק לכלאיים ולא לשבת.

מה קורה פה? זה קשור לפאה אולי, ל... ל... לא קשור.

זה לא קשור. זה צורת הפתח.

אז מה זה משנה?

השאלה מובנת. יש פה לכאורה סתירה

בדעת ראש הכישור רבי יוחנן.

לועל אמרנו שלדעת ראש הכישורת הפתח מועילה בין לשבת ולכילאי.

פה הוא אומר לך כילאי ולא לשבת.

ואילו רבי יוחנן גם סותר את עצמו.

לועל הוא אמר שזה מועיל לכילאי אמנם,

אבל לא לשבת.

ואילו עכשיו אנחנו רואים שהוא סובר שם למועיל, לא לכילאי ולא לשבת.

מה זה, איך הוא טמא את העלה?

או זה גופה שלה, אם מלמעלה

או מן הצד.

העלה הזה הוא קבוע. הגברה, תענה על זה בן שלו. הוא השתחרר, הוא ייפול, אולי הוא יקרע את הכוהן הזה.

זה לא הבעיה, אז הוא לקח חוט קטן וקרח את סביב,

זה לא הבעיה.

מה זה העלה? זה הסימן שלא יחזור. זה העלה נפל, הוא יקרע.

עוד פעם, עוד פעם.

אתה יודע שלמשל זמורה של גפן זה חזק מאוד,

כן?

ואפשר גם למתוח אותו.

היה לו איזושהי זמורה ארוכה,

והלך ומתח אותה היטב,

ומשך אותה מקונדס לקונדס.

מה זה, למה הוא עשה את זה?

הוא עשה משא קונדס?

למה? בשביל שיהיה צורות הפתח, מה זה למה?

זאת אומרת, זה מה? אבל הייתי רוצה את זה שבת,

ובשביל זה לא מותר לי לבוא לנצח את זה.

הייתי רואה את צורות הפתח,

הייתי אומר, מה עכשיו כדאי, אם הוא לא מקצר לזה,

הוא יכול לטלטל?

לא היה פה חוץ למראיתיים?

השאלה היא, אדרבה, אני חושב שאני, אם הייתי רואה דבר כזה,

אני לא הייתי מתיר, איפה יש פה מחיצות?

אולי רק אדם למדן, יכול לבוא ולהגיד, יש פה, זה נכון, מה שקורה. יש פה צורת הפתח, וצורת הפתח, נראה לי לחשים את זה כמו מחיצה.

אבל באופן סתמי, בעיניים הרגילות של בני אדם,

איפה יש פה מחיצות?

הם לא יטעו ללכת ולתת לזה דין של מחיצה?

על כל פנים, אתה רואה פה סתירה בדבריהם, נכון?

הגמרא באה ומתרצת.

בישטמא דריש לקיש, הדריש לקיש, לא קשיא.

הדי דה,

הדרבה.

בריש לקיש עצמו, אני לא חושב שזה סתירה.

ככה אומרת הגמרא. למה?

הרי אם אתם תתבוננו,

הדין האחרון שנזכר זה ריש לקיש משום רבי יהודה ברב חנינא.

רבי יהודה ברב חנינא היה רבו של ריש לקיש באחת מהתקופות.

אז הוא בא ואומר,

רבי יהודה ברב חנינא סובר שצורת הפתח מועלה לכלאיים ולא לשבת.

אבל אני, לעומת זאת, סובר שאין הבדל,

אלא זה יועיל בין לכלאיים, בין לשבת.

ממילא אין סתירה.

אלא אד רבי יוחנן, אד רבי יוחנן קשה.

אבל עדיין קשה הסתירה,

דברה אבי יוחנן.

שמצד אחד הוא אומר למעלה שצורת הפתח מועילה לכלאיים ולא לשבת,

ואילו בהמשך אנחנו רואים שהוא סובר,

שזה לא מועיל לא לכליים ולא לשבת.

אז עונה הגמרא, אי אמרת בי, שלמה אתם על גבן, נחם מן הצד, שפירו.

זה טוב אם תבוא ותאמר שרבי יוחנן שם לדבר,

באופן שהוא נעץ על גב העתידות.

אז מובן למה הוא התיר לכליים,

על כל פנים, לכליים הוא התיר. אגב, של שבת אסור.

אבל פה, כשהוא אמר שזה אסור בין לשבת, בין לכליים,

מדובר שהוא עשה את זה מן הצד.

אבל,

אלא היא אמרת אידי ואידי, מן הצד, מה היא כאן אמרה? אבל אם תאמר,

שגם מה שנזכר לעיל,

לא על זה אמר רבי יוחנן,

שמותר לכליים ולא לשבת, זה מדובר מן הצד,

כמו שרצית לתרץ,

אם כן יוצא, שאפילו מן הצד מועיל בכליים.

אז איך פה הוא אומר, לא מועיל, צורת הפתח,

לא לשבת ולא לכליים?

מובן? זוהי השאלה. אז עוד פעם לחזור.

ביש למה, זה טוב אם תבוא ותאמר שמשהו התיר לכליים זה על גבן,

אז אפשר לתרץ, על גבן מותר לכליים.

אבל על מן הצד,

על זה אמר רבי יוחנן, שלא נראה לא לכליים ולא לשבת.

למה זה לא נראה למה הוא שבת?

אבל אם נבוא ונאמר שגם לאוהל מדובר מן הצד,

ובכל זאת התירו לכליים,

אז אם כן, מדוע במקום אחר אומר הוא,

שלום אוהל צורת הפתח, בין לכליים ובין לשבת?

אז עונה הגמרא לעולם, אידי ואידי מן הצד.

לא, לא.

שני המימרות.

גם מה שנזכר קודם משם רבי יוחנן, שמותר לכליים,

צורת הפתח,

וגם מה שנזכר אחר כך, שלמדנו לפני כמה זמן,

כמה דקות, שהוא אוסר בין לחיליים ובין לשבת.

שניהם מדובר באותה צורת הפתח, שהוא עשה אותה מן הצד.

אלא מה?

תבוא ותגיד לי, אז למה לאל הוא אמר שמותר על כל פנים לחיליים,

ופה הוא אוסר בין לשבת ובין לחיליים?

התשובה, הטעם בעשר,

הכה יותר מעשר.

במובן?

שמה מדובר, מה שהוא התיר

בין לחיליים, מדובר שהפתח הוא עשר ולא יותר.

אחת עשרה ולא יותר.

כאן מה שהוא עשה, אז מדובר שזה יותר מעשר.

ואז, אם זה יותר מעשר,

ודאי שלא תועיל כלל צורת הפתח מן הצד, וגם לא לכליים.

אבל באמת יכול להיות שאם צורת הפתח הייתה מונחת על גבי העתידות, על גבה,

רבי יוחנן ייתכן שהוא יסבור שזה כן הועיל,

ואפילו ברחב מהעשר.

ומנה תמרה דשן אלן בין עשר ליותר מהעשר.

מניין נאמר, כלומר מאיפה אנחנו לוקחים לומר את החלוק הזה,

שיהיה הבדל בין אם הפתח עד עשר אמות לבין אם הוא יותר מעשר?

מי דאמר לרבי יוחנן אלרש לקיש,

לא כך היה המעשה שהלך לרבי יהושע עצר רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה,

אף על פי שבקיא בלכות כלאי,

ומצאו שיושב בין האילנות,

ומתח זמורה מאילן לאילן, ואמר לו, רבי,

אי גפנים כאן, מהו לזרוע כאן?

אמר לו, בעשר מותר,

ביותר מעשר אסור.

כלומר,

רבי יוחנן אומר לשלקיש,

איך ייתכן שאתה סובר שצורת הפתח מתירה

גם לעניין כלאיים אפילו פתח רחב מהעשר.

הרי אתה זוכר, אתה יודע שהיה מעשה שרבי יהושע פעם הלך לרבי יוחנן בן נורי, שניהם תנאים.

הלך ללמוד תורה ממנו.

רבי יהושע היה בקיא

בילכות כלאיים, ובכל זאת הלך ללמוד תורה,

לשאול את רבי יוחנן בן נורי שאלה בעניינים הללו של כלאיים.

ומצאו שיושב בין האילנות,

והוא רואה, רבי יהושע רואה את רבי יוחנן בן נורי,

שהוא יושב בין האילנות.

ומתח זמורה מאילן לאילן.

רבי יהושע הלך

ועשה כאמור צורת הפתח זמורה מאילן לאילן

ואמר לו, רבי,

היג אפנים כאן, מה הולך לזרוע כאן? שואל אותו, כבוד הרב,

מה יעדים,

אם יש פה גפנים מהצד האחד של צורת הפתח הזו,

האם יהיה מותר לזרוע זרעים מצד אחר של צורת הפתח,

ואמר לו,

בעשר מותר.

ביותר מעשר אסור.

אם כן, אנחנו רואים כבר בדברי תנאים

שיש הבדל בין עשר לבין יותר מעשר.

כלומר, שביותר מעשר לא יועל צורת הפתח

לגבי כלאיים.

אם כן, גם פה, אז אם כן גם פה נוכל לומר,

אם כן גם פה נוכל לומר שבאמת

ההבדל בין

בין הממרה של רבי יוחנן לאוהל שמותר תורת הפתח לכלאיים, אילו הממרה האחרת שהוא אמר שלא,

ההבדל הוא לגבי כמה באמת היה הפתח ביניהם,

כמה המרחק היה בין קונדס לקונדס.

אם עד עשר אז באמת יועיל תורת הפתח לכלאיים,

ואם זה יותר מעשר אז לא.

אבל השאלה נשאלת, הלו את החילוק הזה אמרנו באופן שהוא עשה את ה...

הוא שם את הזמורה מן הצד ולא על גבה, ככה אמרנו.

אז גם פה בדוגמה של רבי יהושע ורבי יוחנן בן נור,

זה גם היה על זה או לא.

רק פה הגמרא שואלת, במה עסקינן?

משא רבי יהושע מתח זמורה בין האילנות, האם זה היה על גבי

האילנות או מן הצד? אילם על גבן,

אם נאמר שהוא מתח את זה על גבי האילנות,

יותר מהעשר אסור?

וכי פה יאמר רבי יוחנן בן נורי שאם יש יותר מהעשר בין אילן לאילן זה יהיה אסור?

אסור לכלאיים ועתניא.

היו שם קנין הדוקרנין

ועשה להן פאה מלמעלה,

אפילו ביותר מעשר מותר.

מפורש כתוב בברייתא

שאם יש איזה שהם כלים

שהקצה שלהם חד ביותר, לכן זה נקרא כלים הדוקרניים,

הוא נעץ את הכלים הללו אחד מצד זה ואחד מצד זה,

ומנתח עליהם פאה, מה זה פאה?

הניח ענף בין קנה לקנה,

כתוב שזה אפילו ביותר מעשר מותר. מה מותר? לכלאיים.

אם כן,

איך ייתכן? אם זה היה על גבי האילנות,

היחיד תקן של רבי יוחנן בן נורי אומר לו, יותר מעשר עשו.

אלא לאו מן הצד. אלא ודאי, יש לומר,

שרבי יהושע שמתח את הזמורה, זה היה מן הצד.

ולכן אמר לו רבי יוחנן בן נורי,

מאחר וזה מן הצד,

אז כל היתר זה עד העשר ולא יותר מעשר, וכאמר לה,

בעשר מותר, ביותר מעשר עשו.

שמא מן ה... אז אם כן,

רואים פה בצורה ברורה,

אז זה מסקנת הגמרא,

שנוכל להוכיח מה המעשה הזה שהביא

רבי יוחנן. היינו,

מהמעשה של רבי יהושע ורבי יוחנן בן נורי,

שהסיפור היה שצורת הפתח מן הצד,

ועל זה הבדיל

רבי יוחנן בן נורי ואמר, תלוי אם זה עשר או יותר מעשר.

יוצא שאם זה צורת הפתח שהיא עשויה כהלכתה,

ייתכן בהחלט שפה יהיה מותר אפילו יותר מעשר,

כן?

לכלאיים על כל פנים.

ואם זה מן הצד,

פה יהיה הבדל אם זה עשר או יותר מעשר.

זהו, עכשיו נראה את רשי.

היום התקדמנו הרבה, אבל

לא היה מנו זה היה כל עניין אחד.

נראה את רשי.

רשי, למעשה, אנחנו אמורים להתחיל

בדף י' עמוד ב',

דמהניה ברוחבה. רשי, ממש בשורה האחרונה,

בדף י' עמוד ב'.

דמהניה ברוחבה להכשיר רחב מהעשר.

כלומר,

צורת הפתח מצאנו במשנה שמוהיל להתיר מבוי

שהוא רחב מהעשר אמות.

ועמלתרה דמהניה בגובהה

להכשיר גבוה מהעשרים.

אמרנו, אם אתם זוכרים, שמואל,

אם הקורה יש בה ציורים, כל מיני פיתוחים,

אז מועיל אפילו אם זה גבוה למעלה מעשרים אמה.

טוב,

מובא שהיה מעשה שרבי יהודה לימד את חייה ברב,

ואז הוא אומר לו, אם יש צורת הפתח, לא צריך למעט אפילו לאחד מהעשר.

ועל זה אמר לו רב, לא, לא, לא, תלמד אותו אחרת.

עד נהיה צריך למעט.

אפילו יש לו צורת פתח.

מדברי רבנו רב, ככה אומר רב יוסף,

כלומר,

בדברי רבנו רואים דאמר צורת פתח לא מהניה ליותר מהעשר.

מה יהיה הדין בחתר שרובה פתחים בארבע דופנותיה

אינה ניתרת בצורת פתח,

ואפילו פתחיה קטנים מהעשר.

אפילו שהפתחים

אין בהם למעלה מהעשר אמות,

בכל זאת,

זה לא יהיה טוב.

למה לא יהיה טוב?

אה, יש צורת הפתח.

תשובה, הנה, אתה רואה, מירב, שלא מועיל צורת הפתח.

כי היכי זה לא מהניה.

צורת פתח.

לשווא יהיה יותר מהעשר פתחה, כמו שאתה רואה.

שלום הועילה צורת הפתח להפוך את היותר מהעשר לפתח,

שהרי הוא אמר לא יועיל צורת הפתח, אפילו אם זה יותר מהעשר לא יועיל צורת הפתח.

אם כן, לא מהניה נעמי לפרוץ מרובה על העומד בפתחים קטנים, אז גם לא יועיל.

באופן שבחצר יש ד' מחיצות, אבל כל מחיצה היא פרוץ מרובה על העומד.

אך גם שהפתחים הם קטנים, כלומר, אין בהם יותר מהעשר.

מעלי יותר מ-10. באה הגמרא ודוחה ואומרת אין ראיה, מעלי יותר מ-10 דינו שלא יואל צורות הפתח בו.

למה באמת יותר מ-10 לא יואל צורות פתח?

שכן חמור איסורו.

הדין של יותר מ-10 הוא חמור מאוד, איפה ראינו שהוא חמור?

בפסי ביראות שלא הותר בשום מקום בשבת,

ואפילו בפסי ביראות.

אפילו בפסי ביראות ששמראו חכמים צורך לעכל,

בכל זאת אמרו, אבל המקסימום שנוכל לעכל זה פרוס מרובה על העומד,

אבל לא שיהיה ביניהם מפרש של יותר מ-10,

בין דיומד לדיומד, בין פס לפס,

שלא יהיה יותר מ-10 אמות.

מי אומר שאסור שיהיה יותר מ-10? רמאיר, בעליבא דרבי מאיר,

דאמר בפרק שני, וביניהם קיבלו שתי רווקות

של שלוש-שלוש בקר.

שתי רווקות היינו שתי צמדים,

שבכל צמד יש שלוש פרות,

רוחב של שש פרות

זה עשר אמות.

איך אתה מגיע מרוחב של שש פרות לעשר אמות?

אה?

חילקנו גם. לכל פרה אמה הוא שני שלישי אמה.

אז אם היינו לוקחים אמה

ושני שליש כפול שש,

אתה מגיע בדיוק לעשר.

למה?

בכל שש יש לנו כבר את השש אמות,

שני שליש תוסיף, אז תכפיל את זה כפול שש. כמה אתה מקבל?

מה?

אם אתה לא, יש לך שש.

שני שליש כפול שש, אתה מקבל כמה?

כמה שלישים?

12 שלישים.

נכון? מסכים?

12 שלישים, אתה מחלק את זה לשלמים,

אתה מקבל פה ארבעה שלמים.

תוסיף את הארבע על השש, אתה מקבל עשר בדיוק.

כלומר, בפרות מרובה על העומד, בפרצות של עשר או פחות,

שהרי הותר בפסי ביראות.

הרי פסי ביראות,

מצאנו שכן מותר פרות מרובה על העומד.

כן? ואפילו לרבי מאיר זה מחמיר בו, ועשר בו יותר מהעשר, אפילו של מעשר רב מאיר מחמיר וסובר.

שאסור שהפרצה תהיה יותר מהעשר.

עד 13 אמות.

ושליש.

כן?

13 ושליש. נכון.

למה מסייע? באה הגמרא ואומרת, אולי נביא סייעתא

לדברי רב יוסף.

למאן דאמר, כלומר, לדעת רב, לא מהייני הצורת הפתח בעומד פחות מרובה, פחות מן הפרוץ,

שהוא רצה ללמוד מכאן שלא יאוהל צורת הפתח,

כן?

באופן כזה שהפרוץ מרובה על העומד,

שרובן, סליחה דעתך.

זה הבאנו בגלל שכתוב רובן פתחים וחלונות, אז לא מועיל.

כיוון שזה רובן פתחים וחלונות, אבל זה פרוץ מרובה.

אם כן, מה שייך לומר שרובן,

זה סתירה.

אם רובן פתחים וחלונות, אז זה פרוץ מרובה, זה לא ייתכן עומד.

אז מה זה שכתוב בהם סוף?

ובלבד, ואיך אמץ את תורי מידינו, ובלבד שיהיה עומד מרובה.

אלא שריבה בהן,

זו הכוונה של רובן, הכוונה שריבה,

שעשה בהן הרבה פתחים וחלונות, סביב, סביב,

מותר. ובלבד שיהיה בין פתח ופתח יותר מכדי פתח.

אבל הכול בתנאי,

הכול בתנאי

שהחלק העומד

הוא יהיה יותר מן הפרוץ. זה מה שכתוב. ובלבד שיהיה בין פתח לפתח, כלומר שני צידי

המחיצה שהם בין פתח לפתח, זה החלק העומד,

יותר מהפתח עצמו. כלומר שהעומד יהיה מרובה על הפרוץ.

אנחנו לא מדברים על ציורי כמו דבר?

מה?

על ציורי, לא ציורי, לא.

אנחנו מדברים על חצר עכשיו.

חצר,

חצר שאתה רואה את זה בציור א',

על זה מדברים.

לא הבנתי, אני מדבר על החצר. אתה מבין, אז החצר הזו,

גם אם יש פה הרבה פתחים, אבל אם החלק העומד

הוא מרובה על הפרוץ, זה בסדר.

כן?

ואף על גב דאי כעלמא עומד מרובה על הפרוץ בעינה.

רואים שצריך שיהיה עומד מרובה על הפרוץ,

אף על גב דאי כעל צורת פתח בחולו,

אף על פי שלמעשי יש פה צורת הפתח

בכל הפרצות הללו.

נו, רואים כדבריו יוסף שלא מועיל צורת הפתח,

להתיר פרוץ מרובה על העומד?

עונה הגמרא לא, זה מדובר שם על פתחי שמאי.

מה זה פתחי שמאי? פתחים שוממים.

לשון אחר, פתחים מקולקלים,

שמחוסרים תיקון, כמו זקן אשמאי.

יש לשון כזה בתלמוד,

זקן אשמאי.

מה זה זקן אשמאי?

אשמאי הכוונה שהוא ריק,

לשון שממה.

חסר מתורה.

אז גם פה פתחי שמאי הכוונה שהפתח מקולקל, הוא חוסר תיקון.

כן? יש הרבה זקנים שהולכים, שהם זקנים אשמאיים, לפי ההגדרה.

בורים ורמי ארצות.

שיקפה,

אומר רש״י, שיקפה הם מזוזות,

שנחלצו עבניהם מכאן ומכאן.

אבן יוצאת ואבן נכנסת, ואין, זו צורת הפתח.

מנדעמה רחמן אומר שאין בה תקרה, שאין כלום בניין למעלה מן הפתח.

כאן,

שם מקום.

ומתח זמור על גביהן.

מזה לזה כבר אין צורת פתח.

אז מה פסקושה?

שלגבי כלאיים זה מספיק.

לעניין כלאיים, שאם יש גופנים בתוך הקונדסים,

מותר לזלוח סמוך לעין, חוץ למחיצה.

קידתנא, היה גדר בינתיים, זה סומך לגדר מכאן,

זה סומך לגדר מכאן. אבל אם יש גדר מציאותית,

אין בעיה לזרוח משני צידי הגדר שני סוגי זרעים.

גפן מכאן וזרעים מצד שני.

כן?

אז גם צורת הפתח זה כאילו יש פה מחיצה,

כאילו יש פה גדר.

השאלה אם זה מתיר לשבת גם כן, אז זה המחלוקת,

זה מה שלקש לרבי יוחנן.

מה שלקיש אמר גם על עניין שבת, מותר, ואילו,

לדעת רבי יוחנן, לא. לעניין שבת היינו לטלטל בתוכו.

הגמרא אומרת שאם מדובר פה מן הצד, שמת החזמורה מזה לזה וימצא איתנו לא על ראשיהן,

הרי זה לא נצורת הפתח, כי הרי כתוב

שעשה מן הצד, לא עשה כלום, הוא לא עניין שבת, מה התירו לו?

אז למה אתה אומר שיתירו לו לטלטל שם לדעת

ריש לקיש?

יש פה עבר גרסה אחרת, הוא לא עניין כלאיים, מה התירו לו?

למה אתה מוצא שלגבי כלאיים ודאי שהתירו? למה אם זה מן הצד זה לא צריך להועיל?

חחח.

אלא ודאי מדובר שהוא עשה את זה על גביהן,

ובכל זאת בשבת לא לדעת רבי יוחנן.

ה, בעשר לכל העלמה פיתחה הוא. אז השאלה היא למה באמת לא יועיל לשבת?

הרי אם זה פחת עשר, ההפרש בין קונדס לקונדס,

איך ייתכן שרבי יוחנן אומר שאסור לטלטל בשבת?

אלא ודאי מדובר שזה יותר מהעשר, ועל זה אמר שצורת הפתח לא יועיל.

עונה הגמרא לא, רבי רב חיסדא פליגה.

זה מדובר מן הצד, והמחלוקת שלהם,

האם יועיל או לא.

כלומר, בזה גוף היום חלוקים, האם רב חיסדא צודק או לא.

ריש לקיש, ליטלט רב חיסדא. הוא סובר שמותר,

גם זה מן הצד,

ולכן מותר גם לגבי כלאיים וגם לגבי שבת.

רבי יוחנן נעיד ליטלט רב חיסדא, ורבי יוחנן סובר, כמו רב חיסדא,

שבעשה מן הצד זה לא צורת הפתח שמועילה לשבת,

וכך עברתי, אמר רב חיסדא לשבת. למה בכל זאת,

למה בכל זאת זה מועיל לכלאיים?

הרי אם זה מן הצד,

ואתה סובר שזה לא מועיל, אז למה זה מועיל לכלאיים?

מובא כאן ברשי,

שרבי יוחנן סובר שכל מה שרב חיסדא אמר,

שצורת פתח שעה עושה מן הצד לא עשה כלום, זה הכל לגבי שבת.

אבל לכלאיים, אפילו מן הצד, על צורת הפתח,

זה שבת חמור מכלאיים.

פאה, כן, אני הפקתי את הדף, פאה,

קליעת הזמורה הפתוחה מקונדז לחברו,

ודוגמתו,

פאה נוכרית במסכת שבת.

הד רבי אכבד ראיתא משום רבי יהודה ברב חנינא אמרה, וליל לא סביר עליהם.

כל מה שהוא אמר,

שלא יועיל לשבת, זה מדובר משם רבו.

היא אמרת, ויש לה מקמה איתה על גבן, זה טוב אם תאמר,

שמה שאמרו בראשונה זה מדובר על גבן, משום מה אחרי שער אליהם כלאיים,

וביותר מעשר, אז מובן מדוע לגבי כלאיים מותר,

וגם אם זה יותר מעשר.

די בעשר, לא מצלם במרב עליו לשבת.

אם היה בנו עשר,

אז לא ייתכן שפה רבי יוחנן יאמר שלשבת אסור.

ועל כורחיך, כי רב סביר עליה.

ממילא חייבים לומר שהוא סובר כמו רעב,

שביותר מהעשר זה לא יועיל צהרות הפתח, שפיע.

אז מובן מדוע הוא עשר לשבת,

צהרות הפתח שכזו,

הגם שיש צהרות הפתח כהלכה,

משום שזה יותר מהעשר.

ובנת תמרה, דשן אלן,

בכלאיים בין עשר ליותר מעשר מן הצד.

מי אמר לך שמדובר מן הצד, ובכל זאת יהיה הבדל בין עשר ליותר מעשר?

זה רואים מהמעשה שהיה,

אמר רבי יהושע ורבי יוחנן בן נורי,

שהלך פעם רבי יהושע,

אף על פי שבכיר רבי יהושע בהלכות כלאיים,

שאל ממנו דבר זה, הוא שאל אותו על צורת הפתח.

קלימה דוקרנין משופין כדקר יתד הנעוץ בקרקע.

טוב, עד כאן היום בסייעתא דשמיא,

ובעזרת השם נמשיך

מחר

בסוגיה הבאה.