מסכת עירובין דף ט: | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

מסכת ערובין, דף ט עמוד ב',

עשר שורות מראש העמוד.

אני חוזר שוב.

מסכת ערובין, דף ט עמוד ב',

עשר שורות מראש העמוד.

איתמה.

נאמר בבית המדרש,

נראה מבפנים ושווה מבחוץ, נידון משום לחי.

נראה מבחוץ ושווה מבפנים,

רב יחיא ורב שמעון בר רבי,

חג אמר נידון משום לחי,

וחג אמר אינו נידון משום לחי.

כאן מדברים

מה יהיה הדין עם הלחי,

הוא העמיד אותו בצורה שכזו

שזה ניכר

רק בצד אחד, או מבפנים

או מבחוץ.

הוא לא עשה את זה בצורה שניכר שזה לחי,

גם מבפנים וגם מבחוץ.

אז בראשונה,

מזכירה הגמרא מה יהיה הדין לחי שנראה מבפנים

ושווה מבחוץ.

כלומר, אלה העומדים בתוך המבוי

מכירים ורואים שזה לחי, כי זה בולט יותר מכותל המבוי,

אבל מבחוץ

החוד החיצון של הלחי שווה לחודו של הכותל.

ואשר על כאלה עומדים מבחוץ לא ניכר להם שזה לחי,

אלא נדמה להם כאילו שזה חלק מן הכותל.

האם זה מועיל להיקרא לחי או לא?

אומרת לנו הגמרא, פה לדעת כולם נדון משום לחי.

כמו למשל ציור ג'

למי שיש ציורים בגוף הגמרא,

אז יש פה ציור ג'.

שמואל,

אתה רואה פה אתה?

נראה מבפנים ושווה מבחוץ.

בציור ג'.

אנחנו נמצאים

בדף ט' עמוד ב'.

מצאת?

ציור ג' יש לך?

הנה הלחי

שהוא נמצא בכניסה של המבוי בצד שמאלי.

הצמידו אותו לכותל,

והוא שווה בסופו עם הכותל.

אבל ברור הדבר שמי שעומד מבפנים מכיר שזה לא חלק מן הכותל,

אלא זה עמוד שהצטנף.

כלומר הצמידו אותו לכותל.

אבל אלה שעומדים מבחוץ,

לא נקרא להם שזה לחי.

אלא נראה להם כאילו זה חלק מן הכותל.

למה זה בחוץ למה?

כי הם רואים אותו כשווה לכותל, חושבים שזה הרוחב של הכותל.

אבל לפי הציור זה משהו אחר.

כן, אני מדבר באופן שלא ניכר.

אתה הולך לפי הצבע.

אני מדבר באופן שזה לא ניכר כלל וכלל,

אלא

נראה כאילו חלק מן הכותל.

מה יהיה הדין במקרה שכזה?

יועיל משום לחי או לא?

אומרת הגמרא,

פה, אם הוא נראה מבפנים,

לדעת כולם יועיל אפילו שמבחוץ זה לא נראה.

כי עיקר הלחי נעשה כעיקר לבני המבוי

ולהם כן ניכר כלחי.

אבל מה יהיה הדין אם זה נראה מבחוץ ושנראה מבפנים?

כמו למשל,

בציור ד'

נראה מבחוץ ושנראה מבפנים.

לא, בכלל לא טוב, נראה המשך.

אז אלה שעומדים בבבוי

לא ניכר להם הלחי, כי אומרים שזה המשך הכותל.

לעומת זאת,

אלה שמבחוץ ניכר להם הלחי, הבליטה מן הכותל.

האם יועיל לחי שכזה או לא?

בזה נחלקו רב חייב, רב שמעון בר רבי,

למעשה, גם זה וגם זה היו תלמידים של רבי.

רב שמעון היה הבן שלו,

ובוודאי גם תלמידו,

וגם רב חייב היה תלמידו של רבנו הקדוש.

אז חכו תלמידים אלו של רבי,

האם נידון משום לחי או לא?

חד אמר, נידון משום לחי.

האחד מהם סבץ זה כן, מועיל להיות כלחי.

למה?

כי בני רשות הרבים כבר לא יחשדו בבני המבוי

כשיראו אותם מטלטלים בתוך המבוי,

כי להם ניכר שיש כאן לחי.

אבל חד אמר, אינו נידון משום לחי.

אבל לחי זה משום היכר.

האחר אומר.

זה, זה, לא אומרים את זה בכלל.

מה זאת אומרת? הכול פה בונת החוצה. אין פה שום היכר.

מה זה היכר פה?

לחי שנראה מבחוץ נידון משום לחי,

כי יש היכר לבני רשות הרבים.

אותם בני רשות הרבים שעוברים,

ניכר להם הלחי.

אז די בהיכר שיש לבני רשות הרבים.

גם בני המבוי, כשהם יוצאים החוצה,

הם רואים את הבליטה.

רואים.

לכן זה יכול להועיל כלחי,

להתיר את הטלטול במבוי.

האחר אומר,

אינו נידון שום לחי.

צריך

שבשעה שהם מטלטלים במבוי,

יהיה ניכר לבני המבוי.

ומאחר ואינו ניכר לבני המבוי, כי זה שווה מבפנים,

לכן אינו נידון משום לחי.

אתה שומע סברה של אחד או אחד, ובזה הם חלוקים.

זה שאומר נידון משום לחי, הוא סובר,

שעצם הדבר שזה יהיה שקר לבני רשות הרבים,

וגם בני המבוי, כשיצאו,

יוכלו להבחין בזה.

אז ממילא הם לא יטעו לחשוב שאם מותר לטלטל במבוי,

יבואו לטלטל גם ברשות הרבים,

כי זה יהווה ככה בשבילם כשיצאו החוצה.

לעומת זאת, האחר אומר, לא,

צריך שבשעה שמטלטלים במבוי יהיה ניכר,

כדי שלא יטעו

ולא יבדילו בין המבוי לרשות הרבים, ויבואו לטלטל גם ברשות הרבים.

לכן אותו מנדע אמר, אותו אחד צובר,

שאינו נידון משום לחי.

טיסתיים, עכשיו, עד עכשיו למדנו חד אמר וחד אמר.

כלומר, יש שניים שאתה יודע שהם חלקו בזה,

ואחד צובר כך ואחר צובר אחרת.

אבל השאלה היא מיהו זה ואיזה הוא שסובר שנידון משום לחי,

ומיהו האחר שסובר שאינו נידון משום לחי.

לא נאמר באותו זמן, בצורה ברורה, מי סובר כך ומי סובר כך.

רק היה ידוע לחכמי התלמוד,

שכך היה המחלוקת ביניהם, אבל מי סובר כך ומי סובר כך, לא נודע.

הוא אומר, רגע, רגע, מחלוקת בין רבי עליהם? רבי שמעון בר-אלי.

בינו של רבי, רבי שמעון.

אז לא יודעים איזה זדה הייתה שהחייתה לי?

בדיוק. מי אמר שנידון ומי אמר שאינו נידון. בדיוק כך.

בא התלמוד ומנסה מכוח ראיות לפשוט את הספק הזה, בדיוק.

טיסתיים,

כלומר, נוכל להוכיח,

זה רב חייא הוא דאמר נידון משום לחי.

רב חייא הוא שסובר שלחי כזה שנראה מבחוץ ושווה מבפנים,

שהוא נידון משום לחי. הוא נקרא לחי.

מה ראיה? דתנא רב חייא.

רב חייא שנה ברייתא,

כותל שצידו אחד כנוש מחברו,

בין נראה מבחוץ ושווה מבפנים,

ובין נראה מבפנים ושווה מבחוץ,

נידון משום לחי.

ואכן הגמרא מסיקה תסתיים, אכן כן, זו ראייה מצוינת,

אבל מהי הראייה?

כותל של מבוי שצידו אחד כנוס מחברו.

כלומר, חלק מן הכותל,

יש כותל, על שני כתלים בשני פתח,

בפתח המבוי יש שני כתלים בשני צידי הפתח, נכון?

מה יהיה הדין אם ישנו כותל אחד שחלק ממנו נכנס ונעשה צר יותר משאר הכותל?

נאמר,

הכותל

הוא רחב

בסמוך לפתח ומתקצר והולך ככל שהוא נכנס פנימה, פנימה העם אבוי.

אז מה זה אומר?

או להפך.

בין, אומר לנו רב חיה, בין

שנראה מבחוץ ושווה מבפנים,

בין אם החלק קצר יותר נראה רק לאלה שעומדים מבחוץ,

אבל אלה שעומדים בתוך המבוי

לא רואים שחלק מלהקות האלה הוא צר יותר.

ובין

ובין אם זה נראה מבפנים ושווה מבחוץ, כלומר לעומדים בתוך המבוי

זה נראה כחלק קצר נראה שם,

אבל מבחוץ, היינו לעומדים מבחוץ, זה לא ניכר.

זה שווה מבחוץ.

גם אז זה נידון משום לחי.

בשביל לדעת, להבין ולראות את זה בצורה מוחשית,

אז נראה את הציורים שהם מביאים כאן על הדף.

אתה רואה ציור חטא?

ציור חטא זה נראה מבחוץ ושווה מבפנים.

ראיתי, שמואל,

ציור חטא.

רונן,

כדי שתסתכל בציור שיש אצלו.

אתם מבחינים

בכותל שמצד ימין הפתח.

אתם רואים שהוא עבה יותר כלפי פנים,

אבל ככל שהוא מתקרב לפתח,

פתח המבוי, הוא נעשה צר יותר.

נו, אז מי מכיר, מי רואה את ההבדל שחלק מן הכותל הזה צר וחלקו עבה יותר?

רק מבחוץ.

ואילו מבפנים, לא, נקרא הבדל.

זה נקרא נראה מבחוץ ושווה מבפנים.

מאידך,

יש נראה מבפנים ושווה מבחוץ.

מהו נראה מבפנים ושווה מבחוץ?

זה תסתכלו בציור י'.

אתם רואים בציור י'?

ציור?

כן.

רק רגע, ציור ט'.

לא ציור י', ציור ט'.

אני לא שמתי לב.

המקרה הקודם נראה לי בחוץ ובפנים זה ציור ז', לא ציור ח'.

ציור ז', אתם רואים בציור ז'?

זה נקרא נראה מבחוץ

ושווה מבפנים.

אלה שנמצאים בחוץ,

אז הם מבחינים

שחלק מן הכותל צר,

אבל אלה שנמצאים בתוך המבוי,

בתוך המבוי, כלומר בחלק הפנימי יותר,

לא נקרא להם

שחלק מן הכותל הוא צר.

ואני מדבר על הכותל השמאלי,

שמצד שמאל הפתח.

רונן, אתה שם לב לזה?

זה נראה, זה נקרא נראה מבחוץ ושווה מבפנים.

בסדר?

אבל מה נקרא נראה מבפנים ושווה מבחוץ?

זה הסיור ט'.

תסתכלו בסיור ט', מה כתוב שם?

ציור ט', אתם רואים את הדוגמה שנראה מבפנים ושווה מבחוץ. כלומר, אחד שעובר מחוץ

לא מבחין

שהכותל צר.

נכון?

לא מבחין שהכותל צר. מי כן מבחין שהכותל צר?

חלקו עווי וחלקו צר, אלה שבתוך המבוי.

זה נקרא נראה מבפנים ושווה מבחוץ.

אומר לנו רב חיה,

בין בדוגמה של ציור זן, שזה נראה מבחוץ ושווה מבפנים,

ובין בדוגמה של ציור ט',

שזה נראה מבפנים ושווה מבחוץ.

לעולם זה נידון משום לחי.

מה רואים?

שמספיק הכר

אם לבני המבוי או לבני רשות הרבים,

די בזה כדי להתיר את המבוי בטלטול על סמך הלחי הזה.

כל הציורים הללו שהבאנו, ז' וט',

זה לשיטת רש״י.

הציורים שנמצאים יותר למטה זה לשיטת התוספות.

אבל אם אני מסכם את הדברים במילים,

בשביל שהמאזינים

יבינו את הדברים,

אז נאמר כך.

הלוא כל הנידון כאן,

כותל אחד שצידו אחד כנוס מחברו.

מה זה צידו אחד כנוס מחברו? הסברנו שחלקו צר,

וחלקו עבה.

כלומר, הכותל הזה, חלקו צר, חלקו עבה.

השאלה,

היכן

נמצא החלק הצר?

האם החלק הצר נמצא בסמוך לראש הכותל?

מה שיותר סמוך לפתח המבוי,

ומדובר באופן שכלפי פנים,

כלפי פנים הוא נמשך יחד עם הכותל.

החלק שסמוד לפתח הוא נמשך עם הכותל.

אלא מה, שהחלק האחורי של הכותל הוא שנתקצר.

נאמר, למשל,

אם הכותל, כן,

נאמר שכל המבוי

הוא באורך של עשר אמות.

כל המבוי הוא עשר אמות.

אולי אפילו מאה אמות, לא משנה, מאה אמות, בסדר?

עכשיו,

הכותל

שהוא משנה, הכותל הזה שהוא עומד מצד אחד של המבוי,

אז תשעים אמות ממנו

לא תשעים אמות, אפילו תשעים ושמונה אמות ממנו,

אז הרוחב של הכותל הוא ברוחב של עשרים סנטים.

ואילו השתי אמות האחרונות שסמוכות לפתח המבוי,

הכותל ששם הוא צר יותר.

הוא לא עשרים סנטים, אלא עשרים סנטים.

והיכן

עומד החלק של הכותל הזה שהוא עשרה סנטים?

הוא עומד בשווה לכותל הזה שרואים אותו מבפנים.

זאת אומרת, ההיכר הוא,

החלק של הצאר ניכר לאלה שעומדים מבחוץ,

כי החלק הצאר נמצא מאחורי הכותל,

ולא בצד שפונה לתוך המבוי.

מה שאין כן,

מה שאין כן, החלק, אם אני אומר אל העם בפנים ושמים בחוץ,

אז מדובר כאן

שהחלק הצאר שבכותל הוא יותר נכנס בתוך המבוי,

ואילו קרוב לפתח המבוי הוא נעשה עבה יותר.

נאמר שכל הכותל שבתוך המבוי

הוא ברובו, עוביו עשרים סנטים,

ואילו בשתי אמות האחרונות שצמודות לפתח, שהן סמוכות לפתח המבוי,

שם זה ברוחב של שלושים סנטים,

נמצא אם כן

שזה נראה מבפנים ושווה מבחוץ. אלה העומדים מחוץ, לא מכירים ולא רואים שהכותל מתקצר והולך,

אז שכן אלה העומדים במבוי רואים

שהכותל מתקצר,

צר בחלקו,

וזה הנידון כאן,

אם זה מועיל משום לחי או לא, אומר הבחיה שזה נידון משום לחי.

אני אביא כדוגמה בשביל שהמאזינים יבינו על מה אני מדבר.

ניסיתי אומנם להסביר את זה במילים, אבל בכל זאת חוששני

שלא יבינו.

זה כותל אחד

של המבוי,

כן?

עכשיו שימו לב,

רואים?

זה נקרא נראה מבחוץ ושווה מבפנים.

כלומר, אלה העומדים בפתח המבוי,

אלה העומדים בפתח המבוי,

לא ניכר להם החלק הקצר שבכותל,

אבל אלה בני רשות הרבים שהולכים כאן,

ניכר להם,

כי פה זה צר יותר,

כן?

אבל זה נקרא נראה מבחוץ ושווה מבפנים.

מה זה נראה בפנים ושווה מבחוץ?

זה באופן שזה...

כאן.

אתם רואים?

זה נראה מבחוץ ולא נראה מבחוץ. אלה שפה מבחינים בחלק הבודד מן הכותל,

ואילו אלה שפה לא ניכר להם

שהחלק חלקו צר,

כי באופן טבעי הם מסתכלים על הכותל שבצמוד אליהם,

הם רואים כותל רגיל.

למי ניכר הבליטה,

כן? כלומר שהכותל

צר בחלקו?

אלה שמתוך המבוי.

זה נקרא, זה נראה מבפנים ושווה מבחוץ.

בין באופן הזה שזה נראה מבחוץ ושווה מבפנים,

בין באופן הזה שזה נראה מבפנים ושווה מבחוץ,

אומר רב חיה נדון משום לחי.

אם כן רואים אנו שלדעת רב חיה

לא חייב

שיהיה נראה מבחוץ, זה לא אומר אם הייתי צד, זה נכון?

דווקא,

או נראה מבפנים ודווקא,

אלא בין אם יש כך או כך,

זה בסדר.

אמרתי.

זה נקרא נראה מבחוץ ושווה בפנים.

הנראה מבחוץ זה לא שאני מושך כמו נראה,

זה נקרא בפנוכו שלא נראה.

לא.

בפנים,

אז אם החלק הצר בולט, אם החלק הצר הוא בולט לגבי המבוי,

אולי זה כן יהיה נקרא שנראה גם מבפנים.

למה זה מבפנים?

כי גם בני המבוי יכולים להבחין שחלקו של הכותל צר.

לכן עשו את זה בצורה כזו.

נכון, נכון, נכון, אבל חלק מבני המבוי יכולים להבחין בזה.

אז מילא, יכול להיות, לכן ציירו את זה כך,

לומר שבאופן הזה שהחלק הצר הוא מאחורי הכותל,

כן, בציור הזה,

שאז ודאי שבני המבוי לא רואים כלום.

הם רואים כותל, הם לא, אין להם היכר של חלקו צר,

אלא רק אלה שבאים או הולכים ברשות הרבים.

כמובן,

על כל פנים,

מה שרצינו לדעת, הנה אנו יודעים, יש לנו ראייה שרב חיה סובר

שבין בן נראה מבחוץ ושומם בפנים, ובין בן נראה מבפנים ושומם בחוץ,

נידון משום לחי,

תסתיים.

זה אמורה עם אומות של רב חיה.

זה רב חיה אומר.

מילא רואים עמנו דעת רבי יוחא, רב חיה סובר שאין הבדלת.

לא, אמרנו שאנחנו לא יודעים מי אומר מה.

אז הנה הבאנו רגע, רב חיה כתוב מפורש.

זה תנא רב חיה,

רב חיה שנה ברייתא,

שכותל של מבוי,

כותל של צידו אחד קנוש מהחברו,

בין נראה מבפנים ושומם בבנים, בין נראה מבפנים ושומם בבנים ושומם בחוץ,

לעולם זה לחי.

זאת אומרת שזה הדעה שלו. זה אומר את הברייתא שהוא שם. לא, לא.

זה הוא שנה את הברייתא הזאת.

כמובן, ידוע שרב חיה גם היה לו דרגה של תנא.

כמובן, יש פעמים שזה ברייתא של תנאים שקדמו לו,

אבל כאן זו ברייתא שהוא שנה אותה.

ולכן זו דעתו האישית.

בסדר?

נוכל להמשיך, סייעתא דשמיא.

שואלת הגמרא

ורבי יוחנן

מי לא שמי עליה,

אלא שמי יעלה ולא סבר לה.

טבחיה נמי לא סבר לה.

הבאנו מקודם שרבי יוחנן סובר, אם אתם זוכרים אתמול,

שהזכרנו את דעת רבי יוחנן שסובר,

שנראה מבחוץ ושומם בפנים,

אינו נידון משום לחי.

שוב אני חוזר,

נראה מבחוץ ושומם בפנים, אינו נידון משום לחי.

אז השאלה היא,

וכי הוא לא שמע

את הברייתא הזו,

שלחי שנראה מבחוץ ושומם בפנים, נידון משום לחי?

אלא מה רואים?

חייבים אני לומר, הוא שמע את הברייתא הזו,

ובכל זאת הוא סובר שההלכה לא כמותה.

כלומר, מה שחשבת שרבי יוחנן הוא ששנה את הברייתא הזו,

זו גופה.

טעות.

לא.

יתייחס רבחיה אמר את זה בשם תנאים שקדמו לו.

ממילא זה נחרח.

יכול להיות שהוא הביא ברייתא של תנאים שקדמו לו,

אבל הוא לעצמו לא סובר כמו הברייתא הזו.

רבחיה? כן. זה מה שאמרתי.

לא.

אני באתי והסברתי את ה...

מקודם לכן מה הגמרא סברה.

הגמרא סברה שרב חיה שהביא את הברייתא זה דבריו הוא.

כי הם לא חלמו ההוכחה.

שזה אני אמרתי.

יכול להיות שזה לא שהוא סובר. אנחנו עוברים את הברייתא הזו.

באה הגמרא. זה לא הדעה שלו. לא. אבל הגמרא הלכה והכריחה זאת

מתוך דברי רבי יוחנן.

אם נגיד שהברייתא הזו,

כן?

היא אכן נכונה והיא גם להלכה. כי אתה רוצה לומר שאם רבחיה הביא אותה, אז בוודאי שהוא סובר כמו הברייתא הזו.

אם ככה, אז למה רבי יוחנן חולק עליה?

למה?

על רבי יוחנן סובר,

ראינו אתמול שהוא סובר נראה מבחוץ ושווה מבפנים,

אינו נידון משום לחי.

אלא בדחת כורחנו שהוא ידע את הברייתא,

אלא לא סבר לה.

הוא שמע את הברייתא הזו.

ובכל זאת סובר שהלכה היא לא כמו הברייתא הזו.

לכן בבא אמר שלחי שנראה מבחוץ ושווה מבפנים,

אינו נידון משום לחי.

אם ככה,

אז גם רבחיה אתה יכול לומר את זה.

רבחיה,

שהלך להביא ברייתא,

אמנם הוא הביא ברייתא, אבל לאלחהו הוא לא סובל כמו הברייתא הזו.

אתם מסכימים על הטענה הזו? לא.

כן, לא. לא. למה?

גם עולמי, מה הוא אמר? יפה.

אומרת הגמרא, היי, מהי, מה הדמיון?

ממה שרבי יוחנן לא סבר כמו הברייתא, למה שרבייח הביא את הברייתא.

ביש, למה רבי יוחנן לא סבר לה?

משום מה חילות עלי לה.

רבי יוחנן עצמו לא סובר כמו הבריתא, ולכן הוא גם לא הביא אותה.

אלא רב חייא,

היא איתא דלא סבר לה, למה ללמיתנא?

אבל רב חייא,

אם נכונים הדברים שאתה רוצה לומר, שהוא לא סבר כמותה,

אז למה הוא הביא אותה בכלל לבית המדרש?

הרי הוא לא סבר שהיא נכונה להלכה.

אלא מה?

אם הוא הביא אותה לבית המדרש ושנה אותה לפני תלמידיו,

על כורחנו שהוא סובר כמותה.

לכן ההוכחה נשארת עדיין בעינה.

או שהוא מקבל דבר טוב פה, כי זה משהו שעוד רייטא. לא, לא קשור. אז למה רבי יוחנן, למה רבי יוחנן חוק?

אז אני שואל, רבי יוחנן לא סבר כך.

אבל הוא ידע את הבריתא, ובכל זאת, כן הוא אמר את זה. ובכל זאת חלק.

והוא סבר שאינו מדרש עם מלאכי. למה אתה אמר שאתה לא מסכים את זה, אתה לא אומר? אתה צריך לומר את הדעה. לא, לא, לא, מה פתאום? אם הוא מביא את זה לתלמידיו,

פירושו של דבר שהוא מביא את הדברים שהוא אוחז בהם ושהם נכונים.

הוא הלך והביא ברייטא לפני תלמידיו,

ולא נאמר כלום.

אלא אתה יודע שהוא בא ואמר את זה לתלמידיו.

עכשיו אנחנו באים לדון. כשהוא בא ואמר לתלמידיו,

האם הוא סובר כך או לא סובר כך?

אם הוא לא סובר, אז הוא מיד היה אומר, תשמע, אמנם יש ברייטא,

אבל אני לא סובר כך.

הוא לא אמר כך.

אלא הלך והביא ברייטא,

ועוד סתם את הדברים ולא גילה את דעתו, מה דעתו האישית.

אז רק הורחנו שאם הוא הביא את הברייתא הזו,

משום שזה גם דעתו האישית,

שבין לרען ובחוץ זווי אבנים כמו לרען ובחוץ זווי אבנים, שניהם לדון ושאומרים לאחר היא,

מובן?

אבל למה לא מוציאים ברייתא הפוכה?

מה?

ואמרת שהוא לא קשה לו את הברייתא הזאת. רבי יוחנן.

רבי יוחנן לא סובל.

ברייתא הפוכה. זה לא קשה.

לא קשה.

משום שרבי יוחנן יכל לחלוק גם על ברייתא.

זה ברור.

נכון, אבל היה לו גם דרגה של טאנא.

זה רבי יוחנן. רבי יוחנן, תלמידו של רבנו הקדוש.

גם הרב של ראש לקיס?

לא הרב.

ראש לקיס היה תלמיד חבר שלו.

חברות של ראש לקיס, כן.

הוא גם היה קצת רב, כן, תלמיד. הירושלמי.

אותו רבי יוחנן הזה,

הוא היה בדרגה של טאנא מאחר שהוא היה מתלמידיו הגדולים של רבנו הקדוש.

הגמרא מביאה שרבי יוחנן תנא הוא פאליק

הרבי חייא אמרה תנא הוא פאליק, הרבי יוחנן אמרה תנא הוא פאליק, הרב אמרה תנא הוא פאליק

אלה תלמידיו של רבנו הקדוש עם דרגת תנא, וכשאין לנו הסבר אחר, אני יכול להאמר שהם חולקים על תנאים גם כן

אם יש דרך להשוות את דבריהם לדברי התנאים שקדמו להם, בטוב ובניים

אבל אם למשל דבריהם שותרים את התנאים ואין דרך אחרת לתאר את הדברים

אז אומרים תנא הוא פאליק, הוא יכול גם לחלוג על תנאים

כלומר, רבי יוחנן, לא רבי חייא, הוא רב,

ממילא רבי יוחנן,

אמנם ידע את הברייתא הזו,

אבל לא אחז כמוה, לכן לא כתב אותה,

לכן לא שונה אותה לתלמידה.

מה שאין כן, לא רבי חייא,

אם הוא לא אחז כדברי הברייתא, למה הביא אותה לתלמידיו? למה הביא את זה לבית המדרש?

ולמה דברייתא שלו?

עוד פעם, אמרתי שזו הייתה ואמנה.

הייתה ואמנה שזה ברייתא שלו,

או שהוא הביא אותה וסובר כמותה.

אז הגמרא דנה, האם יכול להיות, האם מוכרחים לומר שהוא סובר כמותה?

גמרא אמרה, גם רבי יוחנן ידעת אברהיתא והוא לא סובר, אז גם רבי חיה יכול להיות שהוא לא סובר. עונה הגמרא,

אם הוא לא סובר אולי צריך להביא אותה.

רבי יוחנן, בגלל שהוא לא סובר, הוא גם לא הביא אותו לתלמידיו.

אבל רבי חיה, אם הוא לא סובר כמותה, למה הביא אותו לתלמידיו?

אבל תגידו את זה רבי יוחנן, רבי ילד חיה יכול להיות שזה ברגע שלו.

עוד פעם, בשביל זה אני אומר, בין אם זה,

עוד פעם, עוד פעם, לא, לא, אם ככה, אז מה העניין?

אז מה אתה מביא רעייה ברבי יוחנן?

רבי יוחנן,

מה אתה מביא רעייה ברבי יוחנן, לידעת בריתא, איך ידעת בריתא?

אם זו דעתו האישית של רבי בכייה,

מה הכרח של רבי יוחנן לקבל דעתו של רבי בכייה? שניהם היו תלמידים של רבנו הקדוש.

נכון, זה זה טוב. אז אני אומר שהגמרה,

הגמרה, הגמרה אחזה

יותר נכון לומר שזה ברייתא, של תנאים,

אלא מה, דיון הוא האם הוא סובר כמו הברייתא או לא סובר כמו הברייתא.

הגמרא סברה בהתחלה בהתחלה שזה דעת רבחיה,

ולכן באה להוכיח,

ככה הגמרא סברה.

בא מקשב ואומר מה ראיה?

אולי זה דברי תנאים שקדמו לו, זה לא דברים אישיים,

ובכל זאת הוא לא סובר, כמו שרבי יוחנן לא סובר זה כמו הברייתא.

עונה הגמרא,

לא, גם אם נגיד את הדברי התנאים שקדמו לו,

אבל למה הוא שנה את הדברים?

רבי יוחנן מוכרחים לומר שהוא לא סובר ככה, אבל איך הוא ששאל את הדברים שהוא סובר ככה שזה של אחרים, זאת אומרת אולי זה שלו?

אז עוד פעם, יוצא אם כן שכל הדיון והניסיון להוכיח

מרבי יוחנן הוא בכלל לא היה.

מזה שהגמרא מנסה להוכיח מרבי יוחנן

רואים שהגמרא אוחזת

שהיה מקום להקשות מכאן על רבי יוחנן

על כורחנו שזה דברי תנאים שקדמו להם

זה גוף הבאים לומר כאן.

כן.

נראה את רשי.

עוד פעם, אבל בשביל מה להביא אם הוא מאוחז שזה לא נכון להלכה? נו, אתה לא מבין?

הוא לא אוחז את זה להלכה.

בשביל מה שיביא דברים אם הוא לא אוחז אותם להלכה?

הוא בא ואמר את דעתו.

לדעתי, נראה לי בחוץ משווה מבנים, אינו נידון, בשום לכת.

זה הכל.

נגמר.

זה מה שהוא צריך ללמד תלמידיו.

אז הוא עומד את דעתו? הוא צריך ללמד תלמידיו

את הדברים היוצאים הלכה למעשה.

זה מה שהוא בא ואמר.

רב חייא, לאומה זאת הביא ברייתא, שאינה, לא סוברת כך.

למה הוא הביא אצל תלמידיו?

אם הוא חולק על זה, היה צריך לפחות לומר, גם אם אני מביא את הברייתא, אבל תראו לכם, אינני סובר כמותה.

לא, הוא לא אמר כך.

הביא איתה ברייתא, ובזה נגמר השיעור.

נשאלת השאלה, סליחה,

למה אתה מביא ברייתא אם אתה אוחש לא כמותה?

ועוד אתה לא מגלה את דעתך מהי.

אלא מה?

ודאי שההבנה הפשוטה שהיא מביאה ברייתא,

אתה סובר כמותה.

אולי עורך משפטים שמור ולא יכולים.

תאר לך,

תאר לך,

אם אתה,

שואלים אותך איזושהי שאלה בהלכה,

ואתה אומר, במשנה ברורה כתוב שמותר.

האם אתה חולק על משנה ברורה, או שאני מתוך זה מבין שאתה אוחש שזה מותר?

למה?

אולי זה רק על משנה ברורה, אבל אתה חולק.

תשובה, עצם הדבר שאתה הצדקת את דברי המשנה ברורה,

בלי להזכיר שלא אחר חולק ולא אתה חולק,

על כורחנו שוודאי שההלכה היא כדעת משנה ברורה.

כך אתה אוחז.

אז גם פה אותו דבר,

חייבים ברייתא כזו, על כורחנו שהוא אוחז כך.

כמובן?

נראה את הרשי.

רשי, איתמר גרסינא. תסתכלו בבקשה ברשי.

קודם סוף השורות הצרות, כמה וכמה שורות קודם.

אבא שורות קודם סוף השורות הצרות. איתמר גרסינא.

נראה מבפנים משוון בחוץ.

אתם מוצאים את רשי?

אתה רוצה להיות מורכז?

אה?

לא, לא. אני אעביר לך את הרכיז של...

יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא נראה את רשי, נראה את רשי.

שאם היית יודע גודל שכרך בשמיים על זה שאתה בא ללמוד,

עם כל זה שקשה,

היית מבקש,

היית מבקש ללמוד טוירה מתוך הדחק יותר ויותר,

בפרט אם זה לא בא, אלא ממילא זו המציאות,

אז היית שמח שכך נזדמן הדבר ומגדיל את מעלתך בשמיים,

כמה וכמה נראה ברש״י.

נראה מבפנים ושווה מבחוץ.

נראה מבפנים ושווה מבחוץ, אומר רש״י,

שיעמיד הלחי רוחבו לצד אורכו של מבוי.

רואים אתם ברש״י?

ואז אני מצייר, מה זה נראה מבפנים ושווה מבחוץ?

שיעמיד הלחי רוחבו לצד אורכו של מבוי,

ולא משך קצת רוחבו כמעט כלפי חוץ,

אלא השווה חודו החיצון

לו עבי קוטלי המבוי.

כלומר, לקח איזשהו

קרש כלשהו,

והצמיד אותו בשווה

מאחד מצידי הפתח,

מצמיד אותו בשווה לכותל.

אבל אלה שעומדים בפנים, ניכר להם הלחי.

אלה שמבחוץ,

לא ניכר להם הלחי, אלא נראה כאילו זה חלק מן הכותל.

ודומה כי מישהו מוסיף על רוחב הכתלי ואינו נראה מבחוץ כלחי.

כלומר, לאלה שמבחוץ נראה כאילו הכותל רחב יותר.

זה חלק מן הכותל, לא נראה כלחי בכלל.

רק לאלה שמבפנים, אבל חודו הפנימי

נראה מבפנים, שעוביו בולט לתוך רוחב המבוי,

כזה.

אתם רואים?

תסתכלו בבקשה.

נראה מבפנים ושווה מבחוץ.

כן.

יש פה ציור.

אתם רואים את הציור של הלחי?

כאילו א', כן. מה שרשי מביא,

כן? לא.

ברשי עצמו.

כן, ברשי עצמו. נראה להם מבחוץ שווה מבפנים.

כן.

יש גם.

לציורים הקטנים. לציורים בצד שמאל.

א', ציור א',

נראה מבפנים ושווה מבחוץ.

הנה, יש פה בשחור

את הלחי.

אלה שמבחוץ, נראה להם כאילו זה חלק מן הכותל.

משום שהוא לא בולט בכלל כלפי חוץ,

אבל אלה שמבפנים רואים את זה כלחי.

אבל מה יהיה הדין נראה מבחוץ ושווה מבפנים.

כלומר, שמשך

כל הלחי לחוץ.

בחודו הפנימי נכנס בחוטלי המבוי

ואינו נראה מבפנים,

אלא דומה כמו סעיף על אורך הכותל. הנה, למשל,

אתם יכולים לראות בציור ב'

את הדוגמה שנראה מבחוץ ושווה מבפנים.

אתם רואים? יש לכם על הדף את הציורים שבצד שמאל?

רונן,

אתה רואה את זה בציור ב'?

ציור ב'.

אז זה נקרא נראה מבחוץ

ושווה מבפנים.

זה אסור חצי כזה.

בדיוק.

בדיוק כך. ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמו סיפה על אורך הכותל.

אבל מבחוץ ניכר

שאינו מכותל אב אבוי.

שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל.

כזה.

כלומר,

כשאתה מסתכל מבחוץ,

אתה מבחיל

שיש פה חלק שהוא צר יותר והוא שונה משאר הכותל.

הכותל ילחל על הצד הפנימי של המבוא, על צד פנים המבוא, יותר רחב

מהחלק

של הכותל שאוצר יותר.

זה כמו שמצאנו בכותל שצידו אחד כנוס מחברו.

כותל שצידו אחד

כנוס מחברו,

שנכנס הבניין

ומיעתו מעוביו.

זה לא רק כאילו נהיה מכות שתראי לנו חותמת בוש.

זה גם מעניין בפלט, מלא סיור בין דופרים.

לא, לא, נוי הוא מתוך המבוא.

המחלוקת היא האם צריך

שיהיה ניכר,

כן, גם מבפנים או לא.

כן, אבל זה רואה פה להקים את הלחי,

האם נשים אותו, ממילא.

זה ממילא, ממילא, ממילא.

אם נאמר שאני רב בחוץ ושווה מבפנים, אין אדום שם לאחי,

כן?

אז באופן הזה לא יהיה.

צריך שיהיה

ניכר לבני המבוי.

אבל אם זה לא ניכר לבני המבוי, לא יהיו.

במובן?

הלאה.

אני רוצה שתראו את הרש״י.

כותל שצידו אחד כנוס מחברו,

שנכנס הבניין ומיעתו מעוביו.

כלומר, החלק של הכותל, שמצד ימין הפתח, נאמר,

אז חלקו רחב,

אבל כשהוא מתקרב לחלק של הפתח, לצד של הפתח,

להתמעט מעובי הכותל.

דהשת בולט ויוצא ממנו כמין עמוד.

ממילא זה יוצר מצב

שיש כהן עמוד

בפתח המבוי.

השאלה אם העמוד הוא קרוב יותר למבוי,

ואז זה ניכר רק מבחוץ,

או שאדרבה זה מתרחק וזה ניכר מבפנים.

בואו נראה. בן שכניסתו נרד מבפנים

ושווה בחוץ, כזה.

אתם רואים?

תסתכלו בבקשה בציור ג'.

ג', אתם רואים את ג'.

נו, תגידו לי אתם, מה זה נקרא?

כן, אבל מה זה נקרא? נראה.

מבחוץ? מי בפנים?

יאללה, אני רץ בצווי, מבחוץ. מי בפנים נראה ושווה מבחוץ, בסדר?

ששקוע הכותל מאחריו ונראה את הפגימה בפנים.

כלומר, החלק

שניכר לך את זה כחלק בולט יותר,

כלומר העובי

שנוצר פה בצד השמאלי של הפתח,

הוא ניכר לבני המבוי.

ממילא זה נקרא נראה מבפנים ושווה מבחוץ.

מוסיף רש״י, בן שנראה מבחוץ ושווה מבפנים.

כגון ששקוע הכותל מלפניו,

שאין הכניסה נראית לעומדים מבפנים,

אלא לבני רשות הרבים, כזה.

הנה, אתם רואים עכשיו בציור ד'.

ציור ד', מה זה נקרא? נראה מבחוץ

ושווה מבפנים.

אתם רואים ציור ד', או לא רואים?

אז מה כתוב?

אומר רבי חייא, שניהם זה מועיל,

שניהם זה לחי.

ועל זה מביאה הגמרא לשאול, ורבי יוחנן דאמר לעיל בהדיה

דא אינו נידון, רבי יוחנן שב על אמנותו אתמול,

ונזכרו דבריו לפני החלק של השיעור שהתחלנו אותו היום,

שאינו נידון.

רן בחודש הבא מבפנים אינו נידון משום לחי,

מי לא שמיע עליה מדניתא, זה רבי חייא,

וכי הוא לא ידע את הברטה, אז רב חייא הביא

ואפילו האכל לא סבר לה.

אלא מה? על כרחנו שהוא לא סבר כמותה.

החנמי, אז גם בעניין רב חייא,

היכה,

אתם שומעים? היכה, מסתיימת מינה.

איך אתה רוצה להעבירה היה ממנה?

זה רב חייא, עוד אמר נידון,

שרב חייא הוא שסובר שזה נידון משום לחי, אפילו נראה מבחוץ,

ושווה מבפנים, דילמא אי הוא נא משמיע עליהם ולא סבר לה.

אולי הוא שמע את הבריתא, הוא הביא אותה, אבל לא סבר אותה.

אלא בעונה הגמרא לא, אם הוא לא סבר אז למה הביא אותה.

אלא ודאי אם הוא הביא אותה, סימן שהוא סובר כמותה.

זהו, אז סיימנו את הרשי על מה שלמדנו היום, נמשיך בגמרא.

אמר רבא ברב הונא,

נראה מבחוץ ושווה מבפנים, נידון משום לחי.

רבא ברב הונא מביא את דעתו שלחי של נראה מבחוץ,

הגם שהוא לא נראה לעומדים בפנים המבוי, אלא בפנים הוא שמר.

זה נידון משום לחי.

מה?

אתם רוצים לקרוא?

בבקשה, אבל מה זה יעזור לאלה השומעים?

אז אתם יכולים לומר יחד איתי.

אה, אתה ביחד?

שלושה קולות.

לא, בשקט.

אמר רבא, ומוטבינה, לא שמעתי.

אז בא רבא ברב הונא ואומר שהוא הקשה על דבריו הוא בעצמו.

הקשינו על שמועתנו, על מה שהוא הזכיר עכשיו,

שנראה מבחוץ ושווה מבפנים, נידון משום לחי.

מאיפה הוא הקשה על הדברים האלו?

מהמשנה בדף צדיק ב' עמוד א'.

הזכרנו את זה כבר בעבר,

חצר קטנה שנפרצה לגדולה.

גדולה מותרת

וקטנה אסורה,

מפני שהיא כפתחה של גדולה.

מה זה המשנה הזו?

מה יהיה הדין עם שני חצרות

סמוכות זו לזו?

האחר, האחת גדולה

והאחרת קטנה. כלומר,

ברוחב החצר, חצר אחת

רחבה יותר מהחצר הסמוכה לה וממילא נוצר שאחת קטנה ואחת גדולה.

המפריד ביניהם זה כותל.

היה כותל שהפריד בין שני החצרות,

שוב שאחת קטנה ואחת גדולה. אתם יכולים לראות את זה בבקשה כאן בציור יא',

אתם רואים ציור יא'?

יש פה שני בתים

מצד ימין, ושני בתים מצד שמאל.

ויש חצר.

למעשה,

זה היו בהתחלה שתי חצרות שונות.

היה המבדיל ביניהם כותל.

אין את זה, נכנס הכותל. דקה.

אבל קודם כל שתבין.

אתה מבין מה אני אומר.

תראה את הציור לפניו.

תראה לו איפה היה הכותל.

היה הכותל מפריד בין הקטנה לגדולה.

אז אני החצר משפצף עכשיו לכולם. יפה.

מה שקרה?

זה רחבה או חצרות? שנפרצה חצרות. שנפרצה. הרחבה אמרנו, זה מה שאחורי הבתים.

אחורי הבתים.

זה לפני הבתים כאן.

מה שקרה?

שנפרצה הקטנה לגדולה.

כלומר,

הכותל שהפריד

בין הקטנה לגדולה נפל, נשבר,

ולא נותר שום שיעריים

מהכותל המפריד

בין הקטנה לגדולה.

אומנם נשארו השיעריים שמשנה העוטפים על רוחב הקטנה,

כמו שאתם רואים בציור.

לטח זן היה אותו דבר.

כן, בדיוק. אז מה הדין?

האם לאחר שנפרצה חצר קטנה לגדולה

יהיה מותר לטלטל באחת מן החצרות או בשניהן?

אומרת לנו, המשנה הגדולה מותרת.

מותר לאנשי הגדולה.

היינו לה בתים

שנמצאים פתוחים לחצר הגדולה,

מותר להם לטלטל בחצר הגדולה.

ולמה?

מה?

ודאי, ודאי.

ולמה זה באמת כך?

כי יש היא את התורדפים של הקטנה. כי מאחר ויש לה גם משני צידי הפרצה

חלק מהשיעריים של הכותל,

כמו שאתם רואים בציור,

אם כן, כלפי הגדולה

הפרצה אינה אלא פתח.

וחייב להיות, זה עשר אמות. וחייב להיות שאין פה יותר, פשוט גנבת לי את המילים.

וחייב להיות שאין זה יותר מעשר אמות.

כי אם זה היה יותר מעשר אמות,

אז עדיין היה פתח גם כלפי הקטנה.

על כורחנו שהיה פה פרצה באופן מלא,

כן?

ואז פרצה באופן מלא, גם אם כלפי, שימו לב,

גם אם כלפי הגדולה, מאחר ואין פה פרצה של יותר מעשר אמות,

זה מהווה כפתח,

אבל כלפי הקטנה, מאחר ונפרצה באופן מלא,

כלומר, רוח החג לא נשאר בכלל כותל,

אז כאשר יש פה פרצה, נפרצה במילואה, זה נקרא.

זה נקרא פרצה, זה לא נקרא פתח, כלפי הקטנה,

לגדולה, מאחר ונשארו שיעריים.

אז זה לא נקרא נפרץ במילואה לגדולה.

וגם הפרצה עצמה היא לא יותר מעשר אמות,

לכן זה מעוות פתח לגדולה.

אבל הקטנה, כלומר, אנשי הבתים שפתוחים לחצר הקטנה אסורים לטלטל מבתיהם לחצר הקטנה.

למה? כי הרי יש פרצה בקטנה.

ואילו לגדולה הפרצה הזו אינה כפתחה של הגדולה. זה נחשב נקרא כפתח כלפי החצר הגדולה.

אבל זה ציור י״ב.

זה ציור י״א, עזוב עכשיו ציור י״ב, אל תתבלבל.

במובן?

זה מה שאתה רואה בציור י״א.

זו הדוגמה של המשנה.

הפרצה הייתה כלפי הקטנה באופן מלא.

מאידך, אבל זה פחות, זה לא יותר מעשר אמות.

לכן,

כלפי הקטנה זה נקרא פרצה,

כי עצם זה שנפרצה במילואה,

גם אם זה לא עבר את העשר אמות, זה פרצה, זה לא פתח.

לעומת זאת, לאנשי הגדולה,

מאחר ויש שיעריים בשני צידי הפרצה,

זה לא נקרא לנפלץ במילואה כלפי הגדולה. וגם

לא היה יותר מעשר אמות,

אז זה נמהווה כפתח לגבי הגדולה.

אז עדיין מותרים לטלטל.

אנשי הבתים שפתוחים לגדולה, מותר להם לטלטל בגדולה.

ואם היא טעה,

ואם נכונים הדברים הללו, שלחי שנראה מבחוץ, גם אם שווה מבפנים,

נדון משום לחי,

קטע נא נא אמיתי שתראה,

שיהיה מותר לטלטל גם בקטנה.

למה?

בנראה מבחוץ ושווה מבפנים.

שהרי החודפים שבקטלים, שמשני צידי הפרצה,

אומנם הם לא נראים

בחצר הקטנה,

אלא למי הם נראים?

למי הם נראים?

לחצר הגדולה.

במילים אחרות זה נקרא נראה מבחוץ

ושווה מבפנים.

כלומר, לבני החצר הקטנה זה לא ניכר, זה נראה

שווה מבפנים,

אבל אם הם יצאו החוצה, הם יראו את ה...

על יא או על יא?

על יא.

יש פה היכר.

למודפים הם לא נמצאים בתוך המבוי.

מה?

למודפים הם לא נמצאים במקביל למבוי. לא צריך מקביל.

עצם הדבר שיש פה איזשהו שינוי

כן, שגורם

לדעת להבחין שיש פה בליטה,

ואין פה רק שני קטנים, אלא יש פה בליטה שיוצאת החוצה,

שהיא הופכת להיות בשומלא אחי.

לא משנה. פה מקדימה. לא משנה.

עצם הדבר, שיש פה שתי שעריים.

אל תסתכל על צעירות ב', על צעירות א' אני מדבר.

כן, אנחנו מקדימה.

מה זה משנה מקדימה מאחורה? אני אומר שנראה בבחוץ שווה בפנים,

נידון משום לחי.

אז כלפי אלה שעומדים בתוך החצר הקטנה,

ניכר הבליטה הזו? לא.

אבל אם יצאו החוצה, ניכר שיש פה בליטה כלפי החוץ?

כן?

יואי.

אז אם ככה זה צריך לעבוד בשביל לחי.

לא אותו דבר, הוא נשאר רק הלחי.

הוא, כל ה...

זה לא משנה מותר.

זה לא משנה.

נחסר, ונשאר רק הלחי. אבל בגדולה, בגדולה לא נשאר. זה לא משנה.

זה ממש לחי. הדין הזה של לחי חזר כאילו שגם אם יש שינוי במקצת שמבדיל את החלק הבולט,

מכותל המבוי, או מכותל...

מה זה כותל? בלידון דידן, מכותלי החצר. אין כן כותל, הכל הכותל עליו.

עוד פעם, אבל...

אבל החלק הבולט שנשאר הוא כלפי חוץ.

אומנם הוא לא ניכר לאלה שבחצר הקטנה.

זה רק לחי, נשאר לחי, בלי, בלי כותל.

זה מועיל.

הלחי הזה מועיל להתיר את הטלטול באותו מקום,

כי זה נראה מבחוץ.

אבל איפה הכותל?

עוד פעם, יש...

תסתכל.

תסתכל.

יכול להיות רק לחי,

בלי כותל, בלי כותל. יש פה את הכותל.

המבוי תלך שתי גדולים. עוד פעם, יש פה כותל משני צידי החצר הקטנה.

יש כתלים?

אין כתלים של הגדולה.

לא, לא, לא, לא.

לא, לא. אני מדבר משני צידי החצר הקטנה.

אתה רואה שני כתלים?

שני צידי החצר הקטנה. אתה רואה כתלים?

תקשיב.

איפה אתה רואה שאין? אני רואה שיש. אתה אומר שאין?

בצד אחד יש, אבל לא בצד השני. לא, פה יש. תגיד לי אתה.

פה התרעש שיוצא החוצה. כן, לא, לא בשביל זה המשך. לא, זה בסדר. עוד פעם, עוד פעם. אתה רואה שני כתלים משני צידי החצר.

יש פה שני כתלים?

אתה רואה או לא רואה?

הקצת שני צידי החצר הקטנה. אתה רואה כתלים?

ימין ושמאל. אתה רואה בשני צדדים כתלים?

זה, זה, הקטנים האלה. אם אתה נמצא פה, אתה נמצא כי ימין ושמאל.

איזה קטנים?

הקטנים האלה? הקטנים האלה פה?

הקטנים האלה?

כן, כן.

כן. הקטנים או קטנים? כן. אלה, אלה קטנים?

שני קטנים.

עכשיו, יש פה חלק של לחי שבולט,

והוא למעשה מהווה כחלק מן הכותל של הגדולה. הלח ידה?

אני לא רואה. כן, כן. אני מקווה שזה מה שאתה, זה מה שאני אומר.

הלחי זה הכוונה.

אותם חלקים מן הכותל שבגדולה שנשארו אחר הפרצה.

בקיצור, אחר שנפרץ באופן מלא בין הקטנה לגדולה.

עדיין נשארו באותו כותל, שעריים,

שהם משנה סידי הפרצה.

אבל אין גדר!

אין גדר! מי צריך גדר? יש פה... איזה חומה! עוד פעם, איזה חומה? לא צריך חומה, עוד פעם.

אבל מבוי תהיה שתי חומות, שתי... מבוי תהיה שתי גדרות. יש פה שתי גדרות, שני צידי החצר, אני לא מבין מה שאתה רוצה.

שני צידי החצר הקטנה יש פה.

ותיקון של לחי יש פה.

הלחי, פה אדרבה, יש פה משני הצדדים.

חוץ משני החצר...

בשני הכתלים של החצר הקטנה יש גם שעריים בשני צדי הפרצה.

אז יש פה שתי חיים אפילו.

יוכל לא אוהל את התר בחצר הקטנה, מצד זה,

אם תאמן נראה מבחוץ ושווה מבפנים, אינו נדון משום לחי, אז מובן.

כי מאחר שזה שווה ולא נראה בפנים, אלא שווה,

זה לא טוב.

אבל הרבה ברמונא אמר,

נראה מבחוץ ושווה מבפנים, נדון משום לחי.

לא אכפת לי שיש לו מבפנים.

אם זה נראה מבחוץ, זה מספיק.

אז גבובילג נראה מבחוץ,

אז רבא בר-אבונה... מה זה נראה מבחוץ? הקווריה נראית מתוך החצרת הגדולה? לא, לא. זה נראה בליטה מסוימת בשונה מכותל של הקטנה.

רגע, זאת אומרת, נראית מבחוץ, הקוואדה ילך ממשיך מבחוץ,

מתוך החצר הגדולה, זה מבחוץ.

השיעריים, שמנהל, למה אתה צריך להסתבך?

השיעריים שמשנה את צדי הפרצה,

הם עווים כשני לחיים.

נכון, זה נראה רק מבחוץ.

ושווה מבפנים, בדיוק. מה זה נראה מבחוץ? איפה זה מבחוץ?

כשאתה יוצא החוצה,

וגם אותם אנשי הגדולה רואים את השיעריים הללו.

אז מבחוץ הכוונה היא מתוך הגדולה. מתוך הגדולה, נכון.

לא מבחוץ, מבחוץ. על זה דיברנו, על מה דיברתי?

אני חושב שתחזיר את השידור ותשמע היטב, אני אומר,

שאם ימצאו לחצר הגדולה, וגם בני החצר הגדולה עצמם,

רואים את ההבדלים,

רואים וזה ניקר להם את השיעריים הללו,

אז למה שלא ייבא משום לחי?

כך הקשה רבה ברב הונא על מה שהוא עצמו אמר.

כלומר, בהתחלה הוא אחז לנדון משום לחי, לפתע

נתקל בקושייה מהמשנה של חצר קטנה, של נפרצה לה גדולה.

עונה הגמרא מרב זרע,

ונכנסין

קוטלי קטנה לגדולה.

אתם שומעים?

תסתכלו מה זה הדוגמה של נכסית, קוטלי קטנה לגדולה.

הקטנים, קוטלי האורך של הקטנה,

הם נכנסו פנימה לתוך החצר הגדולה.

כלומר,

הכותל שהיה בנוי,

הכותל שהיה בנוי ברוח הרביעית של החצר הגדולה,

הוא לא היה בנוי בשווה

לכתלים של הקטנה,

אלא

יש הפרש

בין סיום

כותל הקטנה לבין

החצר הגדולה.

מה אכפת לי?

לך לא אכפת, אבל לי זה אכפת.

ועדיין יש היכר.

עדיין יש היכר.

עדיין יש היכר. עדיין מהגדולה רואים את ההיכר.

עדיין בגדולה רואים את ה... בסדר, אני שומע מה שאתה אומר ואנחנו נדבר על זה בהמשך. בינתיים נצייר את הציור הבא.

זה ייתן לנו את ההבנה גם לאלה ש...

שימו לב, בהתחלה גמרא סברה זה חצר גדולה,

כן?

והיה פה

חצר קטנה.

זה קטנה, זו גדולה? לא, לא רואים כלום.

לא, אין לי לא רואים.

אתם רואים?

יש פה קטנה ויש פה גדולה.

כלומר, העליונה היא רחבה יותר מן האחרת שהיא קטנה יותר,

קצרה יותר.

עכשיו, היה כותל ביניהם שמפריד, פה.

היה כותל בין הקטנה לגדולה שמפריד,

ונפרץ כולו.

אז הגמרא שאלה,

מדוע שלא יועיל, נו, השיעריים שמכאן זה וזה,

כלחי.

היי, אמנם זה לא נראה מבפנים, אבל נראה מבחוץ, זה מספיק.

כשאתה עומד בגדולה, אתה רואה את השיעריים הללו,

זה יהווה כלחי גם לגבי הקטנה.

עונה הגמרא, מדובר שקוטלי הקטנה נמשכים פנימה,

ככה.

למה?

למה זה? תשאל את אלה שעשו את זה, לא אותי.

בכל אופן, זו הייתה המציאות.

ממילא יוצא שהשיעריים הם לא בצמוד לפתח החצר,

אלא מאחורה.

לכן, זה לא יכול להיות לחי.

אבל לדעת, תבואי. חכה.

צריך שיהיה ניכר.

צריך שיהיה ניכר שזה משמש,

צריך שיהיה ניכר שזה משמש את החצר הקטנה כלחי.

ולא כשזה מופרד ממנה.

זה מה שהבינה הגמרא.

אמר הגזירה בנכנסין קוטלי קטנה לגדולה.

שואלת הגמרא, ולמה לבוד?

ותישתר.

שואלת הגמרא, נכון אמנם,

שקוטלי האורך של החצר הקטנה,

כן, הם גורמים שהשיעריים שנשאר בגדולה לא יהווה,

וכלחי.

זה גורם, לא נוכל להחשיב את זה,

כאילו הם שייכים לחצר הקטנה,

אבל למה לבוד?

אם המרחק

בין השיעריים הללו

לבין

תחילת, לבין הכניסה להקטנה,

זה הפרש של פחות משלושה טפחים,

נאמר לבוד.

נחשיב, כאילו הם מחוברים זה לזה,

אז כל השטח שביניהם יהיה נחשב כסתום,

ויועיל משום לחי, ואת איש תראה.

אם כן, מכוח זה תתיר גם את החצר הקטנה בטלטול.

כלומר,

במקרה דנא,

כן?

כאן שאמרנו שהקטלים של הקטנה נכנסים לגדולה.

אם ההפרש בין השיעריים, פה ופה,

עד לפה זה פחות משלושה,

נוכל כאילו לומר כאילו הכל סתום מכוח דין לבוד,

אבל מילא, תתיר את זה.

ממשיכה הגמרא, וכי תעמדי מפלגי טובה,

ואם תבוא ותגיד לי שמדובר

שזה רחוק שלושה טפחים או יותר,

כלומר שאין פה הפרש רק פחות משלושה, אלא מדובר באופן

שההפרש בין הכתלים הללו, בין זה לזה,

זה שלושה ויותר,

ולא פחות משלושה, ואז אין דין לבוד.

אם תבוא ותגיד לי כך, ואתן לרב עד אבר אבימי יקמד רבי חנינא,

קטנה בעשר, גדולה באחת עשרה.

כלומר, הרוחב הקטנה, אחת של הקטנה, הוא עשר,

והרוחב הגדולה הוא אחת עשרה אמות.

נו, אז אם ההפרש ברוחב בין הקטנה לגדולה

הוא כמה,

תגידו אתם. שלושה ומעלה.

ההפרש של אמה אחת בלבד,

וכמה יש באמה?

שישה טפחים,

נכון?

אז אם אתה אומר שזה בהפרש של אמה אחת, עכשיו, את האמה הזו אתה מחלק לשניים.

את האמה הזו אתה מחלק לשניים.

מה אתה מחלק לשניים? שמה?

שלושה טפחים לכאן ושלושה טפחים לך.

אבל החלק של הקטנים, של הקטנה,

הם מצמצמים הרי את השלושה לכל צד.

אבל מאחר שנכנסים קוטלי קטנה, לה, גדולה,

על כורחנו שיש פה מכל צד פחות משלושה טפחים.

כי אם אתה אומר שההפרש

בין הקטנה לגדולה,

אני אסביר לכם, אני אראה את זה, פשוט...

כן, אתה הבנת, השאלה, הם כולם הבינו.

אם אני אומר שפה שלושה ופה שלושה,

אבל עדיין העובי של הכותל הזה ממעט מהשלושה.

נמצא שהמרחק בין כאן לבין כאן זה פחות משלושה,

וכן המרחק מפה לפה זה פחות משלושה.

אז הכותל הזה יחשב כסתימה,

כאילו מצורפו לכאן. אבל תלוי אם אתה מחשיב את העובי, אתה לא חוקק את העובי.

אני מדבר, אני מדבר, אחרי שאני מסתכל על העובי של הכותל.

עדיין, אם הרוחב הזה הוא בהפרש מזה רק

אמה אחת,

אמה,

אז מה זה אמה?

אמה זה כולל את כל השטח הזה,

עד לפה.

כלומר, כשאתה בודק פה אתה מוצא 11, נכון?

פה יש 10 ופה 11. עכשיו, אם זה 11, אז ההפרש בין הרוחב של הגדולה לקטנה זה אמה אחת.

עכשיו, באמה אחת אתה גם צריך להכניס את האוויר

שביניהם וגם את הכותל,

נכון?

אז אם כן, אם אתה מכניס את עובי הכותל,

נמצא שההפרש בין הכותל הזה לבין

הכותל הזה,

הוא פחות משלושה טפחים, וכן פה.

בין זה לזה פחות משלושה טפחים.

אם כן, נשאר עדיין לא מרדין לבוד.

נו,

יהיה בזה, יפרבוס אלפטוסנישט.

אז למה זה לא מועיל?

אם ככה, אז למה זה לא מועיל? בתור לאוכי.

אמר אבינה,

במופלגין מכותל זה בשניים ומכותל זה בארבעה.

זה לא היה במצב שהקטנה בדיוק באמצע הגדולה.

אלא נוצר מצב

שמצד אחד

היה הפרש של

שני טפחים

מהכותל הקטנה לכותל של הגדולה.

כלומר, כשאתה בא להסתכל, נאמר,

ברוח הצפונית

של החצר הקטנה והחצר הגדולה,

ההפרש בין הכותל שברוח הצפונית של הקטנה לבין הכותל הצפוני שברוח הגדולה,

לבין הרוח

לבין הכותל שברוח הצפוני של החצר הגדולה,

היה הפרש של שני טפחים.

מאידך, בצד הדרומי,

ההפרש ברוח הדרומי בין הכותל של הקטנה לבין הכותל של הגדולה זה ארבעה טפחים.

נמצא שאתה יכול לומר רק לבוד מרוח אחת,

כי ברוח השנייה יש ארבעה טפחים.

מובן?

ההפרש

ברוח הדרומית בין הכותל

של הקטנה לבין הכותל של הגדולה הוא ארבעה טפחים,

אז שם אתה לא יכול לומר לבוד.

איפה אתה כן יכול לומר לבוד?

איפה שהשתיים.

איפה שהשתיים.

שואלת הגמרא אז מה יש?

אז מה אתה עונה לי?

שאי אפשר לומר לבוד משני צדדים,

אבל גם לבוד מרוח אחת יכול להספיק.

ולמה לבוד מרוח אחת

ותשתראה?

למה לא יועיל שנסתפק בלבוד מרוח אחת, וממילא תתיר את החצר הקטנה על ידי זה?

עונה הגמרא בחייה עאידה אמר,

בעינן שני פסים,

בחצר אי אפשר להתיר לחי אחת.

אתה צריך שניים משני הצדה,

הצדה הקטנה,

ומאחר ואתה אומר רק לבוד מרוח אחת,

נמצא שיש פה רק

פס אחד,

פס אחר אינו,

לכן לא יועיל,

זה תעניה.

ויש ברייתא שמביאה את המחר...

למה פסח שתיים לא הסתפקו?

מה?

למה לא הסתפקו בלחי אחד?

פסח שתיים לא הסתפקו. לא!

דיברנו בלחי אחד, זה במבוי!

פה מבדילים חצר בין מבוי.

מבוי, מועיל אחי אחד,

אבל החצר צריך שני פסים,

שני צדי הפרצה.

לכן זה נקרא פס, פס זה בשביל שתבדיל

בין תיקון למבוי לבין תיקון החצר.

נו, כן. זה ודאי לא טוב לו, מה אתה רוצה? זה לא טוב גם לגדולה.

אז גם לגדולה בבעיה,

כי זה רק לפי אחד.

נכון, יש באמת דעות הסוברות, זה לא מועיל.

צריך שזה יהיה שיעריים משני הצדדים.

אז גם לגדולה לא סלולות.

נכון.

נכון, נכון.

צריך שיהיה שיעריים משני הצדדים.

הנה חינמי. טוב, זה טניה, שנינו בברייתא, חצר,

נטרת בפס אחד.

רבי אומר, בשני פסים.

אבל הארץ אינה יכול להיות אם זה נפרד משבת,

אתה יכול כאילו להגיד שזה... לא, לא, הנידון יותר זה על השבת הבאה.

אם אפשר להסתמך ולא לעשות תיקון לזה.

זה גוף הדיון כאן.

אז כתוב שהגדולה מותרת, הקטנה אסורה.

אבל אותה שבת, יכול להיות שנאמר, כיוון שהותרה, הותרה.

מאחר שבשבת היה מותר לטלטל,

אז יהיה מותר עדיין לטלטל בהקטנה.

זאת אומרת, הקטנה, זה פרטי דילים שאנחנו נגיע לסוגיות אלו לגבי העניין של אותרה ותרה, אם אומרים את זה גם בנידון זה.

בכל אופן,

בשביל זה צריך ללמוד לדעת אם אומרים את זה תמיד.

אנחנו מצאנו כבר בהקדמה שלא לעולם אומרים את העניין של כיוון שהותרה ותרה.

כן. אז אם כן, וזה מה שכתוב כאן, מאחר ורביס אומר שצריך שני פסים,

והברייתה הזו שהבאנו,

שחצר קטנה היא עשר,

חצר גדולה היא אחת עשרה,

זה מדובר בציור שמצד אחד ההפרש בין הקטנה לגדולה זה שני טפחים,

ומצד אחר ההפרש של ארבעה,

לכן לא נוכל לומר לעבוד אלא מרוח אחת,

ואז בנידון דידן יש שיטת רבי שככה ברייתה סוברת כמותו.

אין פה אלא פס אחד ולא שני פסים.

אשר על כן, לא יהיה תיקון לזה.

בסדר?

יש לנו רשי ארוך שמדבר בעניין זה,

אבל מאחר,

מאחר ועדיין לא גמרנו את הסוגיה,

לכן אני מעדיף שבעזרת השם מחר

נגמור את הסוגיה,

ואז נוכל ללמוד גם את רשי על זה.

בינתיים הייתם צריכים להתעמת בשביל להבין את כל המקרים הללו,

דוגמאות הללו שהזכרנו.