מסכת עירובין דף ט. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

איפה הוא יצא?

הלך, הלך.

הוא היה פה קודם. הוא הלך.

השאלה אם יצא החוצה או שהוא עדיין פה.

זה אני לא יודע.

מסכת ערובין, דף ט' עמוד א',

14 שורות מראש העמוד.

אני חוזר שוב, דף ט' עמוד א',

14 שורות מראש העמוד.

תנא רב זכאי כמד רבי יוחנן.

רב זכאי, שנה ברייתא לפני רבי יוחנן,

בין לחיים ותחת הקורה,

נידון ככרמלית.

בברייתא הזו היה כתוב

שאם אדם רוצה לטלטל

כנגד רוחב הלחי

או מתחת הקורה,

אסור לו.

זה כמו כרמלית, כמו שבכרמלית אסור לטלטל,

כך

שם זה כמו כרמלית ואסור לטלטל.

אמר לה פוק

תני לבררה.

אמר לו רבי יוחנן,

לרב זכאי, זה שהביא את הברייתא לפניו,

אומר לו,

תשנה את הברייתא הזו מחוץ לבית המדרש,

אל תשנה אותה לפניי.

אני סובר שהברייתא הזו אינה להלכה.

מכאן ואילך הגמרת אבי מחלוקת, אביי ורבא,

האם רבי יוחנן, כשחלק על הברייתא

וטען שאינה להלכה, האם זה בשני המצבים,

גם לטלטל כנגד הלחי וגם כנגד הקורה,

או רק

כנגד הלחי בלבד,

אבל לא תחת הקורה?

אמר אביי, מסתברה מילדד, רבי יוחנן, סליחה, רק נגד הקורה הוא סובר שיהיה מותר, אבל כנגד הלחי יהיה אסור,

הוא יודל להברייתא.

טוב, אז בואו נראה קודם כל דעתו של אביי, איך הוא מפרש את סברת רבי יוחנן.

כי אנחנו נעשה את זה מולנו.

אמר אביי, מסתברה מילדד רבי יוחנן

תחת הקורה,

אבל בין לך יין אסור.

אביי בא ואומר שמסתבר,

מסתבר שדברי רבי יוחנן,

שאמר שהברייתא הזו אינה להלכה,

כוונתו רק לחלוק לגבי הדין של תחת הקורה.

הברייתא אמרה שתחת הקורה אסור לטלטל,

פה רבי יוחנן חולק וסובר שלא שמותר יהיה לטלטל תחת הקורה.

מדוע באמת יהיה מותר לטלטל?

הזכרנו כבר את הסברה הזו מקודם,

בגלל שהחוד החיצון של הקורה הוא שיורד וסותם,

לא החוד הפנימי.

כלומר החלק

בקורה שרואה קצת את הרשות הרבים, זה נקרא חודו החיצון.

וזה גורם את המחיצה, ולכן מותר לטלטל גם תחת הקורה.

אבל,

בן לך יין,

אבל אם רוצה אדם לטלטל כנגד רוחב הלחי,

אסור לו לטלטל.

למה?

מה זה שונה מתחת הקורה?

כי בקורה צריך שיהיה רוחב טפח.

לכן לא חששו שאם נתיר לו לטלטל מתחת הקורה,

יבוא לטלטל גם ברשות הרבים. מה שאין כן בלחי.

שמעיקר הדין מספיק אפילו שרוחבו יהיה משהו.

מאחר ורוחבו משהו, אז בהחלט יכול להיות שהוא יטעה

ויטלטל גם ברשות הרבים.

גם במקרה שהלחי רחב,

אבל אם נתיר לטלטל כנגד לחי, יבוא אדם לטלטל בכל לחי גם כנגד לחי כשהוא צר ביותר. שהרי מעיקר הדין די ברוחב משהו בלחי.

ואז במצב שכזה, כמעט ברור שיבוא לטלטל גם ברשות הרבים.

אשר על כן,

יודה רבי יוחנן לברייתא שיהיה אסור אכן לטלטל כנגד רוחב הלחי.

כך

טוען אבייה.

יוצא שלדעת אבייה,

לגבי הלחי כולם מודים שאסור לטלטל,

ולגבי תחת הקורה,

אז הברייתא סובר שאסור ואילו רבי יוחנן סובר שמוטה.

ורב אמר, רב הרבה חולק על הבית,

בין לך יין נמי אס מוטה,

שהוא סובר שרבי יוחנן שחלק, הוא חלק על שני המצבים.

גם מתחת הקורה מוטה לטלטל,

גם כנגד רוחב הלחי מוטה לטלטל.

לא חוששים שאם נטיר לו כנגד הלחי,

אז הוא יבוא לטלטל גם ברשות הרבים.

אמר רב המנאמן עליו.

רב עכשיו מוכיח כשיטתו שאין מקום להבדיל בין

טלטול תחת הקורה לבין טלטול כנגד הלחי.

דחייאתה רב דימי,

אמר רבי יוחנן. הוא מביא ראיה ממה שרב דימי

אמר בשם רבי יוחנן.

רב דימי הגיע מארץ ישראל לבבל.

כידוע רבי יוחנן היה דר בארץ ישראל.

אז כשהגיע לבבל הוא אמר מה שרבי יוחנן אמר.

אז מה אומר רב דימי בשם רבי יוחנן?

מקום שאין בו ארבעה על ארבעה.

מותר לבני רשות הרבים

ולבני רשות היחיד לחטף עליו.

אם ישנו מקום כזה שהוא גבוה קצת

מהקרקע,

כלומר כאן עמוד כזה,

והמקום הזה אבל אין בו ארבעה על ארבעה.

הרוחב והאורך,

אין שם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

מאחר ואין בו ארבעה על ארבעה,

אז זה לא דרישי רשות היחיד.

מאידך הוא נקרא מקום פטור,

כי כל אימת שאין בשטח ד' על ד',

זה מוגדר כמקום פטור.

זו רשות שמתבטלת

ואין לה חשיבות עצמית שלה.

אז מותר גם לבני רשות הרבים וגם לבני רשותי אחיד לחטף עליו.

כלומר, אם נאמר המקום הזה,

העמוד הזה,

הוא עומד ממש בגבול

בין רשות היחיד לרשות הרבים.

יכולים גם בני רשות היחיד לחטף עליו

וגם בני רשות הרבים.

מה זה לחטף עליו?

אם רוצים הם למשל לסדר את המסע על גבם,

ואז הם מניחים אותו על גבי אותו עמוד,

ולאחר מכן נוטלים אותו מאותו עמוד,

לסדר את זה היטב על גבם,

כדי שיהיה נוח להם לשאת את המסע שעל גבם.

מותר גם לבני רשות הערבים וגם לבני רשות האחים.

למה זה באמת?

כמו שאמרנו, כי מכיוון שאין בו ארבעה על ארבעה,

הרי הוא מקום פטור, ואם כן הוא בטל

בין לבני רשות הערבים, בין לבני רשות היחיד.

כל זה אבל ובלבד שלא יחליפו,

בתנאי

שבני רשות הערבים ורשות האחיד

לא יחליפו את המסעות של האחד עם האחר

דרך אותו מקום,

בגלל שאז

יכולים הרועים שרואים זאת

לומר שהכניסו ברשות הרבים לרשות היחיד,

או להפך,

להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

ואז יבואו אותם אלה שאינם יודעים את ההלכה,

יבואו להתיר גם כן,

להכניס או להוציא בשתי רשויות אלו של רשות היחיד לרשות הרבים.

הגם של מעשי כאן מעיקר הדין

לא עברו איסור,

כי מאחר שזה דרך מקום פטור,

נמצא שלא היה פה הוצאה ישירה מרשות היחיד לרשות האבים,

ולא הייתה הכנסה ישירה מרשות הרבים לרשות היחיד,

אלא זה דרך מקום פטור.

אין בעיה. במצב כזה אין איסור מדאורייתא.

אבל על כל פנים באו רמנן ואסרו שמא הרועה לא ידע זאת,

אז יבוא להתיר לעצמו להוציא ישירות מרשות היחיד לרשות היחיד, ומאידך להכניס מרשות היחיד לרשות היחיד.

על כל פנים,

ופה בר רבא להוכיח שרבי יוחנן סובר שאפילו כנגד הלחי יהיה מותר לטלטל.

למה? גם אם נבוא ונאמר שהמקום הזה הוא מקום בפני עצמו,

אבל הוא בטל.

גם אבוי, הוא בטל לרשות הרבים.

לכן לא תהיה בעיה ללכת ולטלטל שם כנגד הלחי.

אבל אנחנו חייבים להוסיף, לפי זה

זה רק בגלל שכנגד הלחי אין ארבעה טפחים, כלומר הלחי הוא לא היה ארבעה טפחים.

לכן השטח שבין הלחי,

כלומר כנגד רחב הלחי,

אינו ארבעה,

אז הוא מקום פטור.

אם סיבת הפטור לדעת רבא בגלל זה מקום פטור,

אז חייב להיות שאין שם ארבעה טפחים.

כך צריך לצאת

לפי ה...

בשנה הזו

האמת שכך קרה משמע מרשי, רשי משמע

שהמקום הזה נחשב כמקום

בפני עצמו

אבל מאחר ואין בו ארבעה טפחים אז הוא מקום פטור, מאשר על כן הוא בטל

בין לבבוי בין לרשות הרבים

יש אבל מי שמדקדק מדברי הריף אחרת

שאפילו אם הלחיו יש בעוביו ארבעה טפחים

עדיין יהיה מותר לטלטל כנגדו.

השאלה היא למה.

יש בזה טעם אבל לא נעריך בדבר,

רק שתדעו שיש בזה מחלוקת מה יהיה הדין עם עוביו של הלחיו או ארבעה טפחים

האם גם אז רב יסבור שיהיה מותר לטלטל כנגדו או לא.

והבעיה יהיה ארבעה טפחים.

מה המחלוקת?

זה גוף שאמרנו עכשיו.

בשיטת רש״י מה אשמה?

לא, לא, לא, לא. אתה מדבר על שני דברים שונים.

אני מדבר על ההגדרה של המקום, לא על דין של מבוי מהו.

אני מדבר על ההגדרה של המקום.

השטח הזה שהוא כנגד הלחי.

אם הלחי הוא ארבעה טפחים נמצא שוודאי יש בכל השטח הזה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים,

משום שהפתח של המבוי הוא בדארבעה.

והשטח שהוא כנגד רוחב הלחי הוא ארבעה טפחים.

נמצא שזה שטח של ארבעה על ארבעה.

אולי אפילו עשרה.

עשרה טפחים על ארבעה.

ואולי אפילו עשר רמות על ארבעה.

אבל יש פה את השטח המינימלי שהוא ארבעה על ארבעה טפחים.

ואשר על כן זה כבר לא מקום פתור.

מובן.

ממילא אז יש מקום אולי לא לומר שפה יהיה עדין שונה.

ואכן מה שמומר רש״י כך,

שכל מה שאיתנו לטלטל כנגד הלחי זה רק אם אין בלחי רוחב ארבעה טפחים.

אבל לא באופן שיש בו רוחב ארבעה טפחים.

כן.

ואביה,

באה הגמרא ושואלת,

אז מה אביה יענה על זה?

מה הוא יענה? על מה שהוכיח רבא.

הלוא הוא שאומר שבן הלחייה היא נסור.

עונה גמרא הטה בגבוה השלושה.

אתה יודע מדוע אמר רבי יוחנן שמקום שאין בו ארבעה, לארבעה מותר לבני רשות הלבין ולבני רשות היחיד לכתף עליו,

בגלל שנקרא מקום פטור?

זה הכל בגלל שהוא גבוה השלושה.

לאחר שהוא גבוה השלושה,

אז ניכר שהוא מקום חלוק לעצמו,

ואשר על כן אין בעיה לטלטל גם לבני רשות העבים וגם לבני רשות האחים.

אבל באופן

שהוא לא גבוה שלושה טפחים,

אלא הוא פחות משלושה,

אז חיישינן שאם תתיר

לבני המבוי ולבני רשות העבים

לטלטל שם, בגלל שטפעל זה מקום פטור,

אז יבואו גם להחליף עליו.

כלומר,

יבואו גם להחליף מסעות בדרך הזו,

להכניס מרשות הערבים למבוי, או מן המבוי לרשות הערבים דרך

השטח הזה שנקרא מקום פטור.

טוב,

אם כן, אנו רואים פה שתי גישות

של אביי ורבא,

איך לבאר את דברי רבי יוחנן במה שאמר,

מקום שאין בו ארבע על ארבע, מותר לבני רשות העבים ומבני רשות האחיד לכתף עליו.

אבל עדיין נשאלת השאלה למה הבעיה מתעקש

ומכאן

יש לו הוכחה לומר שעליבת רבי יוחנן

אסור לטלטל בין החייה, היא רק תחת הכורח.

אמר אביי מנאמן על מאיפה המקור שלי לומר שרבי יוחנן מודה שכנגד הלחי אסור לטלטל.

דאמר רוחמה בר-גורי אמר רב,

תוך הפתח צריך לחי אחר לעתירו.

אם המבוי הזה יש לו בפתח שני פצימים, כלומר

כעין המזוזות שמעליהם המשקוף

והם רחבים,

הפצימים הללו רחבים

לתוך אורך המבוי.

זה פתח המבוי.

הפצימים הללו למעשה יכולים לשמש כלחי להתיר את הטלטול,

להתיר את המבוי.

טלטול במבוי.

אבל צריך לדעת

שאם יש מצב כזה,

צריך לחי אחר להתירו. כדי להתיר את טלטל

כנגד הפצימים הללו,

שהם משמשים למעשה כלחיים להתיר את הטלטול לתוך המבוי,

צריך לחי אחר.

מהציור, כן.

לך יש את הציור, זה מאוד יפה,

אבל כדאי

שתראה גם לך.

אז אתם מבחינים בפצימים הללו שמשני צידי המבוי,

וצריך להוסיף לחי,

עמוד קטנטן

כנגד

בכניסה למבוי,

כדי להתיר את בן הפצימים.

מובן?

כן.

אז מה רואים מכאן, כשרבי יוחנן מודה שכנגד הלחי אסור לטלטל?

כנגד הלחי אסור לטלטל?

ממשיכה הגמרא ואומרת, וכי תימא דין בארבעה על ארבעה,

אם תבוא ותגיד לי, שהסיבה שאסור לטלטל

בשטח שבתוך הפתח,

עין ובין אלחי יין,

בגלל שיש בשטח הזה ארבעה על ארבעה טפחים.

כלומר, הפצימים הללו רחבים ארבעה טפחים.

ובוודאי שביניהם יש ארבעה טפחים. נמצא שהשטח עצמו,

אותו שטח שבין הפצימים הללו, יש בו ארבעה על ארבעה.

לכן השטח הזה נידון כמקום בפני עצמו,

ודינו כחרמנית שאסור מלרבנן לטלטל בו.

לכן אלמלא הלחי הנוסף שיעמידו שם,

יהיה אסור לטלטל.

אם תבוא ותגיד לי

שזו הסיבה,

ואז ממילא מה יוצא?

שמה יהיה הדין אבל למלאך יהיו פחות מארבעה?

אז פה יתיר רבי יוחנן לטלטל כנגדו.

אומר רבייה,

לא.

ואמר רב חנין ברה ואמרה,

תוך הפתח,

על פי שאין בו ארבעה על ארבעה,

צריך ללכת לאחר לעתירו.

גם אם תבוא ותאמר שמדברי רב חמא בר גורייה בשם רעב,

אין ראיה, כי אולי מדובר בפצימים כאלה שהם רחבים ארבעה,

ואשר על כן שם יש סברה באמת

לאסור את הטלטול כנגד הלחי.

אבל במקום... לאורך ביטים דומה על ארבעה? כן, כן. על זה מדובר.

אולי מדובר דווקא בפצימים כאלה שהם רחבים, היינו,

נמשכים לאורך המבוי,

ארבעה טפחים, ואז נמצא שהשטח שביניהם זה ארבעה על ארבעה.

אבל התשובה היא לא, כי הרי רב חנין בר אבא אמר בשם רב,

שאסור לטלטל תוך הפתח, היינו בין הבצימים הללו,

גם אם אין שם ארבעה על ארבעה, מפורש בדבריו שאפילו שאין בו ארבעה על ארבעה,

צריך לחי אחר לעתירו.

כלומר אין לטלטל שם ללא לחי אחר.

אם כן רואים פה דברים ברורים מדברי רב,

שמה הוא סובר?

שאין לטלטל

כנגד הלחי אפילו אם הוא פחות מארבעה טפחים.

בכל אישור כתב מעבר ככה. אם כן,

אם כן, נכון.

אם כן,

רואים

שאסור לטלטל.

ולא מסתבר שרבי יוחנן יחלוק עליו,

כי מאחר ולא שמענו שהוא חולק עליו,

אז מסתבר שהוא סובר כמוהו, כי אלמלא כן,

התלמוד היה מביא

שזה גוף רבי יוחנן חולק, ואומר שרב לא צודק.

מאחר ולא הביאו כך את הדברים,

אז נראה שהיה פשוט להם

שרבי יוחנן לא חלק עליו בזה.

אם כן, מה רואים?

שבין הלחי כנגד הלחי אסור לטלטל.

על כל כך, שמה שרבי יוחנן חלק על הברייתא,

זה רק לגבי הטלטול תחת הקורה.

הברייתא עברה שאסור לטלטל תחת הקורה, על זה הוא אמר, לא, מותר.

אבל מה שעברה הברייתא שאסור לטלטל כנגד הלחי,

הוא מסכים אכן שיהיה אסור לטלטל

כנגד הלחי.

ורבא

שואל את השאלה, מה רבא יענה על ההוכחה הזאת?

הרי רבא עצמו אוחז,

שלדעת רבי יוחנן מותר לטלטל גם כנגד הלחי.

עונה גמרא הטם, זה פתוח לכרמלית.

אתם יודעים במה מדובר?

רב שאומר שצריך לחי אחר באופן שהלחי, אין בו ארבעה לארבעה,

כלומר הפצימים הללו,

זה מדובר שהמבוי הזה פתוח לכרמלית.

לכן

אין לטלטל בשטח שהוא כנגד הלחי,

כי גם הוא נחשב כמו כרמלית.

השטח שבין הפצימים,

שמה שנקרא בלשונו של רב תוך הפתח,

הוא נקרא כרמלית,

כי כל המבוי פתוח לכרמלית.

שואלת הגמרא,

אבל לרשות הרבים מהי?

שערי.

אז מה אתה רוצה לומר?

שיבחר אם זה פתוח לכרמלית, אז אסור לטלטל שם.

אבל אם זה פתוח לרשות הרבים,

אז יהיה מותר לטלטל.

ערבית יותר, זה אורייתא גמור.

יציבה בהרעה וגיורא בשמי שמיא.

זהו משל.

כלומר,

איך ייתכן

שהיציבה, כלומר,

התרגום אומר,

אזרח, אזרח, הוא מתרגם את זה, יציבה.

כלומר, האזרח הוא ותיק כאן.

הוותיק,

זה שכבר התיישב פה מלפני שנים רבות,

אתה נותן לו מעמד זול ופשוט.

וגיורא, ואילו האחד הזה שהגיע ממקום אחר,

ורק אתה מתיישב כאן,

אתה מעמיד אותו בשמי שמיא.

כלומר, אתה נותן לו מעמד גבוה ושם אותו בשמיים.

כלומר,

רשות הרבים היא ודאי רשות שהיא אסורה במקום לאסור יותר מאשר כרמלית.

כל המושג הזה שכרמלית אסור בטלטות זה רק מדרבנן?

מדאורייתא רשות הערבים זה הרשות.

אם כן, איך ייתכן

שלרשות הערבים שזה רשות מדאורייתא, אתה אומר, מותרת על תל...

כשהמבות פתוח לכרמלית לרשות הערבים, מותרת על תל-תל-שער.

אבל אם זה פתוח לכרמלית שכל האיסור שעוזב איזה רבנן,

אז יש סיבה יותר לאסור?

איך ייתכן דבר כזה?

ומכאן תדעו שכל המושג הזה תמיד בתלמוד,

יציב אבא ערב גיורא בשמישמיא.

כלומר,

הסברה נותנת להפך. לא שתעמיד את הדבר הפחות חשוב בראש הפירמידה, ואת היותר חשוב, תשים אותו למטה.

ודאי וודאי שהיה ראוי

להחשיב יותר את רשות העבים,

או ממני לאסור עם המבוי פתוח לרשות העבים יותר מאשר כשהמבוי פתוח לכרמלית.

אז עונה,

עונה הגמרא היא,

מצא מן את מינו בעיני אור.

שמעתם?

אני אומר את הסברה, ככה אומרת הגמרא.

זה רק, כמובן, רבא מתכוון לזה.

כשהמבוי פתוח לכרמלית זה באמת חמור יותר ל...

אז אני אומר, מצא מן את מינו ונאור. מצא, נוצר פה חיבור.

כן?

הכרמלית,

שהיא נמצאת מחוץ למבוי הזה,

היא מצטרפת,

היא כאילו בולעת את השטח הזה להיות חלק ממנה,

ונמצא, אם כן, שזה חלק מן הכרמלית.

מובן.

כשאתה מפריד,

הרבה פעמים, זה מה שאמרו כאן, מצא מן את מינו ונאור,

זה גם כן משל.

אבל הביאור של הדברים,

לפעמים ישנם דברים שכשאתה מפריד אותם אחד מהשני,

אז אתה מבטל את העוצמה שלהם.

מתי אתה מקבל את העוצמה של הדברים הללו?

כשאתה מחבר את שני הדברים גם יחד.

כן? יש הרבה דברים ככה,

שהם בנויים, שאם אתה תפריד את המרכיבים,

אז

אתה מחליש את כל אותם מרכיבים כשהם נפרדים.

אבל כשאתה מלביש אותם אחד עם השני,

אז האנרגיה של האחד פועלת לתת באחר את הכוח,

וממילא אתה מקבל פה את התועלת במלוא העוצמה.

זה משל.

מצא מין את מינו, כלומר,

כאשר אתה לוקח מין ממינו, ולאחר מכן אתה מחבר אותם,

אתה כאילו יוצר מצב של התחזקות גדולה יותר ממה שהיה מקודם.

אז גם פה,

אם השטח הזה היה פתוח לרשות הרבים, היינו תוך הפתח.

מאחר שזה פתוח לרשות הרבים,

ובוודאי תוך הפתח זה לא רשות הרבים,

אלא

זה חשוב ככרמלית,

אז יש מקום לומר שזה נפרד מרשות הרבים.

זה בכלל לא מינו של רשות הרבים.

רשות הרבים זו הגדרה אחת, ולתוך הפתח זו הגדרה אחרת.

לכן

יש מקום לבוא ולומר שיהיה מותר לטלטל כנגד הלחי,

אבל במקום...

מה אתה מתנגד לטלטל?

כלומר,

מאחר שרשות הרבים

זה מקום שהוא חשוב לעצמו,

ואילו השטח שבתוך הפתח הוא מוגדר ודאי לא כרשות הרבים,

מאחר שהוא ודאי לא רשות הרבים, אין מקום לבוא ולאסור את הצלצול שם.

מה שאין כן ממקום שהוא פתוח לכרמלית? אומר רבא,

מאחר שיש פה כרמלית שהיא מחוץ למבוי,

למעשה המבוי פתוח לאותה כרמלית,

ממילא גם תוך הפתח אפשר שהוא יתבטל כלפי הכרמלית,

הוא ממילא יחשב כחלק מהכרמלית, ואז אחרי כן עצרו בטלדול שם.

אין לו חשיבות עצמית.

הוא לא מוגדר כרמלית. אז אני אומר, הפוך.

הוא לא מוגדר בגלל... עוד פעם, עוד פעם.

מאחר, שים לב, מאחר ואין לו חשיבות עצמית,

אז הוא מתבטל כלפי הכרמלית.

כי שייך לבוא ולומר שהמקום הזה הוא פתל לכרמלית.

מובן?

כי מי יצר את המושג, מי חידש את המושג הזה של כרמלית?

רבנה. אוה,

אז באו רבנה ואמרו,

במקום כזה שהוא לא מוגדר כרשות היחיד,

וגם לא מוגדר כרשות הרבים, כי לרשות היחיד צריך ד' בחיצון,

ולרשות הרבים צריך שיהיה מיועד לבני רשות הרבים.

כמו שראינו, סרטיה, פלטיה,

כלומר, דרך של,

אם זה דרך בין עירונית, או שזה מקום סווקים.

אבל כרמלית זה משהו מחודש, הוא לא רשות היחיד, הוא רשות הרבים,

אז הוא מקבל הגדרה חדשה.

מה ההגדרה של אותו מקום? כרמלית. כלומר, זה רשות מדרבנן.

מאחר וכן, שזה הגדר לכרמלית,

אומר הרבה,

אז אם תוך הפתח אין בו ד' על ד', אז גם אין לו חשיבות עצמית,

אז חז״ל אמרו שאפשר יהיה לשייך את השטח הזה עם הכרמלית.

וכרמלית אסור לתת.

מאחר וכרמלית אסור לתת, אז גם שם אסור לתת.

מה שאין כן במקום,

שזה פתוח לרשות הרבים,

הרי זה פשוט שאי אפשר לתת לשטח הזה דין רשות הרבים.

לא, אבל הוא כרמלית. למה? למה? אני אסביר. אני אסביר, לא, לא, לא.

אני אסביר. איך מסבירים את המקום? כרמלית, אתה צ... אם זה לרשות הרבים, איך הוא מוסר? אז אני אומר,

‫שמדובר, אתה מדבר על מצב ‫שאין שם דלת על דלת.

‫לא, אין, אין. ‫-או, אז היא כרמלית שם... ‫-או, אז יש, תדע שאם... ‫-הוא מוגדר גם ככרמלית. ‫-אתה פשוט טוען, נו,

‫אם אין בזה דלת על דלת, ‫אז אני לא נחשב ככרמלית.

‫טוב.

‫בשביל להחשיב מקום

‫שיהיה כרשות שאסורה בטלטול,

‫אתה צריך שיהיה בו דלת על דלת.

‫דלת על דלת אין שם.

‫אז למה צריכים להגדיר את זה ‫אם זה לרשות הכרמלית? ‫לכן אני בא ואומר, ‫תתבונן טוב במה שאני אומר.

‫מאחר ולמעשה זה פתוח לכרמלית,

‫אז זה נחשב כחלק מהכרמלית. ‫אומנם, אומנם אין לו חשיבות עצמית, ‫אין בו דלת על דלת,

‫אבל מאחר והוא מסונף לכרמלית,

‫הרי המקום הזה מחובר לכרמלית, ‫לכן זה נחשב כחלק אחד.

‫מצא מן את מינו ונאור,

‫אבל באופן כזה פתוח לרשות הרבים,

‫אז המקום הזה הוא ודאי נפרד.

‫הוא לא יכול לחשוב לו כרשות היחיד ‫ולא כרשות הרבים.

ולמה?

‫כרשות האחיד הוא לא, ‫כי הרי אין שם ג' מחיצות.

‫כרשות הרבים הוא לא, ‫כי ודאי זה לא מקום של רשות הרבים.

‫לא רכיסה הרבים.

‫אז מאחר שהוא נמצא ביניהם,

‫בין רשות הרבים לרשות היחיד,

היחיד, כן, אז ממילא אין מקום לבוא ולאסור שם.

אז הוא מקבל כאילו, כאילו, הגדרה נפרדת.

ההגדרה הזו אומרת שהרשות הזו מותרת בטלטול,

כי זה נפרד,

לא שייך לסנף את זה לא הרשות הרבים ולא הרשות היחיד.

כי בשביל להגדיר רשות הרבים ישנם תנאים,

והתנאים הללו אינם נמצאים בשטח הזה.

בשביל להגדיר את הרשות היחיד ישנם תנאים.

מה הם?

כי אם אין לנו חיצות,

המקום הזה של תוך הפתח הוא גם לא עומד בתנאים הללו.

נמצא שהוא לא יכול להחשב לא רשות היחיד ולא רשות הרבים.

מאחר וכן יהיה מותר לטלטל כנגדו, כי אין בו דלט על דלט.

כמו בכל שטח שהוא מקום פטור, מותר לטלטל בו.

אין איסור אפילו מזרבנן.

הוא מותר לטלטל שם.

מה שאין כי כשהוא פתוח לכרמלית,

אין לו חשיבות בפני עצמו, אלא הוא מתבטל כלפי הכרמלית.

הוא נחשב כחלק מהכרמלית,

ממילא מכוח העניין של מצע מן את מינו ונאו,

ואשר על כן אסור הוא בטלטל שם.

מובן?

זוהי סברתו של רבא שמחלק בין כשפתוח לכרמלית

לבין כשהוא פתוח לרשות הרבי.

אם כן, כאן הוויכוחים

שבין הבא אל רבא... מה זה בהגדרה?

אף אחד זה לא מותר להגדיר.

הוא אומר, זה אני מתבטל הכרמלית.

אז הוא קורא לו גם כרמלית.

אבל זה לא שוב תרבים. זה ודאי לא מתבטל. זה ודאי לא בזה. זה ודאי שלא.

אין לכם איזה הגדרה בלי קשר לעם זיכוי.

אם היו נותנים לזה הגדרה, צבע מקלופת,

אבל אם היו נותנים לזה הגדרה,

הם פותרים את כל העניין, לא משנה מול איזה רטור. אז אני אומר,

לכן אני אומר, ההגדרה הזו היא מקום פטור.

השטח הזה, לפי האורגינל, הוא מקום פטור. למה?

כי כל אימת שאין בו דלת על דלת הוא מקום פטור.

השאלה אם הוא נידון ככרמלית או לא נידון, כלומר,

האם מאחר וזה נמצא במצב כזה שהוא ביניים,

והוא פתוח לכרמלית,

האם בגלל זה יהיה נידון ככרמלית? כלומר, כאילו הוא חלק מן הכרמלית או לא?

אז זה מה שכתוב כאן. אומר רבא, במקום כזה שהוא פתוח לכרמלית,

אז שם רבנן, אותם רבנן שהלכו והחליטו שהכרמלית היא אסורה,

הוסיפו ואמרו שאם יש שטח כזה שהוא פתוח לכרמלית הוא נחשב כחלק מן הכרמלית.

מובן?

אבל במקום שזה מופרט, כלומר זה פתוח לרשות הערבים,

והרי בהגדרה ההלכתית,

על פי דיני תורה,

המקום הזה הוא לא יכול להיחשב כמקום שאסור בטלטול,

כיוון שזה לא רשות הרבים, גם לא רשות האחים.

ואדרבה, זה מקום פטור.

ואפילו מדרבנן לא שייך,

כיוון שלבוא ולחדש דין רשות על שטח כזה של מוטלות על ד',

לא מצאנו שרבנן נתנו לזה דין של כרמלית על שטח של מוטלות על ד'.

לכן יהיה מוטל בטלטול.

אני כל זה אני מסביר בסברתו של רבא, שמבדיל בין אם פתוח הוא לכרמלית לבין אם זה פתוח לרשות הרבים.

אמר לה רב הונא ברד רב יהושע לרבא.

אולי נראה קודם את רשי.

אני מעדיף לראות את רשי מקודם,

ואז נוכל להמשיך

את הדברים.

נידון ככרמלית,

אתם רואים ברשי?

נידון ככרמלית ואסור לטלטל שם.

כלומר, לדעת הברייתא,

אין לטלטל לא תחת הקורה ולא כנגד הלחם.

ועל זה בא אבייב ואומר,

מסתברא מילתא רבי יוחנן

דאמר פוק תני לברה.

רבי יוחנן שאמר לאותו רב זכאי

לא להביא את הברייתא לבית המדרש, אלא לשנות אותם יחוץ לבית המדרש,

בגלל שאינה להלכה,

אלא מותר הוא, אלא סובר רבי יוחנן שזה מותר כן לטלטל.

התחת קורה, כאמר לה, כל זה דווקא התכוון

להתיר לטלטל מתחת הקורה, על זה הוא חלק.

על אותה הברייתא אומר שאסור לטלטל תחת הקורה, בא רבי יוחנן ואומר, לא, אני לא מסכים עם זה.

ולמה תחת הקורה הוא סובר שהיה מותר לטלטל?

זה כסבר,

חודו החיצון יורד וסוטה.

אבל בין לחיין במבוי שאין שם קורה,

אלא לחי מודד אסור.

מקום שאין בו ד' על ד'.

רבא הלך והעביר ראיה לשיטתו,

ממה שרבי יוחנן אמר שאם יש מקום שאין בו ד' על ד'

ועומד

בין

רשות הרבים לרשות האחיד,

הואיל ולכא מקום חשוב,

לאו רשות בעד פניו שהוא,

הוא בטיל להכא או להכא.

כלומר,

מאחר ואינו מקום חשוב, אז הוא לא רשות נפרדת לעצמו,

כן?

והוא בטל לכאן ולכאן. כלומר, הרשות הזו

היוודע לרשות האחיד, היוודע לרשות הערבים,

אבל מאידך,

מאחר ואין לו חשיבות של מקום בפני עצמו,

אז הוא יכול להתבטל גם לבני רשות הערבים וגם לבני רשות האחיד.

והיינו מקום פטור.

כלומר, מאחר וזה מקום פטור,

לכן זה מתבטל ויכולים לחטף על אותו מקום

גם בני רשות הערבים וגם בני רשות האחיד.

לחטף על המסעות,

ובלבד שלא יחליף, אבל אם רוצים

בני רשות הערבים להחליף מבני רשות האחיד את מסעותיהם,

זה אסור.

למה?

זה לא לימרו די כמה עין מרשות הרבים לרשות היחיד.

כדי שלא יגידו אלה הרועים,

הנה, פה עושים תכסיס

ומוציאים מרשות היחיד לרשות הרבים, או להפך,

מכניסים מרשות הרבים לרשות היחיד.

והתלמיש להוצאה בשבת, ואז הרועים יבואו להתיר,

להוציא

מרשות היחיד לרשות הרבים,

יבואו להתיר את זה בשבת.

כן,

לאחר שסיימנו לבאר את דברי

רבי יוחנן,

בא רשי ואומר, מה הקשר אלינו?

אומר רשי, הוא בין לחיה עם נעמי,

גם לגבי הטלטול שבין הלחי,

אפילו חש בדלי מקום בפני עצמו, גם אם תאמרו ותאמרו,

שהמקום הזה מוגדר כמקום בפני עצמו,

כלומר, כמו שאמרנו, זה מקום שאין בו ד'

על ד',

לכן הוא נקרא מקום פטור,

אבל בטל לאחה או לאחה.

הוא בטל

לכאן או לכאן, ושר יהיה מותר לטלטל שם.

וגבוה השלושה דמינקרא.

אז זה אומר רבי, מדובר שם שהוא גבוה השלושה,

אז יש היכר, לכן

התירו ולא חששו שיחליפו שם,

אבל בין החיה עם לא מינקרא דוקטא,

אבל אם היית מתיר בין החיים

שאין היכר לאותו מקום,

אין לו היכר עצמי,

נשאר ידליטלטל לטעם,

אם תבוא ותתירו לטלטל שם,

עטה להחליף ולהפוגע לרשות הרבים. יבואו אנשים ויעשו החלפה,

וכך יוציאו

לרשות הרבים.

תוך הפתח, כגון מבוי,

שיש פצימים נרחבים לפתחו,

מכאן ומכאן,

והן הן לחיים שלו.

זה נקרא לחיים, להתיר טלטלטול בתוך המבוי.

בכל זאת, כשרוצים לטלטל בין הלחיים,

צריך להעמיד לחי החרם בחוץ,

אם ארצה להשתמש בין הפצימין.

דהי יתבוא ארבעה.

מה תבוא ותגידי שמדובר שיש שם ארבעה ברוחב הפצימין,

במשך המבוי,

ואז

לכל דלת

רשות בעל פן אף שהיא.

מאחר ויש שם דלת על דלת,

אתה כבר מקבל גדר של רשות בפני עצמה, מדרבנן.

וכרמלית היא ומדרבנן, אסורה.

ועל זה ענה הגמרא, לא.

הרי הרב אמר שאסור לטלטל,

אפילו אם אין בפצימין הללו ארבעה טפחים.

טוב,

מה הרב העונה על רעייתו של אביי?

הוא אומר לו, לא, שם זה פתוח לכרמלית,

לבקעה, זה שייך ומצטרף למינו שחוצה לו.

אז השטח שבין הלחייים

מצטרף לכרמלית, ונחשב כאילו חלק מן הכרמלית.

אבל אם זה פתוח לרשות הרבים,

אז אדרבא, מותר יהיה לטלטל שם.

הכוונה בתוך הפתח, כן? בין הלחייים.

ועל זה שאלה הגמרא יציבה,

האזרחי, כלומר זה שהוא כבר אזרח, כאן ותיק,

אתה שם אותו במעמד נמוך,

והגיורא, כלומר, אותו מקום של מעשו הוא פחות חשוב.

הוא לא מוגדר כבשות מדור, ראית, אתה נותן לזה חשיבות

עד כדי כך

שאז זה אוסר את הטלטול בפתח, בתוך הפתח.

על זה הוא אומר לו, מצג כרמלית שבן לחייים,

שלא היה בו שיעור כרמלית,

עת מינו שחוצה לו ונאור,

מתחזק על ידי מינו ונאור משנתו,

שהיה בתחילה בטל אצל שאינו מינו.

כן.

כלומר, אם לא היה פתוח לי כרמלית,

אז ודאי שהוא היה מתבטל

כלפי זה וכלפי זה. כלומר, אם זה למשל היה רשות האביב, רשות האחיד משני צידיו של הפתח.

כי זה שאינו מינו, אבל עכשיו שזה הכרמלית,

אז נתנו לזה,

כאילו זה מצטרף עון הכרמלית,

זה מתבטל,

ביטול גמור להחשב חלק בין הכרמלית,

ודוגמתו בבכורות.

יש לזה דוגמה במסכת בכורות, טומאה שבטלה וחזרה ונאורה.

אם למשל,

ציר דגים

שהיו מעורבים בו מים,

האדם קנה ציר מעם הארץ,

וחוששים שמעורב שם מים טמאים באותם דגים,

אותו ציר דגים.

אז כתוב שאם רוב הציר אינם מהמים,

אלא מזיעת הדגים,

אז יכול להשתמש בציר בטהרה,

כי המים הטמאים בטלו ברוב של זיעת הדגים הטהורים.

אבל מה יהיה עדין?

אבל הוא לא יכול לבשל את הציר בתבשיל אחר.

למה?

כי אם הוא יבוא לבשל את זה בתבשיל,

כבר יהיו מים נוספים.

המים הנוספים

יתערבו עם המים שהיו מקודם יחד עם המעורבים עם הציר,

ואז מתחזקים מהם.

לא, לא, לא. אם הוא ירבב את זה מים סדר, אז מה הבעיה?

כן, אבל זה צריך לדעת

שמאחר וזה מין ומינו, אז אין ביטוי.

אז המים הללו, הטמאים,

הם אדרבא,

מחדשים את הטומאה אפילו במים האחרים שאתה שם באותה קדירה שבה אתה בא לבשל את הציר הזה,

המעורב עם מים טמאים.

בכל נפח, בכל כמות.

מה זה בכל כמות? כן, כן, נדבר בכל כמות, ודאי.

זה כמו שצרצה באיזה ארבעים שיער, וכל משקל סופי שלו. כן, בקיצור, זהו זה.

מאחר ולמעשה המים

שבציר והמים שבגדרה התערבו יחד,

נמצא עכשיו שיש פה כבר טומאה בכמות של מים גדולה יותר מאשר הציר עצמו.

אשר על כן,

הציר אסור בבישול.

כן, אי אפשר לשפוך פה על הרוב, כי מצא מין את מינו ונעור, נוצר פה.

רוב מים כנגד הציר,

רוב מים שהם טמאים כנגד

הציר של הדגים.

על כל פנים, זו הכל דוגמה שהוא מביא לך לומר את העניין של מתא מין את מינו ונעור.

אז זה מה שהוא אומר גם פה אותו דבר.

כאשר זה פתוח לכרמלית,

אז מצטרף אותו שטח של תוך הפתח גם לאותה כרמלית שבחוץ.

אבל פתוח לרשות הרבים,

שלא זה מינו ולא זה מינו,

בטל לכאן ולכאן.

כלומר, רב אני במקום פתוח לרשות הרבים,

נמצא שתוך הפתח הוא לא נחשב לא כמבוי,

שזה רשות היחיד,

ולא נחשב כרשות הרבים.

ממילא יש לו חשיבות,

יש לו הגדרה נפרדת, זה לא מתבטל לא לכאן ולא לכאן,

לכן יהיה מותר בטלטול,

כי הוא מקום פתוח,

כי אין בו ד' על ד'.

זאת אומרת, פה זו נגישה הפוכה,

לא מתבטלת על הרבים.

נכון.

לא,

הפוך.

אין, זה לא בטוח לכרמלית.

כי זה רשות הרבים. כי זה רשות הרבים, אז לכן זה לא מתבטל.

לא שייך לבטל, כי

אי אפשר לתת לזה הגדרה של רשות הרבים,

כי אין שם רשות הרבים.

בכרמלית, שכל המושג של כרמלית,

זה רבנן נתנו,

כן?

אלא מה? הם אמרו שצריך שיהיה בו ד' על ד', בסדר.

כאשר יש פה שטח נוסף שהוא מסונף

מחובר לכרמלית,

זה נחשב כהמשך של הכרמלית,

כן? אבל במקום

שזה משני צידי המקום הזה, זה רשות,

או רשות הרבים או רשות היחיד,

אז ודאי שהמקום הזה שהוא ביניהם,

הוא לא מוגדר לא כך ולא כך.

מאחר שהוא לא כך ולא כך, אז הוא מקבל דינו כמקום פתור.

כשאתה דן כלפיו, הוא עצמו, הוא מקום שאני מודה על ד'.

ואשר על כן, יהיה מותר אכן בטלטול שם.

טוב,

עכשיו נמשיך את העניין הבא,

אומנם זה המשך הדברים,

אבל רציתי לפחות לסיים את העניין הזה.

יש פה עכשיו קושייה שמקשה לו רבי הונא ברד רבי יהושע על רבא.

אמר לה רב הונא ברד רבי יהושע על רבא,

ואת לא תסברה לבן לחיי נסור?

שואל אותו, רב הונא ברד רבי יהושע את רבא,

וכי אתה לא סובר

שבן לחיין יודע רבי יוחנן שאסור בטלטול?

ואמר רבא בר בר חנן, אמר רבי יוחנן,

אני תכף אומר לך, ממרה,

שרבא בר חנן אמר בשמו של רבי יוחנן.

מה הוא אמר?

מבוי שרצפו בלחיין,

פחות פחות מארבעה,

באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן.

כלומר,

מה יהיה הדין אם זה מבוי כזה

שהוא עמיד שם לחיי?

כי עין קנים הראשון סמוך לפתח, ממש בפתח,

בגבול שבינו לבין ראשות הרבי.

הלחי האחר הכניס אותו כבר יותר פנימה, קנה נוסף

שם אותו קצת יותר פנימה.

השלישי, עוד יותר פנימה.

בקיצור,

ריצף

כמה וכמה קנים,

יכול להיות ברוחב של שתיים, שלוש,

שלוש עמוד,

שלוש וחצי עמוד,

אבל בין הקנים הללו אין ארבעה טפחים.

אז אם אני אומר אין פה ארבעה, מה השפעה? אבל שלושה יש.

כלומר, הרוחב, ההפרש בין קנה לקנה,

הוא כמה?

שלושה ו.

הוא לא פחות משלושה,

אבל מאידך הוא לא ארבעה.

זאת אומרת, הוא לא דין בפני השלוש,

ואין פה דין של עבוד.

זה מחלוקת, זה גוף הבאים לומר. באנו למחלוקת,

רבן שמעון בן גמליאל ורבנה.

הוא אומר זה ארבעה טפחים, הם אומרים עד שלוש, זה אומר עד ארבעה. אז בואו נראה.

לרבן שמעון בן גמליאל דאמר עמר הילן לעבוד,

משתמש עד חודו הפנימי של לחייה פנימי.

לפי רבן שמעון בן גמליאל,

שסובר,

שדין אבוד

זה לא נאמר בשלושה, אלא עד ארבעה טפחים.

אז כאן שאין בהפרש בין קנה לקנה ארבעה טפחים, אלא פחות,

אז יש דין אבוד.

אז זה נחשב כאילו

יש פה מחיצה גמורה במשך שתיים או שלוש אמות.

נכון?

מאחר וכן,

אז משתמש, יכול הוא להשתמש

במבוי עצמו עד חודו הפנימי של לחי הפנימי.

לא יותר מזה,

כי משם ואילך זה נקרא שהוא משתמש כבר כנגד הלחי,

וזה אסור לו.

אז עד היכן הוא משתמש

עד

הלחי הפנימי ביותר,

אבל כשהוא מגיע כבר כנגד הלחיים הללו,

אסור לו להשתמש.

מה שאין כן, לרבנן דאמרי לא אמרינא לבוד.

מאידך, לדעת רבנן שאומרים

שאני לא אומר לבוד.

למה לא אומרים לבוד? כי הם סוברים שכבר כשהרוחב ביניהם זה שלושה,

כבר אז יצא מתורת לבוד, זה כבר לא לבוד.

יוצא שעל חיי הללו לא נחשב כלחי אחד עד פתח המבוי.

אז מהו המתיר את המבוי? הלחי החיצון הוא המתיר את המבוי.

אתה לא יכול להגדיר את כולם כלחי,

כי אין להם

הגדרה של לבוד ביניהם,

ממילא זה לא נחשב כלחי אחד רחב,

שהוא שתיים ושלוש אמות.

לכן במצב הזה משתמש עד חודו הפנימי של חיצון.

הלחי החיצוני ביותר שעומד ממש בפתח הוא המתיר את הטלטול,

ממילא יכול הוא להשתמש עד חודו הפנימי של הלחי החיצון.

מה שיוצא מתוך הדברים,

שכל מה שמותר להשתמש זה עד הלחי,

אבל כנגד הלחי אסור לטלטל,

בין אם נאמר

כדעת רשב״ג, בין אם נאמר כדעת רבנן.

כי לדעת רשב״ג,

אני אומר, הכל הוא לחי אחד, לחי אחד רחב,

כי אומרים לבוד.

אז משתמש עד הלחי,

עד חודו הפנימי של הלחי הפנימי,

של הלחי היותר פנימי מכולם, הראשון.

כן?

מה שאין כן לדעת רבנן,

אומנם אין לזה דין של לחי אחד,

אבל יהיה מותר להשתמש עד לחי, עד חודו הפנימי של לחי החיצון.

אבל כנגד הלחי עצמו, אסור.

אבל בין לחיין,

תקעו לעלמה, אסור.

מאחר וכך אמר רבא ברכנה בשם רבי יוחנן,

והדברים כמעט פשוטים וברורים,

שאסור להשתמש כנגד הלחי.

אם כן,

זה מוכרח מפורש נגד רבא,

שאמר שרבן ברכנה מתאים לטלטל כנגד הלחי.

ורבא,

שואל את השאלה, מה רבא יחנה על זה?

עונה הגמרא, גם פה רבא יתערץ, חתם נמי,

זה פתוח לכרמלית.

גם פה מדובר

שהמקום הזה פתוח לכרמלית.

כל הארבע האלה היה, הכל היה קצוע.

כל מה שאמרנו, בן לחיין, אסור,

זה פתוח לכרמלית.

אבל לרשות הרבים, מה?

שערי.

שוב, אותו סגנון של שאלה מקודם.

אבל אם זה היה פתוח לרשות הרבים, וכי היה מותר?

יציבה בערב הגיורא בשמי שמיא? איך ייתכן?

איך ייתכן

שהאזרח, אתה שם אותו בקרקע,

ואילו הגר שאינו ותיק, אתה נותן לו מעמד גדול יותר,

אתה מעמיד אותו בשמיים.

איך ייתכן שהמבוש פתוח לכרמלית,

אז יהיה אסור בטלטול יותר מאשר כשזה מה פתוח לרשות הרבים.

עונה הגמרא, פה תוטור רוצעין,

מצא מין את מינו ונעו.

לאחר וזה פתוח לכרמלית,

אז זה כבר הצטנף.

כלומר, נצטרף עם הכרמלית עוצמה,

והוא מקבל דין כרמלית,

אבל רשות הרבים

לא יכול הוא להיחשב כרשות הרבים.

אשר על כן, אדרבה, מותר יהיה לטלטל

כנגד הלחיים הללו.

רב אשי אמר,

עכשיו אנחנו מביאים תירוץ נוסף.

רב אשי אמר,

כגון שרצפו בלחיים,

פחות, פחות מארבעה במשך ארבע אמות.

רבי יוחנן ודאי סובר שמותר לטלטל בין הלחיים, כמו שרבא אמר.

ואם תבוא ותגיד לי,

אז למה ובואי שיש בו לחיים רצופים, אמר רבי יוחנן,

שאסור יהיה לטלטל,

אסור יהיה לטלטל שם.

אומר הרב אשי,

מדובר שרצפו בלחיים פחות, פחות מארבעה.

במשך ארבע אמות, כלומר על חייהם הללו הם היו

אחד

במרחק מסוים מן השני.

הקנה, כמו שאמרנו, עמיד קנה בקצה ויותר פנימה בבואי הכניס עוד קנה ושוב עוד קנה ושוב עוד קנה,

עד שהגיע למעשה לרצף את זה בשטח של ארבע אמות,

אבל השטח, האוויר שבין כל קנה וקנה היה פחות מארבעה טפחים.

ואז

לרבן שמעון בן גמליאל דאמר אמרים לה לבוד

חבלה מבוי, זה כבר דין אחר.

לפי רבן שמעון בן גמליאל שאומרים דין לבוד עד ארבעה,

אז כאן אומרים דין לבוד.

ממילא נמצא שיש כאן עכשיו

מקום אחד, לך לאחד ארוך, כמה רוחבו?

ארבע אמות.

כשזה ארבע אמות זה כבר מבוי,

זה כבר מקבל הגדרה של מבוי ולא הגדרה

של לחי שנחשב כמבוי.

לכן מאחר שדינו כמבוי

וצריך לאחר לעתירו.

מתכוון רבי יוחנן לומר שאז במצב הזה

יצטרך לאחר.

אבל רבנן דאמרא לאמרינן לבוד,

לא צריך לאחר לעתירו.

אבל לפי החכמים שאומרים שבמקרה כזה שזה עבר את השלושה טפחים,

שזה שלושה טפחים ויותר,

כבר לא עוברים לבוד,

נמצא שעדיין אין לזה הגדרה של מבוי, לאותו מקום שרצפו אותו במשך ארבע אמות,

כי אין פה קשר בין קנה לקנה,

כי הרוחב הוא שלושה ויותר.

ממילא לא צריך לחי אחר, אלא לחי החיצון הוא המתיר את הטלטול בכל המבוי.

שואלת הגמראו, רבן שמואל בן גמליאל,

לי ונראה מבחוץ

ושווה מבפני.

איך אתה רוצה לומר,

שלפי רבי שמואל בגמליאל,

המבוי לא יהיה ניתרמה לחי הזה,

כיוון שהוא מרוצף במשך ארבע אמות,

ולכן צריכים לחי אחר לעתירו,

כי על חייים הללו, הקנים הללו, מקבלים הגדרה של מבוי ואינם לחי.

ממילא נמצא שהמבוי הוא ללא לחי, אז כדי לעתיר את הטלטול במבוי צריכים לחי אחר.

למה?

אבל גם לרבן שמואל בגמליאל,

שסובר שדינו כלחי אחד שהוא שיעור של ארבע אמות,

אבל תוכל להתיר את המבוי על ידי הלחי הזה.

למה?

בגלל שמסתם העמיד את הלחי הראשון

משוך מעט מחוץ לכותלי המבוי,

כי דרכם של אותם מעמידי הלחי להעמיד אותו באופן

שייראה גם מחוץ למבוי.

ממילא זה נמצא

שגם אם כלפי אלה שבפנים

זה נראה כשווה,

כלומר כחלק מן המבוי, כי הוא ארוך מאוד,

אבל מבחוץ, כשאלה באים מבחוץ, מבחינים

בבליטה שבורטת כלפי החוץ.

ממילא אז ניכר הלחי,

ניכר שלא חלק מן המבוי.

אם כן, יש פה מושג של נראה מבחוץ ושווה מבפנים.

מדוע לא תדיר את הטלטול במבוי

מכוח הלחי הזה,

שהרי נראה מבחוץ ושווה מבפנים הוא?

עונה הגמרא, מי דעותם האלה לרבי יוחנן?

הרי כל הדברים הללו נאמרו בשם רבי יוחנן.

אם כן,

הכי אתה רבין, אמר רבי יוחנן,

נראה מבחוץ ושווה מבפנים אינו נידון משום לחי.

כלומר, אכן אתה תהיה צודק לפי מי שסובב,

שנראה מבחוץ ושווה מבפנים נידון משום לחי, אכן יהיה מותר לדלטל שם.

גם לדעת רשב״כ.

אבל אתה מדבר הכל בשליטת רבי יוחנן.

רבי יוחנן סובר שהם לא אומרים לחי,

אם זה שווה מבפנים ונראה רק מבחוץ.

צריך שיהיה נראה גם מבפנים.

אז היתרה הזאת יותר אשר בשביל בחוץ ולא... זה לא מספיקה לשיטת רבי יוחנן.

אמרת מצויין.

באמת, מה זה נותן להם?

נראה את רשי.

לא, יש פה היכר, זה הכול.

נראה ברשי,

בדף ט' עמוד א', ואת לא תסברא

בין החייים רבי יוחנן אסור?

וכי לא סבורתה שלדעת רבי יוחנן יהיה אסור לטלטל בין החייים?

ואמר רבי יוחנן מבוי שרצפו בין החייים

במשך המבוי, כלומר לתוך אורך המבוי,

מראשו לצד סופו,

בשתיים ושלוש אמות,

ופחות מארבעה, וההפרש בין כל קנה וקנה

היה פחות מארבעה טפחים,

שאין בין לחי ללחי ארבעה,

אבל יש ביניהם שלושה.

באנו למחלוקת, רבן שמונה ורבנן,

ויפלגו לעיל,

שחלקו הם לעיל,

ומשלושה ועד ארבעה יאמרו להם לבוד או לא, אם אני אומר דין לבוד או לא.

מאותו מחלוקת אנו לומדים.

שאף בהכשר מבוי זה יש מחלוקת ביניהם.

המחלוקת הזו אנחנו למדים

שגם

כשבאים להכשיר את המבוי הזה יש מחלוקת.

רבי יוחנן לא מפרש מלטה,

כלומר רבי יוחנן לא פירש

מה כוונתו, הוא רק אמר את העניין, באנו למחלוקת, רבי שמעון, גרמיאל ורבנן,

אבל מה באור הדברים?

בזה יש לנו שני פירושים. פירושו של רבי אונא ברד רבי יהושע ופירושו של רב אשי, כמו שראינו מקודם.

והשתק גם מפרש רבי אונא ברד רבי יהושע.

בא רבי אונא ברד רבי יהושע ומפרש את דברי רבי יוחנן.

דע על כורחיך,

עד כאמר רבי יוחנן,

דשייך הפלוגתאיות רבן שמעון ורבנן,

האכה,

כלומר, מה שרבי יוחנן אמר,

שבמצב כזה שהוא רצף לחיים במשך שתיים ושלוש אמות,

כאשר ההפרש בין קנה לקנה הוא שלושה ולא ארבעה,

זה הכל הכוונה, לא משכחת לה, אלא בתשמיש שכנגד הלחיים.

כל ההבדל יהיה אם מותר להשתמש כנגד הלחיים הללו, כלומר, כנגד רוחב הלחיים הללו.

דיל רבן שמעון,

לדעת רבי שמעון אבו כולו, כחד לחי.

כולם נחשבים כלחי אחד,

ואין משתמש בה מבורי,

אלא עד חודו הפנימי של לחי הפנימי.

אבל משם ולחוץ,

אבל אם ירצה הוא להשתמש

מאותו מקום, מחודו הפנימי של לחי הפנימי,

החוצה, כלפי הפתח של המבוי,

זה נקרא הבה בין החיים, ואסור.

הבה על רבנן, לא הווה כחד לחי,

לפי רבנן זה לא יחסים כלחי אחד,

ובלחי החיצון משתרם מבוי.

אז ההיתר של המבוי הוא מכוח הלחי החיצון,

ומותר להשתמש בכל המבוי עד חודו הפנימי של חיצון.

דך נגד חיצון לחוד, האוה בין לחייים.

מאחר וזרק זה הלחי,

החיל החיצוני הוא הלחי.

אז רק נגד הלחי החיצון אסור להשתמש,

ולא עד לשם, לא עד חודו הפנימי של הלחי החיצון.

עלמא, אז מה רואים לרבי יוחנן בין לחייים? אסור.

דהי בין לחייים לרבי יוחנן, מותר?

מה שייך פלוגתא את רבן שמעון ורבנן לאכא?

אם לא אומר שבין הלחייים גם מותר לרבי יוחנן?

אם כן, מה השייכות של מחלוקת רבנן לפה?

מה אכיפה אם אתה מחשיב את הכל כלחי אחד,

או רק כלחי החיצון?

בין אבו כולו הוק אחד, בין לא אבו כולו הוק אחד, בין אם כולם נחשבים כאחד ביניהם לא.

כנגד כולם הוא משתמש, מותר הרי להשתמש

כנגד הלחייים.

רב אשי אמר,

לעולם בין לחייים לרבי יוחנן מותר.

הוא מפרש אחרת את דבריו רבי יוחנן.

באמת מותר להשתמש בין אל חייים.

ואז אמר רבי יוחנן,

דשייך הפלוגתא את רבן שמעון ורבנן לאכא?

מה שרבי יוחנן אמר,

ששייך לומר פה מחלוקת רבן שמעון ורבנן בעניין הזה של רצפו בלחייים.

מדובר כי יודע, והמשך רציפה זו דלת עמוד באורך המבוי.

הקנים הללו שהוא עשה, כשזה כלחי,

עשה את זה למשך ארבע אמות.

אז לרבן שמעון יש לבות בפחות מארבעה.

כי מאחר הוא, זאת אומרת,

אם היה הפרש פחות מארבעה טפחים בין לחי ללחי.

אז זה לבות, אבל אחד לחי. אז יש כל הלחייים הללו נחשבות כלחי אחד,

ומילא זה מקבל כבר דיל מבוי, כי זה ארבע אמות ואמרנו להם.

כבר הזכרנו למעלה בדפי ארבע אמות,

גדול משום לחי, ויצא מתור הד לחי,

וצריך לחי אחר, ועד דיל מבוי זה שבין לחייך אין לחץ, רק לחייך אחר, כי הוא לא יכול להיות מוגדל כלחי.

מלחי הפנימי ואילך,

מי אושר אלטלטולו במבוי.

כבוד רשי, אבל תדע לך, לטלטל במבוי יהיה מותר לטלטל?

גם לדעת רשב״כ, מלחי הפנימי ואילך.

דילהנאו, כלומר כלפי

אלה שגרים

בתוך המבוי עצמו, בחלק הפנימי,

שמה זה כן טוב. דילהנאו ודאי נראה לחי,

וחוויון נדון להם בלחי.

כלומר להם,

אלה שגרים פנימה יותר מהלחי הפנימי,

הם ודאי רואים אותו כלחי.

העובי שלו,

נקרא להם שהוא לא חלק מן המבוי.

ומילא זה לחי וניתר בו מבוי.

כך שמעתי.

יוצא שגם אם נאמר שדינו, דין הלחייים הללו כמבוי,

זה רק בשביל לאסור את הטלטול

כנגד הלחייה.

אבל אלה שרואים

מן הלחי הפנימי ואילך, אלה שדרים שם,

רוצים לטלטל שם באותו שטח.

שהוא מלחי הפנימי ואילך לעומק המבוי,

יהיה מותר.

כך סובר רשי בפירוש אישות.

ולי נראה,

אבל רשי אומר, נראה לו לומר שאפילו מפנימי ולפנים אינו ניתן. בדעת רשב״ג אסור יהיה לטלטל לא רק

בין הלחיים, אלא גם

אלה שבפנים יותר.

למה? דלחי הפנימי לרבי יוחנן לא יכול להתיר ללחי הפנימי את הטלטול במבוי.

אבל לרבנן,

אבל לדעת חכמים שסוברים שלום אומרים דין לבוד,

כל אחד ואחד בעל פניו שהוא.

כל לחי זה נחשב כללחי נפרד, ומי שתראה מבוי ולחי כמה.

ממילא נוכל להתיר את הטלטלטול במבוי,

בלחי החיצון שהוא סמוך לפתח המבוי.

ולרבן שמעון, נהי נעמיד וכולי אחד הוא,

ונידון משום מבוי, שואל את הגמרא גם לפי רבן שמעון גמליאל.

נכון, אומנם שהכל נחשב כאחד.

כל הלחייים הללו נחשבים כללחי אחד ולאחי זה הופך להיות מבוי.

אפילו האחר, בכל זאת.

היכה שאמר רבי יוחנן את רבן שמעון זה בעל אחי אחר להתירו.

איך ייתכן שרבי יוחנן סובר שלדעת רבן שמגמליאל צריך לאחי אחר בשביל להתיר את הטלטול שם?

ליש תראה מבוי ונראה מבחוץ לבפנים, שיהיה מותר לטלטל

במבוי, מכוח הלחי החיצון שהוא נראה מבחוץ ושווה מבפנים.

דם מסתמה, כלומר הדרך, הנורמה הייתה

כי יוקמה ללחי כמה משחוקים עד כלפי חוץ.

כשהוא עמיד את הלחי הראשון,

שממש זה שבפתח המבוי,

אז חלק ממנו בולט כלפי חוץ,

שכן דרך כל מעמידי לחייים,

כדי שייראה כזה,

כמו שאתם רואים בציור שמובא ברש״י,

כדי שייראה מבפנים ומבחוץ,

שהוגבע שם לשם לחי.

ואם אינו מושך קצת רוחב הלחי להלאה מכותלי המבוי,

אבל אם זה לא היה כך,

אלא הוא מצמיד את זה ממש, אלא משווה להן,

נראה כמו סיף הרוחב הובה הכותל למבוי.

ואינו ניכר בבחוץ שהוא לחי,

אלא מבפנים ניכר שאינו מן הכתלים,

לפי שחודו נראה מבפנים. כלומר, אם זה מצב כזה שהוא לא מושך אותו כלפי חוץ,

אלא מעמיד אותו ממש

בשווה לכותל.

אם ככה, זה לא נראה מבחוץ.

כיוון דראשון, מאחר והנורמה היא שמעמידים את זה,

שזה ניכר מבחוץ,

אם ככה זה כזה קושייה היא, וכיוון דראשון,

קצתו נמשך לחוץ,

כן?

עוד פעם, אני אקרא עוד קטע קצת קודם.

ואינו ניכר מבחוץ שהוא לחי, אלא מבפנים ניכר שאינו מן הכתלים,

לפי שחודו נראה מבפנים.

וכיוון זה ראשון, מאחר וזה הנורמה שראשון קצתו נמשך לחוץ,

כי הדר ישבה הוא מבפנים ברציפת לחייים הללו, גם אם הוא אחר כך

יצר מצב שזה נראה כשווה מבפנים,

כי הוא ארוך

מדי בעובי ארבע אמות,

באורך ארבע אמות,

ועשה אוכותל,

מעל איש תראה מבוי, בכל זאת המבוי יהיה מותר בפתלתול,

באי בליטה קמאיתא, נראה מבחוץ.

ואמריה לה קמאן,

דאמרי לה נקמאן, שהרי אמרנו בהמשך,

נראה מבחוץ ושווה מבפנים,

נידון משום לחי.

כן?

מידיהו תאמה,

כלומר, מימות וילנאי תיוב תא אלא רבי יוחנן,

דא מלווד,

דא מלווד רבן שמעון פסול עליי מבוי, כלומר כל מה שאנחנו מבקשים את הקושייה,

זה הכל לדעת רבי יוחנן, שכך הוא למד

עליבת לפי רבן שמעון גמליאל.

מאחר וכך,

הרי רבי יוחנן סובר שנראה בחוץ ושווה בפנים אינו נידון.

לא יכול להיות להכיל. כך, אי אמרינא לבות, אם אני אומר בלחיים הללו,

שהמרחק ביניהם פחות מארבעה,

וזה אומרים לבות לדעת רשב״ג,

באי לחי אחרינא, אז אכן צריך לחי,

אחר עתיר את הצלתול,

במה אבוי.

וזה סיימנו להיום.