מסכת עירובין דף ח. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת הערובין, דף ח׳ עמוד א',

בשורה השביעית שמראש העמוד.

אמר רבא,

האדה אמרת,

לאמצע הרחבה מותר,

לא המרן אלא זה שלא כנגד זה,

אבל זה כנגד זה, אסור.

הזכרנו אתמול את העניין של מבוי שיקרא להרחבה,

שרבי יהודה אמר שאינו צריך תיקון, אינו צריך כלום,

ורבי יוסף ביאר את הדברים שהדין הזה שאינו צריך תיקון,

ודווקא אם הוא קלה לאמצע הרחבה, כלומר הפרצה

שבין המבוי לאותה רחבה

היתה

באמצע הפרצה,

באמצע הרחבה,

אבל אם זה קלה לצדי רחבה, אסור.

בא רבא ומבאר

שצריך תנאי נוסף.

מה שאמרנו, שאם זה לאמצע הרחבה מותר,

זה דווקא אם הפרצות

הן זה שלא כנגד זה.

הרי גם המבוי

נפרץ לרחבה,

וגם הרחבה נפרצה לרשות הרבים.

כלומר,

הרי הרחבה היה לה ד' מחיצות.

המחיצה שמבדילה בין המבוי להרחבה נפרצה,

וגם המחיצה שמבדילה

בין המבוי לרשות הרבים נפרצה.

אם כן, יש כאן פרצות

בשתי המחיצות,

כאשר שתי המחיצות הללו

הן אחת מול האחרת.

אבל המחיצות אומנם

זה האחת מול האחרת,

אבל הפרצות כשל עצמן אינן זו כנגד זו.

באופן שהפרצות

אינן זה כנגד זה,

אז מותר.

כלומר, הפרצה שבמבוי

שבין המבוי להרחבה אינה מכוונת כנגד הפרצה שבין ההרחבה לרשות הרבים.

לכן באופן שכזה

אין המבוי נראה כמפולש,

ואשר על כן לא צריך תיקון.

אבל מה יהיה הדין אם הפרצות הן זה כנגד זה?

פרצה שבין המבוי להרחבה הייתה כנגד הפרצה שבין ההרחבה לרשות הרבים,

באופן שכזה המבוי אסור בטלטול כדין המבוי המפולש,

גם אם

נפרץ לאמצע הרחבה.

מאחר ונראה לכל, הפילוש,

כל אחד שעומד במבוי

רואה דרך הפרצה שיש במבוי

גם את רשות הרבים דרך הרחבה,

כי ירה הפרצה האחת

כנגד הפרצה האחרת.

מוסיפה הגמרא להביא את דברי רב משורשיה.

אמר רב משורשיה, הדה אמרת.

זה שלא כנגד זה, מותר.

לא אמרן אלא רחבה דרבים,

אבל רחבה דיחעיד,

זימנין דמימלך עלה ובן אל הבתים

והבה לכמבוי שכלה את ידי רחבה ואסור.

כלומר,

גם אם אומנם

מדובר

בפרצות שאינן זו כנגד זו,

ואשר על כן,

רב יהודה סובר שאינו צריך תיקון.

זה לא מבוי מפולע.

זה הכול בתנאי שהרחבה היא שייכת לרבים.

אם היא שייכת לרבים,

לא יעשו בה שום שינוי

מאחר שזה שייך לרבים. אף אחד לא יוכל לבנות שם.

אבל באופן שהרחבה הזו היא רחבה של אדם יחיד,

כבר ביארנו מה זה רחבה,

מה שאחורי הבית נקרא רחבה, מה שלפני הבית נקרא חצר.

אז אם זו רחבה של אדם יחיד,

פה אסור לטלטל במבוי.

מדוע?

משום שיכול להיות שאותו אדם

יחליט לבנות ברחבה.

הוא יבנה בתים ברחבה,

כן, ברוחב של הרחבה,

עד הפתח,

עד הפרצה שיש בינה לבין המבוי.

ומאחר שאם הוא יבנה בתים,

אז יהפך להיות כאילו

שזה מבוי שיכולה לצידי רחבה.

באופן הזה,

הרי כבר האמנו שמבוי שיכולה לצידי רחבה, אסור.

הזכרנו אתמול

את ההבדל

שבין שני סוגי פרצות.

הבאנו כאן את ה...

אתם רואים?

זה מבוי שיכולה לאמצע הרחבה.

הנה, אנחנו ציינו אתמול

שימו לב.

קודם כול, הדין הראשון שרבא אמר, הוא מדבר באופן

שיש כאן

רחבה,

כן,

וכאן יש מבוי.

אתם רואים?

עכשיו, פה היתה מחיצה ונפרצה.

כאן זה רשות הרבים.

כאן עוברת רשות הרבים.

נפרצה הרחבה גם כן בכותל שבינה לבין רשות הרבים.

אבל הפרצות הן לא זו כנגד זו.

לכן פה לא צריך תיקון.

מובן?

כי לא נראה כמפולח.

אבל מה יהיה הדין

אם זה לא היה כך?

אלא זה היה

שהפרצה כנגד הפרצה.

הפרצה שבין המבוי לרחבה היא מול הפרצה שיש בין הרחבה לרשות הרבים.

זה נקרא זה כנגד זה.

זה הסוף.

עכשיו,

אנחנו גם הזכרנו אתמול שאם המבוי ייכלל לצידי הרחבה, כלומר הפרצה היא בצד,

הנה בצורה הזו, אז זה אסור.

מכוח ההלכה הזו הוסיף רב מישור שיריה לומר כך,

שכל מה שאמרנו כאן,

שאם זה שלא כנגד זה מותר,

זה דווקא אם זו רחבה של הרבים.

אבל אם זו רחבה של יחיד,

יכול להיות שהוא יבנה פה בתים,

פה,

ואז ייווצר מצב שיש פה מחיצה כזו,

נמצא שיהפוך להיות מבוי שיכלל לצידי הרחבה.

לכן אמר רב מישור שיריה, שאם ההרחבה היא רשות היחיד,

פה לא נסמוך להתיר ולטלטל בה מבוי,

כי שמא ברבות הזמן יחליט אותו אדם ששייכת לו הרחבה לבנות בתים,

ואז ייווצר מצב שהפרצה תהיה בצידי הרחבה,

ומבוי שיכלל לצידי הרחבה, כבר אמרנו שזה אסור.

מובן?

הלאה.

זה דברים שחייב להיות הרבה זמן.

כן, מה זה משנה?

מה זה משנה אם זה הרבה זמן או לא הרבה זמן? חוץ מזה, מי אמר לך שזה חייב להיות הרבה זמן? אתה לא יודע.

אתה בא ואומר, אולי,

תראה, אולי עכשיו, אולי מחר, אולי מחר.

לא משנה, זה לא משנה, אבל אנחנו חוששים לאיסור שיבואו וייטלטלו,

וירשו לעצמם לטלטל.

בסדר, שיגיע הרגע, זה צריך לעשות. אבל אתה צריך לדעת, זה שאלה כללית,

שאם ייווצר מצב שאנשים יטעו לחשוב

שמבוי מפולש עוד צריך תיקון, אז אתה אורס פה את כל תקרת חכמים.

הרי אם ייווצר מצב הלא, למה אמרת שפה זה אסור?

למה?

אסור מה?

לטלטל.

אסור לטלטל במבוי, בלא תיקון.

למה?

כי מאחר

שזה נראה יותר כמפולש,

זה עומד ממול החלפה, כן?

מאחר שזה נראה יותר כמפולש, אז מה?

אז אחרי שיבוא אדם להטיל ולטלטל במבוי

מפולש ללא תיקון.

וממילא אז הלכו והוסיפו שגם אם זה מבוי

שאינו כלל אצל הרחבה, אבל אם הרחבה היא שליחית,

יכול להיות שעם הזמן זה יהפוך להיות מבוי

כאלה לצידי הרחבה כי הוא יבנה בתים.

נכון? לכן כל הדין הזה שאמר לנו רב יהודה, תקשיב, תקשיב.

למה זה הרחבה, אמרנו? זה החלק האחורי, מאחורי הבית.

למי זה הרחבה הזאת? עזוב, יש בית, יש בית.

אז זה כמה בתים?

בית אחד. אותו דבר, אם זה כמה בתים זה אותו דבר,

אבל זה לא שייך לרבים.

הם בעלי הבניין יכולים לבנות בהרחבה הזו גם כן.

זה הכול.

זה לא רשות יחיד, זה רשות יחיד. בהגדרה ההלכתית זה רשות יחיד, יש שם מחיצות.

לא, אבל הוא לא אמר,

אבל

יחיד הכוונה שיכול להיות אדם

שיחליט לבנות שם.

שיש לו רשות, זה לא יכול להיות אחד, זה יכול להיות כמה דברים. נכון מאוד, מאה אחוז, נכון.

יוצא אם כן,

שבשביל להתיר

בבוי שייכלל הרחבה שאז אינו צריך תיקון,

צריך לזה כמה תנאים.

א',

שיהיה כלה לאמצע הרחבה.

ובנוסף, שהפרצות לא יהיו זו כנגד זו.

או בנוסף, שהרחבה תהיה רחבה לרבים,

שלושה תנאים.

רק אם נשלמו ג' תנאים אלו, אז אינו צריך תיקון. שוב אני חוזר,

מבוי שיקלה לרחבה, היינו נפרץ

המחיצה שבין המבוי לרחבה,

והפרצה הזו היא באמצע הרחבה,

אבל הפרצות שיש,

אותם אלה שיש בין המבוי להרחבה או בין המבוי לרשות העבים,

אין הפרצות הללו זו כנגד זו,

וגם זה הרחבה, זה רבים, אז יהיה מותר.

אבל אם הפרצות הן זו כנגד זו, אסור בכל מצב.

אם הרחבה היא של אדם יחיד, אסור בכל מצב.

כי שמא זה יהפוך להיות מבוי שיקלה לצאת הרחבה, כי הוא יבנה בתים.

מובן,

זה מה שכתוב כאן בגמרא,

ונראה את המשך

דברי הגמרא שהגמרא רוצה להעביר ראייה לדברים הללו.

ומנה תמרה

דשאנלן בין רחבה דרבים

לרחבה דיחין.

כלומר, מהיכן נלמד

לומר שיש חילוק בין רחבה דרבים לרחבה דיחין?

דאמר רבין בראבדה, אמר רבי יצחק,

כלומר רבין בנו של רב עדה,

אמר שרבי יצחק אמר לו שהיה מעשה במבוי אחד,

שלא,

לא סליחה, שצידו אחד

כלל הים

וצידו אחד כלל האשפה,

ובא מעשה לפני רבי ולא אמר לה,

ולא אמר בה, לא היתר ולא איסור.

היה מבוי.

שמשני צידיו

לא היה כתלים כמו שיש לשאר המבואות,

אלא צידו אחד היה ים,

וצידו האחד

היה שם אשפה שהייתה גבוהה עשרה טווחים.

איפה זה אנחנו עכשיו בחטא עמוד א'?

אנחנו בחטא עמוד א', ודאי וודאי.

בואו נסביר על מה מדובר.

שימו לב.

אני אתאר לכם איך היה נראה המבוי הזה.

היה פה,

כן?

זה מקום.

פה היה ים,

ופה

היה אשפה,

ופה סגרו מחיצה.

שימו לב

איך

היה המבוי.

זה המבוי.

מצידו אחד היה ים,

מצידו האחר היה אשפה.

מצד השלישי אכן הייתה מחיצה.

בסדר?

הלאה.

עכשיו,

גם

האשפה

היה עדין של מחיצה, כי היא הייתה גבוהה עשרה טפחים,

והים גם כן.

מאחר שאנחנו מודדים

מקרקע הים,

היה שם עשרה טפחים, אז זה גם כן מחיצה.

ופה הייתה מחיצה ממש,

נמצא שיש פה ג' מחיצות.

אברהם הילל, אתה הבנת?

אה.

עכשיו,

עשו שם, בכניסה לכאן,

פה, לחי וקורה.

לחי או קורה.

כי חשבו שיש לזה דין של מבוי סתום.

באו ושאלו את רבי

האם זה מספיק הלחי או קורה שעשו בפתח המבוי,

או שלא.

הוא לא אמר, הוא לא פסק, לא להיתר ולא לאיסור.

השאלה היא

למה באמת

הוא לא פסק, לא איסור ולא היתר.

וכי,

רבי דנשיא?

רבי דנשיא. וכי,

בגלל שהוא לא ידע את ההלכה, או בגלל סיבה אחרת?

סיבה אחרת, בסדר. בואו נראה.

איסור לא אמר בה דאקה, אם היא מחיצות.

למה הוא לא רצה לאסור את הטלטול במבוי?

כי הרי יש פה גימל מחיצות.

מה עם הגימל מחיצות שיש כאן?

האחת,

צד אחד זה הים,

הצד האחר שמול הים זה היה אשפה,

וברוח השלישית המחיצה ממש.

אז אי אפשר לבוא ולאסור, יש פה גימל מחיצות.

אז זה מבוי סתום.

מבוי סתום, תיקונו בלחי או קורה.

נו, אז זה בסדר.

נו, אז למה לא אמר להם מותר?

היתר לא אמר בה חיישינן שמא תנטל אשפה

ויעלה הים שרטון,

ואז

יהיה פה בעיה.

כלומר,

למה הוא לא אמר מותר?

אמנם במצב העכשווי

יש פה גימל מחיצות,

אבל הוא לא רצה להורות היתר

משום שהוא חשש שבעתיד

יתבטל אחת מיני מחיצות.

או שהאשפה תרד מלהיות גובה עשרה טווחים,

או שיעלה הים שרטון. כלומר,

תהיה שם איזושהי

ערימת חול

שתכסה את החלק של הים

שנמצא שם, ואז יתגלה שבין

קרקע הים לבין החלק העליון, אין פה עשרה טווחים.

נמצא שיתבטל אחת מן המחיצות.

לכן, משום החשש הזה שמא ימשיכו לטלטל במבוי גם

אם האשפה תינטל משם,

או גובהה של האשפה תינטל על כל פנים,

או שמא יעלה הים שרטון, לכן הוא לא רצה להורות היתר.

מובן? הדברים מובנים?

יפה.

עד כאן זה המעשה.

עכשיו, בואו נראה...

הוא לא אמר את זה, גם לא איסור. נכון מאוד.

איסור, הוא לא רצה להורות, כי בפועל יש פה גימל מחיצות.

יש פה מבוי סתום עם כל ההלכות של גימל מחיצות,

ותיקנו אותו בלחיו הקורה.

ואחריו צריכה לצאת, למה? צריך לדעת מה לעשות.

אבל מאידך,

מאידך, הוא לא רצה להורות היתר.

שמא יסמכו על מה שהוא הורה היתר,

גם במצב כזה שהים

יעלה סמפטום, או האשפת ינטל משם,

ואז זה לא יהיה גימל מחיצות.

אבל מילא... אפשר לשים מגמטר כזה שם, כמה?

כשאתה תשב במעמד של יועץ, נבוא אליך.

למה?

אנחנו לא מחפשים עצות עכשיו. זה יורד מתחת לגובה העץ. אנחנו עכשיו לא באים ללמוד עצות, אנחנו עכשיו באים ללמוד... זה צריך, אנחנו חוזרים בתשובה, יש לנו כוחות מיוחדים. נכון, יש לכם כוחות מיוחדים.

בינתיים תשתמש בזה במקומות שלא קשור לתלמוד.

אפילו צדיקים גמורים לא עוזרים להם. שואלת הגמרא,

ומי חי שינן, שמא תינטל אשפה?

למה, רבי, חשש

שמא תינטל האשפה,

וכי חוששים אנו לזה?

ואז תתבטל על מחיצה אם תינטל אשפה.

נכון, אמנם, שאם זה יינטל, אבל צריך לחשוש לזה?

ועתנן,

והרי שנינו במשנה מפורשת, המשנה הזו מובאת

בהמשך במסכת, בדף צדק-צד עמוד ב', כאן במסכת ערובין.

כתוב שם במשנה, אשפה ברשות הרבים.

גבוה עשרה טפחים,

חלול שעל גבה, זורקין לה בשבת.

מה יהיה עדינים? יש גל של אשפה,

והגל הזה מונח ברשות הרבים, ויש לו גובה של עשרה טפחים,

ורוחב ההשפעה זה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

אז אם יש מקום

ששטחו זה ארבעה על ארבעה, לכל הפחות,

והגובה הוא עשרה, אז מה הוא מוגדר כרשות היחיד?

יפה.

אז אם יש בית בסמוך להשפעה,

אפשר דרך החלון שבבית

לזרוק

להשפעה דברים.

למה? כי זה מרשות היחיד

לרשות היחיד. מן הבית להשפעה.

אבל זה לא עובר דרך מסוכרים?

מה? לא.

לא.

עכשיו מה שצריך לדעת,

למה לא חששו שמא האשפה תתמעט מלהיות עשרה טפחים?

ואז זה יחזור להיות,

ואז זה יחזור להיות כמו מה?

טוב טוב.

לא. אם זה פחות מעשרה טפחים,

אז או שזה יהיה כרמלית,

או שזה יחזור להיות רשות הרבים.

השאלה כמה זה יתמעט.

אבל הרשות היחידה ודאי שזה כבר לא יהיה אם זה יתמעט בעשרה טפחים.

אז איך במשנה התירו?

למה לא חוששים שמא תתמעט ההשפעה?

אלא מה רואים? שלא חוששים.

אז למה הרבי חשש?

זוהי שאלת הגמרא. תלוי על סביבה שזה נמצא.

וכי חוששים, אם זה מקום שההשפעה הזו ברוב הזמן גבוה,

אז אין לחשוב על כך. וכי חוששים,

אתה אומר מה עשו, אבל אני רואה את זה תכף בגמרא.

וכי חוששים שמא תינתן לה השפעה?

הרי משנה מפורשת אמרה שאם יש השפעה ברשות הרבים,

גבוהה עשרה טפחים ורוחבה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים שדינה כרשות היחיד אפשר לזרוק מהבית הסמוך לאותה השפעה

חפצים לתוך ההשפעה הזו ולא חוששים שמא תתמעט ההשפעה מגובה.

למה?

אלמא, שאלה בין השפעה דרבים להשפעה דיחיד.

רואים

שיש הבדל בין השפעה של הרבים

לבין ההשפעה של היחיד.

ההשפעה של הרבים,

לא חוששים שמא תתפנה ההשפעה.

כי אין דרכה ללכת משם,

כי זו השפעה של הרבים.

זה מיועד להיות השפעה, זה יעודו.

אבל ההשפעה של היחיד,

שהיחיד משליך שם את הזבל שלו, הוא עלול להימלך

ולפנות את ההשפעה,

ואז,

ואז,

על זה אומר הבי חוששים שלמה תינתן. וגם הים, האם זה ים באמת, מה הסיכוי שזה יהיה סרטון רוב הזמן יום ככה?

האכה נמי, בואו נראה, נסיים את הראייה. האכה נמי

שנה בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד.

אז גם בעניין רחבה,

יהיה הבדל בין אם הרחבה היא של הרבים

לבין הרחבה של היחיד.

ברחבה של הרבים,

אם זה נפרץ באמצע הרחבה,

לא חוששים לאסור את זה בגלל שמא יבנו. כי למה יבנו? זה רבים.

אין רשות לאדם לבנות שם,

אבל אם זו רחבה של היחיד,

חיישינן,

שמא היחיד יבנה שם בתים,

ואז נמצא שהמבוי יהפוך להיות קלה לצידי רחבה,

ולא לאמצע הרחבה.

כן, שואלת גמרא ורבנן,

מהי?

כלומר,

המעשה הזה שהבאנו,

שהיה מבוי שצידו אחד ים וצידו אחד אשפה,

הוא בעל רוח השלישית היה מחיצה גמורה.

אז רבי לא רצה לפסוק, לא היתר ולא איסור.

שאר החכמים שבדורו, מה אחזו?

מה הייתה דעתם בעניין הזה?

אמר רבי יוסף בר אבי דימי, תנא וחכמים אוסרים.

אדרבה.

על המעשה הזה ישנה ברייתא האומרת שחכמים אסרו

בגלל שיש חשש שמתינתן לה אשפה,

או יעלה ים שרטון, אז כבר אסרו את זה גם עכשיו.

אמר רב נחמן, הלכה כדברי חכמים שעשו.

אי קדם, יש נוסח אחר

מה חכמים פסקו.

אמר רב יוסף בר אבי דימי, תנא וחכמים מתירין.

שאדרבה.

נוסח אחר אומר שהחכמים לא אסרו, אלא אדרבה, התירו.

אמר רב נחמן, לפי הלשון השני באה הגמרא לפסוק,

אין הלכה כדברי חכמים שהיו מתירין,

אלא אדרבה לאסור.

יוצא שהמהלך של התלמוד כאן אוחז

שבמבוי שצידו אחד יה וצידו אחד אשפה,

אין לטלטל כלל,

אפילו אם מניחים להוכיח הוקרה בפתח שמצד ידיעת ראשות הרבים,

שמא תתבטל המחיצה.

מאיזה סיבה?

כלומר, על ידי שאו שיעלה הים סרטון,

או שתתמעט האשפה מגובה עשרה טפחים שבה,

ונמצא אם כן שאין פה ג' מחיצות.

אשר על כן, אוסרים את זה כבר עכשיו,

אגם שעדיין יש פה ג' מחיצות גמורות, אבל שמא זה יתבטל.

כן,

נראה את רשי.

רשי בדיבור המתחיל,

אבל זה כנגד זה.

אתם רוצים ברשי?

קודם כל, צריך לדעת,

לא, לא, לא. כשאמרו ים,

הכוונה, ימה, מה שנקרא ימה.

בריכה מלאה מים, בסדר?

אבל יש שם מים.

כלומר, יש הפרש בין קרקעית הים,

הבריכה הזו,

עד מקום גובה המים.

יש פה מחיצה.

המחיצה הזאת, פנית ההלכה,

נחשבת כמחיצה.

נדיר נדיר.

נדיר, זה נכון, אבל זה היה הסיפור.

שאלת אותי, אתה לא יכול להבין מה זה, איך זה, אז אני אומר לך, זה היה הסיפור.

מעשה שהיה, כך היה.

אתה לא יכול לבוא ולשאול, אבל איך זה קרה?

כך היה.

ישנם דברים שאתה תמה עליהם, עומר, אבל איך זה נוצר?

סיור, על מי אומר אותם בכלל?

למה לא? אני לא מבין.

מה? הוא אמר את עצמו, צב ימיניה, מה זה, הים זה, מה זה? עוד פעם, הים זה,

הים,

הים זה לא כמו שאתה מבין. הים זה אשפה, זה ג'יפה. מי רואה חי כאן?

הוא עובר,

מה איזה סיור הזה?

טוב, מה זה? הלאה.

זה מה זה שם?

אני מנסה לתאר סיור כזה.

תראה מה, מי, מה זה?

זה מקום פסול.

אני לא צריך לעבור אותם בכלל. אני לא מבין, אני לא מבין מה הטענה.

זה מזה לא מבין מה הטענה.

אני שואל אותך, מה יעדים מגישים לפניך שאלה כזו?

מה תגיד?

אני לא, אני רוצה לתת יותר סיור על מה שאתה אומר. אתה יכול? ים, עצרת רהם, ופה אשפה.

לא אומרתם בכלל, לאיפה אתה מנהל כזה?

מה זה? זה פעם, זה מפבל, איפה? הבעיה, הבעיה שלכם שאתם מנסים,

כן,

לשדר את זה במציאות של ימינו אנו.

ולכן, קשה לך להבין איפה יש דבר כזה.

מה?

בטח, מה זה קשור?

כן.

טוב, אני עכשיו לא מנסה עכשיו לחפש לו איפה יש.

אני שואל, אם כך היה.

אני אומר, למה הוא לא פסק?

למה לא פסק?

הסביר לך למה.

הוא הסביר לך למה.

למה הוא לא פסק בגלל החשש שמא לא יהיו ג' מחיצות.

זה הכול.

זה לא מתאייתי.

בדיוק.

נכון.

אם יש פה חשש גדול,

זה חשש סביר אפילו, לא צריך גדול,

חשש סביר שמא ישתנה,

המחיצות לא יהיו מחיצות,

אז אתה לא יכול לסמוך ולטלטל באותו מבוי.

שם שאנשים יבואו לטלטל גם לאחר שכבר לא יהיה שם ג' מחיצות.

אתה מבין מה שאני אומר?

זהו.

בואו נראה ברש״י.

אבל זה כנגד זה.

פרצת חצר כנגד המבוי אסור.

כלומר, אם הפרצה שבחצר,

אם הפרצה שבחצר זה כנגד המבוי,

אסור בטלטוד.

והי, כנגדו דקאמר רב,

ואוקימנה דאיסור מבוי בשלו ערבו,

הא ערבו הוא מותר.

כלומר, הרב אמר, אם אתם זוכרים,

שאם מבוי כלל החצר

ונפרצה חצר כנגדו, אמרנו חצר מותרת ומבוי אסור.

כן?

מה עוד אומר?

אמרנו רבי ירמיה בר אבא אמר בשם רב,

שאם יש מבוי שכלה לחצר ונפרצה חצר כנגדו,

חצר מותרת ומבוי אסור.

והגמרא פרשה שהטעם של המבוי הזה בגלל שלא ערבו,

אבל אם היו עושים עירוב היה מותר.

נשאלת השאלה, למה מותר, אם זה מפולש מלחזור עירוב?

העלה עומר רש״י,

צריך לומר,

שמדובר שהפרצות לא היו ממש זו כנגד זו.

הפרצה שהייתה בין החצר למבוי,

היא לא הייתה כנגד הפרצה שבין החצר לרשות הרבים,

ולכן אין פה דין של מבוי מפולש.

אז אפשר לערש.

מה?

לכן מועיל ערוב,

אבל מועיל ערוב לא צריך

תיקון נוסף של תאורת הפתח,

כי אין לזה דין של מבוי מפולש.

היי כנגדו, אפילו שלמעשה,

רב אומר, ונפרצה חצר כנגדו.

פשטות של המילה כנגדו זה אומר כאילו הפרצה כנגד הפרצה.

אומר רש״י, כנגדו לאו דווקא,

אלא כל כותל שכנגדו כריח׳.

הוא מתכוון,

הכותל שהוא מול המחיצה שמבדילה בין החצר למבוי,

הוא נפרץ.

כלומר, יש מחיצה שמפרידה בין המבוי לחצר,

ויש כנגד זה כותל נוסף שמפריד בין החצר לרשות הרבים.

אז שתי המחיצות הללו נפרצו,

אבל הפרצות עצמן לא היו זו כנגד זו, לא היו אחת מול האחרת.

אבל בצידי רחבה, אבל מה יהיה הדין עם הכותל?

כלל לצידי רחבה,

אפילו זה שלא כנגד זה אסור, גם אם הפרצות הן לא אחת כנגד האחרת,

גם זה יהיה אסור. למה?

משום זה כותל רחבה מעריך המבוי.

בגלל שהכותל שיש ברחבה והוא

המשכו של הכותל

של המבוי,

זה נראה כאילו המשך של המבוי.

ואז כמבוי ארוך.

זה לא סיור, מה באמת, זה לא סיור.

אני כבר רק ציירנו את זה אתמול, נו. מבוי

שכלל לצידי רחבה.

או, הבנת.

הבנת?

אנחנו ציירנו שאם יש,

זה המבוי, ופה זה הרחבה, זה כלל לצידי רחבה.

גם הפרצות הן לא זו כנגד זו. כלומר,

פה פרצה ופה פרצה.

בכל זאת יהיה אסור.

אפשר לעשות ערעור, אבל.

בכל זאת זה אסור.

למה?

כי זה נראה יותר כמפולש.

מובן?

אבל הפרצה לא ממול. זה לא ממול. לא ממול? זה גוף הכתוב פה, אפילו אחר.

אם זה יקלה לצידי רחבה,

זה יותר מפולש מאשר אם זה יקלה לאמצע הרחבה.

תראה ברש״י,

משום זה כותל רחבה מעריך המבוי,

הכותל של הרחבה גורם להחשיב את זה כאילו המשך אורך המבוי,

והווה כמבוי ארוך עד כותל רחבה שכנגדו.

עכשיו כאילו המבוי מסתיים פה.

מובן?

הלאה.

עד כותל רחבה שכנגדו, ואסור.

לכן זה אסור.

ואז הוא נותן לנו סיור,

מי דהבת, נמשיך.

מי דהבת,

המבוי עקום

שיש יותר מעשר

בעקמומיתו.

כמו שמצאנו שאם יש מבוי עקום

שיש בעקמומיתו יותר מעשר,

מפה לפה,

כשאנחנו בונים את העקמומית ומפה לפה, כן?

יש יותר מעשר,

אז צריך תיקון.

זה ילכו לעלמא אסור, אף על-פי שאין פתחה מכוונית,

והכנה ממי שנכנס לרחבה,

הרי כל רוחב הרחבה הווה עקמומית גדולה.

כאשר הכותל הזה המשיך להיות ככותל הרחבה,

אז זה נקרא כאילו המבוי המשיך עד לכאן, אלא מה? התעקם.

נכון?

ממילא,

אומר רשי,

הרי כל רוחב הרחבה הווה עקמומית גדולה,

הורחבה הרבה, ודבק המבוי המפולש דרך עקמומית, זה כמו מבוי

שהתעקם

שאם הוא מפולש אז צריך תיקון בעקמומית, נכון?

אז ממילא,

ממילא זה גם פה אותו דבר.

ובאנו לבתים

ובאנו לבתים ברחבה ברוחב העודף על המבוי.

ובאנו לבתים.

אתם שומעים? אם המבוי כלה

לאמצע הרחבה, אבל זו ככבה של אדם יחיד,

חוששים אנו שמא היחיד

יבנה בתים,

ואז יהפוך להיות שהמבוי נחשב ככלה לצידי רחבה.

הלאה?

ברחבה ברוחב העודף על המבוי,

ומשווה כותלי אורכה

לכותל אורך המבוי.

אני כבר ציירתי את זה קודם,

אם אתם רוצים שאני אצייר את זה שוב.

אתה מבין מה שאני אומר או לא?

בואו אני אז אסביר את זה שוב.

כן?

צריך לעבוד לאט-לאט,

אבל נבין את זה בעזרת השם.

תשימו לב.

הדוגמה האורגינל

זה רחבה.

זה המבוי?

זה הרחבה.

אם זה רחבה של רבים, אז אין בעיה.

הפרצה לא כנגד, שתי הפרצות לא כנגד זוג, ואין חשש

שמא יבנו ויהפכו את זה לצד הרחבה.

אבל אם ההרחבה היא של אדם יחיד, חוששים שמה, יבוא היחיד

ויבנה פה בתים.

אבל אמרת שגם רבים יכולים לבנות בתים. לא, לא.

רבים זה לא,

זה ההבדל, פתאום לדעת, להבדיל בין שותפים לבין רבים.

רבים זה הכוונה שזו רחבה עירונית.

ואילו רחבה של אנשים פרטיים,

גם אם הם כמה, שייך שיבנו.

כי זה האישית שלהם.

במהות שלה היא פרטית, זה רצון ללכת את הכלל הזה. כן, בדיוק. זו הנקודה.

אז מאחר ויכולים הם לבנות בתים,

הם או הוא, לא משנה כמה יש פה,

אז באמת זה יהפוך להיות כאילו זה יקלל לצידי רחבה.

ממילא עשו.

מובן?

זה הגוף הכתוב פה.

צידו אחד ים, מצידו אחד אשפה,

וראשו אחד סתום כשאר מבוי.

וראשו האחר, לרשות הרבים,

מתוקן בלחי וקורה.

כלומר, מדובר פה במבוי שמשני צדדיו,

באורך המבוי,

היה מצד אחד ים ובצד האחר אשפה,

וברוח השלישית,

אותה רוח שהיא כנגד הרוח שיש שם את הפתח למבוי,

היא הייתה סתומה ומחיצה גמורה,

ועשו לאחריו קורה בפתח הסמוך לרשות הרבים.

זה היה הסיפור של המבוי הזה.

אז מה כתוב כאן?

הרבי לא רצה לפסוק לא היתר ולא איסור.

אשפה, איך מועיל להיות שהאשפה ייחשב כמחיצה?

אומר רשי, גבוהה עשרה, היא הייתה בגובה עשרה טמחים.

וים,

שפתו גבוהה עשרה.

שפת הים

היה גובה עשרה טפחים.

שפתו הכוונה, החלק העליון שבו.

מקרקע הים עד החלק העליון היה שם עשרה טפחים.

ויעלה הים סרטון של חול ואבנים אצל שפתו.

חוששים שמא יעלה הים סרטון, כלומר,

כתוצאה מאיזה שהם סיבות שאנחנו לא בידינו,

יתקבץ שם באותו מקום סמוך למבוי חול ואבנים,

ואז זה ימעט את הגובה, את העומק.

שבמקום שיהיה עומק עשרה,

יהיה עכשיו פחות.

וימכנה פה מחיצה של עשרה טפחים.

כי כן דרכו, משום שהים זה דרכו.

ומתקצר רוחב הים,

ונעשה קרקע כרוחב פרסה, או יותר.

מילא במצב הזה, הרי יתקצר

הרוחב שיש בו אותו ימה, אותו ים.

זה יהפוך להיות קרקע.

ומי יחי שינם?

שאלה הגמרא, וכי אתה חושש שמא תנטל האשפה?

חשש הוא דמפרש מלטה דמנתם רבה, ולגמרא באה להוכיח.

מניה למדנו לחלק בין רחבת רבים לרחבת יחיד.

זה לימדים אנו מה המעשה הזה, שהרבי חשש שמא תנטל האשפה.

ומצד אחר במשנה מפורשת כתוב שאם יש אשפה שהיא סמוכה לאיזה בית, והאשפה הזאת דינה כרשות האחיד כי היא רחבה דלת על דלת בגובה עשרה,

מותר לאדם שגר בבית

לזרוק אשפה דרך החלון אל מקום האשפה.

והשאלה נשאלת, למה פה לא נחשוש שמא תנטל האשפה?

זורקי לה בשבת, ולא חיישי לה שמא תתמעט אשפה מעשרה,

ונמצא זורקי לרשות הרבים.

אם זה יהיה פחות מעשרה,

אז זה יחזור להיות כמו רשות הרבים.

מובן.

בפרט אם זה ירד מגובה תשעה אפילו, שמונה,

אז זה יהפוך להיות כרשות הרבים.

אז אם כן, יש פה איסור גמור דאורייתא.

אז איך התירו לאדם לזרוק דרך החלון?

אומנם עכשיו ההשפה היא גובה עשרה ורשות האחיד,

אבל שמא זה יינטל,

וממלא יהפוך להיות רשות הרבים.

אלא מה על כוחנו שיש הבדל בין אשפה דרבים לאשפה דה אחיד,

והיא אשפה דה רבי.

העניין שהיה במבוי שהביאו לשאול את רבי זה היה אשפה של דה יחיד,

ולכן הוא חושש שמא הוא יפנה אותם.

ובהיה אשפדי רבי אשפדי אחיד אבל.

ורבנן, אני קורא ברש״י,

שהיו בדורו של רבי,

מאי אבו עמרי באהו מבוי,

מה הם פסקו במבוי הזה.

אז יש לנו שתי לשונות בגמרא, יש לשון האומר שהם אסרו,

יש לשון האומר שהתירו.

להלכה נפסק

שאין לטלטל במבוי הזה,

גם אם עשו תיקול של לחי או קורה,

משום שחיישינן שמא אחת מן המחיצות,

תתבטל בלעיקר המחיצה, כי אלה לא תהיה גבוה עשרה טפחים,

וממילא נמצא שהמקום לא יהיה מוגדר כרשות היחיד,

הלכתית מבחינת דין תורה,

לכן אין לטלטל שם.

עד כאן למדנו קודם. עכשיו נמשיך

את העניין הבא.

היה בבבל עיר

שקראו לה סורה,

זה היה השם של העיר, סורה.

היה בה מבואות-מבואות.

ראשיהם של אותן מבואות היו פתוחים לרשות הרבים,

אבל בסופם, היינו ברוח השלישית, היה שם ים.

שפת הים הייתה גבוהה עשרה טפחים.

ואז התעוררה השאלה,

האם מספיק למבואות הללו תיקון על ידי לחיו קורה,

כמו כל מבוי שאינו מפולש,

שדינו שדי בלחיו קורה,

כי הרי

אחרי הרוח השלישית יש שם שפת הים.

זה יש שם מחיצות של עשרה טפחים.

אז זה כמו מבוי שטו.

או שלא. או שאולי נאמר שבכל זאת יצטרכו תיקון

ברוח השלישית,

כמו שמבוי מפולש צריך תיקון נוסף. לא יסתפקו בלחיו או קורה.

באה הגמרא ומספרת

שמרמר פסקלה לסוריה באוזלה.

כלומר היה חכם אחד שקראו לו מרמר

והוא עשה מחיצות

שהן עשויות היו מרשת,

באותה רוח שבו נפגשים עם הים.

אמר חישי נאן

שמא יעלה הים שירתו.

למה הוא עשה זאת?

הלוא עכשיו

הים למעשה היה פה עומק של עשרה טפחים.

אז יש פה אם כן מחיצה גמורה מבחינת דין תורה.

יש פה אם כן מחיצות.

למה בכל זאת יצטרך תיקון נוסף? לא יסתפק בלחי

או קורה שהוא עשה בפתח המבוי?

תשובה היא בגלל שהוא חשש

שמא הים שהוא למעשה נמצא ברוח השלישית,

ברוח האמצעית,

הוא יעלה שרטון,

ואז לא יהיה לשם עומק של עשרה טפחים.

זה מנצל מלהיות מוחיצה.

לכן מה הוא עשה?

עשה מוחיצה של רשת

באותו מקום

שבין המבוי לאותו ים.

מובן?

זהו זה.

רש״י מביא פסק לסוראה באוזלה,

הים היה סמוך לסוראה מאחריה,

בראשיה מבואות

מפולשים לים,

והיה המרמר עושה רשתות ומכמורות לכל המבואות,

ולא רצה לסמוך על מחיצת הים.

למה? אמר,

שמא יעלה הים סרטון

ומטלטלה נמי במבואות קדמי קרא. כלומר, חושש היה שמא יעלה הים סרטון, וימשיכו לטלטל,

כמו שהיו רגילים מקודם,

ולא ידעו שאם יעלה הים סרטון אז כבר אין פה מחיצות,

יש פה רק שתי מחיצות, לא שלוש.

ולכן, כדי שלא יבואו להקל לטלטל גם אחר שיהיה על הים סרטון,

לכן עשה מחיצות של רשת

בין המבוי

לבין הים.

עכשיו הגמרא

מביאה מעשה שהיה במבוי עקום.

הזכרנו, אם אתם זוכרים, בדף עמוד א', מחלוקת רבו שמואל,

איך אני מתייחס למבוי העקום.

מבוי עקום זה מבוי שהוא עשוי כי אין רש.

אתם זוכרים?

האם צריך תיקון מעקבון איתו או לא?

שני פתחיו באמת היו פתוחים לרשות ערבים.

האם זה נחשב כמבוי אחד,

ואז צריך

באחד מפתחיו מה צורת הפתח,

או שזה שני מבויות?

רב סובר דינו כמבוי מפולש.

ולכן,

הצליחו

לא רק,

שימו לב, לא רק לתקן אותו בלחי וקורה בשני ראשיו,

אלא גם להוסיף צורת הפתח בעקמומיתו של המבוי.

לעומת זאת, שמואל, מה סבר שדינו כמבוי סתום?

ממילא לא צריך מעבר ללחי או קורה בכל אחד משני הפתחים שפתוחים לרשות הרבים.

הוא לא צריך תיקון נוסף בעקמומיתו.

באה הגמרא ומספרת, ההוא מבוי עקום

דאבה בסורא.

היה מבוי כזה, כמו שהזכרנו, כעין רש.

הוא היה בסורא, מבוי כזה.

שני ראשי המבוי הזה היו פתוחים לרשות הרבים,

ואז ביני המבוי,

כן, וחלק אחד, למעשה הוא כעין שני ראשים.

מאחר שזה עשוי כעין רש,

אז נאמר

חלק אחד,

רצו לתקן את החלק שלהם במבוי ולהתירו בזלזול.

אז מה הם עשו?

התקינו בראש המבוי שפונה לרשות הרבים,

לחי או קורה.

בסדר.

לעומת זאת,

אלה שהאחרים,

אלה שנמצאים בחלק האחר של המבוי,

שהראש הפתוח שלהם לרשות הרבים הוא במקום אחר,

במצב הזה הם לא רצו,

לא התקילו לחישה.

אז מה עשו אותם אלה שרצו ליתר את עצמו את הטלטול במבוי?

עשו בעקמומית לחי נוסף.

ואני אסביר לכם מה אני מתכוון,

כך שאתם

תבינו את זה בצורה מושלמת.

זה,

מבוי.

אתם רואים?

זה מבוי עקום.

אתם רואים?

פתח אחד מפה לרשות הרבים ופתח אחד פה לרשות הרבים.

היה פה רשות הרבים והיה פה רשות הרבים.

בסדר?

אלה שהיו גרים פה רצו לאתר לעצמו את הטלטול במבוי,

אז הם שמו לחיות קורה פה.

הבעיה שאלה לא רצו,

אז אלה שגרים פה לא תקנו.

לא שמו לחיות קורה.

נו, אפשר יהיה לטלטל במבוי? לא. אז מה עשו אותם אלה שגרים פה?

שמו בעקמומית פה לחי.

כדי להטיל לעצמנו לטלטל בחלק הזה.

מובן.

הם רצו להטיל לעצמנו לטלטל בחלק הזה.

אז אם היו מעמידים לחי פה ולחי פה,

אז זה היה בסדר, על כל פנים, לדעת שמואל.

לדעת שמואל.

אבל הבעיה שאלה לא רצו בכלל לשים לחי.

אז מה עשו אלה?

עשו בעקמומית עוד לחי.

מובן?

איפה עשו עוד לחי?

בעקמומית, כלומר בחלק שמתעקם.

כן, שם, שם עשו לחי.

אז מה הדין?

אז כתוב ככה,

כרוך בודיא ואותיבו בבעקמומיתך.

לקחו מחצלת,

כרכו אותה,

עד שנעשה כמין גליל,

והושיבו, שמו את זה בצד של העקמומית של המבוי,

כדי שיתחשב כמו לחי.

חשבו שכך יהיה אפשר לתקן את זה.

אמר רב חיסדא, הא לא כרב ולא כשמואל.

בא רב חיסדא ואמר, זה לא מועיל.

לא כרב, לא כשמואל.

זה לא לשיטת רב,

שדין מבוי עקום כדין מבוי המפולש.

ולא כשמואל, שסובר שזה מבוי שתור.

זאת אומרת, זה בטח שתי מבואות מבואות.

נסביר למה.

לרב דאמר,

תורתו כמפולש,

צורת הפתח בהן.

לדעת רב שסובר, שדינו כמבוי המפולש.

אז מה אמרנו?

זה כמו שני מבואות המפולשים,

האחד לחברו.

ממילא בעקמומית, מה צריך? צורת הפתח.

לא די בלחי או קורה, צריך צורת הפתח. יוצא שהלחי שהם העמידו כאן,

בעקמומית לא מועיל, צריך צורת הפתח.

הלאה.

ואם תבוא ותגיד לשמואל,

לשמואל דאמר תורתו כסתום,

האנם מילא לחי מעליה.

כלומר, גם לשיטת שמואל, שסובר,

שאין איזה דין של מבוא ומפולש, הוא לא צריך צורת הפתח.

אבל על כל פנים,

צריך שיעשה לחי שיעמוד שם במקום.

אבל היי, המחצלת הזו כאב אדנשי בזיקה ושעדילה.

מאחר ואם תבוא רוח הלחי ייפול,

לא כלום הוא.

אז זה לא נקרא כלחי.

לכן לכל הדעות אסור בטילטול.

אבל, והנה עת וסיקת וחברי.

חבר, כלומר, אם הוא

נעץ יתד במחצלת הזו

וקיבע אותה שם באותו מקום

שלא תיפול על ידי הרוח,

אז אכן זה יועיל לדעת שמואל על כל פנים.

מובן?

בדיוק.

אומר רשי,

פסיק

מפסיק בינה לבין הים במחיצות אוזלה.

טוב, זה שייך למעשה לקודם.

בודי המחצלת

ואותיו בעכמו מיתה, בני ראשו אחד עשו לחי לפתחן

והמחצלת לעכמו מיתו,

ובני ראשו האחר לא עשו לפתחן לחי.

הני מילא לאחי מעליה,

כשיש לחיי משני ראשים.

אז סובר שמואל,

שאם יש לך יין משני הפתחים,

משני ראשי המבוי הזה העקום, אז זה בסדר.

וללשון מורי צריך עקמומיתו להחיל לבד מאותן שבשני ראשיו.

ויש דעות הסוברות של מה ששמואל אמר, מבוי סתום,

הוא לא התכוון

שבכלל לא צריך תיקון בעקמומית.

כך הבאנו כבר אז, בזמנו שלמדנו את הסוגיה ההיא.

אלא צריך תיקון בעקמומית,

רק הוא לא מצריך כדעת רב צורת הפתח,

אלא מסתפק להעמיד שם,

מספיק לחי, לדעתו.

אבל גם אם נגיד שמספיק לחי,

בעקמומית,

לדעת שמואל, אבל צריך שהלחי יעמוד,

ולא שיפיל אותו הרוח,

לכן

מה שעשו שם זה לא היה טוב.

אבל באמת אם באמת היו מקבעים אותו שם במקומו,

שלא ייפול על ידי הרוח,

אכן זה היה בסדר,

ואפשר היה לטלטל,

על כל פנים,

ביני הראש שלה, אותו מבוי,

אותם אלה שעשו את התיקון,

יכולים לטלטל בחלק שלהם.

תודה רבה.

תודה רבה.