מסכת שבת דף קמ"ט ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת,

דף קמ״ט עמוד א',

תשע שורות בסוף העמוד,

תל ורבנן

כתב המהלך תחת הצורה,

אנחנו מוגבלים בזמן,

כתב המהלך

תחת הצורה ותחת הדיוקנאות

אסור לקרותו בשבת,

ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה,

משום שנאמר אל תפנו אל האלילים.

מעי תלמודה אמר רבי חנין

אל תפנו אל מדעתכם,

או אל תפנו אל מדעתכם.

נסביר את הדברים.

בברייתא מדבר על ענייני איסור קריאה בשטרי הדיוטות.

מה נקרא, למשל, שטרי הדיוטות?

אומרת הברייתא אם ישנה איזושהי צורה,

צורות של חיות משונות

שמצוירות על גבי כותל,

או לאו דווקא על גבי כותל,

ויש מתחת הצורה כתב

לומר זו חיה פלונית,

וזו חיה כזו, וזו חיה כזו.

אסור לקרוא את הכתב הזה שמפרש מהי הצורה.

ותחת הדיוקנאות

גם ישנן דמויות של בני אדם

בכל מיני מאורעות שונים שנמצאים על הכותל.

אומר אשי, כגון דוד וגוליית,

כגון, זה לאו דווקא, נתן דוגמה.

ואז כותבים מתחת, זאת דמות פלוני

וזאת דמות פלוני.

את הכתב הזה אסור לקרוא בשבת.

מביא פה דבר מאוד מעניין,

מה זה העניין דיוקנאות?

אנחנו יודעים

מלשון העברית דיוקנאות זה צורות.

דיוקנא זה צורה, ציור.

אבל הנימוקי יוסף, שהוא אחד מהראשונים, כותב

שכל הצורות נקראות דיוקנאים בעיקר בגלל שזה שייך לומר את זה על האדם.

האדם עצמו קרוי דיוקנא.

למה?

על שם שהיא שנייה לקונה,

כלומר דומה לבורא.

כמו שנאמר, כי בצלם אלוקים עשה את האדם ודיו,

מה זה שכתוב דיוקנא, דיו הוא כמו דיו פרצופין, דו פרצופין.

זה כאילו בא לרמז על האדם

שהוא בבחינת דו, כלומר דו פרצופין, כך נברא.

וההמשך של המילה דיוקנא, הקנא זה בא לומר שהיא

בדומה לקונה,

על שם הפסוק, כי בצלם אלוקים עשה את האדם.

אז בעיקר דיוקנא מתייחס לצורתו של אדם.

אבל

נמשכו לקרוא גם לכל שאר צורות בלשון זה.

זה אומר שאת אותו כתב שמעלה תחת צורות של חיות או בני אדם,

אסור לקרוא את הכתב הזה בשבת.

זה נקרא שטרי אדיוטות.

אומר המגן אברהם, את זה צריך לדעת,

בסימן ש״ז, סביב קטן כ״ג,

שדווקא הסתכלות באיור ובהתבוננות אסורה,

אבל ראייה מותרת.

ודיוקנא עצמה,

ודיוקנא עצמה, אף בחול אסור להסתכל בה.

להסתכל בדמות מצוירת

גם בחול אסור.

שוב, כמו שאמרנו, דווקא אם זה בעיור ובהתבוננות,

אבל לא ראייה בעלמא.

משום שנאמר, אל תפנו אל האלילים.

מה השייכות לעניין שלנו?

הרי זה פשוט שהפסוק, פשט הפסוק בא ללמד

שאדם אסור לו ללכת אחר עבודה זרה.

אז מה זה שייך לענייננו אנו?

אז לכן שאלה הגמרא מאת תלמודה, מאיפה אתה לומד את העניין הזה שאסור להסתכל בכל מיני צורות?

אמר רבי חנין,

אל תפנו אל מדעתכם.

זוהי גרסה אחת.

מה זה אל תפנו אל מדעתכם?

רש״י אומר, אלילים זה מלשון חללים.

הלב נקרא חלל,

כי הרי יש בו חללים

בתוך הלב, כן?

חדר הגדול,

כן?

חדר רימני, חדר שמאלי, נכון?

זה בא ואומר, אל תפנו להסתכל במעשי ידיכם

שבאו מדעת לבבכם וחלל שלכם.

זה ביאור אחד.

הלשון הזה, אל תפנו,

אז מבהרים שהכוונה כך,

כשאדם פונה, פירושו שהוא שם פניו לדבר אחד,

לפעמים זה בשביל לעשות איזה מעשה, לפעמים זה כדי להסתכל בדבר מסוים.

זה האופן שנאמר כאן בפסוק, גם כן.

אל תפנו אל מדעתכם, אין ראוי לאדם להסתכל שלא יהיה פנייה אחרת.

אלא מה? רק

במעשה השם יתברך מותר להסתכל, כדי להכיר נפלאותיו. כי העניין שנאמר,

כי יראה שמך המעשה את תבעותיך ירח וכוכבים אשר קוננת.

אם אני כבר רואה,

נסתכל, זה בשביל להגיע מזה ליראת שמיים,

להכיר מעשה ונפלאות, השם יתברך.

כן, זו התבוננות.

זו התבוננות.

כן, זו לא סתם פניית פנים.

פניית פנים, הוא ראה בדורות, שלא ייתן ממנו כלום.

כן, כן, ברור.

זה לאייה עמוקה.

זאת אומרת, זכר זה כאילו, אולי בגלל זה גם בגן העולם זה לאייה עמוקה צריכה להיות, ממש עם הפסה.

יש מנקדים, כמו שאמרנו מקודם, אל תפנו אל מדעתכם. לא אל תפנו, אלא אל תפנו.

אל תפנו את האל, כלומר את הקדוש ברוך הוא, מדעתכם.

כי על ידי זה שאתם מסתכלים בצורות אחרות,

אתם עלולים לשכוח מלהתבונן ולהסתכל בהשם יתברך.

אסור לפנות, אסור לפנות את זיכרון השם מהלב.

ההבטה בדקנאות אלו מושכת ליבו של אדם,

מפנה אותו לבטלה ומשכיחה ממנו את עבודת הבורא.

אז אם כן מדובר פה בציור דמות, אומר המורים המפרשים,

העשויה לנוי.

אז בגלל שהציורים הללו נעים,

הדמויות הללו נעות,

הוא עלול לאט-לאט לשקוע ולהסתכל בכל מיני תמונות.

גם אם זה תמונות של דברים המותר להסתכל בהם.

אבל כשהוא מתחיל להתבונן בזה, זה יכול למשוך אותו לעוד ועוד.

מפה הוא יכול להימשך למאמר. אם זה בשביל להכיר את נפלאות ה' יתברך,

אכן בסדר.

כן? אבל אם זה רק בשביל

הנאה אישית שלו,

הוא יכול, חלילה, לפנות אל מדעתו בגלל העניין הזה, כי הוא יכול להימשך אחרי זה.

אני, כבר הייתה לי איזושהי ידיעה

מכאלה שהתרגלו לאהוב תמונות,

והמון המון זמן מבטלים על העניין הזה של להסתכל בתמונות.

צריך לדעת שהזמן,

הזמן שלנו הוא כל כך יקר,

שעדיף לנצל אותו לדברים תועלתיים יותר מאשר להסתכל על תמונות בלבד.

רוצה אתה להסתכל בתמונות?

אין בעיה. יש מקום ששם אין עניין של ביטול תורה,

ושם תסתכל גם כן במידה מסוימת, לא להגזים.

אבל במקום שזה עניין של ביטול תורה,

ובפרט אם זה דבר כזה שיכול למשוך אותך להסתכל יותר ויותר,

פה ראוי להתרחק מזה מאוד.

נמשיך בגמרא.

מפיס אדם עם בניו,

אתה רוצה שאני אגיד לך שישנם כאלה שאוהבים להסתכל על דמויות של רבנים,

על רבשלו,

על כל מיני מאורעות שהיו בחסידות,

על כל מיני...

אמרתי,

אמרתי שכשהוא כל מיני דורם בחיים.

אמרתי שאם אתה אומר כך, סימן שאתה לא נמשך לזה.

אבל ישנם כאלה שחלק גדול מהזמן זה להסתכל בכל מיני דמויות.

הם יותר ראש נוסטלגי, להסתחרר מה היה בעבר. מאה אחוז, אתה חבר הכנסת.

ולצפות מה היה,

מה היה כל ההיסטוריה שלך במשך עשרות או מאות שנים,

אם יש איזה שם,

איך אומרים,

דברים שמזכירים לך את העבר.

הפוטו.

עוד פעם, אני אמרתי, אמרתי, אתה צודק, אם אכן ככה הם הדברים, אז אין בעיה.

אז הבעיה שבן אדם לפעמים נסחב לזה,

אתה מבין?

כי אתה רואה היום מצבים כאלה שבחורים לוקחים אייפון ומסתכלים.

אז עזוב שיש בזה גם דברים לא טובים,

אבל גם אם זה דברים שמותר להסתכל,

זה תופס להם את המוח ואת הזמן.

אתה מבין?

להסתכל בסרטים.

מה עם ביטול תורה?

מה עם ביטול תורה? זה לא משנה של ביטול תורה.

אז אני יכול להסכים שפעם ב...

נו, בן אדם מותר לו לצאת להינפש.

אני לא אסטרונאוט.

אז אני אומר,

אז אני אומר, אם זה נועד בשביל

שהוא

קצת

להרגיש שהוא שחרור מגודל המעמסה שיש לו,

כמו שמותר לו ללכת,

כמו שמותר לו ללכת

לאיזושהי גינת שעש... פינת משחקים

בשביל קצת להירגע מהעול,

כל אדם ואדם יש לו את הצורך בזה. אדם לא יכול להיות כל הזמן,

תפוס.

בגוף הישראלי. שמה?

בגוף הישראלי.

אז אני לא... אז לכן אני אומר,

לכן אני אומר, ריבוי,

ריבוי זה ודאי לא טוב.

אתה מבין? או במקום שאתה עלול להימשך.

אבל אם אתה לא עלול להימשך, אלא אתה עושה את זה פעם ב...

אם אתה עושה את זה פעם ב... אין בזה בעיה של ביטול תורה, משום שאדרבה, זה לא הרגש. הרבה פעמים,

הרבה פעמים בן אדם זקוק לנופש הזה,

קצת להשתחרר.

אדרבה, אני מעודד הרבה פעמים

כאלה שאני מכיר עליהם שהם עמלים מאוד מאוד קשה,

ואני יודע שלהם, אם הם יתמידו באופן זה, זה עלול לשבור אותם נפשית.

כיוון שיש מושג של קריסת מערכות, אתה מבין?

של קריסה נפשית, אני מתכוון.

לכן אלה, אני אומר להם, אדרבה,

תצאו החוצה, קצת תשתחררו.

לא להיות צמוד לדבר אחד, בסוף בן אדם משתגע.

יש כאלה שיש להם כוחות,

אבל רוב בני האדם לא מסוגלים את זה.

לכן, מפעם לפעם בן אדם צריך להכיר את עצמו,

שישנם דברים שהוא צריך לצאת החוצה.

לפעמים בן אדם, כן,

יש כאלה

שנאמר לך אפילו חוזרים בתשובה, אבל מקבלים את הדת בצורה כל כך לא נכונה,

שהכל זה רק,

רואים את זה כדבר מאיים ונורא.

ואדרבה, זה צריך להיות בדיוק להפך, דרכיה דרכי נועם,

וכל נזיבותיה שלום.

צריך להיות, לדעת ההרגשה,

ההנאה הגדולה מעבודת השם,

היא צריכה להיות מורגשת על הבן אדם.

אבל אם אתה רואה אותו כל הזמן כזה בחושך,

בקושי מאיר פנים אליך,

והוא כל הזמן דבוק סביב הספר, זה מסוכן.

זה לא מקובל, לא עליי ולא על גדולים ממני.

צריך לדעת שיש גבולות.

הרב שחי היה ככה. בפרט בחורים צעירים, אה? הרב שחי היה ככה. מה הרב שחי היה ככה, היה מה?

ברור, אין ספק, הרב שחי היה ככה.

אבל מאחר, ואתה יודע, הרב שחי היה ככה,

ואולי עוד כמה עשרות כמוהו,

עוד כמה עשרות,

אז אתה צריך לדעת, אתה צריך לדעת דבר אחד.

זה שהוא הגיע להיות ככה, אני לא יודע מה הוא עשה כשהוא היה יותר צעיר.

אני מדבר על אנשים שהם מתחילים, מתחילות דרכם,

או שהם עדיין צעירים.

אז זה הולך בשלבים. אני אמרתי לו,

פעם דיברתי עם איזשהו בחור,

אמרתי לו, תצא החוצה.

הוא אומר לי, זה חרב, כאילו, למה אני ככה?

אמרתי לו,

תדע לך שכשאני הייתי יותר צעיר,

הייתי אחר את מה שאתה מדמיין.

אבל עם הזמן,

מגעיל, לאט-לאט אתה יותר ויותר נקשר לתורה הקדושה,

עד כדי שבאמת אתה מרגיש שזה נותן לך הרגשה טובה, נפלאה.

אתה עושה את זה בשמחה.

אדרבה, כשמנתקים אותך מזה אתה מרגיש כאב.

זהו עם הזמן, עם השנים.

אבל על ההתחלה?

לכן, אתה רוצה שבן אדם יתמיד,

באמת יגיע למצב כזה שהוא יוכל להתמיד בעבודת השם?

תן לו שהגוף שלו יוכל לסבול את זה, שהנפש שלו תוכל לסבול את זה.

זו עבודה, זה עמל,

אבל אתה צריך לדעת על גבולות,

לדעת על ארצות זה בשלבים.

בן אדם שרוצה להגיע לראש הסולם, הוא עדיין

עלה בקושי שליבה אחת משליבות הסולם, אז מה?

מי יעלה בערב? זה בן אדם משוגע.

לא נעלה בערב. אתה מבין, היה איזשהו, מסתפרים על איזשהו חסיד

שרצה לטהר את בנו, התינוק,

שיהיה לו טהרה חשובה, הלך לצלם אותו במקווה הארי, אתה מבין?

כמובן שלאחר חצי שעה, והילד מת.

אבל גם

אם זה תיאטרון,

זה נשמע שזה דבר כזה... לא מדבר, אני מדבר בבית, בבית, נראה לי.

אם זה גיטרון, כמו תוכלות,

את ההרגה, את החתול, רואים כל מיני חיות, גירה, חושבים. נו, אם זה... אבל הוא רואה טבע.

אבל אם הוא רואה תיאטרון... זה לראות דפלאות השם, מה אמרתי?

אבל אם הוא רואה תיאטרון, אז זה בטח לא תוכלות עם הכתורים.

אמרתי, מה אתה...

שאלה, מה אתה רואה? עוד פעם.

אם אתה רואה דברים כאלה, שאין בזה בעיה הלכתית,

אלא רק עצם ההסתכלות,

כשזה באופן

פעמ ב אפשר להתיר את זה.

לא, אבל בנך עשיינות,

נו, אז מה?

נו, מה זמן? למה לא? אז מה הבעיה בזה?

זה כל הזמן מיתנות.

אז אני מסביר. בן אדם לפעמים צריך

להחזיר לו את זה. יש בני אדם שזקוקים לזה.

אם אתה הולך ואומר, כן, מצאו פעם את רבי שואל סלנטר שהולך ומתבדח על מזה שהוא יהודי, וידעו את רבי שואל סלנטר, גדול הדור.

סלטת את הביצה מסלנטר. כן, ודאי.

גדול הדור, הוא חולל תנועת המוסר,

והוא הולך ומדבר בצורה כזו מחייכת ואולי בדחנית כאילו על מישהו.

פשוט מאוד, הבן אדם הזה שדיבר אותו, הוא היה זקוק לזה.

אז במצב הזה הוא היה הפסיכיאטר שלו, זה הכול.

כן. אם אתה רואה בבית מישהו שהוא בדיכאון,

ואתה יכול קצת להחזיר אותו לשפיות על ידי שתזרוק לו בדיחה אחת או שתיים, אז למה?

אתה מקיים בזה מצווה.

את הבדיחות אתה מתחיל איתו את הגמר, כי אם אתה תבוא אל הבדישות,

תיזהר, אתה מרוויח מזה.

אתה צריך, אתה יודע, פעם הרב שואל פלט ואמר, לדעתי העבירה הכי גדולה זה להיות טיפש.

אתה מבין?

להיות טיפש זה העבירה הכי גדולה.

כי אם בן אדם טיפש, אז על כל התורה כולה הוא יכול לעבור.

צריך לדעת לפעול עם חוכמה,

לבדוק מה הדברים שבגבולות האסור והמותר,

ועם זה ללכת.

אבל בן אדם שלא יודע כלום,

והוא אמר, זה אסור, זה אסור, זה אסור, זה אסור, זה אסור, כל דבר אסור, אסור, אסור, בסדר, לך.

בשביל זה יש שולחן ערוך לומר מה אסור ומותר.

למה אלה שיודעים את ההלכה, אתה רואה עליהם שמחה,

סיפוק?

הנאה מהחיים.

הנאה מהחיים אין כל זה שלכאורה הוא מוגבל.

הוא לא יכול לאכול מה שהוא רוצה,

הוא לא יכול ללכת איפה שהוא רוצה.

אדרבה, זו השמחה שהוא חי עם הקדוש ברוך הוא.

חסר לו משהו.

לא.

אבל שוב, זה צריך לדעת עם הזמן.

אתה לא יכול לדרוש מבחור בין 13-14-15 את המצב הזה שיהיה כל כולו סביב לימוד תורה, משום ש...

יש כאלה שהם מסוגלים,

יש כאלה,

אבל זה יחידי ממש.

למה נתנו את בין הזמנים? תגיד לי אתה.

למה גדולי הדורות, גדולי ראשי הישיבות,

הגיעו למסקנה שצריך בין הזמנים בישיבות? למה?

ביטולה זהו יסודה.

טעמים שביטולה זהו יסודה.

צריך לדעת.

משה רבנו הלך ושבר את הלוחות.

ומה הקדוש ברוך הוא

אמר בתורה הקדושה? יישר כוחך ששיברת.

אשר שיברת דורשים חז״ל מלשון יישר כוח.

עכשיו, השאלה היא כזאת, כבוד היושב-ראש. פעמים שביטולה זהו יסודה. לא, ברור. השאלה, כשהקדוש ברוך הוא אמר למשה את זה, זאת אומרת, זה מה שנקרא בבית... אנחנו לא... אני לא יודע. לא הייתה למשה רבנו הרבה ברירה. זאת אומרת, לא הייתה ברירה. הוא היה חייב לסבור את זה.

ועוד הוא מכיר וכל העם עולה.

אז הוא הביא שהוא חייב לשבור את זה.

זה מה שנקרא ברק מחדל.

הכל רע, אבל שאלה אם זה טוב או שזה פחות גרוע.

תראה, במצב הזה... זה הכוונה, זה מה שהקדוש ברוך הוא התכוון, שזה פחות גרוע.

במצב, במצב, במצב, כתב הקדוש ברוך הוא, זה לא פשוט, זה עזר אלוקים. במצב שבו הם היו,

כן, כתוב שהוא נעשה קל וחומר בעצמו.

הוא למד זה מקל וחומר, ולכן הוא עשה מה שעשה.

למעשה, אם היו את הלוחות הראשונות,

יהודי לא היה שוכח את התורה.

והחילול השם הוא גדול ואיום ונורא.

עבודת העולם, אבל עם כל זה לדעת כל התורה כולה.

כן, אז מה שלומדים נשאר לנתח.

אז ודאי שלטובת הדבר הזה צריך להיות, שאדרבה, שישכח.

הלוחות הראשונות, באמת אנחנו עמלים,

אבל עם כל זה בשק חיים.

כיוון שאם לא היה שוכח, הוא היה לומד את זה במשך שנה, שנתיים, ואז זה נגמר, כבר לא היה לומד יותר, לא היה רואה צורך,

כיוון שהוא כבר יודע את כל התורה כולה.

אתה בעל פה? מה מה אתה יודע?

כן, אם זה היה לוחות ראשונות, אז הוא לא היה שוכח.

הוא לא פיתה ככה בשלושה ימים. לא היה שוכח.

מה זה?

כל מה שהיה לומד היה זוכח.

אז תאר לך, בן אדם בשביל לגמור שס,

כן, הוא מספיק לו למעשה, בשביל ללמוד שנה אחת מספיק לו. די, שנה אחת, שנתיים, נגמר הסיפור.

הוא כבר יודע את הכול, עובר למדרשים.

עוד חצי שנה.

תוך עשר שנים הוא כבר...

הוא יודע את כל התורה כולה, מה העבר הזה הוא לא צריך.

אתה מבין?

נמשיך הלאה. נמשיך הלאה. מה?

ינחן עמי.

אתה היית צודק

אם באמת לא היינו מגיעים למצב של עשיית רגל.

אבל כשנעשה רגל עזב,

זה מאוד מאוד גרוע.

שיחד עם כל הדברים הגרועים יכולים לתקוע את כל התורה כולה.

כן,

רש״י אומר,

כתב המהלך

תחת הצורה ותחת הדיוקנאות,

כתוב בני אדם המציירים בכותל חיות משונות ודיוקנאות של בני אדם של מעשים,

כגון

מלחמת דוד וגוביית,

וכותבים תחתיה זו צורת חיה פלונית

וזו דיוקנית פלוני ופלונית.

אסור לקרותו בשבת שמא יקרא בשטרי ידיעותו.

אל מדעתכם, אלא אשר אתם עושים מדעת לבבכם בחלל שלכם.

אל אלים לשון חללים.

נחזור לגמרא, מפיס אדם עם בניו.

למדנו במשנה שאדם יכול להטיל גורל עם בניו ועם בני ביתו על השולחן בשבת,

ובלבד שלא יתכוון לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה.

כלומר, אם כל המנות שוות מבחינת הגודל,

אלא מה,

הוא רוצה לדעת כל אחת איזה חלק הוא יקבל.

פה הוא יכול לעשות גורל כדי לדעת מה יקבל בנו זה ומה יקבל בנו האחר.

כך רש״ון המשנה.

מדייקת הגמרא,

עם בניו ועם בני ביתו, הנ

ועם אחר, לא.

זה שכתוב עם בנם ועם בני ביתו, משמע, רק איתם מותר לו לעשות גורל.

אבל אם למשל יש בביתו אורחים

ורוצה הוא לעשות גורל כדי לדעת

מה לתת לאורח זה ומה לתת לאורח אחר,

זה אסור לו.

השאלה הייתה למה באמת אסור לעשות גורל

עם כאלה שאינם מבני ביתו.

עונה הגמרא, כי רבי יהודה אמר שמואל,

הטעם הוא כמו מה שאמר רבי יהודה בשם שמואל.

זה אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

בני חבורה מקפידים זה על זה,

עוברים משום מידה

ומשום משקל ומשום עניין

ומשום לובין

ופורעין ביום טוב.

דקה, אנחנו נסביר את הכול.

רבי יהודה אומר בשם שמואל,

אם ישנם בני חבורה, הולכים בדרך ביחד,

או שיושבים בבית אחד אבל כל אחד צועד לעצמו,

נכנסים למסעדה,

כן?

כל אחד מזמין לעצמו את הסעודה שלו ויושב

מאיזשהו שולחן.

עכשיו, אותם בני חבורה,

מזדמן שנמצאים באותו מקום,

ואם הם מקפידים זה על זה, כלומר, אם אחד מבקש מחברות איזה דבר,

אז יש הלוואה,

והם מקפידים שכל אחד ידע במדויק מה זה קיבל ומה זה קיבל.

מקפידים על מידה, על משקל, על מניין.

לא מוותרים על דבר מועט. עד כדי כך,

הם מקפידים זה על זה.

אם הם עושים כך,

כן?

עלולים להגיע למצב שגם בשבת ויום טוב יעשו זאת, ואז

עוברים משום מידה.

קרוב לוודאי שהם יגיעו למצב שיעברו

על עניין

קיצור למוד

דבר מסוים,

כאשר מלווים אחד לאחר,

ומשום משקל. אותו דברים ידקדקו על המשקל של הדבר,

ומשום מניין.

ולמה באמת כל זה נאסר?

לתת לחברות במידה או במשקל או במניין. למה זה נאסר?

בגלל שזה דומה למקח וממכר.

הרי זה מקח וממכר שנותנים לפי המידה שמבקש הלוקח,

או לפי המשקל או לפי המניין.

ואז במקח וממכר, כידוע, זה אסור לעשותו בשבת ויומתו.

מתוך החשש של מה יכתוב, או מצד הפסוק,

מדבר דבר שצריך שהדיבור יהיה בדברי

קודש ולא בדברים שהם דומים לעומדין דחול, למעשים של חול.

על כל פנים,

אם יש בני חבורה שמקפידים אחד על האחר,

עד כדי כך שלא מוותרים אחד לחברו על דבר מועט,

אז אם יעשו זאת בשבת, יעברו על איסור מידה, משקל ומניין.

ודבר נוסף,

ומשום לוין ופורעין ביום טוב,

ובכל שכן בשבת.

כלומר,

אם יכולים הם, מאחר שהם מתקדקים כל כך,

לומר לשון הלוואה בשבת ויום טוב,

כדי שהאחר לא יחשוב,

כן, שכוונתו בתור שאלה,

אלוהים יבוא ויגיד לו השאילני,

אז האחר יחשוב שהוא מתכוון שהוא יחזיר לו את גוף הדבר, כי זה העניין של השאלה,

שהוא מחזיר את גוף הדבר.

אז כדי שלא,

מאחר שהם מקפידים כל כך אחד על חברו,

אז כדי שלא יגיע המצב שהאחר יתבוע ממנו שיחזיר לו את אותו הדבר,

הוא יעבור על איסור ויגיד לו, הלוויני,

או יאמר לו, תפרעני, כך וכך.

בכל הדברים האלה, לשון הלוואה, לשון פרעון,

יש חשש שמא יכתוב.

על כל פנים זה נאמר באלה שמקפידים זה על זה,

לכן הוסיפה הגמרא, וכדברי הלל אף בשוב ריבית.

כלומר, הרי למדנו לדעת הלל שאסור להלוות כיכר כנגד כיכר,

בגלל העניין הזה של איסור שאה בשאה.

אז אומנם נכון, איסור שאה בשאה הוא דעת כולם,

אבל השאלה, כשההפרש הוא כל כך מועט,

האם דקדקו בזה להחמיר?

אז הלל אוסר.

הלל אוסר אפילו לומר לחברו,

תן לי כיכר כדי שאני אחזיר לך כיכר. למה?

משום שגם הפרש של דבר מועט שיכול להיות בין ההלוואה לפרעון,

זה סיבה מספקת כדי שיחשב כיסאה כריבית.

כן.

ומילא אם יש כאן בני חבורה כזו,

שמקפידים על זה,

ומילא יעברו לדעת הלל גם על עניין ריבית, כי מתוך זה שמקפידים,

לא מוחלמים על דבר מועט,

אז התוספת הזו שייתן הלווה למלווה,

זה נחשב כאילו ריבית כלפי אלה שכל כך מקפידים.

אלה שלא מקפידים,

הם מוחלמים על התוספת הזו.

זה לא נחשב ריבית.

על כל פנים,

כאן שהם בני חבורה מקפידים,

לכן אמרו כאן, מפיץ אדם על בנם ובני ביתו דווקא, אבל לא עם אחר,

כיוון שיש כאלה בתוך האחרים שהם מקפידים זה על זה,

ועל שיטת אלה, באותם אלה שהיה חשש ריבית,

שואלת הגמרא, יא אחי,

בניו ובני ביתו נמי.

אם אתה אומר שיש חשש של ריבית,

לכן

רק עם בניו ובני ביתו ולא עם אחרים,

אז למה עם בניו ובני ביתו מותר?

גם שם נאמר שאם תעשה גורל,

כן?

ייתכן שהילדים ביניהם מקפידים,

מקפידים זה על זה,

ואז יעברו על עניין ריבית.

עונה הגמרא,

אין בכלל איסור ריבית בבניו ובני ביתו. למה? בניו ובני ביתו אינו טעמה,

כי דרבי יהודה אמר רב, דאמר רבי יהודה אמר רב,

מותר להלוות בניו ובני ביתו בריבית כדי להתחימן טעם ריבית.

פירוש האחד שמפרשים כאן המפרשים,

מה הכוונה מותר להלוות בניו ובני ביתו?

הכוונה שהאבא מותר לו להלוות

לבניו ובני ביתו שסמוכים על שולחנו בריבית.

ולמה?

למה?

למה מותר?

כדי להתחימן טעם ריבית,

שידעו כמה צער, כמה כואב,

שהאדם צריך להוסיף

תוספת כלשהי עבור מה שהוא קיבל,

עבור הלוואה שהוא קיבל.

מילא, מתוך הצער שיהיה להם,

יבינו

להיזהר בעניין שלא לבקש מחבריהם ריבית,

הוא הדין שלא ללוות בריבית.

אבל השאלה היא, למה באמת אבל מותר?

מה עם הריבית?

איסור ריבית, מה איתו?

כשאבא נותן לבניו ובני ביתו,

למה התירו לאב לתת לבניו ובני ביתו בריבית?

וכי הם לא מכלל ישראל שיעשו עליו אותם בריבית?

אבל אבא רוצים למתוא מתנה.

מה אתה אומר?

אבא רוצים למתוא מתנה.

כן, אבל השאלה כשאתה אומר מותר להלוות, פירושו שהם צריכים להחזיר לו.

לא מתנה שאני צריך להרוות. אני מדבר על עצם הממראה של רבי יהודה אמריו.

כשרבי יהודה אמר,

אמר בשם רב מותר להלוות בריבית, למה?

התשובה היא

כי הקול שלו,

גם כשהם מחזירים, מחזירים משלו,

אז הוא עושה אחריבית.

מובן?

אה?

לא בסדר, זה לא משנה.

הקול שלו, הם סמוכים על שולחנו.

זה לא קשור עכשיו, עניין ההלכה,

אם הוא חייב או לא חייב.

בתכלס, עכשיו הם נמצאים, אוכלים על שולחנו.

וכשהם יחזירו לו, הם ישיבו לו ממה שיש בתוך הבית פנימה, שזה הקול שלו.

אז אין עניין של רבית בזה, רק מה?

באים לומר לאותו יהודי, איסור דאורייתא ודאי אין פה.

כן?

ואפילו לא זו רבנה.

אלא מה?

אנחנו חושבים שמותר לעשות זאת, אומר רבי ידע בשם רב,

כדי ללמדם ושיבינו מהו הצער של נטילת ריבית.

אז ממילא כאן ככה, אז כשהוא מפיס עם בניו ובני ביתו,

גם אם יש פעמים

שהאחד

יקבל איזשהו דבר שהוא שווה ערך יותר מאשר חברו,

אבל בתכלס,

אין בעיה של ריבית בזה,

משום שהכל הוא שלו.

אבל כשזה כלפי אחרים...

פה ודאי שאם תתיר את זה,

יכולים לבוא לידי הקפדה אחת על חברו,

ויש בזה עניין שיבואו להקל באיסורי ריבית.

מובן?

שואלת הגמרא, היא אך מנה גדולה כנגד מנה קטנה? נמי?

אם כך שהתירו לבני ביתו ריבית,

כיוון שהכל משלו,

אז למה מנה גדולה כנגד מנה קטנה אסור?

הרי במשנה כתוב, מותר להפיס על בנה ובני ביתו על השולחן.

אבל הוא בלבד שלא יהיה מנה גדולה כנגד מנה קטנה.

למה?

הרי אתה אומר שמותר להטרמנת העם ריבית, אם זה בנה ובני ביתו, הכל שלא.

אז למה שלא יעשה גורל גם על

מנה גדולה כנגד מנה קטנה? מה זה גורל? הגרלה כאילו, מה זה? גורל, כן.

על מה? בדיוק. אתה לדעת מי יקבל את החלק הזה או מי יקבל את החלק הזה.

אבל אם הגרלה, אתה עכשיו יש לך בשולחן, כן,

יש לך בשולחן כמה וכמה סוגי מאכלים.

ואתה לא יכול לאפשר שכל אחד יקבל מהכול. אלא,

אם אתה רוצה בבקשה מהצלי,

ההוא יקבל את השניצל,

והאחר יקבל את הרולדה. אני יודע מה, כל אחד.

אז עכשיו הולכים ועושים

איזושהי חלוקה כזו ביניהם,

אבל אף אחד לא מסכים, אז מה עושים?

אבא רשאי שעל פי גורל זה ייקבע שמה יקבל זה ומה יקבל זה ומה יקבל זה.

זה הכול.

אבל בתנאי, כתוב במשנה, שזה יהיה מנות שוות.

אבל אם זה מנה גדולה כנגד מנה קטנה, זה אסור.

שואלת הגמרא, למה?

למה אסור? הלוא אין פה שום גזם,

אין פה שום ריבית, כי זה הכול של בעל הבית.

עונה הגמרא, הנה חינם

חסורי מחזרו להחק נתנא. נכון.

בבני ביתו באמת מותר, גם מנה גדולה כנגד מנה קטנה.

רק מה שהמשנה אמרה, אבל לא מנה גדולה כנגד מנה קטנה,

כוונתה כך.

ועכשיו הוא מסדר את המשנה בצורה כזו שאנחנו נבין היטב את הדברים.

מפיש אדם בנה ובנה מנה ביתו על השולחן,

אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה.

אין לו עניין של לשחק בקובייה. כידוע, אתם רואים שיש מושג שנקרא משחק בקובייה.

הם הולכים ועושים

על ידי קובייה, מה כל אחד יקבל.

זה מותר על בניו ובני ביתו.

מה היא טעמה?

כאילו רבי יהודה אמר רב.

אבל,

על זה ממשיכה המשנה ואומרת, עם בניו ובני ביתו, אם,

אם אחרים לא.

למה עם אחרים לא?

מה היא טעמה?

כאילו רבי יהודה אמר שמואל, למה באמת אסור

להפיז בשבת אפילו למנות שוות

עם אחרים?

בגלל הטעם של רבי יהודה אמר שמואל, שמה אמר? שאם בני החבורה מקפידים זה על זה,

עוברים משום מידה ומשקל ומניין,

וגם יכולים לעבור על איסור ריבית.

כאן, אם יבואו לעשות גורל, הרי נמצא שהם מקפידים.

יש לחשוש שיבואו לעבור על איסורים אלו.

כן.

ממשיכה הגמרא,

אז את המשנה כבר סידרנו. שמה?

בבניו ובני ביתו אסור,

מותר אפילו במנה גדולה כנגד מנה קטנה.

אבל באחרים אסור לגמרי.

אסור לגמרי, אפילו אם במנות שוות.

עכשיו מה זה שכתוב בביבת שלא יעשה מנה גדולה כנגד מנה קטנה,

בהמשך המשנה?

מנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול לאחרים אסור.

כלומר,

כשזו מנה גדולה כנגד מנה קטנה זה לא מדבר על השבת. באמת על השבת, בשבת אסור אפילו אם המנות שוות.

אבל אם המנות לא שוות אז אסור אפילו בחול לעשות גורל כדי שנדע כל אחת איזה חלק יקבל.

מה היא טעמה?

משום קובייה.

מה זה קובייה?

כאשר משחקים,

זה נקרא משחק קובייה,

כמו קלפים כאלה.

מנחים ממון באמצע,

קופה מה שנקרא,

ועל פי המשחקים

מה כל אחד יקבל מזה שזוכה?

הוא זוכה בקופה, כן? כידוע. אני לא צריך להסביר לכם, גם אתם וגם המאזינים יודעים מה זה קובייה.

כשמשחקים קלפים ושמים ממון בצד, כל אחד נותן 10 שקל, 20 שקל ושם בקופה,

והמנצח זוכה בכל הקופה.

זה לא עניין משחקים בקובייה. צריך לדעת שיש בזה עניין של גזל,

כי הנתינה של האחד לא הייתה,

הנתינה של המנוצח,

היא לא הייתה באמת מכל הלב, אלא הוא שמח

בעצמו שהוא יזכה בממון.

אם הוא היה יודע שהוא יפסיד, הוא לא היה מסכים.

אז מאחר שלא גמר בדעתו להקנות,

אז גם הזוכה שניצח אינו זוכה בזה. זה גזל מרבנן.

גם פה,

אם אנחנו נרשה לו לעשות גורל מנה גדולה כנגד מנה קטנה,

ממילא אז גם פה יכול להיות אותו הבעיה, כבר שבתוך תוכו הוא לא מקנה בלב שלם

לחברו את המנה הגדולה,

ממילא נמצא שיש פה גזל מרבנן.

נראה את רשי.

האם בניו ובני ביתו הם

ואם האחר לא?

מדלא תנא הוא מפיס על המנות.

כלומר, מזה שכתוב בנם ובני ביתו לא כתוב בלשון סתמית, הוא מפיס על המנות,

משמע שרק הם בניו ובני ביתו ולא הם אחרים.

משמלובין ופורעין דגזור בו רבנן שמה יכתוב.

המקפידין שאין מוכלים ומוותרים זה לזה, שהם לא מוכלים ומוותרים.

וכתברי ליל דחי שמה יוקיר וחיתן,

בהלוואת כיכרות,

אף משום ריבית,

ולדעתי לב,

שהוא חושש שאפילו בהלוואה של כיכר תמורת כיכר,

יהיה פה מצב של יוקר בפירעון כנגד ההלוואה, ממילא יהיה איסור של ריבית גם כן.

בניו ובני ביתו נמי ילחוש לריבית וכל הנא, אז למה בניו ובני ביתו מותר?

אז הגמרא עונה שלמעשה אין איסור להלוות בריבית לבניו ובני ביתו. להלוות משלו, בניו ובני ביתו הסמוכים עד שולחנו.

וכיוון לדעת כל משלו, אין כאן ריבית.

להתרימן תם ריבית שידעו כמה קשה.

עלמא כיוון למי שלא הוא, אין כאן איסור ריבית.

וילקח גם במידה ומשקל ובניין נמי,

לאו קפדה הוא,

אלא להשוותם

בלא קינא.

יחם מנה גדולה כנגל מנה קטנה נמי.

דמוקמינא תמה לכמה משום קובייה ואפילו בחול אסור.

וכיוון לדעת כל משלו,

אמה אסור להתרימן,

אמה אסור להתרימן, תמה קובייה בעלמא הוא.

למה אסור לו להתרים אותו,

למה אסור לו מנה גדולה כזו מנה קטנה?

מה אתה בא ותגיד לי, משום קובייה?

הרי הכל בשלו.

אין עניין של גזל, לא ריבית ולא כלום.

כל האיסור של קובייה זה מצד גזל, כמו שהסברנו.

שהמנוצח לא נתן את חלקו בלב שלם, אלא הכל היה על מנת שהוא יזכה.

אבל פה זה הכל שזה אצל האבא,

הכל שלו,

והם פורעים לו משלו, אז אין בזה שום בעיה של גזל.

אז הגמרא עונה שבאמת מותר על בנה מבני ביתו. מהי טעמה מותר, ולכי יש לו קובייה?

כדרבי יהודה אמרה, דלת עימן בעלמא הוא, זה מותר.

אבל אם אחר, לא, כדרבי יהודה אמר שמואל,

חרד דמקפידין עוברין משום מידה ומשקל ומניין,

משום קובייה דגזל הוא דאסמכת לא קניה,

ואה אסמכת דסמיך על הגורל, אם יפול הגורל,

המנה הגדולה אסכה בה.

אם הגורל

ייתן לי לזכות במנה הגדולה, אז אני אסכה. ולפיכך,

תלה עצמו אף לגורל הקטנה על ארצותיו, ולכן הוא היה מוכן להיכנס לריזיקה, לסיכון,

שהוא יקבל רק את הקטנה.

אבל למה הוא נכנס לכל הסיכון הזה?

בגלל שהוא קיווה שהוא יקבל את הגדולה. אז יש פה עניין של גזל.

ואילו הוא יודע מתחילה שכן,

אם הוא היה אדם מלכתחילה שהוא יקבל רק את הקטנה,

הוא לא היה מתרצה,

הוא לא היה מוכן לזה.

אם אתה מקסיס לך גדול וחטן, אתה יודע שעלול ליפול בארצה גם הקטן. נכון, ברור.

בכל פעם

שיש מצב כזה

שמא יקבל את הקטן,

זה מצב שיכול להיות שיקבל את הקטן,

אבל לא ברור.

ממילא חכמים שהם היו

יודעים בכוחות הנפש של בן אדם,

היה ברור להם

שאם הוא היה יודע מראש שכך יהיה, הוא לא היה מתרוצה.

אז כל כוונתו הייתה,

כל הסכמתו, בגלל הסיכון הזה,

המצב, הסיכוי יותר נכון, הסיכוי שמא יקבל את המנה הגדולה.

לכן הסכים ללכת לעל המנה הקטנה. אבל אם יאמרו, נאמר, לכל האחרים, דעו לכם,

דעו לכם,

אין מצב כזה שאתם תסכו במנה הגדולה.

אז במצב הזה, נאמר, יאמרו, יהיו פה עשרה,

ולשלושה מתוך העשרה יאמרו,

אתם ודאי לא תסכו

במנה הגדולה.

הם יסכימו?

לא. אם ככה אנחנו יוצאים מהגורל, לא מוכנים.

זכות זאת אומרת, מה אתה רואה?

שכל מה שהם מוכנים זה רק בגלל הסיכוי

שיקבלו מנה גדולה, אבל כשברור להם שלא יקבלו את הגדולה, הם לא היו נכנסים לזה.

זו שאלה של גזל, כי האדם לא גומר בדעתו לתת לחברו את מה שהוא קיבל לבסוף.

נחזור לגמרא.

את הסוגיה הזו המשנה גם הוסיפה ואמרה מטילין חלשים

היינו גורלות על הקודשים ביום טוב

אבל לא על המנות כך

אמרה המשנה

שואלת הגמרא מהי אבל לא על המנות?

אם אתה אומר מותר להטיל גורלות על הקודשים ביום טוב

אז מה זה שאמרת אבל לא על המנות?

מה זה על קודשים?

קודשים זה מנות

לדעת כל אחד מה יקבל בקודשים

אז מה זה אבל לא על המנות?

אמר רבי יעקב, ברד דבת יעקב,

אבל לא על המנות של חול ביום טוב.

כלומר, אם זה קודשים שהקריבו אותם

ביום טוב,

מותר אכן להטיל גורלות כדי לדעת כל כהן מה ייקח,

איזה חלק.

אבל אם זה קודשים שכבר

הקריבו מערב יום טוב,

אז יכלו כבר לעשות את הגורל מתי?

לא ערב יום טוב.

כן, לא מטילים גורלות על המנות של קודשים של חול ביום טוב.

שואלת הגמרא, פשיטא?

מהחידוש? ברור שלא,

שהרי היה אפשר לעשות את זה מאתמול.

עונה הגמרא,

מהו דתימה ולכתיב עמך כמריבי כהן

אפילו מנות דחול נמי?

כמה שמעלה.

כלומר, הייתי יכול לחשוב,

מאחר שישנו פסוק, בהושע ד', פסוק ד',

ועמך כמריבי כהן.

הנביא בא להוכיח את ישראל על כך שהם בעלי מריבה כמו הכהנים.

אם כן, אתה רואה בלשון הפסוק שהכהנים הם בעלי מריבה.

אם ככה, היה מקום לבוא ולומר,

אפילו מנות דחול נמי?

נתיר להם להטיר גורלות כדי שלא יריבו. זה מה עם זה?

גם אם זה קודשים,

שיקריבו מערב יום טוב.

כמה שמעלה, לכן בא המשנה להשמיע לנו

שזה לא כך.

כל מה שהותר להם להטיל גורל כדי למנוע מריבה,

זה רק אלמנות של יום טוב.

רק אם זה קודשים שיקריבו מיום טוב.

אבל אלמנות של ערב יום טוב,

מאחר והיה אפשר לעשות את זה מערב יום טוב,

לא התירו להם להטיל גורלות.

ולמה באמת

הכהנים בעלי מריבה?

זה מאוד מעניין.

המעשה,

מעשה זה גם מובא בגמרא בבבת, רק בסמל עמוד ב',

העניין הזה של כהנים בעלי מריבה.

המעשה מבאר כי הדבר נובע מיחוסם וחשיבותם.

שמפני כך סבורים שאין להם לעבור על מידותיהם.

אתם שומעים?

מאחר והוא מיוחס, הוא חשוב,

אז הם חושבים שמן הראוי שלא יוותרו,

אלא כל אחד יש לו ידרוש את שלו.

תחתם סופר מבאר כי קפדנותם היתרה נובעת ממעלתם.

על דרך מה שנאמר יוסיף דעת,

יוסיף מכאוב.

שכל שקדושתו יותר גדולה,

מרגיש יותר ומקפיד יותר לפי דקותו.

אולם צריך לדעת,

צדקתם וקדושתם היא גם סיבה שבפועל הם רודפי שלום ואוהבי שלום כאהרון הכהן,

אלא שלא סומכים על כך ומתירים להם להפיץ על הקדושים ביום טוב,

כדי שלאותיהם מריבה ביניהם, כיוון שבטבעם יש בהם הקפדה יתרה.

כלומר,

אנחנו רואים דברים השוטרים האחד את האחר. כלומר,

מצד היחוס והחשיבות,

מצד המעלות הגדולות שיש בהם,

זה גורם לבן אדם שהוא יעמוד על שלו,

כיוון שהוא כל כך בטוח במה שהוא אוחז, מה שהוא חושב.

אבל עומת זאת, יש בהם גם תכונה שבאה להם בתורשם מהאהרון שהיה הראש לכל הכהנים,

מהאהרון הכהן,

שאוהב שלום ורודף שלום.

וכמובן זה נבע מענווה יתרה שהייתה באהרון הכהן,

אבל זה עבר בתורשם

גם לבאים אחריו.

אז שני אלה,

כן,

הם גורמים לנו לומר את מה שאנחנו אומרים. כלומר ככה,

ברור שהכוהנים מצד עצמם יש בהם תעלה של אוהבי שלום ואוהבי שלום,

רוצי שלום,

אבל צריך לדעת שחזק שהתירו להפיס,

כלומר לעשות גורל על קודשים ביום תום,

בגלל שחששו שאולי יהיו כאלה כהנים שיחשבו שאדרמא מצד חשיבותם ויחוסם,

ראוי להם להקפיד בדבר,

לקחת חלק שמגלה בזה את חשיבותו שלו.

לכן

אמרו בוא נעשה גורל

ובזה תישקט הארץ

לכל הזמן הזה, העיקר שלא יהיו בריבות.

מובן?

זה כל העניין.

באים כאן לומר שכל ההיתר הזה זה רק על מנות

של קודשים שיקריבו מיום טוב,

אבל לא על קודשים שיקריבו מערב יום טוב. לא התירו,

בשביל להינצל ממריבה, לא התירו להפיס על קודשים של קורבנות שיקריבו מערב יום טוב, שזה יום חול.

ואמר רבי יעקב, מאחר והזכרנו את מה שפרש רבי יעקב בנה של בת יעקב,

כן,

על המשנה, אז הוסיפו פה מימרה נוספת משמו.

אומר רבי יעקב הזה, כל שחברו נענש על ידו,

אין מכניסין אותו ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

דבר לא פשוט בכלל.

מי שביקש מהקדוש ברוך הוא

שחברו יענש על מה שעשה לו,

או שקילל אותו באיזושהי צורה של כללה מסוימת,

אין מכניסין אותו ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

הוא נדחה ממחיצת הקדוש ברוך הוא.

עד כדי כך.

למה זה באמת?

אז אומר רבנו חיים עטר, בעל האורחיים,

בספרו חפץ השם,

משום שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בו,

כי רצונו,

כלומר, רצונו של הקדוש ברוך הוא,

שיהיה מוכר על עלבונו,

ויתקיים בו ואהביו קצה את השמש בגבורתו.

הרי הפסוק הזה, דרשו אותו חזר על הנעלבים ואינם עולבים.

זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה.

כי מידתו של הקדוש ברוך הוא עוברת על פשע.

וזה שאינו מוכר לחברו, אין בו את המידה הזו.

לכן לא מכניסים אותו למחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

אדרמה, ככל שהאדם יותר נכנע,

יותר עניו,

יותר מודה על טעויות שהוא עושה,

ומורה שהוא מחפש את האמת בכל מאודו,

אחד כזה מכניסים אותו למחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

רבא. רבא. נו.

אני לא מוכרח לך, אבל תגידו נמצאתי סיפור ונענף היה גוי. טוב, אבל שם זה היה גוי, מה אתה רוצה?

זה היה גוי. ברדיה זה היה פותר חלומות גוי.

היה מגיע לו.

גם ככה היה מגיע לו.

במה הם הולכים לך להגיד את זה? שמה?

טוב, בגלל שהמחרות יוצא. מה זה קשור?

טוב, הלאה.

כאן מדברים עם אחד כזה שמבקש

שהחברו יענש.

מבקש או שמקלל אותו.

מנחם אמין, הערשה.

כתוב בגמרא בבא וקמאל.

בבא וקמאל, תסתכל שם בדף.

דף, נדמה לי, צדיק ג' עמוד א', תראה את העניין.

שמה?

נענשן, נענשן, זה הכול.

השאלה היא שוב,

פה

לשפוט השם בניו ובניך, כן. שיכריע, אבל זה לא שאמר שהוא ימות איתי הערב.

פה מדובר שהוא כבר החליט

שיוודא ראוי שחברו יענש

או שהוא מקלל אותו,

כן.

פה יש שתי אפשרויות שהוא מבקש מהקדוש ברוך הוא,

שחברו יענש, או שהוא מקלל אותו.

קללה.

זה חמור ביותר.

ואין מכניסין אותו.

מקפיד, אם זה דברים שמותר לו להקפיד, להקפיד מותר, אבל לא מעבר.

כל המקפיד, מקפידים עליו.

לא, שוב, שוב. לא כל בן אדם מסוגל

באמת להיות נקי מכל הקפדות.

אז אם זה דברים שבאמת עשה לך עוול שלא כדין,

ומותר לך להקפיד,

אז לא יהיה על אחד ועל אמה אתה מקפיד.

כן?

אבל אתה צריך לדעת, אתה צריך לדעת, אבל אתה צריך לדעת

שלפנים משורת הדין ראוי שלא תקפיד על שום דבר.

משום שצריך להיות לך ברור הדבר שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים.

זה כולל את הכול.

כל צער שיש לך,

אם לא היה מגיע לך, לא היית מקבל אותו.

זה שהוא עשה שלא כאו...

אוקיי, ייתכן.

בשמיים כבר התחשבנו איתו, זה לא חשבון שלך אתה.

אתה מצד עצמך...

אז אני אומר,

אותו דבר, אין גרם, אין דבר כזה גרם. לפי האמת,

לפי האמת, אין דבר כזה גרם.

אתה צריך לדעת

שמגלגלים זכות על זה זכאי וחובה על ידי חייו.

כשנגזר על בן אדם הזה חובה,

החובה הזאת תהיה אם על ידי חייו זה או על ידי חייו אחר,

אבל מה שנגזר נגזר.

הדבר היחיד שיכול לשנות זה תשובה.

או זכויות,

זכויות של... מה?

אני קראתי

בצרפי אליארד.

כן.

הוא כותב שיש כמה שלבים. הרב דסלב, כן.

הוא כותב שיש כמה שלבים. אחד שיש כמה נקודות בחירה, זאת אומרת שיש דבר שנגזר עם זעם על אדם ארצון.

אז לא יעזור לך אם יגיע לך, אם יגיע לך, אם יגיע לך, אם יגיע לך, לא יגיע לך.

ויש מנצח חמיש דבר או כלום,

אז הוא אומר שהוא מישהו באזור לא יכול. כן, זה מה שהוא אמרת. אבל יש נקודת נתקיית ביניים.

הוא אומר, נשמע, זה תלוי בבעל התחילה. נכון. ואז הוא אומר, אם הוא יזיק לך,

אז הוא תיקן אותך במה שהוא הזיק לך,

והוא יקבל את העוני.

ואז הוא יזיק לך, ואז הוא יתנקן.

ואם הוא לא הזיק לך,

יש לו את האפשרות לא להזיק לך,

אז אתה,

אז אתה,

שוקמת בתשע, נקודת בחירה טובה שלו,

שהוא לא הביא שכר,

הוא היה לו, היה לו, היה לו, היה לו, אז מה אתה בא, בקיצור,

הבנתי אותך. אז תקבל שכר על זה, ואתה, ואתה תקבל את התיקון בתקופת הזיקית האוטו שמשור עליו. יפה, יפה. תיקונים, תיקונים. בתכלס, מה אתה רוצה אבל להגיד בזה, שמה?

שייתכן שבן אדם יקבל על מה שלא מגיע לו?

זאת אומרת שיש בן אדם שלא נגזר עליו במשור פה, לא נגזר עליו,

אלא שנתנו את הדין ביד ה... אני אגיד לך, אני אגיד לך. לא נגזר עליו לפועל שיקרא לו.

אתה מזכיר לי.

יזיק לו, כאילו יש עליו מיטה, יש עליו גזירה, אבל לא גזירה גמורה. זאת אומרת, נתנו את זה אצל הבעל. אתה מזכיר לי את מה שאומר אחד המפרשים,

ולמעשה זה מבוסס על הזוהר.

שלמה באמת אמר ראובן,

אל תשפחו דם, אשליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר וידינו אל תהיי בו.

הרי כידוע שהיו שם נחשים ועקרבים.

מה הרוויח?

אומר שם, אומר הזוהר,

שלמעשה הוא רצה להציל אותו מכאלה שהם בעלי בחירה

ולתת אותו בידי כאלה שאינם בעלי בחירה. אז ממילא,

אם זה כאלה שאינם בעלי בחירה,

אז אצלם, אם הוא צדיק, הוא לא ינזק.

אבל כלפי הבעלי בחירה,

שם גם אם הוא צדיק,

יכול להיות שהצדקות שלו לא תהיה מספקת בשביל להינצל מבעל בחירה.

משום שמכניסים בכלל לחשבון גם את הרצון של אותו בעל בחירה בכלל לתוך החשבון. אבל עדיין יש הפעה של השמיים, כי אין לו מקפיץ כולי. אבל זה פשוט, זה פשוט.

זה פשוט, שאם בשמיים נקבע בצורה ברורה שלא יהיה את זה בשום פנים ואופן,

זה יעזור לאף אדם, אז אף אדם לא יוכל להזיק לו. מה יעשו לי עדיין?

אבל אם זה אדם כזה שנכנס לשלב

שבפני בעל בחירה הוא לא יוכל לעמוד,

אז באמת זה צודק, יכול להיות שיפגעו בו.

לכן, אם האדם הוא צדיק גמור,

צדיק גמור, גמור, גמור, גמור, שלא יוכל לפגע בו, אז לא יוכל כלום.

גם הבעל בחירה לא יוכל לפגע בו.

אבל רוב בני האדם, גם הצדיקים,

הם צדיקים אבל לא גמורים.

לכן כלפי זה שבעל בחירה לא יוכל לפגוע בהם,

זה כבר זה.

אם ראית רשע שהשעה משחקת לו,

אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תתגרה בו,

אל תתחר במרעים, אל תקנא בעוצי עוולה.

דע לך, תיזהר.

למה תיזהר?

הגמרא שמה, אחד מהתירוצים אומר, תלוי אם הוא צדיק גמור או צדיק שאינו גמור.

אם הוא צדיק גמור, אין לו להיבהל

גם מאחד כזה.

אבל אם הוא צדיק שאינו גמור, פה הוא כבר צריך להיזהר.

איי, השני הוא רשע.

נכון,

הוא השני הוא רשע, אבל זה לא אומר שאתה הופך להיות חסין

מפני פגיעה, משום שאתה צדיק שאינו גמור.

לכן, כדי שאתה,

איך אומרים, תרוויח בעצמך את הנקיות שלא יזיקו לך,

כדאי לך ללכת בצורה כזו של לא להקפיד.

ואז כשאחד מעביר על מידותיו, מעבירים על כל פשעה.

וזה פתח תקווה נכבד מאוד.

אתה שומע? מי אומר את זה?

הלשון הזה אומר רבנו יונה משערי תשובה.

וזה פתח תקווה נכבד מאוד

על ידי זה שהוא יוותר ולא יקפיד.

הוא זוכה שיחפרו לו על כל פשעיו.

הוא לא מקפיד. אתה שומע?

כבר ראינו, ברוך השם, במשך שנות חיינו

את אותם אלה שלא לקחו כבד מדי את מה שעושים להם.

העבירו.

מחלו.

כאילו.

כאילו לא היה.

הם רק מרוויחים איזה

אריכות ימים.

אם בן אדם הולך וצורף את הלב שלו בכל שקל כשהוא מגיב לאחר,

בשביל להראות לו מי הוא,

שיראו שהוא... אבל אם מישהו, אתה רואה איזה שהוא עשה משהו נגד השם,

אז אם זה מצווה למישהו יעבור.

שמה?

כשאתה נגד השם. לא.

הוא ראה לך את זה להלך בגלל ארבע קודש?

אבל אתה אפילו לא רואה.

אתה, את המחאה שלך אתה תעשה.

קללה זה תשאיר לבורא עולם.

אלא אם כן הוא בגדר רשע שהוא כבר מומר לדבר אחד.

לא צריך שיהיה מומר לכל התורה כולה.

אם זה אחד כזה, כתוב,

התוספות במסכת גדושין אומר שזקן כזה שהוא רשע,

מותר לקללו.

אבל לפעמים, לפעמים. אתה מבין?

מותר לקלל אותו. אם הוא רשע.

תטריס, מביא לגבי שהוא פה. כן, אחד כזה שכבר מומר לדבר אחד.

לא אכפת לו, לא חש על כבוד ברוך בכלל.

אבל פעם אחת זה עדיין לא אומר כלום. אתה מקלל. פעם אחת זה מרקו אותו. לפעמים זה ש... לפעמים, לא. משהו אחר.

שמה זה עבר על אחד מהאיסורים החמורים ביותר.

נו, זה אומר, אני מקבל.

לא, אתה משווה.

אני לא רוצה לזה.

את מי הוא קילל?

ונוקב שם השם יומת. מה?

משהו אחר.

אני ברמז אומר לך לאן הוא הגיע.

לאיזה דרגה חמורה ואיומה הוא הגיע.

אבל כשאדם עושה עבירה, כן,

ואפילו לפעמים בשעת כעס

הוא פולט איזושהי מילה.

זה עדיין הוא אומר. יכול להיות שכשתתיישב בדעתו הוא יבין שחטא.

זה לא אומר שהוא רגיל בזה וכבר אצלו זה הפך להיות התר.

אחרי צריך לדעת להיות באמת חכם.

לפחות שיש הרבה היום,

היום,

שבאמת לא מודעים כל כך לחומרת המעשים שהם עושים.

אז מה התועלת?

לך תדבר איתו,

תסביר לו.

אדרבה, בצורה שתאיר את פניך אליו, להראות לו שהוא טועה בדרכו,

שזה לא כדאי לו, בשבילו, לטובתו, לאינטרס האישי שלו.

אה, אבל איך הוא יכול להפליט את הכלכלי בכלל? דרך טובה יותר.

זה כבר, יש לנו דוגמה

מאחד מגדולי דורנו שככה עשה.

זה אחד כזה שמחפש לקעקע את עולם התורה. זה כבר אחרת.

לפעמים כבוד הרבה אנשים מנקעים,

שיש לו הרבה מחקיד עליהם.

אם ברור לך הדבר שאכן ככה הוא,

אז בסדר.

אם עדיף זה יחזור בתשובה, מה טוב ומה נעים?

בלי הרבה מאמץ, אתה יכול להחזיר הרבה כאלה בתשובה.

טוב, נמשיך הלאה.

מנהליו,

מאיפה אנחנו לומדים את העניין הזה שכל שחברון נענש על ידו,

אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא?

אי לימה משום דכתיב.

ויאמר השם מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד.

ויאמר זה בכה וזה אמר בכה וזה אומר בכה.

ויצא הרוח ויעמוד לפני השם ויאמר אני אאפתנו.

ויאמר אצא ויתר רוח שקל בפי כל נביאיו.

ויאמר תפתה וגם תאכל צבע השקל.

צריך לדעת שבמלכים א',

פרק כב',

פסוקים יט עד כב',

מדובר שם על אחאב מלך ישראל.

כולנו יודעים מי זה היה אחאב מלך ישראל.

רשע.

אז כתוב שנגזר עליו למות במלחמה עם ארם,

שיילחם עם ארם ברמות גלעד.

ארבע מאות נביאים, נביאי השקל, נאמרו לו שיצליח במלחמה.

הנביא,

מי חי הוא בן נמלה, אומר לו את הנבואה הזאת.

ויאמר,

אני קורא לכם את הפסוק שמוזכר לפני הפסוקים שמובא בגמרא.

לכן שמע דבר השם

ראיתי את השם יושב על כסאו וכל צבא השמיים עומד עליו

מימינו ומשמאלו. כביכול

שהוא ראה במחזה הנבואה

שישנם מימינים שמלמדים זכות ומימינים שמלמדים חובה.

ולאחר שנגמר דינו של אחאב לחובה, ויאמר השם

מי יפתה את אחאב

ויעל ויפול ברמות גלעד ויאמר זה בכה וזה אומר בכה.

כל אחד אומר,

אני אפתה אותו, באופן זה, זה אומר באופן אחר

ויאצה הרוח, בא איזה רוח?

ויעמוד לפני השם, אותו רוח, ויאמר אני אפתנו.

ואז הקדוש ברוך הוא אומר אליו, ויאמר השם אליו במה?

ויאמר אצה,

והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו.

הרוח הזו הייתה מוכנה לעשות את הפיתוי, על ידי מה?

שתלך ותכניס כאילו רוח של שקרית בפי כל הנביאים,

שהוא מאמין בהם.

ויאמר,

אתם שומעים? כך

מיכיהו אומר לאחאב את פשר הנבואה.

מה ששמעת מארבע מאות הנביאים שאומרים לך שתעלה ותצליח במלחמה,

דע לך עיניים, זה רוח שקר שנשלחה מלמעלה כדי שתהיה רוח שקרית להוציא דבר שקר

מפי אותם נביאים, ואז תיפול במלחמה.

כך אומר לו מיכיהו בנמלא.

אז מה כתוב שימו להם? ויאמר תבטל וגם תאכל,

צא ועשה כן.

ברוך הוא אומר לו אותה רוח שהייתה אמורה להיות רוח שקר בפי כל הנביאים,

צא,

צא ועשה כן. מה זה צא?

נראה תכף.

ואמרי, מהי רוח?

מה זו הרוח הזו? של מי היא הייתה?

אמר רבי יוחנן, זה רוחו של נבות,

נבות היזרעאלי, כן? כי אחאב גרם להרוג אותו וליטול נשמתו ורוחו,

לכן עכשיו הוא היה מוכן לעשות

את

הטעות הזו, את הפיתוי הזה.

ומה יצא?

אז למה הקדוש ברוך הוא אומר לו צא ועשה כן? מה הכוונה בזה?

הרי כבר אמר הקדוש ברוך הוא, תפתה וגם תאכל,

אתה תצליח

לגרום שכולם ינאמו נבואת שקר.

אז הוא אומר לו ימרה, אמר רב, צא ממחיצתי.

צא הכוונה, צא ממחיצתי. למה?

כי מאחר

ומאחר ואנו רואים פה שחברו נאנס על ידו,

הרי אחאב בגלל זה נפל במלחמה,

אז לא מכניסים אותו, את אותה רוח וחזיתו של הקדוש ברוך הוא.

הוא,

נבות הזה,

ברוח הסקר שנתן בפי הנביאים,

גרם לעונשו של אחאב.

אם כן רואים את היסוד בזה,

שכל שחברו נאנס על ידו,

הגם שזה לכאורה צודק במה שהוא טוען כנגד אותו אחד,

כן?

בכל זאת אלה מכניסים אותו, עם חזיתו של הקדוש ברוך הוא.

שואלת גמרא, דילמה עתמא נו תמא,

דכתיב דובר שקרים לא ייקון לנגד עיניי?

לא ייקון.

כלומר,

אולי שמה תמו, למה הוא נדחם עם חזיתו של הקדוש ברוך הוא?

לא בגלל שאחאב נענש,

אלא בגלל שהוא שיקר

לבוא אליהם, לאותם נביאי השקר,

באירוע, בנבואת שקר,

בשביל שהם יוציאו דבר שקר מפיהם, כביכול הוא ינצח במלחמה,

ועל רקע שקרנים הם מקבלים פני שכינה, כידוע.

אז זה לא בגלל, מי אמר שזה בגלל שנענש אחאב,

אלא מהכא, אלא המקור הוא אחר.

ישנו פסוק שמדבר על נבוכד נצר,

שהוא היה אונס את שאר המלכים למשכם זכור.

אה, אז המטיל גורל, מתי יהיה יומו של כל אחד מהם?

כשהגיע יומו של צדקיהו, מלך יהודה,

התארכה עורלתו של מלכד נצר שלוש מאות אמה.

ועל הבושה הזו אומר הנביא,

שבעת קלון מכבוד,

שיתה גם אתה וערל.

זה פסוק מחבקוק ב',

פסוק טז.

בהמשך הפסוק, תסוב עליך כוסימין השם

וקלון על כבודיך.

מה פירוש המילים שבעת קלון מכבוד?

זה נבוכד נצר,

שהוא נתבזה יותר מהכבוד שהוא קיבל.

היה אחרי היה אחד מהמלכים שמלכו על כל העולם,

נבוכד נצר.

שתה גם אתה וערל,

גם אתה תשתה את כוס הקלון

ותתגנה על ידי כך.

גם אתה, מה זה גם אתה?

מה זה הלשון שתה גם אתה? היית יכול לומר שתה אתה.

זה צדקיהו,

שמה?

הוא נענש על זה שנבוכד נצר נענש על ידו.

אם כן, רואים שמי שחברו נענש על ידו נענש.

וזה דבר שמאוד מפליא.

על מה ולמה?

מה אמר צדקיהו?

כלומר, גם אתה?

כתוב בפסוק

שאומר הנביא לנבוכד נצר,

שתה גם אתה ויערל.

את הכוס

של הקלון,

כן?

בזה שעורלתו תימשך, כמו שאמרנו מקודם,

יהיה לו גלות גדולה על ידי זה.

אז הפסוק אומר שתה גם אתה. מה זה שתה גם אתה?

זאת אומרת שתה אתה.

אבל אנחנו מדברים על מלוכי נצר.

מה זה הגם?

בעניין הוא כאילו כאילו כאילו כאילו שיקרה גם לא מטור.

לא, הכניס לו, מה? זה לא מספיק.

מי יכניס?

נו, לפנייהו אמר לו כאילו... לא, לא.

וזה גם קצת פלא.

על מה ולמה צריכו לקבל את העונש.

אז הוא אומר,

שואלים את זה כבר המפרשים,

מביאים כאן שאלה ששואלת ואחד מהמפרשים.

הרי אין כאן אלא עונש לצדקיהו,

אבל אין הוכחה לכך שהם מכניסים אותו מחצתו של הקדוש ברוך הוא.

היה לו איזשהו ביזיון,

אבל איפה אתה רואה שהם מכניסים אותו?

וצריך לומר שכיוון שכרוך ערל,

כן?

כלומר, השווה בין

נבוכדנצר לצדקיהו,

כמו שנאמר, ונאמר ביחזקאל שם,

ממינא עמתא רדבו או שכבה את ערלים,

שהוא תחתית שאול,

הרי שאין מכניסים אותו מחצתו של הקדוש ברוך הוא.

כאילו, יש שם איזשהו מקום בשאול שנקרא תחתית השאול,

נמצאים שם ערלים.

אז כאילו אומרים לצדקיהו, רדבו או שכבה את ערלים, אתה תהיה ביחד איתם.

מזה רצו ללמוד

שאין מכניסים אותו מחצתו של הקדוש ברוך הוא. אבל הוא לא מגנד את זה, לא?

נשאל את השאלה,

נשאל את השאלה, כן, אבל היה לו עונש.

כן, כן.

אז נשאלת השאלה,

איך בכלל אתה אומר, ככל שחברו נענש על ידו הם מכניסים אותו?

אחי, זרוקדנצר הוא חבר של צדקיהו?

גוי, בפרט שהוא גוי.

הוא אומר, שמא נקרא חברו למלכות, בגלל ששניהם היו מלאכים.

לכן צריך...

משהו בגלל שהוא לא הוכיח אותו?

למה הוא נענש?

בגלל שהוא לא הוכיח אותו?

למה הוא נענש?

אתה שואל שאלה מצוינת, על מה ולמה נענש צדקיהו?

אם הוא ראה את חברות של מלאכות,

הוא דורך על אחד להוכיח לו. נכון, אני דובר עליהם כמובן, זה נאמרו שאתה מתענדים על הדברים האלה.

יכול להיות, יכול להיות.

עצם זה, רוצים לומר שעצם הדבר ש...

שהוא נענש על ידו בכזה ביזיון,

זה סיבה.

כנראה, כנראה, טמון פה דבר כזה,

שאדם,

אדם שחברו נענש על ידו,

זה אומר שחסר בו גם כן.

כי אם אתה היית מושלם,

לא היה קורה מצב שיתגלגל על ידך, שחברך יענש על ידך.

עד כדי כך.

העונש של בן אדם צריך לבוא ישירות מהקדוש ברוך הוא.

אבל אם זה בסיבתך אתה, בגרמתך,

זה כבר מעבר עליך גם כן.

כעת זה, כן.

כעת זה.

מה אתה אומר?

לא זה הוא אומר, הוא אומר משהו אחר.

כאילו,

יש פה איזשהו קשר ביניהם.

זה הוא מתכוון.

שמעתי גם משהו,

ימין העצמי לעצמו.

טוב,

הגמרא אבל באה ודוחה את הרעיה מצדקיהו.

למה חדא דכולי קרא בנימוק נצרקתי?

מי אמר לך לפרש למה שכתוב גם,

זה הולך על צדקיהו.

אולי הפסוק בא לומר שיתה גם אתה למלוכד נצר את כוס הקלון, כמו אלו שהקלת אותה.

אתה ביזית וגרמת קלון לכל מיני מלאכים

ממלכי הגויים,

אז גם אתה תקבל את הקלון הזה. אתה גם הולך למלוכד נצר, לא על צדקיהו.

מה שכתוב, העראל,

כן, הכוונה, ואז תימשך עורתך ותתגנה על ידי זה. זה לא הולך על צדקיהו בכלל.

ועוד,

טעם שני, שלא ייתכן לפרש את זה הולך על צדקיהו.

צדקיה צדיקה.

מה יבל ילמל אדלה?

צדקיה שהיה צדיק,

מה היה לו לעשות מלוכד נצר?

הוא היה אנוס.

אם היה אנוס, ודאי לו להיענש על כך

שנלכת מלוכד נצר על ידו.

מאיפה אתה יודע שהוא היה אנוס?

הוא אומר, אתה קורא לו צדיק, מאיפה אתה יודע? דאמר רב יהודה אמר רב,

רואים את זה בדבריו רב, רב אומר, בשעה שביקש

אותו רשאה לעשות לאותו צדיק כך.

מי זה אותו צדיק הזה?

צדקיהו.

צדקיהו היה צדיק, אז ודאי שאי אפשר לבוא אליו בטענה,

תשמע, אתה גרמת לו עונש.

מה הוא יכול לעשות? הוא אנוס. מילא אם הוא מבקש שהוא ייענש,

כן? או שזה יכל למנוע את זה, והוא בכל זאת לא מנע.

מבין?

אבל פה מה הוא היה יכול לעשות?

מוכדנצר לא התחשב בשום דבר, באף אחד,

עשה מה בא לו,

אז הוא היה אנוש מהדבר צדקיהו, למד אתה טוען

שהוא צריך לקבל עונש, אז זה עדיין שהוא לא נענש.

אז זה לא מתפרש, אם כן, על צדקיהו,

אלא מתפרש, כל הפסוק מתפרש, על מי?

על מוכדנצר.

אז עדיין, אם כן, מאיפה אנו יודעים את היסוד,

שכל שחברון העונש על ידו,

היינו מכניסים אותו למחצתו של הקדוש ברוך הוא.

אלא מהכה אלא הלימוד הוא ממה שמצאנו במשלי יז פסוק חבר,

גם ענוש לצדיק לא טוב.

היינו, מידת הענישה לאדם שהוא צדיק היא לא מידה טובה.

אז אם זה לא טוב, אז מדי רע?

אין לא טוב, אלא רק כשאומרים לא טוב,

פירושו שזה רע, זה לא טוב.

וכתיב

כי לא אל חפץ רשע עתה לא יגורך רע.

הקדוש ברוך הוא לא חפץ

באדם שהולך בדרך של רשעות.

לא יגורך רע וגם לא יהיה במגורך יחד איתך אדם שהוא עושה מעשים רעים.

צדיק אתה השם

ולא יגור במגורך רע.

כלומר מאחר והקדוש ברוך הוא צדיק,

הפך הרשע,

אז בוודאי שלא שייך שיבוא ויהיה במחיצתו מישהו רע. אם כן,

אם כן מכאן,

אם כן מכאן,

מי שחברו נאנש על ידו וקרוי רע,

אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

אבל כבר

ביארנו

שכל זה דווקא באחד שהיה יכול לשנות את הדבר,

אבל מי שהוא אנוס בדבר, ודאי שאין עליו שום טענה.

לא, אבל אדם יחד איתך הוא היה צדיק,

הוא קורא עליו צדיק,

הוא לא יכול לעשות צדיק,

מה קשור לצדיק כל הזמן? הסברנו

שכל מה שנאמר כאן, זה מדובר באדם שהוא מבקש

שיענש חברו או שמקלל אותו.

אבל מעשה זה שעשה נבוכדנצר בכל המלכים זה היה...

ממילא זה לא סיבה שהוא יקבל עונש.

לא אכפת. אז הוא לא קיבל עונש באמת.

אבל הוא יכול להיות צדיק שהוא מקבל עונש, מה יש? עוד פעם, אז אנחנו מסבירים. אנחנו מחפשים מקור.

מהיכן אתה מביא רעייה שהסיבה

שבכלל שצדיקיהו הוא נענש?

מה שהוא נענש זה בגלל שנבוכדנצר נענש על ידו.

בכלל לא היה מהפסוק שצדיקהו נענש.

וחוץ מזה, גם אם הוא נענש,

זה ודאי לא בגלל שזה נבוכדנצר לא היה

מגיע לצדיקי הרונש בגלל נבוכדנצר, הוא היה אנוז בדבר.

כן, אבל אם אתה קורא לו צדיק,

זה לא יכול לקרוא לו צדיק, נכון.

אכפת אם הוא כתוב שזה, ןשדיק ולא ידיד.

לא אכפת לי כתוב שזה, למה?

עוד פעם, אם אתה קורא לו צדיק, פרוצו שלא היה הרבה עבודה,

וממלוא היה אנוס בדבר.

צדיק, זה לא צדיק גמור. הרב יכול להיות צדיק וכתוב. למה?

אני מדבר על העניין הזה בין נבוכדנציהו לצדקיהו.

אבל אני לא צודק את זה כתוב

כתוב, אתה אמר לנו עכשיו, למה אנחנו לא משרים, אנחנו עומדים על זה זאת שגרמנות לצדיק לא טוב, זאת אומרת,

אתה אומר מה זה לא טוב?

רע, זאת אומרת,

הנוש לצדיק לא טוב. זאת אומרת, הצדיק הוא רע.

אתה אומר, הנוש לצדיק לא טוב. עוד פעם, עוד פעם. לא. זאת אומרת,

מי לא טוב? רע. זאת אומרת, מי רע? הצדיק. זאת אומרת, זאת אומרת, גם צדיק וגם רע.

כי אתה אומר, גם הנוש לצדיק לא טוב. אני אומר, אז אני אומר, זה ברור שכשבן אדם הולך

ותובע את חברו,

או מבקש על חברו שיענש בגללו,

זה נקרא שהוא הולך בדרך לטובה.

טובה. זה שהפסוק קורא לו צדיק,

יש לזה שתי משמעויות. א', שכל צדיק באמת לא ראוי לו שיבקש אחרי מישהו יענש,

וחוץ מזה גם מי שהוא צדיק כלפי הדין ודברים שהיה בינו לחברו,

אסור לו שיבקש אחרי לא יענש.

הצדיק זה נקודה מסוימת.

אז גם את צדיק אמרנו צדיק, אז גם הוא צדיק.

גם הוא צדיק. שורה כמו שנקבע פסוק, גם הוא צדיק. עוד פעם, אבל אנחנו שם טענו טענה אחרת.

אתה לא יכול לומר שצדיקיהו נענש בגלל המעשה הספציפי הזה,

כיוון שהוא היוהנות בדבר.

אם קראת לו צדיק אמרנו, לא היה טענה כנגדו,

ולא סתם צדיק, הוא צדיק גמור היה.

תוספות מביאים את זה, תוספות מביאים את זה במסכת,

תכף אני אגיד לך איפה,

שהוא היה צדיק גמור.

ואם הוא צדיק גמור, אז על מה לבוא אליו בתביעה?

כן.

אין תוספות מועד קטן.

דווקא אף אחד עמוד ב' מביאים, זה כי הוא היה צדיק גמור.

אני זוכר שלא זוכר שקראתי את זה, למדתי את זה,

נראה את רשי.

כשנהרגו עשרה רוגי מלכות,

למה שרוגי מלכות זה לא שישה?

היה צריך להיות תשע, נכון?

נכון, אבל נכון, למה, למה, אבל כמה, כמה, זה שישה, נכון, שישה,

שישה אחוז יותר, אז למה ההצלחה?

כי ראובן לא היה באותו זמן.

אז מי ראיתי להגיד להצליק?

אני ראיתי שרור שהצליקה הוא כנגד יוסף.

למה כנגד יוסף?

כל מי שחזור על נירה של ידו,

לא חושבים שחזור על נירה של ידו,

שכל אלה נאמצו,

אז כאילו גם יוסף צריך עוד פעם לחזור להיענש,

כדי שאין להם כלום. טוב, אני שומע.

בואו נראה ברשי.

טוב, אנחנו חייבים להזדרז, רבותיי.

רשי, של חול, של קודשים, של חול.

אה, זה כברבי כהן, ככהנים אלו שהם בעליהם ריבה.

אפילו דחולנמי להשתרע אלו לאפס ביום טוב, כי איך את זה לא לינצו?

את זה בכהן יאפתן ובכה שבעת הקלון בנמוכדנצר משתיים,

שהיה מתיר משכם זכרו על המלכים,

וכשהגיע רמו של צדקייהו למשיכה אורתו שלוש מאות אמה והיינו שבעת הקלון.

חדא דחולקרא בנמוכדנצר כתיב שפיר בצדלוגמה כולם בנמוכדנצר.

כלומר, הפסוק מתפרש על מלכודנצר לא על צדקייהו ואחי כאמר, כוונת הפסוק כך,

שתה גם אתה, כאותם שהיית מקלה אותה,

וערל, הכוונה, ויתערל ויתגנה.

בשעה שעשה לו אלקמאני מתקיימר לאותו צדיק שמאמינה אנוס היה.

הנוש לצדיק לא טוב,

צדיק המעניש

לא טוב, וכיוון שאינו טוב, ארור רע, כתיב להגיעו לך רע,

עלמא אינו נכנס במחיצתו.

זאת אומרת, אבל הרב...

על זה סיימנו, סייף וישמעיה.