מסכת שבת דף קמ"ז ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מכבוד.

מסכת שבת,

דף חמ״ז עמוד ב',

תשע שורות מסוף העמוד.

אבל לא מתגררים.

למדנו במשנה שאסור לאדם,

אם רוצה הוא להתחכך ולהתגרד

בנגרדת בשבת,

אסור לו,

כי זה עובדה דחול, זה מעשה

שהרגילים לעשות בחול.

ואסרו חכמים כמה וכמה דברים

שהדרך לעשותם בחול

כדי שיהיה ניכר בעיני האדם

שנמצא ביום השבת.

טענו רבנן, שאנו חכמים בבר רייטא,

אין גוררין במגררת בשבת.

מה שלמדנו כאן במשנה מובא גם בבר רייטא,

שאסור להשתמש במגררת,

היינו זו מגרדת שבה מגרר האדם את גופו בשבת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

אם היו רגליו נוכלכות בטית ובצואה,

גורר כדרכו ואינו חושש.

כלומר באופן

שיש טית או צואה ברגליו,

במצב שכזה מותר לו לגרור כהרגלו ואין לו מה לחשוש לאיסור בזה.

רב שמואל בר יהודה עבדה לאימי

מגררתא דקספא.

אימא של רב שמואל בר יהודה עשתה לו מגרדת מיוחדת לשבת שעשויה מכסף.

אין יורדין לקורדימה.

למדנו במשנה גם כן שאסור לאדם

לרדת לנהר

ששמו קורדימה.

מהי טעמה?

מהו הטעם שאסור לרדת לנהר הזה?

לשום פיקה.

כלומר הטית שבנהר ההוא

גורם לאדם להחליק.

יש חשש שמא ייפול המים

ואז יירתבו בידיו ויבואו לסחיטה.

לכן אסרו חכמים להיכנס לנהר הזה.

מוסיפה המשנה והם עושים אפקטויזין בשבת.

כלומר אסור לאדם לגרום

לעצמו שיקיא את

האוכל שבמער.

אמר רבא ברברכה נא אמר רבי יוחנן

לא שנו אלא בסם

אבל ביד מותר.

רבי יוחנן מפרש שכל מה שהמשנה אסרה זה דווקא אם הוא עושה את ההכה על ידי סם.

כלומר לוקח סם ושותה אותו

וכך גורם הוא להכה.

זה אסור

משום שזה דומה לרפואה

וזה אסור משום גזירה של שחיקת סממנים.

אבל ביד,

אבל אם הוא

גורם להכה על ידי שמכניס

אצבעו לתוך גרונו וכך מקיא,

מותר.

תניא, למדנו בברייתא,

רבי נחמיה אומר אף וחול אסור.

העניין הזה של לגרום אדם לעצמו להקיא

אסור לו מפני הפסד אוכלים.

כלומר,

אם הוא עושה את זה על מנת

לחזור ולאכול,

לא משום שהוא סובל

ויש לו כאבים בזה, אלא רק בשביל שהוא רוצה לחזור ולאכול,

זה אסור לו, כי בזה הוא משחית את האוכלים שבמעיו.

מוסיפה המשנה, ואין מעציבין את הקטן.

כלומר,

אסור לתקן וליישב את עצמות התינוק

או חוליות השדרה שלו.

ככה דרכם לעשות

לקטן

בשביל

שיתיישבו איבריו

בצורה נכונה,

זה יהיה חיבור של עבר לעבר.

אמר אבא בר בר חנא, אמר רבי יוחנן,

נפוף אי אנוקא בשבת שפיר דמא.

רבי יוחנן אומר, מותר לאדם

לכרוך תינוק שנולד,

מותר לו לעשות זאת בשבת, לכרוך אותו בבגדים,

לקשור לו חגורה רחבה,

כדי שפרקי איבריו יתיישבו בצורה נכונה, שלא יתעקמו.

שואלת הגמרא על רבי יוחנן,

והענן תינן הן מעציבין,

אבל הרי במשנה כתוב שאסור לעשות זאת.

עונה הגמרא הטעם בחומרי שדרה,

ומיך זה כבונה.

במשנה מדובר

שזה בחוליות השדרה.

אם אחת מהחוליות נתפרקה,

והוא רוצה להחזירה למקומה,

פה אסור לו לעשות זאת בשבת,

כי זה נראה כאילו הוא בונה. כאשר הוא מחזיר אותה למקומה,

נראה כמו שהוא בונה, ולכן אסור לעשות כך.

וכבר אמרנו שכל האיסור הזה דווקא מהיום השני שלאחר הלידה,

אבל ביום הראשון

של הלידה מותר,

וכך גם רש״י אומר,

שכל האיסור

הוא רק מהיום השני ואילך.

ואין מחזירין את השבר.

אמר רב חנא בגדתא, אמר שמואל,

הלכה, מחזירין את השבר.

כלומר, במשל למדנו שאם עצם נשברה אסור להחזיר את השבר למקומו,

שמואל אומר שלהלכה מותר להחזיר שבר.

איך שמואל יכול לפסוק

הלכה

כנגד המשנה?

אז אחד מן הראשונים מפרש

ששמואל קיבל מרבותיו שמשנתנו זוהי דעת יחיד,

אבל חכמים שהם הרבים חולקים על דעה זו

וסוברים שמחזירין את השבר, ולכן פסק

כדעת חכמים שמותר.

רבא ברבר חנא איקרא לפומדיתא.

לא על לפרקי עדר רב יהודה.

רבא ברבר חנא הזדמן לעיר פומדיתא,

והוא לא נכנס לדרשה של רב יהודה.

שדרה לעדה דילה.

רב יהודה שלח את עדה,

שהוא היה ממונה מטעמו לזרז את התלמידים שיבואו ללמוד,

ועמרה זיל גרבה,

הוא אמר לו, תיקח ממנו את הבגד עד שיבוא לדרשה.

אז זיל גרבה, אז הלך

אותו עדה דילה

ולקח את הבגד של רבא ברבר חנא.

עתה אשכחי דקד עריש אין מחזירין את השבר.

כשהגיע רבא ברבר חנא לבית המדרש,

מצא שרב יהודה דורש את ההלכה שאסור להחזיר את השבר בשבת.

אמר לה,

האחי אמר רבחנא בגדתא אמר שמואל,

הלכה מחזירין את השבר.

אז רבא ברבר חנא אומר לרב יהודה,

ששמואל

פסק הלכה שמותר להחזיר את השבר בשבת.

אמר לה,

הא חנא דידן

והא שמואל דידן,

ולא שמיע לי.

אומר לו רב יהודה,

גם רב חנא

הוא ממקומנו, כלומר בבבל הוא בבלי,

וגם שמואל דידן היינו במקומנו,

דהיינו בבלי, ולא שמיע לי.

לא שמעתי זאת מהם עד עכשיו,

ולא בדינא גרבתיך,

וכי לא טוב עשיתי שהכרחתי אותך לבוא לכאן.

הרי מכוח שבאת ידענו מה שאמר שמואל,

שההלכה שמחזירין את השבר.

למה באמת

מותר להחזיר את השבר?

מעניין, בעניין הזה שדיברנו קודם,

איך ייתכן ששמואל פוסק הלכה שמחזירין בשונה מן המשנה,

אז הבאנו את הפירוש של אחד מהראשונים שאומר,

שכך הוא קיבל מרבותיו, שהמשנה שאמרה הם מחזירין זה דעת יחיד,

אבל הרבים חולקים עליו, ולכן פסק דעת אותם רבים שהם מחזירים את השבר.

אבל יש מי שמבאר ששמואל

לא בא לחלוק על המשנה, אלא הוא הכיר והוא ידע שבזמנו,

בדורו, זה משהו אחר. כלומר,

בתקופת המשנה אכן היה אסור להחזיר עצם שנשברה,

אסור היה להחזיר אותה למקומה.

אבל שמואל, שהיה רופא, סבר שבזמנו השתנה טבע בני אדם,

וסכנה היא אם לא יחזירו את העצם שנשברה,

ולכן פסק שמותר.

זה מאוד מעניין.

למה באמת

התירו להחזיר באמת עצם שנשברה?

בגלל שיש חשש

לעבר הזה אם לא יחזירו את השבר למקומו.

במקום סכנת עבר,

התירו איסורים דרבנן,

וגם איסור רפואה, הלוא אסור לקחת דברים שהם לצורך רפואה בשבת בשביל משחקת סבמנים,

זה הכול דרבנן.

אז התירו זאת, אם החשש הוא שהעבר ינזק

סכנת

סכנת עבר מותר.

יש דעות נוספות בעניין

שיש כאלה שסוברים שאם יש סכנת עבר,

התירו כל איסורים לרבנן.

גם לומר לגוי, ללכת לגוי ולומר לו שיחזירו את השבר,

אמירה לגוי זה איסור לרבנן.

גם זה הותר.

לעומת זאת,

יש אחד מן הראשונים, הראש, רבנו אשר,

הוא סובר,

הוא הסתפק בעניין האם כל איסור לרבנן התירו

לצורך חולש שיש בו סכנת עבר,

או לא, שזה רק התירו באמירה לגוי, אבל לא מעבר לזה.

הוא לא פשט את הספק, אלא נשאר בספיקו.

על כל פנים, פה אנו רואים

שמבארים כאן את ההלכה שמה שמחזירים את השבר

זה רק באופן שזה איסור דרבנן בלבד,

אבל לא לעבור על זה איסורי דאור הייתא.

זה לא אמר פיקוח נפש.

לא, פיקוח נפש זה לא. אתה יכול לומר סכנת עבר.

סכנת עבר זה גם כן דבר חשוב,

אבל פה רואים שהתירו לזה רק איסור דרבנן,

ולא איסורים דאורייתא.

בואו נראה בהלכה

מה פסקו בעניין הזה של

שבר בשבת.

עצם שנשבר,

מותר להחזירו בשבת לכל הדעות.

אני לא מתקן. כך מביא המשנה ברורה.

מותר להחזירו בשבת לכל הדעות.

יש פה משא ומתן בעניין

הנשמת מתעלף בשבת.

אם מישהו יתעלף בשבת

ורוצים להנשימו.

מובא כאן ככה, הרי בגמרא כאן מבואר שאסור לעצב חוליות השידוע של תינוק

כשהתפרקה אחת מהן,

משום שנראה כבונה,

בונה בכך את התינוק.

אז אם כן מבואר בזה שמלאכת בונה שייכת גם בגוף האדם.

וגם אם כן, גם אם הוא בא לתקן

את גוף האדם,

אף תיקונו שיפעל כטבע פעולת האנשים הבריאים בכלל בונהו.

מכאן שנראה כבונה, אסור מדרבנן.

כן, גם אם אמנם זה לא בונה מדורא,

הייתה.

אבל זה מי חושב כבונה.

בנייה שייך גם בגוף האדם.

ככה רואים

מתוך דברי הגמרא.

על פי זה דן במנחת שלמה,

כידוע, מנחת שלמה זה שלמה זלמן לא ירמח,

זכר צדיק וקדוש לברכה.

לעניין מי שהתעלף בשבת וזקוק להנשמה מלאכותית,

שיהיה אסור לעשות כן בשבת למי שאין הצלתו דוחה שבת,

מפני שנראה כבונה.

כלומר, אם זה יהיה פיקוח נפש, אז בוודאי ש...

אין שאלה. אין שאלה בכלל.

כאן מדובר במקום שאין בזה פיקוח נפש.

ודן בדבר מחמת שני טעמים.

בתחילה דן על פי חידוש החזון איש,

שהטעם שאסור ליצור מעגל אלקטרי בשבת הוא משום שנראה כבונה,

לפי שהיא מתקנת תחרות ממוות לחיים.

כלומר, אם הוא יוצר מעגל חשמלי,

כן,

אז זה נקרא כאילו נותן פעולה לחוט.

החוט הזה שהיה במצב של מוות,

החזיר אותו לחיות על ידי שהוא נותן איזשהו כוח מסוים,

כוח חשמלי בחוט הזה.

ואם כן, גם הנשמת בעל חי והחזירתו לחיים,

חשובה ועונה, ויש בה איסור תורה.

וכן באדם ששייך בו בניין.

והיינו דווקא כשעושה שינוי בגוף האדם,

כגון שהחזירה עצם החוליה למקומה,

אבל לא כשמחיה אותו.

שכן ההחייאה חשובה

רק כי מעיר אותו משנתו.

ממילא זה יכול להיות,

יכול להיות שבאמת הוא יהיה מותר.

או שמא יש לחלק,

או שמא יש לחלק שהמתעלף חשוב רק כי ישן,

וההנשמה אינה למנוע את המוות,

מה שאין כאן חוטי חשמל.

בשעה שאין בהם זרם,

הרי ממש כגוף מת, והכנסת הזרם היא כמו ממוות לחיים.

כלומר, הוא דן כאן אם לעשות הנשמה לא מאדם לאדם,

אלא על ידי פעולת חיבורו לחשמל,

אם זה יהיה מותר.

אבל הנשמה, פה אל פה, כמו שרגילים היום,

אנשי הצלה לעשות למי שהגיע למצב שכזה,

זה נראה שמותר, אין בזה בעיה.

הוא מחבל את

החשמל.

אומנם במי שחייבים להצילו,

פשוט שצריך לעשות החייאה בשבת ולהצילו.

אף שבשולחן ערוך כתב שאם לא הרגישו בחותמו חיות,

אז ודאי מת ואין מחללים שבת להצלתו.

וכמו שהביא בנשמת אברהם בשל בעל המנחת שלמה,

שדין זה אמת רק לפי הידע האפורי של זמנם,

שלא הייתה להם אפשרות לטפל בחולה שלא נשם,

אף על פי שעדיין היו לו פעימות הלב.

לכן היה אסור לחלל את השבת על חולה כזה.

אבל בזמננו, שיכולים לטפל בחולים כאלה

על ידי הנשמה מלאכותית או עיסוי לב,

או מכת חשמל ותרופות,

ודאי צריכים לחלל עליו את השבת אפילו אם אינו נושם,

כל זמן שיש אפשרות כלשהי שעוד אפשר להצילו.

בקיצור, במצב כזה שנקלע האדם,

לראות אדם כזה שהתעלף,

ואם יש בוכיות

והם מעוניינים שלא יידרדר המצב, אז ודאי שמותר,

לפיקוח נפש.

אבל הדיון כאן, במקום שכבר אין בוכיות,

האם כל זה היום, מאחר שעל פי הידע הרפואי

שייך גם להחזיר אותו לחיים גם במצב שכזה,

אז רשאי לעשות לו את הכול,

כי אפילו ספק כאן של פיקוח נפש,

זה מותר לעשות את זה בשבת.

כך הוא כותב כאן בהלכה.

הלאה,

מי שנפרקה ידו,

אמרנו במשנה שאם עצם יצאה ממקומה, לא נשברה,

אלא עצם יצאה ממקומה,

אמרה המשנה, אסור לאדם לשפשף יד ורגל בבים צוננים,

משום שזו רפואה אסורה בשבת.

רב אביה, הווייתים כמד רבי יוסף.

רב אביה ישב ולמד תורה לפני רבי יוסף,

שם יעלה ידיה.

אז פרק ידו יצא במקומו,

כן, היד.

יצא החוצה, והיה לו כאבים עזים בזה.

טוב,

אמר להכה מאי, אז רב אביה לקח את ידו וסידר אותה באיזושהי צורה, והוא שואל אותו את רבי יוסף,

האם ככה מותר?

כנראה שזה היה ביום חור, לא בשבת.

הוא שואל אותו, האם במצב הזה יהיה מותר?

אמר לה, אסור.

אז הוא עונה לו, אסור.

ואז הוא עושה את זה באופן אחר, הוא שואל אותו, ופה, במצב הזה מה?

אמר לה, אסור, אז גם פה הוא עונה לו, אסור.

אז אמר לה, יצפח ידיה.

בינתיים נתרפאה ידו וחזרה למקומה.

אמר לה, הייתי בא אלך.

אז רב יוסף אומר לרב אביה, מדוע הסתפקת בכלל?

הטנא,

משנפרקה ידו או רגלו, לא יצרפם בצונן,

אבל רוחץ כדרכו, ואם נתרפא, נתרפא.

כלומר, לעשות פעולות מיוחדות להחזיר את פרק היד למקומה, היה אסור.

אז מה הסתפקת?

משנה, את המשנה הוודאה אתה יודע.

כל יהודי שנכנס לבית המדרש בזמן האמוראים,

למד מקודם לכן את כל המשניות.

אמר לה,

ולא תנןן, מחזירין את השבר?

ואמר, וחנה בגדתה, אמר שמואל, הלכה, מחזירין את השבר?

אז אומר לו רב אבי אלא, רב יוסף,

אני אמנם ידעתי את המשנה הזו, אבל מצד שני אני יודע שלמדנו גם במשנה שאין מחזירין את השבר.

ולהלכה פסק שמואל שמחזירין את השבר.

אם ככה,

אז אולי כמו שאנו מתקנים את המשנה ואומרים מחזירין את השבר,

אז גם לתקן לגבי מי שנפרקה ידו, שיהיה מותר לעשות זאת בשבת.

אמר ליה,

כולו בעדי מחיתה מחיתנו,

וכי את כולם אתה משווה?

כלומר, אתה טוען שאם מותר להחזיר את השבר, יהיה מותר גם למי שנפרקה ידו להחזירה למקומה?

היכא די איתמר איתמר, היכא זה לא איתמר לא איתמר.

כלומר,

במקום שאמרו חכמים שמה שנאמר במשנה,

אין לסמוך על זה אלא מותר, אכן כן, מותר.

אבל על העניין של מפלגי ידו לא אמרת לנו שבא...

או חכמים ואמרו שמותר להחזיר את פרק הים למקומה.

לכן במצב הזה אין לנו להחליט מעצמנו ולדמות מילתא למילתא,

וממילא אסור.

נראה את רש״י.

רש״י בדף קמ״ז עמוד ב' בדיבור המתחיל מגררת.

והאדם מגרר בה.

זה המתרגם אומר,

מגררת זה מסריק קרצוף.

אסור לו להשתמש

במגררת כזו בשבת.

מגרת זה חצפה לשבת

משום פיקה.

פיקה זה הכוונה, נהר שקוראים לו קורדימה,

למדנו מקודם שאסור להיכנס אליו בשבת

בגלל שיש פיקה. מה זה פיקה? אומר רש״י.

טיט של אותו נהר מחליק,

ובגדי האדם נשעורים במים כשהוא נופל,

נופל על מהבגדים ואז ועד לידי סחיטה.

חששו מאוד שייפול לתוך המים יחד עם הבגדים.

אלא בסם דדמנו לרפואה,

זה לגבי ההכאה, שאסור לגרום לאדם, אסור לגרום לעצמו שיקיא,

וזה דווקא בסם. דדמנו לרפואה הוא גזירה בשביל משחיקת סממנין,

אבל ביד להכניס יד לתוך גרונו עד שיקיא, מותר.

ויש דעה סוברת שאפילו בחול אסור לעשות כך.

כן, למה? מפני הפסדו חלין שבמיעב,

ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל.

כמובן שאם הוא צריך לצורך רפואה, מותר לו.

אם למשל הוא מרגיש כאב בטן,

מרגיש בחילות איומות שהוא לא יכול להרגיש טוב בצורה הזו,

יהיה מותר לו.

כאן מדברים שהוא מקיא לצורך כדי שיוכל לאכול עוד.

מדובר פה באדם בעל תאווה,

שתאוות האוכל

מעבירה אותו על דעתו לגרום לעצמו להקיט מה שאכל מקודם כדי שיוכל לאכול עוד.

זה אסור.

זה לא דווקא בטעבה.

זה גופה כתוב פה.

לפופה,

כמו שעושין לקטן, שיתיישבו איבריו ולא יתעכם.

בחומרי שדרה,

חוליות של שדרה שנתפרקה אחת מהן,

ולאחר זמן כמה ימים. מדובר פה מהיום השני ואילך

שלאחר הלידה. דהי ביום לידה,

אבל ביום הלידה עצמו האוורינא כל האמור בפרשת תוכחת יחזקאל,

עושין לחיה בשבת.

בדף קכט עמוד ב',

הגמרא מביאה שכמה וכמה דברים שמותר לעשות ליולדת ולילד ולתינוק,

ובזה מדובר ביום הלידה, כולל את העניין הזה של לעצב את אל הרב.

חלאכה מחזירין את השבר, סבירה לילה, שמואל מחזירין תנא.

רש״י אומר ששמואל

סובר שיש טעות במשנה,

לא גורסים אין מחזירין, אלא גורסים מחזירין.

עד די לה ממונה.

גר בה, קח בגדו עד שיבוא, אתר אבא אשכחה לרבי יהודה.

חא חנא דידן ממקומנו ולא שמענו זאת מפיו עד הנה.

ולא בדינא גרבתיך בתמיהה, שאילו לא באת לא למדנו.

שאל נא לידה כי נשתנית ידו ממקומה.

חא חמא היה עושה בעניינים הרבה ושואל.

בחדם אחת המחיתנו ובעריגה אחת הרגתו.

היכא דאיתמא דמתיתין לב דף קטנן, איתמה.

אבל במקום שלא כתוב, אז לא.

לכן להלכה נשאר שאומנם בשבר מחזירים אותו למקומו,

אבל משנפרקה ידו,

אין עושים זאת בכוונה, אלא רוחץ כדרכו, ואם נתרפא, נתרפא.

אז רם עליו חביד וניעדר.

כלומר, מבסיס פרק זה נחזור הלאה בסייעתא דשמיא,

ונתחיל בסייעתא דשמיא, פרק 23. שואל אדם מחברו כדי יין

וכדי שמן

ובלבד שלא יאמר לו, חלבני.

וכן

האישה מחברתה כיכרות.

צריך לדעת שישנה גזירה של חכמים.

חכמים אסרו לאדם לקנות ולמכור,

ללוות ולהלוות בשבת.

ולמה?

גזירה, השמה יכתוב.

אבל לשאול ולהשאיל מותר.

בוודאי אנחנו יודעים מה זה,

מה ההבדל בין הלוואה לבין השאלה.

הלוואה פירושו שהוא מחזיר את עוצם הדבר חזרה לבעליו,

את גוף הדבר.

זה,

סליחה,

זה בהשאלה.

בהלוואה שהוא מחזיר תמורתו, תמורת הדבר שהוא לווה.

הוא לא מחזיר את גוף הדבר.

אז באה המשנה ואומרת,

שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן,

אם נצרקו לפתע באמצע הסעודה לצורך שבת,

יין או שמן,

ואין לו בבית, הוא רוצה לקחת מחברו בהשאלה,

מותר לו,

אפילו שלמעשה,

זה נקרא הלוואה.

כי כשהוא לוקח ממנו יין, לשם מה הוא צריך את היין? בשביל לשתות.

אז הוא יחזור ליין אחר.

אבל בכל זאת הוא בא אליו ואומר לו, אתה מוכן להשאיל לי

יין ושמן?

כך ראוי שיגיד לו.

ובלבד שלא יאמר לו, הלווני,

כסף, הוא לא יחזיר לו. לא, כסף זה ודאי סופר, זה מוקצה.

כן, לא, אבל אני אומר, בעיקרון אם הוא מצמין או הלוואה של כל דבר זה בעיקרון מיליון זמן, זה... צוות ההלוואה, עוד פעם,

אם זה במטרה שיחזיר דבר אחר במקום הדבר ההוא שהוא קיבל,

זה נקרא הלוואה.

אלא מה?

כאן הוא חייב לשנות כדי שיהיה ניכר העניין הזה שהיום זה יום שבת,

ואז בעצם הדבר שהוא יזכור, לומר את זה בלשון השם,

השאלה ולא ברשון הלוואה,

אז הוא לא יבוא לכתוב.

מובן?

אבל כשהוא יתנהג כמו ביום חול, לומר רשון הלווני,

או תן לי, חששו חכמים,

שזה לא, לא יהיה לו את התזכורת שלא יבוא לכתוב בגלל זה.

זה גוף מה שכתוב כאן.

שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן,

ובלבד שלא יאמר לו, הלווני.

וכן האישה מחברתה כיכרות. אם היא רוצה כיכרות של לחם, חסר לה,

או שבאו אורחים אליה בשבת,

והיא רוצה שיהיה מספיק לחם בסעודה.

היא הולכת לחברתה ושואלת ממנה כיכרות, וגם פה תגיד לה, תשאיליני

כיכרות לחם, ולא הלוויני.

ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השב״ח.

כלומר, אם המשאיל

חושש

לתת יין ושמן,

אולי שמא לא יחזירו לו.

אז מה עושים במקרה שכזה?

כשאין

המשאיל מאמין בשואל,

לא סומך עליו,

אז מה הוא יעשה?

ייקח ממנו איזשהו משכון.

יניח השואל אחד מבגדיו אצלו, כשזה יהיה בתור משכון,

ולאחר השבת יבוא ויעשה עמו חשבון כמה הוא חייב

כנגד

מה שלקח בשבת.

אבל בשבת לעשות את החשבון זה אסור.

כי יש פסוק שאומר,

ממצוא חרצך ודבר דבר.

אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קודשי, וקראת לשבת עונג

לקדוש השם מכובד, וכיבדתו מעשות דרכיך,

ממצוא חרצך ודבר דבר.

כלומר, גם דיבור כזה שהוא רגילות לדברו ביום חול אסור.

לכן ערב פסח בירושלים, מוסיפה המשנה,

ערב פסח בירושלים, שכה להיות בשבת.

יום י״ד בניסן יצא בשבת.

והרי בי״ד צריכים להקריב את קורבן הפסח.

הוא שכח.

הוא לא כנסה מערב שבת,

יום יום חמישי, יום רביעי,

לתורך קורבן פסח.

מותר לו ללכת לחברו ולקחת ממנו שם

כדי שיקריבוהו בעבורו בשבת.

וכמובן,

כוונתו שאחר השבת יבוא וישלם לו עבור אותו השם.

מותר לו.

גם שם, אם חברו לא סומק עליו,

מניח תליטו את כה בתור משכון,

ונוטל את פסחו,

לוקח את קורבן,

את אותו שם, בעבור הפסח,

בעבור קורבן פסח,

מקדיש אותו לפסח כמובן,

ועושה עימו חשבון לאחר יום טוב.

ולאחר יום טוב היינו בחול המועד,

יעשה איתו חשבון כמה צריך לשלם לו בעבור אותו שם.

עדיין יש תוספות של חשבון ביניהם,

שהוא נותן לו תליל.

משכון.

אני מניח תליל,

אז הוא לא צריך לשמור, כי זה משכון קטן לעומת מה שהוא לוקח.

אז הוא אומר לו, לא, תן לי משהו יותר,

משכון יותר יצר.

הוא לא צריך אפילו להגיד לו את זה בתור משכון.

זה, הראשונים אומרים,

שזה לא משכון גמור,

כן? אלא מייחד לו

את הטלית.

זה יישאר פה, כן?

תביא לי משכון.

תביא לי את הסט, תביא לי את הכיכרות וכדומה.

אבל לא שהוא אומר לו, זה תמורת זה.

זה יהיה כמשכון בעבור מה שאני מקבל ממך.

אסור לו.

זה אומרים הראשונים במפורש. להגיד, לבוא ולהגיד,

שאת זה הוא נותן בתור משכון, אסור לו.

אמר לרב אב הרב חנן לאבייה, נמשיך את הגמרא.

שואל אותו רב אב הרב חנן את אבייה,

כשהוא למד את המ...

במשנה הזו

מיד הוא שואל אותו מהי שינה השאילני

ומהי שינה הלווני?

למה לומר השאילני מותר ואילו הלווני אסור?

אמר להם השאילני לא עתה למכתב,

הלווני עתה למכתב.

אם הוא יאמר לו השאילני

הוא לא יבוא לכתוב,

לא חושבים שבגלל זה הוא יבוא לכתוב.

אבל אם יאמר לו הלווני,

יגיע בטעות גם לכתוב.

אם הלווה יבוא ויאמר ראשון הלוואה, תלווני,

המלווה יבוא לכתוב את פרטי ההלוואה על פנקסו,

כי הרי סתם הלוואה לשלושים יום,

ואדם פעמים שהוא שוכח,

אז המלווה יחשוש שהוא ישכח ויבוא לכתוב.

לכן באו ואמרו אל תגיד הלווני,

אלא תגיד השאילני.

מובן?

ואז ממילא מה?

אומרים המפרשים, כשהוא יאמר השאילני,

אז זה כבר לא יהיה כסתם הלוואה שזמנה שלושים יום,

אלא יאכל לתומעו באמת מיד.

ככה אומרים המפרשים.

וכך מוכח מרשי גם כן.

רשי אומר שבעלווני זה משמעותו להרבה זמן,

שהזמן המינימלי הוא שלושים יום.

לכן מאחר שהפירעון

יכול להימשך עד שלושים יום לכל הפחות, כן?

ואולי אפילו יותר.

אז פה המלווה יחשוש

שמא ישכח ויבוא לכתוב.

אבל כשהוא אומר לו אשאילני,

אז

זמן הפרעון הוא מיד בצאת השבת.

בצאת היום טוב.

במצב הזה אין צורך שהוא יכתוב, הוא גם לא יראה צורך לכתוב, כיוון שזמן הפרעון יהיה מיידי.

מיד אחר השבת.

שואל רב אבה רב חנן על מה שהבית הרץ לו,

אתה אומר שבלשון אשאילני מותר, אין לך ששם מה יכתוב?

והאה כבד ובכל

זימני נתבע אליהם אמר להלווני ואמר להשאילני ולא כפית או ילווה.

והאה תהלם יכתב.

אם ככה אז בשבת נמי התהלם יכתב.

נסביר את שאלתו של רבא בר אבחנן.

רבא בר אבחנן שואל את אבייב,

הרי גם ביום חול טעמים שהלווה צריך לומר הלווני,

בגלל שזה דבר כזה שהוא לא אמור להחזירו בעצמו אלא רק תמורת הדבר.

כן?

ובכל זאת, ואמר להשאילני.

הוא הולך ואומר,

הבן אדם, הבן אדם לא מדקדק כל כך בראשונו,

במקום לומר הלווני, אומר לו השאילני.

ובכל זאת, המלווה לא מקפיד על הדבר הזה שיוכל לטובעו מייד, אלא הוא מסכים בדעתו שיהיה כהלוואה, כי הוא מבין לבד שאם הוא אומר השאילני,

כוונתו ודאי למה להלוואה,

ואם כן, זמנה זה עד שלושים יום.

אז במצב הזה הוא ודאי ביום חול יבוא לכתוב,

כי הרי המלווה לא מקפיד לדרוש את זה מייד, אלא ממתין כדרך סתם הלוואה,

שזמנה שלושים יום.

אם ככה,

כמו שביום חול כשיבוא ויאמר השאילני,

אין דרכו של המלווה להקפיד,

אלא יניח את זה להיות כסתם הלוואה של זמנה שלושים יום, ואז יבוא לכתוב.

אם כן, גם בשבת נחשוש לזה שאם יאמר לו השאילני,

המלווה לא יקפיד בדבר, אלא יחשוב את דעתו להשאיר את זה עד שלושים יום,

ואז יבואו לכתוב כדי שלא ישכח.

אמר ל...

אז אביה עונה לרב בר רב חנן,

בשבת,

כבדה שאילני יהודי שרו לרבנן,

חלווני לא שרו ל...

מין קרא מילתא ולא עת למיכתא.

אומר לו אבייל רמב בר רב חנן,

גם אם אומנם בחול,

כשהוא אומר ראשון שאלה,

בכל זאת המלווה מבין שכוונתו להלוואה,

וממילא זמנה שלושים יום,

אבל שבת זה לא כמו חול.

ולמה?

כיוון שכל מה שהתירו חכמים לומר זה רק בלשון אשאילני,

ולא בלשון הלווני. הלווני אסור לו לומר.

מילא אז האדם כבר יודע שלמה בן אדם פלוני בא ואומר לו בלשון הלווני... אשאילני,

ולא הלווני.

אז ניכר הדבר שהוא רוצה שלא יהיה כסתם הלוואה שזמנה שלושים יום,

אלא

כהלוואה כזו שזמן פרעונה יהיה מייד אחר השבת.

במצב הזה חששו יותר,

ואז במצב הזה לא יבוא לכתוב. למה?

כי מאחר וזמן הפרעון מיד אחר השבת,

הוא לא יראה צורך לכתוב.

זה יהיה התעלה, אם זה מיידי.

מה?

אם זה מיידי זה התעלה, לא?

שוב,

כשאתה בא להגדיר את ההבדל בין ההלוואה להשאלה,

אז זה ברור שההגדרה האמיתית היא,

אם אתה מחזיר את עצם הדבר, זו השאלה.

אתה מחזיר את תמורת הדבר, זו הלוואה.

כן.

אבל כאן אנחנו באים לדון בסך הכל עד מתי גזרו חכמים.

החשש זה שיבוא לכתוב מתי הוא קיים,

דווקא במקום שזמן הפרעון הוא לאחר זמן.

ארוך. ארוך, בדיוק.

אם זה אחר זמן, אז המלווה,

חוששים עליו שהמלווה יראה צורך לכתוב.

כאן בשבת, אם הבן אדם יבוא ויגיד השאילני,

אז הוא מבין לבד שכשהוא אומר השאילני,

כוונתו להינצל ממה שחכמים גזרו.

ממילא אז הוא יבין לבד שהוא אומר השאילני כדי שידע שזמן הפרעון הוא מיידי אחר השבת,

ואז גם המלווה לא יראה צורך לכתוב.

כך הוא יבין מתוך לישונו של הלווה בזה שבא ואומר לו השאילני.

אה, זה היה בהלוואה. זה יהיה התזכורת, בקיצור, כן.

מציאות הדבר זה ברור שזה ההלוואה,

כי הוא מחזיר לו תמורת הדבר,

ולא את גוף הדבר.

אבל הלשון שבו הוא מתבטא זה מספיק בשביל לתת לו תזכורת,

לדעת שאין לו צורך לכתוב, והוא ממילא לא חושב שהוא באופן כזה

שיבוא לכתוב.

כל החושב שיבוא לכתוב זה רק באופן

שהפירעון יהיה אחר זמן רב,

אבל לא אם זמן הפירעון יהיה מיידי.

כשהוא אומר לו לשון כזה, אז כוונתו להורות לו שהוא יפרע לו מייד אחר השבת,

וממילא המלווה לא יהיה צורך לכתוב.

ואם הוא יאמר השאילני עד אמצע בגמיים.

איך?

הוא אומר לו השאילני עד אמצע בגמיים. הוא כבר לא חילקו.

לא חושב שחילקו. כי הוא אמר כבר בלשון כזו,

אתה מבין? נראה ככה.

לא בטוח בזה, אבל נראה ככה.

כן,

נמשיך הלאה בגמרא.

מאחר ולמעשה רבא בר רב חנן שאל על המשנה כאן את השאלה מה השאילני עלווני ומה השאילני,

אז הגמרא מכאן ואילך תביא כמה וכמה שאלות נוספות

ששאל רבא בר רב חנן את הבית.

אבל לשם זה אנחנו נקדים איזושהי הקדמה קטנה.

חכמים באו ואמרו שאפילו שלמעשה מותר לטרוח

ולהכין צורכי סעודה ביום טוב,

אבל בכל זאת,

אם אדם יכול לשנות

שלא ייראה פעולתו כפעולה שהוא עושה בחול,

מחויב הוא לעשות שינוי.

אם למשל הוא מכניס הביתה

דברי מאכלים מסוימים,

נושא מסעות שקשורות לסעודת היום טוב,

אז אמרו לו לעשות את זה בדרך של שינוי.

אז הנה,

פה רבא בר רב חנן בא ושואל את אביי

על איזשהו אופן של נשיאת מסע ביום טוב, אם מותר או אסור.

אמר לרבא בר רב חנן לאביי,

מקדי אמרו רבנן כל מילד יום טוב,

כמה דאפשר לשנוי משנינא?

שואל אותו רבא בר רב חנן את אביי,

מאחר והרי חכמים אמרו שכל דבר שמותר לעשות אותו ביום טוב,

אז

אם אפשר לעשות אותו בשינוי,

עדיף לעשות אותו בשינוי, שלא יהיה כמו שעוצבו בחול.

אז אם כן קשה, הנה נשא דמליין חצביהו מאיה.

אותן נשים

שממלאות את כדיהן מים מהנהר

ומביאות אותן לביתן לצורך יום טוב,

מה איתה, מה לא משנה.

למה באמת הן לא משנות ועושות שינוי

שלא יעשו כמו שעושות הן ביום חול?

עונה אביי משום זה לא אפשר.

אי אפשר לשנות מדרך חול.

לכן

נושאות הן את הקדים הללו כמו שעושות בחול.

ואביי מסביר למה באמת אי אפשר לשנות.

איך אתה רוצה, באיזה דרך אתה רוצה שיעשו שינוי?

דמליין בחצבא רבא, לי לא בחצבא זוטא.

אם תבוא ותגיד

שאלה הנשים שרגילות למלאות בחול

בקד גדול,

עכשיו ביום טוב ישנו לעשות את זה בקד קטן,

הכמאבשו בהילוכה.

במצב הזה הרי הן מרבות בהילוך. למה?

כי אם הן לוקחות רק קד קטן,

והכמות הרי היא אותה כמות כמו בשאר ימים,

ואולי אפילו יותר,

אז הן יצטרכו ללכת כמה פעמים אל הנהר

בשביל להביא את המים, כתוצאה מזה שהכד הוא קטן

והכמות של המים שצריכים בבית זה כמות

סטנדרטית ואולי אפילו יותר.

אז יוצא שאתה גורם לה לטרוח יותר על ידי הצורך בשינוי.

ואם תבוא ותגיד למעלה על מחץ פזוטה למלוא מחץ ברבה,

אלה שרגילות למעלות בקד קטן,

אז ישנו ביום טוב לשאוב מים בקד גדול.

אז אומנם נכון, אתה ממעט בהילוך,

אבל מצד שני, כמפשו במסוי.

אתה מרבה עליהם את הטרחה, כי לשאת כת גדול זה הטרחה הגדולה יותר.

זה לא עשית פרצה שלכם, זה כמה דגלו?

מה?

זה הראש שלך בתור גבר.

נכון?

אבל בכל זאת, הנקודה היא פשוטה.

אתה לא יכול לבוא ולבקש שינוי

בזמן שאתה מרבה עליהם טרחה. או טרחה במסוי,

או טרחה בריבוי ההליכה לשם.

ואם תבוא ותגיד נפרו סודרה, בסדר, שימלאו באותו כד כמו שירגילות בחול,

אבל אפשר לשנות על ידי שינניחו

סודר על גבי הכד.

אם תבוא ותגיד כך, עד לידי סחיטה, חוששים אנו

שהסודר הזה ייפול לתוך הכד

וירטב ויבוא לסחטו.

והרי סחיטה אסורה, זה תורת דת מלבן.

נחסיה בנחתמה, ואם תבוא ותגיד שיכסו את הכד

בכיסוי של עץ,

שפה אין חשש סחיטה,

אין חשש שבכלל זה ייפול.

זימני דמיפסק ואתה לביקטרה.

לפעמים, תוך כדי נשיאת הכד,

עלול החבל להיקרע.

הלוא בשביל שהכיסוי יהיה על גבי הכד,

צריכים לקשור בחבל את הכיסוי לכד.

ופה חוששים אנו שאולי החבל ייקרע,

יבוא לקשור אותו ביום טוב.

יילקח, לא אפשר.

לכן, בגלל הטעמים הללו, אי אפשר לשנות.

ויביאו את המים כדרכם בחול, וזהו זה.

הם מתי צריכים לשנות דווקא במקום שאפשר?

אבל במקום שיהיה אפשר,

לא חייבו לעשות שינוי.

ואמר לרנחה רבה ברנחנה להבית,

תנן לא מספקים

ולא מטפחים

ולא מרכה דין ביום טוב.

וככה זה נא דעבדין ולא אמרינא לא הוא ולא מידי.

אתם שומעים? רבב בר רב חנן שאל את אבייס שאלה נוספת.

במשנה במסכת ביצה, דף למזבח עמוד ב',

יש כמה וכמה דברים שאסרו חכמים,

וזה נקרא דברים שאסרו משום שבוט,

כדי שיהיה ניכר השביתה ממלאכה.

למשל,

אסרו לספק.

מה זה לא מספקים?

היינו, להכות כפות ידיו זו על זו.

ככה ב...

למה?

כי לפעמים אדם מתוך צער הולך ומכה בכפות ידיו זה על זה,

וזה אסור.

והוא הדין, לטפח.

כלומר, להכות על ליבו.

גם זה אסור בשבת או ביום טוב.

וכן לרקד,

בשמחה, לרקוד, לרקוד.

זה אסור.

למה באמת אסור?

אז הגברה שם אומרת שהאיסור לרקד ביום טוב,

כי זה רע שמא יתקן כלי שיר.

וכן

לספק ולטפח בעניין האבלות,

שעושים את זה מתוך צער, גם אסור.

שמא יתקן כלים כדי לעורר את האבלות,

להגביר את הצער

כתוצאה מהמצב הקשה שאליו הגיעו.

נכון.

וככה, זה נן דעבדין ולא אמרי לנו ולא מידי.

ואנחנו רואים שאנשים עושים את הדברים הללו ביום טוב,

ואנו לא עוברים להם כלום, לא מעירים להם.

כלומר, הם עוברים על משנה מפורשת

ולא מעירים להם.

למה לא?

אומר לו אבייב, ולתעמיך,

לשיטתך,

הדה אמר רבה, לא לטבעיני שאפומה דלחיא,

דילמא מגנדר לחפץ ועטה לתויה.

כלומר, רבה הרי הבא והמרדיף

שאסור לאדם לשבת סמוך ללחי שבפתח המבוי.

הלוא כידוע שאם יש מבוי שפתוח לרשות הרבים,

כדי להתיר את הטלטול במבוי,

יצריכו שיהיה לחי

בכניסה

שמרשות הרבים למבוי.

אז כתוב שם שאסור לאדם לשבת שם.

דילמא מגנדר לחפץ, אולי יתגלגל לחפץ

לרשות הרבים

ועטה לאתויה.

בגלל שאין תקרה, הוא לא יבחין

שהוא יצא כבר מן המבוי,

אז יבוא להכניס את זה מרשות הרבים לתוך המבוי.

כך אמר מי רבה,

שאסור לאדם לשבת סמוך ושמא יתגלגל ויצא החוצה ויבוא להכניסו לתוך המבוי בשוגג.

ממשיך אביי ואומר לו,

נו, והכחה זה ננמי,

דמות וחץ ואבית ולפומא דמבואה.

אבל אנחנו רואים שכן עוברים על התקנה הזו.

הנשים מניחות את כתיהן בשבת

מבעוד יום שם,

ויושבות בפתח המבוי

כדי שבחשכה יוכלו מייד ללכת ולהשתמש בכתים הללו להביא מים מן הנהר.

נו, למה לא אומרים להם כלום? לא אמרי לו ולא מי, לא בוחים בהם.

אף פעם עשו את זה לפני שבע דברים עשו את זה.

לא, אבל הן נמצאות שם בשבת סמוך לשקיעה.

למה לא נחשוש שאולי תוך כדי יתגלגל איזה חלפת מהם

החוצה ויבואו להכניסו מרשות הרבים לתוך המבוי?

למה לא?

לכאורה היה מקום לחשוש בזה, כמו שרבה אמר.

והיינו צריכים למחות בהם שלא יעשו זאת.

אלא מה? על כורחנו.

אלא הנח לישראל.

מוטב שהוא שוגגים,

ואז יהיו מזידים.

כלומר,

איסור כזה שכבר הורגלו בו לעשות,

ואתה בטוח שלא ישמעו לך אם תבוא ותוכיח להם,

אז עדיף

שיהיו שוגגים, יעשו זאת בשוגג,

ולא שיעשו זאת במזיד.

לא דובר, זה לא בנאדם דובר.

חכה,

חכה, חכה.

בכל אופן,

אז אביי בא ואמר,

אתה רואה שכמו ששם,

לא מוחים בהם, בגלל העניין מוטב שיהיו שוגגים ועלי ומזידים.

אז גם לגבי מה שאתה שאלת,

לגבי אלה שמספקים ומרקדים ומטפחים ביום טוב,

גם אותו עניין.

ידעו החכמים שאם תמחה בהם,

אז לא יימנעו.

כן?

ממילא מוטב שיהיו שוגגים ועלי ומזידים.

סבור מינא הנמילא בדרובנא.

בני הישיבה ששמעו את הדברים הללו,

שכל ההיתר, לא למחות בהם, זה מצד העניין של מוטב שיהיו שוגגים

ועלי ומזידים. אז הם חשבו שכל זה דווקא

במקום שכל האיסור הוא רק בדרבנא.

אה, אז אומרים, מוטב שיהיו שוגגים ועלי ומזידים,

אבל בדר... הייתה.

לא.

אבל אם הם עוברים על דין מן התורה,

פה לא נאמר את הדברים הללו, אלא צריך למחות בהם. כך סברו בני הישיבה.

אבל ולא היא.

לא נכון.

לא אשנא בדרבנן ולא אשנא בדאורייתא.

גם אם זה דין דאורייתא,

לא נמחה בהם,

משום שהמחאה לא תועיל,

אלא יעשו זאת.

הלאה.

אז עתים שיהיו שוגגים ועלי ומזידים. מה הראייה שגם דבר שהוא אסור מדאורייתא, אומרים את הכלל למוטב שיהיו שוגגים ועלי ומזידים.

דעת אוספת יום הכיפורים דאורייתא היא.

העניין הזה שצריך להוסיף על יום הכיפורים ולהתחיל להתענות מבעוד יום,

שיהיה כמה דקות קודם השקיעה,

זה דינדור רייתא.

וכחזה נלות, וכאכלו ושטו עד שתחשך.

ובכל זאת אנחנו רואים אותם,

חלק גדול מהציבור,

שממשיכים לאכול ולשתות עד השקיעה ממש.

ולא אמרי עלו ולא מוחים בהם.

על כורחנו. למה?

בגלל העניין של מוטב שיהיו שוגגים,

ועלי ומזידים.

ומה אם מצווה דופר דופר? איפה?

מה? מה אם מצווה דופר דופר?

זה גופה כתוב פה.

שהתוכחה זה בשביל להוכיח לו שהוא טועה.

אבל בשביל להביא אותו למצב שיהפוך להיות מזיד, זה לא.

אז אם לא ברור לך הדבר, אם ישמע או לא ישמע,

מחויב אתה ללכת

להוכיח שמא ישמע.

אבל אם ברור לך הדבר שהוא לא ישמע,

כן? אז כשם שמצווה לומר דבר הנשמע,

כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

מובן?

פעמים...

לא, אתה צריך לדעת דבר אחד.

יש מצוות מחאה ויש מצוות תוכחה.

מחאה פירושו שלא יחשבו שאתה מסכים עם הדבר.

אז אתה הולך ומוחה פעם אחת, ובזה מספיק,

כדי שידעו שאתה לא בעד כל הגישה הזו.

בסדר?

אבל העניין של תוכחה, וגם זה...

והעניין הזה של תוכחה זה פשוט להביא אותו,

לשנות את ההרגל שלו.

אם חלילה אתה רואה מישהו שעושה מעשה רב, אתה רוצה לשנותו,

אז אתה מוכיח אותו.

ובתורה כתוב הוכיח, תוכיח, אומרים חז״ל אפילו מאה פעמים.

תוכיח, פשוט תוכיח. אבל זה הכל בתנאי שאתה לא יודע אם התוכחה הבאה,

אם יכול להיות שהיא תשנה אותו או לא.

אבל אם כבר ברור לך הדבר...

שהיא לא תשנה אותו,

אלא הוא לא שומע,

כן?

או בדבר כזה שאתה יודע מראש,

בצורה ברורה ומוחלטת,

שהוא לא ישמע,

אז על זה נאמר מותו שישהו יגיד,

הנה הוא מזידי.

אפשר להבד קבוצה שלך, שיהיה מוכנים לשמוע, אם תהליך שלא יהיו מוכנים, השאלה אם לא כדאי בכל זאת כן להגיד, כן, כן. אז למה הם לא השתמצו בניגנציה?

אז אני אומר, אותם אלה

שלא מכו בהם, זה בשביל העניין הזה של מותו שישהו יגיד ועליהם מזידים. כן, אבל אלה כן ישמעו על זה. לא, לא, לא, אתה תהיה צודק עם אחיהם.

ישנה קבוצה מסוימת שאתה מסופק שמא כמה מתוכם,

כן ישמעו,

ואז

ישנו את דרכם.

במקום שכזה אתה מחויב להוכיח.

אבל אם יש אפילו אחד, נכון, אפילו.

כנראה שלא.

כן.

הסברה נותנת שאם יש אפילו אחד שאתה יכול למנוע אותו,

תוכיח.

אתה לא יודע מיהו אותו בן אדם,

אז אתה תעשה את המותר עליך.

איך אני יודע

שהם לא יתמכו אותי ולא יתמכו אותי? סליחה, איך אני יודע שהם לא יתמכו אותי ולא יתמכו אותי? זאת אומרת, אם אני אמרתי אי פעם אחת, אני רוצה שלא יתמכו אותי. אבל אם אני לא אמרתי, איך אני יודע שלא יתמכו אותי? פשוט מאוד.

יכול להיות מצב

העניין הזה הפך להיות כל כך זול בעיני הציבור שפשוט לך שלא.

יכול להיות מצב שזה שאתה מוכיח אותו הוא כל כך קל בענייני השמיים,

שברור לך הדבר שהוא לא ישמע,

בשבילו זה נקרא חסידות יתרה,

ויכול להיות שאתה גם שמעת שהאחרים באו והוכיחו אותו והוא לא שמע,

אז אתה לא תולה לומר שאתה תהיה טוב ממנו ומכוחך ישמעו.

אתה מבין?

יכול להיות כל מיני מצבים, אז זה הנקודה.

חכמים שומעים את נועה שאף אחד לא שמע אותו בסופו של דבר אחד, ואף אחד לא שמע אותו.

ואף אחד לא אמרו אלוהים שביע העולם שהיה מבון בא בגללו בגללו בגלל שהוא לא מספיק מחה.

זה גופה.

בגלל העניין הזה שמא היה מישהו שכן היה מוכן לשמוע,

אבל במקום שברור הדבר שהוא לא ישמע,

על זה אין מצוות הוכחה.

אתה מבין?

כן, אבל יכול להיות בפעם ראשונה הוא לא ישמע,

אחרי כמה פעמים כן ישמעו.

אין סיכויים בעולם, כי אם היו מוכיחים את העם ישראל במקרה הזה,

אין מצב שזה לא היה אחד נפחות שהיה שם ומתאומים. זאת אומרת, אתה אומר ככה, אבל אתה, אתה לא יודע, אחת לכמה פעמים.

נו, אז כל אותן פעמים שיעשו עד ש... אבל למדת אפילו מאה פעמים. לא, הבנת.

הוכח תוכח אפילו מהפירושו של דבר,

שאם אתה רואה שכל פעם אתה משנה אצלו משהו,

אתה רואה שזה כבר פועל איזושהי פעולה.

אלא מה? צריך לחזור ולחזק אצלו את העניין.

אבל אם יש לך ספק, אתה אומר, תשמע, אני לא יודע, אולי בפעם המאה זה ישתנה.

אם בתכלס אתה ראית שמחית בו פעם, פעמיים, והוא ממשיך הלאה,

אז עדיף שלא תוכח, כי בדרך הזו

אתה רק מגרע, אתה רק גורם לו להיענש יותר.

אתה מבין? כל פעם שאתה מוכיח אותו יותר, זה מגביר אצלו את העונש,

משום שפה הוא כבר קיבל תוכחה יותר גדולה,

ובכל זאת לא יתייחס לזה.

אבל מצד זה כתוב, על עידנו לרשע וימות. יש פה עניין שאפילו הוא מסתיים את ה... שמה?

על עידנו לרשע וימות. זה לא קשור לזה. זה גם כן, מה? זה לא קשור לזה.

מצד תוכחה מדובר פה באדם שאתה מצווה להוכיח אותו, שהוא בכלל עמיתך.

אלא מה? שבדברים מסוימים הוא מדלזל.

אבל מן הסתם זה לא אלף של חופרים או מה? לא, לא חופרים.

זה גופה אני אומר.

זה גופה אני אומר.

זה גופה אני אומר. אבל היה הדבר הזה זול בעיניהם.

ישנם דברים מסוימים,

גם בדורנו לצערנו ישנם דברים שאם אתה תבוא ותגיד,

יגידו לך אתה מתנהג בחסידות יתרה.

תבוא ותגיד לבן אדם זה לשון הרע.

לך.

אני אביא לך דוגמה מהמציאות שלנו, שהרב אמנון ישראל נלחם נגד הזמרים הפסומים.

אבל יש כמה רבנים שקמו ואמרו עדיף שיהיו שוגגים.

כן?

אז אם כולם היו קמים באמת ביחד, כל הרבנים, והיו אומרים כן, כל הזמרים הפסומים לעצור,

אז באמת היה המקום שהרוב ישמעו.

ולא שאנשים עכשיו מוציאים רבנים, זה מאיפה אתה יודע?

לא, את ההחלטה הזו שישמעו, זה מאיפה אתה יודע?

אני שמעתי עם רבנים מסוימים שנשארים נגדונים בסיבור. עוד פעם, לא,

אבל לא הבנת.

העניין הזה שאם כולם היו יוצאים, אז היו נמנעים.

מי אמר לך, איך ברור לך שאכן כך היה? אם כל הרבנים היו קמים נגד... הבנה שלך.

עם ישראל, האור הגדול,

אני חושב שזה יצא בדיוק הפוך,

שאם רבנים שמשכמם ומעלה

יצאו נגד ובכל זאת לא שמעו,

אז אלה לא יוסיפו לעניין.

אלה שיבואו ויצטרפו, אז אדרמה.

הם נמצאים בקבוצה אחרת, הם יותר חשובים לאותם רבנים שייצאו בקבוצה האחרונה.

זה אתה אומר.

אולי הם לא אחזים את עצמם כך.

זה ברור, תראה, העניין הזה של תוכחה באמת זה דבר שהוא מאוד מאוד

קשה ובעייתי.

גם הצדיקים נרקדים בעוון הזה.

העניין הזה של ערבות, שכל ישראל ערמי זה לזה,

זה דבר שהוא מאוד קשה. הגמרא במסכת שבועות בדף ל״ט מביאה את העניין הזה שאדם שיכול למחות ואינו מוחה,

הרי הוא בגדר רשע בעניין הזה, עד כדי כך.

הוא פסס בעוון אנשי ביתו, בעוון אנשי עירו, בעוון

כל הדור, כל אחד לפי דרגתו, אתה מבין?

אז לכן הדברים הם לא פשוטים.

אבל גם

בשביל להוכיח צריך לדעת

איך להוכיח.

המטרה בתוכחה זה לא שאתה תראה

את יראת הסמים שלך כמה היא בוערת.

לא, זו המטרה.

ודאי שזה טוב שיש לך יראת סמים בוערת.

המטרה בתוכחה היא שתוכיח לו שהוא טועה בזה,

שישנה את דרכו.

זה המושג של הוכיח, תוכיח.

אז אם הדרך של להעמידו על טעותו יבוא בדרך הרכה והגרימה,

שתסביר לו בצורה יפה כמה זה לא נכון,

אז מה טוב.

ואם צריך בשביל זה שתראה כמה זה חמור,

אז גם תשתמש בזה.

המטרה המרכזית היא

שתוכחנו בשביל שישנה את דרכו.

אבל אם ברור לך הדבר שזה לא יועיל,

אז בשביל מה תגדיר את כותו עונש סתם?

אבל מדובר על טעניתי.

למה אדוני בעולם העניין יתפס על המטרפות של בנקס נתפס? לא, אתה לא תתפס.

אם אתה מחית... כן נשמע, אני נתפס. שזה אמרתי, אם אתה מוחה,

עשית את המחאה, די.

מה שאתה נמנע אותם להמשיך להוכיח אותו, תבין.

יש עניין של מחאה.

מחאה פירושו לומר שהמעשה הזה לא מקובר עליי.

די. וזה קיימת את מצוות המחאה.

שאתה לא תלכד אחריו, ושלא יחשבו שאתה איתו.

כן. בזה סיימנו.

עכשיו העניין של להעמידו על טעותו זה מטובת התוכחה.

בוא תבדוק.

אם נראה לך שתוכל להעמידנו על טעותו ושישנה את דרכו,

מה טוב, פעם, פעמיים, שלוש, אפילו עד מאה.

אם אתה רואה שכל פעם נושא וזה משנה איתו משהו.

אבל אם אתה רואה שהוכחת אותו ועדיין הוא משלו,

או שאתה יודע, וברור לך הדבר מכוח גורמים אחרים, נתונים שונים,

שהוא לא ישתנה,

אז בשביל מה להגדיר את טעות העונש?

מותר שיהיו שויגים ואל יהיו מזידים.

נה, הבנתי, כשעושים משפט כמו לבטה,

אז הדיון למעלה היה פחות קצר.

זה כמעט שקראתי בעברית דברים. נו.

אז אם עשו דבר חדש, אתה לא הייתם עכשיו, תראה לך לא.

משפט זה עניין אחר, ותוך אחד זה עניין אחר.

כשאתה בא להוכיח פירושו של דבר בשביל לשנות אותו,

המטרה היא שאתה רוצה שעוד יהודי יעשה נחת רוח לבורא ולא יכניסנו.

זה הכול.

אם אכן זה יתקיים, מה טוב ומה נעים. טוב מאוד, תעשה את זה.

אבל אם זה לא יתקיים, אז מה יועיל?

מה יועיל? וזה הרבה פעמים, לפעמים גם בתוך הבית פנימה.

אני מדבר,

בדידי,

לפעמים ישנם דברים שאתה,

איך אומרים?

בוער בתוך תוכך,

אבל זה לא הולך.

לא שומעים.

אתה מנסה בדרך ריקה, מנסה בדרך קשה, מנסה כאן, מנסה כך,

לא עוזר.

אז עד רבה, מוטים שיהיו שורגים ואלו יהיו מזינים.

גם כשאומרים שיש כבר דבר קשה במשפחה, שיש בו את המשפחה,

או חוזר, רב בא ולא יארים במשפחה,

שיש כזה קרה לככה ולא שומעים לרב.

לא הבנתי מה שאתה אומר.

שזה יארים אותך בערב המשפחה,

כן,

ואתה עושה את המחאה שלך,

שככה אסור ללכת.

נו, ו?

ולא מפחידים. טוב, כמובן, עשית את מה שצריך.

אם נראה לך שעל ידי ריבוי הדברים אתה תשנה משהו, אז טוב, אבל באופן סטנדרטי,

אם אדם מוכיח פעם, פעמיים ולא עוזר,

בפרט אם מקללים אותו, כתוב, אם הוא מכה, מקים אותו, מקללים אותו,

אז בזה סיים את חובתו.

אצלך עשית.

אבל לא מדברים על המיסים שלנו.

המיסים שלהם היו,

קודם כל השנים היו אנשים...

אוקיי, אז זה קשור.

אנשים שהיו צריכים... לא קשור, גם בדורם, גם בדורם היו

כאלה ששייכים ונקראים בשם המון העם.

המון העם, אתה רואה שהגמרא מביאה שהם עשו מעשים שכאלה,

שהם אסורים אפילו מדאורייתא. תוספת יום הכיפורים זה מדאורייתא.

בכל זאת, אז אתה רואה שלא שייך לבוא ולומר,

שמע, איך ייתכן שהם אסורים?

בכל הדורות היו כאלה שאיך אומרים, לא שמרו בשלמות על כל יתר המצוות, על כל הפרטים והשריפים.

אומנם כשאתה מדבר על כלל התורה באופן כוללני,

שמרו,

אבל יש פרטים כאלה ואחרים שלצערנו דלדלו בזה.

מהיכן זה התחיל אינני יודע, אבל זה התחיל באיזשהו שלב.

אתה מבין? דתן ואבירם היו בכל דור ודור.

דתן ואבירם של אותו דור וגרמו לקלקול הדור.

כן? אז יש פעמים שקלקלו קצת, יש פעמים שקלקלו הרבה.

יש פעמים שקלקלו אצל עמת, יש פעמים שקלקלו אצל

המון העם באופן

הרבה יותר מרחב.

זהו, זו המציאות, אז מילא ידעו שאי אפשר לשנות.

במצב הזה שאי אפשר לשנות,

אז מותר שיהיו שוגים ועל יהיו מזידים.

בואו נראה ברש״י.

שואל שלא יאמר אלווני, מפרש בגמרא, אני מתחיל מרש״י

שבתחילת הפרק,

כן?

שיכל להיות בשבת ולא נזכר מערב שבת לקנות.

לאחר יום טוב ליום שלישי.

כן.

למה? אז מה זה ליום שלישי?

כלומר, אם יצא י״ד בניסן בשבת,

אז יצא שט״ו יוצא ביום ראשון.

אז היום השלישי, שזה יום שני בשבוע,

הוא הזמן שאפשר לעשות אותו לימו חשבון, זה מה שהוא אומר פה.

הלווני, משמע לי זמן מרבה, וקיימה לנו במסכת מכות,

סתם הלוואה שלושים יום.

ואתם הלווזה, המלווה יבוא לכתוב על פנקסו,

כך וכך הלוויתי, כדי שלא ישכח.

אמר שואל אותו רבא בר רב חנן, וכיוון זה בכל נעמי.

זימני את בעלמי, אמר הלווני, ואמר השאילני,

ולא קפיד עליהם.

והמלווה לא מקפיד לחשוב שבאמת זו הלוואה שזמן פרעונה יותר קצר,

אלא ככל הלוואה שזה שלושים יום, והלוואה.

אז בשבת נמי, כאמר השאילני סבר דה הלוואה, ואתן לי מכתב.

ומה היכר איכא?

אז איזה היכר יש בדבר שלא יבוא לכתוב.

אך הגרסינן, אמר זה, אז עונה לו אבי, לרב בר רב חנן,

בשבת כיוון דא שאילני שרו לרבנן,

חלבני לא שרו ליה,

מינקרא מילתא ולא אתן לי מכתב.

אמרו רבנן למסכת ביצה כל כמה דאפשר לשנן מי המשננה.

דאמרינן המביא כדאי האלוהי ויהיה בצלו בקופה.

זה גמרא מסכת ביצה.

בנחתמה כיסוי, זמליה דה מפסק.

כמה דמי צריך לכיסוי, קטר לבקד. אם תצליח אותו כיסוי,

אז הוא יקשור את זה על חבל, בקד, וזמליה דה מפסק.

פעמים שהחבל ייקרא ועטר למי תראה ויהי כשו של קיימתא אסור מדאור הייתא.

עטר דה סחיטה עוד כאמר מסכת ביצה נפרוש אותו אליווה.

הטב בדבר גבש כמה ירא.

כל מה שהגמרא במסכת ביצה אומרת שיפרוש סודר על הכת,

זה מדובר בדבר שהוא לא שייך בו,

כן, בדבר יבש, אבל לא במקום שיעבור על ידי סחיטה.

כן,

בדבר יבש, בדבר שלא שייך,

לא בכת שיש בו מים, קיצור.

אין מספיקין כף אל כף בשום עבד.

מטפחין על הלב מרקדין לשמחה,

וטעמא מפרש במסכת ביצה,

שמא ייתקן כלי שירה.

מפרומה דלכיא לפי שאין ניכר כל כך

בין מבוי לרשות הרבים.

ועד תל אטויה,

חפץ המתגלגל

תוך דל אמות ומגנדר חצבהון ומייתין ללא גרסינא.

בשבת עוד אסור לומר על ויני.

כן, טוב, עד לפה למעשה למדנו,

ובזה נסיים להיום.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נסיים לדבר על יום מלאכות ועדות