מסכת שבת דף קמ"ו ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

פסכת שבת, דף קמ״ו עמוד א',

במשנה,

שתים עשרה שורות מראש העמוד.

שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות,

ובלבד שלא התכוון לעשות כלי.

והן נוקבין מגופה של חבית,

דברי רבי יהודה,

וחכמים מתירים.

ולא ייכבננה מצידה,

ואם הייתה נקובה, לא ייתן עליה שווה,

מפני שהוא ממרח.

אמר רבי יהודה,

מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב,

ואמר

חוששני לו מחטאת.

המשנה כאן עוסקת

בעניין שגירת כלי או נקב בכלי

לצורך שבת, כמו למשל

חבית שיש בה אוכל, ורוצה הוא להוציא בדרך זאת את האוכל בתוך החבית.

האם מותר לעשות כך או לא? אז אומרת המשנה, שובר אדם את החבית.

אדם יכול לקחת סכין

או סייף

ולשבור בצדה של החבית,

לעשות חור.

זה להוציא ממנה גרוגרות שנמצאות שם.

סוג מאכל, זה לא משנה, זה לאו דווקא גרוגרות,

אלא את האוכל שיש בתוך החבית,

למה באמת התירו לו

ללכת ולשבור את החבית?

רשי אומר,

בגלל שהוא מקלקל, זה לא נקרא מתקן, זה נקרא קלקול.

לא נאסר

פעולה כזו בשבת,

הפעולה האסורה בשבת זה פעולה של תיקון,

לא פעולה של קלקול.

מה הוא רוצה לעשות ממנו אתה? אוכל? כן, אוכל, כן. אבל איך היא חייבת שאתה רוצה?

הוא עושה את החור.

אחרי שיש את החור, אז הוא כבר יכול להוציא את זה רק החור.

כך כותב רשי.

יש מי שמקשה על רשי.

מתוך דברי רשי, משמע שרק בגלל שהוא נקרא מקלקל מותר.

כל ההיתר הוא בגלל שהוא מקלקל.

אבל אלמלא כן היה אסור.

שואל

אחד מהראשונים על רשי.

קודם כל, רשי בעצמו,

מה אכפת לי שהוא מקלקל?

מקלקל זה פטור מחטאת, אבל מרבנן זה אסור.

למה כנראו אפילו לכתחילה?

שאלה שנייה ששואל אחד מן האחרונים,

הרי רשי סובר שאין בכלל בניין וסתירה בכלים.

אין, אין בזה עניין סתירה כאשר זה בתוך כלי, רק בבניין.

שבירה חבית היא לא נחשבת בכלל מלאכה,

כיוון שזה כלי.

מדוע אם כי רשי צריך להגיע להיתר של מקלקל?

אז אומר החזון איש לתרץ ולהסביר את זה לרשי.

רשי שאמר מקלקל,

כוונתו, משום שבשבירה הזו יש צורת מלאכה של סוטר.

אומנם מבחינה דינית,

מבחינה הלכתית,

אין איסור סוטר, כיוון שבכלי לא נאמר איסור סוטר,

אבל על כל פנים צורת מלאכה של סוטר ישנה.

ממילא הייתי יכול לחשוב שמתרבנן זה יהיה אסור,

כי זה דומה לסוטר.

באו חכמים, בא רשי ואמר, אבל פה זה מקלקל.

מאחר וזה מקלקל, אז התירו אפילו לכתחילה.

אבל יש

דעת הרן, רבנו ניסים,

שחולק על רשי, והוא סובר

שההיתר לשבור את החבית

זה לא בגלל מקלקל,

אלא מדובר פה בכלי קטן

שאינו מכיל 40 סאה.

בכלי שכזה אין בניין וסטירה בכלים,

כיוון שזה לצורך האוכל.

וגם כשזה נעשה בדרך של קלקול,

אז אין שום איסור ואפילו דרבנן לא.

אבל לא רצו פה 40 סאה.

כך הוא מפרש, שמדובר פה בכלי קטן.

כנראה שהסטנדרט היה בחביות שכאלה,

שהן לא כאלה גדולות.

חבית, חבית סטנדרטית,

אין בה כמות של 40 סאה.

לכן

הותר כאן,

לכן הותר כאן לשבור את החבית הזו.

כמה זה במשכן סאה?

בקילו?

התוספות אומרים

חבית ראועה שאין בה ארבעה עם סאה. מה אתה אומר?

כמה זה סאה בקילו?

צריך לעשות חשבון.

כל סאה בוא תעשה לי חשבון.

כל סאה זה שש קמים,

וכל קו זה ארבעה לוגים, וכל לוג של שם ביצים.

אז כמדומני שכן.

הוא מארבע חיפוש שקל. אז אתה... מארבעים וארבע. מארבעים וארבע. ביצים במה? בקו.

לא? או שאני טועה.

עוד פעם. כל קו ארבעה לוגים,

וכל לוג שישה ביצים.

אז יוצא שקו,

ארבעה כפול שש עשרים וארבע. אתה צודק, זה מארבעים וארבע ביצים.

סאה זה מארבעים וארבע, תכפיל את זה בארבעים.

זה הכמות.

זה הכמות של ארבעים סאה.

מארבעים וארבע כפול ארבעים.

מובן?

יש לך אלף ארבע מאות ארבעים בעשר שיאים.

תכפיל את זה בארבעה, אתה מגיע לכמה?

לחמש,

לשמונה מאות בערך. חמשת אלפים שמונה מאות.

ביצים. ביצים.

זה כמות...

אז לקחנו חמשת אלפים ושיחות.

טוב, זה בערך, אני מאמין,

שזה בסביבות...

לא יודע. אתה צריך לשער, אתה יודע ש...

מקווה רגיל...

מקווה רגיל זה ארבע... מקווה רגיל זה ארבעים סאה.

אתה מבין?

אז לך תדע בערך בכמות הזו.

טוב.

על כל פנים,

לפי התוספות,

ההיתר כאן במשנה, בגלל שמדובר פה בחבית רעועה,

שאין בה בניין וסתירה.

זה כל סיבת ההיתר.

ובלבד שלא התכוון לעשות כלים, מוסיפה המשנה,

אבל להשתדל

שלא יעשה את הנקב בחבית

על ידי פתח נאה שיעשה בה.

כי אם יעשה פתח נאה,

בזה נחשב כאילו הוא עושה כלי.

כי יצירת הפתח זה גוף השלמת הכלי.

אז זה צריך פתח רעוע כזה, לא... נכון, סתם נקב בעלמא בשביל ליצור מצב שיהיה אפשר להוציא משם.

אוקיי, אי אפשר להוציא משם, אבל רק שיעשה... לא, הוא יכול להרחיב, אבל לא לעשות אותו בצורה נאה.

משהו פרובזורי, כמו שאומרים.

מובן?

ואין עוקבין מגופה של חבית,

דברי רבי יהודה.

מוסיפה המשנה,

שאם ישנה חבית שיש בתוכה יין,

והוא רוצה לעשות נקב במגופה, כלומר במכסה,

כדי להוציא את היין דרך הנקב,

אסור.

כי בזה הוא מתקן ועושה פתח.

כך לפי רבי יהודה, אבל חכמים עתירי.

הם אומרים, מאחר ואין דרך לעשות פתח על החבית

בזה שהוא מנקב את המגופה,

בדרך כלל הפתח נעשה מצידה של החבית

ולא במגופה,

ממילא זה לא נקרא עשיית פתח ממוטה,

ולא ייקבענה מצידה,

ואסור לעשות נקב בצד.

השאלה אם זה הצד של המגופה או הצד של החבית,

זה כבר נראה בגמרא.

ואם הייתה נקובה, לא הייתה עליה השעבה,

מפני שום המרח.

אם כבר החבית הייתה נקובה מקודם, מקודם השבת,

והוא רוצה לסתום את הנקב על ידי שיניח שעבה במקום הנקב,

אסור לו.

למה? כי הרי בשביל

לסתום את הנקב צריכים למרח את השעבה.

זה תולדת ממחק.

זה אחת מהמלכות שנאסרו בשבת.

אדם שמחליק את העור

מהשיער שיש באותו אור,

זה אחת מהמלכות שהיו במשכן.

כן, גם אם אילת זכת מהמלכות שעצרו בשבת.

אמר רבי יהודה,

מעשה בא לפני רבי יוחנן בן זכאי בערב.

רבי יהודה

הביא מעשה שהיה עם רבי יוחנן בן זכאי בערב, זה שם מדינה.

שהיה אדם שסתם נקב של חבית בשעבה.

זה על מדינות ארוכות.

ואמר,

רבי יוחנן אמר, חוששני לו מחטאת.

כלומר,

אם הוא מרח את השעבה על דופני החבית כדי להדביק שם היטב את השעבה,

אז הוא עבר על מלאכת ממחק.

מלאם, אומר רבי יוחנן,

לא יודע אם הוא עשה את זה בדרך כלל במרח, אבל אני חושש

שמא מרח,

ואז עבר על איסור מלאכה מדאורייתא.

לכן, אם בשוקקת, חייב חטאת.

עכשיו אני אמשיך את דברי הגמרא, אמר רבי הושעיה

לא שנו אלא דרוסות

אבל מפורדות לא.

אמרנו במשנה שמותר לשבור חבית בסיף

כדי להוציא ממנה גרוגרות.

אז רבי הושעיה אומר, הדין הזה שמותר לטלטל סיף כדי לשבור חבית

זה רק שיש בחבית גרוגרות דרוסות ומדובקות.

ואז מה?

צריך הוא בין כך את הסיף

בשביל לחתוך את הגרוגרות, כי הן גוש.

כשהן גוש

הוא חייב להשתמש במשהו חד

כדי להפריד

ושיוכל לאכול מהן.

מאחר ובין כך מותר לו לטלטל את הסיף לצורך הפרדת הגרוגרות,

אותן אלה שדרוסות ביחד.

אז ממילא הותר לו גם לצורך

שבירת החבית על ידי אותו סיף.

אבל אם זו חבית כזו שיש בה גרוגרות מפורדות,

כלומר הוא לא צריך

סיף בשביל לאכול מן הגרוגרות,

כי הגרוגרות בין כך מפורדות, הן לא גוש אחד,

אז לא צריך לחתוך אותן.

במצב הזה אסור לו לטלטל את הסיף,

כי זה רק לצורך לשבור את החבית.

ואסור לו.

למה?

סובר רבי הושעיה כי אין כלי ניטל אלא לתשמיש המיוחד לו.

אבל זה ברור שזה לא מיועד לצורך שבירת החבית.

הסיף, הכוונה, זה סכין גדולה

שבה משתמשים לצורך מאכלים.

מאחר וכן,

אין היתר לקחת את הסיף לצורך שבירת החבית,

אלא אם כן צריכו את זה בין כך

לצורך הפרדת הגרוגרות הדרושות,

שהן מדובקות יחד.

זו הלכה, אבל היא לא ככה.

שואלת הגמרא, ומפורדות, לא.

וכי מפורדות לא התירו?

לא התירו לקחת את הסיף ולשבר בזה את החבית?

מי תראה?

הנה שננו בברייתא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

מביא אדם את החבית של יין ומטיל ראשה בסיף,

ומניחה לפני האורחים בשבת,

ואינו חושש.

כלומר, אתה לא אומר שיש פה אולי איסור של

תיקון כלי על ידי עשיית פתח בחבית.

על כל פנים, מה מוכרח מתוך הדברים?

שמותר לטלטל את הסיף לצורך שבירת החבית.

הרי כאן באופן של החבית יש בה יין,

הוא לא צריך את הסיף בשביל היין.

את הסיף הוא צריך רק בשביל לשבר את החבית,

ובכל זאת התירו לו. גם הוא עושה את זה בשביל עצמו,

גם פה זה בשביל האורחים.

מה זה משנה?

אם יש איסור טלטול,

לא יתירו בגלל האורחים לעבורה על איסור מוקציה מזרבנן,

עונה הגמרא, היא רבנן.

כלומר, הרי יש מחלוקת, כמו שאמרנו, כזכור לכם,

אם אפשר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו.

אז יש, רוב הדעות סוברות

שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לו לצורך גופו ומקומו.

ולא רק זה, פה זה בעצם,

פה זה כלי שמלאכתו להיתר,

אבל יש שיטת רבי נחמיה שסובר,

שאין לטלטל שום כלי, אלא אם כן לצורך

תשמישו המיוחד לו.

ממילא,

אומרת לנו הגמרא, שהברייתא היא

שמוכח ממנה שמוטל לטלטל את הסיף,

לצורך שבירת החבית,

זה כדעת חכמים,

שלא סוברים שכל היתר טלטול בכלי זה רק לצורך תשמישו המיוחד לו.

לעומת זאת, המשנה, אומר רבי יהושעיה, הולכת בשיטת

רבי נחמיה,

שיש איסור לטלטל כלים, לא לצורך תשמיש המיוחד לו. לכן,

אם צריך הוא לצורך

הפרדת הגרוגרות,

אז זה נקרא אז תשמישו המיוחד לו,

כי זה נעשה לצורך המאכלים.

במצב הזה, אגב, שהוא לוקח את זה לצורך הפרדת המאכל,

יכול גם להשתמש באותו סייף ולשבר בה את החבית, אבל לא באופן

שאינו לצורך הפרדת הגרוגרות.

שואלת הגמרא, ומא דוחק את רבי הושעיה,

לוק במדתים כרבי נחמיה.

מה הכריח את רבי יושעיה לומר שהמשנה כאן סוברת כדעת רבי נחמיה, וממילא הוא צריך להבדיל

בין אם זה דרוסות לבין אם זה מפורדות.

יעמיד את המשנה כדעת החכמים,

לוק במא המפורדות, ורבנן,

שיאמר שהמשנה כדעת חכמים שמותר לטלטל כל כלי, אפילו כלי שמלאכתו ליתר בוודאי, ואפילו כלי שמלאכתו ליצור לצורך גופו ומקומו,

אפילו אם זה לא תשמישו המיוחד לו,

ואז במצב הזה, אם יפרש את המשנה כדעת חכמים,

אין צורך לומר שזה דווקא עם דרוסות, אלא אפילו אם הגרוגרות מפורדות,

ואינו צריך את הסיף בשביל להפריד את המערכת.

בכל זאת, מותר לקחת את הסיף לצורך שמירת החבית.

מובן, אז מה ראה רבי יושעיה לפרש את המשנה שהיא סוברת כדעת רבי נחמיה,

וממילא מכוח זה לחלק בין אם זה דרוסות ובין אם זה מפורדות?

אמר רב המדניתים כשיתא.

רב העונה,

לשון המשנה היה קשה לרבי הושעיה.

מה איריה דתן גרוגרות

ליטנה פירות?

אלא שמאמינה בדרושות.

כלומר,

מה ראתה המשנה שנקטה גרוגרות?

למה לא קמרה פירות?

אם כוונתה

שיהיה מותר לטלטל סיף

לצורך החבית,

גם אם אין לו צורך לצורך המאכלים שבחבית,

אז מה נקט גרוגרות? שיגיד פירות, כל פרישי יש בחבית.

כן, אבל אמרנו ש...

נכון מאוד.

זה כשעדיין,

זה, זאת אומרת, יש את המשמעות. זה כשאנחנו עדיין לא למדנו את דברי רבי הושעיה.

פשוט המשנה, אין חילוק.

אבל אחרי שהרבי הושעיה בא ועושה את החילוק,

אז אומרת הגמרא מאיפה הוא לקח את הדברים? כנראה הוא דגדג את זה מכוח מה שהמשנה כתבה, ודווקא גרוגרות

למה לא כתבה פירות? הלוא אם אתה אומר פירות, זה כולל את הגרוגרות. זה לא גרוגרות, זה גם כל שאר פירות.

אלא שמאמינה בדרוסות, אלא ודאי אם נקט גרוגרות זה להשמיע,

בגלל שהגרוגרות,

יש מהן שזה דרוסות.

לכן נקטה את זה המשנה להשמיע,

שדווקא בגלל שזה הוא צריך את זה לצורך הגרוגרות עצמה,

אז התירו לו, אגב, ככה לטלטל גם את הסיים לצורך שבירת החבית.

הוא אומר, ממילא זה מסתדר טוב לדעת רבי נחמיה.

מה פירוש? שאם זה לא לצורך הגרוגרות,

כלומר, הן לא דרוסות אלא מפורדות,

במצב הזה אסור לו לטלטל את הסייף

לשבירת החבית,

כי אין לטלטל, אומר רבי נחמיה,

כל שום כלי, אלא לצורך תשבישו המיוחד לו.

אומר רשי,

שובר אדם חבית מלאה גרוגרות בסכין או בסייף,

אני קורא ברשי,

שמפרש את המשנה בתחילה, כן?

שובר אדם חבית מלאה גרוגרות בסכין או בסייף,

לאכול ממנה גרוגרות,

ואין במקלקל שום איסור בשבת.

ומלבד שלא התכוון לעשות כלי לנקבה יפה

ופתח נאה,

אין נקבין מגופה הדבוקה

בפיה חבית לעשות נקר,

אלא נוטלת כולה.

אבל קנאה קבלה, מתקן פתחה.

אבל אם הוא מנקב,

אז הוא עושה פתח.

וחכמים מתירים,

דהן דרך פתח לחבית וקח.

ולא יקבנה מצידה, בגמרא מפרש לה,

שום ממרח ויש כאן משום ממחק.

בערב מדינה, מחטאת

שמא מרח השעווה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב.

לא שנו דה שומר החבית ומטלטל הסייף לכך,

אלא בדרוסות,

שהגרוגרות דרוסות בעיגול וחותכים ממנו בקורדום או בסייף.

ואיידה,

במטלטל הסייף לחתוך גרוגרות,

אגב,

כשהוא לוקח את הסייף ומטלטלו לצורך חתוך הגרוגרות,

תעבר בינם מלחבית, אז הוא כבר יכול להשתמש בסייף גם לצורך

שבירת החבית.

אבל מפורדות.

כלומר שאין צורך לחותכן,

לא יטלטל סייף לשבור את החבית.

לשבור את החבית בבד זה לא יתירו לו ללקחת סייף.

למה?

אומר רשי דמדניטין

רבי נחמיה היא.

דאמר אין כי ליליטל אלא את שמי איש למיוחד לו,

כי דימו כי לקמן.

ואינו חושש

ואף עגא דיין לאו למחתכי קאה.

הרי בברייתא רואים שמותר לו לקחת סייף

לשבר את החבית, אפילו שהוא לא משתמש בזה לצורך המאכלים,

כי הרי בחבית ארצותו יש יין.

אין צורך להשתמש בסייף כשהוא בא לא קרה לקחת מהיין.

רבנני, אומרת הגמרא,

הברייתא סוברת לדעת החכמים

דפליגא דרבי נחמיה.

ואמרא והם סוברים כל הכלים לטלים,

לצורך

ושלא לצורך.

כלומר,

כאשר זה כלי שמלאכתו להיתר, אז ודאי

שמוטלטל טלטלו אפילו לא לצורך גישוע מיוחד לו.

אלא אפילו כלים שמלאכתם לאיסור,

אבל לצורך גופו ומקומו, אם זה להשתמש בגוף הכלי,

ודאי שמוטל.

אבל המלאכמיה סובר שלא.

שום כלי,

שום כלי, אפילו כלי שמלאכתו להיתר,

אין לטלטלו,

אלא לצורך תשמישו המיוחד.

כן, עכשיו נראה שוב את המשך הגמרא.

תניה חדה

חותלות

של גרוגרות

ושל תמרים,

מתיר ומבקיע וחותך.

ותניה אידך,

מתיר אבל לא מבקיע ולא חותך.

ישנם שתי מרייתות

שסותרות האחת את האחרת.

בברייתה אחת כתוב,

חותלות,

כלומר סלים שהיו עושים אותם מכפות של דמרים, כלומר מהענפים של הדקל.

היו,

איך אומרים, הורגים אותם

ועושים מזה,

גם היה בתימן, היו דברים כאלה.

אגב, פה בארץ ישראל, עד היום אני חושב שיש דברים כאלה אולי.

אצל הערבים הם עושים כל מיני כלים כאלה,

בדיוק.

אז אם החותלות הללו של גרוגרות ושל תמרים,

כלומר היו מנחים את האלה, גרוגרות ותמרים, מתוך סלים,

כדי שהתבשלו,

והיו מכסים את הסלים והכיסוי היה קשור בחבל.

כדי שיתחממו היטב,

צריך לכסות אותה.

היו מכסים אותה וקושרים את הכיסוי בחבל.

אם רוצה הוא לאכול

מהגרוגרות והתמרים שבחותלות הללו בשבת,

אז מתיר, מותר לו להתיר את הקשר של הכיסוי.

וגם הוא מפקיע, הוא יכול מצד שני

לסתור את החבל. הלוא החבל בנוי

בצורה כזו שהאחד על גבי השני.

כן?

כמו צמת הבנות, איך היו, זה החבלים.

אז הוא לוקח לו. מה?

אז הוא סותר את כליעת החבל,

וכך

יכול לפתוח, להרים את הכיסוי,

וחותך

מאידך הוא יכול גם לקחת סכין

ולחתוך את החבל.

גם אם הוא מטלטל פה את הסכין,

שלא לצורך התשמיש, תשמישו המיוחד לו,

בכל זאת התירו.

זה בריתא אחת,

שהתירו גם לחתוך את החבל בסכין.

אבל תעניה אידך,

מתיר,

אבל לא מפקיע ולא חותך.

כלומר, מותר לו להתיר את הקשר,

אבל להפקיע או לחתוך בסכין

זה אסור.

למה?

מסתמה בגלל העניין שאין כלי ניטל

אלא לצורך תשמישו המיוחד לו.

אם כן, יש פה סתירה בין שתי הברייתות.

אז מה התשובה?

התשובה פשוטה.

לא קשיא, הא רבנא,

הא רבי נחמיה.

הפרייתא הזאת שמתירה היא סוברת לדעת חכמים,

שמוטל לטלטל כלי גם לא לצורך לשמישו המיוחד לו.

לכן הוא יכול לקחת סכינה גם שהוא עשוי לצורך מאכלים,

על מנת לחתוך את החבל הזה,

שבו קשר את הכיסוי.

אבל הפרייתא האחרת שאוסרת לעשות זאת בסכין,

סוברת לדעת רבי נחמיה.

דתניא, רבי נחמיה אומר, אפילו תרווד,

תרווד זה סוג של כף,

ואפילו טלית,

ואפילו סכין, אין לי טלין,

אלא לצורך תשמישה,

כלומר אותו תשמיש שמיוחד להם.

באו מנאמר רב ששת.

מראה באה ומביאה ספק

ששאלו בני הישיבה את רב ששת.

מהו למיברז חביתה בבורתיה בשבתה?

האם עוד מותר לקחת רומח,

בורתיה זה רומח,

מותר לטחוב רומח

בדופן החבית בצד כדי לנקבה או לא?

האם נאמר לפיתחה כמכוון ועשיר,

כוונתו לעשות פתח בחבית,

ואז זה ודאי אסור, כי בזה הוא מתקן,

אני נקרא שהוא עושה פתח.

עוד אין מלא עין יפה כמכוון ושריה.

או שבאמת כל כוונתו

זה להרחיב

את המקום שממנו יוצא יין, שיהיה נקב גדול יותר.

ודבר זה מותר.

אם הוא היה נוקב, אומר רשי,

כדרך הנוקבים, נקב עגול ויפה,

נו, יכול להיות שפה נראה ניכר בתוך מעשיו שכוונתו לפתח.

אבל כאן שהוא עושה את זה שלא בדקדוק,

אלא העיקר שיהיה נקב כלשהו.

אז ייתכן

שכל כוונתו זה להוציא את המאכל בלבד, רק שזו הדרך שבה הוא מוציא את המאכל.

אתה הולך

ולוקח בקבוק ופותח אותו בשביל להוציא את המשקה.

האם כוונתך לעשות פתח או שאתה צריך את המשקה שבתוכו?

כל כוונתך זה לצורך המשקה שבו.

זה שהדרך להגיע למשקה זה על ידי שאתה עושה

נקב כלשהו.

אין בזה שום בעיה.

מובן.

או שמא נאמר לא.

שמאחר שהוא עשה את זה עם רומח ולא לקח סכין פשוטה,

אז אולי באמת כוונתו לעשות פתח שישמש אותו גם בעתיד,

ולכן יש מקום אולי לאסור.

אז אמר לו, אז רב ששת ענה לאלה ששאלו אותו את השאלה הזו,

לפית חק המכה ואין ואסיר.

נראה שכוונתם לצורך פתח,

ולכן

כוונתו לצורך פתח, ולכן אסור

מיטיבן.

על זה באה הגמרא בבקשה מברייתא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשו בסייף.

הברייתא שהזכרנו מקודם.

בואו נראה אם זו אותה ברייתא.

כן,

אותה ברייתא.

אז אם כן, למה לנקוב את המגופה ברומא חסור,

אם פה אתה רואה

שמותר להתיז את ראש החבית על ידי הסייף?

עונה גמרא הטעם,

ודאי לעין יפה כמי כוון.

שם, כשהוא מוריד את כל ראש החבית,

שם ודאי שהוא לא מתכוון לפתח.

שם

הוא ודאי מתכוון לעין יפה.

אבל כה נחה, אם איתא דלעין יפה כמי כוון,

לפתוח עם יפתח.

אם אמנם כוונתו בעניין עשייה רומח שהוא

טוחף בחבית,

כוונתו להרחיב רק את מוצא היין,

אז היה צריך לפתוח את המגופה, למה הוא עושה נקב בחבית?

אלא ודאי אם הוא עשה נקב בחבית,

כוונתו לעשות פתח דרך שם,

ואז ודאי שזה אסור.

אומר רש״י,

חוטלות,

כלי של כפות,

תמרים,

ועשויים כעין סלים, כמין סלים,

ונותני לתוכן תמרים רעים להתבשל,

מתיר אם הכיסוי קשור בחבל,

אבל לא מפקיע.

כלומר, אומר רש״י, אם זה מפקיע,

סוטר שרשרות החבל בכלי.

ראינו את כליעת החוטים שמהם עושה את החבל,

אסור לסתור את השרשרת הזו,

ולא חותך.

גם אסור לו לחתוך בשכין, דין כלי ניתן,

אלא לצורך לבישו, ושכין אינו עשוי לכך.

למי יברז לתחום?

בבורתיה ורובח, לתוכבו בדופניה לנקוב.

לעין יפה על הארחיב מוצא היין בנקב גדול,

מנדי לא נקיב לכי דרך הנוקבין,

נקב עגול ויפה.

הטעם ודאי לעין יפה כמי כוון,

שמרחיב פיה למטה ממגופתה,

כדי קטנה מטיז את ראשה,

שפת פיה.

לפתוח אם יפתח,

ייטול מגופתה.

נחזור לגמרא, אין נוקבין מגופה.

המשנה הביאה דין נוסף,

שבזה חלוקים רבי יהודה וחכמים.

אם מותר לעשות נקב במגופה,

אז רבי יהודה אומר,

מגופה זה הכיסוי של החבית,

אסור לו לעשות נקב

בכיסוי הזה.

כך לפי רבי יהודה.

החכמים התירו.

אמר רב הונא, אז הרב הונא מסביר את המחלוקת.

מחלוקת למעלה,

אבל בלצד דברי הכל אסור.

והיינו דקתנא לא יקרנא מצידה.

רב הונא אומר, כל מה שחכמים התירו

לעשות נקב במגופה,

זה דווקא אם הוא עושה את הנקב למעלה.

כלומר, הוא לא עושה את הנקב מצידה של המגופה,

אלא בחלק העליון של המגופה.

פה,

בדרך כלל, בחבית זה מעטות. פה החכמים מתירים, טוב, דיברו על מגופה.

משניינו כפי מגופה.

מה, מה זה מגופה? זה הכיסוי, יפה.

זה למעלה.

אז הפשטות זה למעלה, וזה אכן רב הונא ככה מפרש.

שכל מה שחכמים התירו,

זה דווקא אם הוא עושה את הנקב למעלה.

היינו בחלק העליון של המגופה.

בחלק העליון של המגופה,

פה החכמים התירו.

כי פה מאחר ואין דרך לעשות פתח על ידי שעושים נקם במגופה למעלה,

אלא מסירים כבר את כל המגופה,

אז אין

לחייבו משום עשיית פתח במקרה כזה. למה שלא יפתח את כל המגופה?

אז אומנם אם לא לצורך הוצאת היין היה אסור,

אבל כאל שהוא צריך את זה לצורך הוצאת היין, יתירו לו,

כי בין כך אין פה איסור מדאורייתא,

כי אין דרך לעשות פתח על ידי נקם במגופה.

אבל מן הצד,

אבל אם הוא בא לנקב אותה מן הצד, דברי הכל אסור.

גם חכמים יודו שיהיה אסור.

מן הצד הכוונה אפילו את המגופה עצמה,

אם הוא בא מצידה של המגופה לעשות נקם,

זה אסור.

למה? כי לפעמים באמת היו

בני אדם שהיו עושים נקם במגופה,

בצדה של המגופה, לא למעלה.

ואז במצב הזה, ודאי שיש לחיה מצד עשיית פתח.

והיינו דקטניה, וזה מה שכתוב במשנה,

לא ייקמנה מצידה.

אסור לו לעשות נקב מצידה. מה הכוונה מצידה לפי רב הונא?

מהצד של המגופה.

לא דיברו על צידה של החבית.

זה פשוט שאסור.

אלא אפילו מצידה של המגופה.

כך לפי רב הונא.

אבל החבית, מה זה מבצע של המגופה?

החבית היא סגורה מלמעלה, אין דבר כזה בצד. או, יש.

כהן הלבשה,

כן?

חלק עליון והלבשה נוספת.

אז זה צריך לדעת, זה מהיכן הוא. זה מה שהיה בתקופת אל-עז, זה כאלה. כן, כן.

לא קשה, לא כל כך קשה, כל כך פשוט.

יש בקבוקי בירה, נכון?

הוא עושה כל כיסוי.

הוא מכסה את הנקב, וגם בשני הצדדים, נכון?

זה בעיקר בפנימון, אין פה נצטרך לראות את זה.

זה מה שצטרך לראות את זה.

אז זה ככה היו עושים את המגופה בזמנה.

שהיה חלק עליון,

היה דופן המגופה והחלק העליון של המגופה.

הבנת?

היו, אפשר לצייר את זה בדמיון,

אתה יכול לתאר לך איך זה היה נראה.

זה מה שאומר, שלא יכוונה מצידה.

רבי חיסדה אמר,

מחלוקת מן הצד,

אבל על גבה דברי הכל מותר.

רבי חיסדה טועה, לא,

שחכמים, אדרמה, המחלוקת של רבי יהודה והחכמים

זה אם הוא נוקב את המגופה בצדה.

פה חכמים, אפילו פה חכמים מתירו.

אם זה למעלה,

אפילו רבי יהודה מתיר.

אבל על גבה דברי הכל מותר.

נו, אז אם לפי חכמים מותר גם בצדה של המגופה,

אז מה זה שהוסיפה המשנה ואמרה, ולא יכוונה מצידה?

בעדיקתן, אלוהי יכוונה מצידה?

אתה בגופת החבית.

הכוונה, אם הוא עושה נקב בגוף החבית, זה אסור. למה זה? אם הפתח הוא רק מלמעלה, אז בסדר, הפתח הוא גם מהצדדים.

אז זה מפעיל לחשוב שהצדדים... לא, לא, לא, לא.

לא,

גם מהצדדים.

יש פה שאלה אם הוא עושה את הנקב רק מלמעלה או מהצד.

אז עכשיו נצא מתוך נקודת הנחה כך, שים לב,

שאם זה בצד של החבית עצמה, בגוף החבית עצמה,

אז אין היתר גם לדעת חכמים.

פה כולם אוסרים.

עכשיו, לגבי העניין של המגופה,

אם מצידה או מלמעלה,

זה כבר תלוי במחלוקת אמוראים.

יש מי שאומר

שלמעלה במגופה, מחלוקת תנאים,

ומצדה של המגופה אסור לאכולה עלמא,

ויש מי שסובר שאדרבה,

המחלוקת היא מצדה של מגופה.

אבל אם הוא עושה את זה למעלה, לדברי הכל מותר.

תענו רבנן,

מביאה הגמרא ברייתא,

לעניין נקב

בכלי.

אם מותר להרחיב, נקב שכבר היה קיים מקודם,

או נקב שהיה ונסתם, אם מותר לפתוח אותו שוב,

אם מותר לעשות נקב חדש,

אז כתוב בברייתא, אין נוקבים נקב חדש בשבת.

כלומר, אם לא היה מקודם נקב בכלל,

אלא אתה עכשיו בא ליצור את הנקב,

זה אסור.

כן?

על כל פנים,

על כל פנים מדרבנן.

נוקבים זה הכוונה שהוא עושה את זה בצורה מדויקת.

ואם

נגמר מקודם שאתה אסור בצורה נקב, בלי פתרון. מה אסור?

שאסור לעשות נקב, בלי פתרון.

לא שהיה נקב או אופן.

פה מדובר על חושב... אני מדבר באופן, אנחנו מדברים על מצב

שהיה עושה נקב, ואז לכו לעלמא. אם הנקב הוא נקב קטן,

וזה יצירתו מלכתחילה... זה מהקודם.

אז זה תחילתו של הנקב,

וגם עושה את זה בצורה מדוגזקת.

אז זה ודאי שאסור.

ואם בא להוסיף,

מוסיף.

אבל אם כבר היה נקב,

אלא מה?

הוא בא להרחיב אותו.

הוא יכול להוסיף.

ויש,

אומרים אין מוסיפין, אבל יש דעות הסוברות שאפילו להוסיף על נקב שהיה קיים מקודם,

גם זה אסור.

ושבין שנוקבין נקב ישן לכתחילה.

אבל מה יעדים אם היה נקב, ונסתם, ורוצים עכשיו לחזור ולשחזר את הנקב שהיה מקודם?

מותר.

זה לא נקרא שהוא עושה פתח.

משום שגם אם הייתה פה סתימה,

הסתימה לא ביטלה את הנקב,

אלא זה משהו זמני.

במובן, אם הוא היה מבטל את הסתימה בנקב,

וכוונתו הייתה שעכשיו לא יהיה יותר פתח משם,

אז פה אכן זה נקרא כבר פתיחה חדשה.

נקב ישתור את זה עם כל דבר, או שזה עם השער?

מה שרגיל לעשות.

אם הנורמה היא

שסותמים באיזשהו סוג חומר מסוים,

וכך הוא אטם את הנקב,

אז פה פשוט,

זו הייתה כוונתו,

אז הפתיחה של הנקב הזה,

זה נקרא פתיחה חדשה ואסור. אם הוא לא יוצא עם החומר הנכון,

אבל,

לא יקלקל את המוצר בפנים. אני שומע. זה יין, הוא לא יקלקל. למה הוא תמצא עמים יין?

זה יין. זה יין. זה משמאל, זה יין. זה חלק מה... שלא יצא... שלא יהיו. בוודאי. נכון. שיהיה אטימה והריח יישאר טוב. בסדר, אבל זה משבח אותו, אחרת לא אפילו כלום על יין תלקל. על כל פנים,

זה מה שכתוב כאן, שאם

הייתה איזושהי סתימה,

ולא הייתה כוונתו בסתימה לבטל את הסתימה שם,

אז לא נתבטל על נקב מלהיותו פתח.

אז פתיחתו, כלומר, הוצאת הסתימה,

זה לא נקרא עשיית פתח.

על כל פנים, מה יוצא?

שבעניין הזה של נקב,

שהיה אב הוא בא להוסיפו, כלומר להרחיב אותו.

בזה הביאה ברייתא מחלוקת.

תנא הראשון אומר, אפשר להוסיף,

ויש אומרים שאסור להוסיף.

שואלת הגמרא, ותרנא קמא,

מהי שינא נקב חדש דלא?

דקמתה כן פתחה,

או סוף אינם היא קמתה כן פתחה.

כלומר, למה נקב חדש

אסור לעשות אותו?

כי הרי הברייתא הקדימה

בתחילת דבריה, אין נוקבין נקב חדש בשבת.

זה מוסכם על כולם.

לעשות נקב חדש, ראינו שזה תחילת עשייתו של הנקב, אסור.

הדיון הוא לגבי להוסיף.

אבל למה אסור לעשות נקב מלכתחילה?

בגלל שזה נקרא שהוא מתקן פתח לקני.

אם ככה, אוסוף אינם היא מתקן פתחה.

אז גם אם הוא הולך ומרחיב את הנקב,

זה גם נקרא תיקון הפתח,

הרחבת הפתח, זה גם נקרא שהוא יוצר פתח חדש,

גדול יותר.

כאשר אדם, היה פתח, והוא עכשיו מרחיב אותו שיהיה גדול יותר,

נמצא שהחלק הנוסף לא היה פה מקודם.

אם כן, יצרו פתח גדול.

פתח גדול היה מקודם.

אז למה כשלא היה פתח, תאמר, אסור לו שיעשה פתח,

ואילו כשהיה פתח, אבל קטן, אפשר שיעשה פתח גדול.

הרי הפתח הגדול לא היה פה מקודם.

עונה הגמרא, אמר רבה,

דבר תורה,

כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא,

אינו פתח.

ורבנן הוא דגזו,

משמלול של תרנגולים,

לעביד,

לעיולי אווירה ולאפוקי הבלה.

רבה אומר שמן התורה,

פתח כזה,

שהוא לא עשוי גם להכניס וגם להוציא דרכו,

הוא לא פתח.

זה צריך לדעת,

שבשביל להגדיר פתח מן התורה,

ואז יחשב כמכה בפטיש,

בזה הוא גומר את הכלי

שיעבור על איסור מכה בפטיש.

זה רק אם הפתח הזה עשוי להכניס

ולהוציא.

שדרכו מכניס

את המשקה, נאמר לתוך החבית,

וכן מוציא ממנו את המשקה.

אבל באו רבנן וגזרו שלא לעשות בכלל פתח, גם אם אינו עשוי להוציא ולהכניס, אלא רק להוציא או רק להכניס, גם זה עשוי.

זה איסור ברבנה.

למה באמת גזרו שלא יעשה שום פתח, גם אם כוונתו?

רק להכניס דרכו,

או שכוונתו רק להוציא את דרכו.

משמלול של תרנגולים.

שמא יתאה ויעשה נקם במלול של תרנגולים.

ומלול של תרנגולים, אם הוא יעשה נקם, הוא יעבור על איסור תורה.

למה?

הנקם, שם זה נקרא, שהוא עשוי להכניס ולהוציא,

דעב ודלעיו לאווירה

ולפוגי הבלה.

הנקם שמלול תרנגולים,

הוא עשוי להכניס אוויר צח ונקי לתוכו

ולהוציא את ההבל והסרחון

שיש בנו לחוצה.

כי אם לא חינם התנגולים ימותו.

מה זה, זה בסדר? זה פתח גמור בדאורייתא.

אז כדי שלא יבוא להתיע,

לעשות נקב שכזה שהוא עשוי להכניס ולהוציא,

לכן גזרו שלא יעשה כלל נקב גם אם כוונתו להשתמש בו רק לצורך הוצאה או לצורך הכנסה.

הלאה, ואם בא להוסיף, מוסיף.

למה?

למה אין בא להוסיף, מוסיף?

למה פה לא גזרו?

הרי פה כוונתו ודאי לעשות את הנקב רק בשביל שדרכו יוכל להוציא את היין.

כי להכניס את היין דרכו לא מכניסים.

את היין מכניסים מכיוון מעלה לתוך החבית.

כל הפעולה של עשיית פתח מצידה של החבית

זה רק לצורך הוצאת היין.

אז בדיוק שבדאורה הייתה פתח שכזה, זה לא איסור.

אלא מה? תבוא ותאמר, אבל היה ראוי לגזור מדרבנן

משום שלא יעשו נקב בלילות של תנגולים.

אם זה רק להוסיף,

אין איסור גם בלילות של תנגולים.

סליחה, אין חשוש

שיבוא לעשות נקב בדרך של הוספה בלילות של תנגולים.

אז לכן אין סיבה לגזור.

אוסוף ודאי בלול של תנגולים,

לא עטה לאוסוף עניין או שפה.

אם יש כבר נקב בלילות של תנגולים, לבוא להוסיף

זה לא חששו,

כי אדם

לא רואה צורך כשיש כבר נקב בלול,

אינו רואה צורך לבוא ולהוסיף.

ולא רק שהוא לא רואה צורך, הגמרא מסבירה שגם הוא מעדיף

שלא להוסיף משום רכשה.

מחשש שאם הוא ירחיב

יוכלו להיכנס שם כל מיני סוגי שרוצים

או חולדות,

פעמים שאפילו נמיות יוכלו להיכנס לשם, ואז יהרגו את התנגולים.

לכן, מאחר ואין חשש

שכשיש נקב

בתנגול של תנגולים שיבוא להוסיפו,

לכן התירו

בכל נקב שכבר קיים בחבית,

אם רוצו להרחיבו,

מותר,

כי מדאורייתא אין בכלל איסור בזה,

כי כל מטרתו זה רק להוציא דרכו,

ולא יותר, לא להכניס גם כן.

ויש אומרים,

אין מוסיפים,

אז למה בכל זאת יש חולקים וסוברים שאסור גם להוסיף?

והברייתא הביאה גם את הדעות הללו שאסור להוסיף.

למה זה באמת?

אז עונה גמרא זימנין דנותקניה מעיקרא,

ואת העלה רוחמה.

חוששים אנחנו שפעמים שגם בלול של תנגולים בעל הלול לא עשה בהתחלה נקב גדול,

חשב שהנקב הזה יהיה מספיק כדי שדרכו יצא ההבל והסרחון,

ומאידך ייכנס שם אוויר צח יותר,

אבל פתאום הוא מגלה שזה לא מספיק, ואז יבוא להרחיבו.

אז אם כן שייך מציאות כזו,

שיבוא אדם להרחיב

נקב ולול של תנגולים.

לכן ראו צורך לגזור,

יש לו להרחיב שום נקב

בשום כלי, כדי שלא יבוא בטעות

לעשות הרחבת נקב ולול של תנגולים.

אם כן, יש פה שני צדדים, שתי דעות,

אבל כמובן שנקב שאינו עשוי אלא להכניס,

שאינו עשוי אלא להוציא, אינו נקב.

הוא הדין שאם זה נקב שאינו עשוי,

אלא להכניס.

כדי להגדיר את זה כפתח,

צריך שיהיה עשוי להכניס, לא להכניס.

לכן,

כדי לאסור,

צריך שיהיה עשה פתח שעשוי להכניס ולהוציא.

לכן הפחיות הללו

שישנן,

אפילו אם הפחית אין בה לשונית או כמו למשל הטונה,

דגים שנמצא בתוך

פח כזה,

בו מונחת טונה.

מדין דאורייתא, אם אדם שם עושה פתח להוציא

דרך זה את הדגים,

אין איסור דאורייתא.

למה?

כי אינו עשוי אלא להוציא

ולא להכניס.

אם הלכו ואסרו,

אם אסרו זה רק מצד גזרות,

רבנן,

או שלא אסרו בכלל,

אבל מדאורייתא אין בזה שום איסור.

כן, הבאנו את זה פעם, אם אתם זוכרים, על העניין הזה של פתיחת הבחיות.

כן, דיברנו.

אז כתבנו על החוק, אורחות שבת.

כן, כן, אורחות שבת.

נראה את רשי

‫כן.

רשי אומר.

אנחנו קראנו, דרש רב נחמן משום רבי יוחנן,

הלכה כי יש אומרים.

פסקו כי יש אומרים

שאין להרחיב נקב,

אפילו אם הנקב הזה אסור רק להוציא,

אין להרחיבו.

לא, הם רוצים לומר שאין לזה הגדרה של כלי,

כי בכלל,

משליכים את זה לפח, לא משתמשים בזה בהמשך.

אין לצורך זו רפחות,

אבל בכלל לא נכון. רבי רשי,

תראו יחד איתי בבקשה את רשי.

למיברז לדחוב.

‫כן?

‫בבורטיה ברומא חותחבו בדופניה לנקוב.

‫לעין יפה להרחיב מוצאי יין בנקב גדול,

‫מנלונה כבלה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה.

‫דעתה ודאי לעין יפה כמקוון,

‫שמרחיב פיה למטה מגופתה,

‫כי דקתה נעמתי זאת ראשה.

שפת פיה.

‫לפתוח ימי יפתח,

יטול מגופתה.

‫למעלה בראש המגופה, ‫אתם הוא דשארור רבנה.

‫לעבורך למרבד פיתחה, ‫אתה מלה נוטל כל המגופה.

‫אבל מצידה,

‫זימלי נדעבדלה משום פיתחה,

‫ואינו רוצה לפותחה למעלה,

‫שלא יפול עפר או פסולת ויין.

‫היינו דקתה לב לא יכוון המצידה,

‫והמגופה כאב בדברי הכל.

‫מחלוקת מן הצד,

‫חתמו דקעשר רבי יהודה, ‫משום דאיקה דעבדלה פיתחה.

‫אין נוקבין נקב חדש בכלי,

‫נקב ישן שנסתם,

‫וכי חוזר ופותח, ‫לאו כעושה פתחו,

‫שהראה עשוי ועומד,

‫וסתימתו לאו כלום.

‫או סוף ונמי,

‫כמתה כן פיתחה,

‫שמרחיבו, אומר רשי,

‫ויש כאן מישהו שמוגמר מלאכה,

‫הב לה סרחון שלא ימותו התרנגולין,

‫ואם בא להוסיף, מוסיף, ‫ולא גזמין דלמאטה לאוסופה

‫בלול של תרנגולין,

‫דלא מוסיף, אם נשאלה,

‫שמריח שש לא ייכנס בו שרץ,

‫כגון

נמיה וחולדה שממיתים את התרנגולין,

‫זימנין דלותקנמי עיקרא,

‫שיהיה כדי להוציא הבל ולהכניס את האוויר.

‫נחזור שוב לגמרא. ‫הגמרא מביאה,

‫ממשיכה לבאר את הברייתא, ושבין,

‫שנוקבין נקב ישן לכתחילה.

‫כך אמרנו.

‫הברייתא אמרה שמותר,

‫אם זה נקב ישן שנסתם,

‫הוא רוצה לחזור ולשחזר את הנקב,

מותר לו. להוציא את הסתימה הזו, מותר לו.

אמר רבי יהודה עמאר שמואל, לא שנוי אלא במקום העשוי לשמר,

אבל לחזק אסור.

כל מה שהבריתא התירה לעשות נקב

באופן שנסתם, נקב ישן,

רק אם זה במקום העשוי לשמר.

אם הסתימה של הנקב הייתה,

לשמור שלא יצא ריח חיים דרך הנקב,

ואז יכול להיות שהתקלקל היין.

נקב שכל כוונתו, כל סתימתו הייתה מלכתחילה, רק על מנת לשמר את היין,

סתימה כזו, היא לא עושים אותה באופן מעולה,

באופן מושלם,

אלא ממש בצורה פרופסורית, כמו שאומרים.

העיקר,

לשמר את הריח.

פה אפשר לחזור ולפתוח את אותו נקב.

אבל, לחזק?

אבל אם הסתימה הזאת עשתה כדי לחזק את הכלי,

שהיין יותר לא יצא דרך שם,

מאחר לזה סתימה מעולה,

זה נקרא כאילו הנקב מתבטל,

ומילא אם הוא יפתח את הסתימה,

הרי זה כאילו פותח את הנקב מחדש, וזה אסור.

שואלת הגמרא, איך אדע מלשמר?

איך אדע מלחזק?

איך אתה יכול לקבוע אם סתימת הנקב הייתה לשמר את היין,

או לחזק את הכלי?

אמר רב חיסדא, למעלה מן היין,

זהו לשמר.

למטה מן היין,

זהו לחזק.

אם הנקב נמצא

למעלה מן היין, כלומר,

נמצא בדופן החבית, אבל מעל מקום היין,

היין, החבית לא מלאה,

אלא יש איזשהו הפרש

בין היין לבין הכיסוי,

לבין החלק העליון שבחבית.

אז אם הוא עושה את זה

בדופן החבית, אבל למעלה ממקום היין,

זה סימן שסתימתו נעשתה רק לשמר את ריח היין

שלא יצא.

אבל אם הוא עושה את זה למטה מן היין,

כלומר, כנגד המקום שבו יש את היין,

זה סימן שהסתימה נעשתה בשביל לחזק את הכלי,

שהיין לא יצא מהנקב.

רבא אמר,

למטה מן היין, למי זהו לשמר?

לא, לדעתי, אומר רבא,

זה לא משנה, גם אם זה למטה מן היין, גם אם הוא שתם את זה, זה למטה מן היין.

מה פורש למטה?

גם כשעושה את הנקב

ושתם אותו, כאשר זה נגד מקום היין,

גם זה נקרא לשמר.

לא צריך סתימה מי יודע מה, מספיק סתימה קלושה

כדי לשמר את היין.

ואיך ידע מלחזק,

כגון שנקבע למטה מן השמרים,

אם הנקב היה

כנגד מקום השמרים, שבדרכם הם

שהם צוללים לכבול מטה,

והם נמצאים בשולי החבית.

אם היה שם נקב והוא עשה שם סתימה כנגד מקום השמרים,

פה צריך סתימה מעולה,

וממילא לפתוח את זה שוב, עד איזה עשיית פתח.

על כל פנים, לפי שניהם,

כן?

סתימה שאינה מעולה זה לא נקרא שזה ביטול הנקב הקודם,

אלא זה נקרא נקב שנסתם.

אבל זה עדיין מוגדר כנקב.

לכן פתיחתו מחדש לא נקרא עשיית פתח לכתחילה.

אמר לאביי לרבה, תעני את זה מסייע לך.

אביי בא ומביא ראייה לרבה שכל סתימה היא כשאינה מעולה, היא לא מבטלת את הנקב.

תעני את זה מסייע לך ושכר הישר היה לדבריך מן הברייתא.

כתוב בברייתא בית סתום,

יש לו ארבע אמות.

פרץ את פיצים אב,

אין לו ארבע אמות.

מה יהיה הדין אם יש

כמה וכמה פתחים לבית,

כן?

והפתחים הללו הם לכיוון החצר.

ישנה חצר.

שהחצר הזו משותפת לכמה וכמה דיירים.

ויש לאדם בית,

יש לו כמה פתחים.

אז הדין אומר, זה צריך לדעת,

שכאשר באים לעשות חלוקה בחצר משותפת,

לכל אותם דיירים שגרים בבתים שבחצר המשותפת הזו,

אז האמת היא שהחלוקה צריכה להיעשות

לפי מספר הפתחים.

לא לפי מספר הבתים.

לא כל בית

שווה לבית של חברו,

אלא

כל בית לפי מספר הפתחים.

אם למשל

ישנם שני בתים

וחצר משותפת אחת,

לבית אחד יש שני פתחים לחצר,

ואילו לשני יש ארבעה פתחים,

אם יבואו הם עכשיו

לחלק ביניהם את החצר,

אז בתחילה הם מפרידים מהחצר לכל פתח מפתחה הבתים

שטח שרוחבו כמידת רוחב הפתח ואורכו ארבע עמות.

ואחר כך

עושים את חלוקת שאר החצר.

כשבאים לעשות חלוקה,

אז הרי צריך איזשהו שטח מסוים שהוא כנגד הפתח.

אז בתחילה נותנים לפי

הפתחים את

השטח שבחצר.

נאמר,

פתח אחד יש בו שמונה אמות,

אז צריך לתת ארבע אמות ברוחב שמונה אמות.

כי נגד רוחב הפתח,

באורך החצר, ארבע אמות.

פתח אחר יש בו שש אמות,

אז שש אמות על ארבע.

האחר יש בו ארבע אמות, אז ארבע אמות על ארבע.

עכשיו, ולא די בזה,

אלא כל אדם

מקבל לפי הפתחים.

כמו שאמרנו, שאם אחד יש לו שני פתחים והאחר יש לו ארבעה פתחים,

זה שיש לו ארבעה פתחים יוצא שהוא מקבל

כנגד הפתחים שלו,

ארבע פעמים בתוך שטח החצר כנגד הפתחים שלו

וכנגד רוחבם של הפתחים.

לאחר שסיימו לעשות את החלוקה שכנגד הפתחים,

אז חולקים את שאר החצר בשווה.

כך

הדין במסכת בבא בתרא, יא עמוד א'.

עכשיו באה הברייתא ואומרת, מה יעדי לבנים? בית

שהיה לו פתחים, סתמו את אחד מהפתחים,

בית סתום,

עדיין יש לו ארבעה עמות.

אבל סתמו אותו.

זה לא דין קרובה, את השטח של הפתח. לא, לא, סתמו.

סתמו, לא יודעים, אבל ארבע עמות יהיה לנו. לא.

חכה רגע, היה מקום לבוא ולומר, אם סתמו, אז נגמר, זה כבר לא פתח.

לא פתח, כן. נתבטל מלהיות פתח.

הברייתא אומרת לא ככה.

ולמה? תכף נסביר.

כי בהמשך הברייתא מובא שכל מה שאמרנו הוא שעדיין לא נתבטל מלהיותו פתח והוא מקבל ארבע עמות כנגדו.

זה הכל, אם הוא סתם אותו בלבד.

אבל אם הוא גם פרץ את פסטימיו,

כלומר, היה מזוזות ומשקוף. הוא פרץ את ה... הסיר משם את המזוזות והמשקוף.

במצב הזה ניכר מתוך מעשיו,

שסתם אותו לחלוטין,

וממילא אין לו ארבע עמות.

מובן.

אז אם הוא סתם אותו ועדיין השאיר את המזוזות מהמשקוף,

אז הוא עדיין מוכח מתוך

מעשיו שהוא לא עשה סתימה מיוחדת ומעולה,

ולא התכוון בזה לבטל את הפתח.

לכן עדיין יש לו ארבע עמות.

לעומת זאת, אם הוא פרץ את פסטימיו,

כלומר גם לקח את המזוזות והמשקוף,

שם ניכר

שהתכוון לעשות סתימה מעולה ומושלמת,

וזה מבטל את הפתח מלהיות פתח.

וכנראה, גם לא ענייננו אנו, אומר לו הבעל הרבה,

שאם

זו הייתה סתימה שאינה מעולה,

זה לא מבטל את הנקב מלהיות נקב.

אשר על כן, שחזורו בשבת אינו נקרא עשיית פתח לכתחילה.

אבל באופן שעשה סתימה מעולה,

וזה רק אם היה נקב למטה מן השמרים,

באופן שכזה, פתיחתו מחדש

מגדירה את העשייה, את השחזור, כעשיית פתח חדש.

והברייתא מביאה דין נוסף.

אגב, כשהזכרנו את העניין הזה של

בית סתום לגבי חלוקה בחצר,

מביאה הברייתא דין נוסף. בית סתום

אינו מטמא

כל סביבביו,

פרץ את פצימיו, מטמא כל סביבביו.

כלומר, מה יהיה הדין אם בית יש בו מת?

הדין אומר שבית סתום,

שהוא סתום מכל צדדיו,

אז הוא מטמא ארבע אמות כמו קבר

מכל סביביו.

שמעתם?

שאדם שנמצא בתוך דלת אמות לקבר,

הוא מטמא.

אמנם זה מדרבנן,

כי כל זמן שהוא לא אוהיל על המת או נגע במת,

אז הוא לא מקבל טומאה מדאורייתא,

אבל מדרבנן.

מדרבנן אמרו שקבר יש לו דלת אמות.

כלומר,

מטמא מכל סביבותיו דלת אמות.

פעמים שגם בית יכול להיות במצב שכזה שדינו יהיה כקבר ולטמא מכל סביביו דלת אמות.

אימתי?

אם הוא סתם את זה.

כל הפתחים שבו, אם הוא שתם את כל הפתחים, עשהו כקבר,

וממילא הראו הוא מטמא כל סביבה.

אומרת הברייתא, אם הבית יש בו מת, והיה פה פתח,

שסתמו אותו, אבל עדיין לא עקרו את המשקובה המזוזות ממנו,

אז זה מוכח שעדיין כוונתו בעתיד לשמש בתור פתח,

אכן

אין לו דין כקבר, את אמות ארבע אמות מכל סביביו.

אבל אם הוא פרץ את פצימיו,

אם הוא כבר עקר את המזוזות והמשקוף,

אז הבית נחשב לקבר ומטמא מכל סביביו ארבע אמות,

כמובן, ורק מדרבנן.

מכל אלה אנו רואים את היסוד,

שמתי פתח יכול להתבטל? רק אם הייתה סתימה מעולה.

אבל סתימה שאינה מעולה לא מבטלת את הפתח.

אומר רש״י,

לא שנו דנוקבין,

אלא במקום,

לסתימה זו לא נעשית

אלא לשמור חיין שלא יצא ויתקלקל.

מכיוון אליו סתימה מעלייתה, הבדלה,

לאו כלום הוא. מאחר

שלא עשו פה סתימה מושלמת,

אז זה לא נקרא סתימה שמבטלת את הפתח.

לחזק,

אבל עם כוונתו לעשות סתימה על מנת לחזק,

שיחזק הכלי שלא יוצא עיינו,

הואיל וסתימה מעלייתה היא, מאחר שיצחק לזה סתימה מעולה,

אם הוא יעשה נקב בשבת, אם הוא ישחזר את הנקב,

כי עד ארנק קיבלה וכפותח לכתחילה, זה נקרא כאילו פותח בתחילה את הנקב.

עשיית פתח מחדש.

למטה מן היין, נמי לשמר הוא.

כבד דלב כובד היין נשען עליו,

שגי ליה בשתימה כל דהוא.

כן?

למטה מן השמרים אצל שוליו,

שכל כובד היין נשען שם.

תניה זה מסייע לך, לא פקע שם פתח מניה,

אלא בסתימה מעלייתה.

הברייתה מסייעת לדברי רבא,

שכל זמן שלא עשה סתימה מעולה,

אין, בזה לא מתבטל שם פתח מן הנקב.

הראייה, במה שכתוב, בית סתום, יש לו דלת אמות.

אומר רשי, על מה זה מדובר?

קיימה לן בבבא בתרא.

כמו שאמרנו, בספר בבבא בתרא, דף יא,

הגמרא שם מביאה דין, חצר מתחלקת לפי פתחיה.

כלומר, לפי פתח הבתים הפתוחנה.

אם באו לחלק את החצר בין שניים,

שהיה לזה בית שפתוחנו לחצר שני פתחים,

ולזה בית שפתוחנו לחצר דלת פתחים,

נותן לכל פתח ארבע אמות בחצר,

נגד פתחו, למידת רוחב פתחו,

והשאר חולקין בשווה.

אבל אחד יש ארבע אמות תחיל אחד לשפיים. נכון.

אז כל אחד מקבל לפי פתחתם את החיים.

דלת אמות בעומק החצר.

אחר כך יחלקו את השאר החצר בשווה.

ואם נסתם אחד מהם קודם חלוקת החצר,

ולא פרץ את פצימיו,

האם יהיה לו זכות לקבל עדיין דלת אמות בחצר?

אלא שתם בין שני הפצימין, אינו מפסידין פתחו בכך.

פרץ את פצימיו ואחר כך סתמו.

פקע השם פתח מנהה.

בית סתום מאמץ בתוכו,

אינו מטמא סביביו.

פרץ בצימיו וסתמון עשה קבר ומטמא סביבה דן אדמות.

כי דמר בשוטה מת תופס דלת אמות לטומאה.

מה זה, למה זה נקרא פצימיו?

זה נקרא בראשון המשנה, פצימים.

למה אינני יודע מה זה הלשון פצימים?

כאילו,

כמו חמור,

אה?

אתה חלק את בשקות, הם אומרים בשקות.

בסדר, הנה, יש לך לשון שכוללת הכל, מה אתה צריך מעבר לזה?

פצימים זה הדבר שהוא,

איך אומרים, המסגרת של הפתח.

זה נקרא פצימים, כן.

וגזירת רבנן שמא יאהיל ולא יאמין. כלומר, למה גזרו חכמים שמת תופס דלת אמות לטומאה?

זו גזירה מרבנן

שאולי יאהיל על המת ולא ירגיש. לכן אמרו כבר, מדלת אמות אתה צריך להתרחק

כדי שלא תטמא.

זהו, זהו היסוד,

זהו הדין,

ובזה סיימנו להיום.

נאחל לכל עם ישראל פורים שמח.