מסכת שבת דף קמ"ה ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת,

דף קמ״ה עמוד ב',

שורה שלישית בתחילת השורות הרחבות. אני חוזר שוב,

מסכת שבת,

דף קמ״ה עמוד ב',

שורה שלישית בתחילת השורות הרחבות.

אה?

זה ייקח לנו זמן.

ייקח לנו קצת זמן.

היסוד המרכזי בכל מה שלמדנו אתמול,

משקה שבעל אוכל,

האם דינו כמשקה או דינו כאוכל?

כן?

אז

רבי יוחנן חידש שמשקה הבעל אוכל דינו כאוכל.

הגמרא מנסה לתלות את זה במחלוקת תנאים.

הגמרא דוחה אומרת שלא.

יש, יש, כל המחלוקת של התנאים זה במשקה הבעל עיבוד.

כלומר, אם המשקה הולך לעיבוד,

אם דינו כמשקה או אין דינו כמשקה.

ויש גם אפשרות לפרש מחלוקת תנאים נוספת

ומשקה העומד לצחצח. מה פירוש?

היה בזמנם מנהג של הנחתומים,

שהיו להם מאפיות,

כשהיו עוברים את כיכרות לחם, היו

לוקחים את הענבים,

סוחטים אותם כדי להבריק את הלחמים

או לתת טעם בכיכר.

אז זה נקרא משקה עומד לצחצח.

היום זה בביתה, לא? השאלה אם המשקה הזה דינו כמשקה או לא.

זה הכל.

אחר כך הבאנו כמה וכמה עניינים לגבי איסור סחיטה.

מתי מותר לסחוט?

מתי אסור?

יש למשל סוגי כבשים,

שזה מלפונים חמוצים או פלפלים חמוצים וכדומה, עגבניות חמוצות.

כל אלה, אם אתה סוחט אותם לצורך לאכול את גופם,

ודאי שמותר.

אם אתה צריך את המים שבהם, אז פה יש דעות

אם מותר או אסור על כל פנים את רבנן,

ויש איסורים שאפילו איסור דאורייתא.

אלה הן הדעות שהזכרנו אתמול.

מן התורה, אבל, זה פשוט שהחיוב הוא רק אם אדם

סוחט זיתים וענבים,

כי זה הדרך

שהיו סוחטים זיתים וענבים לצורך המשקה הבלוע בהם.

שאר הדברים, לא.

זהו, זה מה שסיימנו אתמול.

בנוסף, הביאו הלכה נוספת שלא קשורה לכאן.

כלומר, עדות,

כשבאים להעיד,

האם עדות עד מפי עד כשר או לא.

כלומר, כשאדם לא ראה את גוף הדבר, אבל הוא שומע ממישהו אחר

שכך היה.

האם

כשרה עדות שכזו, כאשר הוא לא ראה בעצמו,

אלא רק מעיד שכך שמע ממישהו שראה את הדבר,

או לא, או שאין דבר כזה.

אז עדות שכשהעדים עצמם

יהיו שם, יראו את המעשה.

אז מובן שבאמת בכל הדברים אין עדות כזו כשרה,

אלא רק לעדות אישה.

כלומר, אם מת בעלה של אישה,

וצריכים לדעת אם הוא מת, זאת אומרת,

בעלה של אישה נעלה,

והיא לא יכולה להינשא,

בגלל שהיא לא יודעת מה קרה עם בעלה.

אם רוצים לבוא ולהעיד עליו שמת, גם אם זו עדות מפי עדות,

עדות מפי עד זה גם קשה.

ולמה? רשי במקום מסביר כי למעשה פה רבנן משתמשים בכוח שלהם לעקור את הקידושין מלכתחילה.

כי הרי כל קידושין

שיהודי עושה,

הוא עושה את זה כדת משה וישראל.

פירושו שזה יהיה בהסכמה,

שזה לא יהיה נוגד את דעת תורה,

וגם על מנת שיסכימו ישראל, היינו החכמים.

אבל אם זה נגד רצון חכמים, אז הקידושין הללו בטלים.

ממילא במצב שכזה שנוצר מצב שאישה היא שערה עגונה,

אז חזרנו משתמשים בכוחם לבטל את הקידושין למפרע.

ואז מסתבכים במצב שכזה אפילו על עוד מפי עד.

זה הכול.

ועכשיו נראה את מה שהשיעור של היום התחיל בשורה השלישית,

כמו שאמרנו.

במשנה בדף קמ״ג למדנו חלות דבש,

כן,

אם ריסקה מערב שבת וזב מהם דבש בשבת,

לדעת חכמים אסור לאכול את הדבש הזב מהם בשבת,

ורבי אלעזר מתיר לאכול.

כמובן, זה מדובר שירסק אותה מערב שבת.

חלות דבש זה הכוונה מן הכוורת, כן?

זה עשוי חלות-חלות,

הוא לוקח חלה ומרסק אותה,

על ידי הריסוק

מתחיל לזוב דבש מאותו חלה,

וכתוצאה מהריסוק, אז הדבש הזה לאט-לאט יוצא,

וגם במשך השבת זה ממשיך לצאת מהחלה.

האם יהיה מותר להשתמש בדבש הזה בשבת או לא?

לדעת חכמים אסור, לדעת רבי אלעזר מותר.

כך למדנו במשנה.

אומרת הגמרא, כי עתה רבי משה מנהרדה אתה והייתם מתנית מידי.

כשרבי הושעיה הגיע מנהרדה,

הוא הביא איתו איזושהי ברייתא.

זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורים.

רבי אלעזר ורבי שמעון מתירים.

כלומר, אם הוא ריסק אותם מערב שבת,

וכתוצאה מזה התחילו המשכין לזוב, לצאת מעצמן

מאותם זיתים וענבים,

אז אסורים.

אסור לשתות אותה.

לשתות את המיץ שיצא מהענבים,

והוא אוהדין שאסור לשתות ולהשתמש בשמן שיצא מהזיתים.

ולמה אסור?

בגלל שפה חושש שימנו שיבוא לסוחתם בידיים.

רבי אלעזר ורבי שמעון מתירים.

עבר ולעזור רבי שמעון אומרים שלא.

אין חשש כזה.

מאחר וזו לא פעולה שהוא עצמו עשה בשבת,

אלא ריסק את זה בערב השבת ויצא מעצמו בשבת.

אז מותר.

כלומר, חצי פעולה נפתה וחצי פעולה נפתה.

לא, אבל לא. הפעולה שלו נגמרה.

פעולת הריסוק הראשונית שעל ידו היא נעשתה מערב שבת.

הדבש שם מאליו כבר, לא הדבש,

המיץ שבענבים וכן השמן שבזיתים יוצא מאליו בשבת. איפה הם יוצאים? לגח? ול... לא, לא, לא.

מדובר פה זה כבר תלוש.

אוקיי, הבנתי. זה פתוח כלי.

מה הבעיה?

הוא ריסק,

הוא שם אותם בתוכלי, ולאט לאט

יוצא מהם המיץ הזה.

נסתר, מה הבעיה?

אין שום בעיה. השאלה אם נאסור שמא יבוא לשחות בידיים, מדרבנן,

כן?

למה? יש מקום לבוא לאסור מדרבנן גזירה שמא יבוא לשחות בידיים?

את מה?

את הענבים? את אותם, את הזיתים הענבים. אם נתיר לו

לשתות את מה שיצא מהם,

חושבים שהוא לא יבוא לשחות בידיים.

זו הגזירה שלמדנו אותה כל הזמן,

מה שנקרא גזירת משקיל שזבו.

כן, נו. כלומר, משקיל שזבו מן הפירות. אבל זה לא איזושהי פעולה, זה איזה מקום לעלות. יש פעולה וכל זמן עושה...

מאליו, נכון, נכון.

אבל חששו... בן אדם עלול להגיע לזה.

אתה צריך לדעת דבר אחד. לפעמים

יכול להיות מצב

שהוא ראה שיצאה כמות מסוימת,

אם נתיר לו לשתות,

אז הוא יבוא לעשות עוד איזושהי לחיצה קטנה בשביל

לקבל יותר מהר את המיץ שבלוע שם.

וזה דבר ראשון. דבר שני,

לאו כול עלמא דינא גמירא,

לא כל העולם יודע את ההלכה,

מלחשו שיהיו כאלה עם הארצות שיבואו לשחות בידיים.

לכן הלכו וגזרו,

ושום פנים ואופן לא.

אין להשתמש במה שייצא.

ממילא,

אז לא יראה אדם צורך לבוא ולשחות בידיים, כי אם אסרו אפילו בזב מאליו,

אז אין טעם שיבואו לעשות את זה בידיים.

מובן?

אבל הרב אלעזר ורב שמעון מתירים. כלומר, אם יצאו מעצמם,

אז לא חששו שיבואו לשחות בידיים, לכן מותר.

אמר רבי יוסף

גברא יתירתא לאזמוננה.

הרב יוסף

בא ומקשה

וכי כוונת רב הושעיה במה שהביא את הברייתא.

הוא בא ללמד אותנו שחוץ מרב שמעון שמתיר,

חוץ מרב אלעזר שמתיר,

גם רבי שמעון מתיר.

הרי את הדין הזה שרב אלעזר מתיר, זה כבר אני רואה במשנה.

יצרינו במשנה.

אז מה זה, מה ראה רב אלעזר אמר? אתה יודע, בעברה הייתה מובאה גם כן מחלוקת

בדיוק כזו,

שלדעת חכמים אסור,

אסור להשתמש במה שיצא מן הפירות,

ולדעת רב אלעזר מותר.

אלא מה, אולי נגיד, בגלל שפה אוסיף שגם רבי שמעון סובר גמור אלעזר.

זה כל החידוש,

שהוא בא והם עושים שכאילו רבי שמעון סובר כדעת רבי אלעזר?

זה כל השינוי בין הברייתא למשנה.

במשנה מוזכר רבי אלעזר מתיר, ולו בברייתא כתוב,

רבי אלעזר ורבי שמעון מתירי.

בשביל זה הוא צריך להביא ברייתא,

בשביל להשמיע לי שגם רבי שמעון סובר כדעת רבי אלעזר.

אמר לה, בית טובה כמה שמעלה.

בא הבית ומתרץ, אומר לרבי יוסף,

יש פה חידוש גמור.

גדול במשר רבו שעיה הביא את הברייתא

והחידוש הוא לא רק בדברי רבי שמעון

אלא החידוש הוא בדברי רבי אלעזר

אותו רבי אלעזר שבמשנה עדיין לא היינו יכולים לבוא ולהכיש מזה לגבי מה שכתוב בברייתא.

למה?

די בימד ניטין

הוה המנה הטמו דמעיקרא אוכלה ולבסוף אוכלה

אם היינו לומדים את המשנה

והיינו רואים שם את דעת רבי אלעזר שמתיר

היינו אומר שאמר הרבי דובר בנימין על חלות דבש

ואינה חלות דבש,

שם הוא התיר לשתות את הדבש שזם מן החלות.

למה?

משום שהדבש גם כשהיה בתוך החלות הוא היה אוכל,

כן?

וגם כשהוא יוצא מהם הוא אוכל.

מילא אין לגזור שמא יבוא לסחוט בידיים את החלות המורסקות,

כי גם אם הוא יבוא ויעשה כך הוא לא עובר שום איסור.

אבל למה? לגבי

מה שאמרו בברייתא שזה זיתים וענבים של ריסקן,

דמעיקרא אוכלה ולבסוף

אוכלה ולבסוף משקה,

המה לא,

כמה אשמה להם.

אבל לגבי זיתים וענבים של ריסקן,

שקודם

לכן זה נקרא אוכל.

כלומר כשהמיץ היה עדיין בלוע בתוך הענבים,

זה נקרא אוכל, זה חלק מן הפרי.

הפרי הוא ודאי אוכל.

אלא מה? לאחר שזה יוצא, זה הופך להיות משקה.

פה הייתי אומר, אולי ישראל בעצמו לא יתיר לשתות את המיץ שיצא מן הענבים, הגם שזה זר מאליו.

פה יש יותר חשש שיסחוט בידיים ויעבור על איסור דש.

לכן כמה אשמה להם

שגם ריסקן עם ריסקן מערב שבת מותר לשתות

את המיץ עזב מהם לדעת רבי אלעזר.

נראה את רשי,

קודם שנמשיך למשנה הבאה, נראה את רשי.

גברא יתירא רב שמעון זה מזליטי רבי אלעזר,

ננבה.

כלומר,

השינוי לכאורה בין הבשלה לברייתא,

שבברייתא מוסיפו שגם רב שמעון סובר,

כמו רבי אלעזר.

עטאלה, שמועינן, בתמיהה. כלומר, מה בא ללמדנו אם לא זאת?

ועל זה תרצו בגמרא מה שתרצו,

שפה בעני זיתים וענבים

יש יותר חידוש,

כי הרי מתחילה זה אוכל ובסוף זה משקה.

לכן פה יש פה יותר מקום לחדש,

שעם כל זה רבי אלעזר לא חושש, אבל לסחוט בידיים.

כבר שואלים פה הראשונים.

טוב, זה אחד מהאחרונים שואל את זה.

הוא אומר לכאורה, איך כתוב כאן שהדבש

הוא נקרא אוכל?

זה לשון הגמרא.

דמעיקרא אוכלה ולבסוף אוכלה. זה מתייחס לדבש.

שקודם, כשהיה בתוך החלות, הדבש הזה נקרא אוכל.

וגם לבסוף, כשהוא יוצא מהם, זה אוכל.

איך ייתכן לומר דבר כזה?

הרי יש משנה מפורשת במסכת מכשירים,

בפרק ומשנה ד',

שדבש

זה אחד

זה אחד מהשבעה משקיעים שמכשירים את האוכל לקבל טומאה.

הרי כזכור לכם,

למדנו שיש שבעה משקיעים,

וסימנם יד שחת דם,

יין,

דבש,

חלב, שמן, חלב, טל,

דם, מים.

אם כן, דבש הוא אחד מהשבעה משקיעים,

אז זה משהו כן משקה.

מה זה שהגמרא אומרת שהוא נקרא אוכל?

כך שואל אחד מן האחרונים.

אז הוא אומר,

למעשה מצאנו במקרא שדבש נחשב לאוכל.

פסוק במשלה כה אומר, דבש מצאת, אכול דייקה.

כלומר, הפסוק מתייחס

להנאת האדם מן הדבש בלשון אכילה.

דבש מצאת, אכול דייקה.

אז רואים שזה אוכל,

כן?

אז בעניין שמשון,

אנו מוצאים, כאשר רדה את הדבש מגוויית הערי כידוע,

אז נאמר שם לשופטים י״ד,

וילך הלוך ואכול.

את מה הוא אכל? את הדבש.

רואים שנאמר, ראשון אכילה על הדבש.

וכן,

כאשר הוא בא ונתן חידה לפלישתים,

אז הוא אומר, מהאוכל יצא מאכל.

נער יצא מאכל.

כן?

מה זה מהאוכל יצא מאכל?

היינו, מהדבורה שאוכלת יצא מאכל,

שזה הדבש.

אז רואים שהוא התייחס וקרא לדבש מאכל.

בקיצור, כמה וכמה פסוקים.

אז ודאי שבמקרא זה נקרא אוכל.

אלא מה?

הלכה למשה מסיני התקבלה שהדבש נחשב למשקה.

לכן,

לגבי טומאה והכשר משקים,

אכן הדבש נחשב למשקה, כי כך התקבלה הלכה למשה מסיני.

אבל לגבי איסור סחיטה בשבת,

שם הדבש הוא אוכל.

ולכן,

יש מקום לומר שאין

גזירה שאם יבוא לסחוט יעבור על איסור דאורייתא.

למה?

כי מעיקרא אוכלה ולבסוף אוכלה. זה כאילו הוא מפריד אוכל

מאוכל.

האיסור של מפרק, שזה תורדת דש,

זה רק אם הוא מוציא משקה מאוכל.

אבל לא כשהוא מפריד

אוכל מאוכל.

לכן באה הגמרא ואמרה שבדבש,

יכולנו לומר סברה שפה יותר,

שפה רבי אלעזר מתיר יותר מאשר בזיתיב הענבים.

כי בדבש לא ראה צורך לגזור, משום שגם אם ישחוט

לא יעבור על איסור דאורייתא.

מה שאין כאן בזיתיב הענבים,

שאם ישחוט יבוא לעבור על איסור דאורייתא.

שם יש מקום לומר שאולי יגזור גם רבי אלעזר לאסור להשתמש באותו מיץ שזב מאליו מן הענבים.

שמא יבוא לשחוט בידיים?

לכן כמה אשמע לאן שגם זיתים וענבים

התיר רבי אלעזר את הדבש, את האמיץ

שזב מאותם ענבים.

כן,

נחזור למשנה, יש משנה עכשיו.

כל שבא בחמין מערב שבת,

שורין אותו בחמין בשבת.

וכל שלא בא בחמין מערב שבת,

מדיחין אותו בחמין בשבת.

חוץ

מן המליח הישן

וקוליאס העשפנין,

שהדחתן זוהי גמר מלאכתן.

המשנה

באה ודנה אם מותר לחמם,

ועל ידי זה לרכך מאכל בשבת,

על ידי מים חמים.

אם הוא רוצה על ידי המים חמים לרכך או לחמם את המאכל,

אז אומרת המשנה,

אם זה סוג מאכל שכבר בא בחמין,

כלומר, התבשל מערב שבת,

אלא שהצטנן אחר כך ורוצה שוב לאכול אותו כשהוא קצת חם,

שורין אותו בחמין בשבת.

מותר לו לקחת את אותו מאכל שכבר נתבשל

ולהניח אותו במאי החמין בשבת.

אם הוא רוצה על ידי זה, לחמם אותו, לרכך אותו.

אין פה עניין של בישול.

כי מאחר ובישולו כבר מערב שבת,

אין

בישול אחר בישול.

הוא לא עובר על איסור בישול במה שהוא שם אותו שוב בשבת,

במים חמין.

וכל שלומה בחמין מערב שבת,

כן?

כשאמרו שורין אותו בחמין בשבת,

לא כתוב כאן

מה דרגת החמין. כלומר, האם החמין הללו

זה בכלי ראשון

או רק בכלי שני?

למעשה זה מחלוקת בראשונים.

יש בין הראשונים שאומרים

שמותר לשירותו בשבת אפילו בכלי ראשון.

אמנם, אומר הרן, בכלי ראשון העומד על האש

לא ישרנו,

אבל אם כבר נוציאו מהאש,

יכול לשרות אותו אפילו

בכלי ראשון. היינו בכלי הזה שהיה מקודם על האש.

אבל יש שסוברים

שרק בכלי שני.

בכלי ראשון עשו

בגלל שאנחנו חוששים

שמא יש בישול אחר בישול.

ומוסיפה...

הדין הזה שאין בישול אחר בישול,

חולקים הראשונים, האם זה דווקא במאכל יבש

או גם במאכל לך.

יש מן הראשונים,

שזה רבנו ירוחם, הראש,

הטור,

דווקא במאכל יבש אין בישול אחר בישול,

אבל במאכל לך יש בישול אחר בישול.

כלומר, אם יש מרק שכבר יתבשל מערב שבת,

בשל

כל צורכו.

אלא מה?

זה הצטנן,

והוא רוצה שוב לחמם אותו בשבת.

אז בזה

יש

דעות הסוברות שיש בישול אחר בישול. כל מה שאמרו כאן

זה דווקא במאכל יבש, אבל לא בדבר לך.

לעומת זאת הרמב״ם, הרשב״ם והרן

סוברים שאפילו בדבר לך שהתבשל

אין בישול

אחר בישול.

שולחן ערוך פוסק

שדבר לך שהתבשל,

אלא שהצטנן,

הוא כבר הגיע למצב שאין היד שולדת בו,

יש בו משום בישול

אחר בישול.

כן, אבל גם זה,

היום האחרון הוא אומר, גם הדרגה שלך,

שזה מסוארבלה, או קצת לה, כן, כן, מדברים פה.

יש דגים שהוא זבועבב יותר מדי,

הנובל הוא ממש משמעותי וזה, אז, כן, נכון, נכון, נכון מאוד.

נכון, נכון מאוד.

הרמה מביא דעת פוסקים מסוימים

שגם בדבר לך אין בו משום בישול אחר בישול.

לכן מאחר וזה לדעתו מחלוקת הפוסקים,

אז נוכל להקל בדבר לך אם זה עדיין לא נצטנן לגמרי.

לדעת מר על מעל השולחן ערוך,

יהיה אסור.

בעצם זה שכבר אין היד צולדת בו,

זה אסור. אפילו שלא הגיע, לא יצטנן לגמרי.

לדעת הרמה,

נוכל להקל כל זמן שלא נצטנן לגמרי, ואפילו בדבר לך אין בישול אחר בישול באופן שכזה.

מוסיפה המשנה

לכל שלא בא וחמין מהערב שבת.

כלומר, דבר כזה שלא יתבשל מערב שבת,

אמנם שייך לאכול אותו בשעת הדחק גם כשאינו מאושר,

כמו למשל בשר,

בשר יבש

היה אפשרות בזמנם, אמנם לא אוכלים ככה,

אבל,

וסתם בני אדם לא אוכלים ככה,

אבל,

אבל יש שייך לאכול את זה עקרונית.

לכן

באה המשנה כאן לחדש, אף על פי,

שאפשר לאוכלו בשעת הדחק ואפילו כשאינו ממושל,

אבל שידע לו שאסור לשרות את זה בחמין בשבת.

כל ההיתר הוא רק

להדיח אותו במים חמים בשבת,

אבל לא לשרות אותו בתור חמין,

כי בזה הוא מבשל את המאכל

ועובר על איסור מבשל בשבת.

חוץ

מן המליח הישן,

מליח הישן זה דג מלוח,

שנשאר, ועמד יחד עם המלח במשך שנה,

כך מביאים כאן המפרשים,

וקוליאסה איספנין,

זה סוג נוסף של דג מלוח,

שאלה,

אסור אפילו להדיח אותם בשבת.

למה?

כי מאחר ויש שם הרבה מלח,

אז בהדחה זו

כבר מתקן אותם לאכילה.

אם כן, הדחתם זוהי גמר מלאכתם.

פה הוא גומר את מלאכת הבישול שלהם,

שבזה יהיו ראויים לאכילה.

לכן, אסור.

נמצא אם כן,

שהמשנה כתבה כאן ג' דינים.

דבר שיתבשל

לגמרי מערב שבת,

אפשר לשרות אותו בחמין בשבת, אין בישול אחר בישול.

דבר שלא יתבשל

כלל מערב שבת, גם אפשר היה עקרונית לאכול את זה בשבת כשהוא אינו מבושל,

אין לשרות אותו בחמין בשבת,

אבל מותר להדיחו בשבת.

לעומת זאת,

דגים מלוחים. להדיח מה זה?

לשטוף את זה במערב חמין,

אבל לא ללכת את זה בתוך כלל מערב חמין.

זה לא מערב חמין יותר מדי. מערב חמין, הכוונה, יד צולדת בו.

כן, זה אסור.

אבל להדיח אותו, מותר.

אפילו יד צולדת, פה לא חילקו.

אבל מליח הישן,

קורייאציה הישפנית, זה סוגי דגים מלוחים.

פה אסור אפילו להדיח,

כי ההדחה היא הגומרת

את המלאכת ההכנה,

ובכוח זה הם ראויים לאכילה, לכן זה נקרא כאילו מבשלה בשבת.

שואלת הגמרא,

כגון מה היא?

כלומר, אתה אומר שמה שבא מחמין מערב שבת, דבר שהתבשל,

מערב שבת, מותר לשלוטו מחמין בשבת.

תביא לי דוגמה לזה שהמאכל שהתבשל ומותר לשלוטו מחמין בשבת,

אמר רב סעברא, כגון תרנגולתא, זה רבי אבא.

רבי אבא היה מבשל אותה

קודם לכן,

ואחר כך שורה אותה במאי החמים הרבה זמן,

עד שמכוח הזמן הזה,

שהיה במאי החמים כל כך הרבה זמן,

היא הייתה נמוכה,

כלומר הפכה להיות כמו משקה,

והיה שותה אותה לרפואה.

כך מובא כאן במפרשים.

רש״י אומר

שהיה עושה כך את רבי אבא כדי לשתותה,

וזה היה טוב לרפואה.

תרנגולת היה מבשל אותה כנראה הרבה,

ולאחר מכן היה שורה אותה במים חמים הרבה זמן,

כדי שתהיה רכה כמו מים ויוכל לשתותה,

וזה מועיל לו לרפואה.

מאוד מעניין, אבל זה מה כתוב פה.

יש הרבה דברים שאנחנו לא ידענו אותה.

במשך הלימוד מגלים... מה, היום אתה גם יכול לשתות בשיטות האלה, אבל אם זה יעבור... ואמר רב ספרה... אם אתה מגולת אתה מגולת, אתה מגולת.

כן,

פה אתה תוכל יותר לשתות את התרקומת של הזריקות שיש בתרגולת, זה נכון.

ואמר רב ספרה,

זיבנה חדה

יקלעית לה הטעם

ואוכל על מיניהם.

רב ספרה אומר,

שפעם אחת הוא נקלע לביתו של רבי אבא,

והאכילו אותי

מאותה תנגולת

שכך היה עושה בה רבי אבא.

היה משאיר בשלושה הרבה זמן במים.

ויהי לא רבי אבא

דאה אשקי הן חמרה ברטלת הטרפה איתנשי.

כלומר,

מרוב שהיא הייתה מאוסה בעיניי,

הייתי רוצה להקיא אותה החוצה.

אבל מה שקרה,

שרבי אבא השקע אותי יין בן שלוש שנים.

כלומר, יין ישן,

שעברו שלוש שנים מאז שעשו אותו.

אז בגלל היין

הוא לא הקיא.

אבל זה מאוס, היה מאוס בעיניו

לאכול את זה כך או לשתות את זה כך.

טוב, רבי יוחנן ראיק מיקוד תחת בבליה.

מעשה נוסף,

שסוג של מאכל לבני אדם מסוימים,

אז יש כאלה שמרגישים

לא טוב בסוגי המאכלים הללו.

היה מושג שנקרא כותח הבבלי.

כותח הבבלי זה היה סוג מאכל שהיו עושים אותו בבבל.

לוקחים חלב

עם פת מעופשת

ועושים מזה תערובת.

זה היה מאכל לבבלים.

רבי יוחנן, שהיה בארץ ישראל,

כשהיה נזכר בכותח הבבלי, היה רוקק מחמת מיאוס.

שלא היה יכול לסבול את המאכל הזה.

אמר רבי יוסף, ולירוק ענן

מתרנגולתא זה רבי אבא.

אומר רבי יוסף, גם אנחנו צריכים לירוק מהתרנגולת של רבי אבא, סוג מאכל שלא מתאים לנו.

ועוד,

אמר רב גאזה,

זימנה חדא אקלעיד להתא,

ועבדית כותחת בבבלייה.

ודבר נוסף,

אתה רוצה להעביר היה מרבי יוחנן שכל בני ארץ ישראל מואסים בכותח הבבלי?

רב גאזה אמר פה שפעם אחת הוא ניקח לארץ ישראל,

ועשיתי שם כותח בבלי.

השאילו מיניה כל בריחי מערבה.

כל החולים שבארץ ישראל ביקשו לאכול ממנו.

אז כאילו, באו לומר שהכותח הבבלי הוא טוב.

מה שאנחנו רק באים לומר שנדע.

לא, אולי זה כל כך מכיר שהמחלה תמרות.

זה היה פועל בתור חיסון, אתה אומר.

טוב, על כל פנים,

מה שאנחנו רואים פה זה דבר אחד,

שישנם כאלה שמסוגלים לאכול

מאכלים מסוימים,

ובשבילם, אדרמה, תשאל אותם מה זה, יאמרו לך, תענו גן עדן. הם לא יאמרו לך, מה זה גן עדן? הם חושבים שזה האוכל.

אבל לא משנה,

ממש גן עדן.

והאחר לא יכול לסבול להיות במחיצת האוכל הזה.

כל אחת ואחד מביא משהו. יש גם סוגי מאכלים שעדות מסוימות עושות,

ואחרים לא מסוגלים לסבול את זה.

ככה זה.

זה דבר פשוט.

נמשיך הלאה. כל שלא בא בחמיד.

המשנה אומרת,

דבר שלא יתבשל מערב שבת,

מותר רק להדיחו בשבת.

אבל קוליאסא הישפנין,

ראינו זה סוג של דג מליח,

זה אסור אפילו להדיחו, כי זה גמר מלאכת בשולו.

שואלת הגמרא, הדיח, מהי הדין אם הוא כן עשה,

עבר על האיסור והדיח בשבת?

ומה היה חמים?

את אותו קוליאסא הישפנין.

האם הוא עבר על איסור דרבנן או על איסור דאורייתא?

אמר רבי יוסף, הדיע חייו חטאת.

כלומר הוא עבר פה על איסור דאורייתא.

ודאי, ודאי, משוגג, פשוט.

אמר מר ברדר אבינה

הוא הלך והדיח את קוליאסא הישפנין

במים חמים,

אז קוליאסא הישפנין, חייו חטאת. כלומר,

תולים לומר שמסתם הוא עשה את זה בשוגג, לכן הם היו חייו חטאת.

או מה זאת, אבל אם הוא... הוא עושה את זה בתור מאכל, אז זה לא ירה בתור אסור. זה מה שקורה אומרים לו? לא, אבל לא ידע שזה אסור.

על זה מדובר.

אם לא ידע שזה אסור,

זה השוגג. מה זה השוגג?

או שלא ידע שזה אסור, או שלא ידע שהיום שבת.

אבל הוא יודע מה הוא עושה. הוא הלך

והכין אותו לאכילה בדרך הזו.

והוא חשב שהדחה זה לא בישול,

ולא ידע שלגבי קוליאס האישפינין הדחה זה בישול.

אמר מר ברדר אבינא אף עננא מתאנינא.

אנחנו גם שנינו במשנה כך,

חוץ ממלאך הישן

וקוליאס האישפינין שהדחתן זוהי גמר מלאכתן.

הלשון הזה מורה שגמר מלאכת הבישול נעשת בהדחה.

באותה קוליאס האישפינין

והמלאך הישן

שמע אמינא רואים מכאן

שאם הדיח חייו חטאת.

מובן?

העניין הדין הזה שמותר להדיח בחמין בשבת,

אם זה לא מרחשן נקוליאס האישפינין

אלא נאמר בשר,

מותר להדיחו במים חמים בשבת.

כלומר, כל ההיתר הוא כלהדיח,

אבל לשרוט אותו במים חמים

זה אסור, כי בזה הוא מבשל

את הבשר.

עכשיו

צריך לדעת

שיש מחלוקת רבנותם ורשב״ם.

מה הדין אם אדם מערה מכלי ראשון?

שופך

ממים

שהתחממו על האש,

שופך מהכלי הזה שבו התבשלו המים על גבי האש,

שופך ממנו למקום אחר.

האם העירוי הזה דינו ככלי עצמו, ככלי ראשון

או לא?

הרשב״ם אומר

שגם אם אדם מערה מים חמים מכלי ראשון,

זה לא נקרא כלי ראשון,

אלא זה נקרא כאילו כלי שני.

הכלי היה אותו כבר מיה כלי שני?

המים שיצאו

מהכלי

קיבלו כבר גדר של כלי שני.

גם כי הם עוברים בעוויר את המצדדים.

בדיוק.

אתה חכם.

אתה חכם ונבון.

אב הרבנו תבש אומר,

העירוי בכלי ראשון

עדיין זה נקרא כלי ראשון,

וכאילו אתה שורה את זה בכלי ראשון. לכן

יהיה אסור לערות מים חמים

על גבי הבשר היבש שאמרנו,

שהיה שייך לאכול אותו גם בלי לבשלו מערב שבת.

כן?

בכל זאת יהיה אסור, כי הרי אסור לשרות בכלי ראשון.

העירוי זה כמו כלי ראשון.

משנה ברורה פוסק

שאסור לשרות ואפילו בכלי שני.

כלומר, פשוט הוא

שלערות בכלי ראשון על זה, זה אסור ודאי.

זה ודאי אסור, על כל פנים מכוח הספק, ספק דאורייתא.

אם ערוי ככלי ראשון,

אז זה מבשל ממש.

השאלה אם אתה רוצה לשרות

את הבשר בכלי שני.

גם אם יש. יש לך צלחת

שלשם ספקת מהחמים,

אתה רוצה לקחת את הבשר הזה,

להניח את זה בצלחת, שזה כלי שני.

אז זה ודאי לא מבשל,

כי כלי שני אינו מבשל.

אבל עדיין זה אסור, בגלל שזה נראה כמבשל.

מי חזה כמבשל?

אז יש פה איסור מלרבנה על כל פנים.

נראה את רשי,

זה גם גרם מלרבנה.

לא.

לא.

לא, ברור שלא. יש הבדל.

אז כבר המים

המים יורדים הרבה מהחום שבהם.

כשעדיין הם בכלי שני, כשהחום, כשזה בכלי שני,

אז החום עדיין ממש גדול מאוד.

ניכר לכל שזה בוער שם.

אבל כלי שלישי זה כבר לא כך.

לפי תלוי, אתה עושה את זה במיידי,

זה עדיין יש לך מלכתות.

כמה זה יורד לזה? מימי המעלות הוא מלכה. המשנה ברורה, אגב, פוסקת לגבי

גויס האיש פנין. אני רואה שהוא פוסק

שלא רק שאסור להדיח אותו

במים חמים על ידי לערות מכלי ראשון, זה פשוט, זה אסור,

אלא אפילו אם הוא מערן מכלי שני על זה, גם זה אסור.

מובן?

יש מושג בהלכה שנקרא קלי הבישול.

כלומר, דברים שהם קלים להתבשל.

לא צריך הרבה זמן

בשביל לבשלם.

גם דרגת חום נמוכה יותר יכולה לבשל אותם.

אז המליח הישן זה בדומה לכל קלי הבישול שהזכרנו בעבר,

כן? הזכרנו עניין של קלי הבישול.

כולי עשה אש פנין, זה גם נקרא קלי הבישול.

לכן,

במצב יש כזה, גם קלי שני מבשל אם זה מקלי הבישול.

נראה את רש״י.

כל שבא בחמיים, כלומר, שני התבשל,

שאורידים אותו בחמיים כדי שיהיה נמוך,

וכל שלא בא בחמיים,

כגון בשר יבש,

שאוכלים אותו חיה על ידי עד לחג,

מדיחים אותו,

ולא אמרינם זהו בשוליהם.

אני לא אומר, בזה נקרא שהוא מבשל אותו.

אבל, לא שוריד.

לשרוט את זה בחמיים זה אסור.

חוץ ממלח הישן, דג מליח של שנה שעברה,

וקוליאס העש פנין,

שם דג שאורידים אותו מחמת מלאכה על ידי הדחה בחמיים,

והנך, אלה,

כלומר, המליח הישן וקוליאס העש פנין,

אפילו הדחה נמי לו, אסור אפילו להדיח אותה,

שזהו גמר מלאכתן והווה בישול.

כגון מאי,

כל מאי היה ובא בחמין, שחוזרים ושורים אותו בחמין,

למה אתה קורא דבר כזה שאם השאלת אותו מקודם לכן בחמין,

מותר להשאיר אותו בחמין בשבת?

תביא דוגמה, כגון תרנגול תדרבי אבא, אומר עשי, מה זה?

מבשלה, הוא היה לוקח את התרגולת ומבשל אותה,

ושוררו אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה,

כדי שתהיה נמחית, כלומר,

תהיה כמו משקה.

והוא אוכלה לרפואה, לאחר מכן

לוקח את זה ואוכל או שותה.

בר תלת התרפי, בן גימל שנים,

אתנוסה,

הייתי נאנס להקיא מחמת מיאוס.

ריק, רוקק מקותחדה בבלייק, שזוכרו.

רק היה זוכר את זה, הוא היה רוקק,

שהיה מאוס בעיניו.

אמר רבי יוסף,

קשה היה בעיניו שנמאסים מבני בבל על בני ארץ ישראל.

כלומר, רבי יוסף היה קשה לו לשמוע שבני ארץ ישראל לא כל כך אוהבים את זה. לא אוהבים את מה שעושים הבבליים.

אז אמר, אז רבי יוסף, בשביל להגן על העניין,

על כבודם של בני בבל, אמר,

אנו נמי יש לנו לירוק מתרנגות את רבי אבא שהם אוכלים.

אנחנו גם כן צריכים להיגאל ושיהיה מאוס בעינינו

מה שהם אוכלים שם בארץ ישראל.

ועוד,

כותח אינו מאוס כל כך בעיני שער בני מערבה.

זה אמר רב גאזה,

הושאיל למיני אותו כותח,

לקחו ממנו הרבה הרבה מהכותח הזה, בריחי, החולים שבארץ ישראל.

אז כאילו מביא עם זה ראייה שאדרמה, הכותח הבבלי

היו אוכלים את זה בארץ ישראל.

הדיח קוליאסמא, חייו חטא דהב ובישור.

נחזור לגמרא,

כתיב רבי יוחא הר-בחיה בר אבא

ורבי אסי, רבי אסי, כמד רבי יוחנן.

יש לנו כמה וכמה דברי אגדה כאן בעניין הזה.

בתוך הדברים נראה גם לגבי קוליאס העיש פנית.

פעם

ישב רבי חיה בר אבא, ורבי אסי ישבו לפני רבי יוחנן.

ויתיב רבי יוחנן וכמנמנם.

תוך כדי שהוא מוסר את השיעור,

התחיל לנמנם.

היה מתמיד גדול,

למד, עד שכבר

כלו כוחותיו ונרדם תוך כדי מהלך השיעור.

אמה לרבחיה בר אמה לרבי אסי,

אז פונה רבחיה בר אמה לרבי אסי כדי שלא להפריע לרבי יוחנן,

דיברו ביניהם בתורה.

שואל אותו, מפני מה העופות שבבבל שמנים?

למה העופות הבבליים שמנים יותר מהעופות שבארץ ישראל?

אמר לה,

קלך למדבר עזה והרעך שמנים מהן.

אז אומר לו רבי אסי לרבחיה,

אתה חושב שהעופות הבבליים יותר שמנים?

בוא, אני אשלוח אותך למדבר עזה, שזה בארץ ישראל,

ואני אראה לך עופות שמנים יותר מאלה שבבבל.

ושוב שואל אותו רבי יוחנן בר אבא, מפני מה המועדים שבבבל שמחים?

למה השמחה נרגשת יותר בבבל כאשר מגיע זמן המועדים מאשר בארץ ישראל?

אז הוא עונה לו, מפני שאין בני עניים.

אז הוא עונה לו, רבי אסי, תשמע, בבבל היו עניים,

אז מתי הם זוכים לאכול טוב?

במועדים, לכן הם מגיעים לשמחה גדולה.

מפני מה התלמידי החכמים של בבל מצוי עניין?

שואל אותו שאלה נוספת,

למה אנו מוצאים שתלמידי החכמים הבבליים לבושים בבגדים נעים,

מצויינים נעים ולבושים בבגדים נעים,

אז הוא עונה לו, לפי שאינה לבני תורה.

מה הכוונה?

שם היו

כלל העם לא מרגישים כל כך את החשיבות של התורה,

אז ממילא בשביל שיכבדו היו צריכים להתלבש

בצורה מכובדת,

ללבוש בגדים מהודרים.

אם לא יודעים להעריך את התורה שבהם,

לפחות ידעו להעריך אותה מצד

המלבושים שהם לובשים.

אבל בארץ ישראל,

שם היו העם מכירים בחשיבות התורה,

והם מכבדים את התלמידי החכמים מחמת התורה שבהם, לא היו צריכים להגיע לזה שהתלבשו באופן מיוחד.

ושוב הוא שואל אותו, מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?

למה עובדי כוכבים

הם מזוהמים?

בעלי מומים, נגעים וכדומה.

אז הוא עונה לו, מפני שאוכלים שקצים ורמסים.

מפני מה עובדי כוכבים? מפני שאוכלים שקצים ורמסים.

כן.

מפני מה? מה זה אמר בפני?

למה עובדי כוכבים מזוהמים?

אז הוא עונה לו, מפני שאוכלים שקצים ורמסים.

טוב, לפתע,

איתער בהוא רבי יוחנן.

רבי יוחנן התעורר.

הוא שמע אותם, ותוך כדי שהוא מנמנם הוא שומע את השיח שהיה ביניהם.

ואמר לו,

אז הוא אומר להם, דרדקה,

כלומר,

צעירים, בחורים, אתה עדיין לא הגעתם לדעת סברה נכונה,

לא ככה אמרתי לכם,

אמור לחוכמה אחותי את.

וכי לא ככה אמרתי לכם,

הפסוק במשללת זין אומר, אמור לחוכמה אחותי את.

מה זה אומר?

אם ברור לך הדבר כאחותך שיאסור עליך,

אומרהו ואם לאב, אל תאמרהו.

כלומר, למה אתם אומרים דברים שאינם נכונים?

סתם להעלות רעיונות?

תבדקו את העניין.

אמרו להם, ולמה לנמור איזה מהן?

אז אומרים לו רבי אסי ורבי חייא לרבי יוחנן,

שכבודו רבנו יגיד לנו באיזה תשובה אנחנו טעינו.

אתה טוען שזה לא נכון, וסתם אנחנו פולטים תשובות שאינן נכונות.

אז הוא אומר להם,

על השאלה שאמרתם בראשונה, מפני מה עופות בבל שמנים?

זה לא בגלל, כמו שאתם עונים, שמע, יש גם בארץ ישראל שמנים יותר.

אלא התשובה היא, מפני שלא גלו.

עופות ובבל שמנים מפני שלא גלו,

לא גלו משם,

שנאמר, בירמיה במחד נאמר שאנן מואב מנעוריו,

ושוקט הוא אל שמריו.

המשך הפסוק הוא לו, הוא רק מכלי אל כלי,

ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר.

אם כן, יוצא שכשאדם גולה הוא מפיג את טעמו ושמנו, כך מוכר מלשון הפסוק.

העופות בבבל לא גלו, לכן הם שמנים?

שואלת הגמרא, ואחם נלנדה גלו?

העופות בבר ישראל מהם עלך השם כן גלו?

לטניא, עונה הגמרא תשובה, רבי יהודה אומר,

חמישים ושתיים שנה לא עבר איש ביהודה,

שנאמר על ההרים אסבכי בניהי,

מעוף השמיים ועד בהמה נדדו הלכו.

כך אומר רמיה בפרק ט' פסוק ט',

על ההרים אסבכי בניהי, הוא מקונן

על התקופה הזו שאין איש,

ולא רק אין איש, מעוף השמיים ועד בהמה לא היה שם

אפילו בעלי חיים

ואפילו עופות.

ומיני אלינו שזה חמישים ושתיים שנה, בהמה בגימטריה חמישין ותרתיין הבו.

בהמה זה חמישים ושתיים.

אז מהפסוק הזה נאמר,

מעוף השמיים ועד בהמה, מה זה עד בהמה? עד תקופה של חמישים ושתיים שנה נדדו הלכו.

אמר רבי יעקב, אמר רבי יוחנן,

כולן חזרו.

אותם בעלי חיים שגלו לבבל באמת חזרו לארץ ישראל בסוף,

חוץ מקוליאס ההיספנין

שהוא לא חזר.

ולמה באמת הקוליאס ההיספנין לא חזר? הוא לא נמצא היום

בארץ ישראל.

ואמר רב רעב, הני מדרד בבל,

מהדרמיה לעין עתם.

רב אומר, מי התהום שבבבל

היו עולים דרך מדרונות ומחילות צרות

ומגיעים למעיין הנקרא עין עתם.

כך שמו היה.

עין עתם זה במקום גבוה בארץ ישראל,

שממנו היו זורמים מים

לטבילת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

מובא פה, על פי איזה שהוא,

אחד שגם מבין היה בהיסטוריה,

היסטוריון מה שנקרא,

הוא הביא עדות שהעיר עיתם הייתה קרובה לירושלים מהלך שתי שעות.

כלומר, היה מרחק של שעתיים,

בשעתיים של הליכה הכוונה, לא של נסיעה

משם לירושלים.

והיה שם הרבה מעיינות,

ואחד מן המעיינות גם הגיע עד אזור המקדש, ושם היה תובל הכהן הגדול.

על כל פנים,

מאחר ומי התהום שבבל היו במעמקי האדמה עוברים עד שמגיעים לאנה איתם שבארץ ישראל.

מה מבין מגיע לזה?

מה?

מה ממה?

מי התהום שבבל

היו עוברים במעמקי התהום עד שהיו מגיעים לארץ ישראל.

ומשם היו פורצים

במקום שנקרא עין עיתם.

היו שם הרבה מעיינות, כנראה,

שבתוכם גם היה מי התהום שהיו באים מבבל.

על כל פנים, והי,

קוליאס הישפנין הזה, כיוון דלא שריר שדרי לומדתסליק.

שאר הדגים באו עם המים שבבבל,

והיו הגיעו לארץ ישראל,

כן? יחד עם המים שבאו.

אבל הקוליאס הישפנין זה סוג דג

שהשדרה שלו לא חזקה כל כך.

אז הוא לא היה יכול לעלות דרך המחילות שבמעמקי האדמה.

ועכשיו הגמרא באה ומוסיפה שרבי יוחנן אמר להם גם על השאלה הזו ששאלתם,

מפני מה המועדים שבבבל שמחים?

שלמה יש שמחה במועדים בבבל יותר מאשר בארץ ישראל? לא בגלל התשובה שאמרתם,

בגלל שהם עניים, לא בגלל זה, אלא מפני שלא היו באותה כללה.

ארץ ישראל התקללה, תכף אנחנו נראה.

ובבבל הם לא היו באותה כללה.

לכן זוכים הם שהשמחה שם, בבבל,

בתקופת המועדים, יותר גדולה.

דכתיב,

בהושיע עבד פסוק יג נאמר, וישבתי כל משושה,

חגה,

חודשיה ושבתה וכל מועדה.

וכתיב,

חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשיה היו יעלה לתורח.

היו עלי לתורח, פסוק בישעיה, פרק א', פסוק יד.

מה היו עלי לתורח?

מהי כוונת הפסוק שהקדוש ברוך הוא אומר, היו עלי לתורח?

אמר בן עזר, אמר הקדוש ברוך הוא,

לא דיין לישראל שחוטין לפניי,

אלא שמטריחין אותי לדע איזו גזירה קשה אביא עליהם.

כלומר,

מגיע להם עונש גדול יותר על מה שהם

מצריכים אותי להביא עליהם גזירות קשות בתור עונש.

על כל פנים, אנו רואים

שהקדוש ברוך הוא,

כן,

ישנה איזושהי קללה, מפי הנביאים כמובן,

שישבית את משוסה, חגה, חודשה ושבתה וכל מועדה.

אז לכן, רק בבבל שמחים יותר.

אמר רבי יצחק,

אין לך כל רגל ורגל שלומת בולשת לציפורי.

עוד איזשהו סניף

או דבר ש...

לסמל את המצב שבארץ ישראל בתקופת המועזים

שתמיד

הייתה באה בולשת של חיל המלך לציפורים בכל רגל ורגל

ואז כמובן זה מפעיל לחץ ובהלה

זה גם כן,

איך אומרים,

מכוח הקללה שנתקללה

ואמר רבי חנינה אין לך כל רגל ורגל

שלו בא לטבריה, אגמון וקפדון ובעל זמורה,

איזה פקידי השלטון שהיו באים

בשביל לבזוז ממון מהיהודים,

להטיל עול,

כל זה מחמת הקללה, שדיבר על זה הנביא קודם לכן.

אגמון וקפדון ובעל זמורה זה כנראה סוגי רמות בשלטון. גם היום זה של האגויים, זה שלהם אגמון.

אגמון, הפיסים וכל זה, זה מהדרגות שלהם.

מפני מה, התלמידי החכמים של בבל מצוינים.

מה ששאלתם,

למה התלמידי החכמים של בבל מצוינים יותר בלבושים מהודרים יותר?

זה לא בגלל שאמרתם אינם בני תורה בבבל,

לפי שאינם בני מקומן.

כי המקום של עם ישראל זה בארץ ישראל,

והם גלו לבבל.

כשאדם גולל למקום זר,

צריך להתלבש בבגדים חשובים כדי שיכבדו.

דאם ראים

שישנו פתגם האומר,

במטה שמאי,

בלומטה טוטווי.

כלומר,

בעיר שבה אני גר,

שמי מכבדני, כלומר, כולם מכירים אותי,

וזה לבד סיבה שיכבדו אותי.

אבל כשאני מגיע למקום שאינו מקומי, שם אני לא מוכר,

אז איך יכבדו אותי?

על ידי הלבושים המיוחדים שאותם אני לובד.

הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל, פסוק בישעיה כז.

טענה רבי יוסף,

אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושים

ציצין ופרחים לתורה.

כלומר, לא כמו שחשבתם שבני בבל הם לא בני תורה,

אלא אדרבה, הם כן בני תורה,

כי הרי הפסוק בישעיה מעיד,

יציץ ופרח,

ישרש יעקב.

כל זה מעיד,

שאדרבה, הם מחדשים חידושים בתורה,

וזה הכוונה, עושים ציצים ופרחים לתורה.

בכל מיני דרכים מחדשים בתורה,

כי אין ציצים ופרחים שבזה הם מייפים את דברי התורה על ידי החידושים שבהם.

מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?

ועל מה ששאלתם,

למה עובדי כוכבים מזוהמים?

שלא עמדו על הר סיני,

שבשעה שבה נחש על חווה הטיל בה זוהמה.

ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן.

עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן.

כתוב,

רשי גם כן מביא את זה,

שכאשר הנחש

נתן לאישה עצה לאכול מעץ הדעת,

בא עליה שנאמר, והנחש היא שיעני, מלשון נישואין,

אז זה הטיל בה זוהמה שכל האנושות כולה היא קיבלה מהזוהמה הזו.

טוב, זה לא קורה,

שמת איתן.

כן, כן.

הוא לא היה, הנחש לא היה כמו שהוא היום.

כן, זה עוד היה.

על כל פנים,

זה מה שהיה לך אמור להיות לכלל האנושות.

היא חווה,

היא אין כל חי.

אלא מה?

ישראל שעמדו על הר סיני וקיבלו תורה, פסקה זוהמתן.

בזה שעמדו על הר סיני,

נתרפאו מכל מום, כולל המומים הרוחניים.

ועובדי כוכבים ממש לא עמדו על הר סיני, לא פסקה זוהמתן.

הם נשארו

עם הזוהמה שהייתה על ידי אותו נחש.

אמר לרבה חברת רבה לרבה שהיא גרים עמאי.

גרים שלא עמדו על הר סיני,

אז מהיכן תאמר שפסקה זוהמתן?

הרי הם גרים.

אמר לרבה אף על גב דהינו לא אהבו, מזלי ואהבו. דעו לכם

שגם אם הם לא היו במעמד הר סיני, כלומר גופם לא היה,

אבל מזל שלהם היה שם.

המזל שלהם.

הכוונה,

הדרגה מסוימת בנשמה, זה היה במעמד הר סיני,

אותם גרים.

דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עומד היום

לפני השם אלוקינו,

ואת אשר איננו פה.

מה זה את אשר איננו פה?

את אשר איננו הכוונה גם לגרים

שלא היו שם.

כן, זה פשוט.

אבל הוא בא לומר לרמוז

על אותם גרים.

שגופם לא היה.

כן, נשאמות, הגופות עוד לא היו. לא, הוא מדבר הלא לאלה שעדיין איננו פה.

כלומר, גם לאלה שלא נמצאים.

כל עם ישראל היו, אז מה זה שאיננו פה?

אז הוא דיבר לכלל גם אותם גרים שבמשך הדורות

אמורים להתגייר,

ואז אליהם הוא אומר שגם הם בכלל הברית

של הקדוש ברוך הוא כללת עם ישראל.

פליגה עד רבי אבא בר כהנא.

רבי יוחנן, שאמר שלא פסקה זוהמת בני ישראל

עד מעמד הר סיני,

רק במעמד הר סיני פסקה זוהמתן,

זה למעשה חולק על רבי אבא בר כהנא.

ואמר רבי אבא בר כהנא,

עד שלושה דורות לא פסקה זוהמה מאבותינו.

כלומר, אותה זוהמה שבאה מן הנחש

לא פסקה

גם בחיי אבותינו עברה מצחק ויעקב.

עבר עד שלושה דורות. כלומר, אברהם הוליד את ישמעאל,

יצחק הוליד את עשיו,

יעקב הוליד את עשר שבטים,

ובתקופת לידת השבטים כבר נפסקה זעומה כליל,

שלא היה בהן שום דופי.

לא היה שום

דבר מאותה זעומה, לא נשאר כלום,

אלא היו נקיים באופן מושלם.

אומר רש״י,

רש״י אומר,

בדיבור המתחיל,

מפנימה עופות שבבבל שמנים

משל ארץ ישראל,

קלך

לך לך,

אלא שקיצר הלשון.

למדבר עזה

זה מדבר עזה והיא מארץ ישראל.

מועדים שבבבל שמחים,

רגילים לשמוח במועדים

יותר מארץ ישראל.

מפני שהם עניים

וכל השנה אין להם שמחה

וכל השנה אין להם שמחה ומאכל ומשתה,

ואין להם ארגוע וממלאכה, לפיכך במועדים כל שמחתם.

מצוינים,

מציינים עצמם בלבושים נעים,

מצוינים מקושטים,

שאינם בני תורה כל כך לכבדם

כבני ארץ ישראל מחמת תורתם,

מכבדים אותם מחמת לבושיהם

שנראים חשובים.

דרדקה בחורים שלא הגיעו לסברה,

מפני שלא גלו העופות כמו אותן של ארץ ישראל.

כי דאמרינא לקמא,

שאנן מואב מנעוריו,

שי ודקרא על כן חמת טעמו בו.

עלמא, הגולין מפיגין טעמן ושמנן,

נ״ב שנה משגלו בימי צדקיה בחורבות ירושלים,

עד שנפקדו בימי כורש.

ואז עלו מהם

לייסד את הבית שמונה עשרה שנים קודם גמר הבניין,

שהיא לסוף שבעים שנה,

בשתת שתיים לדריווי, יש דבריה במגילה. הרי התקופה

של מחורבן מקדש,

מחורבן מקדש ראשון עד בניית בית מקדש שני, היא השבעים שנה.

זה מה שהוא בא לעשות את החשבון,

שאם אתה לוקח מגלות צדקיה חמישים ושתיים

ומוסיף את השמונה עשרה שנה,

עד גמר הבניין,

זה שבעים שנה,

וכולן חזרו הבהמות ועופות והדגים,

חוץ

מן הקולייה זה השפיינין,

כולן חזרו.

דעת בהימגתי, ובכלל זה מכאן ואילך הדעות.

כלומר, רק עד חמישים ושתיים שנה לא היו,

אבל לאחר שהגיעו שנת חמישים ושתיים שנה,

חזרו אכן, חוץ מקולייה, אז כדאי לנפרש.

הנעמיד רד לבבל מאד רמאי אלוהן איתם, מטרונות שבבבל מחזירים מים הנשפקים בעין אלוהן איתם,

שהוא מקום גבוה בארץ ישראל,

שאותו מעין מביא מים לבית טבילת כהן גדול ביום הכיפורים,

ומתוקן בחומת החזרה ובשוער המים מדברן בסדר יומה.

עין איתם גבוה מקרקע חזרה כ׳ גמל אמות,

ואח מחזירין,

ואח מחזירין, שיש בפרת סילונות וסולמות למטה מן הקרקע,

ודרך אותן סולמות חוזרים המים לארץ ישראל,

וחוזרים נוברים במעיינות,

והדגים חזרו דרך אותן סולמות,

שנוחים להעלותן יותר מדרך פרא עצמו,

והאי כולי עשה איש פנים כבן דלא שרע שדרה,

אין קשה שדרה שלו, לטבריה לבוז ולהטיל עליהם עול,

ולא שמתכוונים לבטל עליהם משמחת הרגל.

אבל הקללה גרמה לכך,

קומתי לשונה זו, שלטון, בורשת אותך למלך,

ציפור וטברה מארץ ישראל.

שאינן במקומם שמארץ ישראל גלו לשם.

והגולל למקום נוכרי מציין עצמו מלבושים שייחשו.

במטה שמאי בארי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בו.

בלא מעטה במקום שאינה ארי תוטבי כבודי תלוי בשמלתי.

שמלתו מתרגמינה תוטבי.

ציצין צמחין

הבאים מותן של יעקב שיבואו לבבל ישרשו ויעשו ציצין ופרחים לתורה.

בשיאה טעתי על רבי יוחנן בזה מסתכלים עלינו לרבי יוחנן

לתאומת דמצויני לא לפי שאינן בני תורה כדרבי אסי

אלא לפי שאינן במקומן.

כשבא נחש הרחבה כשנתן העצה לאכול מנהל את בעלי הדכתיב

הנחה זה שיאני לשון נישואין.

גרי מאי שלא היה על הר סיני.

מהיכן פסקה זו אמר?

מה זילי הוא אהבו בסיני?

בכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונתערו ונתרפאו מכל מום ואף הפריבו פסחים שהיו בישראל לתתנה בספרי.

פליגד המרן זו פסקה זו אמר עד סיני.