מסכת שבת דף קמ"ד ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מה יצא, כמה יצא כבר?

בכבוד.

מסכת שבת,

דף קמ״ד עמוד א',

שלוש שורות מסוף העמוד.

קמ״ד?

כן.

אשכחן רבי יהודה דמודול רבנן

בזיתים ומענבים.

רבנן דמודול לרבי יהודה בשער פירות מנהלן.

בשיעור שעבר הזכרנו את דברי שמואל.

ישנה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים,

אימתי גוזרים את הגזירה שנקראת גזירת משכין שזבו.

כלומר,

אם משכין זבו מעליהן מן הפירות

ללא פעולת האדם,

האם גזרו שלא ליהנות ולשתות מזה משום חשש שמא יבוא לשחות בידיים או לא.

אז למעשה, דעת חכמים לאסור

בין אם כינס פירות לצורך

אוכלים, דהיינו לאכול אותם,

בין אם כינס פירות לצורך המשכין הבלוע בהם.

בכל מצב, המשקה הזב מאליו מן הפירות

יהיה אסור,

משום חשש שמא יבוא לשחות בידיים.

לעומת זאת, דעת רבי יהודה שעם כיניסן לאוכלים המשקה הזב מפירות כאלה

מותר בשתייה,

משום שבמצב כזה לא נוח לו שהמשקה זב מן הפירות,

שהרי ייעד אותם לצורך

אכילת גוף הפירות ולא לצורך המשקה הבלוע בהם.

לכן במצב שכזה אין חשש

שיבוא לשחות בידיים.

אומר שמואל

שרבי יהודה מודה לחכמים בזיתים ובענבים.

היינו, אם כינס זיתים וענבים,

גם אם כוונתו הייתה לא לצורך משכין

אלא לצורך אוכלין,

אבל מאחר ורוב בני האדם מייעדים אותם לסחיטה,

לצורך המשקה הבלוע בהם,

יהיה אסורים המשקים הזבין מהם,

גם אם כינסן לאוכלים.

לעומת זאת,

חכמים מודים לרבי יהודה בשאר פירות.

כלומר,

אם זה פירות כאלה

שאינם זיתים וענבים,

וחייבים להוסיף שזה גם לא תותים ורימונים,

אז סוברים הם כרבי יהודה, מודים הם לרבי יהודה,

שעם כינסן לאוכלים היוצא מהם מותר.

מאחר שפירות

אין דרך לסוחטן, שאר פירות אין דרך לסוחטן,

אז בכינסן לאוכלים אין חשש

שיבוא לסוחטן בידיים.

כל מחלוקתם, ביארנו בשבוע שעבר, זה רק בתותים ורימונים.

כאשר

מכנסו או תותים ורימונים

או רימונים

לצורך אוכלים,

פה חלקו חכמים ורבי יהודה,

האם כשיצא מהם משקה מאליו,

מותר לשתות את המשקה הזה.

לדעת חכמים אסור,

לדעת רבי יהודה מותר.

אבל הלכה היא שאפשר, של רבי יהודה דווקא. עכשיו,

הגמרא מביאה שרבי יהודה מצאנו,

הבאנו ראייה ממשנה,

שרבי יהודה מודה לחכמים בזיתים וענבים, זה כבר אמרנו השבוע שעבר.

אבל,

מה שנשאר לנו לברר, היכן אתה מוצא שהחכמים מודים לרבי יהודה בשאר פירות?

זוהי שאלת הגמרא כאן.

אשכה כאן, אני חוזר שוב, אשכה כאן רבי יהודה דו מודה לרבנן בזיתים ובענבים.

מצאנו

שרבי יהודה מודה לחכמים בזיתים ובענבים,

שאף כאילו אם כניסן לא אוכלים, היוצא מהן אסור.

אבל רבנן דו מודו לרבי יהודה בשאר פירות מנהלה.

אבל דעת חכמים שמודים מהם לרבי יהודה בשאר פירות,

מאיפה אנחנו לוקחים לומר דבר שכזה?

דתניא,

ואז מביאה הגמרא ברייתא, לא הוכיח זאת.

סוחטין, כתוב באותה ברייתא, סוחטין בפגעין

ובפרישין ובעוזרדין.

ואני מבאר

לפי מה שנמצא באוצר אל-עזי רשי.

רשי מביא מילה בלועזית,

וישנו ספר שמבאר

מה זה אומר בעברית, נקרא לזה כך.

איזה סוג פרי זה? פגעין

מביאים כאן שזיפים,

פרישין זה חבושים,

העוזרדין זה פירות העוזרר.

ככה מביאים כאן.

אני לא יודע מה זה העוזרר,

אבל כנראה יש סוג

אילן

שנקרא העוזרר,

ואז מדברים פה על הפירות שבאותו אילן.

אלה,

כתוב באותה באבריתא, סוחטין.

מותר לסחוט

את אותם אלה, חרושים,

שזיפים, עוזרדין,

כדי לשתות את המיץ היוצא מהם.

מדוע?

איך אפשר לומר שיהיה מותר לסחוט בידיים?

התשובה,

מאחר ואין דרך

לסוחט את הפירות הללו,

אם כן אין

על הבלוח בהם תורת משקה.

המיץ הזה שנמצא בתוכם,

יש לו הגדרה של אוכל ולא משקה.

אם כן, לא שייך לבוא ולחייב

במצב שכזה על שחיטה.

למה?

כי מהו איסור שחיטה?

שחיטה זה תולדת דש,

שהוא מפרק את החיטה מן המוץ

שהיה בלוח, החיטה הייתה בלועה בתוך המוץ.

אם כן, גם כשאדם מפריד

משקה

מן הפסולת,

כלומר מהגוף הפרי,

הרי בזה הוא מפריד את הדבר שבו הוא רוצה, שיש על זה תורת משקה,

מן הפרי עצמו,

שזה מקבל הגדרה של פסולת עתה,

כי הוא לא מתכוון להשתמש בזה בכלל.

כלומר, זה משקה וזה אוכל,

ובזה שייך לומר,

זה דומה לדש,

זה תולדת דש.

אבל זה הכול,

אם יש לזה הגדרה של משקה,

אבל כאן, שאין לזה הגדרה של משקה, אלא אוכל,

זה נקרא שאתה מפריד אוכל מאוכל.

אוכל מאוכל, אין בזה איסור דש.

אבל,

מוסיפה הברייתא, אבל לא ברימונים.

ללכת ולשחות רימונים בשבת,

זה ודאי אסור,

כי הדרך,

הדרך לסוחתם.

ולא בגלל שרוב בני האדם דרכם לשחות רימונים,

אלא זה מנהג יחידים.

מה ראיה? והרי של בית מנשה בר מנחם

היו שוחטים ברימונים.

כלומר, בביתו של מנשה בר מנחם,

אנשי הבית,

בני הבית,

היו רגילים לשחות רימונים בימות החול.

לכן,

גם שאר בני האדם

שלא רגילים בכך,

אסור להם לשחות בשבת את הרימונים.

על כל פנים, מה שחשוב לנו לענייננו,

מה שמצאנו שמותר לשחות את הפגעין והפרישין והעוזרדין כתחילה.

אם כן, יוצא שגם לדעת חכמים שחולקים ערבי יהודה,

זה הכל בתותים ורימונים, כמו שהזכרנו,

אבל בשאר פירות, כמו אותם אלה שהזכרנו

עתה בברייתא,

אלה, מאחר ואינם עומדים כלל לסחיטה,

גם חכמים מודים לרבי יהודה,

שאין על המיץ הבלוח בהם דין כתורת משקה אלא אוכל,

ולכן לא שייך לאסור את היוצא מהם בשתייה.

ואפילו לכתחילה רואים שמותר לסחות אותה.

שואלת הגמרא, וממה הדרבנני?

דילמה רבי יהודאי?

שואלת הגמרא, מאיפה אתה לוקח לומר שמה שנמצא שם, שסוחטין בפגעין,

פגעין בפרישין בעוז לדין, זה הולך לשיטת חכמים?

אולי זה רק לשיטת רבי יהודה,

שבין כך מתיר בכל פירות העומדים לאכילה,

חוץ

מזיתים וענבים?

עונה הגמרא, מטיב עינה מרבי יהודה.

הם עד שם עד לרבי יהודה יצאו מעט זמן,

שסוחטין לכתחילה משמת להם.

כלומר,

אם אתה מחפש

להתעקש לומר שהברייתא הזאת זה דעת רבי יהודה,

אבל עדיין קשה.

גם אם אמנם מצאת שרבי יהודה מתיר יותר מאשר חכמים,

וסובר שמשקה שיוצא מפירות העומדים לאכילה מותר,

זה הכול אם יצאו מעצמם.

אבל כאן כתוב שסוחטין לכתחילה,

שמותר לאדם.

לשחוט את הפירות הללו

בשבת לכתחילה.

וכי מוצאים אנו את דעת רבי יהודה שיבוא ויתיר

לשחוט לכתחילה פירות?

אלא מה יתלך למימר?

כמעט אליו בני סחיתן אינו

אפילו לכתחילה.

אלא על כורחנו צריך לומר

שגם אם אמנם לא מצאת במפורש רבי יהודה מתיר שאר פירות לשחוט לכתחילה,

אבל סברתה, סברתה ברייתא,

מאחר והם לא בני סחיטה,

כלומר אינם עומדים כלל לסחיטה,

אז המיט היוצא מהם אינו נקרא משקה, אלא אוכל.

לכן אפילו לכתחילה מותר לצחות את זה בשבת,

כי אין איסור להפריד אוכל מאוכל.

אם ככה, אפילו תמא רבנן,

כימא דליו בני סחיטה נינו,

אפילו לכתחילה.

אז אפילו אם תבוא ותאמר שהברייתא זה כדעת חכמים,

אבל הסברה הזו קיימת גם לדעת חכמים.

מאחר והמציאות היא שאין דרך בני אדם לסחיטה,

כלל וכלל,

אם כן המיץ הבלוע בהם אינו משקה, אלא תורת אוכל יש לו,

ולכן אפילו לכתחילה מותר לצחות את הפירות הללו.

שמא אמינא רבנן איש, מה אמינא?

אני מוכרח אם כן על כל פנים

שלדעת חכמים

מותר לכתחילה

לשחות פירות שאינם עומדים לסחיטה,

כמו למשל אותם שזיפים חבושים עוזרדין.

ממילא וודאי וודאי שאם יצאו מעטמן אין מקום לגזור בהם גזירת משכין שזבו.

אם כן, רואים אנו ראיה למה שרבי יהודה אמר בשמו של שמואל,

הזכרנו לדבריו לאוהל בדף קמ״ג עמוד ב',

שהחכמים מודדים לרבי יהודה בשאר פירות,

ומאידך,

כבר הוכחנו בשיעור שעבר שרבי יהודה מודה לחכמים,

מזיתים וענבים,

וכל מחלוקתם, לפי מה שראינו השבוע שעבר,

זה רק בתותים ורימונים.

הגמרא עכשיו מביאה

לקבוע את ההלכה בעניין סחיטת רימונים בשבת.

של בית מנשיה בר מנחם

היו סוחטין ברימונים.

אמר רב נחמאן, ההלכה

כשל בית מנשיה בר מנחם.

כלומר, בברייתא ראינו לעיל

שהיו רגילים בבית מנשיה בר מנחם לשחות ביום חול רימונים.

זה אפשר, מה באגבי המרכז? לכן אסור גם בשבת לשחות.

כך אמרה הברייתא.

כלומר, מאחר ומצאת המשפחה

שהם כן רגילים לשחות רימונים,

אז ממילא זה נותן לנו איסור על כלל בני האדם

שיהיה אסור להם לשחות רימונים בשבת.

שואלת הגמרא, טוב, זה נראה בהמשך.

אמר רב נחמן,

ההלכה כשל בית מנשיה בר מנחם.

רב נחמן פוסק כך,

שאסור באמת לשחות,

כי הרי בית מנשיה בר מנחם.

סוחטים רימונים,

אז אכן אסור לשחות רימונים בשבת.

אמר לרב נחמן, אמר לרב ולרב נחמן,

מנשיה בר מנחם, תנא הוא?

מה זה שרב נחמן אומר בלשונו,

ההלכה כשל בית מנשיה בר מנחם,

וכי הוא תנא שאתה פוסק הלכה כמוהו?

הוא לא בא להביע את דעתו בעניין זה, הוא רק נהג לשחות רימונים.

ביום חול.

ביום חול, והתנא הלך לאווירה היה מהם,

שמאחר ויש בני אדם שדרכם לשחות רימונים,

אז בא התנא ואוסר לשחות רימונים בשבת.

אז מה זה שאתה פוסק הלכה כשל בית מנשיה בר מנחם?

וכי תאמה ההלכה כי הייתה לה דסבר כשל בית מנשיה בר מנחם?

ואם תבוא ותגיד לי שכוונת רב נחמן,

שההלכה תהיה כמו התנא הזה,

שמביא ראיה לדבריו מבית מנשיה בר מנחם,

ומשום דסבר כי מנשיה בן מנחם הלכה כמותו,

מנשיה בר מנחם אברובה דעלמא?

כלומר, גם אם כן,

אבל בגלל שאתה מוצא משפחה אחת,

שזה מנשה בר מנחם, שכן שוחטים רימונים ביכול,

ולכן אתה פוסק הלכה כמוהו שאסור לשחות רימונים בשבת?

וכי מנשה בר מנחם זה רוב העולם?

וכי את העומדן לדעת

האם רימונים בני סחיטה או לא בני סחיטה אתה קובע על פי משפחה אחת?

הסברה נותנת שאתה יכול לקבוע את זה רק אם רוב בני אדם סוחטים את הרימונים.

לא אם ישנה משפחה אחת בלבד,

ואילו הכלל לא עושה זאת.

עונה גמרא אין, כן.

גם מנהג

של מקום אחד יכול לקבוע הלכה לשאר מקומות.

דתנן,

המקיים קוצים בכרם,

רבי אליעזר אומר קידש,

חכמים אומרים אינו מקדש,

אלא דבר שכמוהו מקיימים.

במשנה בעניין איסור כלאי הכרם, כידוע שאסור לאדם לזרוע יחד עם כרם תבואה.

חיטה או שעורה, ויש שיטה של החיטה או שעורה ביחד עם הכרם.

מובא במשנה במסכת כלאי, פרקי משנה ח',

אדם שמקיים קוצים בכרם ואינו עוקר אותה.

רבי אליעזר אומר קידש,

הכרם והקוצים נאסרים בהנאה,

כי דין כלאי הכרם.

כתוב בתורה, לא תזרוע כרמך כלאיים.

פן תקדש המלאה זרע אשר תזרע ותבואה את הכרם.

פן תקדש פירושו,

כוונת הפסוק, פן ייאסר הדבר מכוח זריעה זו

של כלאיים עם הכרם.

אם כן, אומר רבי אליעזר גם פה,

אדם שמקיים בו קוצים בכרם ואינו עוקר אותם,

עצם הדבר שהוא משאיר אותם כך,

זה מספיק כדי שיאסור את הכרם והקוצים באנאה.

החכמים אומרים,

אינו מקדש, אלא דבר שכמוהו מקיימין.

כלומר, כלאי הכרם יכול לאסור דווקא סוג הרק

שכמוהו מקיימין בני אדם.

כלומר, משאירים אותו.

משאירים אותו לאכילה ואינם עוקרים אותו.

אבל קוצים, אבל קוצים זה לא לאכילה.

בני אדם לא אוכלים את זה.

אז אם כן, צריך להבין, אז למה רבי אליעזר סובר שכן קידש?

ואמר רבי חנינא,

מי תעמד רבי אליעזר,

שכן בערבייה מקיימין קוצי שדות לגמליהם.

אומנם בני אדם

לא משתמשים בזה לאכילה,

אבל

יש

בערבייה, מקום שנקרא ערבייה,

ששם היו משאירים לגמלים את הכוסים שבשדות.

מילא, מה זה שייך לענייננו? רואים

שהדין נקבע לפי

מה שנהגו במקום אחד,

ומכוח זה קבעו לנו את הכלל לגבי כל מקום ומקום.

הגם שהקביעה הזו נהייתה על פי מנהגו של מקום אחד.

אז לפי זה

מביאה הגמרא סייעתה לדבריה, שגם כאן,

הגם ששרק בתשפחת בית בנה של בן מנחם

סחטו רימונים,

די במשפחה הזו כדי לקבוע את ההלכה שאסור לכל אדם לשחות רימונים בשבת.

שואלת הגמרא, מי די עירייה?

וכי זו ראייה?

דערבייה אתרא,

האחה בדלת דעתו יוצא כל אדם.

לגבי העניין של מקיימין קוצים בכרם,

נאמר שם בדברי אבחנינא,

שטעמו של רבי אלעזר בגלל שבערבייה מקיימין קוצי צדוד לגבי עליהם.

ערבייה זה מקום,

שכל אנשי המקום, שזה אנשים רבים מאוד,

יכולים על פיהם לקבוע את העניין

שאכן רגילים בני אדם לקיים קוצים בכרם.

אבל כאן משפחה אחת בלבד,

וכי זה קובע את המנהג של כלל המקום?

הרי הסברה נותנת שנאמר בטלה דעתו יוצר כל אדם,

כאשר משפחה אחת בלבד נוהגת לשחות רימונים בחול,

אין להתחשן כלל במנהג הזה,

ואין איזו הגדרה של מנהג, אלא אדרבא,

צריכים לנו לקבוע את המנהג על פי הכלל,

ואלה שנוהגים לא כך, בטלה דעתם אצל כל אדם. אולי יש לו שיטה מיוחדת עם סחיטת רימונים. אין קשר בזה, מה הקשר?

אולי אנשים מזמינים אם הם לא רוצים סחיטה. עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, זה לא קשור.

אתה צריך לדעת דבר אחד, אם כך המנהג או לא המנהג.

את הטכניקה זה עוד עניין.

בתכלס,

בתכלס, מי היה נוהג לשחות רימונים.

זה מה שהיו נוהגים, אלה.

האם זה מעבר רעייה על הכלל?

לא יכול לעבוד רעייה על הכלל.

אלא אם הוא תמה כדרב חיסדא.

דאמר רב חיסדא,

תרדין שסחטן ונתנן במקווה.

פוסלין את המקווה בשינוי מראה.

אתה יודע למה הרב נחמן פוסק

על החג של בית מנשה בר מנחם?

משום שהוא סובל כמו רב חיסדא.

מצאנו, רב חיסדא אומר,

תרדין שסחטן ונתנן במקווה.

תרדין

זה סלק

שיש בו מיץ, המיץ היוצא ממנו הוא בצבע אדום.

הלך,

סחט את התרדין הללו, את הסלק הזה,

והניח את המשקה,

את המיץ,

בתוך המקווה.

מה זה גורם למים?

לקבל גוון אחר.

כן?

זה מטשטש את המראה של המים.

אז אומר לנו רב חיסדא,

פוסלין את המקווה בשינוי מראה.

המקווה הזה פסול,

כי שינוי מראה פוסל במקווה.

מאיזו כן השינוי הזה במים עצום?

כן, כן, המים הללו שבמקווה.

הם עקורים יותר.

נכון.

הם מקבלים גוון אחר.

אז במצב הזה,

נפסל בשינוי מראה,

ולכן אי אפשר לטבול במקווה שכזה.

נו, אז בואו נראה את ההמשך.

והלא בני סחיטה נהנו?

שואלת הגמרא,

אבל בשביל להגדיר דבר שהוא פוסל את המקווה צריך שיהיה לו גם משקה,

הגדרה של משקה.

הרי אין הטרדין הללו

בני סחיטה,

אינם עומדים לסחיטה,

אם כן המיץ היוצא מהם זה לא משקה,

אז למה כזה פוסל את המקווה?

אלא מה?

מה אידך לממה?

כיוון דאחשיבינו, אבל הוא משקה.

מאחר והוא הלך וסחט את הטרדין בשם משקה,

אז הנה בעצם הוכחתו שכך הוא עושה,

מראה הוא שהמיץ היוצא נחשב אצלו למשקה.

לכן

זה מקבל תורת משקה וזה פוסל את המקווה.

אך הנעמי,

כיוון דאחשיבינו, אבל הוא משקה.

אז גם לגבי עניין איסור שחיטת הרימונים.

אם אדם הולך וסוחט את הרימונים,

אז בזה הוא מגלה שנוח לו בכוונתו לצורך המשקה.

אם מאחר וזה נחשב אצלו למשקה,

לכן

יש איסור שחיטה בזה.

נו, אז לפי זה אתם צריכים לשאול מיד שאלה.

אם כך,

אז למה זה דווקא ברימונים?

היה רואה לאסור גם פגעים, כמו שאמרנו קודם.

גם בפרשים, גם עוזר הדין.

אז צריך לפרש.

צריך לפרש.

ורש״י ככה אומר,

שמה שנאמר,

סוחטים בפגעים, בפרישים, מעוזר הדין,

זה פירות, כמו שאמרנו, עומדים רק לאכילה.

אין בני אדם בכלל סוחטים אותם.

תבוא ותגיד לי, אבל סוף סוף הוא הולך וסוחט.

כשהוא שוחט את זה בשבת, אז לכאורה הוא מראה שהוא משקה.

שהוא מחשיב את בלוח בהם כמשקה.

התשובה,

שכל מה שהתיר אברייתא, לסחוט

את הפירות הללו,

זה רק עם כוונתו למתק את הפרי.

אבל באמת, אם הוא מתכוון לשתות את המיץ הבא לוע בהם,

יהיה

אסור.

כך יוצא לפי המסקנה פה.

לפי המסקנה הזו,

שאדם שסוחט, אם כן בעצם פעולתו,

מחשיב את הבלוח בפירות כמשקה,

ולכן יש איסור שחיטה.

אז על כורחנו שכל מה שהתירו לשחוט,

מה שהתירו בה בריתא, לסחוט את הפרישין

והפגעין והעוזרדין,

זה רק עם כוונתו למתק את הפרי, ולא על מנת המיץ הבלוח.

אז למה תותי, למה רימונים באמת אסור לשחוט בכל מצב?

הרימונים, אם ככה לפי זה יוצא, שאסור לשחוט, מה שאסרה לשחוט,

זה אפילו כדי למתק את הפרי.

למה זה באמת כך?

הרי אם אתה בא בברייתא לעשות חילוק

בין פגעין פרישין ועוזרדין

לבין הרימונים,

על כורחנו שמדובר באותו ציור.

באותו ציור שבו אתה מתיר

בשאר פירות, אתה עוצר ברימונים.

ומהו הציור שאמרנו עתה שמותר בסחידת הפירות הללו?

רק עם כוונתו למתק אותם.

אז אם כוונתו למתק, אז למה ברימונים אתה אוסר?

אז צריך לומר שהסיבה היא,

הטעם הוא,

כי מאחר ואנחנו רואים שילהגו בבית מנשה בן מנחם

לשחוט רימונים בחול לשם שתיית משקה,

אז חששו חכמים שאם נתיר לאדם לשחוט רימונים לשם מיתוג הפרי,

יבואו לטחות ולשחוט גם לשם משקה.

לכן שם

ראו צורך יותר לאסור.

מובן?

מה זה כתוב על בית מנשה?

טוב מאוד.

אני חוזר שוב.

היסוד של האיסור, את זה צריך לדעת, היסוד של האיסור הוא

בגלל שאם אדם

הולך וסוחט,

בזה מגלה דעתו שהבלוע בפרי הרי זה כמשקה בשבילו.

עובדה שהוא סוחט אותו ורוצה את הבלוע לשתותו,

אז רואים שהוא מחשיב את זה כמשקה.

זו סיבה לאסור כל פירות.

מובן?

אלא מה?

תבוא ותגיד לי, אז למה בכל זאת

אסרו לשחוט פגעיין פרישין מעוזר הדין?

שמה זה בגלל שכוונתו רק למתק את הפרי,

ולא למשקה בלוח.

אם כוונתו אכן למיץ שנמצא בתוכם, זה אסור.

כל ההיתר הוא רק אם כוונתו למתק את הפרי.

מה שאין כרימונים, גם אם כוונתו למתק את הפרי יהיה אסור.

כי מאחר ונהגו בבית מנשה בן מנחם

לשחוט את זה ביום חול, כך באופן נורמלי וסטנדרטי.

אז חששו חכמים שאם נבוא להתיר ברימונים למתק את הפרי,

יטעו בני אדם ויבואו לשחוט גם לשם המשקה הבלוע בהם.

מה שאין כאן בשאר פירות שאין דרך בני אדם כאן לסחוט למיץ הבלוע.

לא חששו חכמים שאם נתיר למטל על שם מיתוג,

יבואו גם לטחות ולשחוט לשם המשקה.

כך,

לפי תירוץ ראשון כאן בגמרא,

אבל...

זה סופר, זה משפחה אחת. מה אתה אומר?

זה משפחה אחת.

כן. הם ילמדו מי. כן. זה משפחה אחת. זה גזירת רבנן, בקיצור. כן, בסדר. זה גזירה מייחד. נכון מאוד. שוב, אבל זה לא בשביל לקבוע את הגדר של הדבר. כלומר,

אם אתה חושב שההגדרה של המשקה הבלוע,

המיץ הבלוע ברימונים,

זה מקבל הגדרה של משקה מצד משפחה, בגלל משפחה אחת, אתה טועה. לא זה.

לא זה. המשפחה האחת

לא מגדירה את הבלוע בהם כמשקה.

אלא מה?

כל מה שהביאו את בית בנה של בר מנחם זה

מסיבה אחרת.

אבל סיבת האיסור,

שאם כוונת אדם לשחוט את הרימון,

כמו שערפירות אותו דבר,

אם כוונתו לשחוט לצורך הבלוע בהם, לצורך המשקה הבלוע,

אכן זה מקבל שמשקה.

וזו הסיבה לאסור.

סימא לאסור ברימונים, סימא לאסור בשער פירות.

כל הנידון כאן, אם כוונתו למתק את הפרי ולא למשקה הבלוע,

שאז בשער פירות מותר, ולא אחרי זה שהוא יטועה ויבוא לשחוט גם לצורך המשקה.

אז שאין כן ברימונים,

שיש כן משפחה כזו שכן נוהגת לשחוט ברימונים למשקה,

אז יבואו בני אדם לטעות ולחשוב שכמו שמותר לנו על מנת למתק,

יתירו לעצמם גם אם זה כוונתם,

תהיה לשחוט,

וזה ודאי יעשו.

אם כוונתם לשחוט, ודאי שיעשו.

מובן.

עכשיו, לאחר שאנחנו הזכרנו,

דרך אגב,

את דברי רב חילדה,

שאומר שמסלק,

שאדם לקח סלק וסחט והמשקה

שהיה בתוכם נפל למקווה, זה פוסל את המקווה בשינוי מראה.

ואמרנו, למה זה באמת ככה? גמראייבי הסבירה, בגלל שמאחר שהוא סחט,

מוכיח הוא שהוא מחשיב את זה כמשקה.

כן, בא רב פאפא ומפרש אחרת.

רב פאפא אמר,

שבדהב את דבר שאין עושין ממנו מקווה לכתחילה,

וכל דבר שאין עושין

ממנו מקווה לכתחילה,

פוסל את המקווה בשינוי מראה.

כלומר, רב פאפא אומר שלמעשה,

סחיטת התרד,

אין עליו תורת משקה למים היוצאים ממנו.

גם אם הוא שוחט

ומחשיב את זה כביכול למשקה, אין על זה הגדרה של משקה,

כי אין דרך בני אדם

לסחוט את הסלק.

מדובר בזמנם, לא מדובר בזמננו.

ממילא,

אז ודאי שאי אפשר לבוא לפסול את המקווה מצד שזה משקה,

כמו שביארנו מקודם, אלא הטעם הוא אחרת.

בגלל שכל דבר שאין עושין ממנו מקווה לכתחילה,

פוסל את המקווה בשינוי מראה.

הרי זה ברור שאי אפשר שבן אדם יעשה מי סלק

ויטבול בהם.

כן?

הדין הוא שצריך להיות מים,

אבל לא מי סלק.

לכן, מכיוון שזה דבר שאין עושים ממנו מקווה לכתחילה,

אז ממילא, גם אם הוא הולך ונופל לתוך

מים רגילים שבמקווה,

אבל זה פוסל את המקווה בשינוי מראה.

מקווה יכול להעשות או ממים רגילים,

מגשמים,

או שלג, או ברד,

אבל לא מסלק.

אין לעשות מקווה מסלק.

לכן זה גם פוסל את המקווה בשינוי מראה.

נראה את רש״י.

נראה את רש״י.

אני חושב שהרש״י הזה בראש העמוד.

כן.

קמידת עמוד ב',

רש״י הראשון,

בפגעין,

כמו שאמרנו,

שזה השזיפין.

הוא מביא פה מילה בלועזית,

אבל הסבירו שזו הכוונה שזיפין.

הוא רוצים במהן לשתות, והפרישין, שום מילה בלועזית,

והכוונה חבושין.

הוא בא עוזר הדין,

לא ביארו מה זה, אומרים שזה פירות של עוזריו.

מה זה בדיוק האילן הזה שנקרא עוזר זה אינני יודע.

אולי אלה שעוסקים בבוטניקה יודעים יותר.

אותו ממני

מה זה הסוג הפרי הזה.

אין משהו בראשוני? לא.

זה מה שאני רואה כאן.

על כל פנים אתה רואה מהפירות הללו שמותר לסחוט.

למה אומר רשיד רב אור חי ובא אחר?

אין

הדרך

ללכת ולסחוט את הפירות הללו.

ואין כאן משום דעש. ממילא זה נקרא כאוכל

ולא משקה. אם כן, זה נקרא שהוא מפריד אוכל מאוכל

ולא שמפריד משקה מאוכל.

כל איסור דש זה רק שהוא מפריד

דבר אחד מתוך דבר אחר.

אבל כשהוא מפריד אותו דבר, רק לשניים,

אין לזה הגדרה של דש.

מובן?

אם זה משקה מאוכל ומפריד את המשקה מאוכל, מובן.

אבל כשהוא מפריד אוכל מאוכל, אין בזה

עניין של דש.

אבל לא ברימונים.

לא אור חי ובא אחר. כלומר רימונים עשו

כדרכם בכך.

בשל בית מנסיה היו רגילים לשחות רימונים בחול.

עלמא איכא דסחי תלו.

מה אשמה אם כן שיש מי שסוחט אותה.

חלקח בשבת אסור.

אלא מאידך למימר

לרבי יהודה כיוון אליו בני סחיטה

וכי היכא לרבי יהודה שרה לכתחילה מהטעמה,

כמו שלרבי יהודה מותר לכתחילה.

מהטעם הזה שהזכרנו,

מהשתא אפילו תמר רבנן

ושאלו להם מהי טעמה.

לכן

עכשיו גם אם תבוא ותגיד

שזה דעת חכמים,

ומתירים את זה מהטעם הזה,

שעצם הדבר

שהם רגילים,

זה סיבה להתיר ולשחוט אותם מלכתחילה.

אותה סברה קיימת גם לדעת חכמים.

מנשיה התנא הוא בתמיהה,

וכי איהו פליג למימר

דבשבת אסור דתמה הלכתה כבתה,

וכי הוא חלק בעניין לומר שיהיה אסור בשבת לזחות רימונים שתאמר הלכה כמוהו,

הנוסח שאמר רב נחמן, הלכה כמנשיה בר מנחם,

וכי הוא תנא,

ולא הוזכר אלא לדברי התנא לראייה, התנא רק הביא משם ראייה לשיטתו,

דהי תנא הוא דצבר כבתה.

התנא הוא שזבר

שאסור לשחות רימונים מכוח מה שראה

אצל משפחה זו של מנשיה בר מנחם.

וכי תאם האדם על ההלכה כשל בית מנשיה.

הכי כמה, הלכה כי הייתה נדע עשר מרימונים,

הואיל וכאן מנשיה כבתה די זוכת עם רימונים בחול,

על מה בני סחיתני נו, אם תבוא ותגיד לי

שכוונת הרב נחמן, שאמר על ההלכה כשל בית מנשיה.

הוא התכוון שההלכה כמו התנא שאסור לשחות רימונים,

על סמך מה שראה שבית מנשיה בר מנחם היו שוחטים רימונים בחול,

וממילא ומזרע יש אר בני סחיתה.

וכי הווה רבד העלמא וכי הם רוב העולם.

זה משום מי הלכו דה, נשיה דרך רימונים לסחיתה.

בגלל

הוא לבדו היינו משפחת בית מנשיה בר מנחם.

נהפוך

את זה כאילו שדרך הרימונים לסחיתם.

הם, אדרבא, בתנא דעתם אצל כל אדם.

קוטים מקדש את הדבואה משום כלאי אם זה זריעהו.

כך הבאנו לדעת רבי אליעזר.

ואמר רבי חנינא,

עלמא

משום חד מקום תחשבינו,

משווינא לו דבר חשוב.

מאחר ולמעשה ישנו מקום בערבי אשר מקיימים קוטים בכרם,

אז המקום הזה לבדו נותן לנו חשיבות

לכל מקום שמקיימים קוטים בכרם.

כן?

אתרא הוא, חשיבות רבימה וחשיבותה. הגמרא שואלת, מה אתה מביא רעיה מערבייה?

שם זה מקום די גדול,

שכך נהגו לעשות שם, באותו מקום.

אז בוודאי יש לזה חשיבות, כי זה הרבה.

אבל אחר כך עד גברא לחודא הוא.

ממה בטלה דעתו פה זה בן אדם אחד,

וכי בגללו תקווה את הכלל כלפי כל השאר.

אדרבה, הרוב האוחזים לא נוהגים כמוהו.

הם כמו ערבייה?

לא, לגבי הרימונים אני מדבר.

הרי רוב העולם לא סוחטים רימונים, אז מה אתה מביא רעיה ממנהג של משפחה אחת?

זה עמד דיברנו. כן, זה גופה. אלה היינו תעמת רב נחמן, דאמר הלכה אין סוחטים.

אלה חייבים לומר למה רב נחמן פסק הלכה שאסור לשחוט רימונים.

כי רב חיסדא.

אף אחד כזה לעלמא לא חשיב, אפילו של מעשה.

זה לא חשוב, הרימונים לסחיטה.

כן?

והרי שהם לא סוחטים את זה בחול,

אבל אם יבואו לשחוט, כמדח שהביאו, אבל לזה זה משקה.

אז אם אין אפליציה לשחוט, אז מה הייתה פה גדולות החמישה? אם יבואו, בכל אופן, באופן חד פעמי, יבוא בן אדם וישחט.

האם... אבל למה זה שיש פרצה? איפה בפעם זה יעשו משהו? איפה? על מה אתה מדבר?

של הרימונים. כן. זה רק משפחה אחת, וזה לא משהו כולם.

מה אתה חושב?

לכן, לכן אמרנו שפשוט הבנו את הדברים לא נכון.

ככה הביאור של הדברים כאן.

שלא הכוונה, אני מדבר,

בשלב הזה שהגעתי עכשיו,

הגמרא כאילו באה ואומרת, אל תחשוב שהסיבה להגדיר את זה

כדבר שדרכו לסחיטה בגלל המשפחה ההיא. לא.

אלא אתה יודע למה יש לזה תורת משקה?

בגלל שעצם מציאותו של אותו אדם שהוא לוקח את הרימון וצוחד אותו,

עצם זה הוא מראה שהוא מחשיב את המשקה הבלוח בו.

אז עצם זה שהוא לוקח את זה כך,

זו סיבה לאסור.

מובן?

זה לא נקבע על פי מנשה בן מנחם,

אלא זה נקבע על כל אדם ואדם לפי מה שהוא.

כל אדם ואדם.

אם לקחת פרי וסחטת,

עצם הוצאתך את הבלוח בתוכו,

אתה נתון לזה הגדרה של משקה.

אפילו אם אף אחד מהעולם לא עושה ככה,

אלא אתה לבד.

עצם זה שעשית כך,

זה מספיק.

מובן? אלא מה? אז למה הבאנו רעיין בבית מנשה בן מלחם?

אז כבר הסברנו קודם,

שכל הנידון הוא רק לגבי, אם כוונתו למתק

את הפרי ולא לשחות.

שם

באים אנו ואומרים שברימונים זה יותר סיבה לאסור

מאשר בשאר פירות,

כשכוונתו למתק את הפרי.

ואחר מפרש רב נחמן לברייתא דלעי,

וכך רב נחמן מפרש את הברייתא שהזכרנו מקודם.

סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי,

לא לצורך המשקה.

אבל לא ברימונים.

אבל ברימונים אסור אפילו למתקה, אפילו אם כוונתו למתק

את הפרי.

בשל בית מנשיה היו סוחטין בחול לצורך משקה.

הלקח,

מאחר שבבית מנשיה היו סוחטין את זה בחול לצורך משקה,

וכך בשבת אסור אפילו למתק.

הואיל וייקחה דעיו את זה של משקה.

כמובן, מאחר ויש משפחה אחת

שכן נוהגים להשתמש ברימונים לצורך המשקה,

זה מספיק סיבה לאסור אפילו עם כוונת האדם למתק.

אם כוונתו לסחוד לצורך המשקה,

פה לא צריך להגיע לצבא הראשי של בית מנשיה ובר מנחם.

אלא עצם הדבר שאותו אדם ספציפי הלך וסחט,

בזגל הדעתו שהוא מחשיב את זה כמשקה.

כוונת הדברים רק שאם גם יבוא האדם וישחט את זה לצורך מיתוג הפרי.

פה אני אומר, אמנם בשאר פירות זה מותר,

אבל ברימונים יהיה אסור. למה?

אפילו אם כוונתו למתק, חוששים שיתעה וישחט את זה גם לצורך המשקה בלוח.

ולא משום שזה מנשיה רובה ד'עלמא, זה לא בגלל שאתה חושב

שנותנים לזה חשיבות, בגלל שזה כרוב העולם.

אלא חיישינן, תמיד לסיים.

אין לו קליפה כזאת,

קלט, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז, אתה לוכז. זה לא דרך היום. לא דרך בכלל, בזמנם לא היה דרכים בכלל לזכות ריבונים. יותר קשה מהיום, בכלל היה קשה. נכון, ובכל זאת כתוב,

ובכל זאת כתוב כאן בגמרא,

שאם בא בן אדם ולוקח פרי שאין לו דרך

כלל לזכותו יבוא ויסחט עצם פעולה זו היא מגלה שאצלו זה נקרא משקה. לא, בסדר, זה במשקה, אבל אמרנו שבשאר אצלנו זה רק ברימונים אסור. ברימונים אסור אפילו, עם כוונתו, למתק.

למה שהוא מתוך זה יבוא לדחות? פשוט מאוד.

כיוון שיש כאלה שסוחטים,

אומנם הם לא הרבה,

אבל חוששים שאם נתיר לאדם לשחות רימונים לצורך מיתוג הפרי,

יבוא בטעות גם לעשות פעולה שכזו לצורך הוצאת המשקה.

משאר פרות שאין אף אחד, אף בן אדם

לא סוחט את זה לצורך המשקה,

אז פה לא חוששים שיבוא אדם להתראה בזה.

אז ששום המשפחה הזאת שהיא תגרום לכולם לחסוך ככה? כן,

בדיוק.

מה עם המשפחה הזאת? אין שום דבר.

עצם הדבר שהמשפחה הזו ידועה כאלה שמשתמשים ברימונים לצורך סחיטה,

אז זהו.

אומר רשי, ולא משום דמנשי ארובה לעלמא,

אלא חי שינן,

איש ארית לילה למתק,

אטלמי אבד לשום משקה.

אם תתיר לו למתק, יבוא גם לעשות לשום משקה.

וכי הבנתי הוא מחש אבנה,

אבן משקה ומחייב, אבל בפגעין

לקה למה חש.

אבל אם זה פגעין, מה זה פגעין?

היינו השזיפי,

פה אין לחשוש שיבואו מתוך המיתוג גם לעשות לסחיטה,

לצורך המשקה, דעין אדם עושה אותו למשקה.

בשינוי מראה,

לא משנה, לא משנה, אבל הכל לפי המציאות.

בשינוי מראה, לא בשלושת לוגים.

כלומר, אל תבוא ותחשוב שצריך שלושת לוגים.

הרב חייטא אומר, בשינוי מראה.

שלושת לוגים, לא זו הסיבה לפסול.

זה לא הוזכרו שלושת לוגים, אלא במים שאובים.

כלומר, כל מה שפוסל מקווה,

אפילו מים פוסל.

אם נפלו שלושת לוגים, מים שאובים לתוך מקווה זה פוסל.

כן?

אבל שער משקיעין לא פסלה,

אלא אם כן השתנה מראה המקווה על ידיהם.

אבל אם זה לא מים, בין השאר, משקיעין,

הם לא פוסלים את המקווה מצד הכמות,

אלא מצד השינוי מראה.

אם זה משתנה המראה, אז פוסלים.

רב פאפ אמר,

תעמדת רדין, לא משום חשיבותא דא חשיבינו.

אל תבוא ותחשוב שהטעם שאסור לסחוט את התרדין,

זה בגלל שהוא מחשיב את זה.

ולעולם לאו משקי נהינו, באמת הם לא משקי.

ואדם יפסיל משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקווה,

שאינו מים או שלג או ברד,

פוסל את המקווה בשינוי מראה.

כן, נראה הלאה את הגמרא. תנא נתא.

משנה משנה,

בפרק ז' למסכת מקוואות,

משנה ד',

נפל לתוכו יין או חומץ,

ומוכן

ושינה מראיו

פסול.

אתם שומעים?

אם נפל לתוך מקווה יין

או חומץ,

חומץ הכוונה, אם היין נחמיץ, הכוונה.

או מוכן,

מה זה מוכן?

משקה שיצא מן הזיתים.

מביאים כאן,

בואו נסביר.

רש״י מבאר

שהזיתים מפרישים שלושה מיני מוכן.

כלומר יש

שלושה שלבים.

בפעם הראשונה,

כשאוספים היו בתחילת הזיתים לתוך כלי שנקרא מעתם.

היה איזשהו כלי,

כן,

שהוא עשוי עם ענפי הדקלים,

ומכניסים את הזיתים לתוכה.

למה? כדי שיתחממו ויתבשלו בתוך הכלי הזה,

מה שנקרא מעתם.

עכשיו, הרבה פעמים,

תוך כדי שזה היה מונח באותו כלי,

היה זב מהם נוזל

צלול כמו מים.

זה מוכן ראשון.

זה הכי טוב. בפעם השנייה,

לאחר שהזיתים עמדו זמן רב במעתן ונמעכו,

שוב חוזר ויוצא מהם מוכן הדומם מעד לשמן.

הראשון זה היה יותר צלול כמו מים.

השני דומם מעד לשמן.

בפעם השלישית,

לאחר שנסחטו הזיתים בבית הבד,

אז מניחים את הגפת,

כלומר את הפסולת של הזיתים הנשארת לאחר הסחיטה,

בסל

שנקרא עיכול בית הבד.

כלומר, זה היה סוג של סל כזה שהיום מניחים את כל הפסולת של הזיתים שאחר הסחיטה בתוך אותו סל,

ויוצא מהם שוב פעם מוכן.

מובן?

אז עכשיו, בהמשך הגמרא, נראה

שהמוכן היוצא בפעם הראשונה, לכל הדעות הוא לא נקרא משקה,

כי אין אדם רוצה בקיומו.

הניזון כאן

לגבי המשקה,

המוכל היוצא בפעם השנייה ואילך,

אז אם נפל לתוך המקווה יין,

או חומץ של יין,

או מוכל, ושינם הרב,

השתנה מראה המים,

השתנה מראה המים.

המקווה פסול.

המקווה נפסל, ואי אפשר, לא קשר לטבילה.

שואלת הגמרא, מה הן תנא?

עד כאן זה משנה במסכת מקווהות, כמו שהזכרנו.

אבל מיהו התנא שסובר?

זה מוכן משקהו.

שהמוכן יש לו דין של משקה,

ולכן פוסל תמיד בשינוי מראה.

אמר רבי יעקבי,

רבי היה אומר,

זו דעת רבי יעקב, בברייתא לא נראה את דעת רבי יעקב, לתניא.

רבי יעקב אומר,

מוכן הרי הוא כמשקה.

ומטעם אמרו מוכן היוצא בתחילת האור,

כפי שאינו רוצה בקיומו.

כלומר,

המוכן, היינו מהשלב השני ואילך, כמו שהזכרנו,

הוא כמשקה לדעת רבי יעקב,

ולכן אם הוא נופל לתוך מקווה הוא פוסל.

אבל המוכן הראשון,

שיוצא בפעם הראשונה מן הזיתים, כאשר מאספים את הזיתים בתוך המעתן הזה,

זה, מאחר וצלול הוא כמים,

הוא טהור, אין לו הגדרה של משקה.

הוא טהור מטומאה,

מלהכשיר את הפירות בעקילה, לא אמרנו שמשקים,

שבעה משקים מכשירים את הפירות בעקילה לטומאה. אתם זוכרים?

סימנם יד, תשחת דם.

המוכן הזה, אין לו זה הגדרה של משקה.

ולמה? לפי שאינו רוצה בקיומו.

מתי אתה יכול להגדיר אותו כמשקה?

רק אם הבעלים מרוצים,

ונוח להם במה שיצא מן הפרי.

אבל זה, המשקה הזה,

אין הבעלים מרוצים מזה שיצאו מהם.

זה סברת רבי יעקב.

רבי שמעון אומר, מוכל אינו כמשקה,

ומאתם אמרו מוכל היוצא מעיכול בית הבעד טמא,

לפי שיהיה אפשר לו ולא צחצוחי שמן.

כלומר,

דעת רבי שמעון,

שהמוכל, היינו זה שבשלב השני,

אינו כמשקה.

רק מה שיוצא בשלישית,

לאחר שהוא סחט את הזיתים,

אז הוא לוקח את כל הפסולת של הזיתים

ומניח אותם בעיכול בית הבעד, בסל כזה,

ושם יוצא שוב פעם מוכל,

זה אכן משקה.

מדוע?

לפי שאפשר לו ולא צחצוחי שמן.

לא ייתכן מצב שבתוך המוכל לא נמצא גם שאריות של שמן.

על כל פנים, מה יוצא?

שהם חולקים,

חולקים

במוכל היוצא בשלב השני שלו.

שוב אני אזכיר,

בתחילה יוצא ממנו מוכל והוא צלול כמים.

זה המוכל הראשון.

האחרון,

שזה לאחר סחיטה והוא נמצא בתוך עיכולת הבעד,

זה המוכל השלישי.

בשני אלה

אין מחלוקת ביניהם. זאת אומרת,

זה שיוצא ראשון הוא ודאי טעות.

זה שיוצא שלישי הוא ודאי טמא.

המחלוקת ביניהם, מה יהיה במוכל היוצא בשלב השני.

השלב השני, האם המוכל הזה משכה או לא משכה?

פה חלוקים עם רבי יעקב ורבי שמעון. זה מהחולק. לדעת רבי יעקב זה משכה,

ולדעת רבי שמעון אינו משכה.

כי זה היה פשוט להם

שמה שיוצא הוא דומה לשמן, אבל זה לא השמן.

המוכל שיוצא בשנית

זה אינו שמן, אלא דומה לשמן.

השאלה אם בכל זאת נקרא הוא כמשכה או לא,

וזה חלוקים רבי יעקב

ורבי שמעון.

והגמרא אכן מבארת כך, מהי בעיניי, מה בדיוק המחלוקת בין רבי יעקב לרבי שמעו?

היכא בעיניי הוא דעתם בתרעיצתתא.

המחלוקת היא במוחל שזב מהזיתים לאחר שכבר עבדו זמן רב בתוך המעתן,

ויצא מהם המוחל הזה.

כלומר, מה שהזכרנו מקודם,

המוחל היוצא בשנית,

כשעדיין הם בתוך המעתן,

המוחל הראשון שיוצא מן המעתן

זה כולם מודיעים שאינו משקה,

אבל המוחל שיצא בשנית

זה מחלוקת בין רבי יעקב לדעת, ובין רבי שמעון,

שלדעת רבי יעקב תמר לדעת רבי שמעון טהור.

על כל פנים,

אומר לנו אביי,

שהמשנה הזו האומרת מוחל שנפל המקווה,

פוסל את המקווה בשינוי מראה,

על כורחנו אם הוא פוסל אז הוא ודאי משקה,

זה מסתדר כדעת רבי יעקב שסובר מוחל,

הרי הוא כמשקה.

איזה מוחל מדובר?

בשלב השני.

רבא אמר,

משום דהה ודבר שאין עושין ממנו מקווה,

הוא פוסל את המקווה בשינוי מראה.

לעומת זאת, רבא מתארת תירוץ אחר.

שאלה הגמרא בתחילה מיהו התן שסובר שהמוחל זה משקה,

והבין יצטרך להגיד שזה דעת רבי יעקב, אומר רבא לא,

אתה לא צריך לתלות את זה במחלוקת רבי יעקב רבי שמעון,

המוחל,

לכו לעלמא פוסל את המקווה בשינוי מראה, לכל הדעות.

למה זה באמת?

כי זה לא צריך להגיע לזה בגלל שזה תירות משקה,

אלא מאחר שזה דבר שעושין ממנו מקווה,

ומילא כל דבר שעושין ממנו מקווה,

פוסל את המקווה בשינוי מראה.

הוא גם פוסל אם נפל לתוך מימיים רגילים של מקווה,

הוא יפסול את זה בשינוי מראה.

אם כן, יוצא שיש פה שתי דעות

בעניין הזה של

פסלו את המקווה על ידי

דבר מסוים שהוא כמשקה ושינה את מראה המים.

כמובן?

לדעת אמוראים מסוימים

זה רק באופן

שיש לזה

הגדרה של משקה, אבל אימנו ההגדרה של משקה אינו פוסל את המקווה בשינוי מראה.

גם אם נראה הוא כמשקה, צריך שיהיה לו תורת משקה.

תורת משקה זה תלוי

בשיטות מסוימות, לא כולם מודים

שכל משקה, כל דבר שנראה כמשקה, זה לא תורת משקה.

שמן חס, נכון? אבל, אבל, דקה, דקה, אבל יש מי שחולק ואומר לא צריך להגיע לזה.

בשביל לשאול את המקווה בשינוי מראה,

אין צריך שיהיה לזה תורת משקה,

אלא עצם הדבר שהם עושים ממנו מקווה לכתחילה,

אז זה פוסל את המקווה גם בשינוי מראה.

שמן לא מתערבל.

נכון מאוד.

אם לוקחים את הדמות על הראשון, לא רואים את ההבדל.

אם זה דומם, אז לצף אתה לא רואה שום הבדל, המים בישור יוכל אותו דבר.

וצריך לבדוק את השלישי, אז זה ברור, כי הוא צף, פרה הוא עקור, זה שמן, אתה לא רואה אותו דבר.

אני רואה את ההבדל.

רואה אם זה שמן, הוא צף, הוא לא רק מיטב, הוא מצטרף. אתה רואה את השכבה.

השני, כשאני אבדוק אותו לפי מה שהוא צף, הוא אומר,

הוא משנה, כי הראייה הראשונה זה לפי מה שהוא צף.

אתה לא רואה את המים, אתה רואה את השמן. שוב, זה לא מציאות של שמן, זה דומה לשמן. זה אני אומר. אם אתה יכול לראות דרכה את המים, אין שום בעיה, זה צלול, אז אין בעיה, למה זה יישנה?

מדברים, מדברים באופן שזה שינה את המראה.

המים קיבלו גוון אחר ממה שהיו מקודם.

כמה אחוזים מים צריכים לקבל בגרפיה?

אם זה משנה את המראה,

שזה כבר ניכר שזה לא מים,

אלא משהו אחר,

אז זה מספיק כדי לאסור.

אם אפשר לקבוע בטעות שהמחל השני, המוחל השני, זה עושה.

תלוי בכמות. זה המקרה, תלוי בכיף. מדובר בשינוי מראה, ודאי, ששינה את המראה. משהו לא אפשר לקבוע באופן... אמרתי, רק אם שינה את המראה. ודאי, ודאי.

השאלה היא אם צריך שיהיה עליו תוכן במשקה, או אפילו בלי איזה סיבה לפסול.

אבל שינויים הרי ודאי שאתה חייב שיהיה.

מובן?

נראה את רשי.

רב פאפה אמר,

בעצם אנחנו ברשי, בדיבור המתחיל,

נפל לתוכו

של מקווה יין,

או חומץ, או מוחל.

והוא

כמין מים,

אתם שומעים?

והוא כמין מים

היוצא מן הזיתים.

זה שלוש מיני משקה

יש בזיתים.

זה שלוש מיני משקה יש בזיתים.

קשת תור ענן מתחילה במעתן,

להתחמם ולהתבשל מאליהן.

מוחל זמה והוא צלול כמים.

ולאחר שעמדו ימים ודחקו זה את זה,

חוזר מוחל לזומן והוא קרוב להיות כשמן.

ולאחר שהעצרן להוציא שמנן בבית הבד,

ומשתהה הטפוח של גפת בעקלים שהוא הגון בהן בבית הבד,

חוזר מוחל וזמן. זה כמו שאמרנו,

שבפעם השלישית זה כבר לאחר שסחט את השמן מתוך הזיתים,

אז הוא לוקח את כל הפסולת ומניח את זה בתוך

סל גדול,

שזה עשוי מעיקולי, שנקרא עיכול בית הבד.

כן, מן תנא דמוחל משקהו,

כאסל כדעתך דאין מקווה נשאל,

אלא על ידי משקה ואפילו בשינוי מראה.

כך הגמרא סברה בתחילה,

מתחילה בתחילת ראי נתן של זיתים,

מעיכול בית הבד,

לאחר שנשחט שמנו לפני שחיטתו.

מאי בעיניי ובמאי פליגי, הואיל בתרווה יומודו.

למוחל היוצא בתחילת טהור,

היוצא מעקל בית הבד טמא,

באיזה מוחל נחלקו?

דלמור רע ומשקה וטמא,

ולמור רע ומשקה וטהור.

דעת בתרעיץ צאתה

לאחר שהתחילו להתחמם

ודחקו זה את זה,

ונשתהע הכומר ימים.

כלומר, אם יש מצב כזה שנשאר במעתן הרבה זמן,

אז יוצא מהם מוחל.

למה אמר,

קמייטא דקטנא, מוחל, פוסל מקווה, דברי הכל הוא.

ולמה באמת כולם עמודים בזה?

שום דבר ודבר שאין עושין הימנו מקווה לכתחילה.

וכל דבר שאין עושין הימנו מקווה,

פוסל את המקווה בשינוי מראה.

עד כאן היום, סייעתא דשמיא,

שבוע הבא, מחר ב...