מסכת שבת דף קמ"ב ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אמרו שהסכין שלנו טובה,

הרב אמרנו שהסכין שלנו נפוך, בגלל שהיא טובה יותר נפגמת. נכון, כי היא קצת חדה, אז... ברור. כבוד הרב בכבוד.

מסכת שבת דף קמ״ב עמוד א',

בנקודתיים האחרונות שבעמוד.

תשע עשרה שורות מסוף העמוד. רבי יהודה אומר,

אף מעלין את המדומה

באחד ומאה.

במשנה בדף קמ״א עמוד ב',

ראינו שרבי יהודה סובר שאם התערבה שאה תרומה במאה שיאים של חולין,

מעלין שאה אחת מתוך זה ונותנים את זה לכהן.

ולאחר מכן מותר לאכול את כל שאר

השיאים שנשארו באותה קופה,

באותה תיבה.

שואלת גמרא ואמיהי,

הכמתכן,

מדוע מותר להעלות

את השאה של התרומה שנפלה לתוך מאה השיאים של חולין?

הרי בזה הוא מתקן את שאר הפירות.

מכוח זה יהיה מותר לאדם זר, היינו לישראל, שאינו כהן,

לאכול מן הפירות הללו.

ובמצב הזה יש לגזור שאולי יבוא לעשות תיקון

על ידי מלאכה.

מדוע התיר רבי יהודה להעלות שאה מתוך המאה השיאים של חולין?

מטרס את הגמרא רבי יהודה אגרם אליעזר סבירה להם.

דאמר תרומה בעיינה מחתה.

רבי יהודה שהתיר להעלות

שאה תרומה מתוך מאה השיאים של חולין

סובר רבי אליעזר,

שתרומה שהתערבה בחולין

נחשבת כאילו מונחת בפני עצמה ואינה מעורבת בחולין.

איפה מצאנו שכך סובר רבי אליעזר? דתנן

במשנה במסכת תרומות,

בפרק ה' משנה ו',

אומרת המשנה שאה תרומה שנפלה לפחות ממאה

ונדמעו

ונפל מן המדומה למקום אחר.

רבי אליעזר אומר מדמעת

כתרומת ודאי.

חכמים אומרים,

אין המדומה מדמה אלא לפי חשבון.

כלומר,

אם יש שאה תרומה

שנפלה לתוך

ארגז שיש שם 90 או 99 אפילו שאין של חולין,

בזה הופך להיות מדומה. התערובת נקראת מדומעת,

מעורבת יחד עם התרומה.

ואם אחר כך חזר ונפל מן המדומה למקום אחר,

לחולין אחרי,

רבי אליעזר אומר מדמעת כתרומת ודאי.

זה אוסר את התערובת השנייה כאילו בוודאי נפלה תרומה לשם.

הגם של מעשה,

לפי האמת,

הרי זה נפל מתוך

הארגז

שמקודם לכן התעררה בו שאה התרומה.

ואם כן לא ברור לך הדבר שמה שנפל לקופה השנייה

זה שאה של התרומה,

עם כל זה היא אוסרת את התערובת שיש בקופה השנייה.

החכמים אומרים, אין המדומה מדמע אלא לפי חשבון.

כלומר, כל מה שכשנופל מהתערובת הראשונה לתוך תערובת נוספת,

זה רק יאסור את החולין

לפי חשבון של התרומה שבמדומה.

למשל,

אם בתערובת הראשונה התערבה שאה תרומה בשישים שאין חולין,

ושוב

התערבה שאה מתוך

אותה תערובת ראשונה שדיברנו,

ונפלה בחולין אחרים.

סוברים חכמים שאני מחשיב חלק אחד משישים שבה כתרומה,

ולכן צריכים לבדוק אם יש מאה כנגד

אותו חלק של אחד משישים שיש באותה סאה שנפלה לתערובת השנייה.

אבל לדעת רב אליעזר,

אינני מסתכל כך לומר שהיא דמעה רק לפי חשבון,

אלא

אוסרת את כל התערובת השנייה אם אין בה,

מאה השאין של חולין, אלא פחות מכן.

שוב אני חוזר ומסכם את דברי המשנה במסכת תרומות.

מה יהיה הדין אם שאה תרומה נפלה לתוך תערובת שיש שם פחות ממאה שאין של חולין?

כמובן שהדין אומר שמאחר שאין שם מאה שאין שם מאה שאין של חולין כנגד התרומה,

אז זה אוסר את הכול.

אם חזר ונפל שאה מתוך התערובת הראשונה לתוך תערובת נוספת,

האם

גם שם אני אצטרך מאה כנגד שאה שנפלה לשם?

האם גם בתערובת השנייה אני אצטרך מאה כנגד?

או שלא.

אומר רב אליעזר,

גם במצב הזה שנפל מהתערובת הראשונה שאה לתוך התערובת השנייה,

צריכים אנו שיהיה מאה כנגד אותה שאה.

דהיינו מאה שאין של חולין בתערובת השנייה כנגד שאה שנפלה לאותה תערובת.

אבל חכמים סוברים שמאחר שבתערובת הראשונה היה איזושהי כמות של חולין

כנגד התרומה,

גם אם אמנם התערובת הראשונה הזו לא הייתה בה מאה שאין,

כמו שהבאנו כדוגמה אם היו בה שישים שאים.

נמצא שיש פה תערובת של שאה תרומה בתוך שישים שאים של חולין בתערובת הראשונה.

אם כן, כשנופלת שאה

מתוך זה לתערובת האחרת, אתה עוברת שנייה,

אז אתה מסתכל כאילו יש פה אחת חלקי שישים באותה שאה שנפלה בתערובת השנייה,

אתה מסתכל על זה שיש שם אחת חלקי שישים של תרומה והשאר חולין.

ממילא מספיק שיהיה בתערובת השנייה כמות של פי מאה מאותו אחת חלקי שישים בשאה הזו,

כדי שנתיר את כל התערובת השנייה.

נשאלת השאלה,

למה, מה באמת טעם המחלוקת שלהם? למה לפי רב אליעזר התערובת, גם אם נפל שאה מהתערובת הראשונה לשנייה, זה אוסר?

כאילו זה תחילת נפילתה של השאה, כאילו זה שאה תרומה.

אומר, אומר, אז כתוב פה במשנה שההסברה היא כך.

רב אליעזר סובר שבכל מדומה,

כלומר כל דבר שמעורב שם תרומה עם חולין,

נחשבת התרומה כאילו מונחת בפני עצמה,

כי היא לא אינה מעורבת בחולין.

לכן,

כאשר נופל מהתערובת הזו למקום אחר,

חוששים אנו שהתרומה שהייתה מונחת שם היא שנפלה בתוך התערובת השנייה.

ולכן,

צריך מאה שאין ממש כנגד אותה שאה שנפלה לשם, כי חוששים אנו שהשאה שנפלה לשם זו השאה של תרומה.

לעומת זאת חכמים סוברים,

שזה נקרא שזה מעורב.

השאה תרומה שנפלה בתערובת הראשונה, הרי זה מעורב בכל.

ואם כן, כאן שנפלה השאה מתוך התערובת הראשונה, ואתה לא בטוח אם זו השאה התרומה שנפלה,

אז אתה מחזיק

כאילו יש פה תערובת של שישים כנגד שאה.

ממילא, אז בכל שאה של תרומה יש פה כביכול 59 חלקים של חולים ואחר חלקי 60 של תרומה.

כך

ביאור מחלוקת רבי אליעזר וחכמים.

על כל פנים, מאחר ואני רואה כאן את דעת רבי אליעזר,

שתרומה שהתערבה בחולין,

זה נחשב כאילו הוא מונחת בפני עצמה.

לכן אפשר להבין את דברי רבי יהודה. רבי יהודה סובל כמו רבי אליעזר,

לכן הוא אומר, בזה שהוא מעלה את המדומה,

בזה שהוא לוקח את השאה מתוך

החולין שנפלה אותה שאה של תרומה לתוכן,

אין זה נקרא מתקן,

זה נקרא כאילו הוא מונחת בפני עצמה,

וממילא

אין גזירה לאסור,

שמא יבוא לעשות תיקון אחר, כי זה לא מתקן.

שואל את הגמרא, אה, אי מרדשמת לה לחומרה,

לכולה משמת לה?

כל מה ששמעת את סברת רבי אליעזר,

שהרי כאילו מונחת בפני עצמה,

זה הכל רק להחמיר בדבר, לאסור את התערובת השנייה,

כמו שאמר את דבריו במשנה, כאשר נפל,

הסעה מתוך התערובת הראשונה לשנייה,

אז בגלל סברתו זאת הוא מצריך שיהיה מאה כנגד הסעה שנפלה לתוכה.

אבל לכולה להקל בדבר ולומר שלא נחשב את הקל,

וכי שמעת שיאמר כך.

אלא הוא דאמר כרבי שמעון.

אלא צריך ממש רבי יהודה שהטילה לעלות בשבת

שיעור של תרומה מהתערובת,

הוא אומר את דבריו בשיטת רבי שמעון.

רבי שמעון סובר שאפילו לכולה, אפילו להקל,

אנו דנים את התרומה המעורבת שם כאילו מונחת בפני עצמה,

לכן בזה שהוא מעלה אותה אינו מתקן את השאר.

כדתנן, איפה מצאנו את דברי רבי שמעון שכך סוברו?

שנינו במשנה בתרומות פרק ה', משנה ח'.

שהה תרומה שנפלה למאה,

ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת.

הרי זו אסורה,

ורבי שמעון מתיר

מה יהיה עדין שאה של תרומה שנפלה לתוך מאה שעיל של חולין,

התערבה בהם,

אינו ניכר בתוך התערובת הזו היכן התרומה ומהם החולים.

אז כאן צריך הרי לקחת בתוך התערובת צאה ולתת לכהן,

ורק אחר כך יהיה מותר לאדם זר לאכול מהפירות שנשארים,

מהמאה הנותרים.

אבל מה שקרה,

לפני שהוא הספיק לקחת

שאה אחת מתוך

התערובת הזו ולתת לכהן,

נפלה עוד שאה אחרת לתוכה.

אז מה יהיה עדין במקרה הזה?

אומרים חכמים,

פה התערובת כבר אסורה,

אפילו אם הוא ייקח

שיעור של התרומה שנפלה,

זה כבר לא יעזור.

למה?

תכף אנחנו נראה באמת מה סברתו של חכמים.

אבל רב שמעון מתיר,

הוא סובר שגם התערובת הזו,

שכבר לפי האמת יש בה שני שיאים של תרומה,

בתוך המאה שיאים של חולין,

אפשר יהיה להעלות את שיעור התרומה מתוך התערובת הזו,

וכך יהיה ניתן להתיר לזר, לאדם שאינו כואל לאכול מן החולין.

אתם מבינים את המחלוקת?

אני חוזר שוב.

נפלה שאה תרומה לתוך מאה שיאים של חולין.

הדין אומר שבשביל שיהיה מותר לאדם זר לאכול,

צריך להוציא שאה מתוך התערובת הזו

ולתת את זה לכהן.

אסור לאכול את זה לפני שנותנים שאה לכהן, כי הרי מעורה בתוך התערובת הזו שאה שהיא של כהן.

אין להתר לבוא ולאכול דבר ששייך לכהן.

אז ממילא יוציא שאה מתוך התערובת,

וזה של הכהן,

והשאר יהיה מותר לאדם זר לאכול.

מה שקרה, שלפני שהוא הספיק

להעלות שאה אחת מתוך התערובת,

נפלה סאה נוספת לתוך התערובת.

ואם כן יוצא שעכשיו יש שני סאים של תרומה

בתוך התערובת.

האם יהיה אפשר להעלות את התרומה גם במצב הזה ולתת את זה לכהן,

או שנאמר שלא?

אז דעת חכמים שלא,

ואילו דעת רב שמעון שמותר.

מה יסוד המחלוקת, מה טעם המחלוקת שביניהם?

אז הביאור הוא,

לפי החכמים, התרומה המעורבת נחשבת כמעורבת בתוך החולים.

זה לא נקרא מונחת בפני עצמה.

ממילא כשנפלה סאה נוספת,

זה מצטרף יחד.

אז אם זה מצטרף יחד,

נמצא שאין כאן מאה כנגד שני סאים.

יש פה רק מאה כנגד סאה אחת.

הרי בתערובת הזו היה רק מאה סאים של חולים.

אם כן, אם הייתה סאה אחת,

אז לכן היה אפשר להתיר על סמך שתעלה סאה מתוך התערובת.

אבל כשנפלו שני סאים,

אז צריך כבר שיהיה 200 סאים כנגד השני סאים של תרומה שנפלו.

מאחר וכן, התערובת כולה אסורה.

זה אסור.

משום שאתה איך אתה יכול לבוא ולהתיר?

משום שאין פה ביטול.

בשביל להתיר צריך שיהיה ביטול של מאה כנגד מה שנפל,

כנגד התרומה שנפלה.

פה אין לך מאה כנגד התרומה שנפלה,

כי יש פה שני סאים,

והאחר זה רק 98,

מאה.

בשביל להתיר את השני סאים היה צריך 200 סאים.

לכן אין היתר

לאכול מן החולים הללו.

מה זה בין אחד לשתיים?

אם אני לומד מהאחד,

אז למדתי לך שתיים.

זה שבדל בין... לא, אתה צריך להבין דבר אחד.

יש פה שני עניינים

שהם טמונים בבעיה הזו, בתערומת הזו.

יש פה עניין של ביטול ברוב.

מה השיעור של ביטול התרומה בשביל שיהיה מותר ליהודי רגיל לאכול?

צריך שיהיה 100. בכמות שיש. שיהיה 100 מהתרומה שנפלה.

זה עניין אחד, ביטול של 100 כנגד הסאה תרומה.

עכשיו, אבל מה?

אבל עדיין זה לא, אי אפשר יהיה לאכול, משום שמעורב בזה גם החלק של הכהן שנפל.

אומנם אתה לא יודע איפה עשה התרומה,

ולכן אתה נזקק להגיע לדין ביטול של 100 כנגד,

אבל עדיין החלק הממוני שצריך אתה לתת לכהן, זה לא מתבטל.

אז לכן אתה צריך להוציא סאה מתוך התערובת ולתת לכהן. נמצא שהכהן לא מפסד

מבחינה רמונית, וממילא יכולת לאכול מכוח זה את שער החולים.

זה הכול.

על איזה תערובת למה אתה מדבר?

בוא נמצא. סאה של תרומה מתוך 100 שיאים של חולים.

תפוזים?

תפוזים.

ומה עם חתיכה? לא תפוזים, ענבים.

בסדר? זה יותר טוב לך אם אני אומר ענבים? זיתים.

לא, לא, לא. דגן, תירוש ויצהר, שזה מדאורייתא,

מחויב בתרומה. מה עם חתיכה ראויה להתכבד בה?

מה?

מה עם חתיכה ראויה להתכבד בה? נו, מה זה קשור עכשיו?

חתיכה ראויה להתכבד.

אז לא, אין בזה ביטול. אין בזה ביטול. לא, לא קשור.

לא קשור זה לזה בכלל.

אנחנו לא מדברים פה על חתיכה ראויה להתכבד.

פה מדברים שנפל דבר כזה שהיה ראוי שיתבטל,

אלא שבשביל שזה תרומה צריך 100 כנגד.

זה הכול.

זה לא חתיכה ראויה להתכבד. זה לא בשר.

זה פירות.

כן, אבל בדרך כלל פרות זה דבר שהוא ככה כמו שלם לגבול. לא קשור, לא קשור.

זה לא קשור.

זה אפשר שיתבטל ואין שום בעיה.

למה חלב מתערבב והכל ככה, זה תשאיר בחרית? אפילו לא, לא חייב להיות שזה יהיה,

לא חייב להיות שזה יהיה לך.

אתה יכול למצוא גם אופן שיהיה יין.

שאה של יין, תרומה שנפל לתוך מאה שאין של יין חולין, זה גם אפשרות.

כן, למה? אם אתה מתעקש...

אתה עובד עם הכול, אתה משקה. כן, אבל זה לאו דווקא.

כל אחד בפני עצמו עובד בפני עצמו. לא קשור, לא קשור.

אבל האמת היא שאפילו בפירות שהם לא משקה, אלא מאכל שאפשר לאכול אותם. בכל זאת זה הדין,

שבשביל להתיר את התרומה שנפלה לתערובת צריך שיהיה מאה כנגד.

אבל אם כל זה שיש מאה כנגד ומצד דלקות איסור אכילת תרומה,

אין פה איסור,

כי זה יתבטל,

כמו כל דבר איסור שמעורב ברוב, אז זה מתבטל, נכון?

אבל יש פה בעיה אחרת,

שהרי התרומה הזו שייכת לכהן.

אין לך היתר על סמך ביטול ברוב לאכול את הסעד של הכהן.

יש פה עניין ממוני שאתה חייב לתת אותו לכהן.

מובן.

החלק של הביטול במאה מבטל את הדין איסור של אכילת התרומה,

אבל לא את החלק הממוני שאמור לקבל הכהן.

לכן מחויב אתה, גם אם הייתה תערובת בתוך מאה,

אבל להוציא את הסער ולתת לכהן.

מה שקרה,

שלפני שהספיק להוציא את הסעד תרומה,

נפלה עוד אחרת לתוכה.

ואז נמצא שכבר יש פה שני שיא.

בשביל להתיר, צריך אתה שיהיה 200 כנגד.

מובן, כנגד כל צה״ל צריך 100. אז כשיש שני שיא, צריך שיהיה 200. אז באים חכמים ואומרים, אכן כך,

במצב הזה נגמר, אין היתר, התערובת כולה אסורה.

בא רב שמעון ואומר, לא,

אני סובר שאפשר כן להעלות את התרומה מתוך התערובת הזו,

ויהיה מותר.

למה?

מבינה הגמרא של סברת רב שמעון,

שהתרומה שנפלה זה כאילו מונחת בפני עצמה,

והחולים עומדים בפני עצמם.

מילא הסאה השנייה שנפלה למאה של חולים ובטלה בהם,

אינה מצטרפת עם הראשונה.

לכן,

התערובת מותרת לזר לאחר שיעלה ממנה כשיעור התרומה.

במובן?

מאחר

ואין פה תערובת של תרומה ראשונה בתוך החולים,

אלא זה רק דין שצריך שיהיה 100 כנגד התרומה.

אבל אני מסתכל,

ככה זה כאילו התרומה בפני עצמה והמאה בפני עצמה.

אז כשנפלה עוד סיעה לתוך המאה חולים,

שוב פעם אתה אומר, זה נקרא שנפל סיעה של תרומה לתוך מאה.

מאז הסועל כן שייך שיתבטל האיסור של אכילת התרומה,

וכל מה שנותר זה רק החלק הממוני.

אם כן יוציאו שני שיאים וייתן לכהן אשר מותר.

אם כן רואים

שרבי שמעון סובר

שהתרומה נחשבת כמונחת בפני עצמה גם להקל.

כמו למשל בנידון זה שדיברנו,

שהוא מקל על סמך העלאת שני עשי,

מתיר לאכול את שאר הפירות שיש באותה קופה.

עכשיו ממילא אומרת הגמרא, זה רבי יהודה, שכאן התיר לעלות בשבת את מה שנתערב בתוך החולין,

שהתרומה שנפלה על החולין,

התיר לעלות את זה על מנת שיהיה מותר לאדם זר לאכול משם,

זה לא נקרא מתקן,

כי זה נקרא כאילו מונח בפני עצמו.

ממילא אין פה תיקון.

שואלת הגמרא, וממאי?

וממאי דילמה?

הטאם בהקם איבלגה. מי אמר לך שזהו טאם או של רב שמעון,

שאני מסתכל כאילו התרומה מונחת בפני עצמה?

וממילא כשהסאה השנייה נפלה,

זה שוב נקרא שנפלה לתוך מאה שאין,

וגם היא נתבטלה.

אולי הטאם שלו הוא שונה?

הטאם בהקם מפלגה.

הם חולקים בטעם הזה שתכף נראה אותו, לא בטעם שהזכרנו מקודם.

דתנא כמה סבר,

אף על גן דנפלו בזה אחר זה,

כמאן דנפל בבת אחת דן.

תנא כמה הכוונה שיטת חכמים שם, שחולקים על רב שמעון,

וסוגרים שכל התערובת אסורה.

זה למה?

בגלל שהם סוברים שיעים,

נפלה שאיה, ולפני שהספיקו להעלות שאיה מתוך התערובת,

נפלה שאיה נוספת,

אז זה כאילו נפלו שתי שאיים בבת אחת.

ואשר על כן,

מאחר וזה נפל לפחות ממאה,

כי נגד השניים

יש רק חמישים,

חמישים אחוז. זה לא נקרא שתתפטר מקודם. היה צריך 200, ופה יש רק 100. זה לא נקרא שתתפטר מקודם.

נכון, זה גוף העומר.

זה גוף. מכיוון שלא הספקת להעלות את הסעת תרומה,

אז כשנפל מיד אחר כך, זה, זה כאילו נפלו בבת אחת.

כשנפל הסעת תרומה בראשונה, הסעה הראשונה,

מתוך התערובת,

אם הוא היה מספיק להעלות את הסעה,

לא את הסעת תרומה, סעה מתוך התערובת,

אז היה בזה כבר מותר וחוזר להיות יותר גמור.

מילא אם הסעה השנייה הייתה נופלת, אז שוב פעם היה יכול אותו דין.

אבל ביותר ושישים, נגיד, במאה. לא משנה, ביותר ושישים, זה שונה. כי לפר חלב, לתוך מרז בשר, הייתי קוראי טיפה ל... לא, לא.

אסביר לך פעם, בשביל זה אני הסברתי, אתה רואה.

הסברתי בגלל שיש פה עניין ממוני שצריך לתת לכהן.

מאחר והכהן נפסד, לא אומרים ביטול ברוב על דבר שהוא,

יש פה את העניין הממוני.

בתרומה יש שני נקודות.

נקודה אחת, החלק של האיסור, שאסור לאדם זר לאכול תרומה.

זה אומנם מתבטל במאה.

אבל מה עם החלק הממוני שהכהן נפסד, לא על ידי זה?

מה עם החלב של אסכם? מה?

ואם החלב של אסכם?

זה לא דומה לכך.

אין לך?

אז לבית ממנו.

לבית ממנו, הוא לקח לי קרדון, זה לא דומה.

ענקי, פי שישים מהקרפון, אז הוא עושה לי חמש שקל.

אז אתה, אז, אני יכול להגיד לו, תשמע, אני מתבטל. אז תגיד לי, אז תוציא מתוך המרק

את השיעור של מרק עם חלב מעורב בשביל לתת לו.

יש לו שיטה,

יש לו פטנטים טובים, הוא דרך של ה... טוב, על כל פנים,

זה הדין, שמאחר ונפל שאה נוספת,

קודם שהעלה את השאה הראשונה,

הרי זה כאילו נפלו בבת אחת,

ועשור על כן, צריך 200, לא 100. והלחמשי נפלה,

והלחמשי נפלה, כלומר, נמצא שכל אחד,

בתכל'ס, בסוף,

מה נמצא? שכאילו זה ל-50 וזה ל-50.

כי אם אתה מחלק את המאה ל-2,

לשני סעיף שנמצאים בתוכה,

אז זה כאילו כנגד סעה אחת יש רק 50,

כנגד סעה אחרת עוד 50, אז אין פה 100.

לכן זה אסור.

כך סוברים מי? חכמים.

אבל רב שמעון סבר,

כמה הייתה בטיל במאה?

רב שמעון סובר,

שהסעה תרומה מייד כשהיא נפלה,

היא כבר התבטלה בתוך המאה.

ואז תבטל במאה וחצי.

ממילא,

כשתבוא הסעה השנייה,

יהיה לה להתבטל עוד יותר ממאה, במאה שעיל ואחד במאה וחצי.

משום שהסעה הראשונה כבר נחשבת כאילו חולין,

מכוח הדין ביטול במאה,

ואשר על כן היא מצטרפת לבטל את התרומה השנייה שנפלה לתוכה,

לכן התערובת מותרת לזר.

זאת אומרת, אם יש 200. ממילא... ואם יש 100 ו-100, וכל פעם מתבטל... ממילא יכול להיות בהחלט... אבל במצב של 200. ממילא יכול להיות בהחלט

שרב שמעון סובר שגם במצב הזה צריך הרי להוציא

את השני שעיל של תרומה על מנת לתתם לכהן.

נכון?

ממילא זה נקרא מתקן.

אז איך אתה אומר רבי יהודה, זה לא נקרא מתקן, אפשר לעשות את זה בשבת.

מובן.

עכשיו, שאל את שאלתך, בני.

אתה רואה, אתה צריך להמתין עד שאני אסיים את הבירור, אני לא יכול באמצע.

חייב שאני אסיים.

לשתי השיטות צריך להוציא? כולם סוברים שצריך להוציא.

אה, לשתי השיטות? כן, כן. ובחלב לא צריך להוציא? לא.

אין דבר כזה. אז בחלב, בחלב שנפל,

וטפטף, יש איזה משהו קודם, טפטף.

יש איזה משהו למעלה, יש איזה חור כצדק,

טפטף כל פעם נוסח עליו,

מה קרה? התבטל, מתבטל, מתבטל, ובסופו של דבר החלב הוא יותר מהבשר.

כמו הבשר.

אבל כל פעם מתבטל, כל פעם מתבטל, כל פעם מתבטל,

עד שיהיה עכשיו פתאום חמישים וחמישים,

לא אכפת להתבטל, להתבטל, אחרי זה חלב מתבטל. זה לכאורה תלוי באותה מחלוקת, נכון?

נכון מאוד?

אלא,

אלא דאמר רב שמעון בן עזר,

אלא צריך לומר שרבי יהודה שהטיל להעלות את המדומה באחד ומאה.

זה הוא סובר כדעת רב שמעון בן אלעזר.

דתניא רב שמעון בן אלעזר אומר,

נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר.

שיטת רב שמעון בן אלעזר,

שהיא תרומה, התערבה במאה השאיל של חולין,

שאה תרומה שהתערבה מהשאיל של חולין.

אז כמו שאמרנו, התערובת הרי אסורה לזהר, עד שיעלה ממנה שיעור של שאה לתת את זה לכהן.

האם

יש אפשרות גם בלי להעלות?

אומר רב שמעון בן אלעזר, כן, נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר.

כלומר,

הוא מתכוון לתת אחר כך לכהן שאה אחת שנמצאת בחלק,

בפינה, בחלק הקצה הדרום-מערב, בפינה הדרומית-מערבית של הארגז,

ומילא שאר הפירות מותר לו לאכול.

זו הכוונה, נותן עיניו בצד זה, היינו,

בשביל לתת משם לכהן ואוכל מצד אחר. כלומר, גם בלי, שימו לב,

אז מילא יוצא שהוא יכול לאכול גם בלי להעלות את זה, להוציא משם.

אלא על ידי מה?

על ידי כוונה.

ממילא, אבל לא צריך לקרוא את זה, לא, לא, לא, לא, לא, מה פתאום?

מה פתאום?

מה פתאום?

מה פתאום?

אין צריך קריאת שם, כי הקריאת שם הוא כבר חזר בסער ושולש נפלה.

כל מה שצריך הוא רק חלק הממוני.

שיש פה חלק ממוני שצריך לתת לו לכהן.

זה הכול.

אז אם אתה אוחז...

זה רק במחשבה, שצריך להגדיר בפה. להגיד, החלק ההוא שם זה דיר הכהן. תגדיר לפחות בפה. ומה זה משנה, נגיד.

ומה זה משנה?

אבל בתכלס הוא לא צריך לעלות.

ממילא זה לא בגלל זה שהוא מעלה כמתקן.

מובן?

זה הכל.

מה שאתה אומר,

יש שיטות כאלה שאומרות שלא מספיק שיהיה לו כוונה,

אלא צריך שיהיה בדיבור שיאמר שזה יהיה לתרומה.

זה לא הכנה?

איזה הכנה? הכנה למה?

זה לא שבת, יכול להיות לא יכול.

אין שום הכנה. אתה אדרמה, הוא רוצה לאכול מזה בשבת.

הוא רוצה לאכול בשבת,

אבל הכוונה שלו, או הדיבור שלו, זאת אומרת, זה הולך לתרומה של הכוהן. מתי?

לא יודע, שום דבר. זה רק בשביל שיהיה מותר לו לאכול.

לא חל, לא, זה לא, לא חל תרומה, אתה מבין?

לא חל פה תרומה.

במקרה שלנו למעשה לא צריך אפילו את הדיבור.

למה? כי כל העניין הוא רק עניין ממוני גרידא, רק לתת לכוהן.

אז פה מספיק שיתכוון בכוונתו.

יש מושג שנקרא תרומה ניטלת במחשבה.

מה זה ניטלת במחשבה?

שכתוב פה באותו נוסח, נותן עליה מצד זה ואוכל מצד אחר.

שם באמת יש שיטות אסורות,

שבשביל שיהיה מותר לו לאכול מצד אחר,

צריך שיוציא בדיבור שחלק מסוים שנמצא בפינה מסוימת, זה יהיה לתרומה.

והשאר חולים.

כי אז הוא מתקן באמת את שער הפירות מדין תבל.

חולים גמורים, כי קודם לכן זה תבל, כן?

אבל כאן במקרה שלנו זה לא נועד לשם שיאכלו תרומה בדבר,

אלא רק שהכהן לא יפסיד אלא יקבל את חלקו,

אז די במה שהוא יתכוון,

כשהוא יפגוש את הכהן הוא ייתן לו את השאה הזו שנמצאת בפינה מסוימת בארגז,

די בזה כדי שיהיה מותר לו לאכול משאר החולים נמצא.

מאחר ואינו צריך לעשות מעשה,

שימו לב, מעשה, להוציא את השאה מתוך התערובת,

אז גם אם הוא מוציא, זה לא נקרא מתקן,

כי יש אפשרות להסתפק על ידי שנותן עיניו בצד זה, לא אוכל מצד אחר.

לפי הלשון אתה אומר נותן עיניו, אני מנסה להתכנות במקום.

עדיין. אם הוא עכשיו בדרך,

אם הוא עכשיו בדרך, אתה לא יכול להגיד לו נותן עיניו במכתבה,

יגיד לו תשמע מה שיש לי בבית עושים במכתבה. אה, לא, לא, לא חושב שאתה צודק, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, אם הוא יודע וברור לו שלא ישנו את המיקום,

אז הוא יוכל גם לחשוב במרחק.

אתה מבין? אם שונה המיקום, אז כבר לא.

אז הכל התבלבל. כיגון השופרון. כן.

טוב, שואלת הגמרא,

ומי סבר לי כבתך, ברוך אתה מנוי,

הלוהינו ומהלך העולם שקול, איוב בן דמורו.

ומי סבר לי כבתך?

אחי רבי שמעון בן אלעזר שאומר,

כמו רבי יהודה בעניין הזה,

שהתיר לעלות בשבת?

איך ייתכן?

כלומר, פה עכשיו שאלה הפוכה.

אתה אומר שרבי יהודה אוחץ כדעת רבי אלעזר, רבי שמעון.

רבי שמעון בן אלעזר, כן?

אגב, רבי שמעון בן אלעזר היה נכדו של רבי שמעון בר יוחאי.

כן?

עכשיו, אתה בא ואומר שהם סוברים אותו דבר.

וכי באמת רבי שמעון בן אלעזר סובר, כדעת רבי יהודה,

מכוח הדין שלו שנותן לנווט על זה,

שיהיה מותר גם להעלות את המדומע בשבת?

והמפלג פליג עליו, הרי אנו רואים שהוא חולק על רבי יהודה.

הוא סובר שאסור להעלות את המדומע בשבת.

זה טניה, רבי יהודה, אומר, מעלין את המדומע באחד ומאה.

ושמעון בן אלעזר אומר,

נוטל עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר.

ואוכל מצד אחר.

בברייתא כתוב שבשבת, אתם שומעים, בשבת מעלין את המדומע מהתערובת.

כשיעור התרומה שהתערבה להתיר את השאר באכילה,

עכשיו זה, אם זה נפל לתוך

מאה כמו שאמרתי.

אם עכשיו התערובת זה מאה ואחד, כלומר יחד עם התרומה שנפלה,

אז הוא יכול להעלות את זה בשבת, כמו שרואים כאן במשנה.

בא רבי שמעון בן אלעזר ואומר,

לא צריך להעלות.

נותן עניו בצד זה ואוכל מצד אחר.

אם כן, מה אתה רואה?

שרב שמעון בן אלעזר ברוך הוא לא כרבי יהודה.

ואילו אתה, לפני כן אמרנו שרבי יהודה סובר לדעת רב שמעון בן אלעזר,

שנותן לעניו קצת זה ואוכל מצד אחר.

איך זה מסתדר?

עונה גמרת רבי יהודה,

עדיף עם רב שמעון בן אלעזר.

שימו לב.

גם רבי יהודה סובר כדעת רב שמעון בן אלעזר בעניין הזה,

שאפשר לתקן את המדומה על ידי שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר.

השאלה תכלס בשטח,

האם יהיה מותר גם להעלות

ולהפריש סעם בתוך התערובת על מנת לתתה לכהן,

או לא.

רבי יהודה סובר שמאחר ובין כך אפשר להתיר את אכילת שאר הפירות

מכוח הדין של נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר,

זו סיבה שגם אם הוא יעלה את המדומה,

גם אם הוא יוציא

שאה אחת מתוך המאה ואחת, זה לא נקרא מתכה.

רב שמעון בעזה אומר, אם אתה כבר יכול להשתמש

ולומר נותן עיניו בצד זה,

אז אל תעלה.

תשתמש בלהתיר אליך את שאר הפירות על ידי שתתכוון במחשבתך שחלק מסוים,

או שאה שבמקום מסוים בקופה יהיה תרומה,

יהיה לצורך הכהן, והשאר

תאכל לאכול.

מובן.

אז יוצא שבעיקרון שניהם סובלים את הדין שאפשר,

שייתן עיניו בצד זה ויאכל בצד אחר.

רק שרבי יהודה הלך קצת יותר רחוק. מאחר שאפשר גם בדרך הזו,

אז כבר אפשר גם לעלות, כי זה לא נקרא מתקן, כי יאכלו גם בלי זה.

רבי שאולון אז הוא אומר, אם אתה יכול להסתדר גם בלי לעלות,

אז למה שתעלה?

תשתמש לאכול את הפירות בדרך זו,

כשתיתן עניך בצד אחד ותאכל מהצד האחר.

נראה את רשי בסייעתא דשמיא.

רשי.

רשי קמ״א, כן? קמ״ב עמוד א', עכשיו הפכנו את זה כבר לעמוד ב'.

נראה את רשי.

בסדר? אתם איתי ברשי?

האכה מתקן.

דיבור המתחיל, האכה מתקן.

שאובייה לידי... בדיוק.

מה איתך, רונן? מצאת?

אני מדקדק

בעניין הזה של ללמוד את רשי.

בשונה מהרבה שיעורים אחרים,

שמסתפקים בלהסביר את הגמרא ולא ללמוד בתוך רשי.

רשי

זהו קניין גדול מאוד למי שלומד את רשי בתוך,

בפנים.

לא להסתפק בביאור על פי דברי רשי.

גם אם אמנם חלק גדול מהשיעורים מבארים על פי דרכו של רשי,

אבל ראוי והמושלם ביותר זה ללמוד את רשי בפנים.

אז בואו נראה. האכה מתקן.

שמביאה לידי היתר.

מסביר רשי, מה כוונת קושיית הגמרא ששאלה גם איתה?

הרי על ידי זה שהוא מעלה סעה מתוך התערובת,

בזה הוא מביא את האפשרות שיהיה מותר לאכול את שאר הפירות.

ונגזור באת ותיקון שעל ידי מלאכה ממנו ראוי לגזור שלא יעשה זאת, כדי שלא יבוא לעשות תיקון על ידי מלאכה שהיא אסורה מן התורה.

אז על זה ניסתה הגמרא לענות שהוא שורר כמו רב אליעזר.

דאמר תרומה הואיל וניתנה להעלות אחת שירצה בעין אמרתא.

זה נקרא כאילו מונחת לבדה ואינה מאורבת.

הילקא אח לא כמתקן מידי.

אז זה לא נקרא שהוא מתקן.

והביאה הגמרא את מחלוקת החכמים רב אליעזר בעניין הזה.

מה יהיה הדין

אם

היה שתי תערובות.

בתחילה נפלה סעה תרומה לפחות ממאה של חולים,

ושוב נפלה סעה אחת מתוך תערובות ראשונה,

תערובת שנייה.

האם צריך גם בתערובת השנייה 100 כנגד מה שנפל לתוכה,

או מספיק

כנגד האחוזים שיש

תרומה בתוך הסעה? כלומר הבאנו כדוגמה,

אם למשל סעה תרומה נפלה ל-60 של חולים,

נמצא שחלק אחד מ-60 הוא תרומה,

ואילו 59 החלקים האחרים זה חולים.

אז כשנפלה סעה מתוך התערובת,

הרי זה כאילו בתוך הסעה יש רק אחת חלקי 60 תרומה.

ממילא יספיק 100 כנגד אחת חלקי 60 של הסעה הזאת.

זו המחלוקת שביניהם.

אז עכשיו אומר לנו רבי אליעזר,

מדמה, גם אם הייתה פה תערובת שנייה,

זה שנפרד משם, היינו מהתערובת הראשונה,

ואוסר 99 של חולים,

כאילו היא תרומה ודאי. כלומר, אם נפל לתוך פחות ממאה של חולים,

בתערובת השנייה זה עדיין אוסר.

חכמים אומרים, אין המדומה מדמה חולים אחרים,

אלא לפי חשבון התרומה שבמדומה, כגון

אם תחילתו נדמה 60 של חולים,

אם התערובת הראשונה הייתה שנפלה סעה של תרומה לתוך 60 סעים של חולים

על ידי סעה תרומה, וחזרה הסעה ממנו, כלומר, סעה מהתערובת הראשונה,

ונפלה לתוך תערובת אחרת, לתוך אחרים,

לא חשבינן תרומה,

אלא, אז אני לא מחשיב מתוך הסאה שנפלה מהתערובת הראשונה לשנייה,

אלא

אחד משישים שבסאה זו,

הוא מדמה עד התשעים ותשע שכנגדו,

מספיק שיהיה מאה כנגד אחד חלקי שישים שבסאה זו שנפלה,

ואם יש חולין יותר ממאה כנגדו, עולה.

לכן,

אם יהיה

חולין של מאה, ונמצא שהכל ביחד זה כבר יותר ממאה,

אז זה עולה,

אז זה כבר מותר ואכילה.

אמר זה שמה, אמר זה שמה, אמר זה שמה לרמי אליעזר, דאמר תרומה כמנדמחת בעיינה.

כל מה ששמעת את רמי אליעזר, שסובר,

שתרומה נחשבת כאילו מונחת לבדה,

לחומרה,

לדמאה כתרומה ודאי,

אבל לכולה, להקל,

דלא ליביה מעלה אותה בשבת כמתקן מי אמר, וכי הוא אמר שגם אפשר ללכת עם הגישה הזו, גם להקל,

רבי יהודה הרי משתמש בזה גם לעקל, הוודאי מתקנו על כורחו,

זה ודאי שהוא מתקן.

אלא הוא דאמר ביהודה דמת נתינק רב שמעון, דאמר לכולה נמי כמדמכת בעין אדמיה.

כלומר שרב שמעון סובר את העניין הזה שנחשבת כאילו היא מונחת לבדה גם לעקל.

איפה מצאנו שרב שמעון אומר את זה?

הוא אומר בעניין שנפלה בהתחלה לפחות ממאה, סליחה נפלה למאה, הסעה הראשונה,

ושוב לפני שהספיק להעלות את הראשונה נפלה הסעה השנייה.

אז פה צריך לדעת חכמים מאתיים ומאלה מאחר ומאתיים זה עושה,

ולדעת רב שמעון זה מתבטל גם הסעה השנייה.

למאה וראויה להעלותה והתקשרו החולין במצב שנפלה הסעה הראשונה לתוך מאה, אז אכן אפשר להעלות את האחד מתוך המאה ואז יהיו מותרים החולין באכילה.

אבל מה שקרה שהוא לא הספיק עד שנפלה אחרת, ועכשיו אין בחולין כדי להעלותה באחד או מאה.

למילא אחר שנפלה הסעה השנייה,

כבר אין פה מספיק כמות כדי לבטל את שני השיאים.

בשביל לבטל את שני השיאים צריך שיהיה מאתיים, ולא היה מאתיים.

אז רב שמעון מתיר.

הוא סובר שבכל זאת מותר. למה?

גמרא חשבה כאסר כדרתך משום דשיבירא לקמייתא כמאן דמכת באנה דמיא.

בגלל שהוא סובר שהסעה הראשונה זה כאילו מונחת בפני עצמה, והיא לא מעורבת למסעה השנייה שנפלה.

ממילא ונמצאת אחרונה זו נופלת מתוך מאה של חולין.

וגם פה דחתה הגמרא שלא זו המחלוקת בין רב שמעון לבין חכמים,

בטל במאה,

ואמרו לו ככולי וכולין.

ומיהו?

כיוון שצריך להעלותה, על כל חג מעלה מתקנו.

מאחר שהוא צריך להעלות את התרומה שנפלה,

גם אם זה לא התרומה עצמה, אבל שיעור של שעה כנגד התרומה שנפלה,

אז זה נקרא שמי שעושה כך בשבת הוא מתקן.

אז למה אם כן,

רבי יהודה סובל שאין בזה בעיה לעשות את זה בשבת, אבל לכאורה הוא מתקן.

אלא עונה הגמרא, הוא סובל כמו רב שמעון בן אלעזר,

שנותן עיניו, אומר רשי, במדומה,

בצד זה להעלותו לדרומה,

ואוכל בצד אחר. היל כך,

הואיל ובלא העלה מתחיל ואוכל, מאחר וגם בלא להעלות הוא יכול להתחיל ולאכול,

אין תיקון בהעלאתו, זה לא נקרא שהוא מתקן.

שואל את הגמרא והמיף לגבי גלווה, ואמר, אנחנו רואים שהם חולקים זה על זה,

כיוון דאפשר ללמיאב עד עונג שבת בחיי גבנא,

ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר,

אין מהלין, הרועים שהוא סובר, רב שמעון בן אלעזר,

שלא להעלות,

הוא יכול לאכול גם בלי להעלות, על ידי שייתן עיניו בצד אחד.

אז עונה הגמרא, זה רבי יהודה עדיפה, מקל תפה פורתא, הוא מקל יותר מרב שמעון בן אלעזר.

למה רבי יהודה עדיף?

עדיף הכוונה הוא מקל יותר, זו הכוונה.

מובן?

איזה רבי יהודה זה?

סתם רבי יהודה זה רבי יהודה רב אלעאי. רב אלעאי. כן.

ואמר,

כיוון דאכול ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד זה,

אומר רבי יהודה, לא עווה מתקן בעלה הזו, בעלתו,

ומעלים.

כלומר,

רבי שמעון בן אלעזר אומר,

בשביל מה זה יעלה?

אתה רוצה שיאכל, הוא יכול לאכול גם בלי להעלות.

התכוון, ייתן עיניו בצד אחד,

ואת זה התכוון לתת לכהן,

הוא אומר, עכשיו מותר.

מובן?

אבל רבי יהודה אומר, אתה מודה לי שאפשר כך.

נו, אז מה איכפת לך שהוא יעלה?

זה לא נקרא מתקן, כי הוא יאכל גם בלי זה.

מובן?

כי אפשר לאכול גם בלי זה.

לכן,

עכשיו, מכוח זה אנחנו מבינים את דבר רבי יהודה, ברוך השם,

ונוכל להמשיך את המשנה הבאה, בסיעת השמיים.

‫יש תוספות בגיטין,

בדף ל״א,

שמדבר על העניין הזה שתרומה

ניטלת במחשבה.

אבל כבר הזכרתי לכם

שגם אם תחילת ההפרשה זה לשם תיקון התבל,

הוא לא חייב להפריש,

אלא יכול על ידי שייתן עניו, על ידי מחשבה.

כמו שאמרנו, נותן עניו מצד זה ואוכל מצד אחר.

אז שואלים התוספות,

כאן אתה מוצא ברבי יהודה,

שהוא אומר שמאחר ויש תיקון על ידי שייתן עניו מצד זה ואוכל מצד אחר,

אז גם אם הוא יוציא, יפריש,

שעה מתוך התערובת, זה לא נקרא מתקן.

שואלים התוספות שם, אם ככה,

אז למה חכמים אסרו

להפריש תרומה בשבת,

זה לא נקרא מתקן.

משום שהרור יכול לאכול גם בלי להפריש,

על ידי שייתן עיניו

בצד זה ויאכל מצד אחר.

כמו שרבי יהודה כאן אמר,

שדבר כזה שאתה יכול לתקנו בלי הפרשה,

אז גם אם יפרשת, אתה לא נקרא מתקן,

אז למה בכל תרומה אתה בכל זאת אוסר?

בגלל שזה נקרא כמתקן.

כך כתוב בגמרא,

למה גזרו שלא להפריש תרומה בשבת?

נראה כמתקן, כי הוא מתקן את הפירות לאכילה.

למה זה נראה כמתקן, שואלים התוספות?

הרי מאחר ואתה יכול גם בלי הפרשה,

אלא על ידי שייתן עניו בצד זה ויאכל בצד אחר.

מובן.

אז תרצי ב... לא, לא, לא נתן תודה על מה שאלה. איך יכול תרומה להתערבב מתוך... חולי?

מה כל כך קשק?

פשוט מאוד.

בן אדם הפריש,

כן?

היה לו ארגז

מלא ענבים,

והוא לקח אשכול מתוך הארגז הזה ואמר הרי זו תרומה.

יופי.

בלי בשים לב,

נפל האשכול, ועכשיו לא ניכר איפה התרומה, איפה החולי.

זה הכול.

מה עושים עד?

אולי הוא צריך לקבל מההתחלה של כל אשכול?

לא, מה פתאום.

לא, לא, לא, לא, מה פתאום.

כל אדם לא עשו את האשכול. ההפרשה... נכון מאוד.

אבל זה כבר נעשה תרומה.

והשאר לא מהזאת הם חולים, כבר לא תבל.

כי בזה שהוא הפריש את האשכול הראשון

לשם תיקון הפירות,

אז הוא הוציא אותם בכלל תבל והם הופכים להיות חולים.

ואילו זה קיבל כבר קידושת תרומה.

נכון?

תרומה

מותרת לכהן ואסורה לזר.

עכשיו,

אם זה התערב עם החולים, אז שוב פעם נאסר החולים באכילה.

נראה לה תרומה, מעורב שם.

מישהו על הפרישות הוא נאסר, אבל לא יכול... לא יעזור.

סיברתי למה.

משום שהחלק של התרומה עדיין אין לו תיקון.

כל אשכול שאתה תאכל, צריך לחשוש שמא זה התרומה.

מה שחלה על התרומה אתה לא יכול לבטל,

אלא אם כן זה ביטול ברוב,

שיש מאה כנגד.

אבל אם אין מאה כנגד האשכול, אין שם מאה אשכולות כנגד האשכול הזה.

אז במצב הזה אין דין ביטול.

אם אין דין ביטול, אז עדיין נשאר תרומה.

אז אם תאכל את זה חלילה,

אתה אוכל פה דבר שהוא איסור חיוב מתעביד השמיים מי שאוכל תרומה.

מובן.

זהו זה.

על כל פנים, תוספות שואלים את השאלה הזו.

אם אתה טוען שבמקום שהוא יכול להסתדר בלי הפרשה,

אז גם אם הוא יפריש, זה לא נקרא מהמתקן.

אז למה אסור להדריש תרומה בשבת?

אבל מכיוון שאפשר לאכול על ידי מחשבה בלבד,

כמו שאמרנו, התורה אומרת, ונחשב לכם תרומתכם,

מכאן למדים חכמים, שתרומה ניטלת במחשבה,

שאפשר שייתן עליו בצד זה ויוכל בצד אחר.

אם כן, גם אם הוא יפריש לו, הוא מתעקן, אז למה אסרו?

בעיקרון שייך, כן, כן. אבל מדובר שהוא לא עשה. אבל בסדר, אבל אפשר, אני שואל. נכון. שהוא יוכל לזהות את זה. נכון.

אמרתי, בסדר.

מסכים.

אבל עכשיו אתה לא נמצא בשעת ייעוץ. אני מדבר, מה היה בפועל, בשטח? אני נותן ייעוץ. אה, הבנתי. בסדר גמור.

טוב. למה אני עומד עכשיו על הפרישים? כי אתה יכול לזהות את התרומה או את האדם שהוא... תפתח את הלשכה

ותכין לזה, תמלט מחירים

לדעת כמה זה יעלה, ואז נוכל לשלוח לכם אנשים.

מאיתנו אני מדבר בנתון שהיה ללא המצב הזה.

בעיה, יש לך בעיה, מה עושים?

נכון.

אז עונים התוספות שם,

הפרשת תרומה, כשהוא בא לראשונה להפריש תרומה,

זה תיקונו הראשון של הפרי. לכן, גם אם הוא יכול לתקן במחשבה,

אבל זה נחשב כתיקון.

אבל במדומה, כבר תיקנו אותו מלכתחילה. הלוא מדובר שתרומה נפלה לתוך חולין.

אז למעשה, החולין הללו כבר תוקנו מותרים באכילה. אלא מה?

כל האיסור הוא מחמת התערובת של התרומה בתוכה.

נמצא שזה לא תיקון בגוף הדבר,

אלא רק שלא יהיה מעורה בתוך החולין,

תרומה.

במצב הזה באמת יהיה אפשר לעלות בשבת,

כיוון שבעיקרון היה יכול לאכול גם בלי ההפרשה.

אבל במקום שזה תחילת תיקונו של הפרי,

כגון פירות תבל,

ואם בהפרשה אתה מתקן,

פה לא יעזור שאתה אכול בלי זה.

כי במציאות עכשיו אתה עושה פה מעשה של תיקון.

אתה מוציא את התבל,

מבטל על ידי הפרשת התבל.

את הפירות הנותרים משם תבל,

ומחיל על זה הגדרה של חולין.

עצם זה שאתה מבטל מזה שם תבל על ידי זה,

זה נקרא תיקון.

נראה בסייעתא דשמיא את המשנה הבאה בדף קמ״ב עמוד ב'.

האבן שעל פיה חבית

מטר על צדה והיא נופלת.

הייתה בין החביות,

מגביה ומטר על צדה והיא נופלת. היה משהו בקכו.

במ״ו.

במ״ו.

כן. לא קכו.

וגם מה אתה אומר. המחלוקת שם בין המוראים של רבי אבוחנה וזה שם, זרקו שם אם יש איזה שניתנת על פי ה... קכה עמוד ב', כן.

על האביה, משהו ככה. על האביה, משהו על הכלי המלא פה.

טוב,

אסריך.

על כל פנים,

הייתה בין החביות מגביה ומטר על צדה והיא נופלת.

מעות אשר על הקר מנער את הקר ואין נופלות.

הייתה עליו לשלשת

מקנחה בסמרטוט.

הייתה של עור, נותנים עליה מים עד שתכלה.

נתחיל בסייעתא דשמיא לבאר את המשנה.

האבן, האבן שעל פי החבית.

מה יהיה הדין אם ישנה חבית של יין

והוא רוצה להשתמש ולקחת מהיין שבתוך החבית.

הבעיה שיש אבן על החבית.

הוא לא יכול ככה להגביה את האבן כדי

שייקח את היין מתוך החבית, כי האבן היא מוקצה.

אז מה עושים?

מטר על צדה והיא נופלת. הוא לוקח את החבית,

מטר אותה על הצד,

וכך היא

מתגלשת משם ונופלת.

בסדר?

הלאה.

אבל מה יהיה הדין אם החיטה בין החביות?

אם החבית הזו נמצאת יחד עם חביות נוספות.

ואז אם הוא יטר אותה על צדה,

האבן טיפולה על חבית אחרת ועלולה להזיק.

אז מה עושים?

מגביה הוא מטר על צדה והיא נופלת. מותר לו להגביה את החבית עם האבן,

לקחת אותה למקום שאין שם חביות,

ושם היא יצאה על צדה ותיפול האבן מעליה.

מעות שאל הקר.

הוא עדין אם יש לאדם קר,

איזושהי מצה או כרית, לא משנה.

הוא רוצה להשתמש בקר,

אבל הבעיה שיש שם מטבעות.

זה מפריע לו לשכב על זה.

אז מנער את הקר והן נופלות.

על ידי ניעור, זה כבר למדנו אתמול.

הייתה עליו לשלשת,

מה הדין אם על הקר היה איזושהי לשלשת? כלומר, דבר מאוס.

רוק, צועה.

אז מותר לו לקנח את זה בסמרטוט.

לקחת בגד בלוי, סמרטוט,

ולקנח את הלכלוך הזה.

אבל אסור לו לשים מים על זה,

כי עצם נתינת המים נחשב כאילו הוא מכבס.

אבל אם העיטה של עור,

אם הקר הזה הוא עשוי מעור,

אין בעיה של כיבוץ בזה.

נכון?

והמצב הזה יכול לתת מים על אותו דבר מאוס עד שתכלה, עד שהלכלוך יסור משם, ילך משם.

אמר אבו נאמריו, לא שנו אלא בשוכיח, אני ממשיך בגמרא.

אבל במניח נעשה בסיס, זה דבר אסור.

אמרה המשנה שאבן שלו על פי החבית, מותר לו להטות את החבית יחד עם האבן על צידה,

ואז תיפול האבן ממנה.

כל מה שאנחנו אומרים זה רק בשוכיח.

אם הוא לא יתכוון שהאבן תהיה מונחת שם,

שכך הוא יתכוון להסיר את האבן משם לפני שבת.

אין מה ששכח.

אז הוא לא הופך אותה ל... זה לא בסיס.

זה לא בסיס. זה דבר אסור. הוא לא קיוון אותה.

אבל במניח,

אבל מה יהיה הדין אם הוא מניח מדעת... שקיוון בדעתו... בדעתו שיישאר שם בשבת,

כן, נעשה בסיס, זה דבר אסור.

אסור לו להטות אותה, כי עצם החבית נקראת מוקצה,

ואין שום היתר גם לא להטותה על צידה.

אשי אומר דבר מעניין,

שמאחר

שהאבן נמצאת על פי החבית,

נמצאת שהחבית ברגע הזה נושאת את האבן.

מובן?

אז מאחר וזה משמש את האבן,

כי רק מכוח החבית האבן נמצאת על גבה,

ממילא זה בסיס לאבן.

שואלים, המפרשים,

אבל זה גם משמש את היין שבתוכה.

הלוא מדובר שהחבית הזו יש בה יין, כי הרי למה הוא מטה אותה?

בשביל לא רוצים ממנה יין, נכון?

נמצא שהחבית הזו היא בסיס לדבר האסור,

אומנם אבל גם לדבר המותר.

לא יכול להיות שכל דבר מותר.

אז אומרים המפרשים,

ולמעשה הביאור ההלכה כבר כותב את זה,

בסימן שט,

נכון אמנם שהחבית,

כן, כל החבית

נמצאת במצב שהיא משמשת גם את היין שהוא חשוב יותר מהאבן.

אבל פה החבית, כלומר הכיסוי,

הכיסוי

הוא לא נושא בוט היין בכיסוי,

נמצא שהכיסוי משמש רק את האבן.

לכן אסור לטלטל את הכיסוי הזה יחד עם החבית,

כי הכיסוי יש לו דין של בסיס לדבר האסור בלבד.

ממשיכה המשנה ואומרת, הייתה בין החביות,

כן?

המשנה אמרה שאם החבית הזו הייתה בין חביות, אז הוא לא יכול לעטות אותה על צדה, אלא ייקח את החבית מהאבן,

יוציא אותה משם עד למקום ששם יוכל לעטות את החבית על צדה והיא תיפול.

שואלת הגמרא מנתנא, מי זה התנא ששנה את המשנה שלנו?

שמה כתוב במשנה? דכליך דאיכא איסורא ואיתרא,

באיתרא טרחינן, באיסורא לא טרחינן.

במקום שיש לאדם אפשרות שבדרך של איסור,

או אפשרות בדרך של היתר,

אז כמובן שהוא ראוי שיצרח קודם לעשות טלטול של היתר,

ולא בטלטול האיסור.

עצם הדבר שאתה רואה, שמוטל לו,

שאומרים לו, תיקח את כל החבית מהאבן,

ולא שייקח את האבן בידיים.

הרי גם עכשיו, כשהוא מטלטל את החבית,

אז הוא מטלטל את האבן,

נכון?

אז למה בכל זאת אמרו שזה בסדר? זה טוב דבר אמותר. אם כבר ככה, אז כבר שייקח את האבן עצמה.

התשובה היא לא.

אם אתה כבר, אם אתה יכול לעשות בדרך של היתר,

כן, אפילו אם צריך, תעשה.

זה יותר טוב מאשר שתיקח את זה בידיים.

מי הוא הסורר כך?

אמר רבא בר בר חנא, אמר רבי יוחנן,

רבן שמעון בן גמליאל היא.

רואים אנו במשנה במסכת ביצה,

שזה דעת רבן שמעון בן גמליאל.

דתנן,

הבורר קטנית ביום טוב.

מה יהיה הדין אם ישנן קטניות שמעורבים בהן פסולת?

הוא רוצה לברור את הקטניות מן הפסולת ביום טוב.

בית שמאי אומרים, בורר אוכל ואוכל.

כלומר, הוא מוציא את הקטניות עצמן שהן האוכל,

ואוכל אותן, כלומר, משתמש בהן לצורך אכילה.

ואילו הפסולת, זה יישאר בכלי.

בית הלל אומרים,

בורר כדרכו,

בחיקו ובתמחוי. זאת אומרת, בית שמאי אמרנו, אתה בורר את האוכל הטוב.

בית הלל אומרים, הוא לא חייב לעשות כך,

אלא גם יכול לברור את הפסולת מתוך האוכל.

אבל במקרה שכזה, שהוא בורר,

שלא יברור, אלא בתוך בגד שנמצא על חיקו,

בתוך תמחוי.

אבל לא בכלים כאלה,

שנראה כאילו הוא בורר לצורך

ימים רבים, לצורך אחר יום טוב. הוא לא יכול לקחת את כמות צבירה לאוכל.

נכון, זה גופה.

זה גופה כתוב. אבל הצריכו גם שהכלי יהיה מוכח ממנו,

שברירה בתוכו היא רק לצורך זמן קצר.

וטניא,

והוביה אברייתא על זה,

דעת רבי שמעון בן גמליאל. אמר רבי שמעון בן גמליאל,

במה דברים אמורים?

כל מה שמתירים לברוא פסולת מהאוכל ביום טוב,

כשהוא עושה את זה בדרך שלא ניכרזו לימים רבים,

זה שהאוכל מרובה על הפסולת.

כאשר האוכל מרובה על הפסולת,

אם נבקש ממנו שייקח את האוכל, נמצא שיטרח יותר,

כי האוכל, טרחתו גדולה יותר.

אבל, לכן אמרו,

אם הפסולת היא כמות מעוטה מן האוכל,

כמות קטנה יותר,

אז יש פה אפשרות אחת לקחת את האוכל, ואז טרחתו תהיה גדולה.

לא אומרת אותי אם הוא יגרום את הפסולת,

אמנם זה פסולת, אבל זה כמות מועטה.

במצב הזה, התירו לו גם לקחת את הפסולת.

מובן?

אבל,

פסולת מרובה על האוכל.

דבר הכל בורא ואוכל,

בורא ואוכל.

יעדין עם כמות הפסולת יותר מהכמות של האוכל.

נמצא שגם יצרח הרבה וגם הוא אוחז בידיו את הפסולת.

פה לא יתירו אלא לברור את האוכל. על כל פנים מה רואים משם?

אי אפשר לדעת, אתה לא מדבר על יותר פסולת, מה זה, יש לך עיניים של רנטגן שאתה יכול לבחור מהר? אפשר, אפשר, אפשר.

אפשר. אתה יודע שיש פה כמות של אבנים מסוימת ואילו הקטניות, הקטניות זה איזה... רוב הקטניות זה הטוב ביותר נערה.

ברור שהברירה של הפסולת עדיפה.

תמיד תמיד תמיד את הפסולת והאורז תמיד, אם הרוב הזה יהיה פסולת, אז מה עשיתם, תמיד תקרא, בקיצור, מה אתה טוען?

שאתה, ברור לך שמה?

שבכל אורז, תמיד האורז הטוב,

הכורה גדולה היא יותר מאשר הפסולת. יפה. אז לכן עדיף לברור את הפסולת. יפה, אמרת טוב. ככה יוצא לפי אוכל גמליאל, נכון.

אני לא אתווכח אותך על מציאות.

אני מדבר מה יהיה אם תהיה מציאות כזו, מה תהיה מציאות כזו. על כל פנים, מה יוצא?

מה שיוצא מתוך דברי ארבעה שמעון בגמליאל,

שכאשר אתה יכול לטרוח בהיתר ולא באיסור,

אז עדיף לטרוח בהיתר ולא באיסור.

מאחר שהוא יכול לברור את האוכל שהוא מותר בטלטול,

ובזה הוא לא מוסיף טרחה, כי הרי הפסולת מרובה על האוכל.

לא יתנו לו לברור את הפסולת שזה מוקצה.

אוהדין אצלנו כאן,

מכיוון שהוא יכול לטרוח,

לטלטל את החבית, ואגב, קח את האבן, עדיף

שיעשה כך מאשר ייקח את האבן בידיים ממש.

למה כן אין לו פרחה יותר קשה עם החבית, אם לא יתנו.

גם עכשיו אתה עדיין מוסיף את זה. שואל את, מה?

אתה אומר לי, יש תמות שהעז היא נורא שונחת על החבית.

עכשיו הייתי רואה, בטרחה כן לעשות את זה, זאת אומרת, תראו מה?

להרים את החבית לעשות את הפסולת. נכון, אז הגמרא הבינה שכאילו זה תואם לדעת רמי שעון גמליאל,

שעדיף לדעת ללוח בהיתר ולא באיסור.

שואלת הגמרא, אבל זה לא נכון.

אם אתה מתבונן,

מה הטרחה יותר גדולה?

לקחת את החבית?

לקחת את האבן. או לקחת את האבן?

ובכל זאת,

ובכל זאת כתוב שאמרו שרק בדרך שיקח את החבית עצמה.

זו שאלת הגמרא, והאחא דחי אוכל מרובע על הפסולת דמה.

איך אתה בא ואומר שזה דומה לדעת רמי שמואל גמליאל?

הרי כאן זה דומה יותר למצב של אוכל מרובע על הפסולת.

הרי באוכל מרובע על הפסולת, מה אמרנו?

שדעת רמי שמואל גמליאל, שיכול לברוא פסולת מאוכל.

אז כן היה ראוי לבוא, לומר לו שיקח את האבן מאשר שיטרח בהגברת החבית.

עונה הגמרא, חנמי,

כיבנתי בא אליהם מישקל ומישקל כלי יין עד שקילה,

כפסולת מרובע על האוכל דמה.

גם במשנה,

חרבי, אם הוא רוצה להוריק את היין שבשולי החבית,

הוא יצטרך בין כך להגביה את החבית ולעצות אותה.

אז את הטרחה הזו הוא ודאי צריך,

כן?

אלא מה? השאלה אם יעשה את הטרחה הזו עכשיו בשביל להסיר את האבן,

או יעשה את זה אחר כך.

אז נמצא שאין פה עניין של הגבהת החבית כטרחה, כי זה בין כך צריך לעשות.

ממילא, אז אם ככה, מאחר ובין כך צריך את הטרחה,

והטרחה תעשה,

נמצא שאם תטילו לקחת את המוקצה,

בזמן שבין כך הוא טורח בעבור היין,

כן? הוא טורח בהגבהת החבית,

אז בזה שיהיה גביית החבית, זה דרך שבין כך מתכווננו לעשות, וזה דרך של היתר, מאשר לטלטל את האבן שהיא מוקצה.

אבל למה התורח הוא יותר קשה מאשר הברירה?

מאיפה אתה מדבר? בבורר קטנית?

כאן רואים שאגבור הטרחה, כל הסיפור שהוא הרבה יותר קשה מהברירה.

באיזה דוגמה? באבן שעל פי החבית?

גם פה וגם באבן, השאלה קטניות היא בכלל. לא. אז בקטניות אנחנו נראה שיש שני מצבים,

אבל פה, בדוגמה של יין, אבן על פי החבית,

אז באמת הגבהת החבית היא טרחה, זה נכון,

אבל את הטרחה הזו הוא בין כך צריך לעשות בשביל להוריג את היין ממנה.

אני שואל, מה יסוד שטרחה הוא הרבה יותר קשה מאשר לברוז?

אתה לא מבין? אני רוצה לקרוא הגמרא שהטרחה היא יותר חמורה מאשר הברירה.

לא, לא, זה מה שאני בא לומר לך.

שאם אתה בין כך טורח,

כן,

והעניין הוא בהיתר או באיסור, עדיף בהיתר.

אבל אם למשל,

אבל אם למשל, כן,

על זה אני מדבר עכשיו,

אבל אם למשל אתה תברור את הפסולת, ואז אתה תקח עליך שלא יהיה לך טרחה בדבר המותר, שזה האוכל,

אז תברור את הפסולת.

מותר.

כי עדיף שיהיה לך פחות טרחה, אפילו אם אתה בשביל זה צריך לדלת את המוקצה בידיים,

זה לא לברוז. מאשר, מאשר, לא, לברוא הוא צריך, השאלה באיזה דרך.

זה מדובר ביום טוב, ביום טוב שהוא רוצה לבשל את זה.

אז עכשיו, השאלה, מה השיקול היותר טוב?

האם להוציא את ההיתר מתוך הפסולת, את האוכל מתוך הפסולת,

ואז נמצא שטרחתו תהיה יותר גדולה עם האוכל וברובה על הפסולת,

או שייקח את הפסולת בידיים, כיוון שהטרחה תהיה פחותה במצור הזה,

כי הפסולת היא כמות מועטה מן האוכל.

אז רואים שהטרחה יותר קשה מהברירה.

מה זה, ודאי.

נכון, זה לא נוגע מהברירה.

מהמוקצה, הפסולת היא מוקצה, מהמוקצה.

מותר לו לקחת את המוקצה. חכמים הטילו לו ביום טוב.

לקחת את הפסולת הזה מוקצה, כי אינו ראוי לכלום הפסולת הזו.

למשל אבנים, כל מיני דברים שמתלווים בתוך הקטניות.

זה מוקצה, בכל זאת התירו לו.

למה? אם כנגד זה, בשביל, אם נגיד לו שיברור את האוכל, הוא יצטרך לטרוח יותר, אז פה אמרו חכם אז אל תברור את האוכל, תיקח את הפסולת.

מובן?

זה השיקול וזו סיבת ההיתר.

נראה ברשי,

אנחנו רואים ברשי עכשיו בדיבור המתחיל, מטח על צידה.

מטה חבית על צידה, אם צריך ליטול מן היין, והאבן נופלת

ולא יתעללנה מידיים. אתם רואים?

אתם מוצאים ברשי במשנה.

נו.

הייתה בין החביות,

הייתה בין החביות,

וירא שלא תיפול האבן על החביות וישברם.

מגביה על החבית כולה ומסלקה מבין החביות, ושם מטה על צידה.

לשלשת שום דבר מיוס, כי גם לא קוצה וקנחה בסמרטוט,

ולא ייתן עליה מים, זה סתם קר של בגד הוא, ובגד שריעתו בבים זה לא כיבוסו.

הייתה לשלשת זו על קר של אור, שלא למה כיבוסו,

נוצר עליה מים עד שכלה, ומי הוא כיבוס ממש לא,

אבל לכבס אותה ממש, גם אם זה אור אסור.

והואילו סתם קרים, אוכלוסתות רכים לינו,

שייך למאמר בואו כיבוס באורות רכים ומאחר וסתם אור זה אורך ומי הוא שריעתן לא זוהי כיבוס שלה, אבל לשים מים בלי לשפשף חלק אחד מהאחר זה מותר.

אם זה אור, ואפילו אם זה אורך.

וכן מפרש מזבחים בפרק דם חטאת לא שנו מטה על צידה לחבית

אלא בשכח ששכח האבן עליה בין השמשות.

שלום לדעת

נעשה חבית בסיס דבר האסור,

ואסור לאטותה שאף החבית מוקצה.

מאן תנא

מאן תנא דמטנית דקתה למגביה ומטה על צידה דאית לדכי טרח ראוי טרוח בחבית דאבי היתר אבל לא יטול האבן וממש דאבי סורא.

ואף אחד כזה השתנה מאבן מטלטל בעד החבית אפילו שלמעשה עכשיו כשהוא מטה אותו על צידה

מגביה את החבית הוא מטלטל את האבן עם החבית.

רבא שמעון אליבא טילל בורר אוכל ואוכל המאכל איתו והפסולת יישאר בכלי.

בורק את דרכו ונותן פסולת ומניח אוכל אם ירצה.

כשהאוכל מרבה על הפסולת דהי בשקיל אוכל מפיש בצרחה.

דברי הכל בורר אוכל דביתר התרח ולא באיסורא ופרחין ואחד המדניתים דה אוכל מרבה על הפסולת וכי מגביה האבן עם החבית הרחטפה ואבן אל משקל פסולת גרבשימו.

כבד דהי בא אליהם אישקל לאכולי יין מן החבית

ומישתי כלאיין שמשולע עד תשקל למגבלה על החבית כפסולת מרובה על המאדים בתחילתו במגבלה על החבית.

סוף סוף מבעל אל האגבוי יטול החבית.

מאחר ובין כך הוא צריך להגביה את זה באיזשהו שלב על מנת להוציא את האיין שמשולע חבית אז זה לא נחשב כטרחה גדולה יותר.

ילקח אבנה מפיש בטרחה אז ודאי וודאי שאם נצריך אותו לשקול או לקחת את החבית מהאבן או לקחת את האבן בידיים עדיף שייקח

את החבית או מהאבן כי זה דרך של היתר ולא לצלצל את האבן בידיים שזה מוקצה.

זהו, וזה נגמר להיום.