מסכת שבת דף קל"ג ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת דווקא אולם, בג' עמוד ב',

שתי שורות קודם, תחילת השורות הרחבות.

נחזור על החלק האחרון של השיעור של אתמול.

הגמרא הביאה שמה שאמרה המשנה, כל צורכי מילה נעשים בשבת.

זה בא לרבות את הדין הזה,

שאם

המוהל

עדיין עוסק במילה,

יכול הוא לחזור ולכרות

לא רק את הציצין המעכבין את המילה,

אלא גם על הציצין שאין מעכבין את המילה,

פירושו אותן שאריות של עור העורלה שנשארו שם,

בעבר המילה.

גם אם הם אינם מעכבים את המילה, כלומר, הוא יצא ידי המילה.

עם כל זה, מאחר שהוא עדיין עוסק במילה,

אז יכול הוא לחזור ולכרות,

אפילו בשבת,

את אותם שאריות עורלה,

הגם שאינם מעכבים את המילה.

אבל באופן שהוא פירש,

על ציצין המעכבין את המילה חוזר,

על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר. כלומר, אם הוא

סילק את ידו מן המילה,

לא יוכל לחזור ולכרות

את אותם ציצים שהם מעכבים את המילה.

הגמרא שאלה, מאן תנא פרש אינו חוזר.

כן, אני קורא בתוך הגמרא, מאן תנא פרש אינו חוזר,

אמר אבא בר בר חנא אמר רבי יוחנן,

וישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקיין.

מיהו התנא, שואלת הגמרא, מיהו התנא של הברייתא הזו,

שסובר

שאם המוהל סילק ידו מן המילה,

אסור לו לחזור ולחתוך

את אותם שאריות עולה שאינם מעכבים את המילה,

משום שזה שבת,

ואין

חיוב

ללכת ולכרות

את אותם ציצים שנשארו, שהרי אינו מעכב את המילה.

אבל זה דווקא באופן שהוא פירש,

כלומר סילק ידו.

כאשר סילק ידו זה נקרא שתגמרה פעולת המילה,

ואם כן,

חיתוך

נוסף יחשב כפעולה חדשה ואינה דוחה שבת.

דעת מי זה שסובר שבאופן שסילק ידו,

אז זה נקרא

סיום הפעולה, וממילא אם ימשיך אחר כך זה נקרא פעולה חדשה.

הרבה ברברה חנה אומר בשם רבי יוחנן

שזה תואם למה שמצאנו

בדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה.

דתניא,

מהיכן מצאנו את דעתו של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה?

מצאנו בברייתא.

אומרת הברייתא ארבעה עשר שחל לי עוד בשבת,

מפשיט את הפסח

עד החזה.

דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה.

החכמים אומרים,

מפשיטין את כולו.

כלומר, אם י' בניסן חל בשבת,

הרי

שחיטת קורבן הפסח והקרבת אמוריו

דוחות את השבת.

אם כן, לאחר ששחט,

כדי שיוכל להגיע לאמורים ולהקטירם על גבי המזבח,

צריך הוא להפשיט את אור הקורבן

כדי שיוכל להגיע לאמורים.

אז הוא מתחיל להפשיט

מהרגליים האחוריות את אור הבהמה,

וכשהוא מגיע לחזה,

מפסיק,

ואז

קורע את הדופן של החזה, מוציא את האמורים ומגטירם,

אבל לא יוכל להמשיך אחר כך להפשיט את האור ולסיים את ההפשטה.

רק במוצאי שבת יהיה מותר לו.

הגם

שזה ליל יום טוב,

אבל אז יהיה מותר לו להפשיט את אור קורבן הפסח,

ולא בשבת עצמה.

כך לפי רבי ישמעאל בן אושר רבי יוחנן בן מרוקה.

חכמים לעומת זאת צוברים

שהוא יכול לחזור ולהפשיט את כל האור,

לסיים את ההפשטה כולה,

גם אם זה בשבת.

על כל פנים,

מתוך דברי רבי ישמעאל בן אושר רבי יוחנן בן מרוקה רואים אנו

שמכיוון שכשהוא הגיע עד החזה,

ואז כבר יכול להקטיר את אמוריו, אז הפסיק מפעולת ההפשטה,

אין לו היתר, אם כן, לחזור ולהפשיט את האור לאחר מכן,

משום שזה נחשב כפעולה חדשה ואין זה דוחה שבת.

אז הוא הדין כאן בענייננו לגבי המילה,

כשהוא סילק את ידו מן המילה,

במצב הזה, אם יחזור ויחתוך את שאריות אור העולה כשאינו מעכב את המילה,

אז במצב הזה נחשב כפעולה חדשה ואינה דוחה שבת.

אז זה באה הגמרא ודוחה ממאי.

מנין לנו לומר שרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה סובר

שגם במילה אם סילק ידיו אינו חוזר.

עד כה לא כאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

כל מה ששמענו את דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

שבמצב שהוא סיים פעולה מסוימת,

לא יוכל לחזור ולהמשיך באותה פעולה,

כי זה נחשב כפעולה חדשה,

התם.

אולי זה דווקא לגבי

הפשטות אור הקורבן הפסח,

משום שאין עניין בכלל

לסיים את הפשטת הקורבן.

זה לא בעיני, זה ליבן והוא.

אין עניין של הידור מצווה

במה שהוא מפשיט את אור הקורבן כאשר אינו נצרך לזה עכשיו בשבת.

כי הרי הצורך של ההפשטה היה לשם נטירת האימורים,

וכשהגיע לחזה כבר אז,

ניגש מיד להקטיר את האימורים. אם כן, אין שום הידור מצווה בזה שילך ויפשיט את כל האור.

אבל האחא דבעיינן זה העליבן, והוא

אכן עמי.

אבל כאן במצוות המילה שיש עניין לחתוך את הציצין הללו גם אם אינה מעכבין את המילה,

משום זה העליבן והוא, שהרי ראוי

לייפות את המצווה,

שלא יראו שאריות כלל מן עור לה,

הגם שאין זה מעכב את המילה.

אם כן, יכול להיות, אכן עמי.

יכול להיות שבאמת

המשך

פעולת חיתוך הציצין הללו

ייחשב כהמשך

פעולת המילה שמקודם,

וממילא זה דוחה שבת.

זה טניא, מהיכן למדנו שראוי

שמצווה תהיה בייפוי ובהידור.

דורשים חז״ל על מה שמצאנו בתורה הקדושה

בשירת הים,

בשמות ט״ו פסוק ב׳ נאמר זה עלי ואנווהו.

דורשים חכמים, מה זה זה עלי ואנווהו?

התנאה לפניו מצוות.

חוץ ממה שאתה יודע, זה עלי,

היינו להכיר בהשם יתברך

הכרה עמוקה,

חייב אתה גם ליצור מצב של ואנווהו.

היינו,

שמצוות שאתה מקיים לפניו יהיו

הימנוי והידור.

עשה לפניו סוכה נא ולולבנא ושופר נא ציצית נא

ספר תורה נא.

וכתוב בו לשמור בקולמוס נא, בלבלר אומן,

וכורכו בשירה אין נאי.

הכל מראש ועד סוף

צריך להיות בנויו בהידור.

הבא שאול אומר והנביאו

הווה דומה לו.

מהו חנון ורחום,

אף אתה אהיה חנון ורחום.

הבא שאול דורש את הפסוק והנביאו

מלשון אני ואהוב.

כלומר, ראוי שאתה תהיה דומה

ומדמה עצמך במידותיך למידותיו של הקדוש ברוך הוא.

כמו שהוא חנון ורחום, אז גם אתה תהיה חנון ורחום.

וזה כמובן

חלק מהמידות

שראוי שאתה תדבק בהן,

אבל יש הרבה הרבה מידות נוספות

ככל שאתה מרבה לדקדק במעשיך ואתה

משתדל לקיים את העניין הזה,

ממילא בזה אתה מקדש את שם השם יותר ויותר.

אתה מקיים את מענביהו, היינו, הווה דומה לו.

על כל פנים,

מנין אם כן

שרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה יודה,

יסבור שבפירש

לא יוכל לחזור ולחתוך את הציצים שאינם מעכבים את המילה.

אולי כשפרש, גם הוא יודה

שיוכל לחתוך את הציצים גם אם אינם מעכבים את המילה,

משום שיש עניין של הידור, מצווה.

אלא אמר רב אשי,

המניר רבי יוסי,

רב אשי אומר,

המשנה הזו,

הברייתה הזו שאומרת

שפרש אינו חוזר,

לדעת רבי יוסי,

ניתנן,

שענינו במשנה במסכת ראש השנה, דף כא ועמוד ב'.

מובן שם על העניין זה ש...

היו צריכים העדים ללכת

להעיד אם ראו את הלבנה החדשה,

חידוש הלבנה, כדי שיקדשו בדיונים את החודש.

הביוסי זה עטר ביוסי.

אז...

בן חלפת?

בפשטות.

לא ידוע על וירור.

בכל אופן, נאמר שם במשנה,

שכאשר צריכים העדים ללכת ולהעיד בירושלים על ראיית הלבנה

כדי לקדש את החודש בזמנו,

אז מותר גם לחלל את השבת על ידי שיוצאים מחוץ לתחום העיר שלהם

כדי להגיע לעד בירושלים,

בבית הזה.

אז מובא שם שבין שנראה בעליל

ובין שלא נראה בעליל, מחללים עליו את השבת.

העניין הזה שיכולים לחלל את השבת בהליכה מחוץ לתחום,

לבין אם הלבנה החדשה נראתה בעליל, היינו, היא גלויה לכולם,

בין אם לא נראה בעליל,

גם אם לא כל כך ניכר לשאר העם

את עניין מולד הלבנה,

את הלבנה החדשה.

בכל אופן,

אומר תנא כמה, התנא החכמים, כלומר,

שמחללים העדים עליו את השבת.

מותר להם ללכת לירושלים להעיד על מה שראו.

אבל, רבי יוסי אומר,

נראה בעליל, אין מחללים עליו את השבת.

אם זה גלוי לכל

הלבנה החדשה,

אסור לאותם עדים לצאת מתחום עירם,

כי זה חילול שבת.

למה זה אסור?

משום שאם נראה בעליל, הרי יכולים העדים שבירושלים לראות את זה,

הבדואים יכולים לראות,

או אלה שקרובים לבית הדין,

ממילא נמצא שאם ילכו לשם, הם מחללים שבת ולא לצורך.

לכן אומר רבי יוסי

שאין היתר לחלל את השבת באופן שנראית הלבנה בעליל.

מה רואים, אם כן, מדברי רבי יוסי?

שאף על פי שיש מצווה לעידה על ראיית הלבנה החדשה,

יש בוודאי מצווה,

אבל כשאין צורך לא מחללים שבת.

אם כן, הוא עדין כאן,

באופן שהוא פירש מן המילה,

מאחר ואין צורך

לחתוך את הציצים שאין מעכבים, שהרי קיים את מצוות המילה גם בלא חיתוך

ציצים אלו.

לכן,

גם אם יש שידור בצבא,

אבל אין לו היתר לחלל על זה את השבת.

איזה דבר זה תבל? איזה כל דבר... שואלת הגמרא, ממאי?

עדיין יש לשאול,

מאיפה אתה לוקח לו משהו רבי יוסי,

יודה בעניין

מצוות המילה שהיא פירש,

אינו חוזר לחתוך את הציצים שאין מעכבים את המילה.

דין מעדכה לו, כאמר רבי יוסי, עתם.

זה לא ניתנה שבת לדחות,

אבל אכה זה ניתנה שבת לדחות,

אך אינם היא.

כלומר, אולי

כל מה ששמענו שרבי יוסי אומר,

שאין לחלל את השבת כשאין בזה צורך,

זה רק בגלל שלא הותר כלל לחלל שבת

כאשר הלבנה נרעד באופן גלוי לכל.

אבל כאן,

ציצים שאין מעכבים,

ניתנה שבת לדחות. והראיה, שהרי אם לא פרש,

מותר לחתוך את הציצינה גם שאין מעכבים.

מאחר וראינו שלגבי ציצים שאין מעכבים יש מצב

שיכול להמשיך ולחותכם אפילו שאין המעכבים את המילה,

אז ייתכן שיודה רבי יוסי שמאחר ומצאנו

ששייך שידחה את השבת,

אז יכול להיות שגם בפרש

מן המילה יוכל לחתוך את הציצינה גם שאין מעכבים את המילה.

מה זה גלוי לכל זאת? מה ההבדל בין גלוי לגלוי?

גלוי פרושו של דבר.

למה הם באמת הם לא יראו והם יראו?

יכול להיות שזה נמצא בזווית כזו,

שיכול להיות שרק אלה שנמצאים בעירם.

זה אנשים רגילים, זאת אומרת, אנשים טבעניים רואים את זה.

לא קשור, לא קשור.

אבל יכול להיות שזה נמצא רחוק מירושלים,

ואז, לפי הידוע להם,

אז בירושלים לא יכולים לראות את זה, רק אלה שנמצאים באותו מקום.

לכן, אין הכרח. זה גבוה. אם בירושלים זה גבוה, היא חייבת לראות את זה. לא קשור זה לזה.

כנראה שהנטייה של הלבנה לא תמיד היא נראית גם לאנשי ירושלים.

מילואה היא צריכה לראות בזממה.

אני אומר, ייתכן, אני לא בדקתי את זה,

אבל מתוך הדברים אני מבין שיש פעמים שהיא לא נראית באופן גלוי לכל,

אלא

רק לאותם אנשי העיר שנמצאים שם.

זה דבר אחד. ודבר שני, ייתכן

שיש פעמים עננים שמסתירים.

אלא מה? לפעמים היא יוצאת ונגלית.

מדובר שהעדים הבחינו באיזושהי שעה כלשהי,

בזה, מבין העננים,

שאכן הלבנה נגלתה ונרדתה להם.

ואין הכרח שכל האחרים ראו גם כן.

ואם הם ראו והם באו לבית המודלת ואמרו, אנחנו לא ראינו, אז הם לא ראו אותם.

ודאי שלא, זה מצווה לבוא להעיל.

אמרו שאנחנו ראינו, לא הייתם צריכים להגיע. גם אנחנו ראינו. לא, אם היה להם היתר.

היתר, המלאגה לא הייתה להם בעיה. אין שום בעיה.

הנקודה היא כזו, שבאופן כזה שמלכתחילה ברור להם

שאנשי ירושלים ראו את זה,

במצב הזה ודאי שאין להם לחלל את השבת.

מובן?

נגיד, נגיד את הבכור, לאור חול, נגיד את זה בטלפון ובכם שבמשטרי כן ראו את זה, האם הם מודים שזה קרה במצווה או שזה קרה במצווה? זה מסתמה,

כן.

כי בתכלס הם רוצים לבוא להעיז בשביל לקיים את המצווה.

זה כמו אדם שנאנס ולא עשה מצווה.

חשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשה.

מעלה עליו הכתוב כאילו עשה.

טוב, זה העניין.

אז ממילא, עדיין אנחנו בחיפוש

מי

דעת איזה תנא ומיהו התנא שסובר שבפירש מן המילה

אינו חוזר לחתוך את הציצים שאינם מעקמים את המילה.

אלא אברי נארדאי

רבנא דפליגא לד רבי יוסי.

יש

מחלוקת אחרת בין חכמים לרבי יוסי.

תכף אנחנו נראה את זה במשנה במסכת מנחות.

אז העניין כאן של פירש אינו חוזר,

זה מתאים לדעת חכמים שחולקים על רבי יוסי במסכת מנחות.

נתנן,

שנינו במשנה במנחות דף צדק ת' עמוד ב'.

הלא ידוע שהיו

מסלקים את לחם הפנים הישן בשבת ומניחים על גבי השולחן

את לחם הפנים החדש.

היה לו תיאור של פנים ללחם הפנים?

כן.

ארבעה כהנים, היה לזה איזושהי צורה, לכן קראו לזה פנים.

ארבעה כהנים נכנסים,

שניים בידם שני סדרים

ושניים בידם שני בזיכין,

וארבעה המקדימים לפניהם,

שניים ליטול שני סדרים,

שניים ליטול שני מזיכין.

כלומר,

בעניין מצוות צילוק וסידור לחם הפנים,

היו ארבעה כהנים נכנסים להיכל,

אותם ארבעה כהנים

שמביאים איתם את לחם הפנים החדש

שנאפה מאתמול, מערב שבת.

מביאים, שניים מביאים את שני הסדרים,

את שתי המערכות של לחם הפנים.

בכל מערכת היה שישה לחמים.

שישה לחמים.

ובנוסף,

היו גם מניחים על גבי השולחן

שני בזיכין.

זה שתי כפות מלאות לבונה.

כל כהן מחזיק בידו בזיק אחד, בזק אחד.

אז באים ארבעה כהנים, כאשר שניים, כל אחד מהם מחזיק

שישה לחמים.

שש לחמים זה נקרא מערכת,

שתי מערכות היו בלחם הפנים,

בשולחן,

וגם שניים שמחזיקים כל אחד, בזק אחד,

ומגיעים

עד סמוך לשולחן.

וארבעה מקדימים לפניהם. ארבעה כהנים אחרים מקדימים לבוא לפני

כניסתם של אלה שבאים עם הלחם החדש,

ושניים עוד,

כן, לא, שניים ליטול שני סדרים.

שניים מתוך הכהנים שבאו והקדימו לפני החדשים.

באו ונטלו את שני הסדרים, היינו, את

ששת הלחמים.

כל כהן לוקח שישה לחמים

של מערכה אחת.

ושניים, ואילו שניים נוספים,

כל אחד מהם בא ליטול בזק אחד שהניחו שם

מהשבוע שעבר.

המכניסים עומדים בצפון,

ופניהם לדרום.

אלה שמביאים את המערכות החדשות עם הבזרחין החדשים,

הם

עומדים בצפון.

כלומר,

ברוחב השולחן

היה חלק של צפון השולחן

וחלק של הדרום.

אז בצפון עומדים אלה שמביאים את המערכות החדשות,

ופניהם לדרום, כאשר פניהם הם לכיוון הדרום.

לעומת זאת,

המוציאים, אלה שמוציאים את הלחם הישן עם המזריחים הישנים.

הם עומדים כנגדם,

כאשר

הם עומדים בדרום ופניהם לצפון.

אלו מושכים ואלו מנחים.

היה מצב שהיה צריך להיות,

כשהכוהנים מושכים את הלוחם הישן,

מיד

טוחבים את הלוחם החדש.

אבל זה חייב להיות שהיה מצב של צמוד,

כלומר, לא היה מצב שהשולחן יהיה ללא לחם,

אלא

מיד בתחילת משיכתם

את הלחם הישן,

באו הכוהנים שמחזיקים בידיהם את המערכות החדשות ומתחילים להשחיל

את אותם לחמים לתוך לילות על גבי השולחן.

רגע שהם מסיימים להוציא את השולחן? לא מסיימים.

תוך כדי שהם רוצים אלה מכניסים? בדיוק.

טבחו של זה בצד טבחו של זה.

כאשר המסלקים מושכים את הלחם טבח, מיד המניחים מסדרים את הלחם החדש באותו טבח שנתפנה.

וכך הם עושים משום שנאמר,

לפניי תמיד.

בשמות כפי פסוק ל' נאמר,

נתת על השולחן לחם פנים,

המשך הפסוק, לפניי תמיד.

כלומר, מצווה שתמיד יהיה לחם מונח על השולחן במקדש.

לכן היו צריכים להשתדל

שלא יהיה מצב שהשולחן יהיה ללא לחם.

רבי יוסי אומר,

אפילו אלו נוטלים ואלו מנחים,

אף זה היה תמיד.

כלומר, סובר רבי יוסי,

שלא חייב

כל כך לדקדק בזה,

גם אם הכהנים שאמורים ליטול את הלחם הישן

לקחו את זה קודם,

ורק אחר כך באו והניחו

הכהנים האחרים את הלחם החדש,

גם בזה היה מתקיים הפסוק תמיד.

על כל פנים,

מה אנחנו רואים בדברי חכמים שחולקים על רבי יוסי?

שאם היה הפסק בין סילוק הלחם הישן

לשידור הלחם החדש,

זה לא היה לקראת תמיד.

כן.

אז הוא עדיף כשאדם מל את התינוק וסילק ידו כבר מן המילה,

אם יחזור לחתוך את הציצים שאין מעקבים,

זה נקרא כפעולה חדשה ולא המשך המצב הקודם.

זאת אומרת, אפילו המתנת משנייה ההבדל, זה כבר משנה ונותן הגדרה של ביטול הפעולה החדשה,

תחילת ביטול הפעולה הישנה ותחילת פעולה חדשה.

נכון.

אומר רש״י,

חייב שנראה את רש״י

כולנו יחד, נדקדק היטב בדברי רש״י.

מיקדי קטנה, אני אתחיל ממש בתחילת

דברי רש״י כאן בעמוד,

מיקדי קטנה ומתנתים,

מאחר וכבר למדנו במשנה.

כל צורך כולו, כל דברים העושים למילה,

כתוב מפורש במשנה בדף קל״ג עמוד א',

את מה שעושים למילה מוהלים ופורעים ומוצצים וכולי.

אז למה לדתנקללה ברש״ע עושים כל צורכי מילה?

אז למה הקדימה טלב אמר עושים כל צורכי מילה? מה זה אומר לרבות?

אמרת כבר את הכול, פירטת את הדברים במפורש.

למה צריך להקדים לומר עושים כל צורכי מילה?

זו גמרא המביאה שהחידוש הוא לגבי חיתוך הציצין.

מה זה ציצין? אומר רש״י,

שיורה עור לה.

כן?

פה בבת ניתין מפרש,

אנחנו נראה

בדף קל״ז עמוד א',

מהם אותם דברים שמעכב את המילה, אלו הן ציצין המעכבין.

ויש שאינן מעכבין,

אבל יש ציצין

שאינן מעכבין את המילה,

כגון

מסר שאינו חופה רוב העטרה אלא מיעוטה.

אם נשאר מאור העורלה

שהוא חופה את רוב העטרה,

אז זה אכן מעכב את המילה.

אבל אם זה רק מיעוטה של העטרה,

אז במצב הזה זה לא מעכב את המילה,

כי העטרה נתגלתה ברובה,

רק מיעוטה מכוסה,

על ידי אור שנשאר מן העורלה.

ומהי עטרה?

שורה גבוהה מקפת בגיד סביב,

שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע,

ומשפע ויורד

לצד הגוף.

המל בשבת,

כל זמן שהוא עוסק בה,

כלומר שלא סילק ידיו,

אימרא שנשתיירו בה ציצין,

בין מעכבין את המילה,

כלומר שאינה כשרעת שיחתכם.

בין שאין מעכבין,

חוזר וחותך.

למה?

כי הוא עדיין נמצא,

עדיין נוחת במילה.

דחו לאחד המילתאי, הפעולה הזו היא פעולה אחת,

ואם כן חיתוך הציצין הללו, גם אם אינה מעכבין את המילה,

הרי זה המשך

של מצוות המילה שעשה התחילה מקודם.

והרי ניתנה שבת לדחות אצלה, כלומר לגבי המילה,

המילה דוחה שבת.

אבל פרש,

שסילק ידיו,

על המעכבין חוזר.

כלומר, רק אם העור העורלה חופה את רוב העטרה,

אה, זה נקרא מעכב, ויכול הוא לחזור.

שעריהם כמילה עצמה, זה לא נקרא שנסתיימה מצוות המילה.

לא רק כשקיימת מצוות המילה, הם עדיין

לא נתגלתה רוב העטרה.

מעל שאין מעכבין, אינו חוזר.

אבל, אם הציצין הללו, אינם מעכבין,

כמו שאמרנו,

רק מיעוטה של העטרה מכוסה.

אבל רוב העטרה כבר נגלתה כתוצאה מחיתוך העור.

אז במצב הזה, אינו חוזר דה וכהתחלה בפני עצמה.

זה נקרא כאילו פעולה חדשה.

ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת.

לבוא ולהתיר לו לחתוך את הציצים שאין מעכבין,

זה חילול שבת.

אי אפשר לבוא ולהתיר לו לחלל שבת במצב שכזה,

שהרי את המילה הוא כבר קיים.

דהיינו דקתנא,

כל צורכי מילה.

לכן כתוב במשנה כאן כל צורכי מילה.

ללמד

שאפילו ציצים שאין מעכבין חוזר עליהם,

כל זמן שלא פירש.

מאן תנא פירש אינו חוזר,

ומשום דה פירש

חשיב לחזרה מילתא לנפשא.

בגלל שהוא פירש מן המילה,

לכן

זה נקרא שכשהוא חוזר זה פעולה חדשה.

והואיל ולא עיכוב מצווה, נינו לא הדה.

ומאחר ואם זה מעכב את המצווה,

כי הרי כבר נתקיימה מצוות המילה, כי נתגלתה רוב העטרה,

אז אינו חוזר.

זה אומר, בהתחלה הביאה הגמרא, שאולי זה טוען לדעת רבי ישמעאל בן אוש, רבי יוחנן בן מרוקה.

מה אמר רבי ישמעאל בן אוש, רבי יוחנן בן מרוקה?

שאם י״ד בניסון חל בשבת,

הרי הוא צריך להקטיר,

לשחוט את הפסח, ואחר כך להקטיר את הימוריו.

אבל בשביל להגיע להקטיר את ההימורים,

בלא שיהיה בנימין,

אז הוא חייב להפשיט את האור. אז הוא מתחיל מהרגליים, וכשהוא הגיע לחזה,

הוא כבר לא צריך יותר להפשיט לשם הוצאת ההימורים,

אלא חותך

בין דופן החזה, ודרך שם הוא מוציא את ההימורים.

מפשיט את הפסח עד החזה,

והיין הוא פירש.

כלומר, במצב הזה זה נקרא שהוא פירש מהפשטת האור,

כשהוא הגיע לחזה.

נתנן במסכת תמיד.

שנינו במסכת תמיד פרק ד' משנה ב'

לגבי הפשטו,

כלומר, הפשטו של התמיד,

שהיה מתחיל בין הרגליים,

והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה.

אבל תמיד זה קורבן עולה.

את האור לא מקריבים על גבי הבזבח,

רק את הבשר, אומנם כולו קליל, אבל לא העור.

אז מתחיל בין הרגליים, והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה.

הוא כשיחתוך רגע בחזה.

הגיע לחזה,

כבר הצבענו, כדי שלא יהיה בנימין.

כלומר, אם הוא יחתוך,

ודרך חיתוך האור משם,

אז יוכל להיות שהאמורים

ייתפס בהם נימין.

ואז אינו ראוי להקריב כך

על גבי המזבח.

לכן אמרו שקודם יפשיט את האור,

ואז

והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה.

הגיע לחזה,

חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו,

ואחר כך הקליים.

הוא מרק והפשיט.

כלומר, כשהגיע לחזה והוציא את האמורים, כמו שאמרנו,

אז מתחיל כבר לעסוק

בחיתוך שהוא כבר יכול לעשות,

בניתוח.

הלא כתוב, וניתח אותה לנתחיה.

והקריב את העולה וניתח אותה לנתחיה.

האמורים זה מה זה ה...? צריך לנתח את העולה לבריה כדי להקטירם על גבי המזבח.

האמורים זה החלקים הפנימיים.

כן, זה קשורים.

המעיין,

הקיבה.

זה אותם מוצאים אחרי זה מקטירם על גבי המזבח, ודאי.

למה לך את האוצר?

זה המצווה, אינני יודע מה העניין בזה.

המצווה היא לא הוצאתה.

בכל הקורבנות זה כך.

כן.

שאחר זיקת הדם,

הוא לוקח את האמורים ומקטירם על גבי המזבח.

מה מקטירים איתם?

מה?

מקטירים אותו על גבי המזבח, על האש.

אתה אומר גם את האמורים גם?

כן, אבל על זה מדברים.

אבל צריכים לשטוף את זה,

שטיפה טובה טובה, כדי להוציא את זה.

כל מה שיש בפנים,

ורק כך מעלים על גבי המזבח.

מעין?

מעין ועקבה.

הלאה,

שמין אלמינה, וכשהגיע לחזה,

סילק את אלמינה ההפשט,

כשהגיע לחזה אחר תחילת ההפשטה,

סילק את אלמינה ההפשט, אז פה הוא מפסיק להפשיט את העור,

והתחיל להתעסק בניתוח קצת, ניתוח הכוונה,

חיתוך האיברים.

לגבי העולה זה כולה כליל,

אז באצל עולה שיש עניין להקטיר את כל האיברים על גבי המזבח.

אז פה אני אומר, מרק, אז הוא גם סיים את ההפשטה,

מרק והפשיט,

הוא מנתח הידיים תחילה

אחר הראש,

וככה, לאט לאט,

כשהוא מסיים את ההפשט,

הולך וגומר את הניתוח.

הלאה, וגם בפסח נעמי, אז גם לגבי קורבן פסח,

מי שהפשיט עד לחזה,

דיכול להוציא אימוריו.

בלא נימין

קוראו

ומוציאן מיד,

והבה לפרש מנה ההפשט.

אז במצב הזה שהוא הגיע לאפשרות שיוכל להוציא את האימורים בלא נימין,

אז מיד הוא חייב להידרז להוציא את האימורים,

ואין עניין להשאות את זה עד גמר הפשט הקורבן.

וכאמר רבי ישמעאל,

שוב אינו גומר ומפשיט.

זהו, נגמר הסיפור.

אם

הקטרת את האימורים,

אין לך היתר להמשיך להפשיט את קורבן הפסח,

משום שפה כבר אין צורך גבוה,

אלא צורך הדיוט,

ולא ניתנה שבת לדחות

בדבר שאינו אלא צורך הדיוט.

כן, וכאמר רבי ישמעאל, שוב אינו גומר ומפשיט,

משום דכוון די פרש,

מאחר וכשהוא הגיע לחזה ופרש מן ההפשטה על מנת להוציא את האימורים,

הוויה חזרה מילתא דעת חלת לנפשה.

אז אם הוא יחזור ויפשיט,

זה נקרא תחלה חדשה, פעולה חדשה,

ולשלול לצורך גבוה,

דומיה דציצים שאין מעכבין בדומה למוהל, אם יחזור,

לאחר שפרש,

לחתוך את הציצים שאין מעכבין.

זה לא בא עין על זה, אליבן ואוז, הגמרא שואלת, מי אמר?

אולי רק לגבי קורבן הפסח לא יוכל לחזור לגמור את ההפשטה,

כי אין עניין של הידור בגמר ההפשטה.

לאחר נטילת ההימורים, אין הידור מצווה ויפוי מסר,

אבל יפוי מילה, המצווה היא,

אז אולי ההידור זה שבה שיהיה מותר לו לחזור לחתוך גם את הציצים שאין מעכבין,

הגם שפרש מן המילה,

הווה דומה לו, כך לדעת אבא שאול,

ולשון ענביהו, אני והוא אעשה עצמי כמותו להתדבק בדרכיו.

אז איך אדם מקיים את העניין הזה של וענביהו לפי אבא שאול?

על ידי שהוא הולך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא.

עד שכל הרואה אותו ניכר שהוא בן מלך.

הייחוד שלו, שכשרואים אותו,

ניכר.

זה משהו

שאינו רגיל.

הוא הוא.

זה האבא שלו והקדוש ברוך הוא.

כשהוא מגיע לדרגה שכולם

מטבעים עליו ואומרים, או,

זה אלי וענביהו.

הוא, על ידי מעשיו,

הוא מייפה

את

קידוש השם בעולם

על ידי מעשיו.

זה חייב להיות

ממש בהמון שטחים מחייו של היהודי.

צריך להיות נוי חיצוני,

כלומר גם להתלבש בצורה מכובדת,

גם להיראות בצורה מכובדת,

וגם שמעשיו

יהיו מקדשים שם שמיים,

שכל הרואה אותו אומר, כך ראוי להיות,

כך ראוי ללכת.

הוא עושה את השם בעולם. אבל זה לא סתם.

אדם שכזה,

כל זמן שהוא הולך בעולם זה קידוש השם אחד גדול.

עוד מקדש את השם, ועוד מקדש את השם, ועוד מקדש את השם,

פעם אחר פעם.

והיום בדורנו, או-הו, איזה מעלה יש לו.

משום שלצערנו הגענו לדור שכמעט שאין הבדל בינו לבין ההדרים בג'ונגל.

ממש ככה.

כמעט טורפים אחד את השני.

על האדם שיש לו ערכים,

הערך של התורה הקדושה

זה משהו שמימי

גבוה מעל גבוה,

ניכר עליו.

ניכר עליו. אתם יכולים לראות,

אמנם

אין הרבה כאלה,

אבל כשכבר נפגשים,

אז אתה מרגיש איזושהי משיכה עצומה

להתקרב לכאלה.

הרוחניות שבתוכם,

מה שהם מקרימים מתוכם החוצה,

גורם לך להרגיש איזושהי

אהבה לחפש להיות ביחד עם כאלה.

כל מעשה הם זה

חידוש עם שמיים.

למה אני מעריך בזה?

משום שאני חייתי עם כאלה.

אני חייתי עם כאלה.

זה פשוט גורם לי ערגה,

כל התזכורת הזו,

לראות את

עוד האנשים האלה שראיתי. לצערי,

אלה שחייתי והכרתי לפני שלושים וכמה שנה,

כבר נסתכלו מן העולם, הלכו לעולם שכולו טוב,

אבל

ככה ראוי להיות.

הלאה, בן שנראה חודש בעליל בגילוי לכול,

ויש לדעת שראו הוא בית דין, כלומר, גם העדים הללו יודעים ומבינים

שבית דין

שבירושלים ראו את ההלבנה החדשה,

והקרובים להם, גם אלה שנמצאים בתוך ירושלים,

או הקרובים שאינם צריכים לחלל את השבת,

ומילא,

ואין צריך לרואין חוץ לתחום לחלל שבת ולבוא לעית לפני בית דין.

גם אם לא צריכים אותם אלה שנמצאים מחוץ לתחום ירושלים,

וכדי להגיע לירושלים צריכים לצאת מחוץ לתחום עירם,

וכדי לבוא לעית, גם אז סוברים חכמים מחללים.

אבל רבי יוסי אומר, לא,

אם נראה בעליל,

אין מחללים את השבת.

עלמא,

אומר רשי, אז מה רואים בדברי רבי יוסי?

אף על גב דהי כמצווה אפילו שלמעשה יש מצווה לבוא לעיד

על הלבנה החדשה,

אבל כיוון זה לאו לצורך גבוה, אבל מאחר ובין כך תוכל הלבנה החדשה להיראות

בלא צורך של חלל שבת על זה,

נראה לי זה לא צורך גבוה, לא מחללים, כי החודש יתקדש,

יתקדשו את החודש גם בלעדי העדים, כי יש מספיק כאלה שבירושלים שרואים את הלבנה החדשה.

ואם כן, ואחר כך נעמי, אז גם לגבי מצוות המילה,

פרש

דה והתחלת את החילול,

כי הכא, בלא צורך גבוה,

אז גם במצב שהוא פרש מן המילה,

שאז המשך הדבר הזה נקרא פעולה חדשה,

כאשר בזה צורך גבוה, כי הרי זה ציצים שאין מעכבים

את המילה לא מחללים,

אז אין היתר לבוא ולחלל את השבת.

על זה,

באה הגמרא ודוחה ואומרת, מה הראייה?

בקידוש,

בעדות על הלבנה החדשה,

לא ניתנה שבת להידחות אפילו בהתחלתה.

דה נראה בעליל, במצב שנראה בעליל,

אין בכלל היתר לחלל שבת.

אבל הכא, אבל לגבי ציצים שאין מעכבים,

כיוון שניתנה שבת להידחות,

להתחיל במילה,

הרי אם הוא עדיין עוסק במילה,

מותר לחתוך גם את ציצים שאין מעכבים.

כלומר,

מצאנו שנדחה את השבת גם בעבור ציצים שאין מעכבים.

אם כן, יכול להיות, אכן, עמי דחי פרש והדר.

אז יכול להיות שגם אם הוא פרש,

וחוזר החדשה לחתוך את הציצים הללו.

למה התחלת על הנפשה ההיא? זה לא נקרא פעולה חדשה.

והבק אימו שלא פרש.

זה נקרא כאילו עדיין נמצא במצוות המילה, וגומר כל מצוותו.

אלא, אומרת הגמרא, רבנן, דפליגה עליה דרב יוסי.

אומר רשי,

פה מצאנו רבנן ורבי יוסי, קבל לחם הפנים.

ארבעה כהנים נכנסים להיכל בשבת לסידור לחם הפנים.

והארבעה הללו, שניים מחזיקים שני סדרים.

כל אחד מהם, כמובן.

כל אחד מהם מערכה אחת.

שני סדרים, שתיים מערכות של לחם.

ועוד שני כהנים מתוך הארבעה שמחזיקים כל אחד בזח אחד,

שבצירוף שניהם שני מזריחים.

שתי כפות מלאות לבונה, כי זה כתיב.

נתת על המערכת לבונה זכה.

ויש ארבעה שמקדימים לבוא לפניהם.

שניים ליטול מן השולחן שני סדרים הישנים,

ושניים ליטול שני בזיחים.

והשולחן היה נתון אורכו ממזרח למערב.

איך היה בנוי השולחן?

ממזרח למערב.

ממזרח למערב.

כלומר,

אורך השולחן היה ממזרח למערב,

והרוחב צפון לדרום.

כן.

ואלו עומדים מזה לרוחב השולחן בצפון.

כלומר, אלה שמגיעים עם הלוחם החדש,

אז עומדים בצפון, ואלו עומדים לנגדם לדרום,

ודווקא מכניסי לצפון.

למה דווקא את המכניסים,

את הלוחם החדש, עומדים הם בצפון?

זה כל צפון עניין חשיבותי.

העניין הזה שעומדים בצפון זה מורה על חשיבות יתרה.

כי דברי על מסכת סוכה, גם בחילוק הלחם הפנים.

למשמרה הנכנסת והיוצאת. הנכנסים חולקים בצפון

כדי שייראו,

יראו שהם נכנסים.

כלומר, אלה שמגיעים עכשיו, החדשים,

הכוהנים שבאים עכשיו

לעשות משמרה חדשה,

הם היו מתחלפים, אגב, בשבת.

אז במשמרה החדשה, הם עומדים בצפון כדי לקבל את חלקם בלחם הפנים.

רואים שהצפון

זה עניין של חשיבות לאותם אלה שבאים ומתחילים

בעבודה, והוא עדין לגבי

עניין הנחת הלחם,

שאלה שמביאים את הלחם החדש ראוי שיעמדו בצפון.

הם באים רחוקים, וגם פה זה כבר התחלפים יותר.

מה, מה? למה דווקא עדיפה של פעם ראשונה? לא, בגלל שהם באים עכשיו להתחיל את הפעולה.

זה מורה על חשיבות יתרה. אלה כבר מסיימים, הולכים,

ואלה באים לעבודה.

זה מורה על חשיבות יתרה.

רבי יוסי אומר, אפילו אלו נותנים תחילה ומזלקים כולם מן השולחן,

ולאחר שעה מניחים אלו.

אף זה תמיד.

זה גם נקרא לפני תמיד,

לא חייב להיות בצמוד.

אלא אפילו יש הפרש ביניהם של שעה, עד כדי כך,

זה בסדר.

שאלה אם אפילו להכנין כל הזמן שזה יהיה בעיניים. ומה אני מקיים תמיד?

שלא ילין שולחן ולא לחם.

העיקר שלא יגיע הלילה ואין שם לחם.

אבל אם בשבת הם עושים את ההחלפה מהישן החדש,

כן?

לא מפריע לי שזה לא היה בצמוד אחד לשני.

אלא גם אם יש הפרש בין

הסרת הלחם הישן עד הנחת הלחם החדש,

זה עדיין נקרא תמיד.

ולרבנן, אבל לדעת חכמים שחור קלימה רבי יוסי,

יישקלה ושבקלה

והדר מסדרה,

אם הם ייקחו

את הלחם הישן ויניחו את השולחן ללא לחם חדש,

ורק אחר זמן יבואו ויסדרו את הלחם החדש,

לא מקרא לאות תמיד, זה לא נקרא תמיד לשיטתם,

אלא התחלה אחריתית.

זה נקרא כאילו התחלה חדשה,

אם כן נמצא שם מתעכב שולחן ולא לחם.

לגבי פרש נמי, לכן גם לגבי

פרש במצוות המילה,

כי הדר עתה, כאשר הוא יחזור

על מנת לחתוק את הציצין, אם אינם מעכבים את המילה,

מילתא אחריתית זה דבר חדש.

אבא לול רבי יוסי דאמר,

כי שבכי והדר מתחלה נמי תמידו,

דחדא מילתאו. אבא נדעת רבי יוסי שאומר שגם אם

מניחים אותו זמן מסוים ללא לחם, ובאים ומכניסים את זה לאחר זמן,

את הלחם החדש, זה ענאי נקרא תמיד,

כי הוא סובר, זה נקרא חד המילתא, גם אם יש הפרש ביניהם.

עדיין יש המשך

לפעולת הצרת הלחם הישר,

זה נקרא תמיד.

אם כן, לחן עמי, לשיטתו, פירש, חוזר.

גם אם יפרוש

מן המילה,

עדיין יוכל לחזור לחתוך אפילו את הציצין שאין מעכבים,

אף על פי שאין מעכבים,

דחולה גמר מלתאי.

הכל זה נקרא פעולה אחת

וחיתוך עציצין שאין מעכבים, גם באופן שפרש מן המילה מקודם,

זה נקרא עדיין גמר הפעולה הקודמת

של המילה. המחלוקת בעצם הופכה מלווי יותר מה זה נקרא גמר מלתאי.

האם באופן שהיה זמן, אם נשאר, באופן שהיה זמן מסוים שאינו עוסק בפעולה הזו,

הפעולה הראשונה,

האם המשך הפעולה הזה נקרא המשך הפעולה הקודמת

או פעולה חדשה?

אז אם הוא התחיל איזושהי פעולה חדשה,

זה רוצה לחזור,

לעורר את הציצין.

טוב, אבל זה לא משנה.

לא משנה.

לא, כי יכול להיות שהם אומרים, תשמע, חביב, אם אתה סיימת את הציצין ועוד לא עברת לפעולה אחרת, אז אתה יכול לעבוד, זה נקרא המשך פעולה.

עוד פעם, עוד פעם, בדיוק.

פעולה חדשה, שלא קשורה לטיטינה, ואני חוזר לטיטינה,

זה לא נחשב עדיין פעולה. כי אתה עוד לא סיימת בהעמדה של הטיטינה. נכון. אז לפי רבי יוסי,

אבל אני אומר שמה שהרבננים אומרים,

שזה נקרא פעולה חדשה,

זה לא דווקא אם הם עשו פעולה ביניהם,

אלא גם עצם הדבר שאתה פירשת מסוג הדבר הקודם,

בזה נגמר הסיפור.

המשך הדבר הזה נקרא פעולה חדשה.

גם זו התחלת פעולה חדשה. לא משנה, זה לא,

של פעולה אתה מבין. זה לא משנה.

בסוף, בסוף, בסוף, חיילי גאים. כל פעולה חדשה.

זה לא יכול להפסיק את חיילי גאים, אחרי זה יהיה חמש.

טוב, זה עוד עניין.

לא קשור לחמש פה. אנחנו מדברים על...

בואו נשאל ככה.

בן אדם יושב ולומד, כן?

לומד.

ובאמצע הוא הפסיק,

ויצא להאכיל לו כוס תה.

כשהוא חוזר, זה נקרא שהוא

ממשיך את הלימוד של קודם,

או לא?

אפס, אפס, תלוי.

מה אתם אומרים?

תלוי גם אם הוא קם להאם כתבו אחרי,

האם יש פעולה עם חוז,

או שהוא פשוט אמר די כבר, אין לי כוח,

כלומר, אם היה לו כוונה מלכתחילה להמשיך ללמוד, עוד שעה, שעתיים, שלוש,

רק שהוא קם בגלל שיש פה דבר שהוא לא יכול להמשיך בלעדיו.

אז זה חלק מהלימוד.

אבל באופן שפשוט הוא החליט שבזה הוא מסיים, הוא יוצא להפסקה,

כשאינו נזקק לה, אלא פשוט אין לו כוח יותר ללמוד.

אז במצב הזה, זה לחשוב כאל לימוד חדש.

כמובן,

יש

בהלכה גם את העניין כזה,

אומנם לא בלימוד תורה, אבל בשאר מצוות.

אם אדם, כן, למשל, אוכל בסוכה,

אוכל בסוכה,

ובירך ברכת המזון,

ויוצא,

השיח דעתו ורוצה לחזור שוב לסוכה.

האם צריך לברק שוב, או שהוא יכול להסתפק בברכה הקודמת?

הלו בפעולה הראשונה שהוא ישב, הוא בירק על הסוכה.

השיח דעתו לעשות פעולה חדשה.

אז האמת היא כזו,

שבאופן שהוא יוצא,

כן, ומתכוון מיד לחזור לסוכה,

אז הפעולה היא, זה לא מהווה הפסק.

אז לא צריך לברק.

גם בזמן שהוא בירך ברכת המזון, הוא אמר, גם אם אני אצא,

הוא תכנן שהוא יחזור. כן, זה לא משנה. לא משנה, גם אחר כך. כן, נכון. אם זה דבר כזה שהוא

אינו דורש זמן רב, אלא

יוצא לאיזשהו זמן קצר,

בגלל שהוא לא יכול בלי זה, הוא חייב את זה,

כמו למשל,

יוצא למטבח של להכין לו כוס תה,

או צריך

לעשות את צלחיו,

זה עדיין לא מבטל את הקשר שלו למצוות הסוכה.

אבל באופן שהוא יחליט...

הרב, אם הוא באמת מבטל את הדרך בטובה,

הרב מוסיק, נרצח את זה החוצה לגבי רוצה אלף עוד? החוצה לגמרי, והוא לבד. החוצה לגמרי? הוא לבד.

והוא לבד?

לא, לא לבד. אבל אם זה בחבורה,

אז הוא לא צריך לחזור לברך.

לא, בחבורה...

כתוב שאם יש איש עיר מישהו במקומו,

אז הוא יכול לחזור.

אם הוא נשאר. רק אם הוא לבד, זה בעיה.

לא דווקא בגלל שהוא, לא בית דין שומר.

זה עכשיו כאילו...

לא התבטלה הסעודה, אז הוא חוזר למה שהיה מקודם.

והוא לא צריך לחזור למושהו?

לא.

אין לזה זמן משואה?

לא, אני לא יודע על זמן משואה.

אבל הוא לא הולך ככה מתבחר ככה לחזור לבית דין שומר.

מסתבר שהם עבר זמן של ארבעה מילים, אז זה...

מסתבר שכן.

לא, זה לא קשור.

בעצם זה שהוא, שיש, הניח מישהו במקומו, באותו מקום,

שהוא אוכל יחד איתו.

טוב, אנחנו נראה את הגמרא בסייעתא דשמיא.

תנו רבנן,

כן? אנחנו חוזרים לגמרא.

תנו רבנן מעלקטין את המילה.

ואם לא הלקט,

חנוש כרת.

מה זה מחלקטין את המילה?

כלומר,

מותר ללקט

ולחתוך את שאריות העורלה בשבת.

אבל זה דווקא אם זה ציצינה מעקבין,

את המילה.

אבל אם לא הלקט,

חנוש כרת.

אבל אם לא עשה זאת,

אלא השאיר את הציצינה לעלות.

צריך לדעת שהוא חייב כרת.

זה לא גמר מלאכה, כי הוא... בגלל שלא קיים את מצביעת המילה.

אדם שלא מל,

מה הדין? הוא חייב כרת.

שואלת הגמרא מאני, מי אנוש כרת?

אמר וכאן האומן.

האומן, למה האומן?

האומן הוא כאן... אומן, הכוונה המוהל.

הוא נענש בכרת.

בגלל שהרי נמצא שהוא לא קיים את מצוות המילה

והוא חתק את העורה ללא קיום מצוות המילה.

אז נמצא שהוא עבר פה על איסור

שלא נשב מצוות מילה, שהרי לא התקיימה מצוות המילה, כי הוא עשה פה מילה שאינה כשרה להלכה.

לכן הוא היה חייב כרת מצאת שחרורי שבת שלא לצורך.

שלא קיים בזה מצוות מילה.

ואז קיבל הרב פאפא,

שואל רב פאבא, אומן?

למה לו ענא עבדי פרגה דמצווה?

אתון עבדין תו פרגה דמצווה.

למה האומן חייב כרת?

שיאמר להם האומן, כלומר המוהל,

אני עשיתי חצי מהמצווה,

אני התחלתי בהיתר,

ואתם תשנימו את המחצית השני ותסירו את הציצים.

למה אם כן מחייבים אותו כרת?

מה קורה שהוא הזכיר לך את הסיפור הזה? הוא אמר להם שזה כרת.

כלומר, למה האומן חייב כרת?

למה להגיד להם, אני התחלתי בהיתר,

ואתם תשלימו.

האחרים שם שנמצאים,

מועיל אחר נאמר, שנמצא שם.

זה מועיל אחד,

והאבא לא יודע לעשות אותו, מה הוא יורד?

לא קשור.

אני מדבר באופן שיש למשל מישהו שיכול כן לעשות את זה.

אז שיגיד להם, מה הבעיה?

עכשיו תלוי על האבא.

אבא לא יכול ללמוד את זה.

נכון מאוד, אבל האבא ודאי לא חייב כרת,

משום שהוא לא חתק את העולם.

רגע, הוא נותן לו ליטול שליחות, כי יעשו לו מצווה.

נכון. ברגע שהוא יבוא ויגיד את המצווה,

שהאבא שלך ליטול שליחות,

פתאום הוא יבוא ויגיד, רגע, פה זה מישהו,

אבא הקינימה,

אז הוא ימנה את השני.

אז האומן הראשון יבוא ויגיד,

עכשיו,

בציצין הללו, תמנה ממישהו אחר כאן, מי שיודע את העניין,

ושהוא יסיים את המצווה.

כוונת הגמרא לשאול, למה אתה מחייב אותו כרת?

הלוא כשהוא התחיל הוא התחיל בהיתר,

משום שהוא יכל לסיים,

אלא מה, בפועל בסוף הוא לא סיים, אז שמישהו אחר יסיים, מה הבעיה?

כלומר,

רואים כביכול, כך לכאורה בפשטות נראה,

שאפשר שהמילה תעשה על ידי שני מוהלים.

אחד יעשה חצי מן המילה ואחר ישלים.

אבל אלדד זה שמאתחלת למילה הם יכליהו אותה, ולא יכליהו אותה. כך בפשטות.

אני אגיד לכם את האמת שלמעשה רש״י כאן במקום

מסביר כך את הדברים. הוא בא ואומר,

מדוע שלא יאמר המוהל

אני עשיתי חצי.

אז הקושייה,

הקושייה, למה אתה מחייב אותו כרת?

למה המוהל חייב כרת? הרי הוא יכול לומר, התחלתי בהתר.

הבית יוסף רצה לדייק מדברי רש״י,

שרק כרת אי אפשר לבוא לחייב אותו,

אבל לכתחילה אסור למוהל על ידי שני מוהלים,

שהאחד נאמר יעשה מילה והאחר פריעה.

לא.

אם

רוצה אתה לעשות את הדבר שהוא ראוי

והוא לכתחילה,

ראוי שזה יהיה על ידי מוהל אחד.

רק מה, אם כבר נעשה שהוא עשה חצי,

פה שואלת הגמרא לא ראוי לחייבו כרת,

כיוון שמדיעבד הרי יוכל המילה לסיים על ידי מוהל אחר.

אלא אמר הרב פאבא,

גדול, מה שכתוב כאן,

ואם לא ילכת ענוש כרת, זה לא מדובר בשבת,

אלא אפילו בחול.

הכוונה שאם אדם גדול מל את עצמו והוא השאיר ציצים שמעכבים את המילה,

אז פה הוא נשאר ענוש כרת, לא אין לו כלום,

כיוון שהרי אינו נימול.

הרי הדין אומר שגדול שאינו נימול, מה דינו?

חייב כרת, וערער זכר,

אשר לא ילמול את מסר עורלתו, את בריתי איפר,

ונכרתה נפש הימה מהמה, הוא חייב כרת.

אז זו הכוונה,

שאם אתה דאגת למול את עצמך, אבל לא דאגת לעשות את זה בשלמות,

אלא השארת ציצינה מעכבית המילה,

לא אוהלת כלום, עדיין הוא חייב כרת.

מתקיפה לרב אשי,

גדול,

ואין דא אכתיב בה, וערער זכר אשר לא ילמול.

בשביל מה אברייתא, אם זה מדובר על הגדול?

של מה צריכים לכתוב לי את זה בברייתא?

הרי זה דין בתורה כבר, פסוק מפורש.

אלא אמר רב אשי לעולם אומן,

וחגוג דעתה בין השמשות לשבת.

מדובר באמת

במוהל.

אלא מה? שאלנו שאלה, מה הבעיה?

הוא התחיל בהיתר, נכון?

שהרי הוא יכל לסיים את המילה,

אלא שלבסוף הוא לא סיים, אבל מה הוא יכל לסיים?

אתה יודע, מדובר פה מתי, חגוג דעתה בין השמשות לשבת.

מדובר שהמוהל הגיע בסיום, קרוב לסיום השבת.

בין השמשות.

המוהל רצה להתחיל את המילה,

ואמרו לו, לא מספק.

תדע לך, אתה לא תספיק לגמור את המילה קודם שיחשיך.

ונמצא, אם כן, שאתה תעשה חבורה בשבת,

כן? תחלל שבת שלא במקום מצוות מילה, כי לא תספיק לקיים את מצוות המילה היום.

ואמרנו, מספיק נא, אני אספיק.

כן, אני אספיק.

ועבד ולא הסתפק.

והוא התחיל את המילה,

ובאמת לא הספיק. נשארו ציצים, הם מעכבים את המילה.

ואיש תיקח את החבורה, הוא דעבד. נמצא שהוא עשה פה חבורה במלד,

בתינוק, שלא במקום מצווה.

ולכן, וענוס כרת.

לכן מחייבים אותו כרת.

תמוהל.

על זה שחילל שבת שלא לצורך.

אומר רשי,

תהיו יחד איתי ברשי מעל כתין,

כן, רונן, מעל כתין,

בציצין המעכבין.

מני, קראת זו של מי היא?

אמר רב כהנא אומן

אנוש כרת,

ובשבת כעת.

שחילל שבת ולא עשה מצווה.

ונמא ענא עבדי פרגה. כלומר,

הואיל וכשהתחיל, ברשות התחיל,

וחבורה שעשה ברשות עשה.

עמי חייב

ונאמר להוא.

לכו אתם ושמו המלאכה.

אלא, אמר רב פאפה,

בגדול שמלכה מיירה ומחול. מדובר פה בגדול

וביום חול.

וענוש כרת דקאמר משום מילה,

משום מילה דקאמר דעדיין ערלו.

מה שכתוב ענוש כרת,

זה בגלל שהוא לא קיים את מצוות המילה.

וחגון דעתה בין השמשות. אז הגמרא חוזרת ואומרת, מדובר על האומן.

אלא מה, למה הוא חייב כרת?

בגלל שהוא הגיע למול כשכבר קרובה השבת לצאת.

זה כל היום כשר למילה. ואמרו ללא מספקט, לגמור ביום קלקטת. אתה לא תסביר לגמור את זה היום.

מה אתה עושה? מה הבעיה? ואז תעשה חבורה בשבת בלא מצווה. נמצא שאם כן,

שעשית את החבורה בתינוק ולא השקיעת את המצווה. למה? לא הבנתי.

משום שאם הוא לא יספיק לחתוך את כל הציצים.

אז מוצא שבת יספיק, מה הבעיה? יוצא אם כן, שהוא עשה חילול שבת. למה חילול שבת?

אנחנו מסבירים למה.

משום שבשבת הוא לא...

כל מה שהוטל זה כשהוא מקיים מצוות המילה בשבת.

אבל אם הוא לא יקיים מצוות המילה בשבת,

נמצא... זה כל המועד. מוצא שבת זה המועד. אבל בשבת הוא קיים מצוות מילה.

לא.

משום שכששבת הסתיימה, עדיין לא קיים.

נכון, נמצא שהחיתוך של אותה עורלה שעדיין לא קיים בה את המצווה כהלכתה,

נעשתה שלא לצורך במצוות מילה.

ותעשה חבורה בשבת בלא מצווה ואנוש כרת.

ומיהו מיתה לקה.

אבל לבוא לחייב אותו מיתה היינו סקלה על זה, לא מחייבים. למה?

זה לא התרומה למיתה ולא קיבל עליו התראה.

מדובר פה שלא היה פה התראה.

מה?

לא, לא התרומו למיתה.

לא אמרו לו, תשמע, אם אתה עושה את זה אתה תתחייב מיתה. אמרו לו, אתה לא תספיק.

לא אמרו לו, כי אין פה ודאות של איסור, תבין.

מתי אתה יכול לחייב בן אדם סקלה על סמך התראה?

דווקא אם אומרים לו, אם אתה עושה את הפעולה הזו אתה חייב מיתה.

פה אולי הוא יהיה מספיק.

נמצא שאין פה ודאות שיחלל שבת.

אז זה נקרא התראת ספק.

התראה על ספק זה לא התראה.

וכרת היא כאה, אבל כרת כן יש,

כרת זה משמיים.

זה ההתחלה ברשות, לא ידחה.

למה הוא יחייב כרת? כי למעשה הוא לא ידחה ברשות.

ולא ניתנה שבת לדחות אצלו בשעה זו.

עד כאן, בזה נסיים להיום,

בסיעתא דשמיא.

שבוע הבא נמשיך שוב.

סליחה